לידתו של צדיק

בשנת תק"ם (לפני כמאתיים עשרים וחמש שנה), בט"ו בשבט, נולד מוהרנ"ת, בן בכור לאביו הנגיד רבי נפתלי הירץ שטערנהארץ, ולאמו מרת חיה לאנע. אביו הצעיר (שהתחתן בגיל 13 כנהוג בימים ההם) ר' נפתלי הירץ, נחשב לאחד מנגידי העיר וחשוביה. מלבד מוהרנ"ת, נולדו לאביו עוד שלושה בנים ובת אחת.

מיום עמדו על דעתו, היו מחשבותיו של מוהרנ"ת נתונים כל הזמן לחשוב חשבונו של עולם, ולתת לב לתכליתו הנצחי. זכרון יום המיתה המוזכר בחז"ל כעצה להתעוררות של תשובה-לא מש מנגד עיניו. עוד בהיותו ילד רך בשנים כבר החל לחיות עם תחושה זו, שיבוא יום וישיב את נשמתו לבוראו ויצטרך למסור דין וחשבון על כל מה שעשה בימי חייו, והיא אשר עוררה בו את ההחלטה לא לאבד רגע אחד, כאשר כל עתותיו בכל ימי חייו מוקדשות אך ורק לתורה ותפילה ועשיית הטוב לפני הבורא יתברך, וזכרון יום המיתה מלוה את כל דרכיו.

בהקשר לכך מסופרת העובדא הבאה: סבו ר' יצחק דנציג, היה מיושבי כותל המזרח של בית המדרש עם שאר זקני ונכבדי הקהילה. בילדותו נהג מוהרנ"ת לשהות שם במחיצת הזקנים, והללו אהבו להשתעשע עמו. באחד הימים, בהגיעו לבית המדרש, שם הילד לב להעדרו של אחד הזקנים זה כמה ימים. "היכן הוא היהודי הזקן הזה?"-שאל הילד לסבו. "הלה הסתלק ונפטר לבית עולמו" השיב הסבא. כשמוהרנ"ת לא הבין את משמעות המילה 'נפטר' הסביר לו הסבא ר' יצחק, שבעת שהחיים מסתיימים, מתים, ואז נקברים ונטמנים בעפר... "זה תכלית כל החיים?!", קרא הילד נרעש ואחוז תדהמה "ואם אכן כן הוא, מה היא באמת התכלית מכל מאוויי העולם הזה"?...

שאלת השאלות

שאלה זו הפכה מאז לשאלת חייו של מוהרנ"ת. . . היא לא נתנה לו מנוח, וניקרה תדיר במוחו. . . החיפוש אחר תשובה לשאלה זו בא לידי ביטוי בהתעמקותו בתכלית החיים האמתית שהיא רק תורה ותפילה ועבודת ה', עד שהיא הביאה אותו אל פתחה של תורת רבו ודרכו הטהורה, שבה מצא פתרון לשאלת חייו ותכליתם. אך כל זמן שלבו עדיין לא בא אל סיפוקו, דרש ודרש, חיפש וחקר, וכבר בילדותו היה למבקש ה'.

בתום וביושר משפחתו של מוהרנ"ת היתה כאמור אמידה ובעלת אמצעים, הם חיו את חייהם בנוחיות מירבית והרחבת הדעת, כך שמוחו של מוהרנ"ת פנוי היה להתרכז בלימודיו ולעלות במעלות התורה.

"העילוי מנמירוב"

מעודו, עוד בהיותו ילד קטן התמיד מאד בלימודיו, ותמיד היה חוזר ומשנן לעצמו את הגמרא דף אחר דף. הוא התבלט מאד בהתמדתו ושקדנותו על יתר חבריו ב"חדר". אף מיוחד במינו היה בדרך לימודו. בעוד שהמעולים שבילדי החדר הראו את כוחם וחילם בפלפולים וחיפוש אחר קושיות ושאלות, שלא אחת סטו מהדרך הישרה מוהרנ"ת נמנע מכל זה, לימודו היה בפשטות ובהבנה ישרה. "מה אעשה שאין לי קושיות?" היה מתנצל כל אימת שהעירו לו על אופן לימודו הישר. . . המלמד שיבח את גישתו הישרה של מוהרנ"ת בלימוד ואמר: "אני מעדיף את תרגומו הפשוט של נתן על פני שאלות המפותלות של שאר הילדים" ולבסוף, מתוך פשטותו וישרותו העקבית בלימוד, הגיע לעמקות וגאונות, וזכה לכח מיוחד לחדש חידושין דאורייתא. היה זה איפוא הגרעין הראשון שהצביע על מהותו של מוהרנ"ת, שאחת מתכונות נפשו, והחשובה שביניהם, היתה התמימות והפשיטות ודרישת האמת, שבאמצעותה הגיע למה שהגיע

בקשרי שידוכין

בשנת תקנ"ב, בהיותו בן שתים עשרה שנה, כבר נתפרסם מוהרנ"ת בכל האיזור ההוא כלמדן מופלג, עד שדבק בו הכינוי "העילוי מנמירוב". אז שידך אותו אביו למרת אסתר שיינדל ע"ה, בתו של אחד מגדולי הדור ההוא, הלא הוא הגאון המפורסם רבי דוד צבי אוירבך, שהיה מכונה ע"י בני דורו "ר' דוד צבי הגדול" (דער גרויסער ר' דוד צבי) רב ואב"ד המחוזות שריגראד, קרמניץ, מאהליב ועוד.

אודות קשרי השידוך עם מוהרנ"ת התבטא פעם חותנו הגדול: "הציעו לי אולי למדנים יותר גדולים ממוהרנ"ת אולם לקחתי אותו לחתן כי ראיתי שיש לו שכם יפה" .ר' מיכל, נכד מוהרנ"ת, ביאר התבטאות זו על דרך 'ויט שכמו לסבול', עול תורה ועבודה. החתונה התקיימה בשריגראד אחר ט' באב שנת תקנ"ג.

מוהרנ"ת התגורר איפוא אצל חותנו בשריגראד בתקופה של למעלה משנתיים ימים: מנשואיו בשנת תקנ"ג עד סוכות תקנ"ה . בתקופה ההיא עלה ונתעלה ונתקדש בסילודין, כאשר כל מעייניו נתונים ליגיעה עצומה בתורה, ונפשו צמאה, דורשת ומבקשת את ה'.

בתקופה הראשונה לאחר נשואיו למד מוהרנ"ת בבית התלמוד של חותנו, יחד עם עוד צעירים תלמידי חכמים מופלגים, ביניהם גיסיו החשובים לוקחי בנותיו של חותנו ר' דוד צבי, ונחשב אז לגדול ועצום בתורה ובמכמניה ומיוחד בשקדנותו הבלתי מצויה.

ר' דוד צבי היה כל כך נערץ ע"י מוהרנ"ת בתקופה זו, בראותו את גודל עוצם קדושתו ופרישותו היתירה. הוא ראה בו שלימות מיוחדת, שלדעתו היתה נדירה אף בדורות קדומים, גם בדורו של משה רבינו.

במעלות התורה מוהרנ"ת המשיך בלימודיו בהתמדה רבה, כאשר לכך יש לצרף את כשרונותיו המעולים ומוחו החריף, וזאת תחת חסות חותנו הגאון, שם נוצלו כשרונותיו עד תום. חותנו הקדיש לו תשומת לב מיוחדת, והוא אמנם רוה מלוא הכף נחת מחתנו הלמדן, והשתעשע עמו בכל עת מצוא בדברי תורה. ברבות השנים ראה ר' דוד צבי בחתנו השקדן העצום והחריף את הראוי למלא את מקומו ברבנות, וככל הנראה, כעת בחסותו בצלו, כבר החל להכינו לכך הלכה למעשה.

התנגדות לחסידות

הוא עלה למדרגות רמות ונעלות בתורה, ורכש ידע מקיף בגמרא ובפוסקים כאחד מהגדולים אשר בארץ. חותנו חפץ מאד, כבר בחייו, למסור בידי מוהרנ"ת חלק ממחוז רבנותו, וכדי להכשירו לכך ולהכניסו בענינים הלכה ולמעשה, היה משוחח עמו שעות ארוכות בתורה ואף גם הורהו דרך ההוראה. בין היתר הזהירו להתרחק מ"כת" החסידות שאינה לפי רוחו.

עוד בהיותו בבית אביו, גדל מוהרנ"ת באוירה עוינת לחסידות. בני משפחתו כשאר בני הסביבה ההיא מתנגדים נמרצים היו לתורת הבעש"ט ודרכו הטהורה. ועתה, בבית חותנו, עם שיחותיו היום-יומיות נגד החסידות, אך טבעי היה הדבר כי יימשך אחר סביבתו ואף הוא כמותם ימשיך בדיעה זו.

לכאורה יושב לו מוהרנ"ת על התורה ועל העבודה בחברתם של לומדי תורה ומתחמם לאורם, כשעל הכל מנצח חותנו הדגול, ונפשו שקטה ושלוה עליו. אך לא כן הדבר. . . לבו ונפשו של מוהרנ"ת נמשכים למקום אחר, הוא אינו מוצא מנוח לנפשו, מוחו העמוק כמו לבו הרחב יכולים לקלוט הרבה יותר, והוא חש היטב כי עדיין חסר לו. . . ה"מבקש" הצעיר אינו מוציא את הסיפוק המלא מתוך לימודו ותפילתו, וככל כמה שהוא עולה ומתעלה בתורה ועבודה, גובר בו הצמאון פי כמה למשהו יותר גדול יותר נעלה. . . נפשו סוערת בקרבו. . . לומד הוא למעלה מן המידה, עובד הוא את ה' עבודה רבה, אך בטבעו הוא "בעל מחשבה" וכל אימת שהוא מחשב חשבונו של עולם, הוא יוצא נסער יותר, צמא יותר, ואינו מסוגל בשום פנים ואופן להגיע לשלוה פנימית. . . הוא אמנם מנצל כל רגע מרגעיו להתעלותו הפנימית, אך שאלת נפשו מציקה לו, אותה שאלה הבוערת בקרבו מיום עמדו על דעתו: "מה היא התכלית האמיתית הפנימית יותר של החיים עלי חלד, ומה הוא יכול לעשות יותר כדי להגיע אליה?!"

החיפוש בבית אביו לאחר ששהה יותר משנתיים אצל חותנו בשריגראד, שם התעלה במעלות התורה, חזר מוהרנ"ת לנמירוב עיר מולדתו לקראת חג הסוכות שנת תקנ"ו. בבית אביו נתקבלו מוהרנ"ת ורעייתו בחיבה ובהערצה. הקצו עבורם חדר מיוחד, שם המשיך מוהרנ"ת לשבת על התורה ועל העבודה, כאשר עול פרנסתו מוטל על שכם אביו הנגיד.

מן הראוי לציין כי חיבה והערצה ללא גבול רחשו למוהרנ"ת, בתקופה ההיא, גם אביו וגם חותנו, ותמיד נתעורר וויכוח ביניהם מי יזכה בהארחתו, כל אחד היה חפץ שמוהרנ"ת ישהה אצלו יותר ויותר.

אור החסידות

את בית המדרש בנעמירוב קבע לו כמקום לימודו באותו חורף, כשלחברותא לקח לו את האברך ר' ליפא, אף הוא עובד את ה' מנעוריו, אך בעוד שמוהרנ"ת קיבל את חינוכו ותורתו מן המתנגדים, גדל ר' ליפא בין החסידים, כך יצא שר' ליפא היה שליח ההשגחה העליונה להיות הראשון שהוציא מעט מלב חבירו את הסלידה מהחסידים ורבותיהם. והוא אשר הרעיף במילים חמות על מוהרנ"ת את גודל האור הטמון בדרך החסידות הנפלאה, ולא פסק מלדבר דברי סנגוריא על עדת החסידים, אך דברי הקטרוג של חותנו נגד "כת החסידים" הדהדו באזניו, וחלחלו בו עמוק, ולכן לא נכנסו עדיין דברי חבירו בלבו, ונשאר בהתנגדותו.

הלב מתחיל להתרכך

שוב ושוב התווכחו ר' ליפא ואחרים עם מוהרנ"ת והוכיחוהו במעלתה של דרך החסידות. ברם הוא אינו שועה לדבריהם, ודבק בינתיים בדעותיהם של אביו וחותנו. אולם לא עבר זמן רב, ודברי האמת שמקורם קדוש החלו אט אט להכנס לתוך לבו ולרככו. חלפו חדשים מספר, ודברי ר' ליפא החלו להשפיע על מוהרנ"ת ולפעול את פעולתם הרצויה.

טענתו הקבועה והחוזרת של ר' ליפא ושאר האברכים החסידים שהיו מצטרפים לויכוח, שהחסידים מצטיינים במדריגת אהבה ויראה, וכי היא הדרך האמתית בעבודתו ית'-החלה למצוא הד בלבו של מוהרנ"ת, כי הרי באמת כך צריך לעבוד את ה', כמו שכתוב (דברים י יב): "מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלהיך. . . ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך... לטוב לך"...

"טוב ה'" ר' ליפא העיד בעצמו כי זכה להיות אצל כמה וכמה צדיקים גדולים של אותה תקופה, והצד השוה שבהם-שכולם עובדים את בוראם בדבקות ובהתלהבות רבה וכנה, זכה וצחה הנובעת מפנימיות הלב, בהתעוררות, בשמחה ובתענוג עילאי. כך נגע ר' ליפא בנקודה רגישה בלב מוהרנ"ת: מדוע אינו מרגיש תענוג בעבודת ה', ואם הוא לא הגיע לזה, כנראה שהוא עדיין רחוק מבוראו...

כתוצאה משמיעת דברים אלו, שבו רעיונותיו של מוהרנ"ת לייסרו ביתר שאת וביתר עז; הרי לומד הוא את תורת ה' בהתמדה רבה ומדוע אינו חש את "טוב" ה' ואת העונג הרוחני אותו מרגישים החסידים בעבודתם כפי שבאו לידי ביטוי בתיאוריו של ר' ליפא החסיד והעובד ה'... מוהרנ"ת החליט ויהי מה, הוא ישתמש בכל האמצעים הדרושים לגלות את האמת ולהגיע לעבודה רוחנית אמיתית אפילו אם ייאלץ לפעול כנגד דעתם של הוריו וחותנו.

תרופה ליסורי נפשו באותו זמן החל מוהרנ"ת להציץ מעט לתוך עולמם של החסידים, בתפילתם הנלהבת והחיות הרבה בקיום המצוות, ולבו התמלא קנאה טהורה. אט אט החלו הספקות מנקרים במוחו: אולי שם, בין החסידים, מקומו, ושמא ימצא שם מזור וצרי לנפשו המתייסרת מחוסר סיפוק רוחני.

לא ארכו הימים, ולמרות התנגדותם הנמרצת של בני ביתו, שם פעמיו לעבר חצרות הצדיקים מבני היכלו של הבעש"ט ותלמידיו, בתקוה ששם ימצא מרגוע לנפשו.

מוהרנ"ת לא נח ולא שקט, תבערת לבו לא היתה כרוח סערה הגדולה בשעתה, כל כולו חדור היה יראת ה' טהורה ורצון כביר להתקרב אל ה', אך עדיין לא ידע איך לנהוג בארחותיו היום יומיים. הוא החל להתעניין יותר ויותר אודות דרכי הצדיקים והנהגותיהם בקודש.

האמת עם החסידים

וכך כותב "שמריבוי הדברים של חברי הנ"ל הבחנתי האמת. . . והסכימה דעתי עם החסידים שטוב להתקרב לצדיקים המפורסמים גדולי החסידים, כי הם אנשי אמת וה' עמם. . ." גמר בלבו לנסוע, בצנעה, מכוסה מעין חמיו ומשפחתו-אל הרה"ק רבי מרדכי מקרמניץ בנו של הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב מתלמידי הבעש"ט.

אמר ועשה. מיד בהגיעו אל ר' מרדכי, נתפעם בו לבו, וכל כולו נרעש, הוא ראה לפניו צדיק העובד את בוראו בהתלהבות עצומה, שאליה כל כך השתוקק וכה נכסף כל ימיו. לבו של מוהרנ"ת כמעט ונמס בקרבו, כיצד זוכים לעבוד את השי"ת בלהט שכזה. הוא חשב להשאר בקרמניץ זמן מספיק בכדי שיוכל ללמוד מדרכו של ר' מרדכי בעבודת השם, אך נאלץ לנסוע משם במהרה חזרה לביתו, כדי שמכריו ובני משפחתו לא יבחינו בחסרונו (עקב ההתנגדות העזה ששלטה בכל צד ופינה).

והנה הוא קם באחד הימים ונוסע להרה"ק "פאר ישראל" הרבי לוי יצחק מברדיטשוב. הצדיק מקבלו בזרועות פתוחות. הוא הכיר מיד במעלותיו של החסיד הצעיר ובכיסופיו העזים לבוראו, ומגלה לו קירבה מיוחדת, וקורא לו, ברבות הימים, "נת'לע שלי"... מוהרנ"ת מוצא סיפוק לנפשו במחיצת הצדיק הזה. הוא חוסה בצלו של האילן הגדול אשר גדולי הצדיקים מרכינים ראשם לפניו. האהבה שרוחש הצדיק לכל יהודי ויהודי אינה יודעת גבולות. מקיים מצוות ה' בלהט אש קודש, ותפילתו כתפילתם של שרפי מעל. כאשר הצדיק מברדיטשוב מגיע לברכות קריאת שמע, ומסיים "הבוחר בעמו ישראל באהבה", טרם אמירת "שמע ישראל", משתנים פניו באופן מבהיל, עד שמוהרנ"ת מבחין בהם סימני גסיסה, מאותם סימנים המוזכרים בשולחן ערוך. . . הנה הנה מוסר הוא את נפשו בפועל ממש לבוראו. . . נפשו הטהורה עומדת לעזוב את גופו הקדוש. כאן נוכח מוהרנ"ת ברורות למה יכול האדם להגיע, לאיזה מדריגה של מסירות נפש ודבקות בה' יכול יהודי להגיע עלי אדמות.

מתי יזכה אף הוא לכך. הצדיק הקדוש מברדיטשוב פותח בפני מוהרנ"ת את שערי החסידות. את התורות שהוא שומע מפיו, רושם מוהרנ"ת על גבי הניר. ברבות הימים כפי עדות של אחד מתלמידי מוהרנ"ת נכללו כתבים אלו בספר הקדוש "קדושת לוי".

לבו של מוהרנ"ת בוער בקרבו, ועדיין לא מצא מזור לשאיפותיו. הוא בעצמו רוצה להתעורר ולזכות לעבוד את בוראו כראוי... הוא כבר זוכה לשהות במחיצתו של אחד משרפי מעל, הוא מתבשם מתורותיו וקדושתו הרבה, אך עדיין לא מצא די סיפוקו לנפשו הצמאה והשוקקה... הוא מנסה לעלות בשלבי הסולם, עולה מעט, אך שוב מועד ונופל. . . וכך עוברים עליו הימים והשנים.

במחיצת תלמידי המגיד הגדול באותן שנים מחליט מוהרנ"ת להכיר עוד צדיקים. הוא נסע אז גם אל הצדיקים הקדושים רבי ברוך ממז'בוז', רבי גדליה מליניץ, רבי אברהם דוב מחמלניק ורבי שלום מפרובישט. כולם מקבלים אותו בחיבה, ומקרבים אותו בקירבה יתירה. אצל כל אחד מהם הוא שוהה זמן מה, אצל כל אחד הוא מתפעל ממידה מיוחדת השייכת לאותו צדיק. אך כל אלו טרם השפיעו על מהותו העצמית. יודע ומכיר הוא בעובדא, כי הדרכים הללו דרכי אמת המה, אך מדוע הם לא שינו את מהותו. .. מחפש הוא צדיק שיטלטלהו טלטלה עזה, שידריכהו הלכה למעשה, שיורה לו את המסילה שלו דרכה הוא יעלה לבית אל. הוא חפץ להדבק בצדיק הקשור לשורש נשמתו. צדיק ומורה-דרך שילמד אותו פרק אחר פרק בעבודת הבורא, וישאהו על כפיו כאשר ישא האומן את היונק...

מוהרנ"ת מתעכב שוב אצל הצדיק מברדיטשוב, מתחבר עם האברכים הבאים לשאוב ממעיינו הטהור. מתוועד הוא עמם, ומנסה בכל לבו ונפשו למצוא דרך ראויה ונכונה עבורו...

באחד ממוצאי השבת, יושב לו מוהרנ"ת בסעודת "מלוה מלכה" בין חבורת האברכים ומתוועדים בצוותא בדברי תורה וחסידות, אולם השולחן חסר ממעט מיני תרגימא. ובכן, מי יהיה השליח שיצא להביא מעט "בייגל" עבור המתוועדים. הפור נפל על החסיד הצעיר ה"חדש", על מוהרנ"ת. הוא יצא מיד לכיוון בית האופה...

הפגישה הראשונה

אולם רעיונותיו ועשתונותיו של מוהרנ"ת רחוקים היו בשעה ההיא כמטחוי קשת ממיני התרגימא שנדרש להביא. הבלבולים וטרדות המחשבה הפוקדים אותו חדשים לבקרים עדיין לא עזבו אותו, הם התגברו עליו ביתר שאת. תוך כדי הילוכו לקנות הבייגל עשה את חשבון נפשו: גם עכשיו שכבר זכה להסתפח על עדת החסידים, אין הוא מוצא מקום בעולם, לבו מר עליו, עדיין יש לו עליות וירידות, יעלו שמים ירדו תהומות. . . מה יהיה בתכליתי חשב בלב מר, "האם לכך נוצרתי", שואל את נפשו, "לקנות בייגל?!"...

הוא היה אובד עצות. לא ולא! אין זו הדרך. . . אמת נכון כי ניצב הוא כבר בשערי גן עדן התחתון, הוא חש באורה הרבה היוצאת מבית מדרשו של הבעש"ט, אך לפניו כאילו נעולה הדלת. . . צדיקים הרבה כבר זכה לראות ואף להתחמם לאור עבודותיהם הקדושות, אך מה יהיה אתו, מתי יזכה לרוות את צמאונו לאביו שבשמים, הצמאון אשר התגבר יותר ויותר לאחר כל מה שראה אצל הצדיקים ששהה במחיצתם...

הוגדשה הסאה הוא פורץ בבכי גדול. יותר אינו יכול לסבול, סאת יסוריו הרוחניים הוגדשה. רבונו של עולם-הוא זועק-מה יהא בסופי... מרוב צער יצא מלבו דבר השליחות שהוטלה עליו לקנות "בייגל", ובמקום להמשיך לבית האופה-הוליכוהו רגליו לאחד מבתי המדרשות שנזדמנו לו בדרכו, הוא נכנס לעזרת נשים שבבית הכנסת, נטל ספר תהילים, והחל לומר בבכיות עצומות... מרוב צער נתגלגל על הריצפה בפישוט ידים ורגלים. הוא אינו יכול להרגע. בדרך זו שהינו הולך הוא לא יכול להמשיך יותר, לעמוד במקום אחד מבלי להתקדם ולהתעלות, ואף לפול מידי פעם-אינו מסוגל יותר... חייו אינם חיים. האברך הצעיר בכה, ובכו עמו שמים וארץ...

מוהרנ"ת קם מן הריצפה, והמשיך לומר את הפרק השני בתהילים, בסיום הפרק שוב נשכב על הארץ, חפץ היה שיפתחו לפניו שערי שמים. כך המשיך באמירת תהילים ובהתפרצויות של בכי ונפילה על גבי הקרקע לסירוגין. כשהגיע לפרק נ' שבתהילים. נפל על הריצפה נטול כוחות וחסר אונים כשלבו שבור בקרבו. מוהרנ"ת שוכב על הארץ, אין כבר כח בפיו להתפלל, עיניו נפוחות מדמע, כל רצונו ושאיפת נפשו היא שיזכה לדבקות אמיתית בבוראו ולהתהלך באמיתו!!!

הוא המשיך בבכיותיו עוד זמן רב עד שנרדם. והנה בשנתו רואה הוא חלום נורא, וזה דבר החלום: סולם גבוה מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה הוא מתחיל לעלות בשלבי הסולם, עולה שלב ועוד שלב, ולפתע אינו יכול להחזיק מעמד, הוא מועד ונופל על האדמה. הוא מתחזק ומתחיל לעלות שוב. הפעם הוא מצליח להעפיל גבוה מקודם, אך לפתע מתמוטט הוא שוב ונופל למטה. עתה הנפילה גדולה יותר אך בכל זאת מנסה הוא שוב לעלות. הוא עולה מעלה אחר מעלה, הנה הוא כבר כמעט מגיע לקצה הסולם. . . עוד מעט קט והוא בשלב העליון של הסולם אשר ראשו בשמים... אך לפתע הוא מועד ונופל לתהום בחבטה עזה גדולה ועצומה פי כמה מקודמתה.

ענן חושך וערפל הקיפוהו מכל צד ודכאון עצום התגבר עליו, הרי הוא כבר כמעט הגיע לשאיפתו, ועתה הוא נפל מטה מטה, האם יוכל אי פעם להתאושש מהנפילה הקשה ולעלות שוב. . . הוא עומד כבר לפני היאוש, אין הוא יכול לנסות יותר לעלות. . . אבריו שבורים ורצוצים מעוצם החבטות העזות שקיבל מהנפילות האיומות...

עודו שוכב שבור ורצוץ אין אונים, והנה צצה לפניו לפתע דמות אברך צעיר בעל פנים מאירות באור יקרות. מוהרנ"ת קם ממקומו נבוך ונרעש כאחד... ואיש האלהים שנתגלה לפניו פתח פיו וכה אמר לו: אברך, טפס וטפס אך החזק עצמך היטב!

היתה זו הדרכתו הראשונה של הרבי הגדול לתלמיד הצעיר הדורש ומבקש קרבת אלוקים, שזה עתה ראהו לראשונה, אם כי בחלום הליל. . . טפס וטפס, עלה והתעלה אך זקוק אתה לחיזוק רב שלא תמעד ותיפול חלילה. . . היו אלו דברי החיזוק והעידוד הראשונים של המורה הגדול לנפשו של התלמיד הצעיר, ה"מבקש", שכה זקוק היה להם, שהיוו את כריתת הברית הראשונה ביניהם, אם כי עדיין לא נפגשו זה עם זה... הרבה הרבה עבר עליו מאז עד שזכה להראות עם רבו פנים אל פנים...

מוהרנ"ת ניעור באחת משנתו. דמותו של האדם בעל הפנים המאירות באור יקרות, ודיבוריו המעטים המשיבים את הנפש בשבעה משיבי טעם נחרטו היטב בזכרונו. הוא תוהה ותמה: היכן נמצא אברך בעל פנים מאירות וזורחות שכאלו שבמילים ספורות עודדו וחיזקו ונסך בו חיים חדשים? לבו פועם בעוז, נרגש הוא ונפעם. בטוח הוא כי מן השמים מרמזים לו משהו, אך בדיוק מה, זאת אינו יודע עדיין.

ולפתע נזכר, כי בעצם הוא עדיין באמצע שליחותו לקנות "בייגל". . . הוא מתנער בזריזות, מיהר אל האופה ושב עם מיני התרגימא לבני החבורה. הם ישבו עדיין מסובים בהתוועדות, ובהכנסו שאלוהו לסיבת התעכבותו למשך שעות ארוכות. הוא דוחה אותם בתירוץ כלשהו, ומצטרף עמם להמשך ההתוועדות...

"מתי אבוא ואראה?" זמן מה שהה מוהרנ"ת במחיצתו של הצדיק מברדיטשוב. ולאחר מכן שב אל בית אביו בנעמירוב.

סיפור החלום התרחש שנה אחת לפני בואו והתקרבותו לרבו מוהר"ן.

השנה היא תקס"ב. שנה חלפה. דבר החלום כמעט שיצא מזכרונו של מוהרנ"ת. והוא עדיין מתפתל בלבטיו ויסוריו הרוחניים הקשים: מתי אבוא ואראה פני אלהים?!...

לחץ כאן לפרק שני