יום כיפור - ספר התודעה

יום הכיפורים:

עיצומו של יום; חמשה עינויים; בגדי לבן; תפילה זכה; כל נדרי; לך אלי תשוקתי; 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'; סדר וידוי; ליל יום הכיפורים; קריאה בתורה ומפטיר דיונה; הזכרת נשמות; פִּקוח נפש; סדר העבודה; עומדים צפופים ומשתחוים רוֵחים; מספר הפרשיות; אורח נכרי מספר; ועכשיו שאין בית המקדש קיָּם; מפורש יוצא מפי כהן גדול; חמש תפילות; נעילת שערים; מוצאי יום הכיפורים;

יום כיפור - יום הכיפורים:

עיצומו של יום:

ביום הכיפורים נשלמו ארבעים יום שלישיים שעשה משה רבינו בהר סיני, ובו ביום נתרצה לו הקדוש ברוך הוא לכפר על מעשה העגל ומסר בידו לוחות שניים וחזר הכבוד לשכון בישראל. לפיכך נִתן יום זה לכפרה לישראל לדורות עולם:
וכך אמרו בפרקי דרבי אליעזר:
בן בתירא אומר: ארבעים יום עשה משה בהר, דורש בדברי תורה וחוקר באותיותיה, ולאחר ארבעים יום לקח את התורה וירד בעשור לחֹדש השביעי ביום הכיפורים והנחילה לישראל לחָק עולם שנאמר (בענין יום הכיפורים; ויקרא טז): וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם:
וב'סדר עולם': ירד (משה) בעשירי בתשרי, והוא יום הכפורים, ובִשׂרם שנתרצו לפני המקום וכו' לפיכך הוא יום סליחה וכפרה, עשו אותו זכרון לדורות, שנאמר וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם וגו':
יום הכיפורים אינו בטל לעולם, שנאמר: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, אפילו כל המועדים עוברים, יום הכיפורים אינו עובר:
יום הכיפורים, בו נימול אברהם אבינו עליו השלום (לדעת קצת מן החכמים), ובכל שנה הקדוש ברוך הוא רואה דם בריתו ומכפר על כל עוונות ישראל, ועל כן הוא נתן לדורות למילת ערלת הלב, האוזן והשפתים:
אתה מוצא: 'השטן' בגימטריא שלש מאות ששים וארבע, כמנין ימות החמה חסר אחד. כל ימות השנה יש רשות לשטן להשטין לישראל, חוץ מיום הכיפורים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין לך רשות ליגע בהם, ואף על פי כן לך וראה במה הן עסוקין, כיון שהולך ומוצא אותם כולם בתענית ובתפילה, לבושים לבנים ומעוטפים כמלאכי השרת מיד חוזר בבושה ובכלימה. אמר לו הקב"ה: מה מצאת בבני? אמר לו: הרי הם כמלאכי השרת ואיני יכול ליגע בהם. מיד הקב"ה כובל אותו ומבשר להם: סלחתי:

חמשה עינויים:

לא באכילה ושתיה בלבד אסור יום הכיפורים, אלא גם בשאר מיני הנאה ותענוג. ולכן אסור להתרחץ ואפילו בצונן וברחיצה מועטת. ואסור לנעול נעלי עור. ונעלים של לבד או גומי - מותר:
והחכמים מנו חמשה עינויים ביום הכיפורים, עינוי מאכילה ושתיה, עינוי מסיכת הגוף, ומרחיצה, עינוי מנעילת סנדל וכל נעל של עור, ופרישה מן האשה:
וחמשה עינויים הם כנגד חמשה חומשי תורה, כדי לקבלם עליו ולקבל עול המצוות שכתובות בהם בלי מסך המבדיל של תענוגות הגוף; -:
כנגד חמשה חושים שבאדם, שהאדם עושה בהם מצוות ועברות; -:
כנגד חמש פעמים 'נפש' הכתובות בפרשת יום הכיפורים וכנגד חמשה שמות שנקראה בהן: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה; -: כנגד חמש טבילות שטבל הכהן הגדול ביום הכיפורים; -:
וכנגדן, גם חמש תפילות של היום: ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה:
הנאת הריח אינה אסורה, שאין זו הנאת הגוף אלא הנאת הנשמה, ואין הנשמה צריכה עינוי. ורבים נהגו ליטול עמם בשמים לבית הכנסת ולהריח בהם משעה לשעה ולברך, כדי להשלים מאה ברכות, החסרים מפני התענית:
פרטי הדינים של חמשת עינויי יום הכיפורים, שיעורם וגבולם והחיָּבים בהם והפטורים - התבארו בארוכה בדברי הפוסקים: כיריעות שלמה: שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה (שיר השירים א): 'כְּאָהֳלֵי קֵדָר - מה אהלי קדר אף על פי שנראים מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטין, והם מבפנים אבנים טובות ומרגליות; כך תלמידי חכמים, אף על פי שנראים כעורים ושחורים בעולם הזה, אבל בפנים יש בהם תורה, מקרא, משנה, מדרשות והלכות, תלמוד, תוספתות ואגדות; -:
אי מה אהלי קדר אין צריכין תכבוסת (שתמיד שחורים הם), יכול אף ישראל כך? - תלמוד לומר: כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה - מה יריעת שלמה זו, מתלכלכת ומתכבסת, וחוזרת ומתלכלכת ומתכבסת, כך ישראל, אף על פי שמתלכלכים בעוונות כל ימות השנה - יום הכיפורים בא ומכפר עליהם שנאמר (ויקרא טז): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וגו' וכתיב (ישעיה א): אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:

בגדי לבן:

רבים נוהגים ללבוש ביום הכיפורים בגדי לבן, דוגמת מלאכי השרת:
וכן נוהגים רבים ללבוש לבוש עליון שקורים 'קיטל', והוא בגד מתים, כדי להזכיר יום המיתה ולהתעורר לתשובה. ואין מעטרים את הקיטל בקישוטי זהב ואין עושים לו צוָּארון של זהב, לפי שהזהב מזכיר את עוון העגל ואין קטגור נעשה סנגור; אבל מיַפים אותו בעטרה של כסף, שהכסף הוא לבן, ולבן מורה על החסד:
והמנהג בכל תפוצות ישראל שמתפללין בטלית בליל יום הכיפורים, ומתעטפים בה מבעוד יום כדי לברך על העטיפה. ובלילה אין מברכין על העטיפה, שאין מצוַת ציצית נוהגת אלא בכסות יום:
גם הטלית היא מבגדי לבן ומורה על חסד, ופסי התכלת שבה מורים על הרחמים:
מעשה בצדיק אחד שדרש לפני בני קהילתו קודם 'כל נדרי', והם כולם לבושים לבן ועטופים לבן, פתח ואמר:
אחינו בני ישראל, שימו על לב שבבגדים אלה שאנו לובשים עכשָׁו, נלך לעולם העליון ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. על כן נדמה בדעתנו כאילו אנו עומדים בבגדים אלה לפני כסא הכבוד ליתן דין וחשבון, ונתחרט חרטה גמורה. שבשעה שעומדים לפני כסא הכבוד מתחרטים באמת, אלא שאין חרטה מועילה אחרי מיתה, אבל עכשָׁו הרי היא מועילה. על כן נתחרט בלב שלם על פשעינו ונקבל עלינו באמת שלא נחטא עוד, ונבקש מחילה וסליחה לפני מלך מוחל וסולח:
יש בבגד לבן גם רמז לכפרת עוונות ולהלבנת חטאים, כמו שנאמר (ישעיה א): אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ וגו', וכמו שהכהן הגדול המכפר על העם היה לובש בגדי לבן ביום הכיפורים, בבואו לקֹדש הקדשים:
יש מקומות שאף הנשים נהגו ללבוש בגדי לבן, ויש בכך משום זכר למנהג בנות ישראל שהיו יוצאות בט"ו באב וביום הכיפורים בבגדי לבן:

תפילה זכה:

נהגו בהרבה תפוצות ישראל שמיד כשבאים לבית הכנסת אחר הסעודה המפסקת וקודם 'כל נדרי', אומרים בכוָּנת הלב את התפילה שמחבר ספר 'חיי אדם' העתיקה מספרי קדמונים, והיא הנקראת 'תפילה זכה'. ונאה תפילה זו לשמה; זכה היא בכל אמריה, ומזככת את לבות אומריה, ומכשרתם לקבל עליהם את יום הכיפורים בקדושה וטהרה ומחילת עוונות: גופה של 'תפילה זכה', שיש בה קבלת הצום בכל חמשת עינויו וגם יש בה פתיחת הלב לחרטה ולוידוי. ואולם עיקרה של תפילה זו שבשעת פתיחת הלב בתשובה ובחרטה ובדברי ריצוי לפני המקום ב"ה, היא נותנת בפי השבים דברי סליחה ומחילה בכל חטאות האדם בינו לחברו: פתוח הלב של כל איש ישראל לחרטה ולתשובה, ואולם מה רבו המחסומים שמונעים ממנו את הכפרה על רוב עוונותיו. שרוב העוונות - בחטאות שבין אדם לחברו. ועברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו, היכן ימצא עתה את כל חבריו שבקצוי ארץ כדי לרצותם? והיכן ימצאו חבריו אותו כדי לרצותו על כל מה שחטאו נגדו? - באה תפילה זכה זו ונותנת בפי כל השבים, באשר הם שם, דברי מחילה וסליחה שכל אחד מוחל לחברו בלב שלם, ונִטלים מחסומי הכפרה ונפתחים שערי הרחמים בשמים:
וכך הוא נוסח המחילה בתפילה זכה:
'להיות שידעתי שכמעט אין צדיק בארץ אשר לא יחטא בין אדם לחברו, בממונו או בגופו; במעשה או בדיבור פה. ועל זה דוה לבי בקרבי, כי על חטא שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו; ועל זה נשבר לבי בקרבי ורחפו עצמותי, כי אפילו יום המיתה אין מכפר; ולכן אני מפיל תחינתי לפניך, שתרחם עלי ותתנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל בני אדם; -:
והנני מוחל במחילה גמורה לכל מי שחטא נגדי, בין בגופי ובין בממוני או שדִּבר עלי לשון הרע, ואפילו הוצאת שם רע; וכן לכל מי שהזיק לי בגופי או בממוני, ולכל חטאות האדם אשר בין אדם לחברו, חוץ מממון אשר אוכל להוציא על פי דין, וחוץ ממי שחוטא כנגדי ואומר אחטא לו והוא ימחל לי - חוץ מאלו אני מוחל במחילה גמורה, ולא יענש שום אדם בסיבתי. וכשם שאני מוחל לכל אדם, כן תתן את חני בעיני כל אדם שימחלו לי במחילה גמורה':
והנהיגו לומר בקשה זו בחלקה הראשון של 'תפילה זכה' שלפני 'כל נדרי', ואם אין לו שהות - אומרה מיד אחרי סדר 'כל נדרי':
יש נוהגים ששליח הציבור מכריז לפני 'כל נדרי' ואומר: 'תמחלו זה לזה' ועונים כולם: 'מחלנו'. וכן הנהיג רבי יוסף חיים מבגדד:

'כל נדרי':

קודם שקיעת החמה, פותחים ארון הקֹּדש, ושנים מחשובי הקהל מוציאים שני ספרי תורה ומשאירים את הארון פתוח, ומקיפים את הבימה ואומרים בקול רם את הפסוק:
אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה וכל הקהל עונים אחריהם ומחבקים ומנשקים ספרי התורה בשמחה ובהתלהבות כתינוקות המתרפקים על אמם הורתם. גמרו את ההקפה נגשים השניִם אל שליח הציבור ונשארים עומדים לידו וספרי התורה בידיהם עד שגומרים כל סדר 'כל נדרי' לפני 'ברכו': סדר התפילות של יום הכיפורים מתחיל באמירת 'כל נדרי'. וזמנה לפני שקיעת החמה, לפי שהיא כענין התרת נדרים, ואין מתירין נדרים בשבת ויום טוב אלא לצורך שבת ויום טוב בלבד:
ואומרים אותה שלש פעמים, כדרך שחכם המתיר את הנדר אומר לבעל הנדר שלש פעמים:
מותר לך, מותר לך, מותר לך:
והספרדים מנעימים קודם כל נדרי בפיוט 'לך אלי תשוקתי' שפותח את הלב ומכניס בו דבקות להקדוש ברוך הוא, והשתוקקות לעבודתו, וגם יש בו כעין סדר וידוי; ולדעת כמה פוסקים חיָּבים להתודות אחר סעודה המפסקת ולפני שקדש היום:

'לך אלי תשוקתי:

פיוט דבקוּת קודם כל נדרי:
לך אלי תשוקתי:
בך חשקי ואהבתי:
לך לבי וכליותי:
לך רוחי ונשמתי:
לך ידי לך רגלי:
וממך היא תכונתי:
לך עצמי לך דמי:
ועורי עם גויתי:
לך אזעק בך אדבק:
עדי שובי לאדמתי:
לך אני בעודי חי:
ואף כי אחרי מותי:
לך אודה ואתודה:
עלי חטאתי ורשעתי:
לך ישעי סלח רשעי:
ואֶת פשעי ואשמתי:
לך חסד לך חמלה:
חמול על כל תלאותי:
וגדול מנשוא חטאי:
וגדלה יד משובתי:
ולכן גדלו צירי:
וקצרתי זריעתי:
ואוי עלי והה לי:
אם תדינני כרשעתי:
וחטאתי בראשיתי:
ורשעתי באחריתי:
ואשמתי בילדותי:
ובגדתי בזקנותי:
ובחלתי בתורתך:
ובחרתי בתורתי:
ועזבתי רצונך:
והלכתי בתאותי:
ולכן כסתה פני:
כלימתי וגם בושתי:
ואין לי בלתך מנוס:
וממך היא סליחתי:
ומוחל בלתך אין:
ומאתך מחילתי:
ואם תביא במשפט עבדך, מה היא גבורתי:
יביאוני לגן עדנך:
ושם תהיה ישיבתי:
ואתעדן באורך:
ושים כבוד מנוחתי:
ואור גנוז לפניך:
יהי סתרי וסֻכתי:
ותחת צל כנפיך:
תנה נא את מחיצתי:
(קטעים מפיוט 'לך אלי' כמנהג הספרדים):
ויש בסדר 'כל נדרי' מסירת מודעה על ביטול נדרים שלהבא, ולדעת כמה פוסקים - גם ענין התרת נדרים לשעבר. לפי שאמרו חז"ל 'הרוצה שלא יתקיְּמו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל'. וזוהי מסירת מודעה על הנדרים שלהבא, המועילה לבטל כל נדר שבשעת קבלתו שכח מהמודעה שמסר. וטעם דבר זה הוא לפי שאנו אומדים דעתו של הנודר, שאילו זכר בשעת קבלת הנדר שכבר גִּלה דעתו שאין רצונו לקבל על עצמו נדרים, היה מתחרט ופורש מלנדור, והרי זה כעין טעות בקבלת הנדר: וסדר אמירת 'כל נדרי' כך הוא: שליח ציבור יורד לפני התבה, ושנים מחשובי הקהל וספרי תורה בידיהם עומדים לצדו, אחד מימינו ואחד משמאלו; ועמידה זו על יד השליח ציבור היא כדי שיהיו סעד ותמיכה לשליח ציבור היורד לבקש רחמים על הציבור, וכמו שמצינו במשה רבינו כשעמד בתפילה על ישראל בעת שבא עמלק להלחם ברפידים, נאמר בו (שמות יז): וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד. ועוד, כדי שיהיו שלשה מתירים כעין התרת נדרים שהיא בשלשה. והשלשה פותחים ואומרים: 'על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העברינים'. ואומרים כך שלש פעמים:
ואחר כך אומר שליח הציבור 'כל נדרי' שלש פעמים. ופעם ראשונה הוא אומר בקול נמוך, אך אינו מנמיך קולו יותר מדי. שאם ינמיך קולו הרבה, לא יהיה נשמע לאוזן הציבור. ובפעם השניה מגביה קצת קולו ובשלישית מגביה קולו יותר. ואומרה ברתת ובחרדה ובכוָּנה עצומה. ונוהגים בהרבה קהילות שהציבור אומרים עמו בלחש:
והטעם להנמכת הקול הוא, כאדם הנכנס להיכל המלך לבקש על נפשו מן המלך, שתחילה הוא משתומם וירא מלהתקרב אליו ומדבר בחשאי, עד שהוא מתרגל לעמוד בהיכל המלך ומגביה את קולו להשמיע בקשתו:
ואחרי 'כל נדרי' אומר השליח ציבור ואחריו הקהל פסוק וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (במדבר טו), שלש פעמים, ופסוק סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה (שם יד). ואומרים וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (שם) שלש פעמים בקול רם. ואף הקדוש ברוך הוא מסכים על ידם וסולח לכל עוונות עמו, וכדרך שנתרצה להם ביום זה לכפר על עוון העגל ואמר למשה 'סלחתי':
ואחר כך מברכים ברכת הזמן ('שהחיָנו'). בכל ימים טובים מברכים אותה בשעת הקידוש על הכוס, וביום הכיפורים אומרים אותה בבית הכנסת. ושליח הציבור אומר בקול וכל אחד אומר בלחש. ומברכים ברכה זו בשמחה עצומה בהודיה לה' שזכה אותנו בחיים, כדי שנוכל לקיֵּם את מצוות היום ונזכה בו לכפרה וסליחה על כל עוונותינו. וכל אחד מסיֵּם את הברכה קודם שיסיֵּם שליח הציבור, כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת החזן, כי אסור לאדם שיהא עונה אמן אחר ברכת פיו:
על אמירת 'כל נדרי': זה שנהגו לומר 'כל נדרי' עם כניסת יום הכיפורים - לפי שיום הכיפורים הוא יום סליחה ומחילה ותשובה, וצריך האדם להטהר מעוונותיו ביום זה. ואם נדר אדם בתוך השנה איזה נדר, הוא חיָּב לקיְּמו ואין יום הכיפורים מכפר עליו ופוטרו מלקיֵּם נדרו. ואם נדר ושכח לקימו, מה יעשה ויתכפר לו ויהא נקי ביום הכיפורים מעוון נדרים? אין לו כפרה אלא התרת הנדר. לפיכך תקנו לעשות התרה זו בציבור כדי לבטל למפרע את הנדרים שעתיד שלא לקיְּמם, ונמצא עומד עכשָׁו בלי עוון נדרים גם מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה:
וחששו ביותר לעוון נדרים, לפי שהוא חמור מאד ועונשו מרובה, שהחמירה תורה על החטאים הבאים על ידי דיבור יותר מהחטאים הבאים על ידי מעשה, וכמו שאמרו רבותינו:
האומר בפיו חמור מהעושה מעשה. וטעם דבר זה הוא לפי שיתרונו של האדם על בעלי החיים הוא בכֹח הדיבור, כמו שכתוב (בראשית ב): וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, ותרגם אונקלוס: 'לרוח ממללא' (לרוח מדברת), ויתרון זה נִתן לו שיהא משתמש בו לטובה. ואם הוא משתמש בו לרעה, הרי הוא מוריד עצמו למדרגה נמוכה משל בעלי החיים. הבהמה אינה מקלקלת בפיה, והוא, מקלקל גם בכֹח דיבורו; לפיכך ראוי הוא לעונש חמור על כך. והתרת הנדרים היא אחד מתיקוני חטאות הלשון והפה:
ונוסח זה שאומרים קודם כל נדרי 'על דעת המקום וכו' אנו מתירים להתפלל עם העברינים', בשעת הגזרה תקנו:
רשעי הגויים כפו על ישראל בכל מיני יסורים ועינויים קשים, לעבור על דת ולקבל עליהם את דתם שלהם. והיו בישראל רבים שלא יכלו לעמוד בעינויים קשים אלה וקבלו עליהם את דת הנכרים למראית עין בלבד ושמרו בסתר על דת ישראל, איש איש במחבואיו, ולא היו מתודעים איש לרעהו. כיון שבא ליל יום כיפורים, שמו נפשם בכפם, ונתאספו יחדיו למרתפי סתר כדי לקבל עליהם ברוב עַם קדושת יום טוב ולבקש על עצמם רחמים מלפני המקום על היותם נראים כעברינים כל השנה. שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילת הרבים לעולם, אפילו עברינים הם: ועל אותו הזמן ועל אותם העברינים מפני אונסם, תקנו לומר: אנו מתירין להתפלל עם העברינים: נוסח זה נשתמר גם בימינו, מפני שגם עתה באים לבית הכנסת בליל יום הכיפורים, עברינים מכל השנה, ולולא שהתירו את התפילה בצוְתא אִתם על דעת המקום ועל דעת הקהל וכו' היתה צותא זו פוגמת חלילה בתפילותיהם של הצדיקים, שאינם עברינים. ועכשָׁו שמתירים - תפילותיהם של אלה מתעלות עם תפילות כל ישראל, שכולם זרע אברהם יצחק ויעקב, ורצון כולם לעשות רצונו של מקום, ומי מעכב - הגלות מעכבת ופיתויי היצר; עכשָׁו, בשעה שבאים לבית הכנסת להתפלל ומקבלים עליהם כל מצוות היום ומבקשים מחילה על עוונותיהם מכל השנה, שוב נעשים הכל קדושים וטהורים וראויים שתהא תפילתם מתקבלת לפני שומע תפילה:
וענין זה של צרוף פושעי ישראל לתפילות כל ישראל, הוא כצרוף החלבנה בתוך כל סממני הקטורת שבבית המקדש. אמרו חכמים: 'כל תענית שאין בה מפושעי ישראל, אינה תענית; שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת'. 'ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו, את פושעי ישראל שיהיו נמנים עמנו':

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד - בקול רם:

בקריאת שמע ערבית ושחרית שביום הכיפורים, אומרים פסוק 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שהוא שירת המלאכים, בקול רם; מה שאין כן בכל השנה שאומרים אותו בלחש. טעם הדבר, אמרו במדרש ואתחנן:
רבנן אמרין: בשעה שעלה משה למרום, שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקדוש ברוך הוא: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', והוריד אותה לישראל. ולמה אין ישראל אומרין אותו בפרהסיא? אמר רבי אמי, למה הדבר דומה, לאחד שגנב קוזמין (תכשיט) מתוך פלטרין של מלך, נתנו לאשתו ואמר לה: אל תתקשטי בו בפרהסיא, אלא בתוך ביתך; -:
אבל ביום הכיפורים שהם נקיים כמלאכי השרת, הם אומרים אותו בפרהסיא: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!:

סדר וידוי ביום הכיפורים:

הוידוי בפה על החטא הוא מעיקרי התשובה, כמו שנאמר (במדבר ה): וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם, ונאמר: וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח). וצריך לפרט את החטא, שנאמר (שמות לב): אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב; לפיכך חיָּבים להתודות ביום הכיפורים: ואין הוידוי מועיל אלא כשגמר בלבו לעזוב החטא. שאם התוַדה ולא גמר בלבו, הרי זה כטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ: לפיכך מרבים ביוהכ"פ באמירת וידוי, ואומרים סדר וידוי פעמים אחדות, שאם אמירה אחת לא הועילה, לפי שבאותה שעה עדיִן לא גמר בלבו לעזוב החטא - תועיל האמירה האחרת:
ומנהגנו לומר ביוהכ"פ עשר פעמים וידוי, וזה סדרן: בערבית, שחרית, מוסף ובמנחה - פעמיִם בכל תפילה, אחת בתפילת לחש ואחת עם הציבור בחזרת הש"ץ - הרי שמונה; פעם אחת בתפילת נעילה ('אשמנו בגדנו' וכו') ואחת (וידוי שלם) בתפילת מנחה של ערב יום כיפור, הרי עשרה וידויים. ועשרה וידויים אלה כנגד מה שפגמנו בעשרת הדברות:
ואומרין את הוידוי בעמידה. ותקנו לומר את הוידוי על סדר אותיות אל"ף בי"ת, כדי שיהא שגור על פה, וגם כדי לתקן בזה את אשר פגמנו בחטאינו בכ"ב האותיות הקדושות שבהן נתנה תורה. והספרדים נוהגים לומר וידוי בסדר אל"ף בי"ת וגם בסדר תשר"ק: וצריך לומר את כל נוסח הוידוי מבלי לדלג אפילו על אותם החטאים שיודע הוא בנפשו שלא עבר עליהם, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. ואמרו חז"ל: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו (ויקרא כו) - 'איש בעוֹן אחיו'. ולפיכך תקנו את הוידוי בלשון רבים:
ועוד, שאין אדם יכול להיות בטוח וסמוך בלבו שלא חטא בזה החטא שמדמה הוא בנפשו שמעולם לא עבר עליו. שהרי מדרגות רבות לחטא, ואם גם לא עבר על העבֵרה כולה, שמא עבר על מקצת הימנה, או על מקצת מן המקצת:
ומעשה בחסיד אחד שאמר לרמב"ם שאינו רוצה להתודות כסדר הוידוי המסודר, שהוא יודע שלא חטא באלה, ואין לדבֵּר שקר לפני המלך, והשיב לו הרמב"ם: אילו ידעת אתה כמה חמורה עבודת ה' יתעלה, וכמה צריך לעבוד את האלקים, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי, ועוד נוסף כהנה וכהנה וכל אדם נִדון לפי גודל חכמתו. שהרי מצינו שדוד המלך עליו השלום, נכתב עליו עוון אשת איש והיא היתה מגורשת מאוריה; ועוון הריגתו - אף כי היה אוריה חיָּב מיתה; ועוון כריתת כנף בגדו של המלך שאול - אף כי היה רודפו. וכל כיוצא בזה. אלא לפי שהוא האדם, כן משפטו ושאתו. ואף על דבר זה שדברת, עתיד אתה ליתן את הדין:
ומי שיודע בעצמו שחטא חטא אחד מהחטאים המפורטים, בוכה על חטאו ומתוַדה עליו ביותר. ואם חטא חטא שאינו מפורש בוידוי מפרט חטאו בלחש ומתוַדה עליו מעמקי לבו ובוכה עליו הרבה. אבל אל יגביה קולו, שלא יתפרסם חטאו. וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו שנאמר (תהלים לב): אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. ואם חטאיו מפורסמים, מותר להתוַדות עליהם בקול:
בשעת אמירת הוידוי, כשמזכיר החטא, יכה באגרוף על החזה, מקום הלב, כלומר: אתה בעצותיך ובהרהוריך גרמת לי שאחטא:
השמחה בהסרת הזוהמא:
שמא יאמר אדם, כיצד ערב לבנו לפרט כל חטאות האדם במקום קדוש וביום הקדוש ובעמדנו לפני מלך קדוש ונורא? ואיך יעז פינו לפַלֵא כל חלאה וכל מיאוס שנתלכלכנו בהם, הלא טובה לנו שתיקתנו מדיבורנו, ולא נהיה כזורקים אשפה לפני הדר גאונו בעמדנו לפניו בתפילה ביום הדין!?:
אין הדבר כן, אלא שמחה היא לפני הקדוש ברוך הוא כשבניו פולטים מקרבם כל זוהמא וכל לכלוך ואפילו נמצאים אותה שעה על פתח ביתו ולפני כס משפטו. שכל הפולט זוהמתו, מטנף חיצוניות ומטהר פנימיות, וכשאינו פולטה, טהור הוא מבחוץ ואינו טהור בפנים; -:
והרי לא כמידתו של הקב"ה, מידת בשר ודם, מידת בשר ודם - רואה לעינים ואוהב את ההידור בחוץ, אבל הקב"ה אינו כן אלא רואה ללבב ואוהב את הטהרה שבמסתרי הנפש ושמח בה אפילו אם בשעת השלכת הזבלים מטנפים את פלטריו:
כך אמרו חכמים:
יָמִים יֻצָּרוּ, וְלוֹ - אֶחָד בָּהֶם (תהלים קלט) - זה יום הכיפורים לישראל (כלומר, מכל ימות השנה אין הקב"ה משתעשע אלא ביו"כ). לפי שהיתה שמחה גדולה לפני הקב"ה שנתנוֹ באהבה רבה לישראל. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאים את הזבלים ומשליכים אותם כנגד פתח בית המלך; וכשהמלך יוצא ורואה את הזבלים, הוא שמח שמחה גדולה - לכך נדמה יום הכיפורים שנתנוֹ הקב"ה באהבה ובשמחה. ולא זו בלבד אלא בשעה שהוא מוחל לעוונותיהם של ישראל אין הוא מתעצב בלבו אלא שמח שמחה גדולה; לכך נאמר (יחזקאל לו): כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקִים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וכו' - בואו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל להם עוונותיהם':
מוטב שיזרקו הזבלים על פתח בית המלך, ולא ישארו טמונים במסתרי הנפשות של ישראל:
ולא עוד, אלא שבא המלך לראות אותם כשהם מוּסרים מן הלבבות ומושלכים לחוץ, והרי ההשלכות האלה חביבות עליו ולוקחן ועושה אותן כאילו היו מתנות חשובות שהביאו הבנים למלכם אביהם; שכך אמרו חכמים על העושים תשובה מאהבה: 'זדונות נעשו להם כזכויות':
לפיכך אין ישראל בושים לומר לפני הקב"ה וידוי כל היום, 'אשמנו בגדנו גזלנו' וכו'; 'על חטא שחטאנו לפניך' וכו':

הנהגות ליל יום הכיפורים:

אחר תפילת ערבית נהגו לומר ארבעה מזמורים ראשונים שבספר תהלים, ובהם סגולה לשמירה מפני טומאת קרי. ורבים נהגו להשלים כל ספר תהלים בו בלילה 'והוא מנהג ותיקין, כי אין לנו דבר גדול יותר מספר תהלים שכלול בו הכל; שבחים לה' יתברך, התעוררות תשובה ובקשת מחילה וסליחה, והכל חברן דוד ברוח הקֹּדש, מיד ה' השכיל, והעוסק בהם כעוסק בתפילה וכעוסק בהלכות עמוקות שבתורה, שכך בקש דוד מלפני הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרו חז"ל':
וכן עוסקים בשאר שירות ותשבחות, כגון שיר היחוד ו'כתר מלכות' שחבר רבי שלמה בן גבירול וכיוצא. ומצוה ללמוד סדר עבודת היום במשניות מסכת יומא ומאמרי התשובה שבגמרא:
יש ניעורים כל הלילה, זכר למקדש שהיו יקירי ירושלים ניעורין כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא יתנמנם. ובלבד שלא ישיח שיחה בטלה ושידע בנפשו שלא יתנמנם למחרת בתפילתו:

קריאה בתורה ביום הכיפורים:

מיוחדת היא הקריאה בתורה שתקנו חכמים ליום הכיפורים ואינה דומה לקריאה של שאר הרגלים והמועדים; -:
בכל המועדים עולים לתורה חמשה קרואים בלבד, וביום הכיפורים - ששה קרואים, שכן יוהכ"פ אסור גם במלאכת אוכל נפש, ופחות משל שבת החמורה, שעונש מחלליה בסקילה: בכל המועדים אין קריאה במנחה, וביום הכיפורים - קוראים גם במנחה כמו בשבת - שלשה קרואים:
בשחרית מוציאין שני ספרי תורה ואומרים י"ג מידות בשעת הוצאת הספרים, ו'קדוש ונורא' בפסוק 'אחד הוא אלקינו' וכו' ועוד תפילות ובקשות, כמנהג כל קהילה וקהילה. וקוראים בספר ראשון בפרשת אחרי מות על עבודת הכהן הגדול במשכן ובמקדש - ששה אנשים. ולמפטיר קורין בספר שני וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ שבפרשת פינחס על קרבן מוסף שביוה"כ, ומפטירין אחר כך בנביא מספר ישעיה (נז - נח): וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ וכו' הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּח חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע וגו':
כך אמרו חכמים: באחד בניסן מתו שני בני אהרן. ולמה הוא מזכיר מיתתם ביום הכיפורים - ללמדך שמיתת צדיקים מכפרת כיום הכיפורים:
וכן כתוב בספר הזֹּהר:
כשהצדיקים מסתלקין מן העולם - דין מסתלק מן העולם, והעוסק בהם במיתתם, כמקריב קרבנות, והמצטער עליהם (על בני אהרן), מכפרין לו על כל עוונותיו ולא ימותו בניו בחייו:
למנחה מוציאין ספר אחד וקורין בו שלשה אנשים בסדר אחרי מות שהתחילו בו הקריאה בשחרית, ומסיְּמין את כל הפרשה. והעולה שלישי מפטיר בנביא את כל ספר יונה שבתרי עשר, ולכן קורין למפטיר זה: 'מפטיר דיונה':
פרשת עריות ומפטיר דיונה:
פשטהּ של קריאה זו בתורה שקורין במנחה, אין בו ענין מיוחד ליום כיפורים, שהרי לא נזכר בפרשה זו שום דבר השיָּך למצוות היום, וכל ענינה של הפרשה על איסורי עריות והציווי להתרחק מתועבות - כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ וגו' אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה, אֲנִי ה' וגו' וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. אלא מפני שהתחילו בשחרית לקרוא בפרשת אחרי מות, משום עבודת היום שנזכרת בתחילתה, גומרין אותה במנחה:
ואמר חכם אחד: מכאן רמז לאדם שאפילו יתעלה במעלות הקדושה עד לשמים, אל יבטח בעצמו שכבר ניצל מפיתויי היצר הרעים והגסים ביותר, שכן בסוף היום הקדוש שכל ישראל נזדככו ונעשו כמלאכים, עומד הקורא וקורא לפניהם בפרשת עריות ומזהיר אותם לבלתי עשות מחוקות התועבות של המקולקלים באומות: מצרים וכנען. לכן אין לו לאדם להסיח דעתו אפילו רגע אחד מן האויב האורב לו בסתר לבו ורוצה להכשילו תמיד בכל דבר מגונה; ואם תעלה לו קדושתו שנתקדש ביום כיפורים כדי להנצל כל השנה מעשות תועבות - קדוש יהא וקדוש יִיקָרא: טעמים נוספים לקריאת פרשת עריות: שאם יש ח"ו בקהל, אחד שפרץ בעריות או בנדה, כיון שקורין לפניו, הוא זוכר עבֵרה שבאה לידו ומתוַדֶה ושב, ולא יהא פרץ על כל העדה, שכל מקום שחטא עריות שם, אנדרלמוסיא באה והורגת טובים ורעים:
ולמה מפטירים בספר יונה? -:
'ללמד לבני אדם שאין ביכלתו של אדם לברוח מאת ה' אם עבר עבֵרות, כמו שנאמר (תהלים קלט): אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. ועוד, לעורר התשובה כמו שעשו אנשי נינוה ובה נושעו בראות ה' מעשיהם כי שבו':

הזכרת נשמות:

תקנו חכמים שיהו הבנים מזכירים בתפילותיהם בכל מועד את נשמות הוריהם ונודרים צדקה בעדן, כדי שתהא הצדקה עולה לזכות הנפטרים ומתעלים עליות נשמה. ועושין סדר הזכרת נשמות לאחר קריאת התורה שחרית וקודם שהכניסו הספרים להיכל:
אין עושין הזכרת נשמות אלא בסוף כל רגל ורגל, היינו ביום אחרון של פסח; בחוץ לארץ, שעושים שני ימים טובים בחג השבועות - מזכירין נשמות ביום טוב שני; ביום טוב האחרון של חג שהוא שמיני עצרת, ובחו"ל - שמחת תורה:
וראש השנה ויום כיפורים נחשבים לענין זה כיום טוב אחד, לכן אין עושין הזכרת נשמות בראש השנה אלא ממתינים עד יום הכיפורים: וגדולה הזכרת נשמות ביום הכיפורים מבכל רגל. שעיקרו של יום זה הוא בקשת רחמים, סליחה מחילה וכפרה, ודברים אלה, הנפטרים זקוקים להם כמו החיים, ומצינו שסמך הכתוב אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר לכתוב וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' (שמות ל):
ואף על פי שכתוב (תהלים פח): בַּמֵתִים חָפְשִׁי, ודרשו חכמים: 'כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות' - מכל מקום מועילה צדקה זו שנודרים הבנים לעילוי נשמות הוריהם, שכך דרשו החכמים בספרי על הכתוב (דברים כא): כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ - 'כפר לעמך ישראל' - אלו החיים; 'אשר פדית' - אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה':
וכיצד היא כפרתם? בתפילתם ובצדקתם של החיים שהם עושים עבור המתים, שהקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב, ויודע שאילו המת בחיים, היה נותן צדקה והזכות עומדת לו:
ועוד, שאם ההורים הלכו בדרך הישרה ולִמדו את בניהם להתפלל ולעשות מצוות ולהרבות בצדקות, ועכשָׁו באים הבנים ועושים רצון אבותיהם וזוכים במצוות, הרי כֹּח האבות במעשי הבנים וכאילו הם חיים ועושים מצוות: וגרסינן במדרש תנחומא: 'לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכיפורים ולפסוק עליהם צדקה, שכן שנינו בתורת כהנים: יכול מִשֶׁמֵתוּ לא יועיל להם הצדקה? תלמוד לומר אֲשֶׁר פָּדִיתָ; מכאן, כשפוסקין צדקה בשבילם מוציאין ומעלים אותן כחץ מן הקשת, מיד נעשה רך ונקי כגדי, ומטהרין אותו כשעה שנולד, ומזין עליו מים טהורים מדלי, וגדל ברוב הנאה כדג הנהנה במים, כך הוא טובל בכל שעה בנהרי אפרסמון ובחלב ובשמן ובדבש ואוכל מעץ החיים תמיד, הנטוע במחיצת הצדיקים, ונופו נוטה על כל שלחן של צדיק וצדיק, וחי לעולם':
מי שאביו ואמו חיים, יוצא לחוץ בשעת הזכרת נשמות משום חשש עין הרע, מפני קנאת היתומים עליו. טעם אחר, שמא יטעה זה ויאמר עם הקהל תפילה להזכרת נשמות הוריו, ויהא זה כאילו פותח פיו לשטן. ועוד טעם, שלא יהו הכל עסוקין בתפילה וזה עומד ושותק; -:
אולם הספרדים אינם נוהגים כן, אלא כל העם נשארים בבית הכנסת, והחזן בלבד אומר 'המרחם' (יזכור) וכל אחד מן הקהל אומר לו את שמות קרוביו הנפטרים להזכירם לרחמים, ומשום כך הם עושים סדר יזכור בכל שבת ובכל רגל:

פיקוח נפש ביום הכיפורים:

מי שהוא חולה במחלה שיש בה ספק פיקוח נפש, ואם יצום ביום הכיפורים יש חשש שיכבד חליו, אסור לו לצום, משום שנאמר בכל המצוות (ויקרא יח): וָחַי בָּהֶם - ולא שימות בהם, ונאמר (דברים ד): וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם; אלא אוכל כמצוַת הרופא עליו וכפי שיורה לו חכם בהוראה. ואם עשה כן, לא נחשב לו הדבר כעוון אלא מצוה; שגדול פיקוח נפש מכל המצוות. וכן הדין ביולדת סמוך ללידתה:
ולכן אסור לאדם שיחמיר על עצמו בענין זה יותר מדי כדי שלא יבוא לכלל סכנה ולכלל עוון, ואם החמיר על עצמו במקום שיודע בעצמו שצריך לאכול, עליו הכתוב אומר (בראשית ט): וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, ואף אחרים מצווים להאכילו בעל כרחו:
ואותם הקטנים שפטורים מלהתענות והם מתעצמים בתענית יותר מדי, לא יפה הם עושים, לפי שלא עמד בהם כֹּחם עדיִן ויכולים לבוא לידי סכנה מחמת התענית, וההורים חיָּבים למנעם מזה:
הקטנים, עד שהם מגיעים לתשע שנים, אין מענים אותם כלל אלא אוכלים כהרגלם תמיד, ומכל מקום נוהגים לא להאכילם בליל יום כיפורים. בני תשע שנים שלמות ועד שמלאו להם י"א שנים שלמות, מתענים לשעות. היינו, שממתינים באכילתם שעה אחת או שתים יותר מהרגלם. ובני אחת עשרה ועד שהגיעו לשנת חיובם מן התורה - קטן בן שלש עשרה שנים וקטנה בת שתים עשרה שנים - משלימים את הצום מדברי סופרים, והוא שעומדים בכל כֹּחם:
ובזמן הזה אין מדקדקין בקטן בן שתים עשרה שנים מלאות שישלים תעניתו אלא משהגיע למצוות מדאוריתא. מפני שהדורות חלושים היום יותר מן הדורות הקודמים וכל ענין שיש בו ספק פיקוח נפשות, מחמירין בפיקוח נפשות. אבל ילד שעמד בו כל כֹּחו והוא בריא לגמרי, יש לו להשלים התענית:
ומן הטעם הזה של פיקוח נפשות, לא תקנו חכמים שיהא נוהג בחוץ לארץ יום כיפורים שני של גלויות מספקא דיומא, כשם שתקנו בשאר המועדים: אפילו בזמן שקדשו את החדשים על פי ראית מולד הלבנה, ולא ידעו המקומות הרחוקים מתי חל ראש השנה, ביום שלשים באלול או למחרתו, סמכו על רוב ראיות שבשאר השנים ואמרו: ודאי אלול חסר היה (כ"ט יום), יום שלשים באלול - ראש השנה היה, ועשרה ימים אחריו - יום הכיפורים, ולמחרת - חול. לפי שרוב בני אדם אינם יכולים לעמוד בצום של שני ימים ויכולים לבוא לידי סכנה:
אכן, נמצאו בחוץ לארץ יחידי סגולה, בדורות שונים, אשר קבלו על עצמם להתענות יום הכיפורים שני ימים מפני ספקא דיומא:
חולה, אפילו אין בו סכנה, מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל. והקטנים מותרים ברחיצה וסיכה ואסורים בנעילת הסנדל, וכשהגיעו לגיל חינוך כמו שהתבאר - מחנכים אותם גם לאלו:
וכשהם אוכלים, אינם עושים קידוש, אבל אומרים 'יעלה ויבוא' בברכת המזון. ומזכירים: 'ביום צום הכיפורים הזה':

סדר העבודה:

בחזרת שליח הציבור של תפילת מוסף, תקנו חכמים קדמונים לומר סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, והוא הנקרא 'סדר העבודה'. והחזן אומר אותו בניגון מיוחד המרעיד את הלב וכל הקהל עונים אחריו בקול דממה באימה וביראה:
בזמן שבית המקדש היה קיָּם, היו עיני כל ישראל נשואות לעבודתו של הכהן הגדול שעבד בבית המקדש ביום הכיפורים מלפני עלות השחר ועד שננעלו שערי ההיכל בסוף היום. לפי שכפרת כל קהל ישראל היתה תלויה בעבודה זו, כדבר שכתוב (ויקרא טז): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל:
ובזמן שעבודת הכהן הגדול נעשתה כתיקונה, היו הכל רואים עין בעין כי נמחלו עוונותיהם של ישראל מחילה גמורה. וכיצד היו רואין? לשון של זהורית (צמר צבוע אדום) היתה שם, שהכהן הגדול קשרהּ בין קרניו של השעיר המשתלח. ועוד אחרת היתה, שקשרהּ על צואר שעיר החטאת כנגד בית שחיטתו, כדי שלא יתערב בשעירים אחרים שהיו שם לשאר קרבנות היום:
לשון של זהורית זו שקשר בין קרני השעיר המשתלח, חולקה אחר כך לשנים; חציה נשאר בין קרניו, וחציה תולה על פתח האולם שלפני ההיכל כדי שיהו הכל רואים. (באחרונה, לא היו תולים על פתח האולם אלא קשרו בראש הצוק שממנו נדחף השעיר המשתלח). ובשנה שנתקבלה עבודתם לפני ה' ועלתה להם כפרה, היו הלשונות שבין קרני השעיר ושעל פתח ההיכל מלבינות כשלג, לסימן: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. ועיני הכל רואות ולב העם שמח:

הכהן בעבודתו והעם בצפיָּתו:
כל עבודות היום משחיטת תמיד של שחר ועד הטבת הנרות בין הערביִם, ויש אומרים:
משעת תרומת הדשן שהיתה בלילה - הכל נעשה על ידי כהן גדול בלבד, ולא היו אחיו הכהנים מסיְּעים על ידו אלא בדברים שאינם עיקר בעבודה:
כל אותו הלילה היתה ירושלים הומה מיקיריה שהלכו בה ברגש, וקול הברה של תורה ותפילה יוצא מכל בתי ירושלים עד ההיכל; והיה הכהן הגדול שומע קול זה, ולא חטפתו שֵׁנה. ואם היה חכם, היה דורש בתורה לפני זקני כהונה כל הלילה, ואם היה תלמיד - דרשו לפניו. בקש להתנמנם - פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה ואומרים לו: 'אישי כהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה!' (שיציג רגליו היחפות על רצפת האבן הקרה ותפוג השֵׁנה). ומעסיקין אותו עד שעת שחיטת תמיד של שחר. ולא היתה קריאת הגבר (התרנגול) מגעת, עד שהיתה עזרה מלאה מישראל:
כל אותו היום עמדו כל העם אשר בעזרה על רגליהם צפופים ולא נעו ולא זעו, אלא עמדו על רגליהם יותר משתים עשרה שעות רצופות, ולבם מלא חרדת קֹדש, ועיניהם נשואות אל הכהן הגדול לראותו בעבודתו כל היום:
חמשה עשר קרבנות עשה הכהן הגדול לבדו ביום הזה (מלבד השעיר המשתלח לעזאזל, שאין בו עבודת שחיטה): שני פרים, שני אילים, שני שעירים ותשעה כבשים; -:
שני כבשים - לתמידים, כבכל יום, את הכבש האחד בבוקר ואת הכבש השני בין הערביִם; פר אחד, איִל אחד (והוא: 'איל העם' לדעת רבי, וכן הלכה) וכבשים בני שנה שבעה - עולות, ושעיר אחד לחטאת. כל אלו למוסף כמו בראש השנה - הרי שנים עשר; (וכל אלה היו טעונים מנחות ונסכים לפרים ולאילים ולכבשים כמשפטם). ועוד היו שם: פר אחד לחטאת לכפר עליו בעדו ובעד ביתו ובעד כל אחיו הכהנים, איל אחד לעולה בעדו, שעיר אחד לחטאת, הנעשה בפנים - הרי שלשה קרבנות, חוץ משעיר אחד לעזאזל שהיה מתוַדה עליו עוונות כל קהל ישראל: כל הקרבנות (חוץ משעיר לעזאזל שלא היה נשחט) היה שוחט אותם לבדו, מקבל את הדם במזרקים, זורק את דמם או מזה את דמם, כל אחד כמשפטו: על מזבח החיצון, על מזבח הזהב שבהיכל, על הכפורת שבהיכל, בין שני בדי הארון לפני ולפנים בקדש הקדשים. ומוציא לבדו את אמוריהם (האברים העולים על המזבח) ומקטירם על מזבח החיצון, ולבדו מביא גם המנחות והנסכים לכל הקרבנות הטעונים מנחות ונסכים. מוסיף על אלה: שתי מנחות החביתין שהיה הכהן הגדול עושה בכל יום, אחת בבוקר ואחת בערב:
שלש פעמים היה הכהן הגדול מקטיר קטורת באותו היום:
שתי פעמים - כבכל יום; שהיה לוקח משקל של מאה דינרים מפיטום הקטורת וחולקו ומקטיר על מזבח הזהב שבהיכל, חציו בשחרית וחציו בין הערביִם: ועוד משקל של שלש מאות דינרים קטורת דקה מן הדקה מוכנה לו מערב יום הכיפורים שהיה לוקח ממנה מלא חפניו ונותנה בכף של זהב. ונוטל את הכף ביד אחת, וביד השניה נוטל מחתת גחלי אש מעל מזבח החיצון ומביאם לקדש הקדשים עד שהוא מגיע לארון ונותן שם המחתה בין שני הבדים, ובבית שני שלא היה שם ארון - מניחה על אבן שתיה:
ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשִׁניו ומערה את הקטורת באצבע אגודלו עד שמחזירה למלוא חפניו כשהיתה, וזו היא עבודה קשה שבמקדש, וצובר את הקטורת בידו על גבי הגחלים לפנים, במחתה, וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן, ויצא - הרי שלש פעמים שהקטיר הכהן הגדול קטורת ביום הכיפורים: חמש פעמים היה הכהן הגדול מחליף בגדי הכהונה ביום הכיפורים, ועל כל חילוף בגדים היה טובל במי מקוה. ומקדש ידיו ורגליו במים שהיו נתונים בקיתון של זהב, שתי פעמים; פעם אחת קודם שפשט בגדיו, פעם שניה לאחר שלבש בגדיו האחרים; -: בשחרית פושט בגדיו שלו (בגדי חולין), טובל ולובש שמונה בגדים הנקראים 'בגדי זהב', מקדש ידיו ורגליו ועושה את התמיד והקטורת של שחר ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת האברים של התמיד, ואת מנחת החביתין אשר לו ואת יין הנסכים, ועושה את הפר ושבעה הכבשים של מוסף על מזבח החיצון: מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן (ארבעה בגדי כהונה), ומקדש שוב ידיו ורגליו, ועושה את פר החטאת, ונותן גורלות על שני השעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל, וקושר על השעיר המשתלח לשון של זהורית ומביא את הקטורת לקדש הקדשים להקטיר, ומביא את דם הפר ודם השעיר להזות לפני ולפנים, שכל עבודות הפנים בבגדי לבן; -:
ולמה אין הכהן הגדול בא לפני ולפנים בבגדי זהב? - לפי שאין קטגור נעשה סנגור, כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר: אתמול עשו להם אלהי זהב, והיום הם מבקשים לשמש בבגדי זהב:
עוד טעמים: בשביל לחוס על ממונם של ישראל -;:
מפני הגאוה - על שום אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ (משלי כה); -:
'כשֵׁרוּת של מעלן (של מלאכי השרת) כך שרות של מטן, מה שרות של מעלן וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים (יחזקאל ט) כך של מטן - כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ (ויקרא טז); -:
שוב מקדש ידיו ורגליו, פושט בגדי הלבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ועושה שעיר הנעשה בחוץ (והוא מקרבנות המוספין כבשאר המועדים) ואילו ואיל העם, מקטיר אמורי הפר והשעיר ומקריב תמיד של בין הערביִם: ואחַר הוא מקדש ידים ורגלים פושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ידים ורגלים ונכנס לקדש הקדשים להוציא כף ומחתה של קטורת שהניחם שם בבוקר; -:
בגדי לבן שלבשם בשחרית אינו לובשם עתה בין הערביִם, אלא אחרים הם. ואף על פי שלא היה בהם זהב, יקרים היו מאד ושניהם היו עולים שלשת אלפים דינרי זהב. בגדים שלבש בשנה זו לא לבשם בשנה אחרת:
ואחר היה מקדש ידים ורגלים, פושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידים ורגלים להקטיר קטורת של בין הערביִם ולהטיב את הנרות: וכשגמר כל עבודתו, שוב היה מקדש ידיו ורגליו בקיתון של זהב ופושט בגדי הכהונה של זהב ולובש בגדי עצמו. נמצא שבין הכל החליף בגדי כהונה חמש פעמים, טבל חמש פעמים, וקדש ידים ורגלים עשר פעמים:
שלש פעמים היה הכהן הגדול מתוַדה ביום הכיפורים: פעם ראשונה סמך ידיו על ראש פר החטאת אשר לו והתודה עליו עוונותיו ועוונות ביתו; -: פעם שניה סמך ידיו על אותו פר וכִפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל אחיו הכהנים, (ולמה לא התוַדָה מיד בפעם הראשונה גם על כל הכהנים? - אלא כדי שיבוא זכאי ויכפר על חיָּבים); -: ופעם שלישית סמך ידיו על ראש השעיר המשתלח והתוַדה עליו את כל עוונות בית ישראל, וכפר בעדו ובעד העם: עשר פעמים יצא שם המפורש מפיו של כהן גדול ביום הכיפורים: שלש פעמים בכל וידוי ווידוי, הרי תשע; והפעם העשירית - בשעה שהטיל גורלות על השעירים וזה שיצא עליו הגורל לה', אמר עליו: 'לה' חטאת' והיה שם המפורש יוצא מפיו באותה שעה: והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!: ארבע פעמים נכנס הכהן הגדול לקֹדש הקדשים ביום הכיפורים: ראשונה, כשהכניס הכף והמחתה להקטיר קטורת, והניחם שם בין שני בדי הארון; -:
שניה, כשהכניס דם הפר והִזה בין שני בדי הארון שמונה הזאות באויר קֹדש הקדשים, אחת למעלה ושבע למטה, זו של מעלה היתה צריכה להיות למעלה מעשרה טפחים כדי שתראה את עליונו של הארון, וכולן - למטה ממנה, וזו למטה מזו; -:
שלישית, הכניס דם השעיר ועשה לדמו כאשר עשה לדם הפר; -:
רביעית, נכנס להוציא כף ומחתה של קטורת שהניחם בבוקר:
וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ (ויקרא טז) פסוק זה אף על כהן גדול נאמר, שבשעה שהוא נכנס לפני ולפנים, באותה שעה לא היה אדם ונעשה כמלאך שרת העומד ומשמש במרום; לכן לא היה יכול שם להתפלל על צרכי בני אדם אפילו תפילה קצרה, עד לאחר שיצא מבית קדש הקדשים, והיה מתפלל תפילה קצרה (כדי שלא להבעית את העם) בהיכל, ביציאתו: שלש הזאות הִזה הכהן הגדול מדם הפר ומדם השעיר, על פרוכת ההיכל מבחוץ, ועל מזבח הזהב (מלבד הזאותיו בקֹדש הקדשים): ראשונה - הזה מדם הפר כנגד הכפורת באויר ההיכל, אחת למעלה ושבע למטה; -:
שניה - הזה שם מדם השעיר כדרך שהזה מדם הפר; -:
שלישית - ערבב שני הדמים יחד והזה מהם על ארבע קרנות מזבח הזהב שהן ארבע הזאות, ועוד שבע הזאות על טהרו של מזבח הזהב למעלה: נמצא שסך כל ההזאות שהִזה - ארבעים ושלש: בין הבדים שבקדש הקדשים - שש עשרה הזאות, על הפרוכת ומזבח הזהב שבהיכל - עשרים ושבע הזאות: שתי תפילות התפלל הכהן הגדול ביום הכיפורים, אחת קצרה ואחת ארוכה יותר: תפילה ראשונה - לאחר שהכניס לקֹדש הקדשים כף ומחתה של קטורת וממתין שם עד שנתמלא הבית כולו עשן, פסע לאחוריו פניו לקדש ואחוריו להיכל עד שיצא מן הפרוכת שהבדילה בין הקֹּדש וקדש הקדשים ומתפלל בהיכל, סמוך לפרוכת, תפילה קצרה על גשמי ברכה ועל פרנסתן של כל ישראל ושלא תפיל אשה פרי בטנה ושיתנו עצי השדה את תנובתם ועל מלכות בית דוד שלא תבטל לעולם. ולא היה רשאי להאריך בתפילתו, שלא להבעית את העם שנפשם היתה כלה לראותו יוצא בשלום מבית קֹדש הקדשים; -: ותפילה שניה היה מתפלל בעזרה קודם שנכנס לבית קֹדש הקדשים בפעם האחרונה להוציא משם את הכף והמחתה:
והיה קורא בתורה בעבודת היום שבפרשת אחרי מות. הכהן קורא והתורגמן מפרש. ובעוד שהתורגמן מפרש, גולל הכהן את הספר עד פרשת אמור אל הכהנים וקורא משם אַךְ בֶּעָשׂוֹר והתורגמן מפרש. וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן (שלא יאמרו: ספר תורה חסר הוא, ולכן קורא הוא פרשה שלישית על פה, כדלהלן). וּבֶעָשׂוֹר שבפרשת פינחס אשר בספר במדבר, קורא על פה כדי שלא להטריח על הציבור עד שהוא גולל את הספר לשם. ומברך שמונה ברכות:
על התורה (כנוסח שמברכים בבית הכנסת); -:
ועל העבודה - 'רצה בעמך ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך' וכו' וחותם: 'שאותך לבדך ביראה נעבוד':
ועל ההודאה - 'מודים אנחנו לך' עד: 'הטוב שמך ולך נאה להודות':
ועל מחילת העוון - 'מחל לעוונותינו ביום הכיפורים הזה', עד: 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו' וכו':
ועל המִּקדש - וחותם: 'ברוך אתה ה' שוכן בציון':
ועל ישראל - וחותם: 'בא"י הבוחר בישראל':
ועל הכהנים - וחותם: 'בא"י מקדש הכהנים':
ועל שאר התפילה - רינה, תחינה, בקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכים להִוָּשע, וחותם 'שומע תפילה':

עומדים צפופים ומשתחוים רוֵחים:

אשרי עין ראתה כל אלה. הכהנים והעם העומדים בעזרה, אף הם נעשו דומין למלאכי השרת ולא היו זקוקים לשום צרכי אדם, ולא היו נחלשים מן העמידה הארוכה, ולא היו מרגישים בדוחק ובצפיפות הנוראה. עמידתם בעזרה בשעת עבודת הכהן הגדול, היא היתה עבודתם ותפילתם, והיא גם נתנה בהם כֹּח וחיות לגוף ולנשמה:

(בספר מופיעים כאן תרשימים)

ונס גדול ראו שם הכל, בשעה שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה והיו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ומתוַדים באותה שעה איש איש על עוונותיו:
מה היה הנס?:
שבשעה שהיו משתחוים, רווחים היו ורחוקים זה מזה ארבע אמות מכל צד, כדי שלא ישמע האחד בוידויו של חברו:
ואף הכהן היה מסלסל בנעימתו בהזכרת שם המפורש, ומתכוֵּן לגמור את השם (שבפסוק:
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה... לִפְנֵי ה') - כנגד המברכים, ומשקמו מלכרוע ולהתודות היה גומר את הפסוק שהתחיל בו ואומר: תִּטְהָרוּ!:
ויום טוב היה עושה הכהן הגדול בצאתו בשלום מן הקֹּדש, וכל ישראל שמחים אתו כי רצה אלקים את עבודתם ונתכפר להם כל עוונם. ואף כל עמי הארצות שמעו וראו כי שם ה' נקרא על ישראל וגדול כבוד ישראל בעיניהם:

מסֶּפר הפרשיות:

כשהקטגור הופך לסנגור: אתה מוצא, כל חטאות ציבור שהיו ישראל מקריבין בבית המקדש, בראשי חדשים ובמועדים, ובכלל זה כל קרבנות הכיפורים שהיה הכהן הגדול מעלה ביום הכיפורים, לא היו קרבים אלא על חטא אחד - טומאת מקדש וקדשיו:
וכולן על השוגג בלבד:
אדם מישראל שנטמא ולא ידע שנטמא ואכל מבשר הקדש, או נכנס למקום המקדש; או ידע שנטמא אבל נעלם ממנו שבשר זה שאכל, בשר קדש הוא, או נעלם ממנו שהמקום בו נכנס מקום המקדש הוא; אם הודע אליו חטאתו אחרי כן, מביא קרבן חטאת יחיד, קרבן עולה ויורד, אם דל הוא או עשיר ומתכפר. לא הודע אליו חטאתו והרי טִמא את המקדש או את בשר הקֹּדש, ועוון טומאת מקדש וקדשיו חמור הוא אפילו בשוגג, במה יתכפר? -:
על כך מקריבים ישראל קרבנות חטאת ציבור בכל ימי כינוסם בירושלים ובואם למקדש השם, ואף ראש חֹדש יום כינוס הוא תמיד לעלות למקדש, והיו קרבנות אלה של ציבור מכפרים על כל יחיד ויחיד, על כל מי שחטא בטומאת מקדש וקדשיו בשוגג כפרה גמורה - אם אינו עתיד להביא חטאת יחיד מפני ההעלם או סיבה אחרת הפוטרת אותו מחטאת יחיד; או שהיו קרבנות הציבור תולים לו כפרה שלא יענש - עד שיודע אליו חטאתו ויביא קרבן חטאת יחיד:
ואם חטא בעוון טומאת מקדש וקדשיו במזיד, במה יתכפר? - אין קרבן כפרה על המזיד בכגון זה:
ואם חטא בשאר כל העברות שבתורה, הפר ולא קיֵּם מצוות עשה או עבר על מצוות לא תעשה, מזיד או שוגג, מצוות קלות או חמורות, עשה תשובה ואין תשובתו כפרה גמורה או שכח ולא עשה תשובה כלל, עברות שהתורה לא כתבה בהן עונש אבל הרי הפר דבר ה', או עברות שהתורה כתבה בהן עונש מלקות, מיתה בידי שמים או כרת או ארבע מיתות בית דין: סקילה שרפה הרג וחנק, והוא לא בא על ענשו, או אפילו בא זה על ענשו ואין העונש מטהר את החטא לחלוטין שכן עדיִן יש צד מרד ומַעל שהיה בעבֵרה שלא נטהר ממנו בנפשו מכל וכל וחיָּב ראשו לשמים 'והנפש החוטאת היא תמות', אמרה רוח הקֹּדש - במה יתכפרו אלה? תאמר שלעולם החטאים יהיו רובצים על חוטאי ישראל ופושעיו ולא ינקו מהם לעולם - נקיון שלם וכפרה גמורה? -:
לפיכך נתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל יום אחד בשנה שבו כל ישראל מִטהרים לפני הקדוש ברוך הוא, נתן להם את יום הכיפורים וכל סדר עבודות הכפרה; -:
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:
ובמה? בסדר עבודת היום:
וכל חטא עוון ואשמה במה הם מסולקים? - בשעיר המשתלח - וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה - וכל ישראל נטהרים לפני ה'; -: מה הוא ומה כֹּחו של אותו היום שכך הוא מכפר? מה הוא ומה כֹּחו של אותו המעשה בשעיר המשתלח שכל כך הוא מכפר? אתמהה: אין עוד מלבדו:
אתה מוצא בריותיו של הקדוש ברוך הוא, יש מהן צדיקים ויש מהן רשעים, והרשעים מרובים על הצדיקים. יש יצר טוב ויש יצר הרע; הצדיקים יצר הטוב שופטם (נוהג בם ועושה בהם כרצונו) והרשעים יצר הרע שופטם. ויש אשר תראה צדיקים שמעשיהם לפעמים כמעשה הרשעים והרשעים אף הם, אתה מוצא אותם לפעמים שמעשיהם כמעשי הצדיקים: וכן אתה למד מדברי חכמי אמת, שלפניהם נגלו סודות הבריאה והברואים, תחתונים וגם עליונים, ומן הכתוב במקראות, אשר יש גם בשמים כמו שיש בארץ, מלאכים ששולטים על הטוב ומלאכים ששולטים על הרע, אלה מושכים לכאן ואלה לכאן. מלאכי סנגוריא ומלאכי קטגוריא, הללו עושים שליחותו של הקב"ה בברואי מטה ונותנים באדם רצון להטיב; ואפילו הרעו, באים אלה המלאכים ומלמדים טוב. וכנגדם, הללו נותנים רוח עוְעים באדם ומכניסים בו רצון לחטוא ואחר כך באים אותם מלאכי חבלה ומשטינים ומקטרגים לפני הקב"ה על החוטאים ולבסוף גם באים ונפרעים מן החוטאים, ולעולם אינם פוסקים מלקטרג:
והטוב - מלכות שלֵמה. מן השר הגדול בשמים עד האחרון שבברואי מטה העושה תפקידו כאשר בראוֹ האלקים, הכל מלכות אחת ומשטר אחד; -:
והרע - אף הוא מלכות שלמה ואדירה. מן המלאך האיום סמאל הראש הנצב במרומי מרום עד האחרון בברואי מטה, המשנה תפקידו ופועל לרע - הכל מלכות אחת ומשטר אחד, זה גבוה מזה עד לגבהי שחקים, וגבוה עליהם:
וכך אתה מוצא ששתולים בארץ אנשים שראשם בשמים. ובשתי המלכויות אתה מוצאם. בזו גם בזו. יש אנשים בשר ודם שיש בהם מחכמת אלקים בשמים וכל דיבור פיהם ומעשה ידיהם עושים רושם עד לעילא ולעילא עד לכבוד העליון, ולעומתם אנשים אחרים בשר ודם גם המה, שיש בהם מכֹּח סמאל הגדול ושלטונם בארץ כמו שלטון מלא - עד שאתה אומר:
יעקב ועשו, בשר ודם הם שניהם, אלא שיעקב אדיר הוא במרום עדי תהומות ארץ, ועשָׂו אף הוא חסנו ותקפו בעליונים כבתחתונים. ומה בין זה לזה? אלא שיעקב כֹּחו במרום ומשם משתלשל כֹּחו ויורד עד למטה בארץ, ואילו עשָׂו, עיקר תקפו וגבורתו בארץ ממה שרוכב עליו סמאל השר העליון והוא תחתיו והנחש הקדמוני ביניהם בתוֶך:
והצד השוה שבשניהם - שהם מתגרים זה בזה תגרת עולם למִן יום ברֹא ה' אלקים אדם על הארץ ועד סוף הימים. כשזה קם זה נופל, וכשזה קם זה נופל. ואין שלום ביניהם ולא עמידה אחת בעולם, תמיד הם מתנצחים:
תמיד? - הנראה:
יעקב ועשָׂו מרחם אחת יצאו - ראה כמה נפרדו זה מזה. המרחק בין השמים לארץ אין די לפרודם! ואל תתמה על זה, וכי אדם הראשון והנחש המסית הראשון לא מבורא אחד נבראו? ועתה דע וראה כמה רחקו זה מזה, ולעולם תאכל חרבו של זה את זה!:
לעולם ממש? הנראה עוד:
אם ראית שתי מלכויות אדירות מתנצחות זו בזו תמיד, תאמר חס ושלום ששתי רשויות הן? והלא בורא אחד בראם, הוא יוצר הכל ומחיה את כולם בכל עת ובכל שעה תמיד, ובתורת ה' כתוב לאמר (דברים ד): אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ; אלא שזה לעומת זה עשה אלקים. כך גזרה חכמתו יתברך. מעין תכסיס מלכים הוא זה, שיהו בין עבדיו כתות כתות מתנצחות אלה עם אלה לטוב לכולם:
עושה ניצוח בעולמו למען החסד והטוב, קל וחומר שהוא עתיד לעשות הַשְׁקֵט ושלום בין המתנצחים לתכלית הטוב ולשלמות החסד!: כתוב בספרים: 'עזאזל' - נוטריקון: 'זה לעומת זה עשה אלקים'. שכל מה שיש בקדושה עליונה יש גם בסטרא אחרא, ושניהם עושים רצון יוצרם: וזה ענין 'שני השעירים' שהם שוים במראה ובקומה ובדמים:
עת שלום:
עתים עתים הן בעולם ושלמה המלך מונה אותן (קהלת ג) שעשרים ושמונה הן, ואולם עֵת שָׁלוֹם הוא מונה בסוף כולם ועֵת מִלְחָמָה לפניו, כך היא טובתו השלמה של השלום כשהוא בא לאחר ניצוח, יותר משאילו לא היה שם ניצוח מעולם:
והעת - יש 'עת' לשנה, יש 'עת' לדורות ויש 'עת' לנצח:
באחרית הימים תבוא עת השלום לנצח. אז יתוקן כל רע בעולם ויושלם הברור ואז יראו הכל כי מאתו לא יצא הרע מעולם והכל היה אך לטובה בלבד, או אז יקויָם וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ בכל העולמות, והשלום יהיה שלום עדי עד: במהלך הדורות באו עתות שלום לפרקים, כשהרע הכניע עצמו לטוב והיה מסיֵּע בידו. זה היה בעת יציאת מצרים כשפרעה אמר: ה' הַצַּדִּיק, ואז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד. וכן בשעת מתן תורה ובימי שלמה בירושלים, היה שלום בעולם אבל לא שלום נצח, שכן עתידה היתה ההתנצחות להתחדש עוד:
וכן בשנה, עשה הקדוש ברוך הוא שיהא יום אחד בשנה שהוא עת שלום בין הכֹּחות המתנצחים, שיהו רואים זה את זה ועומדים עמידה אחת יחדיו, ואם בעת הניצוח כל אחד מן המתנצחים רואה רק את עצמו, ואת עמיתו אינו רואה, הרי בעת שלום נהפוך הוא: כל אחד רואה את זולתו ודורש טובתו ואילו את עצמו אינו רואה באותו יום, כי הוא בוש במעשיו של אתמול:
יום הכיפורים עשה הקדוש ברוך הוא שיהא עת שלום מכל השנה, שלום בין הסנגור והקטגור, שלום בין המקטרג והמקוטרגים. לא שלום של שקר אלא שלום של אמת. אפילו עדיִן אינו שלום לנצח, הרי באותו יום שלום של אמת הוא מפני שהכל עושים רצון יוצרם. כיון שנעשה שלום, הקב"ה מכפר:
חילופי משמרות:
אמרו חכמים: 'השטן' בגימטריא: שלש מאות ששים וארבע, כנגד שלש מאות ששים וחמשה יום שבשנה חוץ מיום אחד. שבכל השנה 'השטן' כך דרכו וזו מצוָתו לקטרג; יום אחד בשנה יש שלא נִתנה רשות לשטן לקטרג, ואיזהו? זה יום הכיפורים:
ומה הוא עושה השטן באותו יום? תאמר שהוא בטל מתפקיד? והלא את כל מעשה האלקים עליונים ותחתונים את הכל 'ברא אלקים לעשות'? - אלא שבאותו יום מתחלפים המשמרות; -:
בוא וראה: כל השנה כולה ישראל למטה נתונים במלחמתם עם יצר הרע והם כושלים ונופלים בידיו ושקועים ורדופים בהבלי עולם הזה. נופלים בחטאים וכאילו מתכחשים להם ואינם מבקשים אלא סנגוריא על עצמם לאמר לא פעלנו אָוֶן. בא יום הכיפורים אין לפניהם לא אכילה ולא שתיה ולא תענוג אחר מתענוגות עולם הזה ומתקדשים ומִטַּהרים בתפילה ובתשובה ובעבודת הקֹּדש ומתעלים כמלאכי השרת, ועומד הכהן המקודש במקום המקודש ומתוַדה בלב נשבר ונדכה על כל חטא עוון ופשע קלים וחמורים, וחמורים מהם יותר, אשר חטאו עוו ופשעו האחרונים בבני עמו או רק העלו על לבם לחטוא ולא חטאו - כל כולו קטרוג עליו ועל שולחיו; -:
ועומדים כל קהלי עם הקֹּדש בבתי כנסיותיהם ומתוַדים 'על חטא שחטאנו לפניך' ופורטים כל מעשים רעים אשר עשו ואשר לא עשו או חשבו לעשות וגם אשר לא העלו על לב - כל כולם מלאים קטרוג על עצמם ועל כל קהלם..:
כל השנה כולה עסוק הוא שטן העולם להסית את ישראל לכל עבֵרה רעה עד שמכשילם בכל דבר אסור, ואחרי כן עולה למרום ומשטין עליהם לפני הקדוש ברוך הוא כדי ליסרם ולהענישם קשות. בא יום הכיפורים אין לפניו מלאכה קלה מזו, שיכול להעמיד אותם בעצמם עדים על קטרוגיו, ככל דברי וידויָם ופרוט עוונם - אינו עושה כן אלא מעמיד עצמו סנגור עליהם מפני עוונותיהם ואומר: עלי היו כולם, ממני יצאו עוונותיהם, אני הסיבותי לבם אחורנית, ועתה, אין 'ועתה' אלא תשובה - סלח ומחל וכפר על עוונותם, אני ולא אחר לכלכתי אותם בפשעיהם הרבים, ואני אכבסם מלכלוכם - הרי השעיר שלי עומד מוכן לפניהם, ה'שעיר' שלי ואתו עמו כל פמליותי למעלה ולמטה, עליו יתנו כל עוונותיהם ואני אקחם כולם ולארץ גזרה יִדָּחוּ, אשר לא עברה שם רגל אדם ולא תזָּרע ולא תצמיח, שם יאבדו ולא ישאר אצלם שמץ חטא, ואילו הם - כל ישראל עמך - יצאו מנוקים ומטוהרים מכל חטאותיהם..:
חילופי משמרות יש כאן, כשהמקוטרגים הופכים למקטרגים על עצמם, דין הוא שהמקטרג יהפך סנגור עליהם; -:
וכך היא המידה, שהרי נתברר שכולם יחד אין להם אלא רצון אחד, רצון בוראם ומלכם יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע (ישעיה מה):

הסנגוריא של השטן:
איתא בפרקי דר' אליעזר הגדול, ומביאו הרמב"ן בפֵרושיו:
וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל - לפיכך היו נותנים לו לסמאל שֹׁחד ביום הכיפורים, שלא לבטל את קרבנם שנאמר גוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל - גורלו של הקדוש ברוך הוא לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עוונותיהם של ישראל עליו שנאמר וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו וגו'; -: עוד מן הרמב"ן: וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל - אין הכוָּנה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוָּנתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך. והמשל בזה כמי שעשה סעודה לאדון, וצִוָּה האדון את האיש העושה הסעודה, תן מנה אחת לפלוני עבדי.. לא לכבוד (העבד) יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון... ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספרו בשבחו ולא בגנותו. עד כאן מדברי הרמב"ן: אכן, ראוי הוא אותו 'עבד' שיהא לו חלק באותה סעודה, שהרי עבד הוא למלך ככל שאר העבדים, ורק את פי מלך הוא שומר - במה חטא שעלה בחלקו תפקיד קשה זה להיות מסית ומשטין וממית? ולא עוד אלא שנראה כאילו ח"ו ממריד הוא אחרים על מלכו - לפיכך עכשָׁו בשעה שה'אדון' מסב בסעודת עושי רצונו, הרי גם ה'ממריד' בין המסובין והכל רואים ש'ממריד' זה אינו אלא עושה רצון בוראו בסתר תמיד ונקל הוא לכער עצמו בעיני אחרים ובלבד שיעשה רצון אדונו תמיד, אשר על כן מקומו בין המסובין של עושי רצון מלכו תמיד; -:
ולא עוד אלא שהוא ראוי למנה כפולה מיוחדת אליו, הוא ה'שֹׁחד' שאין מקבל שום אחד זולתו. וה'שחד' - הוא הבֵּרור שכל אותם הקטרוגים שהוא מקטרג כל השנה, הם הם הדברים שיוצאים עכשָׁו מפורשים מפי אלה שהוא מקטרג עליהם והרי הם הם הדברים שמביאים אותם היום לקרבה אל המלך ולטהרם טהרה עזה, שגדולה הטהרה שיוצאת מן הטומאה, מן הטהרה שלא קדמה לה טומאה מעולם. וכשהשטן מלמד סנגוריא כך הוא אומר - (אף זה מפרקי דרבי אליעזר המובא ברמב"ן, זו לשונו):
ראה השטן שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפניו: רבונו של עולם, מה מלאכי השרת אין להם קפיצין (- פרקים) כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתיה, כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכיפורים, מה מלאכי השרת שלום מתוֵּך ביניהם, כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים: והקב"ה שומע עדותן של ישראל מן הקטגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר: וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר. עד כאן:
משל נחמד מ'אור החיים':
משל למלך שבדק את בגדי בנו לידע אם יפים הם וראויים למלכות. בדק ומצאם אינם ראויים. מהם שעלה בהם כתם קל שלשאר בני אדם אינו נחשב כתם ולבני מלכים נחשב; מהם שעלה בהם לכלוך, ואחרים שהם מלאים מיני חלאה וזוהמא ממש. רצה המלך שיהיו כל בגדי בנו של כבוד, מה עשה? כל כתם קל שמצא על הבגד משפשף בידיו ומחזירו לבנו נקי, ואשר מצא בו לכלוך וטינוף היה מוסרו לעבד אחד מעבדיו שמלאכתו בכך. אמר לו: הרי לא אסטניס אתה, מלאכתך בזוהמא - קחם נא אתה לבגדים אלה וכבסם והעבר מהם כל לכלוך והחזירם לבני נקיים כביום צאתם מבית האומן..:
- כן הדבר הזה במעשיהם של ישראל שנתלכלכו בעוונות, והם להם כלבושים שאינם ראויים למלכות. אם הם חטא של שגגה, הם מביאים לפניו קרבן והקב"ה מקבלו כריח ניחוח ומטהרם מחטאות השגגה ומעוון טומאת מקדש וקדשיו שאינו שיָּך כלל אלא בבני ישראל בלבד, ועל כן אין הקרבן מתועב בעיניו חס ושלום, ומכפר עליהם בשעיר החטאת אשר להשם; -:
אבל כל החלאה והזוהמא של כל עברות ישראל, קלות וחמורות, מאוסות הן לפניו יתרומם שמו, לקבל עליהם קרבן בחצרות בית ה', ואומר שיוליכוהו אל אחד מעבדיו, מהרחוקים שבהם, והוא יסיר את הלכלוך ויאבדו מן העולם; -:
אף על פי שמלאכה בזויה היא זו, מה שנותן לעבדו לעשות, חביבה היא על העבד ביותר, מכיון שהוא עושה מעין מה שהאדון עושה בחצרותיו לפני ולפנים, ואותו שעיר לעזאזל שוה הוא במראה ובקומה אל השעיר אשר לה'..:
עד כאן מספר הפרשיות:

אורח נכרי מספר:

איש אחד היה בירושלים בסוף ימי הבית השני ומרקוס שמו, והוא ציר שלוח מממלכת רומי, ויספר לבני עמו מה שראה בעיניו מכבוד הכהן הגדול בבואו אל הקֹּדש ביום הכיפורים ובצאתו משם במוצאי יום הכיפורים, וכה הם דבריו: שבעת ימים קודם היום ההוא, יום מיוחד שקורין 'כיפור' והוא האדיר להם מכל הימים, היו מכינים בבית הכהן הגדול מושב וכסאות לאב בית דין ולנשיא ולכהן גדול ולסגן הכהנים ולמלך; ולבד אלה שבעים כסאות של כסף לשבעים סנהדרין: והזקן מן הכהנים היה קם על רגליו ואומר לפני הכהן הגדול דברי כיבושין ותוכחת, ואומר לו: 'ראה לפני מי אתה נכנס, ודע שאם תאבד הכוָּנה - מיד תפול ותמות ותאבד כפרת ישראל; והנה עיני כל ישראל תלויות בך, וחפש דרכיך שמא יש בך עוון אפילו קל, כי יש עוון שקול כנגד כמה מצוות, ושיקול זה הלא הוא ביד אל דעות. גם חקור באחיך הכהנים וטהר אותם, שים נגד פניך כי לפני מלך מלכי המלכים היושב על כסא דין ומזרה בעיניו כל רע, אתה בא, ואיך תבוא והאויב עמך?!':
אף הוא משיב אמריו ואומר להם, שכבר חפש ועשה תשובה ממה שנראה שיש בידו עוון, גם כל אחיו הכהנים קרבם בעזרת המקדש והשביעם במי ששִּׁכן שמו שם, שכל אחד יאמר מה שיודע בחברו או מה שיודע בעצמו ושיתן להם לכל דבר ודבר התשובה הראויה. גם המלך אמר לו דברים טובים ומבטיחו לכבדו בצאתו בשלום מן הקֹּדש:
אחר זה היו מכריזין ואומרים איך הכהן הגדול יוצא והולך ללשכה שלו אשר במקדש, ואז יוצאים כל העם ללוותו והולכין לפניו כסדר. וכן ראיתי בעיני: ראשונה הולכין לפניו כל שהוא מזרע מלכי ישראל, כי הקרוב הקרוב אל הכהן הוא יותר חשוב, ואחריהם כל אותם שהם ממלכי בית דוד וכולם כסדר נכון זה אחר זה, וכרוז לפניהם אומר: 'תנו כבוד לבית דוד!'. ואחריהם היה בא בית (לוי), והכרוז אומר: 'תנו כבוד לבית הלוי!' שלשים אלף וששת אלפים היו, וכל סגניהם היו לובשים באותה שעה בגדי משי תכלת; והכהנים משי לבן, וארבעה ועשרים אלף היו, ואחריהם המשוררים, ואחריהם המנגנים, ואחריהם תוקעי חצוצרות, ואחריהם השוערים, ואחריהם עושי הקטורת, ואחריהם עושי הפרוכות, ואחריהם השומרים, ואחריהם האמרכלים, ואחריהם כת אחת נקראת: 'קארטופילוס' (נושאי כסאות), ואחריהם כל אנשי המלאכה ממלאכת הקֹּדש, ואחריהם שבעים הסנהדרין, ואחריהם מאה כהנים וגזרי כסף בידם לעשות דרך, ואחריהם הכהן הגדול, ואחריו כל זקני הכהונה שנים שנים:
ובראש כל חוצות היו ראשי ישיבות עומדים ואומרים: 'אישי כהן גדול, בואך לשלום! התפלל ליוצרנו שיחינו לעסוק בתורתו'. ובהגיעם לפתח הר הבית, היו מתפללים שם על קיום מלכי בית דוד, ואחר זה על הכהנים ועל המקדש. והיה הקול כל כך חזק מריבוי העם בענותם 'אמן', עד שהעופות הפורחים היו נופלים לארץ. ואז הכהן הגדול משתחוה לכל העם ופורש בבכיה ויראה. ושני סגני כהונה מוליכין אותו ללשכה שלו, ושם פורש מכל אחיו הכהנים:
וזה - בכניסתו; אבל בצאתו, היה הכבוד כפליִם. כי כל העם אשר בירושלים היו עוברים לפניו, ורובם באבוקות של שעוה לבנה דולקות, וכולם לובשים בגדי לבן, וכל החלונות מעוטרים ברקמה ומלאים נרות: וספרו לי הכהנים, כי הרבה מהשנים לא היה יכול הכהן הגדול להגיע לביתו קודם חצות הלילה, מפני דוחק העם העובר והריבוי הגדול, שאף על פי שהיו כולם מתענים - לא היו הולכים לבתיהם עד יראו אם יוכלו להגיע לנשק ידי הכהן הגדול:
וביום שאחריו היה עושה סעודה גדולה ומזמן לאוהביו וקרוביו, ויום טוב היה עושה, לפי שיצא בשלום מן הקֹּדש:
אחר זה היה מצוה לצורף, שיעשה לוח זהב ויפתח בה זה הלשון: 'אני, פלוני כהן גדול בן פלוני כהן גדול, שמשתי בכהונה גדולה בבית הגדול והקדוש לעבודת מי ששכן שמו שם, והיה זה שנה כך וכך ליצירה; - מי שזכני בעבודה זו, הוא יזכה בני אחרי לעמוד לשרת לפני ה'':

ועכשיו שאין בית המקדש קיָּם:

כל אלה בהיות ההיכל על יסודותיו, ומקדש הקֹּדש על מכונותיו, וכהן גדול עומד ומשרת - דורו ראו ושמחו, אשרי עין ראתה כל אלה!:
ועכשָׁו שאין בית המקדש קיָּם, ואין לנו לא כהן, ולא מזבח, ולא קרבנות כפרה - התקינו חכמי ישראל הקדמונים שיהו אומרים את סדר העבודה במקום מעשי העבודה, כמו שנאמר (הושע יד): וּנְשַׁלְּמָה פָרִים - שְׂפָתֵינוּ, באמירת פה ושפתים ובכוָּנת הלב, נשלֵּם את חובותינו ונעורר בלבנו צער על חרבן בית המקדש, ותשוקה ותפילה עזה לבניָנו במהרה בימינו:
'סדר העבודה' שאנו אומרים ביום הכיפורים, מתחיל בבריאת העולם ומזכיר את החטא הקדמון של אדם הראשון ואשר גורש בגללו מגן עדן; בניו לא תקנו את החטא אלא הוסיפו לחטוא עד ששטפם המבול ושארית נִתנה לעולם בנח ובניו; אף הם לא תקנו את חטא הראשונים, וטעו בעשרם ויבנו מגדל ויאמרו: לכו ונעלה ונבקע הרקיע להלחם בו, והיה כל העולם שמם - עד שהופיע אברהם אבינו וימלא את הארץ אורה במקום החשכה; ויולד את יצחק עולה תמימה טהור מחטא. ואחריו יעקב איש תם, ובנים שנים עשר שבטי יה, קדושים מרחם כולם; ומבניהם - נבחר לוי לשרת בקֹּדש, הוא ובניו; ואהרן מבני בניו - נבחר לכהן, עומד ומקריב ומכפר על כל עוונות עמו ומתקן חטא הדורות הקודמים; -: ואח"כ מזכירים עבודת אהרן ובניו הכהנים הגדולים שבכל הדורות, כל סדר עבודתם בבית המקדש ביום הכיפורים, הקרבנות, מעשה הקטֹרת והזאות הדמים, החלפת הבגדים, הטבילות, קידושי ידים ורגלים וכו':
וכשהחזן אומר מנוסח העבודה 'והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים וכו' היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים' וכו' - הקהל והחזן נופלים על פניהם ומשתחוים ואומרים כמו בבית המקדש: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'! ואף שבמקדש היו עשר השתחויות בכל עשר הפעמים שהשם המפורש יוצא מפי הכהן הגדול, לא נקבעו בסדר העבודה שלנו אלא שלש השתחויות בלבד, כנגד שלשת הוידויים שהכהן הגדול התודה: בעדו ובעד ביתו, בעד כל אחיו הכהנים, ובעד כל העם; השתחויה אחת לכל וידוי, לזכר בלבד, שהרי אין היום הזכרת השם המפורש: ויש קהילות שנוהגים לכרוע ארבע פעמים, הקהל ולא שליח הציבור:

מפורש 'יוצא' מפי כהן גדול:

בשר ודם, ואפילו כהן גדול ביום הכיפורים, אינו יכול להוציא שם המפורש מפיו, ואפילו מלאכים שרפים ואופנים וחיות הקֹּדש אינם יכולים להזכירו, ואין לשון אשר תכילהו, כי הוא סתום מכל סתום, דק מכל דק, ואיום מכל איום, ואיך הוציאוֹ הכהן הגדול לשם המפורש בשפתיו? -: אלא שביום זה הקדוש, ובמקום זה הקדוש, והכהן הגדול הקדוש מכל קדושים, בשעה שטהר עצמו ונתקדש בכל קדושה וטהרה עד שהגיע בוידויו לידי התפשטות הגשמיות, וכשבא להזכיר את השם המפורש - נפתח פיו של הכהן הגדול, והיה השם הקדוש והנכבד יוצא מפורש מאליו, ולא הכהן מוציאו:
משום כך נאמר (שמות כ): בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. צריך היה לומר 'אשר תזכיר את שמי', מכאן שאין בכֹח בשר ודם שיזכיר בשפתיו את השם המפורש, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא לבדו מזכירו: בין כריעת 'עלינו' לכריעות הוידויים:
קודם שאומרים 'סדר העבודה', אומר החזן תפילת 'עלינו לשבח' ואף תפילה זו אומרה בנעימה מיוחדת:
וכשהחזן אומר: 'שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם, שהם משתחוים להבל ולריק ומתפללים אל אל לא יושיע, ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' - כל העם והחזן נופלים על פניהם ומשתחוים ואומרים בהשתחויה על הארץ, את המשכה של תפילה זו: 'שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ וכו' אין עוד'!:
נמצא שבין הכל יש לנו בסדר התפילה של מוסף ביום הכיפורים, ארבע כריעות, אחת ב'עלינו לשבח', ושלש בוידויים שבסדר העבודה: (כריעה זו שב'עלינו לשבח' אינה מיוחדת ליום הכיפורים בלבד אלא גם בראש השנה, כשאומרים תפילה זו לפני סדר מלכויות, כורעים - כמנהג האשכנזים): ושונה הכריעה שב'עלינו' משלש האחרונות תכלית שינוי, ולא כוָּנת הלב שבזו ככוָּנות הלב שבאלה:
וכך כתוב בספר 'יסוד ושורש העבודה':
'איך ומה צריך האדם להתעורר בבכי גדול ועצום בשעה שהוא אומר: 'והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם וכו' יוצא מפי כהן גדול' וכו', על העדר הכבוד של הבורא יתברך שמו שהיה אז, כשהיו שומעין את השם יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, וכל העם העומדים בעזרה נתנו כבוד גדול לקדושת שמו הגדול, ונפלו על פניהם ואמרו בשמחה רבה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; ובזה נתגדל ונתקדש אז שמו הגדול בכל העולמות העליונים ותחתונים. ועתה, מיום שחרב בית המקדש נהפך כל זה לתוגה ואנחה. ולא עוד אלא שאנו גורמים בעוונותינו בכל עת ובכל רגע חילול שמו הגדול כביכול, ואנה נוליך חרפתנו? אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! ואמרו ז"ל: 'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאלו נחרב בימיו', ואיך לא יעורר לבו הטהור אל הבכי הגדול ואנינות גדולה בלבו על זה. וביחוד כשנופל על פניו ואומר: 'היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם' - יבכה על העדר כבודו כנ"ל':
'אין דומות כלל כוָּנות ג' כריעות הללו של סדר העבודה לכוָּנת כריעה הראשונה של 'עלינו לשבח'; כי בכריעה של 'עלינו' צריך להכניס בלבו שמחה עצומה עד מאד על שזכה להיות בחלקו של הקדוש יתברך שמו, ויתן במחשבתו הודאה על זה. אבל בג' כריעות הללו, חיוב גדול על כל איש הישראלי לבכות בכי רב על שלעת עתה נעדר כבודו שהגיע לו אז, כנ"ל':
יש קהילות שאין נוהגות בכריעה זו אלא כורעים ארבע פעמים בסדר העבודה, בכל מקום שנזכר 'והכהנים והעם':
'וכשיתחיל 'כל אלה בהיות ההיכל על יסודותיו', יעורר לבו אל הבכי הגדול ב'אשרי עין ראתה כל אלה', עד סיום כל התפילות שקודם הסליחות. (כמנהג שהיה עד לדורותינו אלה, לומר סליחות גם בתפילת מוסף). אחר כך יאמר סליחות ויעורר לבו אל הבכי עצום בסליחה של עשרה הרוגי מלכות 'אלה אזכרה'. וידוע סגולת הבכיה עליהם, מגמרא ומזֹּהר הקדוש, שהיא מכפרת על כל עוונותיו':
נהגו בכל קהילות ישראל לשטוח עשבים ביום הכיפורים על רצפות האבנים שבבית הכנסת, או פורסים עליהן שטיחים או מחצלת וכיוצא בזה, כדי להפסיק בין הפנים לבין המרצפות. וזה - מפני האיסור של השתחויה על 'אבן משכית', שהיא לפי דעת כמה מהראשונים אבן חלקה ומהוקצעת ועשויה לרצף בה את הקרקע, והכתוב אומר (ויקרא כו): וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ:

חמש תפילות ביום הכיפורים:

חמש תפילות מתפללים ביום הכיפורים: ערבית, שחרית ומנחה, הקבועות בכל יום; מוסף, שנקבעה לכל שבת, חג ומועד, כנגד המוספים שהקריבו במקדש; ותפילה חמשית - לכבוד קדושת היום המיוחד הזה, שאין מתפללין אותה בזמן הזה אלא ביום הכיפורים בלבד, ונקראת נעילה, לפי שבאותה שעה ננעלו שערי ההיכל בבית המקדש, וגם שערי רחמים עומדים להנעל, ונתקנה כדי לעורר רחמים בזמן נעילת שערים:
והואיל ותפילת נעילה נאמרת בשעת גמר החיתום, מתחזקים בה ביותר לאומרה בכוָּנה עצומה ובהתעוררות גדולה, להחליש מידת הדין ולהגביר מידת הרחמים:
ותקנו להוסיף בתפילה זו 'אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים', וכן 'אתה הבדלת אנוש מראש', לפי שמדברות בפחיתות האדם וגודל חטאיו, ועל ידי כך יכנע לבבו ויהרהר בתשובה של אמת. והזכירו ביחוד 'למען נחדל מעושק ידינו', לפי שאין יום הכיפורים מכפר על הגזל ועל עברות שבין אדם לחברו, עד שירצה את חברו. לפיכך אם יודע בעצמו שיש בידו שום דבר של גזל או ממון שחיָּב לחברו, יקבל על עצמו בקבלת אמת שמיד לאחר יוהכ"פ יחזיר הממון לבעליו:

נעילת שערים:

מצאו חכמים רמז בכתובים לתפילת נעילה, (שיר השירים ה): קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל:
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי - זה יוצר (תפילת שחרית); -:
וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר - זה מוסף; -:
וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר - זה מנחה; -:
עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל - זו נעילה:
ובתהלים יז: תְּפִלָה לְדָוִד, שִׁמְעָה ה' צֶדֶק, הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי, הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי, בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה; מִלְפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים - מה ראה דוד לומר חמשה דברים בפסוק זה ואחר כך אמר: מִלְפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם תוציא את דיני ביום הכיפורים בבקר - איני יכול לעמוד, אלא אקרא קריאת שמע ואתפלל ארבע תפילות ואחר כך - מִלְפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא:
בתפילת נעילה וכן ב'אבינו מלכנו' שאחריה, שוב אין מזכירין כתיבה, אלא אומרים בכל מקום 'חתמנו' במקום 'כתבנו' שבכל תפילות עשרת ימי תשובה:
אומרים 'אבינו מלכנו' בנעילה אפילו בשבת, ואפילו אם נתאחרה התפילה לאחר צאת הכוכבים, וכן הכהנים נושאין את כפיהם בסוף נעילה אפילו השעה מאוחרת, עד שקיעת החמה, ויש מצדדים להקל ביום הכיפורים בנעילה, ונושאין כפיהם גם לאחר השקיעה וקודם צאת הכוכבים. הספרדים אין אומרים 'אבינו מלכנו' בנעילה כלל:
גמרו את התפילה, שליח ציבור אומר בקול רם: שמע ישראל פעם אחת, והציבור עונין אחריו בקול רם. וצריך כל אחד לכוֵּן לבו שהוא מוכן למסור עצמו על קידוש השם:
ושליח ציבור אומר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שלש פעמים, והקהל עונים אחריו בקול רם שלש פעמים. ג' פעמים אלה של מלכות, הם כנגד ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך, שפֵּרושם: ה' מלך קודם שנברא העולם, ה' מלך בעולם הזה, ה' ימלוך לעתיד:
והספרדים אומרים 'ברוך שם'... פעם אחת בלבד, ומוסיפים פסוק קראתי בכל לב ז' פעמים:
ואחר כך שליח ציבור אומר: ה' הוּא הָאֱלֹקִים, שבע פעמים, והקהל עונין אחריו בכל כֹּחם, שבע פעמים גם כן. שבע פעמים אלה כנגד שבעה רקיעים שקרע הקדוש ברוך הוא לישראל בשעת מתן תורה והראה להם שאין עוד מלבדו. טעם אחר, סימן לסילוק שכינה ששרתה בינינו מערב עד ערב, ואנו מלוִין אותה מרקיע לרקיע עד לכסא כבוד:
ואומר שליח ציבור קדיש ו'תתקבל' בניגון של שמחה, לפי שאנו בטוחים ברחמיו יתברך שנתקבלה תפילתנו לפניו:
אחר קדיש תוקעין תקיעה אחת - כמנהג האשכנזים, או תשר"ת תש"ת תר"ת ואחרי 'תתקבל' עוד תרועה גדולה - כמנהג הספרדים:
וקול שופר זה שבמוצאי יום כיפורים הוא זכר ליובל שהיו עושין בזמן שבית המקדש היה קיָּם. שבהשמע קול השופר ביום הכיפורים של שנת היובל, נפטרו העבדים לבתיהם וחזרו השדות לבעליהם:
טעם אחר, כדי לערבב את השטן. שביום הכיפורים אין לו רשות לקטרג, כיון שיצא היום רוצה לחזור ולקטרג על ישראל, והשופר מערבבו:
טעם שלישי, לסימן שנצחנו השטן, כאותם החוזרים ממערכי המלחמה ונצחו את שונאיהם, והם תוקעים בשופרותיהם לאות שמחה:
טעם רביעי, כדי להזכיר זכות עקדת יצחק בשעת חתימה אחרונה:
טעם חמשי, זכר לעליָּתו של משה לשמים בפעם האחרונה וירידתו מן השמים, שעלה בראש חֹדש אלול וירד ביום הכיפורים, וצִוָּה לתקוע בעליתו ובירידתו, ולהזכירנו תקיעות של מתן תורה שקבלנו בלב שלם ובנפש חפצה:
טעם ששי, רמז לסילוק שכינה, כמה שנאמר (תהלים מז): עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה:
טעם שביעי, להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו ויכינו סעודת מוצאי יום הכיפורים:
טעם שמיני, להודיע שמוצאי יום הכיפורים הוא כעין יום טוב, ומצוה לאכול סעודה כביום טוב ולשמוח בו, כמו שאמרו במדרש: במוצאי יום הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (קהלת ט), ומפני שאין יום טוב זה מפורסם, עשו בו תקנה לפרסמו:
גמרו סדר נעילה והפסוקים שלאחריו ועדיִן יום הוא - ממתינים עד שתשקע החמה, ותוקעין אפילו קודם צאת הכוכבים:
לאחר שתוקעין אומרין 'לשנה הבאה בירושלים', ובירושלים אומרים: 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', ובקהילות הספרדים אומרים פסוקים כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ וגו' ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו וגו' לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה וגו'; ומתפללין מעריב:

מוצאי יום הכיפורים:

בתפילת ערבית מוסיפים 'אתה חוננתנו' כבכל מוצאי שבת ויום טוב, ולאחריה מברכים ברכת הלבנה כדי להתחיל במצוה מיד, בעוד ששרויים בשמחה ומעוטפים בבגדי לבן, ופוקדין איש את רעהו לשלום ובברכת שנה טובה, וזו ברכה שעושה פֵּרות לכל השנה אחר שיוצאת מפה טהור ומכופר, ואף יש בה משום פיוס ורצון מאת חברו אחר שכבר נתרצה בינו לבין המקום:
וחוזרים לבתיהם שמחים וטובי לב. מבדילין על היין ומברכין על נר ששבת (כלומר שדלק בו ביום ובהתר, כגון שהודלק מערב יום הכיפורים או ביוהכ"פ לצורך חולה) או מנר שהודלק מנר ששבת, ואין מברכין על הבשמים אלא כשחל יוהכ"פ בשבת. ואחר כך עושים סעודה. ויש שמדליקין בה נרות לכבוד:
ויש נמנעים מלעשות מלאכה של רשות בלילה זה, ועוסקין רק במלאכה של מצוה:
ונוהגים להתחיל בבנין הסוכה מיד אחר סעודת מוצאי יום הכיפורים לקיֵּם מה שנאמר (תהלים פד): יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל וכדי שתהא תחילת מעשה ידיו בשנה זו, במלאכת מצוה. סימן לדבר: וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה, וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה (בראשית לג) - לאחר שנתן לעשו חלקו בשילוח השעיר לעזאזל - יעקב נסע לסוכות: