צופה אני ורואה נשמה חדשה

בחודש אלול תקס"ב, עקר רבינו משכנו מהעיר זלטיפאלי, ועבר לגור בברסלב. כאמור, מיד בהכנסו לברסלב, פנה מוהר"ן אל תלמידו הגדול והמקובל רבי יודל מדאשיב, וכה אמר לו: צופה אני ורואה נשמה באוקראינה, נשמה חדשה, זכה וטהורה שלא היתה מעודה בזה העולם השפל כה אמר רבינו, סתם ועדיין לא פירש למי מכוונים דבריו רצונו איפוא שנשמה זו תתקרב אליו.

ואכן, המרחק בין ברסלב לנמירוב מקום שהותו של מוהרנ"ת בעת ההיא, הוא לא רב, קילומטרים ספורים מפרידים ביניהם, כך שביאתו של רבינו לברסלב כמו שהותו של מוהרנ"ת בעת ההיא בנמירוב-היוו את ההזדמנות הטובה והקרקע הנוחה להגשמת השאיפה להתאחדות הרב עם התלמיד, שרבינו מוהר"ן עצמו רימז לא פעם שהוא ענין נשגב ומופלא, והוא בחינת הקשר שבין משה רבינו ליהושע בן נון, שאף משה רבינו מקבל התורה היה זקוק ליהושע תלמידו הנאמן שיהיה הכלי הראוי לקבל ולמסור את התורה לעם ישראל. ובשפת המקובלים קשר זה הוא בחינת היחוד של חמה ולבנה- חכמה ומלכות, והדברים ידועים ליודעי ח"ן.

ברסלב היתה עיר מסחר, בה קיים היה יריד גדול, לשם היו מגיעים סוחרים מכל האזור. אף תושבי נמירוב הגיעו לאותו יריד. ואכן, עם כניסת רבינו לברסלב, שחרו לפתחו סוחרים רבים שהגיעו עם פתקאותיהם בבקשה להצלחה וברכה. ולפעמים היו אף מתעכבים בבית הצדיק לשמוע דברי תורה ויראה והדרכה בעבודת הבורא. סוחרי נמירוב הסמוכה, אף הם נכנסו לרבינו, להתברך מפיו ולהתבשם מדברי תורתו. וכששבו הסוחרים לנמירוב מן היריד אשר בברסלב, סיפרו לאנשי עירם דברים מופלאים אודות הצדיק "החדש" שהגיע לעיר, הנוהג בהנהגות מיוחדות במינם: הוא אינו מדבר כלל מעניני עסקי העולם הזה, וכל שיחה הוא מסיט אך ורק לענין התכלית, שהוא עבודת השם... ולועג בפה מלא לכל הוויות העולם כי אך הבל המה.

עכשיו יתכן שאני אהיה איש כשר

וכשמוהרנ"ת היטה אוזן להתרשמויותיהם של החוזרים מהביקור אצל רבינו, שכל עניני רבנו אך ורק לעניני תורה ועבודה וחיפוש עצות להנצל מהיצר. ובחושיו העדינים סיכם אז בדעתו כי את זאת הוא מבקש... ואף מוהרנ"ת הוסיף אז ואמר: עכשיו יתכן שאני אהיה איש כשר...

בשבוע של פרשת כי תבוא, נודע למוהרנ"ת ולחבירו הנאמן ר' נפתלי-אף הוא ירא את ה' מנעוריו, מחשובי האברכים וממבקשי ה' אשר בנמירוב-כי רבינו השתקע בברסלב. הידיעה הגיעה אליהם, כאמור, מפיהם של הסוחרים ששבו מן היריד בברסלב. חבירו האחר של מוהרנ"ת, החסיד ר' ליפא, כבר זכה לבקר אצל רבינו, ואף להסתופף בצילו בשבת השניה להשתקעותו בברסלב. במוצאי שבת קודש פרשת נצבים, שבו חל הלילה הראשון של סליחות שלפני ראש השנה דשנת תקס"ג, שב ר' ליפא מברסלב לנמירוב לאחר שאצר בקרבו שבת נעלה ונשגבה במחיצת רבו החדש. בהגיעו לבית הכנסת לאמירת הסליחות, נעמד בקרן זוית מאחורי התנור, והחל באמירת סליחות בהתלהבות רבה, בקול חזק ובכוונה גדולה תיבה אחר תיבה בדבקות עצומה, שלא כפי הרגלו עד עתה.

ואכן, לאחר התפילה פנה מוהרנ"ת לר' ליפא ושאלת נפשו עמו: כיצד זוכים לזה. ר' ליפא הטעימו, על רגל אחת, מעט מן הדרך הקדושה ששמע זה לאחרונה בבית מדרשו של רבינו. מיד גמר מוהרנ"ת בדעתו והחליט כי הוא נוסע לברסלב. באותו יום יצאו מוהרנ"ת ועמיתו ר' נפתלי, יחד עם ר' ליפא ועוד חסיד בשם ר' זלמן דער קליינר (הקטן), לככר השוק, לתור אחר עגלה היוצאת מיד לברסלב. מוהרנ"ת שמח מאד על העובדא כי בהשגחה פרטית יצא אביו באותו יום לבית מסחרו בעיר ברדיטשוב, כך שיוכל לנסוע ללא ידיעתו. הוא החליט לנסוע במהירות ולהספיק לשוב טרם יוודע לאביו. . . אך זאת גמר בלבו כי אם אכן ימצא שם את המורה הנכון עבורו, שוב לא ישית לבו להתנגדות מצד משפחות בית אביו ובית חותנו, אלא יפסע בדרך שיורהו רבו מבלי להתחשב עם המניעות שיתעוררו עליו מקרוביו. בהגיע חבורת הנוסעים לככר השוק, פגשו באחד מהאברכים החסידיים בשם ר' לייבוש, האומר לשום אף הוא פעמיו לעיר ברסלב לרגל מסחריו. הם עוררו בו רצון להשתתף עמם בכניסתם אל רבינו. הוא נעתר להם וכולם עלו על העגלה, ויצאו לברסלב.

הפגישה

הפגישה עם רבינו והנה הגיעה השעה הגדולה בה היו צריכים להפגש הרב והתלמיד, המאור הגדול והמאור הקטן... מוהרנ"ת נכנס אל הקודש פנימה... והנה חוזות עיניו בדמותו של רבינו הקדוש...מיד כשנפגשו מבטיהם הקדושים זה בזה, נפלו על מוהרנ"ת אימה ופחד ויראה גדולה עד מאד. . . על אתר הוא נזכר בצורה הקדושה הזאת אותה חזה אי פעם באותו חלום לילה בטפסו על הסולם שראשו הגיע השמימה...

מכירים אנו זה מכבר... רבינו פותח פיו הקדוש וכה אמר לו: "מכירים אנו זה את זה כבר זמן רב, אך זה מזמן שלא נפגשנו. בנפשו של מוהרנ"ת נחרטה ברגע זה ההחלטה העמוקה: פה אשב כי אויתיה, למקום זה איוה, יגע והתייסר והשתוקק מיום עמדו על דעתו... ואף רבינו נענה אז ואמר: מעתה איני בודד.

רבינו ממשיך בשיחה עם שני מקורביו החדשים מוהרנ"ת ור' נפתלי, ותוך כדי כך סיפר להם שלושה סיפורים, ובהם הדרכה לתחילת הדרך החדשה, כיצד להתייחס אליו, בכדי שהקשר בין הרב לתלמיד שרבינו כה השתוקק לו, יהיה בשלמות. ועוד רבינו הפליג לפניהם מאד בגדולתראש השנה, עד שאמר: מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה-להיות אצלי על ראש השנה! וכפל את אזהרתו לא להשתמט בשום פנים ואופן, אלא כולם כאחד יבואו אליו, איש בל יעדר!

כמובן שהתכונה לקראת ראש השנה בחצר רבינו כבר הורגשה, ואף התלמידים החדשים, מוהרנ"ת ור' נפתלי, כבר נתוודעו לכך. וחרף רצונם וחשקם העז להשאר אצל רבינו עוד זמן מה, חזרו לביתם, כדי שיוכלו כעבור שבוע לשוב להיות בראש השנה אצל רבינו.

ראשיתם של מניעות רבי נפתלי הירץ, אביו של מוהרנ"ת ששהה לרגל מסחריו בברדיטשוב, שב כעבור יומיים לביתו. כאשר נודע לו כי בנו נסע לרבינו, הצטער צער רב. היטב חרה לו מכבר על שבנו המובחר והעילוי נוסע לאדמורי"ם מ"כת" החסידים, אבל העובדא שזה עתה נסע אל הרבי מברסלב. הוא בא בדברים עם כלתו, אשת מוהרנ"ת, שתנסה לדבר עמו וללחוץ עליו להתרחק מהדרך החדשה, ותעשה ככל אשר ניתן לאל ידה לעכב בידו מלנסוע שוב לברסלב.

אולם מוהרנ"ת כבר החליט, יהיה מה שיהיה, הוא לא ישעה להתנגדות אביו, ועל ראש השנה יסע לרבינו להיות במחיצתו, ובפרט שהוא כה הזהיר על כך.

מוהרנ"ת נוסע לראש השנה מוהרנ"ת שכבר היה מודע היטב להתנגדות בני ביתו, כלכל צעדיו בהתאם לכך. הוא יצא ושכר עגלה שתסיעהו לברסלב, אך נדבר עם בעל העגלה שלא יבוא לביתו, אלא ימתין לו עם עגלתו ביציאה מהעיר. לנסיעתו הצטרפו עוד כמה חסידים. ר' ליפא ור' זלמן "דער קליינר". הם הגיעו לברסלב בחצות יום ו'. לאחר צהרי אותו יום ו' של פרשת נצבים, נכנסו מוהרנ"ת וחברו ר' נפתלי ונצבו לפני רבינו. הוא שוחח עמם שעה ארוכה. בין היתר אמר להם: "אני אוליך אתכם בדרך חדשה שאף אחד עוד לא צעד בה. זו דרך ישנה מאד אולם חדשה לגמרי"... ועוד אמר להם "יש לי שלשה סוגי חסידים: א. אלה שבאים אלי בכדי לחטוף שיריים. ב. אלה שבאים לשמוע תורה. ג. ואלה שדבוקים וחקוקים על לבי... (ובלשונו: וואס זענען מיר איינגעבאקן אין הארצן, בדרך משל: "אפויים היטב בלבי"). הוא פנה למוהרנ"ת ור' נפתלי והפטיר "אני רוצה שאתם תהיו מהסוג השלישי מ"האיינגעבאקענע חסידים".

שבת קודש ראשונה על שולחן רבנו הקדוש

מוהרנ"ת וחברו ר' נפתלי מתכוננים לקבל פני שבת מלכתא ולשבות במחיצת רבינו הקדוש... מוהרנ"ת וחברו רבי נפתלי מצטרפים לשולחנו הטהור של רבינו בליל שבת קודש... כשרבינו והחסידים התחילו לשיר "אשת חיל", החלו מחשבותיו של מוהרנ"ת טורדות אותו מעט; מצד אחד בער בו לבו מאד להדבק ברבינו ולהשאר אצלו לחסות בצלו, אולם מאידך גיסא ידע היטב עד כמה אביו וחותנו מתנגדים לחסידות זו אליה עומד הוא להצטרף, עודו שקוע בהרהורים על מצבו העגום, שומע הוא איך שרבינו נמצא עדיין בשירת "אשת חיל", וחוזר על הפסוק "כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון". מוהרנ"ת הרגיש שרבינו מושיט לו את ידו לתמוך בו ולחזק אותו. רבינו חזר גם מספר פעמים על התיבות "ולחם עצלות לא תאכל". ושוב חש מוהרנ"ת שרבינו מכוין בזה לעודדו ולחזקו שלא יפול לעצלות וכבדות, ויעמוד על עמדו גם אם יעבור עליו מה... "בפתורא חדתא" מנהגו של רבינו בליל שבת קודש בעריכת שולחנו הטהור היה לקדש תחילה, ליטול ידיים, לברך על הפת ולאכול מעט ממנו, ואז היה שר את הזמר "אזמר בשבחין", כאשר הרבי פותח ושר את המילים הראשונות של כל 'בית' בזמר, והחסידים היו עונים לעומתו את הסוף של כל קטע וקטע... מוהרנ"ת ורבי נפתלי עומדים ומצפים ומייחלים לשמוע את קולו של רבינו שיפתח בניגון הזמירות. כאשר החל רבינו לזמר את הנגון הנפלא אזמר בשבחין, הרגישו שני הריעים כי נפשם הולכת וכלה. . . רבי נפתלי שהיה בעל חוש נגינה, חש כי לא יוכל לעמוד יותר. . . עוד מעט ונשמתו תפרח מרוב נועם ומתיקות. הוא הוציא מטפחת מכיסו והידק וקשר את ראשו הלוהט, למען לא יבקע מנועם העליון שכמעט לא יכל לעמוד בו... רבינו יושב כשפניו מאירים כשמש וכירח כתיאורו של מוהרנ"ת, ומזמר, וכל הציבור מחרה מחזיק אחריו. .. רבינו חוזר על התיבות הללו "נזמין לה השתא בפתורא חדתא" (נזמין את השכינה הקדושה לקראת שולחן חדש) כמה וכמה פעמים. . . מוהרנ"ת הבין היטב שרבינו מכוין לאותה שיחה נפלאה ששח עמם באותו יום ששי אחר הצהרים, שיוליך אותם בדרך חדשה, כלומר "בפתורא חדתא"-שולחן חדש. . . ומוהרנ"ת ור' נפתלי השיבו לעומתו בקול רם ובדבקות עצומה: ובמנרתא טבתא דנהרא על ראשין---(יאיר על ראשינו אור טוב ושפיר...) רבינו מגיע לתיבות "לאיתקפא חלשין" (לחזק החלשים), מוהרנ"ת חש ומרגיש כי רבינו מכוין בזה במיוחד אליו, שיתחזק ויעמוד איתן בכל מה שיעבור עליו. כמו כן היה זה ענינו של מוהרנ"ת כל ימיו, לחזק הנפשות החלושות...

בברסלב בוער אש

אש להבה בברסלב!! לאחר שולחן שכזה שוב לא יכול היה מוהרנ"ת לעלות על יצועו. רבינו הצית את האש בתוך לבו הכוסף והמשתוקק של מוהרנ"ת, אין הוא יכול להעלות תנומה בעפעפיו. . . הוא קם בלב יוקד להשי"ת ויצא מחוץ לביתו, כך הלך ופסע עד קצה העיר, והגיע לשפת הנהר 'בוג' הזורם בקרבת העיר ברסלב, ועלה על הגבעה המשקיפה על פני הנהר, לבו הוצת כולו מהאש שיצאה מבית מדרשו של רבו החדש, והוא חפץ שאש קודש זו תוקד בו תמיד לא תכבה, כפי שהשתוקק מיום עמדו על דעתו להגיע להתעוררות עזה בהשי"ת. בלב גואה ועובר על גדותיו החל לזעוק בקול לא לו:

רבונו של עולם! אין ברסלב ברענט אַ פייער! פייער מיר אריין דאס פייער אין הארצן אריין!!! (בברסלב בוער אש! הבער אש זו בתוך ליבי)... שעות מספר עמד מוהרנ"ת על עמדו מבלי יכולת לשוב לעשתונותיו. הוא עמד עד זריחת השמש. לבו הפך לאש להבת שלהבת לאביו שבשמים, ואז נפתחו כל השערים מבלי להסגר... בברסלב אוה מוהרנ"ת את מכון שבתו עולמים, וממנו תוצאות חיים עד היום הזה.

חזרה לפרק ראשון