 |
ניסן \ חג הפסח - פסח - ספר התודעה
ניסן \ פסח - ספר התודעה
ניסן; שבת הגדול ועשור לחֹדש; חמץ ומצה; ערב פסח; ליל הסדר; חג הפסח;
ניסן:
פרשת החֹדש / חדש שכולו גאולה / ראש וראשון / מצוה למנותו ראשון / יומי דפגרא / חדש שקובע ברכה / ברכת החמה / חמה בתקופתה / אחד בניסן / ראש השנה לחמשה דברים / תענית צדיקים / מנהגי ימי ניסן / קמחא דפסחא:
ניסן:
פרשת החֹדש:
חכמים תקנו להם לישראל ששבת שמברכין בה חֹדש ניסן, או חל בה ראש חדש ניסן, יהו קוראין בתורה מלבד פרשת השבוע גם בפרשת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם שבסדר 'בא אל פרעה', מספר שמות:
בשבת שאינה ראש חדש אלא סמוכה לו, קורין בפרשת השבוע שבעה קרואים ולמפטיר קורין בפרשת 'החדש'. ובשבת שהיא גם ראש חדש ניסן, מוציאין שלשה ספרים ומחלקים פרשת השבוע לששה קרואים בלבד, ואין הקורא אומר קדיש לאחר גמר הפרשה, לפי שעדיִן לא היו שבעה קרואים. וקורא שביעי בספר אחר מפרשת פינחס מענין ראש חדש, ואומר קדיש אחר הקריאה, ופרשת החדש קורא בספר שלישי למפטיר. ובענין שגומר בו, היינו, פרשת החדש, מפטיר אחר כך גם בנביא. שבכל מקום שיש יותר מקריאה אחת, מפטיר בנביא מן הקריאה שגמר בה. והפטרה זו היא מספר יחזקאל (פרק מה) במשפט היום וקרבנותיו וקרבנות אחרים הבאים בחדש זה, אשר יעשה העם ואשר יעשה הנשיא, והכבוד אשר יֵעשה לנשיא והוא המלך, בבואו אל הבית ובצאתו:
וכמנהג הספרדים, כל פעם שקורין למפטיר בספר שני, אומרין קדיש גם לאחר הקריאה בספר השני. ואם מוציאין שלשה ספרים, אומרין קדיש לאחר הספר השני ולאחר הקריאה בספר השלישי. אבל לאחר הקריאה בספר ראשון אין אומרין קדיש לפי שעדיִן לא גמרו שבעה קרואים:
ויש חילוקי מנהגים בהפטרה זו בין הספרדים והאשכנזים. הספרדים מתחילים בכֹּה אָמַר ה' אֱלֹקִים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, ומסיְּמים - בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוֹלַת תָּמִיד, ואילו האשכנזים מוסיפים שני פסוקים לפניה ושלשה פסוקים לאחריה, שיש בהם פתיחה בכבוד הנשיא בישראל שכל העם חיָּב בו - כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל, וסיום בזכויות העם שהנשיא חיָּב לשמור עליהן לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי, אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ:
ויש גם נוהגים להוסיף להפטרה זו גם פסוק ראשון ופסוק אחרון של הפטרת ראש חדש 'השמים כסאי' - בשבת שהיא ראש חדש ניסן, או פסוק ראשון ופסוק אחרון של הפטרת 'מחר חדש' - בשבת שהיא ערב ראש חדש ניסן:
ראוי שלא לקרוא קטן למפטיר של פרשת החדש, אלא מי שמלאו לו י"ג שנים שלמות:
ומנהג הרבה קהילות שאומרים בשבת זו יוצרות בשחרית ופיוטים במוסף, ויש שאין אומרים אלא את הפיוטים שבמוסף בלבד:
לעולם פרשת החדש אחר שבת פרשת פרה ואין ביניהן שבת של הפסקה. ובירושלמי נתנו סימן לדבר: ארבע כוסות, שאם רצה לשתות בין הכוסות, שותה; אבל בין כוס שלישית לרביעית לא ישתה. ('פרה' - פרשה שלישית מארבע פרשיות, 'החדש' - רביעית):
הכרזה בפומבי:
טעם שתקנו לשנות בשבת של ראש חֹדש ניסן (או בשבת שלפניו) ולהוסיף בה קריאה מענין היום, מפני חשיבותו של ניסן שהוא ראש לכל החדשים ומלך עליהם (הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם - לכם אותיות מלך), ומצוה לקדש אותו יותר מכל שאר החדשים, לכך מכריזין עליו לקדשו ברבים בשבת שהיא יום כינוס ואסיפה בבתי כנסיות, על ידי קריאה זו בתורה וההפטרה בנביא:
ואין קריאה זו הקידוש של החדש, שאין קידוש החֹדש אלא בבית דין מומחין בזמן שהיתה נוהגת סמיכה בישראל. ועל ידי עדים שראו את הירח החדש, אבל יש בזה משום תוספת קידוש על ידי ההכרזה בפומבי שעושים לניסן יותר מלחדשים אחרים. ועוד, שעל ידי קריאה זו שמודיעים לעם על כניסת ניסן, מזכירים להם שחג הפסח קרוב לבוא ויכינו עצמם לעלות לרגל. לפי שחמורה מצוַת עליה לרגל בחג הפסח משאר הרגלים, שיש בה מצוַת הקרבת הפסח, והקרבת הפסח היא מצוה שיש בה כרת. ועוד, שקרבנות היחיד שבשאר הרגלים יש להן תשלומין כל שבעה, ופסח אין לו תשלומין:
ומפני שגדול כבוד הבית בפסח יותר מבכל השנה, ורוב ישראל, כנשיא וכעם, באים שעריו בשיר ובהלל, משום כך מלמדים לעם ולנשיא את משפטיהם זה עם זה, ומשפט כולם עם הבית וקדשיו ועבודותיו וקרבנותיו; וזה ענין קריאת ההפטרה מספר יחזקאל, וכאמור לעיל:
קצת מדרשות חז"ל בפרשת החדש:
כתוב בפרשה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
ודרשו חכמים: בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם - למה אינו אומר 'במצרים'? אמר ר' חנינא: אמר הקדוש ברוך הוא, כתיב בתורה (דברים כד): בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲבוֹט הַחוּצָה, אף אני אעשה כך - 'בארץ מצרים', ולא במצרים (שמות רבה טו):
הא למדת, שממושכנים היו ישראל במצרים לפרוע שטר חוב שכרת ה' עם אברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו): וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, אבל לא היו מכורים לפרעה ממכרת עבד לעבדו לעולם, כיון שנתמלא הקץ ונפרע השטר, מיד בא בעל המשכון ותבע משכונו. ביקש פרעה לעכב את ישראל תחת ידו אשר לא כדת, וְלֹא - בְּיָד חֲזָקָה (שמות ג):
ועוד דרשו חכמים 'בארץ מצרים' לענין חבתם של ישראל:
אמר רבי שמעון: גדולה חבתן של ישראל - שנגלה הקדוש ברוך הוא במקום עבודה זרה ובמקום טנופת ובמקום טומאה בשביל לגאלן. משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אומר, מה אעשה? לטמא את עצמי אי אפשר, ולהניח תרומתי אי אפשר - מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומִטהר ולא לאבד את תרומתי. כך ישראל הם תרומתו של הקדוש ברוך הוא וכו', והיו בין הקברות וכו', אמר הקב"ה: היאך אני גואלן? להניחן אי אפשר, מוטב לירד ולהצילן וכו'; כשהוציא, קרא לאהרן וטהר אותו שנאמר (ויקרא טז): וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ (שם):
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. לכם - שלכם; לכם - לגאולתכם. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם - מסור הוא לכם:
אמר רבי יהושע בן לוי: משל, למלך שהיה לו אורלוגין והיה מביט בו ויודע איזו שעה ביום, כיון שעמד בנו על פרקו, מסר לו אורלוגין שלו. כך אמר הקדוש ברוך הוא: עד עכשו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הן מסורין בידכם וכו' (ילקוט בא קצ):
זה שאמר הכתוב (תהלים מ): רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹקַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ - אמר ר' סימון: חשבונותיך - אלינו: שכל אלפיִם וארבע מאות וארבעים ושמונה שנים עד שלא יצאו ממצרים, היה הקדוש ברוך הוא יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ישראל ממצרים מסרן להם, הדא הוא דכתיב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר, מהו 'לאמר'? אמר להם, מכאן ואילך הרי הן מסורין לכם - הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם וגו' (שם קפט):
הדא הוא דכתיב (שיר השירים ב): קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת - רבי יהודה אומר, קוֹל דּוֹדִי - זה משה; בשעה שאמר לישראל, בחֹדש הזה אתם נגאלין, אמרו לו: משה רבינו, היאך אנו נגאלין, לא כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה והלא אין בידינו אלא מאתים ועשר? אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים - מדלג על הקצים ועל החשבונות ועל העיבורים, ובחֹדש הזה אתם נגאלים (שם קצ):
חֹדש שכולו גאולה:
אין קורין גאולה אלא ליציאה מאפלה לאורה. זה שלא ידע טעם שעבוד מעולם, אינו טועם טעם של גאולה, ועיקרה של גאולה - החרות הבאה מתוך השעבוד גופו; אלמלא היו ישראל משועבדים, לא זכו להיות בני חורין לעולם; וכשנשתעבדו - השעבוד עצמו הוליד את הגאולה, ומתוך החשכה בקעה האורה ולא ממקום אחר. וכן אמרו חכמים:
'אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אימתי אתה גואלנו? אמר הקדוש ברוך הוא: לכשתרדו במדרגה התחתונה - אותה שעה אני גואל אתכם':
אתה מוצא כשנולד יצחק היו הכל אומרים: נולד בן לשעבוד, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית טו) - ולא היה יצחק אלא אב לאומה של גאולים ובני חורין. וכן אתה מוצא ביצחק כשנעקד על גבי המזבח, היה דומה כאילו כלה זרעו של אברהם מן העולם - ולא היתה העקדה הזו אלא 'מאכלת' שכל דורותיו של יצחק אוכלים מזכותה, ונתן להם הקב"ה חיים ונצח בזכותה. וכן כשלבש יעקב בגדי עשו ונכנס ליצחק לקבל הברכות, מתירא היה - וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה (שם כז) - וכשיצא משם, לא יצא אלא טעון ברכות לו ולזרעו עד סוף כל הדורות. וכיוצא באלה כל צרות ומצוקות הבאות על זרעו של יעקב בכל הדורות, כולן הפכו להיות להם לתשועות ולאורה גדולה כגודל החשכה שהיו שרויים בתוכה קודם לכן:
וכן הגאולה העתידה תהיה בוקעת ויוצאת מתוך החשכה, בשעה שכל לב יחרד לאמר, אפסה כל תקוה - והנה כבוד ה' עליך זרח. אימתי? בחֹדש ניסן, שקבעוֹ ה' לגאולה לכל הדורות וכל אפלה וצרה שנראית לישראל בחדש זה, חזקה ובידוע שאינה אלא ראשית צמיחת הגאולה. וכן אמרו חכמים במדרשם:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם - הדא הוא דכתיב (תהלים לג): עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד וגו' - אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹקָיו וגו'. משבחר הקדוש ברוך הוא בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים (וזוהי עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד), וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חדש של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים, ובו עתידין ליגאל וכו', ובו נולד יצחק, ובו נעקד, (ויש אומרים שבראש השנה נעקד), ובו קבל יעקב את הברכות, ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה. שנאמר רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (ועל כך נאמר אַשְׁרֵי הַגּוֹי וגו') וכו':
ראש וראשון:
רֹאשׁ חֳדָשִׁים - שכל שיהיו מונים אחרי כן לא יהיו מונים אלא ממנו. וכל כך למה? לפי שגדול יום הגאולה מיום הלידה וגדולה הגאולה מכל מפעל ומאורע אחר:
עד שלא יצאו ישראל ממצרים מנו לבריאת העולם, לחידוש העולם אחרי מי נח - (בראשית יא) שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל, ללידת אברהם, לברית בין הבתרים וכו' (שמות יב) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; כיון שיצאו ממצרים עם גאולים, שוב אין להם מנין אלא זה, מונים מן הגאולה; - :
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים - משל למלך שנולד לו בן ועשה יום טוב. ונשבה אותו הבן ועשה שם זמן מרובה. אחר זמן נפדה אותו הבן ועשה לו המלך יום גנוסיא. כך, עד שלא ירדו ישראל למצרים היו מונים לשעבוד, (כמה שנים כבר עברו מברית בין הבתרים שאז נגזר שעבוד של ארבע מאות שנה) משירדו ונשתעבדו שם, עשה להם הקדוש ברוך הוא נסים ונפדו, התחילו מונים לחדשים, שנאמר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (עפ"י שמו"ר טו,ט. וע' רמב"ן נח ח,ה; בא יב,ב):
רִאשׁוֹן - הוּא לָכֶם - כל הנקרא 'ראשון' הוא לכם - לטובתכם. אם טוב הוא לעצמו טוב הוא גם לכם, ואפילו אם הוא רע לעצמו אבל לכם הוא טוב. בין כך ובין כך תמיד הראשון הוא 'לכם' - לטובתכם; -:
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם - כביכול, הקדוש ברוך הוא נקרא 'ראשון' שנאמר (ישעיה מד) אֲנִי רִאשׁוֹן וגו', וציון נקראת 'ראשון' שנאמר (ירמיה יז): מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ, ועשו נקרא 'ראשון' שנאמר (בראשית כה): וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן וגו', ומשיח נקרא 'ראשון' שנאמר (ישעיה מא): רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וגו' - יבא הקדוש ברוך הוא שנקרא ראשון, ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון, ויפרע מעשו שנקרא ראשון, ויבא משיח שנקרא ראשון, בחֹדש הראשון, שנאמר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם (שמות רבה טו):
מתוך דברי החכמים האחרונים לפרשת החֹדש:
בין שנה לחֹדש:
שנה, מלשון ישן ומלשון שֵׁנה; כלומר, הכל בה קבוע מששת ימי בראשית; והיא רומזת לחוקי הטבע, שחקק הבורא בעולמו אשר ברא, ושאין בהם לא שינוי ולא חידוש. חֹדש, מלשון חידוש; כלומר, לא זה שאתה רואה עתה עתיד להיות גם לאחר זמן אלא צפה להתחדשות; והוא רומז לדרך הנסים והנפלאות שמחוץ לדרך הטבע שלפעמים הקדוש ברוך הוא מנהיג בהם את ברואיו כרצונו ומראה בהם את אדנותו על כל עולמו:
בין ישראל לעמים:
כל עמי תבל, השנה היא משטר חייהם וסדר זמניהם, אין להם אלא החידוש הראשון, חידוש מעשי בראשית, ומאותה שעה ואילך הכל כפופים לחוקי הטבע ולא יוכלו לצאת מהם לעולם; ישראל אינם כן אלא שבעבורם שִׂדד הקדוש ברוך הוא מערכות הטבע ופלס להם עוד דרך וסדר חיים מיוחד להם בלבד, היא דרך הנסים והנפלאות שבה גאלם ממצרים, ולקח גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ובגילוי שכינה. ואותה דרך הנסים השאיר להם לישראל שתהא קבועה להם גם לדורות:
לפיכך הגויים, ראש השנה שלהם בתשרי ביום הזכרון למעשה בראשית ובו הם נידונים, אבל ישראל יש להם עוד 'ראשים' אחרים בשנה, הם ראשי החדשים, ו'ראשון' אחד לכל הראשים הללו, הוא חדש ניסן. שבכל החדשים מצפים ישראל לחידוש כח נעוריהם בדרך הטבע ומחוץ לדרך הטבע, ואולם בחדש ניסן גדולה ציפיתם לגילוי שכינה ולהתחדשות יותר מכל החדשים. לכך כתיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, כלומר, דרך זו של חידוש דרכי הנהגת הבריאה, רק לכם היא מיוחדת; וחדש ניסן, ראשון הוא לסדר ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע:
'ראשון' - קודם ועיקר:
אף על פי שסדרי הבריאה הקבועים נתנו גם לישראל, ודרך הטבע פתוחה היא להם כלכל העמים, ויכולים ישראל להתקיֵּם ולהצליח אפילו בדרך זו יותר מכל העמים - בכל זאת נִתנה להם גם הדרך של נסים ונפלאות שלמעלה מן הטבע, להיות להם עיקר וקודם לדרך הטבע; לכך כתיב: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, כלומר, דרך זו של 'חֹדש', תהיה לכם ראשון ועיקר יותר מדרך ה'שנה':
שעיקר ניצוחם של ישראל ועשותם חיל בכל הדורות, לא בדרך הטבע הוא אלא בלמעלה ממנה, בדרך של נס ופלא על ידי גילוי כבוד שמו יתברך עליהם. לכך כשנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא בהר סיני אמר להם: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, ואילו 'אשר בראתיך ואשר הוצאתיך' לא אמר. כביכול, הניח את הטפל והזכיר את העיקר:
רמז אחר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה - כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לא דייכם שאתם מגדלים שמי בשעה שאני מחדש לכם נסים ונפלאות, אלא גדלוני ורוממוני והכניסו התחדשות אפילו ב'שנה', בטבע, והראו לכל העולם כי יש חדש אפילו בדרך הטבע, שבוראו מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית, זה שכתוב:
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם - שתעשוהו - לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה - לפענח צפונות ההתחדשות החבויות גם בתוך הטבע, ה'שנה':
'לכם' - עבורכם:
שִׁנה הקדוש ברוך הוא כל מערכות הטבע ביציאת מצרים, לעדות על הבורא יתברך שמו כי הוא הבורא והוא העושה כרצונו, ולעדות על ישראל כי כל העולם נברא בשבילם. וכשרצה הבורא להראות כח זרועו בעולם ולשנות הטבע, לא הראה זאת אלא למען ישראל עמו. יכול היה הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל ממצרים גם בדרך הטבע, וכן יכול היה לנהלם מלכתחילה בדרך הטבע שלא ישתעבדו למצרים, אך כל הגלות היתה לברר לישראל ולכל העולם כולו, שכל העולם וסדריו וחוקיו וכל כח שיש בעולם, הכל משועבד לרצון ה' ובשביל עמו בחירו; רצונו - הוא מקיֵּם חוקים אלה, רצונו - הוא משנה עולמו עבור ישראל בניו; לכך כתיב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם - בעבורכם נתחדשה דרך זו של נסים ונפלאות, כדי לרומם אתכם ולנשא אתכם כשם ששמי מנושא בעולם:
כח ההתחדשות רק מן התורה:
מה נשתנו ישראל מכל האומות, שבעבורם שִׁנה הקדוש ברוך הוא עולמו כדי לגאלם, ועוד שמסר להם כח זה של שידוד הטבע שיהיו משתמשים בו תמיד, והלא כבר כתיב:
אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? אלא שצפוי היה לפניו יתברך כי עתידים ישראל לקבל את התורה וילכו בדרכיה, לפיכך נתן להם כח זה ומעלה זו שבעבורם מתחדשים תמיד נסים ונפלאות, שכן התורה קדמה לבריאת העולם והיא עליונה על כל הברואים. תחת השמש אין חדש, אבל למעלה מן השמש, בתורה, יש חדש:
ניסן:
שלשה שמות לחֹדש זה: 'ראש חדשים'-'החדש הראשון', 'חדש האביב' ו'ניסן':
התורה קראתו הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, כי הוא נמנה תמיד ראשון לכל חדשי השנה, וכן היא קוראת לו חֹדֶשׁ הָאָבִיב מפני שבו הצמח וכל חי פורח ומתחדש ובו נִתנים חיים ועושר בעולם; ואילו 'ניסן' הוא השם הבבלי שהעלו ישראל עמם מבבל, ואף הוא על שם האביב נקרא, כי 'ניסן' משרש ניצן, על שם הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ (שיר השירים ב). והחכמים האחרונים מצאו רמז של נוטריקון בשם אביב, ואמרו:
אביב - אב י"ב, כלומר, הראש לכל שנים עשר החדשים:
וראה בחלק ראשון עמוד רעו, בענין שני אדרים, כדי שיצא ניסן באביב לעולם:
מזלו של החדש - טלה, על שם ה'שה לבית אבות' שצוְּתה התורה לישראל להביא לקרבן פסח:
אכן, גם לפני שנצטוו ישראל לקחת שה לפסח בחדש זה, היו האומות, וביחוד המצרים, מצינים את תקפו של החדש הזה במזל טלה המצטיֵּר מן הכוכבים המשמשים בחדש זה. לפי שהטלה סימן עשירות הוא, ובלשון הקֹּדש נקרא גם 'עשתרות' על שם שמעשירות את בעליהן, ובחדש זה מקור הברכה והחיים לכל השנה. המצרים שאין לבם הולך אלא אחר העושר והחוסן שבממון ושבגוף, עשו אלהות מן הטלה שפרה ורבה בחדש זה ביותר, ומשתחוים לו ועובדים לו; ואילו ישראל שאין לבם הולך אלא אחרי עבודת אלקיהם, נצטוו לקחת אותה עבודה זרה של המצרים אדוניהם, השה, ולשחטו בחדש זה, בעצם תקפו, ולהביאו קרבן לה' בלבד:
כי אין עושר ואין חוסן אלא זה שנִּתן מה' לבדו ולא מזולתו. כישראל וכמצרים מציְּנים מזל חדש ניסן בטלה, אלא שישראל מתכוְּנים לשם שמים והמצרים התכוְּנו לשם עבודה זרה:
הוא שאמרו החכמים בפֵרוש הכתוב (שמות יב): מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח - 'כלומר, משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח'; 'משכו ידיכם מעבודת אלילים והדבקו במצוות':
חדש ניסן לעולם מלא, של שלשים יום, וראש חדש שלו תמיד יום אחד בלבד:
מצוה למנותו ראשון:
כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: 'וטעם הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים - שֶׁיִּמנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים: שני, ושלישי, עד תשלום השנה בשנים עשר חדש; כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול (של יציאת מצרים). כי בכל עת שנזכיר החדשים, יהיה הנס נזכר. ועל כן אין לחדשים שם בתורה אלא יאמר:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי, ואומר: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי נַעֲלָה הֶעָנָן. וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וגו' וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותנו ממנו: אחד בשבת, ושני בשבת כאשר אפרש, כך הזכירה ביציאת מצרים - במנותנו: החדש הראשון, והחדש השני, והשלישי לגאולתנו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו - מתשרי, דכתיב: וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה. וכתיב: בְּצֵאת הַשָּׁנָה; אם כן, כשנקרא לחדש ניסן: ראשון, ולתשרי - שביעי, פתרונו: ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, שאיננו ראשון בשנה ההיא, אבל הוא ראשון לשם שנקרא לו לזכרון גאולתנו':
יש מי שאומר, שאלה הכותבים בתאריך השטרות או תעודות את חדשי הנכרים וקוראים לחדשים: ראשון, שני, שלישי וכו', לא יאות הם עושים. שהרי הקפידה תורה על ניסן לקרותו ראשון, הוא ראשון ואין אחֵר ראשון; אלא יהו קוראים לחדשים בשמותיהם:
ינואר, פברואר, מרץ וכו':
יומי דפגרא:
אין עושים תענית בחֹדש ניסן חוץ מן הימים: ראשון, עשירי, ועשרים וששה בו, שהם ימים של תענית צדיקים (ראה חלק ראשון עמוד שסו), וערב פסח שהוא תענית לבכורות. חתן וכלה ביום חופתם מתענים בניסן ואפילו בראש החדש, וכן מתענים בניסן תענית חלום. אין עושים הספד למת ואין אומרים צידוק הדין. אין מזכירין בו נשמות חוץ מבאחרון של פסח. אין בו נפילת אפים ואין אומרים תחנון ולא 'אב הרחמים' בשבת בשחרית ולא 'צדקתך צדק' בשבת במנחה, בכל חדש ניסן, לפי שפשטה קדושה יתרה בכל החדש, וכל ימי החדש הם כיומי דפגרא:
הטעם שאין אומרים תחנון, מפני ששנים עשר הנשיאים הקריבו קרבנותיהם בחנוכת המזבח בי"ב ימים הראשונים של ניסן, וכל יום הקרבן היה יום טוב שלו; ואחר כך ערב פסח, ופסח עצמו, ואסרו חג, אם כן יצא רוב החדש בקדושה, ולפיכך עושין כולו קֹדש:
וכן כתוב במסכת סופרים: 'מנהג רבותינו שבמערב, להתענות שלשת ימי צום מרדכי ואסתר, פרודות, ולאחר פורים: שני וחמשי ושני:
ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב; וכן לעתיד לבוא עתיד המקדש להבנות בניסן, לקיֵּם מה שנאמר (קהלת א): אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
לפיכך אין אומרין תחנונים כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב פסח, והצנועין בשביל המצה, כדי שיכָּנסו לפסח בתאוה' וכו':
חדש שקובע ברכה:
'היוצא לשדות או לגנות בימי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים, מברך:
'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי להנות בהן בני אדם'. ואילו לשון הברכה השגורה בפינו היא:... 'שלא חסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם'. ונוסח הספרדים - כנוסח המקורי ברמב"ם אלא שמשמיטים שתי תבות 'ונאות כדי':
ודוקא באילני מאכל, אבל באילני סרק אינו מברך. ומפני שבניסן דרך האילנות שיוציאו פרחים, לכן העמידו ההלכה על ימי ניסן, אבל הוא הדין בשאר חדשי השנה, כשיראה פרחים באילנות, שיש לברך עליהם. ויש אומרים: אין מברכין ברכה זו, אלא בניסן:
יש אומרים שאין מברכין ברכה זו בשבת ולא ביום טוב, אלא בחול. ודוקא כשהוא רואה לפחות שני אילני מאכל לאחר שלש שנות ערלה:
ואין מברכין ברכה זו אלא פעם אחת בשנה בלבד. ואם לא ראה האילנות בלבלובם עד שכבר גדלו הפֵּרות שעליהם, יש אומרים שצריך לברך ברכה זו, ויש אומרים שאין צריך, ובפרט שגדלו הפֵּרות כל צרכם, שכבר הוקבעה לכל פרי ופרי ברכתו בפני עצמו, שחיָּב לברך 'שהחיָנו' על ראיתו. וכל ספק ברכה - להקל:
ברכת החמה:
ברכת החמה מיוחדת לניסן בלבד, אך ברכה זו אינה תדירה בכל שנה, אלא אחת לעשרים ושמונה שנה בלבד, וכאמור להלן:
'תנו רבנן, הרואה חמה בתקופתה, לבנה בגבורתה, וכוכבים במסילותם, ומזלות כסדרן, אומר: ברוך עושה בראשית. ואימתי היא (החמה בתקופתה)? אמר אביי: כל עשרים ושמונה שנים' וכו':
ואנו אין נוהגים לברך אלא על חמה בתקופתה בלבד, שחשבונה שוה ואפשר לו להיות ידוע לכל, ואילו חשבון גבורתה של הלבנה ומסילות כוכבים וסדר מזלות, ידוע רק לתוכנים בלבד ולא לכל אדם, לפיכך נקבעה הלכה לברך על החמה בתקופתה בלבד:
וזו לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות ברכות:
'הרואה את החמה ביום תקופת ניסן של תחילת המחזור של שמונה ועשרים שנה, שהתקופה בתחילת ליל רביעי, כשרואה אותה ביום רביעי בבוקר מברך' וכו':
נוסח הברכה - ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, עושה מעשה בראשית:
ומברכין אותה לאחר שהחמה עלתה ונראית בכל עיגולה ולא בתחילת הנץ שלה; וזמנה עד שלש שעות ביום. ובדיעבד - עד חצות היום. ויש חולקים ואומרים עד שלש שעות דוקא. לאחר מכן, אומר ברוך עושה מעשה בראשית ואינו מזכיר שם ומלכות (ה' אלקינו מלך העולם) בברכה. ואם מכוסה השמש בעננים - מחלוקת בין הפוסקים אם מברכים או לא מברכים. וכתב החתם סופר שאם נראה רושמה מבין העננים, מברך בשם ומלכות, אדבל כשאינה נראית כלל, נראה שלא יברך:
נשים אינן מברכות ברכה זו. ויש שכתב הטעם, לפי שמצינו בימי ירמיהו שהיו הנשים מקטרות למלכת שמים, שמא יאמרו אף עתה הן מברכות לחמה:
ומהדרין לברך ברכה זו ברוב עם, אבל אם חושש שהחמה תתכסה בעננים עד שימצא ציבור מברכין, מברך ביחידי. ונוהגין שמכריזין מבערב להשכים בבֹּקר לתפילת הותיקין (עם הנץ החמה) ולברכת החמה, וכשגומרין תפילת שחרית בהשכמה כותיקין יוצא כל הקהל יחדיו ומברכין ברכה זו בשמחה וברוב עם. ומוסיפין לברכה זו מזמורים לפניה ופזמונים לאחריה וגומרים בהודאה - מודים אנחנו לך שהחיתנו וכו':
חמה בתקופתה:
המהלך השנתי של השמש, מלבד סיבובה היומי, שלש מאות ששים וחמשה יום ושש שעות בקרוב, שבהם עושה השמש סיבוב אחד שלם מן המערב למזרח, שלא כסיבובה היומי שהוא מן המזרח למערב. כלומר, בכל סיבוב שלם שהיא עושה במעת לעת ממזרח למערב, היא נוטה באותו זמן ונעה קמעא לצד מזרח, וכשהיא יוצאת למחרת מצד מזרח, אינה יוצאת מאותו המקום שמשם יצאה אתמול אלא מרוחק ממנו קצת לצד מזרח. וכך היא מתרחקת כל יום יותר עד שעושה סיבוב מלא וחוזרת למקומה הראשון אחרי יום וכמעט שעות, וזוהי שנת החמה:
אם נחלק שנת החמה לשבועות, יצא לנו חשבון של חמשים ושנים שבועות ויותרת של יום אחד ושש שעות. נמצאת אומר, שאם היתה שעת בריאת החמה בתחילת יום ראשון, לא תשוב השמש למקומה זה עד עבור שבועות ועוד יום תמים ושש שעות. היינו, ביום שני בחצות היום. נאחז איפוא בכלל זה שבין תקופת שנה אחת לתקופת שנה שניה - שלשים שעות, שהן יום תמים ועוד שעות:
ואימתי חוזרת תקופתה לחול באותו יום מן השבוע ובאותה שעה מן היום, כבשעת בריאתה? אין היא חוזרת עד שיצטבר מן ההפרשים השנתיים של שלשים שעות כל אחד, סכום של שעה המתחלקות ל- ימים שלמים שהם שבועות, וסכום שוה זה של שעות ההפרשים מצטבר רק במחזור של שנה העושות שבועות שלמים:
מחלוקת בין החכמים הראשונים: בתשרי נברא העולם, או בניסן נברא העולם. והלכה זו של ברכת החמה בניסן, מיוסדת על דעת רבי יהושע שאומר בניסן נברא העולם:
הכל מודים, כשנתלו המאורות ברקיע השמים, היתה זו שעה ראשונה של אור ליום רביעי, ולא זרחה החמה בשמי ארץ ישראל עד סוף שתים עשרה שעות - שעה ראשונה של יום רביעי, ואז היתה תקופה ראשונה של ניסן לדעת ר' יהושע. ובכל מחזור של שנה חוזרת החמה למקום מוצאה הראשון וביום ובשעה שנתלתה בם - בתחילת ליל רביעי, ולמחרת בבוקר הרי היא נראית בתקופתה הראשונה ואז מברכין עליה:
יום החמה בתקופתה נופל תמיד בניסן, אבל אינו נופל תמיד באותו יום בחֹדש ניסן, אלא פעמים שהוא חל בתחילת החדש, פעמים באמצעו ופעמים בסופו. ואילו באנו לדקדק שיהא יום החמה בתקופתה מכוון גם עם יום החדש הראשון, לא היינו מוצאים אותו אלא אחת ל- שנה, אלא שאין נגרע מן החמה בתקופתה כלום, אם אינה נופלת באותו יום בחדש, כי חשבון ימי החדש, ענין ללבנה בלבד, ואילו החמה, אין לה אלא ימים ושנים ושעות בלבד. וכשהיא גומרת מחזור של שנים תמימות, מחזור שהוא מסיֵּם ומתחיל באותו יום ובאותה שעה כבתחילה, הרי שלמה תקופה מלאה וחיָּבין לברך על כך לבוראה כאילו היום בראה:
בשנת חמשת אלפים שבע מאות (ארבעים ואחת) ששים ותשע - שנת תשס"ט, תמלאנה לחמה מאתים וחמש תקופות של עשרים ושמונה שנה כל אחת, ובניסן של אותה שנה שתבוא עלינו לטובה נזכה לברך על החמה בגבורתה. ואף על פי שחשבון מאתים וחמש כפול עשרים ושמונה עולה חמשת אלפים שבע מאות וארבעים בלבד. כבר אמרו חכמים שבשנת המבול לא שמשו המזלות, ואינה עולה למנין:
אחד בניסן:
אחד בניסן שהוא ראש חֹדש, מעוטר בהרבה עטרות וגדול על כל שאר ימות השנה. כיון שהוא ראש לחֹדש שהוא ראשון לכל חדשי השנה, ובו בחר ה' לחנוכת המשכן והתחיל בו להשרות שכינתו בישראל, ובו ביום נאמרו שמונה פרשיות למשה, ובו יתחילו להקריב קרבנות מילואים בבית המקדש השלישי שיִּבָּנה במהרה בימינו, ככתוב בספר יחזקאל (פרק מה):
וכתב רבי צדוק הכהן מלובלין: נראה לי שכשאמרו 'בניסן עתידין להגאל' היינו בראש חדש ניסן, שאותו היום נטל עשר עטרות:
וביותר, אם אחד בניסן חל ביום ראשון בשבת, כיון שדומה לגמרי לאותו יום אחד בניסן הראשון שממנו נפתחו אוצרות של טובה וברכה ליום זה שבכל השנים, יום חנוכת המשכן בימי משה שהיה גם הוא באחד בשבת:
אמרו חכמים: 'אותו יום נטל עשר עטרות: ראשון למעשי בראשית (שהיה אחד בשבת), ראשון לנשיאים (שהקריב בו נחשון בן עמינדב לחנוכת המזבח), ראשון לכהונה (שאהרן הכהן התחיל בעבודה, ועד עכשָׁו היתה העבודה בבכורות), ראשון לעבודה (לסדר עבודות ציבור, תמידין וכו'), ראשון לירידת האש (וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ - ויקרא ט), ראשון לאכילת קדשים (בין המחיצות המקודשות; שקודם לכן היו הקדשים שהקריבו בבמות נאכלים בכל מקום), ראשון לשיכון שכינה (כדכתיב במשכן - שמות כה: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם), ראשון לברך את ישראל (ברכת כהנים, כדכתיב: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם), ראשון לאיסור הבמות (אלא כל הקרבנות - לפתח אהל מועד), ראשון לחדשים':
'אמר ר' לוי: שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: פרשת כהנים (אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים מספר ויקרא, שיש בה אזהרות לכהנים בעבודתם במשכן);:
ופרשת הלויים (קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מסדר בהעלותך, להורות להם הלכותיהם שהוצרכו להם בו ביום שנזקקו לשיר על הקרבנות);:
ופרשת טמאים (וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, שם, משום הלכות פסח);:
ופרשת שילוח טמאים (וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב, מסדר נשא, שבאותו יום הוקבעו המחנות);:
ופרשת אחרי מות שני בני אהרן (אף על פי שהיא של יום הכיפורים, בו ביום נאמרה, לפי שנאמרה בה אזהרת וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ, ובני אהרן מתו בו ביום על שבאו לקדש הקדשים שלא לצורך);:
ופרשת שתויי יין (יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ מסדר שמיני, אזהרה לכהנים בבואם לאהל מועד);:
ופרשת נרות (בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, לפי שבו ביום התחילו להדליק את המנורה);:
ופרשת פרה אדומה' (לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרים לפסחיהם):
וַיְהִי הַמַּקְרִיב וגו' - היה ר' יוסי אומר: אימתי התחילו מִלואים? בעשרים ושלשה באדר, ובאחד בניסן שלמו ימי המִּלואים. וכל שבעת ימי המִּלואים היה משה מעמיד את המשכן, וכל בוקר ובוקר מקריב קרבנותיו עליו, ופרקו. בשמיני העמידו ולא פרקו..:
ואותו יום שמיני - אחד בשבת היה, וראש חֹדש של ניסן היה. בו ביום עמד אהרן ובניו ורחצו ידיהם ורגליהם מן הכיור, עבדו את עבודתם וסדרום על הסדר. בו ביום הקריבו ישראל תמידים, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, בכורות ומעשרות. על אותו היום הוא אומר (שה"ש ד): עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי, יִזְּלוּ בְשָׂמָיו, יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו. בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה - זה יום השמיני:
ראש השנה לחמשה דברים:
אחד בניסן ראש השנה הוא לחמשה דברים אלה: למלכים, ולרגלים, לחדשים, ולעיבורים, ולתרומת שקלים:
למלכים - שמלכי ישראל מונים להן מניסן שנה חדשה. אפילו התחיל מלכותו בסוף אדר, כיון שהגיע אחד בניסן, מונים לו שנה שניה למלכותו:
לרגלים - שהרגל שבחדש זה המתחיל באחד בניסן, הוא חג המצות, הוא הראשון בשלשת הרגלים, לענין לעבור על 'בל תאחר'. שאם נדר להביא קרבן ולא הביאו, יש מי שאומר שאינו עובר על לאו זה אלא אם עברו שלש רגלים בסדר זה: חג המצות ראשון, שבועות שני, וסוכות שלישי. לפי שחג הבא בניסן לעולם נחשב ראשון:
לחדשים - שֶׁמונים אותו ראשון לחדשי השנה:
לעיבורים - להפסקת עיבורים. כלומר, אם רוצה בית דין לעבר את השנה ולהוסיף לה אדר שני, מעבר והולך עד שמגיע אחד בניסן. הגיע אחד בניסן ולא עברו, שוב אין מעברין אותה השנה:
ולתרומת שקלים - שכל קרבנות הציבור שמביאים מאותו יום ואילך, אין מביאין אלא מן הלקוח בכסף השקלים של השנה החדשה ולא משיָרי התרומה של השנה שעברה:
תענית צדיקים:
יום אחד בניסן, אף שהוא מעוטר בכל העטרות המרובות שאמרנו לעיל, והוא ראש חֹדש, והרי אסור להתענות בראש חדש, כל שכן ראש חדש של ניסן, שניסן כולו אסור בתענית - אף על פי כן נקבע אותו יום לתענית צדיקים; ששקולה מיתת הצדיקים כשרפת בית אלקינו:
בו ביום שהוקם המשכן ושרתה שכינה בישראל, ועלתה אהבתם של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא כאהבת הדוד לרעיתו, והיתה גדולה שמחתם של כל דרי מעלה ודרי מטה כשמחת שושבינים בחופת דודים, באותה שעה קרה מעשה וערבה השמחה מעט - וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':
אף על פי כן לא הושבתה השמחה ולא הופרעה העבודה. אהרן הכהן רואה בניו מתים, ומניח אבלו בשביל כבוד ה' ועבודתו. כל הקרבנות על סדרם, הכהנים בעבודתם, הלויים על דוכנם בשיר, נחשון בן עמינדב על קרבנו, וישראל על מעמדם וכבוד ה' נראה אל כל העם - בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי - אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים!:
ואבלם של שני צדיקים גדולים אלה שמתו בשעת החופה, מה יהא עליו, הישָּׁכחו מן הלב? לא יגָּרע מכבודם ולא תִשָּׁכח צדקתם. רק לא אותם השושבינים הראשונים, ולא עתה, יערבבו את השמחה באבלם - וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה':
כל בית ישראל לדורותם, בכל עת אשר יעלה לפניהם זכרון היום ההוא, כשיגיע יום אחד בניסן ותרבה שמחתם על אותה ברית אהבה שנקשרה ביום ההוא בין ישראל לאביהם שבשמים, ברית עולם, או אז יעלה ויבוא לפניהם גם זכרון האבל ההוא, של שני צדיקים גדולים שעמדו להיות שושבינים לדוד ורעיתו, ולא זכו, וימותו ברגע מאד נעלה מכל דברי ימי העולם, וישאירו את כל השמחה לאחרים, ואֵבל לא נִתן להם מפני שמחתם של כל ישראל, וגם בנים לא היו להם שיתאבלו עליהם:
גדול האבל שלא נתן לו פורקן בשעתו, מן האבל שנתן לו פורקן. וכשם שאבלם לא השבית את השמחה במועדה, כך דין הוא ששמחת הדורות לא תשכיח זכרם של צדיקים אלה ביום זה של אחד בניסן. ואפילו אם ראש חדש הוא, וניסן הוא - תענית צדיקים הוא, לכך נאמר: וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל (בכל הדורות) יִבְכּוּ וגו':
משל על נדב ואביהוא:
משל למלך גדול ואדיר שהתודע אל בני המדינה. אמר להם: אף על פי שמלך אני על כל המדינות והארצות ומפָּני יֵחתו כל יושביהן, אתכם בחרתי מכל המדינות וחפץ אני בקרבתכם. עשו לי מדור קטן ביניכם ואני מניח כל ארמונותי ופלטריותי ודר בתוככם; וכן אני מניח כל פמליותי, שרים רבים ונכבדים, ואתם תהיו לי פמליותי, וכל בני המדינות - משרתיכם; והיה כאשר תכלו מעשיכם לבנות לי מדור זה, אעשה שמחה גדולה ושמחתי ושִׂמחתי לכל נתיני ועבדי כביום חופתי!:
שמעו בני המדינה ונפשם יצאה בדבר אליהם המלך ככה, אז התנדבו כולם למלאכתו לעשות לו משכן לשכון בתוכם, וישלימו בנינו ויפארוהו ויתנו בו כל סגולה וכל חמדה ככל אשר יכלו, וישמחו כולם שמחה גדולה מאד ויצפו ליום שיראו את כבוד מלכם בתוכם:
רק לא היתה שמחת כולם שוה. הללו שמחו, כי אמרו, חפץ בנו המלך על כי יראים אנחנו אותו ומכבדים שמו יותר מאחרים, ואף אנו טוב שנעבדנו מעתה יותר ונירא אותו ונכבדהו, למען יתננו לשם ולתהילה; והללו אומרים, בני טובים אנחנו על כן חפץ בנו המלך, ואף אנו נלך בדרך אבותינו למען לא יסור מאחרינו לעולם; והיו שם מבני המדינה אשר גדלה שמחתם ביותר, כי אמרו, לא מפני עבודתנו ולא מפני יחוסנו, כי אם חפץ בנו המלך מפני אהבתו אותנו בלבד, כי אם נצדק - מה נתן לו, והרי הוא אוהב אותנו תמיד אהבה שאינה תלויה בדבר. ואף אנו כך נאהבהו, לא נבקש ממנו לא גדולה ולא כבוד, לא טובה ולא ברכה, לא פרנסה ולא חיים - רק קרבת מלכנו לנו טוב ואפילו נמות בה!:
ויהי ביום כלות העם להקים את המדור למלך בינותם, ויעמוד כל העם משתאה ומחריש בהגלות עליהם מלכם ובהמלא כבודו את מדורם, ויחרד העם ויעמדו איש תחתיו מיראת המלך עליהם, לבלתי פרוץ פרץ אשר לא כדת. והאנשים שאהבת המלך בערה בלבם ביותר, ולא יכלה יראתם לעצור בעד אהבתם שעזה היתה כמות - ותפרוץ אהבה זו בקרבם כלבת אש, לא נטלו עצה משום אדם ולא זה עם זה ולא איש עם עצמו, לא שתו איש עדיו עליו, לא המתינו לאות של הזמנה, ויקריבו עצמם לפני מלכם כמות שהם, כי אמרו:
נחזה את המלך - ונמות!:
אותה שעה נתן בהם המלך פנים של זעף ונתנם בקולר, כאילו מורדים במלכות היו ופוגעים בכבודה. גדול הוא כבוד מלכות שאפילו האהבה הגדולה אינה רשאית לפגום בו!:
לאחר שנתנו בקולרין, אמר המלך: לא תהא שמחתי מושבתת בקולרין של אלה, אלא שמחו ושמחוני כדת המלכות; ואף הללו שנכנסו שלא ברשות, אי אתם רשאים להרהר אחריהם, קרובי הם, אוהבי הם, ועל אהבתי הם נתנו את נפשם - טלום והספידום כגדולי המלכות, כיושבים ראשונה במלכות, וכל כבוד אשר תתנו להם - לי אתם נותנים:
בימי עזרא ונחמיה:
גם ניצני הגאולה השניה שבימי עזרא ונחמיה - בניסן נראו, ובאחד לחֹדש, ככתוב בספר עזרא (ז): כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל וגו'. היינו, יום צאת העולים הראשונים שעלו מבבל לירושלים:
וכן כתוב בספר נחמיה (ב): וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן וגו' ואז קבל רשות מן המלך לעלות לירושלים לבנות אותה ואת חומותיה, וגם שרי חיל ופרשים שלח עמו. וכשם שהחלה הגאולה השניה באחד בניסן, כך גם השלמתה וחיזוק אשיותיה, באחד בניסן היו, שכן לא היתה הגאולה נכונה בידי העולים מבבל כל זמן שלא הטהרו מטומאות הגויים שדבקו בהם ולא בדלו מנשיהם הנכריות. ועל הדבר הזה עזרא וסיעתו נתנו את לבם, ככתוב בספר עזרא (י): וַיֵּשְׁבוּ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לְדַרְיוֹשׁ (לדרוש) הַדָּבָר. וַיְכַלּוּ בַכֹּל אֲנָשִׁים הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת - עַד יוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. וכשנכנס ניסן של אותה שנה, היתה גאולתם שלמה, גאולים בגוף וגאולים בנפש:
וכשם שבימות משה חנכו אהרן ובניו את המשכן בראש חֹדש ניסן, כך גם חנוכת הבית השני היתה בו ביום; כך אמרו חכמים: 'מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה'. וכן נבואת חנוכת הבית שביחזקאל (מה,יח) - על יום זה נאמרה:
רמז נאה:
מנין אתה אומר ששוים כל ימי ניסן, לימים של ראש חדש שהושוו למועדים ואין מתענים בהם, ואילו ראש החדש של ניסן שוה לענין זה לשאר ימות השנה - היכן זה רמוז בתורה? -:
דברי הכתוב כך הם: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם - רֹאשׁ חֳדָשִׁים; רִאשׁוֹן, הוּא לָכֶם - לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. כלומר, החדש הזה כולו, דומה כאילו כל ימיו היו ראשי חדשים, ואילו הראשון שבו, היינו, ראש חדש ניסן - יש בו ענין אחד שהוא דומה לסתם ימים של כל חדשי השנה, שמותר להתענות בו:
מנהגי אחד בניסן והימים שלאחריו:
נוהגים שבשלשה עשר הימים הראשונים של ניסן, קורין בנשיא השיָּך לאותו היום, מן החומש ולא מספר תורה; ויש נוהגים שקורין בספר תורה בציבור, ובלי ברכה, את נשיא היום השיָּך לאותו היום; בראש חֹדש - קרבנו של נחשון בן עמינדב למטה יהודה (בסדר נשׂא), ביום השני - קרבנו של נתנאל בן צוער נשיא יששכר, וכן בכל י"ב הימים - כל יום קרבנו מי"ב הנשיאים; וביום הי"ג קורין בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, שפרשה זו נאמרה לכבודו של שבט לוי שאינו נמנה עם שאר השבטים, והוא חוץ למנין י"ב:
ואף על פי שאחרים מפקפקים נגד מנהג זה, מכיון שאמרו בירושלמי שאין קורין בספר תורה בציבור בלא ברכה, כבר סמכו בעלי תריסין את ידם על המנהג הזה מפני טעמים ונימוקים שעִמם:
ומן הטעמים למנהג זה, לפי ששבטי יה מכוונים כנגד חדשי השנה והימים הראשונים של ניסן אף הם מכוונים כנגד החדשים הבאים לפיכך הקריבו בהם נשיאי השבטים כל נשיא ביומו, ובכך פתח שערי טהרה וברכה לכל החדש המיוחד לו. ובקריאת קרבנו מן הספר בציבור ביומו, מעוררים רושם מן הברכה הראשונה ומשפיעים שפע טוב לכל החדשים:
וזכי הראוּת שבין הצדיקים רואים בכל יום מן הימים האלה את המאורעות העתידים להתרחש בכל חדש המכוון נגד היום ההוא. אומרים עליו על צדיק גדול אחד שהיה כותב ברוח קדשו בימים אלה מה יהיה בחדשים הבאים כל יום והחדש המכוון כנגדו, ובאותה שנה שנתבקש בה לישיבה של מעלה, כתב רק עד יום חמשי בניסן, ונפטר לעולמו בחֹדש החמִשי שהוא חדש אב:
רבים נוהגים שלא לאכול מצה מראש חדש ניסן, כדי שיאכלו לתאבון מצה של מצוה:
מנהג היה בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיָּם, שבאחד בניסן יוצאים רצים במצוַת המלך והשופטים, לכל סביבות ירושלים, לכל מי שיש לו מקנה צאן ובקר, שימהר להביאם לירושלים כדי שימצאו לעולי רגלים לקרבנותיהם ולמאכלם:
קמחא דפסחא:
מנהג בכל ישראל שבימים הראשונים של ניסן גובים 'מעות חיטין' מכל בני העיר כפי אשר תשיג ידם, וקונים במעות אלה חיטים לפסח ומחלקים אותם לעניי העיר, איש איש כפי צרכיו לפסח. וכן נותנים להם שאר צרכי החג ביין בשר ודגים, או נותנים להם מעות והם קונים צרכיהם בעצמם:
ונהגו מנהג זה לפני הפסח, לא משום מצוַת צדקה, שהרי מצוה זו נוהגת בכל השנה כמו בפסח, אלא משום חרות נהגו בו. שאפילו כבר קיֵּם אדם מצוַת צדקה כהלכתה, אין הוא מרגיש חרות בנפשו אם הוא יודע שבסמוך לו נמצאים רעבים שאין להם מה יאכלו. ועוד, בשביל שלא יהא ח"ו כדובר שקרים בליל השימורים, בשעה שאומר בתחילת ההגדה: 'כל דכפין ייתי וייכול', כלומר, כל מי שרעב יבוא ויאכל, והרי ידע שישנם רעבים בעירו ולא טרח קודם החג לשבור רעבונם; עכשָׁו שטרח וסִפק מזונם של העניים הידועים לו, ואומר:
שמא נשאר עוד מי שלא ידעתי בו כי רעב הוא - שלחני ערוך לפניו, הרי נאמנים דבריו ומקבל שכר גם על אמירה זו כאילו עשה גם עתה והאכיל רעבים ושִׂמח לב עניים:
כל בני העיר חיָּבים ליתן מעות חיטין לעניים בני עירם וכופין עליהן את הסרבנים, וגובין אותם אפילו מתלמידי חכמים שפטורים ממסים אחרים. ואין אדם יכול לפטור עצמו במה שנתן לעניי עיר אחרת. וכל עניי העיר זכאים לקבל 'קמחא דפסחא' לצורך מצות לחג ממגבית עיר זו, ואין הגבאים רשאים לומר לעני: מעיר אחרת באת, גבה חלקך משם:
אמרו בירושלמי: אמר ר' יוסי בי ר' בון: לחיטי הפסח, בין לישא בין ליתן - שנים עשר חדש. כלומר, גר בעיר שנים עשר חדש - הרי הוא כבני העיר; העני - לקחת, והעשיר - לתת. אלא שנפסקה ההלכה אחרי כן ואמרו: כל הדר בעיר שלשים יום הרי הוא כבני העיר הזו לענין 'מעות חיטין':
במה דברים אמורים? כשאין דעתו להשתקע בעיר, אבל אם דעתו להשתקע, הרי הוא כבני העיר מיד, בין עני ובין עשיר. היתה דירתו בעיר אחת ועסקים קבועים לו בעיר אחרת, חיָּב ליתן 'מעות חיטין' גם במקום עסקיו, וראיה מנבל הכרמלי שהיה גר במעון, ונקרא על שם מעשיו שהיו בכרמל, שנאמר (שמואל - א כה): וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל:
נהגו ברוב תפוצות ישראל לגבות מעות חיטין בעסק גדול. רב העיר ושבעת טובי העיר, יושבים במוצאי שבת שמברכין בה ראש חדש ניסן, וכבקרת רועה עדרו מעבירים לפניהם שמות כל בני העיר להעריכם, אלה למתנותיהם אשר יתנו, ואלה לצרכיהם אשר יקבלו, איש לא נעדר. למחרת משכימים, הרב ושבעה טובי העיר עמו, ומסבבים בעצמם על פתחי בני העיר וגובים על פי ההערכה, ואין עצה ואין תחבולה להשתמט ממגבית זו. פלוני זה עשיר וידו קמוצה וטוען שאין לו, אומרים לו: אם אין לך - היה מן המקבלים, או תן או קח, והוא בוש ונותן; פלוני זה עני ובוש לקבל - מתחכמים לו ונותנים דרך הלואה או שולחים לו בדרך שאינו יודע מי שלח. וגומרים את הגביה והחלוקה קודם שבת הגדול:
וכן היה המנהג בהרבה עירות ישראל שבנות אנשי העיר היו משתתפות במצוה זו בגופן. היו מתכנסות חבורות חבורות ובאות לבתי האפיה ואופות מצות לעניי העיר, ועובדות בשמחה ואינן מקבלות שכר עבודתן, ולערב היו מחלקות את המצות לעניים בהחבא ובצנעה, והיו מוסיפות למצות ביצים ושאר צרכי פסח ככל שהשיגה ידן:
טעם למנהג ישראל קדושים:
מנהג היה ברוב תפוצות ישראל ועדיִן הוא נפוץ בכמה מקומות, שקודם לפסח היו כובשים סלק או שאר ירקות ועושים חמיצה למאכל בפסח:
כל מנהגי ישראל קדושים יש להם טעמים של תורה. אף מנהג זה עיקרו בשביל להראות שאנו אין לנו אלא מה שקבלנו מחכמינו ז"ל פרושים למצוות התורה, וכל תורה שאין עמה קבלת חז"ל אינה תורה:
כלפי שאמרה תורה: כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ ופרשו חכמים ז"ל שאין איסור חמץ נוהג אלא במיני דגן בלבד, ואילו הצדוקים הכופרים בתורה שבעל פה מפרשים את המקרא כפשוטו ואוסרים כל טעם של חימוץ אפילו אינו ממיני דגן ונמצאים מחמירים יותר ממה שאמרו חכמינו, וחומרתם זו אינה אלא כפירה בתורה. לכך אנו נוהגים במאכל חמוץ שאינו 'חמץ' כדי להוציא מלב הצדוקים ולקיֵּם דברי חכמים:
שבת הגדול ועשור לחֹדש:
שבת הגדול / 'וערבה' - הפטרה לשבת הגדול / זכר לנס בשבת ולא בעשור לחֹדש / מנהגי שבת הגדול / עשירי בניסן:
שבת הגדול ועשור לחֹדש:
שבת הגדול:
שבת הסמוכה לפסח נקראת 'שבת הגדול' מטעמים רבים ושונים שנזכירם להלן. ונוהגים בה ישראל כמה וכמה מנהגים המיוחדים לשבת זו:
שבת הגדול הראשונה שהיתה להם לישראל, במצרים היתה ובעשירי בניסן היתה, חמשה ימים קודם גאולתם. ולשבת זו נצטוו ישראל מצוה ראשונה שנהגה לשעה בלבד ולא נהגה לדורות: בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה - וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת (שמות יב). מצוה זו להכין את השה לפסח ארבעה ימים קודם שחיטתו - נהגה רק בפסח מצרים, ואילו בפסח דורות אין מצוה מן התורה לקחת השה ארבעה ימים קודם. אף על פי כן, היו עושים כך, כדי לבקר את השה מן המומים:
ונסים גדולים נעשו להם לישראל באותה השבת, שבאותו היום לקחו כל אחד מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה, והמצרים ראו את הדבר ושאלו: למה זה לכם? ובני ישראל השיבו: לשחטו לקרבן פסח כמצוַת ה' עלינו. והיו המצריים שניהם קהות על ששוחטים את אלהיהם ולא יכלו להגיד להם דבר. ועוד כמה נסים היו שם בענין הזה, לפיכך קורין לה:
'שבת הגדול' - על שם הנסים הגדולים:
כתוב ב'ספר הפרדס' המיוחס לרש"י ז"ל, וזו לשונו:
'שבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו 'שבת הגדול' ואינם יודעים למה, שהרי אינו גדול מכל שבתות השנה, אלא, לפי שניסן שבו יצאו ממצרים - חמשי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם (פ"ה), ומקחו של פסח בעשור לחֹדש היה, בשבת שלפני הפסח; אמרו ישראל: הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ (שמות ח), אמר להם הקדוש ברוך הוא: עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם. הלכו ולקחו איש איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו כן המצרים, היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהן מחותכין, ובאש נדעכין, ונידונין ביסורים ובחליים רעים, ולא הזיקו לישראל. ועל שם שנעשו בו נסים לישראל וכו' נקרא שבת שלפני הפסח 'שבת הגדול'. מפי ר' אברהם נוחו עדן':
קודם שלקחו ישראל שה לבית אבות למשמרת עד זמן שחיטתו, כבר נודע למצרים על מכת בכורות שעתידה לבוא עליהם ולא ידעו באיזה יום תבוא, שפרשת עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם - בשביעי בניסן נאמרה. מששמעו המצרים שבכל בית בישראל נמצא שם שה קשור, היו הבכורות שלהם מתפחדים, אמרו, עכשו המכה ממשמשת ובאה עלינו, ובאו הבכורות של המצרים בבהלה בתוך בתי ישראל באותה שבת הגדול הראשון, לידע מה צפוי להם עתה:
וכמו שמובא בתוספות בשם המדרש: 'ועל כן קורין אותו 'שבת הגדול' לפי שנעשה בו נס גדול וכו' כדאמרינן במדרש: כשלקחו ישראל פסחיהן באותה שבת, נקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום, למה היו עושין כך. אמרו להן: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישַׁלחו את ישראל - ולא רצו פרעה ושריו; ועשו הבכורות מלחמה במצרים האחרים והרגו מהן הרבה, הדא הוא דכתיב (תהלים קלו): לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם - לומר, כי הבכורות הם המכים':
'וערבה' - הפטרה לשבת הגדול:
מנהג רוב הקהילות שמפטירין בשבת זו וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וגו', שבסוף ספר מלאכי, בין שהיא בערב פסח ובין שהיא חלה קודם לכן:
וטעם הפטרה זו, משום שיש בה בשורת הגאולה, גאולת עולם שלעתיד. דוגמת בשורת הגאולה הראשונה שהיתה בשבת האחרונה קודם צאתם ממצרים:
עוד טעם, לפי שבפסח העולם נִדון על התבואה. ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות שמים נעצרין, והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם - מתברכים, שנאמר (מלאכי ג): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. ופסוקים אלה, מאותה הפטרה הם. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח להזהיר את העם על ענין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בעוון מעשרות:
לכך ראוי לרב הדורש בשבת הגדול שיעורר את העם על המצוה של תרומות ומעשרות ומתנות עניים, שיקבלו על עצמם לקימן, ותהא חשובה קבלתם כאילו כבר מעתה קיְּמו אותן בפועל, ויקוים בהם ביום הראשון של פסח בשעת הדין על התבואה, הכתוב:
וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:
זכר לנס בשבת, ולא בעשור לחֹדש:
מה שתולים הנס בשבת דוקא, ולא עשו לו זכר בעשור לחֹדש, בין בשבת ובין בחול, וכמו שיום זה ומעשיו נזכר בתורה בשם עשור לחדש ולא נזכר בפֵרוש שיום שבת היה? - מפני שלא בא הנס אלא על שמירת השבת. שידעו מצרים שישראל שומרים את השבת ואין מתעסקים בבעלי חיים בשבת, וכשראום היום מתעסקים בטלאים וקושרים אותם לכרעי מיטותיהם בשבת, היו מתמיהים ובאו לשאול מה זה ועל מה זה, ועל ידי כן באו ישראל בסכנה והוזקקו לנס, משום ששבת היתה. לפיכך תלו את הנס בשבת ולא בעשור לחדש:
עוד בדרך צחות: שאלמלא שבת היתה לא הוזקקו לנס, וכשבאו המצרים ושאלום, מה טיבם של טלאים אלה, יכלו להסיחם לדבר אחר ולגנוב את לבבם, כדי שלא יבואו לידי סכנה. אלא כיון ששבת היתה ובשבת אין משנים, שכך אמרו חכמים, שאפילו עם הארץ, אימת שבת עליו ואינו משקר - נמצא שהשבת גרמה להם לבוא לידי סכנה ובגללה הוזקקו לנס:
עוד טעם, לפיכך קבעו זכר לנס רק בשבת, ולא בעשור לחדש, מפני שביום זה מתה מרים ונסתלקה הבאר, ונקבע ליום תענית צדיקים כשהוא חל ביום חול:
עוד טעמים ורמזים לשם 'שבת הגדול':
כמה וכמה טעמים אחרים לקריאת שם זה, אנו מוצאים אצל חכמי הדורות, כולם דברים נאים לאומריהם ונאים לשומעיהם. יש מהם שמפרשים 'הגדול' כתואר לשבת, ויש שמפרשים אותו בענין אחר. ואף על פי ש'שבת' לשון נקבה ו'הגדול' לשון זכר, אין קפידא בכך, שכבר מצינו גם במקומות אחרים שינוי לשון נקבה ללשון זכר לציון גדולה וחשיבות:
והרי כאן מקצת מן הדברים שאמרו חכמים בענין זה:
לפי שבשבת זו נכנסו בה ישראל למצוות ונצטוו בה כל ישראל מצוה ראשונה: בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה וגו'. וכדרך שקורין לקטן משעה שהוא נכנס למצוות 'גדול', וכמו שאמרו: 'גדול המצווה ועושה'; -:
'שכשהיו ישראל במצרים שאל משה מפרעה יום אחד של מנוחה ותפס לו יום שבת. מכל מקום, בכל מוצאי שבת, תיכף היו יוצאים ממנוחה ועונג ליגיעה ועינוי. אבל בשבת הזה לא חזרו להשתעבד, לכך נקרא שבת הגדול'; -:
במסורת החכמים, מה שכתוב בתורה (ויקרא כג): וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, הכוָּנה למוצאי יום טוב הראשון של פסח שאז מתחילים ימי ספירת העומר, שכן יום טוב ראשון של פסח נקרא 'שבת'. ואילו הצדוקים מכחישים מסורת זו ואומרים ממחרת השבת - שבת ממש, וכדי להוציא מלבם של צדוקים קראו לשבת שלפני יום טוב הראשון 'שבת הגדול', לומר שמיד אחריה באה עוד שבת, היינו יום טוב ראשון, אלא שזו - שביתתה גדולה יותר; -:
שמפטירים בה הפטרת 'וערבה' מספר מלאכי, וגומרים את ההפטרה בפסוק של גאולה הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, והנה תבת 'הגדול' הוא סיום כל דברי הנביאים ונחמותיהם (חוץ מתבת 'והנורא' שאין רוצים לקרוא על שמה מטעם מובן) ולכן קוראים את השבת על שם 'הגדול' הזה, וכמו שקוראים שבת 'חזון', שבת 'נחמו', שבת 'שובה' על שם תבה זו שנזכרה בהפטרה של אותה שבת; -:
שבשבת הזה היו מתקבצים קהילות גדולות כדי לשמוע הלכות הפסח; ולכן קראוהו שבת הגדול - לשמוע הלכות גדולות; -:
שהרב - גדול העיר - דורש בה, נקרא שבת הגדול, כלומר, שבת של הגדול:
בספר הפרדס לרש"י מובא טעם נוסף בשם רבנו יצחק יוסקונטו מארץ הגר:
'לפי שמאחרים העם בשבת שלפני הפסח, לשמוע הדרשה עד אחר חצות סמוך למנחה, עד שדורשין שם הלכות ביעור חמץ והלכות שמירת המצות וכו', ומושך הרבה, והעם אינם נפטרין לבתיהם עד שישמעו את הכל וכו', ומפני משך זה נראה בעיניהם היום גדול וארוך יותר מדי, מיום אחר, ועל כן קראו לשבת זו שבת הגדול':
ובמנהגי מהרי"ל: 'זהו אחד מן הטעמים שנקרא 'שבת הגדול', על דרך שנקרא יום כיפורים 'צומא רבא', לפי שמאריכין בו בתפילה ובתחנונים, כך מאריכין בו בדרשות:
ועוד יש בענין זה דברים של טעם לחכמי ישראל האחרונים, שאמרו: כי הנה התורה נתנה שני טעמים למצוַת שבת, בדברות הראשונות נאמר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וגו' כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' וגו', ובדברות האחרונות נאמר: שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וגו' וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ וגו'. והנה עד שנגאלו ישראל שמרו את השבת מפני הטעם הראשון בלבד, ובשבת זו האחרונה במצרים, שהיא שבת הגדול הראשון, נוסף להם גם הטעם השני בשמירת השבת - וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וברבות להם טעמי השבת - כאילו גם עצם יום השבת נעשה גדול יותר:
ועוד אמרו: כי משעה שנעשו ישראל בני חורין נתגדלה גם השבת, שקבלה בן זוגה - בני ישראל - שהיו משועבדים קודם לכן. וכמו שאמרו חז"ל: 'אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא:
לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג! אמר לה הקדוש ברוך הוא: כנסת ישראל היא בן זוגך', ומשקבלה בן זוגה נעשה השבת גדול:
מנהגי שבת הגדול:
נוהגים בהרבה קהילות לומר פיוטים בתפילת שחרית של שבת הגדול, ועיקרם של פיוטים אלה - דיני פסח והלכותיו בחרוזים, כדי לשנן לעם ההלכות החמורות שבדיני חמץ ומצה ושאר דיני פסח שיהיו שגורים בפה:
פוסקים לומר 'ברכי נפשי' וט"ו 'שיר המעלות' שאומרים כל שבתות החורף במנחה, ואומרים בשבת הגדול ההגדה של פסח מ'עבדים היינו' עד 'לכפר על כל עוונותינו', לפי שבשבת הגדול היתה תחילת הגאולה. :
ויש נותנים גם טעם למנהג זה: כדי להרגיל את הנערים בהגדה של פסח ולקיֵּם בהם המצוה של והגדת לבנך בליל הפסח. ואין מנהג זה נהוג אצל הספרדים. וכן גם הגר"א לא היה נוהג לומר הגדה בשבת הגדול:
והנוהגים כך, נותנים עוד טעם לאמירת ההגדה ביום השבת שלפני פסח: כדי שתהא ההגדה שגורה בפיו, ואם יחול ליל פסח בשבת, יוכל לקרוא ההגדה לאור הנר אפילו ביחיד, ולא יהיה צריך לחשוש שמא יטה את הנר:
ויש מן המדקדקים בקהילות ספרד שנהגו ביום זה לברך איש את רעהו: 'שבת הגדול מבורך':
נהגו בכל תפוצות ישראל, עוד מימות התנאים והאמוראים, שבשבת הגדול דורש החכם לפני בני העיר דרשה גדולה, להורות לעם דרכי ה' וללמד להם את המעשה אשר יעשון, ודורש לפניהם בדיני הגעלה וביעור חמץ והלכות אפיַּת המצות, כדי שלא יכשלו ח"ו באיסור חמץ שהוא אסור בפסח אפילו במשהו, וכן הוא מתבל את דרשתו בדברי אגדה המושכין את הלב, בעניני דיומא:
חל שבת הגדול להיות בערב פסח, יש מקדימין הדרשה לשבת שלפניה, בשביל שידע הקהל הדינים הנחוצים קודם שהכינו את צרכי החג. ואילו בשבת ערב פסח, כבר נשלמו צרכי החג אצל הכל:
מנהג קדום, לאפות בערב שבת הגדול, מעט לחם חמץ, מן הקמח שהכינו למצות. וקראו ללחם זה: 'חלת עני' או 'חלת בית הכנסת', ומחלקים אותה לעניים. הגדול עושה לפי גדלו ואופה הרבה ומחלק לעניים, והקטן לפי קטנו. וכתב הר"א מלוניל: 'ומיום שזלזלו במנהג זה, נשתלחה המארה בתבואה':
הורה המהרש"ל מלובלין: 'כל אחד יאכל קודם פסח מעט מקמח פסח, שמא היה בקמח חשש חימוץ - ויתלה בזה שאכל'. כלומר, החמץ שהיה בקמח זה, כבר נאכל קודם הפסח, וכל השאר כשר כהלכות הפסח, ואוכלו בפסח ואין לבו נוקפו:
ויש שכתבו שגם מנהג 'חלת עני' נהגו מטעם זה שכתב המהרש"ל, כדי להוציא מן הלב כל ספק של חמץ שמא נפל בקמח שאפו ממנו למצות. ולכן מחלקין חלה זו לעניים בשביל שתעמוד זכות המצוה של האכלת רעבים, כדי להנצל בגללה מעוון חמץ בפסח:
נהגו בקהילות אשכנז בירושלים וברוב שאר המקומות, שאין אומרים 'ויהי נועם' בתפילת ערבית של מוצאי שבת הגדול, אפילו אם יום טוב ראשון של פסח חל בשבת הבאה. שאין אומרים 'ויהי נועם' במוצאי שבת אלא כשיש אחריו ששה ימי מלאכה שלמים, ובמקומות אלה נוהגים איסור מלאכה בערב פסח, הרי שלעולם אין ששה ימי מלאכה שלמים אחרי שבת הגדול:
עשירי בניסן:
אף על פי שגדולת יום העשור בניסן וזכר נסיו ונפלאותיו, הועתקו ממנו ונתנו לשבת הסמוכה לו, וכשמזכירים נסי מצרים שהיו בו, מזכירים אותם על שם שבת הגדול מן הטעמים שכבר נאמרו לעיל, ולא על שם העשור לחדש - לא כל זכר גדולת היום הועתק ממנו. מאורעות אחרים שארעו ביום זה זכרם נשאר קבוע עם יום העשור דוקא:
לסוף שלשים ותשע שנים שהיו ישראל במדבר, בעשור לחדש הזה, מתה עליהם מרים הצדקת וחסרו ישראל אחת משלשת הפרנסים הטובים שהיו להם במדבר: משה, אהרן, ומרים אחותם. ולמה נקרא שמם פרנסים טובים? שבזכותם נִתנו להם לישראל שלש מתנות טובות: המן בזכות משה, ענני הכבוד בזכות אהרן, והבאר בזכות מרים:
וכשמתה מרים נסתלקה מהם הבאר - וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל הָעֵדָה, מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן (במדבר כ); -:
וקבעו אותו יום, תענית צדיקים לדורות, על מות צדקת זו:
שנה אחת לאחר מכן, נצטיֵּן אותו יום במאורע גדול אחר, מאורע של שמחה - באותו היום נבקע הירדן לישראל, ומימיו קמו להם נד אחד, ועברו ישראל בתוך הירדן, ורגלם של אבותינו (מהם רבים מאד מיוצאי מצרים: שבט לוי, הטף והזקנים שבכל השבטים, וכן הרבה מן הנשים, שעל כולם לא נגזרה הגזרה: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ) דרכה בפעם הראשונה על אדמת ארץ הבחירה בעלותם מן הירדן לבוא לרשת את ארצם, ככתוב (יהושע ד): וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל, בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ. אמרו חכמים: לקיחת הפסח עמדה להם בירדן. דכתיב בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה - וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, וכתיב התם: וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ:
מעשים שלשעה ורישומם לדורות:
ואף על פי ששמחו ישראל שמחה גדולה עם המאורע בעלותם מן הירדן, לא השכיח המאורע הזה את זכר מרים ולא בטלה התענית על מותה; לפי ששלשה הפרנסים הראשונים שהיו לישראל בהיותם לעם, משה אהרן ומרים, פרנסים לכל הדורות היו; ובכל דור ודור רואים כל ישראל כאילו עמהם הפרנסים האלה ומתאבלים במותם כאילו עכשו נסתלקו מעמהם:
וכן אתה אומר גם בכמה מעשים אחרים שנעשו עם הדור הראשון הזה, שנתן להם זכרון בכל הדורות, כיום הקמת המשכן (ראש חֹדש ניסן), יום שכלו בו מתי מדבר (ט"ו באב) וכיוצא באלה, מלבד ימי חג ומועד שכתבה תורה בפֵרוש; שכל המעשים האלה רישומם נִכר בכל הדורות:
ולא אלה בלבד, אלא אתה מוצא גם בשאר דורות, אנשים ומאורעות שנתן להם זכרון נצח לימים הבאים, כל שנה ביום המאורע; לפי שרישומם נִכר בכל שנה ושנה באותו יום, מעין המאורע:
וכנגדם אתה מוצא מאורעות גדולים ואנשים רמים ונשאים שזכרם וזכר מעשיהם פועלים בכל הדורות, ולא נִתן להם זכרון לדורות ביום קבוע בכל שנה. לפי שהמעשים והמפעלים האלה לא נתיחדו ליום המאורע, וההשפעה היוצאת מהם אינה מתגברת במיוחד ביום זכרונם יותר מבשאר ימי השנה:
ודבר זה, לידע איזה מאורע לחוג בכל שנה ביומו כאילו עכשו ארע, ואיזה מאורע לא נחוג אלא נזכרהו בלבד, אינו מסור אלא לחכמי העתים, נביאים ובעלי רוח הקֹּדש, הצופים בימים עד סוף כל הדורות, ורואים איזהו המאורע שאורו הראשון מבהיק ביותר בכל שנה כבשעת הדלקתו ביומו שלו - וקבעוהו חג; ואיזהו המאורע שאורו התפשט בשוה על כל שאר ימות השנה כביום ארועו, ולא קבעוהו חג:
אף כך בעשור לחֹדש ניסן, אף על פי שרבו מאורעותיו: מיתת מרים והסתלקות הבאר, ועלית ישראל מן הירדן לארץ ישראל, נקבע למאורע הראשון מעשה זכרון בתענית, ולא נקבע שום מעשה לזכרון יתר המאורעות:
ויש מן הפוסקים שאומרים שלפיכך העתיקו את זכר נסי מצרים מיום העשור לחדש וקבעוהו לשבת הגדול, שלא יהיו סבורים שמשום בקיעת הירדן ועלותם מן הירדן חוגגים את היום; וכשקובעים אותו בשבת הכל יודעים שמשום נסי מצרים עושים אותו, שכן הנס של בקיעת הירדן לא בשבת היה:
ועוד, שיום העשור בניסן נקבע ליום תענית על מות מרים, כשאינו חל בשבת, לכך קבעו הזכר לשמחת היום לשבת, בין שהוא עשור לחדש ובין שאינו בעשור לחדש:
מדרשי חכמים על מרים הצדקת:
למה נקרא שמה מרים? על שם שמררו המצרים (משעה שהיא נולדה) את חייהם של בני ישראל במצרים (מדרש ויושע; פסיקתא רבתי טו ועוד):
וַתִּרֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים (שמות א) - מי היו המילדות? וכו' - יוכבד ומרים. ולא היו למרים אלא חמש שנים וכו'. אמרו רבותינו זכרונם לברכה:
הולכת היתה (מרים) עם יוכבד אמה ועושה צרכיה (של היולדת) והיתה זריזה; -:
אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה - פועה (זו מרים) - שהיתה פועה לולד (משעשעתו); פועה - שהיתה פועה ברוח הקֹּדש ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. פועה - שהיתה נופעת יין בתינוק אחר אמה; פועה - שהיתה מפיעה (מפיחה, מחיה) את התינוק כשהיו אומרים, מת! פועה - שהופיעה את ישראל לאלקים; פועה - שהופיעה פנים כנגד פרעה וזקפה חוטמה בו ואמרה לו: אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלקים ליפרע ממנו! פועה - שהופיעה פנים כנגד אביה (בשעה שפרש מאשתו):
וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק - למה עמדה מרים מרחוק? אמר ר' עמרם בשם רב: לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. כיון שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיְּמה נבואתך! היינו דכתיב (שמות טז): וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וגו' - אחות אהרן, ולא אחות משה? אלא שאמרה נבואה זו כשהיא אחות אהרן ועדיִן לא נולד משה; וכיון שהטילוהו (למשה) ליאור, עמד אביה וטפח על ראשה - אמר לה:
בתי, היכן נבואתך? והיינו דכתיב וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה וגו' - לדעת מה יהא בסוף נבואתה:
(סוטה יא: יג. שמות רבה א):
וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק - ללמדך, במידה שאדם מודד - בה מודדין לו. מרים המתינה למשה שעה אחת וכו' - והמקום עכב לה במדבר, הארון והשכינה והכהנים והלויים ושבעת ענני כבוד, שנאמר (במדבר יב): וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם (ספרי, סוף בהעלותך):
כל זמן שהיו הדגלים נוסעים, לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם:
(ספרי תצא ער"ה):
אמר ר' אלעזר: אף מרים בנשיקה מתה וכו'. אמר ר' אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתם של צדיקים מכפרת (מועד קטן כח.):
שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות נִתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר - בזכות מרים. מתה מרים נסתלקה הבאר, שנאמר:
וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וכתיב בתריה: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וכו' (תענית ט.):
בארה של מרים:
והיאך היתה הבאר עשויה? דומה לסלע; מלא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה. עולה עמהם להרים ויורדת עמהם לגאיות. מקום שישראל שורין - היא שורה כנגדם, במקום גבוה (בחצר אהל מועד), כנגד פתחו של אהל מועד. נשיאי ישראל באים וסובבים אותה במקלותיהם ואומרים עליה את השירה 'עלי באר ענו לה - עלי באר!' והמים מבעבעים ועולים כעמוד למעלה, וכל אחד ואחד (מן הנשיאים) מושך (את המים) במקלו, איש לשבטו ואיש למשפחתו. ואשה שהיתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל, היתה הולכת בספינה; - והמים היו יוצאים חוץ למחנה ומקיפים פיסא (רצועת קרקע) גדולה, ומגדלים מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף (תוספתא סוכה ג; במדבר רבה א; שם יט; תנחומא ישן חוקת; רש"י תהלים עח,טז):
הבאר היתה בפתח החצר סמוכה לאהלו של משה, והיא היתה מודיעה לכל המחנות היאך יחנו. כיצד? כיון שעמדו קלעי החצר, היו שנים עשר הנשיאים עומדים על הבאר ואומרים שירה, שנאמר (במדבר כא): בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים וגו'. והיו מימי הבאר יוצאין ונעשין נהרות נהרות. נהר אחד יוצא ומקיף את מחנה שכינה. ומאותו נהר יוצאין ארבעה נהרות בארבע זויות החצר, כל אחד ואחד הולך לבסוף ומשמש שתי רוחות, דרום ומזרח, ויוצא אל מחנה ישראל. עבר מחנה הלויים, היו מתערבין הנהרות זה לזה ומקיפין את כל מחנה הלויים ומהלכין בין משפחה למשפחה, ונראין (אהליהן מסודרים) טבליות טבליות (מחותכין זמ"ז בנהרות) מקיפין את מחנה השכינה. ונהר גדול מקיף את כל מחנה ישראל מבחוץ ונעשים נהרות נהרות בין כל שבט ושבט (ובין כל משפחה ומשפחה) והיו הנהרות מודיעין בין כל אחת ואחת גבולן ואין אחד צריך לחברו (ילקוט שמעוני סוף פקודי):
הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים (שבת לה.):
יש אומרים, כי מנהג הוא לדלות מים בכל מוצאי שבת, כי בארה של מרים סובב כל מוצאי שבת את כל הבארות, ומי שפוגע בו וישתה, יתרפא מכל התחלואים (כל בו - סוף הלכות הבדלה):
חמץ ומצה:
ביעור חמץ / בל יראה ובל ימצא / בדיקה וביטול / אחרי הבדיקה / מכירת חמץ / החמץ ואיסוריו / חומר בחמץ מבשאר איסורים / הגעלת כלים / מצה שמורה ומצה פשוטה / מים שלנו / מצות יד ומצות מכונה / קטניות / מצה שרויה / אור לארבעה עשר (ענינים שונים בבדיקת החמץ) / טהרת הלשון קודמת לוהגדת / עוד באותו ענין:
חמץ ומצה:
ביעור חמץ:
חמור הוא הפסח משאר המועדים, שכל המצוות הנוהגות בשאר המועדים אינן נוהגות אלא בשעת המועד, לא קודם המועד ולא אחר המועד, ואילו הפסח, נתנה בו התורה מצוות ואזהרות הנוהגות גם קודם המועד ואחר המועד:
איזוהי מצוה של פסח הנוהגת קודם הפסח ותוקף האיסור היוצא ממנה הוא גם לאחר הפסח, ושהתורה הזהירה עליה כמה אזהרות? זו מצוַת ביעור חמץ:
אפילו יעשה אדם כל חקות הפסח, יביא את פסחו לבית המקדש בארבעה עשר, יאכל אותו על מצות ומרורים, יספר ביציאת מצרים, יברך ויהלל על הגאולה, יזהר מלאכול חמץ כל שבעה, וישבות ממלאכה בראשון ובשביעי של החג, וכל שאר הלכות הפסח, אם לא בִּער את חמצו קודם החג, והחמץ ברשותו, הרי עבר על כמה וכמה מצוות ואזהרות הכתובות בתורה בפֵרוש וענשו חמור:
אפילו כבר עבר החג, עדיִן החמץ הזה שעבר עליו הפסח אסור בהנאה וצריך לבערו כדי שלא יכשל בו:
תחילתו של זמן ביעור החמץ - שלשים יום קודם הפסח; סוף זמן הביעור - לחמץ שלא בער בזמנו - אין לו שיעור, אלא כל זמן שרואהו מבערו; ואולם עיקר זמן הביעור, זה שקבעוהו חכמים לכל אדם כדי שתֵּעשה המצוה מן המובחר - אור לארבעה עשר בניסן, היינו, חצי שעה לפני צאת הכוכבים של הלילה לאחר יום שלשה עשר, הרי הוא אסור בשום מלאכה ובשום עסק ואינו רשאי אפילו לעסוק בתורה בהגיע זמן הבדיקה, עד שיבדוק את חמצו שבביתו כדי לבערו. וראה להלן: 'זמן הבדיקה':
בל יראה ובל ימצא:
החמץ בפסח אינו אסור באכילה בלבד, או בהנאה בלבד, אלא התורה חיְּבה להשבית חמצו של ישראל, שלא יהא חמצו נראה בביתו ושלא ימצא ברשותו כלל; -:
שכן כתוב בתורה (שמות יב): שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם וגו', ועוד כתוב (שם יג): וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ, הרי שתי אזהרות של לאו במצוַת ביעור חמץ, מלבד מצוַת ה'עשה' שאמרה תורה (שם): אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׁאֹר מִבָּתֵּיכֶם וגו'. הרי שביעור חמץ יש בו מצוַת עשה אחת ושתי מצוות לא תעשה:
לכך צריך כל אדם מישראל להשבית ביום ארבעה עשר בניסן לפני חצות היום, כל חמץ שיש לו בביתו או ברשותו (כשחמצו נמצא במקום אחר שמשתמר שם עבורו). ואם לא השבית את החמץ שבביתו או שברשותו וכבר עבר חצות יום ארבעה עשר, הרי בִּטל מצוַת עשה. ומחצות יום ארבעה עשר ואילך עד סוף ימי הפסח, אם הוא אינו משביתו ומבערו מן העולם, הרי הוא מבטל בכל רגע מצוַת עשה של תשביתו ועובר בשני לאוין: בבל יראה ובבל ימצא:
אף על פי כן, יש לפי דעת רוב הפוסקים הפרש של שעות בין איסור בל יראה ובל ימצא לבין מצוַת עשה של 'תשביתו' היינו מצוַת ביעור חמץ: אין אדם עובר על איסור בל יראה ובל ימצא עד שיגיע ליל ט"ו שהוא ליל התקדש החג, ואילו מצוַת 'תשביתו' קודמת, וכיון שעבר עליו חצות היום של ארבעה עשר ולא בִּער החמץ ולא בטלו, כבר עבר על מצוה זו שאמרה תורה: אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ, וכאמור להלן:
בדיקה וביטול:
'מצוַת עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׁאֹר מִבָּתֵּיכֶם, ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר (ונקרא ראשון לשבעת ימי הפסח, כלומר, קודם להם). ראיה לדבר זה, מה שכתוב בתורה: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, כלומר, לא תשחט הפסח ועדיִן החמץ קיָּם; ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות; -:
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? - היא, שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל; -:
ומדברי סופרים - לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו:
וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחילת ליל ארבעה עשר, לאור הנר; מפני שבלילה כל העם מצויין בבתים ואור הנר יפה לבדיקה. ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו, שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחילת זמנה':
הרי שאמרנו שהאדם המבטל בלבו את החמץ שברשותו וחושב עליו כעפר שהוא הפקר, כבר קיֵּם מצוַת 'תשביתו' ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, אפילו החמץ עדיִן ברשותו, לפי שלא אסרה תורה להֵראות ולהִמצא אלא בחמץ שבבעלותו, וכמו שדרשו חכמים 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה', אם כן למה הצריכו לבדוק אחרי החמץ ולחפש אחריו בחורים ובסדקים?:
שני טעמים לדבר. האחד, לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי, ולפי שאין דעת כל בני אדם שוה ואפשר שיהיה מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו. והשני - לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכוח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח, לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו:
ואף על פי שחיְּבו חכמים לבדוק אחרי החמץ ולהוציאו לגמרי מביתו ורשותו, לא פטרוהו חכמים מן הביטול, וחיָּב גם לבטל אחרי הבדיקה - שמא לא יבדוק יפה, ונשארה בביתו גלוסקא (עוגה) יפה של חמץ ויוכל להכשל בה בפסח. או שמא ישאיר חתיכת חמץ לאיזה צורך ואחר כך ישכח ולא יבערנו, וחוששין שמא ימצאה בשבת של פסח ולא יוכל לשרפה, ואפילו ימצאה בחול המועד - שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעורה, ונמצא עובר בשהיה זו על בל יראה ובל ימצא:
אף על פי שאמרנו שהבדיקה וביעור החמץ בפועל ממש, משום גזרה מדרבנן היא, שלא יהיו סומכים על הביטול שבלב, הגם שמן התורה די בביטול בלבד - יש לך לפעמים שאדם חיָּב לבדוק ולחפש אחרי החמץ ולבערו ממש, גם מן התורה, ואין הביטול שבלב מועיל כלום אפילו בטלו בלב שלם; אימתי? אם נאנס או שכח לבטל את החמץ ולבערו עד שהגיעה חצות היום של ארבעה עשר, שוב אין הביטול שבלב מועיל כלום, ואפילו אם יפקירו הפקר גמור לא יועיל כלום, שהרי החמץ כבר אסור בהנאה מאותה שעה ואילך (וכאמור להלן) ואינו שלו, והיאך יכול אדם להפקיר ולבטל דבר שאינו שלו. אכן, אין החמץ שלו לענין שלא יוכל לבטלו, אבל התורה העמידתו ברשותו לענין שיהא עובר עליו בבל יראה אם לא יבערו מעתה. הרי שאין לו מעתה דרך אחרת לקיֵּם בו 'תשביתו' ולהשמר מלעבור על בל יראה ובל ימצא אלא רק על ידי הבדיקה והביעור בפועל:
זמני הבדיקה:
כבר נאמר שתקנת חכמים היא שקבעו את הבדיקה באור לארבעה עשר, לפי שבערב הכל מצויים בבתיהם, וגם לפי שצריך לבדוק בחורים ובסדקים אם יש לחוש שהכניסו שם חמץ, ואי אפשר לבדוק בחורים ובסדקים לאור היום אלא לאור הנר. וכיון שצריך לנר, קבעו לבדיקה בלילה, שאין הנר מאיר ומבהיק יפה ביום כי אם בלילה. לפיכך אחרו את שעת הבדיקה עד זמן הבהקת הנר שהוא צאת הכוכבים, ולא אמרו כאן 'זריזין מקדימין למצוות' ויבדוק משעת שקיעת החמה:
מכל מקום צריך להזדרז ולבדוק תיכף עם צאת הכוכבים שיש עדיִן קצת מאור היום, ולא לדחות את הבדיקה לאחר זמן:
חצי שעה לפני צאת הכוכבים, וסמוך לתחילת שקיעת החמה של יום שלשה עשר, יזהר כל אחד שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק. ואפילו אם יש לו עת קבועה ללמוד, לא ילמד עד שיבדוק. ואפילו התחיל בלימודו או במלאכתו בשעת ההתר, כיון שהגיע זמן הבדיקה צריך להפסיק (ויש אומרים בהתחיל ללמוד בשעת ההתר - אינו מפסיק). והמתפללים תפילת מעריב בציבור, יתפללו קודם, שמא לא יִמָּצא אחר כך מנין לתפילה בציבור. ועוד, שהתפילה מצוה תדירה והבדיקה מצוה שאינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. אבל אמרו שהמתפלל יחידי יבדוק תחילה, שכיון שרגיל בכך לא חיְשינן שמא ישכח מלהתפלל תפילת ערבית:
אם לא בדק בליל ארבעה עשר, יבדוק ביום ארבעה עשר, אך גם ביום יבדוק לאור הנר ולא לאור החמה. ואם החדר שבודק ביום אורו רב, כגון מרפסת שאחת מדפנותיה פתוחה לגמרי, יכול לבדוק לאור החמה. וכן שאר בתים וחדרים שיש בהם חלונות הרבה ואורה גדולה, דינם כדין אכסדרה. ובודק מה שכנגד החלונות לאור החמה, והוא שהחלונות פתוחים ואינם מכוסים כלום, אפילו שמשות של זכוכית:
ואם לא בדק ביום ארבעה עשר קודם זמן איסור חמץ, היינו, קודם חצות היום, יבדוק לאחר זמן איסורו, ואם לא בדק אז - יבדוק בתוך המועד לאור הנר. וכשימצא חמץ יבערנו מן העולם מיד:
אם לא בדק לפני הפסח, ובפסח, יבדוק אחרי הפסח; וכל חמץ שימצא בביתו שנשאר מלפני הפסח ישרפנו, או שיבערנו מן העולם באופן ששום אדם לא יוכל להנות ממנו; לפי שאסור הוא בהנאה מדין חמץ שעבר עליו הפסח:
המפרש בים והיוצא בשיָּרה לדרך רחוקה ודעתו שלא לחזור לביתו עד לאחר הפסח, ואינו מניח בביתו מי שיבדוק כשיגיע זמן הבדיקה - תוך שלשים יום לפני הפסח זקוק לבדוק בלילה שלפני יציאתו, לאור הנר; קודם שלשים יום - אינו צריך לבדוק. ואם דעתו לחזור קודם הפסח, אפילו יוצא לפני שלשים יום, צריך לבדוק ואחר כך יצא, שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער. ואם אין דעתו לחזור אין צריך לבדוק. ואולם אם יש לו בביתו חמץ הידוע לו, יש מהפוסקים הסוברים שחיָּב לבערו אפילו אין דעתו לחזור:
המפנה דירתו תוך שלשים יום לפני הפסח, אם אינו יודע שישראל אחר יכנס לדור בדירה זו קודם הפסח ויבדוק את החמץ, חיָּב הוא לבער קודם שיצא:
ולמה אמרו, זמן בדיקת החמץ, שלשים יום לפני הפסח? - מפני ההלכה: 'שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום', לפיכך חלה עליו חובת הבדיקה מאותו הזמן:
ערב פסח שחל בשבת, בודקין את החמץ בליל י"ג בניסן שהוא ליל ששי, ומשאירין כפי הצורך לסעודות שבת:
נר הבדיקה:
אין בודקים לאור האבוקה, אלא לאורו של נר קטן יחיד. לפי שאבוקה אינו יכול להכניסה לחורים וסדקים, וגם הוא מתירא שלא ישרוף בו הבית ויהא טרוד ביראה זו ולא יבדוק יפה. בדק לאור האבוקה, יחזור ויבדוק לאור הנר בלי ברכה:
וכן אין בודקים בנר של חלב, לפי שמתירא שלא יטיף ממנו על כלים כשרים. ולא בנר של שומן - שמתירא שלא יטיף ממנו על כלי חלב, ולא בנר של שמן - לפי שמתירא שלא יטיף ממנו על הבגדים ויטנפם, וכל זה מטריד דעתו ואינו בודק יפה, וגם אינו יכול להכניסו בחורים וסדקים. לכן צריך לבדוק בנר של שעוה (או של פרפין) שאורו בהיר והנוטף ממנו אינו מלכלך ואינו מטריף. ובדיעבד אם בדק באחד מהנרות הללו - אין צריך לחזור ולבדוק. ויש מחמירים בשל שמן. ואם אין לו נר של שעוה, הרי זה כדיעבד ויבדוק באיזה נר שיש לו, אך לא באבוקה. ונר של שמן שיש לו שתי פתילות דינו כאבוקה. וכן הסומך שני נרות של שעוה זה לזה, ואפילו דבקם וחברם יחד ועשאם כנר אחד, כיון שיש בהם שתי פתילות דולקות, הרי זו אבוקה, ולא עלתה לו בדיקה:
ויש מי שנותן סימן לנרות שיש לחוש להם שמא יפריעו לבדיקה: חשש"א, כלומר נוטריקון: חלב, שמן, שומן, אבוקה. אכן, כבר אמרנו שהאבוקה לא רק חששא בעלמא יש בה כי אם אסור לבדוק לאורה כלל; והבודק בה, לא עלתה לו בדיקתו וצריך לחזור ולבדוק בלי ברכה:
ברכת הבדיקה:
קודם שיתחיל לבדוק מברך, כדרך שהוא מברך על כל המצוות. ויש שמדקדקים ליטול ידים קודם הברכה:
שכח והתחיל לבדוק בלי ברכה, יברך כל זמן שלא סיֵּם בדיקתו:
ומה הוא מברך? ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על ביעור חמץ:
ואף על פי שבשעה זו עדיִן אינו מבער את כל חמצו שברשותו, שהרי משאיר הוא עדיִן לאכילתו למחר בבוקר, וגם את זה שהוא מוצא בבדיקה הוא מצניע לשרפו למחרת, מכל מקום נחשבת בדיקה זו כתחילת הביעור. שכן מיד לאחר הבדיקה הוא מבטל ומפקיר כל החמץ הבלתי ידוע לו שנשאר ברשותו - הרי ביטול זה נקרא ביעור, ולפיכך הוא מברך 'על ביעור חמץ'. וברכה זו פוטרת גם את הביעור שלמחרת כשהוא שורף את החמץ וחוזר ומבטל את כל החמץ שנשאר אצלו:
ולמה אין מברכין 'שהחיָנו' על הבדיקה? לפי שהבדיקה היא לצורך הרגל וסומכים על ברכת שהחיָנו שמברכין בשעת הקידוש בליל הפסח, הפוטרת את כל שאר מצוות הרגל. ועוד, שאין מברכין שהחיָנו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף, אבל בדיקת חמץ - מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשרפתו:
אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחילת הבדיקה; לפי שאסור להפסיק בין ברכת המצוות לתחילת עשיָתן. עבר ושׂח בין הברכה לתחילת הבדיקה - אם מעניני הבדיקה שׂח - אינו חוזר ומברך. אבל אם לא מעניני הבדיקה, צריך לחזור ולברך:
ולכתחילה יזהר שלא ישיח עד שיגמור כל הבדיקה. ואם שח לאחר שהתחיל בבדיקתו, ואפילו שלא מעניני הבדיקה, אינו צריך לחזור ולברך:
אם בני ביתו עוזרים לו בבדיקה, יעמדו אצלו בשעה שהוא מברך וישמעו ברכתו ויענו אחריה אמן ויתכוְּנו לצאת בה, והמברך יכוֵּן להוציאם בברכתו:
וכל זה הוא לכתחילה. אבל בדיעבד אם לא שמעו ברכתו וצריך שיעזרו לו, אינם צריכים לברך בעצמם. לפי שחובת הבדיקה היא על בעל הבית, ואינם חיָּבים במצוה זו במקום שיש בעל הבית, ואינם עושים אלא כדי לעזור לבעה"ב:
ואם בעל הבית אינו בודק, והוא מצוה לאחר לבדוק, הרי אותו אחר שלוחו הוא למצוה זו וחיָּב לברך, בין אם אותו אחר הוא אחד מבני ביתו הגדולים ובין אם הוא זר, אשר לא מבני ביתו:
היו לו בתים הרבה במקומות שונים והרי הוא חיָּב לבדוק בכולם, וחנות או משרד, בכלל זה; מברך במקום אחד ובודק שם ופוטר בברכה זו את כל הבדיקות שבשאר המקומות. וכן אם רוצה לשלוח אחרים שיבדקו בשאר המקומות, הוא מברך במקומו והם שומעים ומתכוְּנים לצאת ידי ברכה, והם מתפזרים איש איש למקומו לבדוק על סמך ברכה זו שברך בעל הבית:
בין שהוא בודק אור לארבעה עשר, ובין שלא בדק אז ובודק בי"ד שחרית, או בי"ד אחרי חצות, או שהוא בודק בתוך הרגל, לעולם הוא מברך על הבדיקה. אבל המפרש והיוצא בשיָּרה או העוזב את דירתו ואין יהודי אחר נכנס לדירה לפני הפסח, שחיָּב לבדוק אם הוא בתוך שלשים יום לפני הפסח - אינו מברך. וכן הבודק אחר הרגל, אינו מברך על הבדיקה:
סדר הבדיקה:
קודם הבדיקה מכבדים ומנקים היטב את כל המקומות הטעונים בדיקה. ואף על פי שיודע שכבר אין שם חמץ, חיָּב לבדוק:
היכן הוא בודק? בכל מקום שיש לחשוש שהכניסו לשם חמץ, אפילו באותם החדרים שאינו משתמש בהם בחמץ, לפי שאפשר שהכניס שם חמץ באקראי. לפיכך, כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה, שפעמים אדם נכנס לשם ופתו בידו:
חורי הכתלים הגבוהים הרבה, שאין משתמשים בהם, אינם צריכים בדיקה, וכן הדין בחורי הכתלים הנמוכים פחות משלשה טפחים מן הרצפה. אם יודע הוא שהשתמש בחורי הכתלים, הגבוהים או הנמוכים, חיָּב לבדוק:
ובבית שתינוקות מצויים שם צריך לבדוק את החורים הנמוכים בכל אופן, שמא התינוקות הכניסו לשם חמץ:
גגות הארונות שלנו שמשתמשים בהם לפעמים, טעונים בדיקה:
רפת של בקר ולול של תרנגולים, אם הכניס לשם חמץ תוך שלשים יום לפני הפסח, טעונים בדיקה, אף על פי שאפשר שהחמץ נאכל על ידי הבהמות והתרנגולים. שאין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חמץ שהיה שם. אבל אם לא הכניס לשם חמץ תוך שלשים יום לפני הפסח, אינם צריכים בדיקה, לפי שיש בו שני ספקות להקל: שמא כבר אכלוהו הבהמות או התרנגולים. ואפילו עדיִן קיָּם - שמא כבר עלה בו עובש ונמאס ונפסל מאכילת כלב, ואז אינו צריך לבערו:
הבודק ברפת או בלול ומצא שם חמץ ורוצה שבהמותיו או תרנגוליו יאכלוהו, צריך הוא לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול ולהשגיח שלא יגלגלו וידחפו מן החמץ כלום למקום שאינו נראה, שמא יהא מונח שם עד כניסת הפסח ויעבור בבל יראה ובבל ימצא:
בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה, ושמש בית הכנסת או בית המדרש בודק ומברך על הבדיקה, אבל אינו צריך לבטל אחר הבדיקה, לפי שאינו יכול לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלו:
חמץ שנפלה עליו מפולת, אם יש עליו אבנים או עפר בגובה של שלשה טפחים אינו צריך ביעור ודיו בביטול. ואם נפל עליו גל קטן הרי הוא חיָּב לפקח את הגל ולבער את החמץ:
צריך לבדוק תחת המיטות והארונות וכל הכלים שבבית, לפי שאפשר שהתגלגל לשם חמץ:
יִחֵד מקום לחמצו שמכר לנכרי, או עתיד למכור למחר, אין צריך לבדוק שם:
יזהר כל אדם לבדוק ולנער את הכיסים של הבגדים שלו ושל התינוקות, לפי שלפעמים מכניסים לתוכם חמץ. אך בדיקה זו ראוי לעשותה ביום ארבעה עשר בשעת הביעור, ולא בליל י"ד, שמא יחזור ויתן חמץ לכיסים אחרי הבדיקה בלילה. ויש אומרים שבודק את כיסי בגדיו בשעת הבדיקה, ובגדים שמשתמש בהם אחרי כן חוזר ובודקם גם למחר בשעת הביעור:
ראוי להזהר שלא יכבסו את הבגדים בעמילן של חמץ שלשים יום לפני הפסח:
הבדיקה עצמה היא המצוה, ולא מציאת חמץ. ולכן אם בדק ולא מצא שום חמץ, קיֵּם מצוַת בדיקה, אף על פי כן כבר נהגו שמניחים פתיתי חמץ במקומות מסוימים, והבודק אוספם. ויש ליזהר שהפתיתים יהיו חמץ קשה שאינו מתפורר, ושיושם במקומות משומרים מפני תינוקות שאינם יודעים להזהר או שמא יגררוהו שרצים. וישימו את הפתיתים במספר, כדי שידע הבודק אם אסף כולם. ולפי דעת האר"י ז"ל, יש לשים עשרה פתיתים:
המנהג שלוקחים לבדיקה נוצות או סכין שיכול להכניסן לחורים וסדקים ולנקות שם היטב:
אחרי הבדיקה:
אחרי הבדיקה מיד יבטל כל החמץ הבלתי ידוע לו שנשאר ברשותו. וכה יאמר: כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא בערתיה ודלא ידענא ליה - ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא. ומי שאינו יודע פרוש המלים הארמיות יאמר זאת בלשון שהוא מבין. כגון בלשון הקֹּדש: כל חמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא בערתיו ולא ידעתיו - יבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ. ויש נוהגים לומר נוסח הביטול שלש פעמים:
ומי שנעשה שליח לבדוק חמצו של אחר ולבטלו, יאמר נוסח זה בלשון נסתר, היינו, 'כל חמץ ושאור שיש ברשות פלוני' וכו'. וכן האשה שבודקת ומבטלת בשליחות בעלה, צריכה אחר הבדיקה לומר 'ברשות בעלי'; שלא נעשו שליחים אלא לקיֵּם המצוה, אבל הרשות לעולם שיֶּכת לבעליה בלבד והוא העובר על בל יראה ובל ימצא אם החמץ ישאר ברשותו בשעת האיסור. וכן מן הדין עומדת הרשות ביד הבעל, וחמץ כי נמצא בבית, הבעל עובר עליו ולא האשה, לכך אין היא יכולה לבטל את החמץ אלא בתור שליחות מבעלה:
ובכל אופן, ראוי שגם המשלח בעצמו יבטל חמצו, שיש הסוברים שאין שליחות מועילה בביטול חמץ:
את החמץ שהוא מוצא בבדיקה, וכן החמץ שהשאיר למאכלו עד למחר בבוקר, יצניע במקום המשומר שלא ימצאוהו התינוקות שבבית ולא שרץ או בעל חיים אחר, ושורפו למחרת בבוקר עד סוף שעה חמשית של היום:
שעה חמשית זו שאמרנו, אינה זו שנקראת שעה חמשית לפי השעון המקובל בידינו היום, אלא מחשבין את היום שתים עשרה שעות אפילו יש בו יותר; והשעה היא החלק השנים עשר מאורך היום. והיא הנקראת: שעה זמנית. לכן אפשר שהשעה תהיה קצרה מששים דקות אם יום ארבעה עשר בניסן באותה שנה קצר משתים עשרה שעות שלמות. ואין יודע לכוֵּן את סוף זמן שריפת החמץ אלא מי שיודע שעת תחילת היום ושעת סופו. לפיכך ראוי תמיד לעיֵּן בלוח של אותה השנה שצוין בו הזמן האחרון לשריפת החמץ, כדי שלא יבוא לידי איסור:
אף על פי שבִּטל את החמץ לאחר הבדיקה, חוזר הוא ומבטלו למחרת בשעת שריפת החמץ, היינו בסוף שעה חמשית של היום. לפי שהביטול של שעת הבדיקה היה רק על החמץ הבלתי ידוע לו, ולא על זה שהשאיר למאכלו, ולפי שיש לחשוש פן ואולי יתגלגל מחמץ זה שהשאיר למאכלו ויפול במקום המוצנע וישָּׁאר שם בפסח ויעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא, לכך תקנו שֶׁיַּחזור ויבטלו:
בביטול זה השני, הוא אומר כנוסח שאמר בלילה, רק מוסיף 'דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה' (שראיתיו, ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו), לפי שעכשָׁו הוא מבטל כל החמץ שיש לו:
שורף את החמץ ואחר כך מבטלו, בכדי לקיֵּם מצוַת שרפה בחמץ שלו:
מי ששכח או נאנס ולא בדק את החמץ ולא בטלו עד תחילת שעה ששית מיום ארבעה עשר, ובא לבדוק עכשָׁו - הריהו בודק אחריו ומבערו אבל אינו מבטלו, כיון שמשעה זו החמץ כבר אסור עליו בהנאה ואינו שלו, ואין אדם יכול לבטל ולהפקיר דבר שאינו שלו:
נכון לשטוף יפה את הפה לאחר אכילת חמץ בי"ד שחרית:
מכירת חמץ:
מי שיש לו חמץ הרבה וחס עליו מלבערו מפני ההפסד המרובה, מותר לו למכור את חמצו לנכרי, וכותב עמו שטר מכירה, ומשאיר את החמץ בביתו ואינו עובר על החמץ הזה בבל יראה ובל ימצא, כיון שהחמץ אינו שלו אלא של הנכרי. אבל חיָּב ליחד לחמץ הזה מקום ומשכירו לנכרי שיהא גם המקום של נכרי עד אשר יוציא את חמצו מביתו לאחר הפסח. ואותו מקום צריך שיהא צנוע ומגודר כדי שלא יבוא הוא או אחד מאנשי ביתו לגשת לשם בפסח ולהוציא משם דבר של חמץ מתוך הרגל ושכחה. וצריך לתת לנכרי את האפשרות להגיע לחמץ, כגון מסירת מפתח של החדר וכדומה:
וכותב לנכרי שהוא מוכר לו את חמצו במחיר שהוא קוצב לו, ולוקח ממנו איזה סכום כסף או שוה כסף, ומקנה לו בו את חמצו מעתה, ומתנה עמו שאם לא יבוא במוצאי החג להשלים לו כל מחיר הקצוב, יעבור כל החמץ מאותה שעה, היינו, ממוצאי חג, לרשות המוכר, ולא שיבטל המקח מלכתחילה. נמצא שכל ימי החג החמץ ברשות הנכרי ואין הישראל עובר עליו בבל יראה וכו':
ואף על פי שיודע ודאי שהנכרי לא ימלא אחרי תנאי המכירה ולא ישלים את המחיר הקצוב והחמץ יעבור אליו לרשותו אחרי החג, צריך הוא בשעת המכירה לגמור בלבו שעכשָׁו הוא מוכרו באמת ושוב אינו שלו:
שכן כל קניניו של אדם נקנים לו מדעתו, ויוצאים מרשותו לרשותו של אחר בהסח דעתו מהם, כלומר, כשגמר בלבו שכבר אינם שלו אלא של אחר. ואם היה שם איזה שהוא מעשה, מתן דמים, או העברה לרשות הקונה וכיוצא בזה יחד עם גמירות דעת המוכר למכור, הרי זו מן הדין פעולה שלמה של מכר והקנאה, ואין התורה מקפדת על שהית החמץ בבית ישראל, אם מכרו הישראל לנכרי לפי דיני קנין שאמרה תורה בשאר משאות ומתנים בין הקונה והמוכר. לפיכך אם יתיקר השער ויבוא הנכרי לקיֵּם את תנאי המכר במועד הקבוע, אין הישראל המוכר רשאי לעכב על ידו, ואם מעכב - יוציא ממנו הנכרי בדיני ישראל:
עושין מכירת חמץ לנכרי גם על ידי שליח, לפיכך נוהגים בדורותינו שכל אחד מוכר את חמצו על ידי בית דין, וכל מי שיש לו חמץ למכור, בא לבית דין או לרב, ומקנה לו את חמצו עם מקומו על מנת שבית דין ימכור את הכל לנכרי בתנאים שיהיו נראים לעיניו, או שעושה את הרב כשליחו למכור לנכרי. והכל שריר וקיָּם מדין מקח וממכר:
אין צריך למכור אלא חמץ שהוא בעין, אבל חמץ המובלע בכלים - אין צריך, אלא רוחצם היטב ונותנם במקום מוצנע ודיו בכך:
ויש שנוהגים משום חומרא למכור לנכרי גם כלים של חמץ שיש להם בביתם. והעושים כן אינם מוכרים את הכלים עצמם כדי שלא להצריכם טבילה אחר הפסח כדין כלים הנקנים מן הגוי, אלא מוכר את החמץ המובלע בהם בלבד:
כל זמן שהחמץ מותר בהנאה, היינו עד סוף שעה חמשית מיום ארבעה עשר, מותר למכרו לנכרי. עברה שעת התר הנאתו, אסור למכרו; שהרי כבר אינו שלו ואין אדם מוכר דבר שאינו שלו, ואם מוכר אין הקנין מועיל, לפיכך חיָּב לבערו אפילו ההפסד מרובה מאד, ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה':
החמץ ואיסוריו:
איזהו חמץ? הלש קמח מחמשת מיני הדגן במים והשהה את הבצק קודם אפיָּתו כדי שיעור חימוץ, הרי זה חמץ מן התורה. ואלה הם חמשה מיני הדגן שחמצם אסור: חיטה, כוסמת, שעורה, שבולת שועל, ושיפון (שנים הראשונים מיני חיטה הם, ושלשה האחרונים - הם מיני שעורה):
וזמן שהִיַּת הבצק כדי חימוצו, שיערו חכמים, שמונה עשרה דקות בבצק רגיל הנילוש בלישה רגילה. ואם עברו שמונה עשרה דקה משעת נתינת המים בקמח ולא עשה בו כלום, הרי הבצק נעשה חמץ ודאי. וזמן הלישה והעריכה ושאר עשיותיו בבצק, אינו ממנין שמונה עשרה הדקות. ואולם לאחר שהבצק התחמם על ידי העסק מקפידים שלא להשאירו אפילו זמן מועט. ואפילו כשלא התחמם, נזהרים לכתחילה שלא להשהות הבצק ללא עיסוק בו:
לש את הקמח במי (מיץ) פֵּרות או בביצים, אינו נעשה חמץ, אלא שהרבה נזהרים מלעשות כן שמא לא יוכל להזהר כל צרכו ותתערב בקמח טיפת מים, ומי פֵּרות עם מים ממהרים להחמיץ אף בשהיה מועטת משמונה עשרה דקות, ונמצא בא לידי איסור של בל יראה ובל ימצא. ועוד, שחוששים לשיטות הסוברים שמי פֵּרות מחמיצין:
החמץ בפסח אסור באכילה, אחד האוכלו ואחד הממחה אותו ושותהו, ואסור הוא גם בהנאה, ואין לו תקנה אלא שריפה או מעבירו מן העולם בדרך אחרת:
החמץ בפסח אסור במשהו, שאם נתערב משהו הימנו אפילו באלף כמותו, או יותר, אינו בטל והכל אסור. אבל אם נתערב משהו חמץ קודם הפסח, אפילו לאחר חצות יום י"ד, הרי הוא בטל בששים כמותו, כל שאינו נותן טעם בתערובת, ואפילו הגיע אחר כך זמן איסור החמץ שוב אינו נאסר. והוא שהחמץ נתמחה ואינו בעין:
'אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן הזה, לוקה מן התורה, שנאמר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, כלומר, על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפֵרוש דבר זה: לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא בין הערביִם, והוא חצי היום:
ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה ששית, כדי שלא יגע באיסור תורה. ומתחילת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנאה; כל שעה ששית - מדברי סופרים, ושאר היום, משביעית ולמעלה - מן התורה. שעה חמשית - אין אוכלין בה חמץ, גזרה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמשית לששית, ואינו אסור בהנאה בשעה חמשית... הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית, ואין אוכלים בשעה חמשית, אבל נהנין בו':
וכבר אמרנו למעלה ששעות אלה הן שעות זמניות, ולא שעות קבועות של ששים דקה השעה, אלא כל יום כפי שהוא ארוך או קצר באותה שנה:
'כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן, במזיד - חיָּב כרת, שנאמר: כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה וגו':
חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה לעולם. ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים, מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא - אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס; כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח':
חומר בחמץ מבשאר איסורים:
הואיל והחמירה תורה בחמץ יותר מבכל שאר המאכלות האסורים, שחיְּבה להשביתו קודם הפסח, והזהירה עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח, ואסרתו בהנאה, וענשה על אכילתו עונש כרת החמור, וכן אמרו חכמים חמץ אסור במשהו - לפיכך ישראל החרדים על המצוות ויראים מן החטא, קבלו על עצמם חומרות יתרות בפסח כדי להרחיק עצמם מחשש חמץ:
ואסור לזלזל חלילה בשום מנהג של חומרא שנהגו ישראל באיזה מקום יותר משאר המקומות בדברים הנוגעים לפסח, שמנהג ישראל תורה, אפילו אינו נוגע לאיסור חמור של חמץ, וכל שכן בפסח. ואפילו יחיד שנוהג חומרא יתרה בדבר של פסח אין גוערין בו, אלא יעשה כמנהגו ואפילו בדבר שחשש האיסור בו הוא רחוק מאד:
בוא וראה: אין לך מידה יפה מאהבת הבריות, ואמרו חכמים, 'גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים' וכו' וכל הנהנה מחברו - אוהבו, וכל המדיר הנאה מחברו אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואילו בפסח נהגו רבים וכן שלמים שאין מערבים סעודותיהם זה בזה ואין שואלין ואין משאילין כליהם זה לזה, ואפילו כולם יראים וכולם מדקדקים במצוות הרבה מאד. ואמרו חכמים, שהאוחזים במנהג זה אין מוחים בידם, ואין בו משום יוהרא. וכל כך למה? משום חומרת הפסח ומצוותיו והלכותיו:
כתב האר"י ז"ל שכל מי שנזהר במשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה:
הגעלת כלים:
כלים שנשתמשו בהם כל ימות השנה, אסור להשתמש בהם בפסח משום חמץ המובלע בתוכם, והרי החמץ הזה המובלע חוזר ונפלט מהם תוך כדי שימוש בפסח. ואף על פי שהחמץ הנפלט עתה אינו אלא משהו, הרי כבר נאמר שחמץ בפסח אסור ואוסר אפילו במשהו:
הבא להכשיר את כליו שנשתמש בהם לחמץ, שיהיו מותרים להשתמש בהם בפסח - מגעילם ברותחין והם כשרים. כיצד הוא עושה? מנקה אותם ומשפשפם היטב להעביר מהם כל לכלוך וחלודה, ומנקה היטב את אזני הכלים והידיות שהחמץ מצטבר שם וקשה להוציאו, ואחר כך מכניסם בדוד עם מים רותחים, בשעה שהמים מעלים אבעבועות של רתיחה, עד שהמים האלה מכסים את הכלים מכל צדדיהם, ומוציאם, והם מותרים לפסח, וזוהי הגעלה. ואם הם כלים שיש להם בית קיבול, כגון קדרות וסירים וכיוצא באלה, יכול הוא להגעילם גם בדרך זו: מנקה אותם וכו' כנ"ל ואחר כך ממלאם ברותחין עד שפתם למעלה, ומביא מטיל של ברזל מלובן באש או אבנים מלובנות באש, וזורקם לתוך המים הרותחים , והברזל או האבנים המלובנות מרתיחים את המים שבתוך הכלי והם עוברים מעל לשפתו ובכך הכלי הזה מותר לשימוש בפסח, מאחר שכל חמץ שעתיד להפלט בשעת השימוש נפלט עתה עם רתיחת המים שבתוכו:
נוהגים שמיד אחרי ההגעלה שוטפים את הכלים במים קרים:
המים הרותחים שמגעילים בהם את הכלים, צריכים להיות נקיים. וכשמגעיל כלים הרבה בתוך הדוד בזה אחר זה עד שנעכרו המים, צריך להחליף המים וליתן בתוכו מים נקיים:
כלים שבא להגעילם, וכן הדוד שבא להגעיל בתוכו כלים אחרים, לא ישתמש בהם לחמץ עשרים וארבע שעות קודם ההגעלה:
יש להגעיל את הכלים קודם השעה החמשית של ערב פסח. ואם בא להגעיל אחר כך יעשה שאלת חכם:
הנותן כלים הרבה לתוך הדוד של רותחים כדי להגעילם בבת אחת, לא ישים כלי בתוך כלי כשהם מהודקים זה לזה, אלא רפים; כדי שהמים הרותחים יחדרו לכל מקום בכל כלי. וכן לא יחזיק את הכלים בצבת בחזקה אלא ברפיון:
הכלים שהוכשרו לפסח על ידי הגעלה, אינם חוזרים אלא להתרם הראשון, נשתמש בהם קודם לחלב - לחלב, נשתמש בהם לבשר - לבשר, אבל אין להעבירם מחלב לבשר ולא מבשר לחלב. ויש שמקפידים בדבר זה רק בכל השנה, אבל בפסח מחליפין אחרי ההגעלה מבשר לחלב ולהפך:
כלי חרס וכלי חרסינה, אין להם תקנה לא בהגעלה ולא בליבון. ועל כן אין להשתמש בהם בפסח, אלא ישפשפם וינקה אותם קודם הפסח ויצניעם בפסח במקום סגור:
כלי זכוכית חלקים, יש להחמיר לכתחילה, ובשעת הדחק שורה אותם במים שלשה ימים לפני הפסח ומחליף את המים כל עשרים וארבע שעות:
כלים המורכבים מכמה חלקים שאי אפשר לפרקם כדי לנקותם היטב, מכונות לטחינת בשר וכן כדים וקומקומים שפיותיהם וצואריהם צרים ואין היד מגעת לשם לשפשפם היטב בכל פינותיהם, וכן כלים שיש להם טלאים, גומות וסדקים וידיות שאי אפשר לנקותם שם היטב, וכן פומפיות, נפות, סלים קלועים וכיוצא באלה, אין ההגעלה מועילה בהם להתירם לפסח, אלא בסידורים מיוחדים של ליבון באש ועל פי הוראת חכם. וכן כשבא להכשיר מדוכה או כלי אחר שתשמישו בדברים חריפים, לא יעשה אלא על פי הוראת חכם:
המחבת ושאר הכלים שמשתמש בהם כל השנה לטיגון, לצליה ולאפיה על גבי האש בלי מים, וכל כיוצא באלו, אין ההגעלה במים רותחים מועילה בהם, אלא צריך ללבנם באש ליבון חזק עד כדי שיראו אדומים מחמת האש. וטוב שיעשה בהם שאלת חכם. שאין הדינים שוים בכל סוגי הכלים האלה:
לא יניח בפסח קדרה חמה ולא צלחות עם תבשיל חם על גבי תנורי הבישול ולא על גבי השלחנות שבמטבח ולא על גבי השלחנות שאוכלים עליהם כל השנה, עד שיתקין עליהם טסים של פח או לוחות של עץ. ולשלחנות הבית ששמים עליהם רק צלחות ולא קדרות די לפרוס עליהם לוחות של קרטון והמפה עליהם מלמעלה:
מצה שמורה ומצה פשוטה:
כל מצה הנאכלת בפסח, צריכה שתהא משומרת מן החימוץ ומכל דבר שאפשר שיביא לידי חימוץ. מצה שאינה משומרת מן החימוץ אסורה באכילה כל ימי הפסח. ועוד יש מצוה של שימור במצות שתהא עשיָּתן לשם מצת מצוה, כמו שכתוב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. וכדעת הרבה מן הפוסקים אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח, אלא במצה שמורה בלבד:
וכיצד שומרים מצה זו הנאכלת בפסח? שומרים על החיטים משעה שמוליכים אותם לטחון שלא יבואו עליהם מים או שאר רטיבות, שיהיו נקיים ושלמים ולא מבוקעים ומצומחים (-שהעלו צמחים מחמת לחות); -:
שומרים על הריחים ועל שאר הכלים שמשתמשים בהם בשעת טחינה, אריזה והובלה לבית האפיה, שיהיו נקיים ויבשים; -:
שומרים על הקמח שלא יאפו ממנו ביום טחינתו, שאז עדיִן הקמח חם ונוח להחמיץ בשעת הלישה; -:
ושומרים בשעת הלישה שלא ילושו הבצק כנגד האש של התנור ולא כנגד החלון החשוף לאור השמש בשביל שלא יתחמם הבצק ויבוא מהר לידי חימוץ; -:
ושמירה יתרה במים שֶׁלָשים בהם הקמח למצות (ראה להלן 'מים שלנו'):
וכן שומרים על כל מערכת הכלים והמכונות שמשתמשים בהם משעת ניפוי הקמח ועד סוף אפיַּת המצות - שהכל יהא חלק, נקי ומצוחצח כל שעה, ולא יהא פרור של בצק מתגלגל מעיסה קודמת לעיסה הבאה אחריה, וכיוצא באלה שימורים ודרכי זריזות הרבה עד לתנור ובתוך התנור, והכל לשם מצת מצוה:
ומה בין מצה זו שקורין לה מצה פשוטה, למצה שקורין לה 'שמורה'? שמצה פשוטה נשמרת למצוָתה, כאמור למעלה, משעת טחינה ואילך, ואילו 'מצה שמורה' קורין לזו שהחיטה שלה נשמרת עוד מקודם לכן, משעת קצירתה מן השדה:
שכן שמירה זו שחיָּבים לשמור על המצות, חולקים בה גדולי הפוסקים. דעת רוב הפוסקים שדיה השמירה משעת הטחינה ועד סוף האפיה, והיא כשרה ויוצאים בה ידי חובת מצת מצוה בפסח; וכן פשטה ההלכה בכל ישראל. אבל מקצת מגדולי הפוסקים חולקים עליהם והם אומרים שאין יוצאים ידי חובת מצת מצוה אלא אם החיטה נשמרת משעת קצירתה:
לפיכך, המדקדקים במצוות, ובפסח רבו המדקדקים יותר מכל השנה, חוששים גם לדעה זו של מיעוט הפוסקים ואוכלים בפסח 'מצה שמורה', כלומר, מצה שאפויה מחיטה שנשמרה למצוָתה משעת הקצירה. ולפחות מדקדקים לאכול ממצה שמורה בלילה הראשון של פסח, ליל הסדר, (ובחוצה לארץ - גם בליל הסדר השני) שאז אכילת המצה, מצוַת עשה מן התורה ומברכין עליה ברכה מיוחדת (כאמור להלן במקומו), וכן מחלקין לכל המסובין ב'סדר' ממצה שמורה כזית ראשון לברכה; כיון שרק אותו כזית ראשון שאוכלין בליל הסדר - מצוה לאכלו, ואילו כל שאר ימי הפסח, אכילת מצה היא רשות ולא חובה:
וכך היא השמירה משעת קצירה:
יוצאים לשדה בטרם נתיבשו השבלים כל צרכן ועדיִן יש בהן מראה של ירקות וקוצרין אותן אז. שאם נתיבשו כל צרכן והלבינו, כבר אין הן יונקות מן הקרקע, ואם ירדו עליהם גשמים עלולים להחמיץ אפילו במחובר. ומכניסין אותן לגורן מכוסה גג להתיבש ולדיש, ולאחר הדיש בוררין אותן היטב היטב ומוציאין מהן כל גרעין מבוקע ומצומח ביותר ומשמרין אותן בכל דרכי שימור אחרים עד שמביאים אותם לטחון:
מים שלנו:
אין לשין את המצות, בין מצה פשוטה ובין מצה שמורה, אלא במים שלנו, כלומר, מים שעבר עליהם הלילה לאחר שאיבתם מן הנהר או מן המעין, ועמדו בכלי תלוש מן הנהר, המעין או הבור לפחות שתים עשרה שעות. שכן המים בשעת שאיבתם מן הנהר, המעין או הבור, אפשר שתהא בהם קצת חמימות ותביא לידי חימוץ:
שואבין את המים בשעת בין השמשות, בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, וכמנהג הספרדים - זמן מועט לפני שקיעת החמה, ומסננים אותם וממלאים בהם חביות מכוסות היטב שעומדות במקום מצונן וקרוב לבית האפיה. והמים שוהים שם לפני האפיה כל הלילה אם יש בלילה שתים עשרה שעות מלאות או יותר, ואם הלילה קצר משתים עשרה שעות, ממתינים למים עד שיעברו עליהם שתים עשרה שעות מלאות ולשין בהם:
מותר לשאוב מים בבת אחת לצורך אפיה של כמה ימים:
כשהוא שואב את המים יש לומר בשפתיו: 'לשם מצת מצוה':
שאיבת מים שלנו, נעשית בכלים נקיים ויפים להידור מצוה, וכן היא נעשית על ידי ישראל ולא על ידי נכרי. ונוהגים ליקח לשאיבת מים שלנו כלי חרס חדשים, משום חיבוב מצוה, אבל לא ישנים ואפילו הם של פסח:
מצת יד ומצת מכונה:
מצה זו שנצטוינו לאכול בפסח, שמרו עליה כל הדורות לעשותה ככל דיניה לענין השימור מחימוץ ולשם מצת מצוה. כל עשיותיה היו נעשות תמיד באופן אחד - עבודת ידים זריזות למן תחילת הלישה ועד גמר האפיה בתנור:
בשנת תרט"ז הומצאה לראשונה מכונה לאפיַּת מצות. רוב העבודות או כולן נעשות על ידי המכונה ואין יד אדם עוסקת במצה כבתחילה. אז נחלקו הדעות בין חכמי ישראל שבאותו הדור והבאים אחריהם, הללו מתירים המצה האפויה במכונה, והללו אוסרים. המתירים נתנו טעם לדבריהם, וכן האוסרים:
אמרו המתירים: משובחת היא המצה האפויה במכונה, שכן מלאכתה מהירה ומובטח לה שלא תבוא המצה לידי חימוץ, יותר מבמלאכת הידים; ובלבד שיהו שומרים בקפידא יתרה על נקיון חלקי המכונה שלא ישאר בהם בצק דבוק מעיסה אחת לחברתה:
אמרו האוסרים: מאחר שמצת מצוה צריכה להיות עשויה עם כוָּנת עושיה 'לשם מצת מצוה' משעת לישה ועד אפיה, והרי המכונה העושה במצה אינה בת כוָּנה:
טעם שני לאסור - שכן חלקי המכונה רבים, והחריצים שבין הגלגלים ושבשאר חלקיה קשה לנקותם היטב מפרורי בצק שמעיסה קודמת, ויכולים ח"ו לבוא לידי תקלה של חמץ המעורב במצה:
ועוד, מתוך שהגלגלים ושאר הכלים העשויים ברזל מתנועעים מהר, הם מתחממים ועלולים להחמיץ את העיסה בשיעור זמן קטן:
עוד טעם, שהקבלה, אימתי הבצק בא לידי חימוץ, בעבודת ידים היתה, ואין לנו קבלה אימתי הבצק בא לידי חימוץ בעבודת מכונה, יש לנו לחשוש ששונים השיעורים בין זו לזו, ועל כן יש לנו להחמיר בדבר מפני הספק:
ועוד נגעו בזה משום תקנת העניים. כיון שבאותם הימים היו משפחות רבות מן העניים מצפות לאפיַּת המצות שממנה התפרנסו כמה וכמה שבועות קודם הפסח, וממלאכה זו הכינו צרכי החג. ואם תהא המצה אפויה במכונה, נמצא שאתה נוטל את פרנסתם של עניים רבים:
והמתירים אף הם השיבו על דברי חבריהם האוסרים בכל טענותיהם עד שלבסוף רבו המתירים על האוסרים ונתקבל היום ההתר בתפוצות ישראל, לאכול בפסח מצה האפויה במכונה ולקיֵּם בה המצוה:
אף על פי כן רבים מקפידים לאכול כזית מצה שבליל הסדר שמברכים עליו 'על אכילת מצה' - ממצה עשויה ביד דוקא. ויש שמדקדקים ביותר ואוכלים מצת יד כל ימי הפסח:
על כל פנים נזהרים הכל לקנות מצה לפסח מבית חרושת שאנשים יודעי דת ודין משגיחים על עבודתו ובית דין משגיח עליהם שיעשו כל העבודות בהידור ובלי חשש חימוץ:
קטניות:
המנהג בכל ארצות אשכנז להחמיר בכל מיני קטניות, וכן אורז ודוחן ותירס, בטנים וכיוצא בהם, שאין אוכלים אותם בפסח כלל. והטעם, לפי שיש במינים אלה שנטחנים ועושים מיני מאפה מן הקמח שלהם והרואה שאוכלים אותם בפסח, יחשוב שחמץ הם ויבואו על ידי כן לזלזל באיסורי חמץ:
טעם נוסף - שפעמים מעורבים גרעיני דגנים בגרעיני הקטניות ואינם נִכָּרים ביניהם; לכך גזרו איסור אכילה על כל המינים האלה בפסח ונתקבל האיסור בכל קהילות אשכנז, ואין מקלין בו אלא בשעת דחק גדול, או לחולה, ועל פי הוראת חכם:
ובקהילות ספרד לא נתקבל מנהג זה של איסור בקטניות ואורז לפסח, אבל נוהגים בהם כמה גדרים של זהירות שלא יתחלפו במינים אחרים ושיהיו נקיים ומבוררים קודם הפסח מכל תערובת של מין אסור. וגרעיני חמניות שהומלחו כדרך רגילותן, אסורים, משום שרגילים לתת קמח תוך המלח:
כל מי שהחזיקו אבותיו באיסור - אסור לו להקל:
מצה שרויה:
מנהג אצל הרבה חסידים ואנשי מעשה, שכל שבעת ימי הפסח אין אוכלין מצה שרויה או טבולה במים ולא בשום מרק, אלא אוכלין מצה כשהיא יבשה. ואילו בחלב או במי פֵּרות שודאי שאין בהם מים כלל, אין מחמירים. ובחוצה לארץ שהפסח הוא שמונה ימים, שורין את המצה אפילו במים ובמרק ביום טוב האחרון שהוא שמיני של פסח:
וכבר נתקשו רבים למצוא מקור בהלכה למנהג זה, ולא מצאו. שכן המצה לאחר שנאפתה בתנור יפה, כבר אי אפשר לה לבוא לידי חימוץ של איסור אפילו שורין אותה בכל מימות שבעולם. אף על פי כן חמור הוא מנהג זה ביד מחזיקיו ונזהרין אפילו מכלים של שרויה, היינו, כלים של פסח ששרו בהם מצה:
מנהג זה הוא בכלל שאר מנהגי ישראל כשרים, שכל מי שהחזיק בו מאבותיו או מעצמו אינו רשאי לבטלו. ואם אינו יכול לקיְּמו, צריך שאלת חכם. שכל מנהג ישראל שנהגו בו בני תורה, קֹדש הוא אפילו לא מצאו בו טעם:
אומרים עליו על צדיק גדול שאמר לתלמידו שהיה מופלג בתורה ביותר, צא וחפש בכל חדרי תורה שמא תמצא מקור כל שהוא למנהג זה. הלך וחפש ולא מצא. אמר לו רבו:
ראה כמה נכבד הוא המנהג הזה, שאינו צריך מקור שיחזק אותו!:
והראב"ן מזכיר המנהג שלא לאכול מצה שרויה בלילה הראשון, ולא משום שלא תחמיץ, אלא משום חביבות מצוה שיהא טעם מצה בפיו כל לילה הראשון, שאכילת מצה בו היא מצוַת עשה מן התורה, והאוכלה כשהיא שרויה, אינו טועם בה טעם מצה גרידא אלא טעם של תערובת:
אור לארבעה עשר - בודקין את החמץ:
'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר'. וכבר נאמר למעלה שאף על פי שיש זמנים לבדיקה גם קודם לכן וגם לאחר מכן ביום ארבעה עשר - אין עיקר מצוַת בדיקת החמץ אלא אחרי צאת הכוכבים שלאחר יום שלשה עשר בניסן, וככל דיניה האמורים למעלה:
ובענין מצוה זו של בדיקת חמץ וביעורו, והזמן שנקבע לכך, מלבד כל ההלכות והדינים הקשורים במצוה זו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, יש גם לחכמי ישראל, ראשונים ואחרונים, עוד דברים רבים העומדים ברומו של עולם, אשר יֵדע אותם האדם ורחב לבבו בהם; -:
מהו השורש של איסור החמץ במשהו, ומה בין חמץ למצה?:
למה הזהירה תורה: לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי?:
הענינים הרמוזים בזמן בדיקת חמץ 'אור לארבעה עשר':
ענין עשרה פתיתים של חמץ שנוהגין להניח בזמן הבדיקה:
דברים נשגבים בענין טהרת הלשון, שבדיקת חמץ בשעתה רומזת עליהם:
דברים אלה ודומיהם הם נושאי המאמרים הבאים, מאוצרם של חכמי ישראל יודעי בינה לעתים:
בין חמץ למצה:
ה'חמץ אסור במשהו' - אמרו חכמים; -:
כי אמנם אין בין חמץ למצה אלא משהו. אותו הקמח ואותם המים ואותו התנור בזה כמו בזו, אלא שינוי כלשהו בטעם בלבד. החמץ על ידי שהשהו את אפיָּתו מעט, נחמץ ונוסף בו טעם חמוץ אשר לא עשהו עושהו ומאליו נעשה; קבל שינוי צורה אשר לא טרח בה איש ומאליו לבש צורתו החדשה; נעשה רחב ומנופח מכמות שהיה קודם:
וכל כך למה? מפני שעזב האדם את מעשהו באותו בצק, ויצא החמץ הזה; חמוץ בטעמו, משונה בצורתו ומנופח במידתו - אשר לא עשוהו ומאליו נעשה. ואילו המצה, אין לך בה כלום יותר מן הטורח שטרחו בה, הטעם והמראה והמידה - הכל לפי הטורח שטרח בה האדם:
כל שאור וכל דבש לא תקטירו:
החמץ והשאור רומזים לגאוה והתנשאות, לכך הם אסורים במשהו, שמידת הגאוה והגאון פוגמת באדם אפילו בכל שהו; הדבש רומז לתאוה, לכך אסור ללוש מצת מצוה במי פֵּרות, שכן הכתוב אומר (ויקרא ב): כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה':
דרוש של נוטריקון:
כשם שרק תוספת של משהו שאין בו ממש, זאת ההשהיה שבאפס מעשה, היא המבדילה בין חמץ למצה בעשיָּתן, כך תוספת של משהו מבדילה ביניהם גם בכתיבתם. מה בין חמץ למצה בכתיב? אין ביניהם אלא משהו זה שבין אות ח לאות ה; אות ה' פתוחה למעלה מעט - תן משהו בחלון זה, וחסמת הפתח וה'ה' נעשה 'ח':
שכן זו מעלתה של לשון הקֹּדש, שכל שמות העצמים וכל האותיות שבכל השמות הללו, לא במקרה ולא בהסכמה נקבעו, אלא חכמת הבורא יש בהם וכל שם אשר קרא הבורא, הרי השם הזה והאותיות שבו וצורת האותיות וסדרן, הכל כאשר לכל, רומזים על מהות דבר זה בשרשיו העליונים, יש שאנו יודעים כבר עתה אל מה ירמזון הדברים, ויש שנדע אותם רק בהתמלא כל הארץ דעה:
ביעור חמץ - הצלה ממכת בכורות:
כבר נאמר שהחמץ רומז ליצר הרע, ובדיקת החמץ וביעורו רומזים למלחמה כנגד יצר הרע. החמץ עָרֵב יותר מן המצה, מיופה ממנה ומנופח ביותר. אף היצר הרע כך הוא, מושך את האדם לתענוגות עולם הזה, מיפהו בעיניו, מנפחהו לעיני אחרים שיראוהו גדול מכמות שהוא לאמתו. חמץ זה מצוה לבערו כליל. וכשנצטוו ישראל לראשונה על המצוה הזו, היתה היא להם תריס מפני הפורענות והצלה מסכנה שרחפה באותה שעה גם עליהם:
חטאת מצרים אשר מלאה את סאתה, היתה בגאות לבה על רוב עשרה וחוזק שלטונה. העושר והכח הוא האליל של מצרים, עובדים לצאן - עשתרות 'המעשירות את בעליהן', התנים הגדול הרובץ בין יאוריו, אשר אמר: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי (יחזקאל כט):
כל עם מצרים - עם אדונים, וכל שאר האומות נכבשות תחתם, הכל להם עבדים. ואף בינם לבינם כל הגדול מחברו, אדון עליו ושליט; בכור הוא ומבוכר על פני הקטן ממנו. אין בית במצרים אשר אין שם בכור ומבוכר, אפילו בית השפחה אשר אחר הרחים, אין שפלותו מכניעתו אלא מפנה לבו לנמוך ממנו, כדי שיראה עצמו בכור וגדול; כלומר, גם העבדים המשועבדים שבמצרים לא בקשו חרות לעצמם ממשעבדיהם, אלא בקשו את האדנות והשעבוד על הנמוכים מהם:
כל ארץ מצרים לכל גבולותיה סביב, ארץ של טומאת זדון הלב וגבהות מנופחת עד אשר אמר פרעה מתוך גרונו דִּברו כל בני עמו, בני חורין כעבדים: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ! נקל להם לאבד כל עמם וארצם במכות התוכפות עליהם, ולא להודות בביטול אדנותם ולשלח עבדים חפשים. אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני - כלום יודה שיש גדול על גביו?:
וכשעבר ה' לנגוף את מצרים ולעשותם שפלים באומות תחת גאותם, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' ויאמר כל אשר נותרה נשמה באפו: ה' הצדיק ואין עוד מלבדו, והנגף הזה יבוא אל כל בית ובית, בכל מקום אשר יש שם צד אחד של גדלות; אין בית אשר אין שם מת! אז באה שעת כל גדולה, כל התנפחות, וכל התנשאות של תרמית, שתעבור מן העולם, ותִגָּלה ותנשא מלכותו של הקדוש ברוך הוא בלבד על כל בריותיו; -:
באותה שעה היו גם בכורי ישראל וכל גדול בהם בסכנה גדולה מפני מידת הדין, שמא דבקה גם בהם מטומאת מצרים ומזוהמתם כשם שדבקה גם בכל שאר העבדים שהיו שם, בבית השפחה אשר אחר הרחים? שמא יש בהם איש או אשה או שבט המתנשא לאמר: אני גדול ממך - התפסח עליהם מידת הדין שיצאה לנגוף כל בכור ולהשיב הגדולה והגבורה למלך הכבוד לבדו? -:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו', דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וגו', וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת וגו', וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל וגו', וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וגו', וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ (מנהג עבדים) וּמַצּוֹת (מנהג נרצעים) עַל מְרֹרִים (מנהג מעונים) יֹאכְלֻהוּ וגו':
לומר לך: כל בית ישראל אפילו עדיִן שוכנים בתוך מצרים, טומאתה וזוהמתה - מעידים על עצמם שכבר נטהרו מטומאה זו וכי אלילה של זוהמא זו שחוט לפניהם, ודמן נתון על מזוזותיהם ומשקופיהם, וכי החמץ המנופח והמתנשא מבוער מתוכם, וכל מאכלם - מבשר השה לאחר ביטול עבודה זרה שבו וּמִלֶּחֶם מצות הנעשה בחפזון וממרורים הנאכלים על נפש נכנעת - לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שם לד), שהרי הפסח והחמץ - תרתי דסתרי הם, ואילו הפסח והמצה והמרור - ענינם אחד - בני חורין אנחנו מן השעבוד לפרעה, ועבדים אנחנו למלך כל הארץ; -:
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו', וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים וגו', וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם יב):
הא למדת שביעור חמץ, כשחיטת הפסח ומתן דמו על מזוזות בתי ישראל, תריס היה להם מפני הפורענות במצרים, וזכות היא להם בכל דור ודור שבכך הם מעידים על הקדוש ברוך הוא שלבדו הוא ולו הגדולה ומידו הכל ואין הם אוכלים אלא משלחנו בשכר יגיעתם בעולם הזה במצוות מלכם:
זמן בדיקת חמץ, רמז לשנותיו של אדם:
איתא בספר 'הכוָּנות' בשם מוהר"ח ויטל ז"ל, אשר שלשה עשר ימים הראשונים של חֹדש ניסן, רומזים על שלש עשרה השנים הראשונות של האדם קודם שנעשה בר מצוה, יום לשנה יום לשנה, ו'אור לי"ד', כלומר, הלילה הראשון של שנת הארבע עשרה שנכנס בו למצוות 'בודקין את החמץ', באותה שעה נכנס יצר טוב באדם ומקבל עליו עול מצוות ועל ידי כן יש בו כח ללחום כנגד היצר הרע לבדוק היכן הוא מצוי, ולבערו:
אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא:
להיות שענין בדיקת חמץ אזהרה לאדם מפני היצר הרע, למצוא מחבואיו ולבערו, כדי שיזכה האדם בחרות הנפש מכבליו של היצר, ויראה עצמו בזמן חרותנו כאילו הוא יצא ממצרים, לכך המנהג שמניחין פתיתי חמץ בשעת הבדיקה, לרמז לאדם שאפילו טהר עצמו מחטא ועוון ככל שידו מגעת, אל יתהלל לומר כבר זכיתי ומנוקה אני מעוונות, אלא חטט עוד, וחזקה שתמצא והרי ה'חמץ' לפניך. כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז), והמתפאר בלבבו לאמר שכבר תקן הכל, בידוע שעדיִן לא התחיל אפילו לעבוד את ה' עבודת אמת:
זה לעומת זה:
ולמה נוהגין להניח עשרה דוקא מן הפתיתין של חמץ? אמרו המקובלים, שכשם שיש עשר מעלות בקדושה, ואלו הן: חיות הקֹּדש, אופנים, אראלים, חשמלים, שרפים, מלאכים, אלים, בני אלקים, כרובים, ואישים - כך יש עשר מדרגות בטומאה, זו למטה מזו, כי את זה לעומת זה עשה אלקים, וכשאדם בא לטהר עצמו בזמן חרותנו מן ה'חמץ', אומרים לו:
דע לך כי לא חמץ אחד הוא, אלא מדרגות רבות הן, אזור כגבר חלציך וטהר עצמך מכל שמץ ממנו ולא ידבק בידך אפילו אחד מעשרה ממיני הטומאה הללו, ואפילו לא על ידי תערובת, ואפילו לא משהו מכל אלה:
טהרת הלשון קודמת ל'והגדת':
כל השנה כולה אומרים לו לאדם: 'אמור מעט ועשה הרבה', לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקדוש ברוך הוא; ובפסח אומרים לו והגדת, 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. ועוד אמרו חכמים שכל גופו של חג זה, פסח, נקרא על שם מעלת הסיפור והשיחה. פסח - פה סח:
זה שכתוב בתורה (דברים טז) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת - לֶחֶם עֹנִי וגו', ודרשו חכמים: לחם עוני 'לחם שֶׁעוֹנים עליו דברים הרבה' - 'שגומרים עליו את ההלל, ואומרים עליו הגדה':
כל זמן שחמץ בבית, אי אתה רשאי ליפסח, באת לקיֵּם מצוַת פסח - הַשְׁבֵּת מכל ביתך ורשותך את השאור תחילה; -:
לבו של אדם ופנימיותו, אף הם בכלל ביתו ורשותו הם. שכן; - :
כל זמן שה'חמץ' בתוך לבו של אדם, מתיפה, מתנשא, ומתנפח ואין פיו ולבו שוין, מראה עצמו יפה, ואינו יפה כל כך, מראה עצמו גדול, ואינו גדול כל כך, גבור הוא בלשונו וחלש בלבו - אותה שעה אומרים לו לאדם: אל תפסח! אל תבהל על פיך ויהיו דבריך מעטים, שאם תרבה להגיד לבנך דברי כיבושין מכבשונו של עולם - שמא ישאל בלבו 'ואבא, מה הוא באותם הדברים?', ולא יהיו דבריך מקובלים עליו; -:
ואם תרבה בהילולים לפני המקום שלא לפי מידת הלב - שמא יקצוף האלקים על קולך, כי קול כסיל ברוב דברים ואין חפץ בכסילים. כל חמץ וכל שאור לא תקטיר לפני אלקיך, כי מנופח הוא ומתנשא, ומתיפה יותר מכמות שהוא - לא ירצה; -:
אבל אם באת לקים בפיך מצוַת הגדה לבנך, כתיקונה, ולהלל בשפתיך ולרנן בלשונך לאלקים חיים, לאלקי אמת, על נסיו ונפלאותיו וגבורותיו שעשה אתך, ואת אבותיך - זאת עשה וחיה, וירצה קולך - כל מחמצת הַשְׁבֵּת מלבך ולשונך תטהר מכל תרמית ומכל גנאי, טהור ואמת יהא לבך, ולשונך נקיה:
או אז והגדת לבנך - ובנך שומע, והללת את שם ה' אלקיך - ומלאכי מעלה וכל דרי מטה יטו אוזן לשירתך, שירת אמת היוצאת מלב אמת ובלשון נקיה; וכל המרבה לספר, באותה שעה - הרי זה משובח:
אמור מעתה, 'בדיקת חמץ' באור לארבעה עשר, הקדמה ותנאי ל'פה סח' שבליל חמשה עשר. ולא בליל התקדש החג בלבד, אלא - שבעת ימים תאכל עליו מצות - לחם עוני; 'לחם שעונין עליו דברים הרבה; שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה':
ובאותו ענין:
תדע לך שענין בדיקת חמץ רומז לטהרת הלב והלשון שקודמת למצוות הפסח בהלל והגדה, שכן גמרא ערוכה וארוכה היא בראש מסכת פסחים:
מסכת זו פותחת בדברי התנא שבמשנה הראשונה: 'אור לארבעה עשר בודקין' וכו'. ובאים אחריו חכמי אמת בתלמוד, ועושים שקלא וטריא ארוכה, יותר מן הרגיל בכל הש"ס, לפרש תבה אחת וראשונה ממאמר התנא: תבת 'אור', מה משמעה?:
ושני חכמים מפרשים אותה. ודברי שניהם נראים לכאורה כחלוקים זה מזה. ועל 'הוה אמינא' זו שסוברים רבנן כאילו יש מחלוקת בין החכמים המבארים לשון התנא, הם טורחים ומביאים עליהם ארבע עשרה קושיות וראיות, שבע הראשונות מן התנ"ך ואחריהן שבע אחרות מלשון חכמי המשנה והבריתא. לא הרי אלו כהרי אלו; הללו שֶׁמִּן התנ"ך באות להוכיח לכאורה ש'האור' - משמעו יום, חוץ מאחת מהן, הרביעית במספר (סימן לדבר יום הרביעי, שנבראו בו המאורות) שבאה להוכיח ההיפך, ש'אור' משמעו לילה; והללו שמדברי המשנה והבריְתא באות להוכיח ש'אור' - לילה, חוץ מאחת מהן, אף היא הרביעית שבמנין, שבאה להוכיח את ההפך ש'אור' זה - יום הוא:
וריבוי קושיות וראיות אלה, נראים לכאורה כאילו מיותרים, שכן הרבה מהן באות לאחר שקודמותיהן כבר הוכיחו הוכחה מלאה, ולמה מרבים בהוכחות יתרות שלא לצורך, שלא כדרך הש"ס בכל מקום? -:
לבסוף יוצאת מסקנה שאין מחלוקת כלל בדברי החכמים המבארים את לשון התנא. הכל מודים ש'אור' זה שאמר התנא - לשון לילה הוא, אלא שהלשונות חלוקין בין מקומות החכמים האלה ולא הבינו התלמידים את לשונותיהם וחשָׁבוּן כחולקים זה על זה; -:
ועתה שכבר נתבררו דבריהם שאין ביניהם מחלוקת, כל השקלא וטריא הארוכה הזו, למה העתיקוה מסדרי הש"ס? וכל אותם הקולמוסים הנשברים, וכל הדיו הנשפך, לכתוב שקלא וטריא זו על יסוד של הוה אמינא, וכל התינוקות המתרצעין בבית התלמוד בכל הדורות ללמוד שקלא וטריא של באור תבה אחת מדברי התנא, ושלא כמסקנא - כל כך למה? -:
אלא לִמדו אותך חכמים עיזוז תקפה של לשון נקיה. כל מי שלשונו נקיה כלשון התנא, וביותר, בשעה שעוסקים בענין בדיקת חמץ שלפני הפסח והמצה המדובבים את הפה לספר ולהלל - סימן הֶכר לו שלעולם הוא תר אחרי היפה שבלשונות, עד כדי כך שהוא מניח לשון 'לילה' ותופס במקומה לשון 'אור'. והתנא שלשונו נקיה כל כך, הנקל בעיני תלמידיו ההולכים בעקבותיו להושיב ישיבה כדי לבאר תבה אחת מלשונו, מלשון התנא ש'חמצו' כבר בדוק..:
וחביב על כל תלמידיהם הרבים הבאים אחריהם, כל הגה היוצא מפיהם של הראשונים, בעלי לשון הנקיה, שאפילו כל ספק שלהם וספק ספקא וכל הוה אמינא שלא כמסקנא - יקרה היא הרבה יותר מכל חכמה יתרה היוצאת מן הפה שאינו נקי כשלהם:
שכן רק אותו הפה ש'חמצו' בדוק שדומה למצה, תוכו כברו, רק הוא זוכה לענית דברים הרבה ושדבריו יהיו נשמעים לפני המקום ולפני הבריות אפילו אין יודעים טעמם. כל היוצא מפה נקי כזה - תורה הוא ויקר מכל חכמה שבעולם ולכשתמלא הארץ דעה את ה', אז נבין ונשכיל את החכמה העמוקה שבדברי חכמים אלה אשר הנותן מענה לשון לאדם שם בפיותיהם ועשאם תורה שלמעלה מבינת אנוש:
כיון שזהו מוסר ההשכל היוצא משקלא וטריא ארוכה זו שנזכרה למעלה, ענין של בדיקת החמץ שבלב ושבלשון - עובר לפתיחת הפה לשם מצוַת הגדה, לכך מצאו להם מסדרי הש"ס מקום נאות להאריך בסוגיא זו עוד, ואחרי השקלא וטריא הנ"ל, מרחיבים שם החכמים את הדיבור על פני יריעה מאד רחבה ומבארים באר היטב כחה של הלשון, וכל העומק שבדיבור פיו של האדם ומעלותיו השונות, ומלמדים לדעת איזו היא לשון מגונה ומה בינה לבין לשון גסה, לשון סתם, לשון נקיה, לשון קצרה, לשון יפה, לשון חכמים. וכן נמנות שם שאר סגולותיה של הלשון: לשונו של אדם מגלה מסתריו ורזיו הצפונים ביותר; לשונו של אדם מגלה מה הוא עתיד להיות; מלשונו של אדם אתה יכול לעמוד על שרשו וגזעו עד עשרות דורות לפניו וכו' וכו':
כל אלה דברי הקדמה הם לענין של בדיקת חמץ לפסח. לכן סדרום החכמים בראש מסכת פסחים, לפני הדיון על דיני הבדיקה גופם. והנה כיון שכך, כיצד יכול האדם לשלח חפשי לשונו ולא יבדוק כל מוצאיו בדיקה מדוקדקת בחורין ובסדקין? וביותר, גדולה חובת הבדיקה באור לארבעה עשר כדי שיכנס לליל המחרת בלשון בדוקה ונקיה, ואז יקיֵּם מצוות פסח ומצה כתיקונן. פסח - פה סח; מצה - לחם שעונים עליו דברים הרבה, וכל המרבה לספר הרי זה משובח. שכן כל מה שיגיד באותה שעה - יִשָּׁמע, וכל מה שפיו ירון ויהלל - יקובל ויֵרָצה, אמן כן יהי רצון:
ערב פסח:
יום ארבעה עשר / ערב פסח שחרית / תענית בכורים / מלאכה בערב פסח / ביעור חמץ וביטולו / ביעור מעשרות / יום מוכן לברכות / המותר והאסור לאכול בערב פסח / אפיַּת מצת מצוה / אמירת סדר קרבן פסח / מצוַת קרבן פסח / סיפורו של נציב הרומיים / ערובי חצרות וערוב תבשילין / טבילה במקוה / הכנה לסדר:
ערב פסח:
יום ארבעה עשר:
יום מלא וגדוש הוא יום ארבעה עשר בניסן בענינים רבים ושונים של מצוה השיָּכים לאותו היום ושהם הכנה לליל התקדש החג. אלמלא היו ישראל מחבבין המצוות ונותנים נפשם עליהן אי אפשר היה להם לעמוד בכל מעשי היום הזה, ועכשָׁו שישראל מחבבין את המצוות ואוהבין אותן, לכך הם יכולים לעמוד בכל מעשיו של היום; ולא עוד, אלא שאינם שבעים לעולם מן המצוות, כעשיר ממון שלעולם הוא רעב אחר הממון, ככתוב (קהלת ה): אֹהֵב כֶּסֶף, לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף - 'אמר ר' יצחק: מי שהוא אוהב מצוות, אינו שָׂבע מן המצוות'. כך הם ישראל, כיון שאוהבין מצוות, אינם שְׂבֵעים בהן לעולם. ולעולם זמנם פנוי לכל דבר מצוה אם רב הוא ואם הרבה מאד. ואף בכל המעשה הגדול של יום י"ד בניסן הם יכולים לעמוד:
ואלה הם עניניו של היום:
תענית בכורות:
יום ראשון לצום אסתר והיהודים אשר בשושן:
תענית חסידים ואנשי מעשה:
ביטול מלאכה:
ביעור מעשרות ווידוי מעשר (בארץ ישראל):
יום שקִּבל יעקב את הברכות:
ביעור חמץ, וסוף זמן הגעלת כלים:
מה מותר ומה אסור לאכול בו ביום:
אמירת סדר קרבן פסח, בזמן הזה:
סדר קרבן פסח בזמן שבית המקדש היה קיָּם:
חגיגת ארבעה עשר, כנ"ל:
אפיַּת מצה מצוה:
ערובי חצרות וערוב תבשילין:
טבילה במקוה:
הכנת סדר הלילה:
והרי כל דבר מן הדברים הנזכרים כאן, דבור על אופניו ובמקומו, במאמרים שלפנינו:
ערב פסח שחרית:
בערב פסח מקדימים לתפילת שחרית כדי שיספיקו לגמור אכילת חמץ במועד, עד סוף שעה רביעית מן היום, וכמו שיֵאמר להלן:
אין אומרים 'מזמור לתודה' בתפילת שחרית של ערב פסח, לפי שמזמור זה כנגד חיָּבים בקרבן תודה נאמר, ובערב הפסח לא היה במקדש קרבן תודה. שקרבן תודה - על החמץ הוא בא (בין לחמי תודה שבאו יחד עם הקרבן, גם של חמץ היו) ולא הקריבוהו בערב פסח שמא לא יספיקו לאכול חמצו בשעת ההתר, ויבוא לידי נותר. ובקהילות ספרד יש נוהגים לומר 'מזמור לתודה' גם בערב פסח:
וכן ערב פסח שחל בשני בשבת אין אומרים בתפילת שחרית 'אל ארך אפים'. וכן אין אומרים 'למנצח' שקודם 'ובא לציון' בערב הפסח. והספרדים אין אומרים אותם בכל חֹדש ניסן ובכל יום שאין בו תחנון:
ונהגו בהרבה קהילות בישראל שבערב פסח שחרית יצאו ראשי הקהילה וטובי העיר אל בתי הסוהר שבעיר והסביבה, שמא המצא ימצא שם איש יהודי, והשתדלו במאמצי כֹּחם להוציאו לחפשי לפחות לימי הפסח בלבד; ואפילו יהיה רשע ובעל עבֵרה, טורחים עליו לשחררו מבית הסוהר, שהרי כשהוציא הקדוש ברוך הוא אותנו ממצרים אף אנו לא היינו כדאיים וראויים לגאולה. ואם אי אפשר לשחררו, מפיְּסים את הממונים עליו בבית הסוהר שיתנו להביא לו מאכלי פסח, כדי שלא יכשל באיסור חמץ ח"ו. וביותר היו משתדלים על אנשי צבא מישראל המשרתים בצבאות הנכרים לספק להם צרכי הפסח במחנותיהם. והיו מבזבזים על דבר זה ממון רב:
תענית בכורים:
מנהג קדום בכל תפוצות ישראל שהבכורות מתענים בערב פסח זכר לנס שנצולו ממכת בכורות במצרים. ובדין היה לעשות הזכר ביום הנס, היינו בחמשה עשר, שכן מכת בכורות בליל חמשה עשר היתה, אלא שבחמשה עשר כבר נכנס החג ואין מתענין בחג. ועוד, שכל עיקר הנס שנעשה לבכורי ישראל במצרים שנצולו מן המות, היה על ידי שנכנעו תחילה לה' והודו ואמרו כי רק לה' הגדולה והגבורה והממלכה, שלא כבכורי המצרים שגאותם מלאה לבם לאמר: אני, ואפסי - עוד; נמצא שתענית זו שהבכורות מתענים היום בארבעה עשר, היא זכר לאותה ההכנעה שנכנעו בכורי ישראל בארבעה עשר וקבלו עליהם עול מלכותו של הקדוש ברוך הוא, שכל המתענה ממאכל וממשתה, לבו נכנע לקדוש ברוך הוא:
וחלוקים המנהגים בתענית זו; יש אומרים שהכל בכלל התענית, בין שהוא בכור מאב ובין שהוא בכור מאם, בין בכור זכר ובין בכורה נקבה, ואפילו אם אין בכור בבית - גדול הבית מתענה, שכן בבתי מצרים אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת (שמות יב) ואם לא היה שם בכור, מת גדול הבית; וכנגדם בבתי ישראל אין בית שלא היה שם נס וצריכים לעשות לו זכר. ויש אומרים שאין מתענים אלא בכורים ממש וזכרים בלבד. וכך גם נתפשט המנהג שהנקבות הבכורות אינן מתענות אלא הזכרים. וזכר שנולד אחר הנפל דינו כבכור לענין זה, ומתענה:
ונוהגין שהאב מתענה במקום בנו הקטן שהוא בכור:
האב שמתענה במקום בנו בכור, והוא עצמו גם כן בכור, תעניתו עולה עבור בנו וגם עבור עצמו. ויש מחמירים בדבר ומטילים במקרה זה על האם שתתענה במקום בנה הקטן שהוא בכור:
נולד הבן הבכור אחר חצות ליל ארבעה עשר, אין מתענים עליו באותה שנה. ויש אומרים, שאין מתענים אלא על בכור קטן שנמלאו לו שלשים יום קודם הפסח, שלא תהא תענית בכורים שהיא מנהג בלבד - חמורה מדין פדיון בכור שהוא מצוה מן התורה, ואין עושים אותה קודם שלשים יום:
ערב פסח שחל בשבת, מקדימים הבכורות את תעניתם ליום חמשי שלפניו, שאין עושים תענית שהיא דחויה מזמנה, בערב שבת. אבל אם חל ערב פסח בערב שבת, מתענים בו ביום. ויש שמקלין בתענית בכורים שאינה בזמנה, ואין מתענים בה:
יש אומרים שאין הבכורות משלימים את תעניתם עד לסוף היום, כדי שלא להכנס ליום טוב כשהוא מעונה, וטועמים מטעמת קלה לפני כניסת החג:
נוהגים להקל בתענית בכורים ואוכלין בה סעודת מצוה, כגון ברית מילה וסעודת סיום. ובדורותינו פשט המנהג בהרבה קהילות שאחרי תפילת שחרית עורכים בבית התפילה סעודת סיום ואוכלים בה כל הבכורות הנמצאים שם, ועל ידי כך מותרים לאכול כל היום גם אכילה של רשות:
תענית חסידים:
חסידים ואנשי מעשה נוהגים להתענות בערב פסח אפילו אינם בכורות, שכן אמרו: 'רב ששת היה יושב בתענית כל ימי ערב פסח', משום שאסטניס היה וכשטעם כלום בבקר כבר לא אכל בערב סעודתו לתאבון, והרי מצוה לאכול מצה בליל פסח אכילה לתאבון. ומכאן למדו חסידים הרגילים בתעניות ואכילתם מועטת, להרעיב עצמם כל יום ערב פסח משום מצת מצוה שבערב:
והריעב"ץ מוסיף בזה גם טעם אחר: 'מפני שבו כתב המן ספרים להשמיד כל היהודים':
מלאכה בערב פסח:
חמור הוא ערב פסח מכל ערבי שבתות וחגים, שהוא אסור בעשיַּת מלאכה מחצות היום ואילך. ואילו קודם חצות, מקום שנהגו לעשות בו מלאכה - עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין בו מלאכה כל היום:
וענין איסור מלאכה בערב פסח - 'כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו, ושחיטת הפסח, ותיקון מצה לצורך הלילה. שמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר'; -:
'משום שבזמן שהיה בית המקדש קיָּם, היו נוהגים אבותינו, בכל יום שיחיד מביא קרבן הרי הוא לו כיום טוב כיון שנתכפר בו, ואסור לו לעשות מלאכה כמו ביום טוב; ובערב פסח כיון שכל אחד מישראל חיָּב להקריב קרבן פסח הרי הוא כיום טוב לכל ישראל. מכל מקום, כיון שאין זמן שחיטת הפסח אלא מחצות היום ואילך וכו' לפיכך לא נהגו איסור מלאכה גם כן אלא מחצות היום ואילך'; -:
'... ומשמע התם (בירושלמי) דמדאוריתא אסורה. ונראה, דאף בזמן הזה שאין הקרבה, כיון שנאסר אז, אסור לעולם':
אין אסור משום מלאכה בערב פסח, אלא כשהוא עושה להשׂתכר בה, או כשעושה לעצמו והמלאכה היא מלאכה גמורה, כגון התופר בגדים חדשים ממש, אבל מתקן הוא בגדיו ליום טוב:
דבר האבד - מותר לעשות בו מלאכה בערב פסח, וכן כל המלאכות שמותרות בחול המועד, מותרות גם בערב פסח (ראה בחלק א בדיני חול המועד):
נוטל אדם צפרניו ומסתפר בערב פסח קודם חצות. ובדיעבד, מותר ליטול צפרנים גם אחר חצות, ולהסתפר אחר חצות מותר רק על ידי ספר נכרי אבל לא על ידי ספר ישראל, אפילו בחנם:
אמרו חכמים: כל העושה מלאכה בערב פסח, אינו רואה בה סימן ברכה לעולם:
ביעור חמץ וביטולו:
כבר נאמר לעיל, שסוף שעה רביעית מן היום, הוא סוף זמן אכילת חמץ בערב פסח, וכל חמץ הנשאר בביתו אחר סעודתו בערב פסח ואשר לא מכרו לנכרי כהלכה, מבערו מביתו בשעה חמשית מן היום ושורפו, ובשעת שרפתו הוא מבטל בלבו ובפיו כל שאר החמץ שנשאר לו:
כלים של חמץ שנִּקה אותם היטב ורוצה להגעילם לצורך החג, גומר הגעלתם קודם שעה חמשית, כל זמן שהחמץ עדיִן מותר. בא להגעיל כלים אחר שעת התר חמץ, צריך לשאול ממורה הוראה כיצד יעשה, שאין דיני ההגעלה אחר זמן איסור חמץ בערב פסח, דומים לדיני ההגעלה שקודם זמן האיסור:
ביעור מעשרות:
כל השנים, אדם שמכניס לביתו פֵּרות שדהו, או קנה פֵּרות מן השוק ומפריש מהם תרומות ומעשרות, אינו עובר על החזקתם אצלו בביתו עד שיעברו שלש רגלים (בזמן שצריך לתתם לכהן או ללוי וכו' ועכבם בביתו ולא נתנם). אבל נתנה תורה שני זמנים בכל שבע שנים שבהם חיָּב אדם לעשר טבליו ולבער מביתו כל תרומה ומעשר שיש לו. לתת התרומות לכהן, מעשר ראשון ללוי, מעשר עני לעני, מעשר שני לאכלו או פדיונו בירושלים; וכל תרומה או מעשר שאי אפשר לבערם מן הבית בדרך שאמרנו, חיָּב לבערו מן העולם. הפֵּרות - שורפם, וכסף פדיון של מעשר שני - מתיכו באש או שוחקו וזורה לרוח או זורקו לים או לנהר. ויכול גם לחלל את הכסף על דבר של מאכל ומאבדו ומבערו מן העולם. פֵּרות נטע רבעי, דינם כמעשר שני:
שני זמנים אלה הם: ערב יום טוב הראשון של פסח מן השנה הרביעית משבע שני השמיטה, וערב יום טוב הראשון של פסח מן השנה השביעית, ככתוב בתורה (דברים יד): מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִיא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ, וקבלו חכמים שכוָּנת הכתוב לשני הזמנים האלה, שחיָּבים להוציא ולבער בהם כל מעשרות שלש השנים הקודמות:
בזמננו, שאין בית המקדש בנוי, ואין הכהנים נטהרים לאכול בתרומתם, וכן רוב הפֵּרות המצויים לנו בבתים אינם ודאי טבל (בלתי מעושרים), עיקר מצוות תרומות ומעשרות שאנו עושים כל השנים, היא מצוַת ההפרשה בלבד; -:
תרומה גדולה ותרומת מעשר, מותרות באכילה רק לכהנים טהורים, והואיל ובזמננו אינם יכולים להטהר, לכן התרומות אסורות גם לכהנים, ומשום כך שוקדים על התרומות לבערן סמוך להפרשתן כדי שלא יכשלו חלילה באכילתם; -:
המעשרות שללויים ולעניים מותרים באכילה גם בטומאה ומותרים גם לבעלים, והואיל ואין הלוי יכול להביא ראיה כי הוא זכאי למעשרות אלה, יכולים הבעלים לעכבם בידם ולאכלם לבדם לאחר ההפרשה:
לכך אין אנו רגילים שיצטברו אצלנו תרומות ומעשרות הרבה משנה אחת לחברתה, שכן התרומה - מבערים אותה מיד, והמעשרות נאכלים על ידי הבעלים יחד עם שאר הפֵּרות שמהם הופרשו מעשרות אלה. הרי שעיקר הביעור שאנו עושים בזמננו הוא בכסף הפדיון של מעשר שני:
שכן, בשנים שנוהגת בהן הפרשת מעשר שני: ראשונה, שניה, רביעית וחמשית מכל שבע שני השמיטה, מפרישין מעשר זה ופודים אותו מיד על מטבע. ומטבעות אלה של פדיון אף הם, מחללין אותם אחר כך בהתר שהתירו חכמים בזמן הזה, על מטבע אחר, כיון שאין יכולים לאכול מעשר שני בקדושתו בזמן הזה:
נמצא שתמיד נשמר אתנו כסף שיש עליו קדושת מעשר שני שאי אפשר לבערו דרך אכילה:
לכך כשמגיע זמן הביעור, אין אנו יכולים לקיֵּם בו מצוַת ביעור אלא על ידי שחיקה וזריה לרוח וכדומה:
לכך, בערב פסח מן השנה הרביעית ומן השנה השביעית כשהוא בא לקיֵּם בזמננו מצוַת הביעור, מה הוא עושה? פֵּרות שלא עִשְׂרם עדיִן, מעשר אותם עכשָׁו; תרומה גדולה ותרומת מעשר, שורף או קובר באדמה; מעשר ראשון ומעשר עני, נותנם ללוי ולעני, או אוכלם בעצמו, עד יום טוב אחרון של פסח; מעשר שני - פודה על פרוטה מן המטבע המיוחד אצלו לפדיון מעשר שני, ואת המטבע הגדול שפדה בו עד היום, פודהו כולו על פרוטה אחת ואותו מטבע קטן שהוא מחלל בו, מבערו מן העולם:
זמן הביעור נמשך מערב יום טוב הראשון עד ערב יום טוב האחרון של חג הפסח (בשנה הרביעית ובשנה השביעית):
פֵּרות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור (עונת המעשרות - שלב בגידול הפרי שבו הוא מתחיֵּב בתרומות ומעשרות), אינו חיָּב לבערם. וכן אם נשאר אצלו תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי אינו צריך לבערו, שהתבשיל כמבוער:
עבר זמן הביעור ולא בער מעשרותיו, עבֵרה יש בידו, ועומד בכל שעה בחיוב הביעור:
וידוי מעשרות:
מצוַת עשה מן התורה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ, ככתוב בתורה (דברים כו,יב - טו): כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי, עָשִׂיתִי כְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ - וזהו הנקרא וידוי מעשר:
אינו מתוַדה עד לאחר שבִּעֵר את כל המתנות. שכן הוא אומר בוידוי: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת. הַקֹּדֶשׁ - זה מעשר שני ונטע רבעי הקרוי קֹדש; מִן הַבַּיִת - זו חלה שהיא המתנה לכהנים בבית; נְתַתִּיו לַלֵּוִי - זה מעשר ראשון; וְגַם נְתַתִּיו - מכלל שקדמתו מתנה אחרת, והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר; לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה - זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה - אף על פי שאין לקט שכחה ופאה מעכבים את הוידוי:
מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד, מתוַדה; שעיקר הוידוי במעשר הוא. וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד, מתוַדה. שנאמר בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ - הקדש הראשון שהוא הביכורים. אבל מי שאין לו אלא תרומה בפני עצמה אינו מתוַדה, שאין התרומה טעונה וידוי אלא בכלל שאר המתנות:
אם הפריש המתנות שלא על הסדר, כגון שהקדים מעשר שני לראשון - אינו מתוַדה, לפי שנאמר בוידוי כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי וזה לא עשה כמצווה:
נשרף טבלו לפני שהפריש ממנו, אינו מתוַדה. שהרי לא הפריש ולא נתן ללוי, והיאך יאמר בוידוי וְגַם נְתַתִּיו. הפריש מעשר שני בטומאה - אינו מתוַדה, לפי שכתוב וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא:
אין מתוַדין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני, היינו אחר שלישית וששית, שנאמר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר וגו':
אימתי מתוַדין? במנחה ביום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית:
בזמננו, כשבית המקדש חרב בעוונותינו, אין הכל נוהגים לומר את הוידוי הזה עם ביעור המעשרות, לפי שאין אומרים וידוי אלא על הפרשה בטהרה, ורוב ההפרשות היום, בטומאה הן. וסומכים על אותם הפוסקים שאומרים שאין וידוי אלא במקדש, או כדברי הפוסקים האחרים שאומרים: בית המקדש קיָּם - מתודים אפילו חוץ למקדש, אין בית המקדש קיָּם - אין מתודים כלל:
מדרשי חכמים על וידוי מעשר:
וידוי זה, שהתורה נותנתו בפיו של איש ישראל המבער מעשרותיו מביתו, לומר לפני האדון ה' צבאות: לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי וגו' שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי, עָשִׂיתִי כְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי ולסיֵּם כאדם שבא בזרוע ותובע מריבונו: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ וגו' - אומר דרשני:
ודרשוהו חכמים כמין חומר לענין מתנות עניים, ואמרו: אף על פי שאסור לאדם לנסות את ה', שכן כתוב (דברים ו): לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אבל במעשר וצדקה מותר, וכן הוא אומר במעשרות (מלאכי ג): וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:
כל השקפה האמורה בתורה היא לרעה. וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה (בראשית יט) - ובחורבנן הכתוב מדבר. וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן (שמות יד) - מה כתיב אחריו? וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם:
וההשקפה האמורה כאן היא לטובה. השקיפה - וברך. לפי שזכות הצדקה מהפכת הרעה לטובה, מידת הדין למידת הרחמים:
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם - עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו (שאמרת: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ - וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם):
וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל - בבנים ובבנות:
וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ - בטל ומטר ובולדות בהמה:
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ - כדי שתתן טעם בפֵּרות:
זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ - וסמוך לו: הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִים הָאֵלֶּה - רמז למה שנאמר (תהלים קה): וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ - בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וגו' (שאין ישראל יכולין להנות מטובה של ארץ ישראל, אלא אם מקימים גזרותיו של הקדוש ברוך הוא):
וגילו ברעדה:
אמירה זו, שיש בה כבוד והדר לאומריה, עוז ובטחה לעושיה - למה קראוה חכמים בלשון 'וידוי', והלא אין וידוי אלא אמירה של הכנעה ושברון לב מפני בושת המעשים הרעים?:
אלא שבתוך השמחה, מהול גם מעט עצב וצער באמירה זו. בהתרומם נפשו של איש ישראל בעמדו לפני ה' אלקיו, ורואה ברכתו שלמה, הפרשת מלאכתו קדושה, והרי היא נתונה לאנשי קֹדש ומקובלת לפני האל הקדוש, באותה שעה נזכר, שכל הקֹּדש הזה שהוא נותן עתה לכהנים וללויים - לבכור אשר בבניו היה ראוי, ואלמלא החטא הראשון, היתה עבודת ה' נעשית בבכורות ישראל, וכל בית בישראל, כביתו של הכהן העומד לשרת לפני ה' אלקים; ועתה, בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מן הבכורות - בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת!:
ועוד איתא בספרים בענין זה. למה הוא נקרא בשם 'וידוי':
אלמלא צִוְּתה תורה לומר בלשון הזה, לא היה הפה יכול לדבר והאוזן לשמוע דברים אלה יוצאים מפי בשר ודם שאומר לפני בוראו: לא עברתי ממצוותיך, ולא שכחתי! שמעתי בקול ה' אלקי! עשיתי ככל אשר צויתני! השקיפה וברך כאשר נשבעת! פה של בשר ודם, ידבר בפני בוראו דברים אלה? וכמה דברים שהמרה את ה' אלקיו ולא שמע בקולו, ושכח, ולא עשה ככל אשר נצטוה? הרי שאין לך דיבור שקשה לאומרו בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כדיבור הזה:
ועכשָׁו כשהוא אומרו בגזרת המלך עליו, אינו יכול שלא לטהר את לבבו עובר לאמירתו ולהתחרט על כל מה שעשה שלא כמצוה ועל כל אשר לא שמע ולא עשה ככל אשר צִוָּהו בוראו. כיון שטהר לבבו תחילה, הרי הוא יכול אחר כך לומר בפה מלא כל האמירה הזו. היא היא האמירה והוא הוא הוידוי ואי אפשר לזו בלי זה:
'עשר תעשר':
מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והיתה לו שדה עושה אלף מידות והיה מוציא ממנה מאה מידות למעשר, וממנה היה ניזון כל ימיו וממנה מתפרנס כל ביתו. בשעת מיתתו קרא לבנו ואמר לו: בני, תן דעתך בשדה זו, כך וכך מידות היא עושה, כך וכך הייתי מוציא למעשר ממנה, והייתי מוציא ממנה כל מזונותי כל ימי וכו'. בשנה הראשונה (שהחזיק בה הבן) עשתה אלף מידות והוציא ממנה מאה מידות למעשר. בשניה הכניס בה עין הרע והיה פוחת עשרה, והיא פחתה מאה. וכן בשנה שלישית רביעית וחמשית, פחת לה עשרה (ממה שנתחיֵּב באותה שנה) והיא פחתה מאה, עד שעמדה על מעשרותיה (שעשתה מאה מידות בלבד):
וכיון שידעו בו קרוביו, לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו. אמר להם: מה באתם לשמוח על אותו האיש שנידוהו (מן השמים)? אמרו לו: חס ושלום! לא באנו אלא לשמוח עמך, לשעבר היית בעל הבית והקדוש ברוך הוא כהן (שהיו לך תשע מאות מידות כנגד מאה שלו), ועכשָׁו נעשית כהן והקדוש ברוך הוא בעל הבית... (ילקוט ראה תתצב):
יום מוכן לברכות:
יום ערב פסח, שהוא ארבעה עשר בניסן, יום מוכן הוא לברכות מששת ימי בראשית. עדיִן לא נולדו זרע ישראל ולא באו לידי שעבוד ולא יצאו נגאלין בלילה הזה, כבר היתה מסורת ביד אבות העולם כי הלילה הזה, ליל שירה והלל הוא, וכל שערי טובה ואורה נפתחים בו. וכל מי שנוטל ברכות ביום זה ממי שראוי לברך, זוכה לכל אותם האוצרות הטובים הנפתחים בזה הלילה:
וכך נאמר בפרקי דרבי אליעזר:
הגיע ליל יום הפסח, וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמר לו: בני, זה הלילה כל העולם כולו אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נפתחים בזה הלילה - עשה לי מטעמים, עד שאני בעודי, אברכך! -:
ורוח הקֹּדש משיבה ואומרת (משלי כג): אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו; -:
הלך (עשו) להביא ונתעכב שם. אמרה רבקה ליעקב: בני, הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו, העליונים אומרים שירה; הלילה הזה עתידים בניך להגאל, הלילה הזה עתידין לומר שירה - עשה מטעמים לאביך, עד שהוא בעודו, יברכך! יעקב היה בקי בתורה (וידע שכבוד אב קודם לכבוד אם), פחד לבו על קללת אביו. אמרה לו אמו:
בני, ברכות - עליך ועל זרעך, ואם קללות - עלי ועל נפשי שנאמר (בראשית כז):
עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; - :
הלך (יעקב) והביא שני גדיי עזים. וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? והלא די לו באחד, שנאמר (משלי יג): צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ? אלא, אחד כנגד הפסח, ואחד - לעשות לו מטעמים לאכול. דתנינן: 'הפסח אינו בא אלא על השובע':
נכנס ואמר לו: קוּם נָא, שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי, בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. אמר יצחק: הַקֹּל - קוֹל יַעֲקֹב, ביחוד השם, (בקול זה אני שומעו מקבל עליו עול מלכות שמים); הַקֹּל - קוֹל יַעֲקֹב, בהגיון תורה (ובקול זה אני שומעו תמיד עוסק בתורה, לכך כתוב פעמים קול); ולא עוד אלא שבשעה שמכריזין בשמים: הקול קול יעקב! השמים רועשים (מן הקול שהוא קורא ה' אחד! ומקול התורה שעוסק בה); -:
רבי יהודה אומר: עשר ברכות ברך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ, כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שנאמר (שם): וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים, (א) מִטַּל הַשָּׁמַיִם, (ב) וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, (ג) וְרֹב דָּגָן, (ד) וְתִירֹשׁ, (ה) יַעַבְדוּךָ עַמִּים, (ו) וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים, (ז) הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, (ה) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ, (ט) אֹרֲרֶיךָ אָרוּר, (י) וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ; -:
וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו, יצא מעוטר כחתן, וככלה בקשוריה, וירדה עליו תחית טל מן השמים ונדשנו עצמותיו ונעשה גם הוא גבור חיל וכח, לכך נאמר (בראשית מט):
מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:
ברכה ולא קללה:
איתא בספרים: בערב פסח לא היה דוד המלך יוצא למלחמה. ואף זה מאותו הטעם שנאמר קודם, כי יום זה מוכן מששת ימי בראשית רק לטללי תחיה ולאוצרות ברכה, וכל ברואי מעלה אומרים שירה והלל בלילה שלאחר יום זה, ואין נכון לעשות מלחמה והרג ביום שלפני הלילה הזה. אפילו דוד המלך שמלחמות ה' עשה, ביום זה לא יצא למלחמה. שאין שום נברא שבעולם רשאי לשדד את מערכות הבריאה אשר ברא אלקים דבר יום ביומו, אלא הבורא לבדו רשאי:
לכך כתיב (שמות יב): וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וְּבָכל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה':
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אני, ולא מלאך; וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם - אני, ולא שרף; וְּבָכל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה' - אני הוא, ולא השליח, אני הוא, ולא אחר. לא מלאך, ולא שרף, לא משה השליח ולא דוד המלך ולא כל נברא אחר, אינו רשאי לעשות שפטים בלילה הזה בלתי ה' לבדו, המשדד מערכות בריאתו לגאולתם של ישראל בניו:
המותר והאסור לאכול ביום הזה:
אוכל אדם חמץ בערב פסח בארבע שעות הראשונות של היום (ב'שעות זמניות' - ע' לעיל עמ' קסה), ושאר כל היום מותר לאכול 'מצה עשירה', היינו, מצה שנילושה במי פֵּרות או בתערובת מים ומי פֵּרות וטעם מי הפֵּרות מורגש בה - שאין יוצאין בה ידי חובה של אכילת מצה בלילה. והרבה נוהגין איסור באכילת מצה עשירה בערב פסח משעת איסור אכילת חמץ:
מתחילת שעה עשירית של היום ומעלה, אסור לאכול אפילו מצה עשירה, כדי שיאכל כזית מצה בלילה לתאבון. אבל אוכל מעט פֵּרות וירקות או בשר ודגים, ובלבד שלא ימלא כרסו מהם אלא ישאר רעב למצה בערב:
האיסטניס, שאם אוכל אפילו מעט אינו יכול לאכול בלילה - הכל אסור לו, בין רב ובין מעט. וכבר נזכר למעלה שרב ששת שאיסטניס היה, ישב בתענית כל יום ערב פסח כדי שתהא מצוַת אכילת מצה בערב, חביבה עליו ביותר:
אסור לאכול מצה שיוצאים בה ידי חובה, כל יום ערב פסח. וקטן שאינו יודע מה שמספרים בלילה מיציאת מצרים, מותר להאכילו מצה:
אמרו בירושלמי: כל האוכל מצה בערב פסח, כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו. והבא על ארוסתו בבית חמיו - לוקה (מכת מרדות):
וכתב הלבוש, הטעם שלוקה עליה 'מכת מרדות' מדרבנן, כשם שהבועל ארוסתו לוקה מכת מרדות על שמראה גודל תאותו ולא יוכל להתאפק עד שמכניסה לחופה שמברכין עליה שבע ברכות; וכן האוכל מצה בערב פסח מראה תאותו ורעבתנותו שאינו יכול להמתין עד הלילה שיברך שבע ברכות קודם שיאכל המצה: שלש ברכות בקידוש, בורא פרי האדמה שמברך על הכרפס, על נטילת ידים, המוציא, ועל אכילת מצה:
אכן, עד שיאכל כזית מצה מברך אדם, עוד שתי ברכות: ברכת גאל ישראל, וברכת היין שעל הכוס השניה מארבע הכוסות. אבל לא פרש הלבוש, מה טעם מונה רק שבע ברכות ואינו מונה תשע. ואפשר ששבע ברכות אלה נזכרות על שם המנהג שנהגו בזמן הבית והוא מובא בראשונים, שהיו עושים סדר ההגדה וארבע כוסות ואכילת פסח לאחר הסעודה, ועד שאכלו מצה לא היו אלא שבע ברכות בלבד:
רבים נוהגים שלא לאכול מצה מראש חֹדש ניסן, מפני הטעם הזה, כדי שתהא המצה חביבה עליהם בליל מצוָתה:
ויש מחמירין שלא לאכול פֵּרות הנמצאים בחרוסת, בערב פסח, משום חביבות מצוַת החרוסת בלילה, ולא חזרת משום מצוַת מרור, אבל אין רוב העולם חוששין למנהגים אלה:
מצה שנאפתה כתיקונה ואחר כך פררה לפרורים ולש אותם ביין ושמן, אינה נקראת 'מצה עשירה' ואסור לאכלה בערב פסח. איזוהי מצה עשירה, כל שתחילת עשיָּתה בביצים או במי פֵּרות וכדומה. ויש מקלים במצה שֶׁבִּשלהּ או טִגנהּ בערב פסח. אף על פי שבתחילת עשיָּתה היתה ראויה למצת מצוה. וכל שכן אם בשלה יום לפני כן:
אפיַּת מצת מצוה:
מנהג ישראל כשרים המחבבים את המצוות, שאף על פי שכבר הכינו להם מצות לכל ימי הפסח, ועשו אותן בכל דקדוקי ההכשר וההידור, הרי הם נכנסים בטורח גדול מאד וחוזרים ואופים להם 'מצת מצוה', היינו, שלש המצות שעליהם יברכו על אכילת מצה בליל הסדר, בערב פסח אחר שש שעות מן היום, (ויש אומרים: אחרי שש שעות ומחצה), בשעה שהחמץ כבר אסור בהנאה והחרדה בשעת האפיה גדולה מאד שלא תבוא עיסתם ח"ו לידי ספק חימוץ:
ולמה בבין הערביִם של יום ארבעה עשר - כדי שתהא מצתם במקום קרבן פסח ששחיטתו ועשיָּתו אחר חצות:
ואפיה זו נעשית בזהירות יתרה ובעסק גדול מאד. תחילתה בשעת בין השמשות מאתמול שאז שואבים את ה'מים שלנו' למצות של מחר, ומסננים את המים יפה יפה ומכניסים אותם במקום צונן ומשומר, ומשמרים אותם לאפיה של מחר:
'וראיתי להרבה גדולי ישראל נוהגין, כשהיו שואבים מים, היו לוקחים כלי קטן והיו סופרים בכל פעם ששפך המים (לתוך החבית הגדולה): אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת, ה"א, וא"ו. עד שהיו סופרים כל כ"ב אותיות שבתורה, כדי להמשיך קדושת האותיות של התורה אל המים... וקודם ביתם היו נושאים (את כדי המים) על כתפיהם להכניסם לביתם'; -:
'וכשהוא הולך לשאוב מים למצוה, וכן בחזרתו עם המים שאובים, לא ידבר עם שום אדם אלא בלשון הקֹּדש, כי עבודת הקֹּדש עליו, בכתף ישא וכו' ויש קבלה בידי: כל טורח שאדם מטריח את עצמו לכבוד יום טוב של פסח והוא עיֵף ויגע בהטורח, אזי בעסק זה הוא הורג כל המזיקים הנקראין 'נגעי בני אדם', והעוסק בטרדת מצות של ימי הפסח הוא מתקן התיקון של הוצאת שז"ל רח"ל':
הגיעה שעת חצות של יום ארבעה עשר, מסיקים התנור עד כדי חצי הסקו ומביאים קמח חטים שמור משעת קצירה ונותנים בכלי שלשין בו שיעור שמחויב בהפרשת חלה, אבל לא יותר. ורבים נוהגים ללוש פחות משיעור חלה. אחד נותן המים, ואחד לש, ואחד מגלגל בעיסה וחותכה למצות. אחד מנקב אותן ומגישן לתנור, ואחד אופה. והפוחת, אל יפחות משלשה אנשים המתעסקים במצה: אחד לש ואחד מהפך בעיסה והאחרון אופה:
אין לשין ולא עורכין ולא אופין שום מצת מצוה על ידי מי שאינו בר חיוב מצוות מדין תורה:
וכל המתעסקים עם המצה משעת שאיבת המים ואילך, אומרים בפה בכל מלאכותיהם: 'לשם מצת מצוה אנו עושים':
(אכן רוב הדברים האלה אינם נוהגים רק במצה האפויה בערב פסח אלא בכל מצת מצוה שאופים אותה אפילו לפני ערב פסח. לא הבאנו אותם כאן אלא מפני שמצה זו היא המשובחת שבמצות מצוה):
ובשעת לישה אומר: 'כל פרורים שיפלו מעיסה זו והנדבק ממנה בכלים - יהיו הפקר', כדי שלא יבואו פרורים אלה לידי חימוץ ועודם ברשותו. והרי כל זמן שלא נחמצו - עדיִן הם ברשותו ויכול להפקירם מעתה:
גמר עיסה אחת, מנקה ומשפשף היטב כל כלי הלישה והשלחן, מאסף כל פרורים שנפלו וזורקם לחוץ, ועושה עיסה שניה. וכמלאכתו בראשונה כך מלאכתו בשניה, ובכל האחרות:
וכלי עם מים צוננים עומד לפני האופה, שבהם נותן האופה את ידיו לצננן מדי פעם בפעם, ומחליף את המים בתדירות כדי שלא יתחממו ולא יתערב בהם משיורי בצק שעל ידיו:
ונוהגים לומר הלל בשעת אפיַּת מצת מצוה, לזכר הפסח שאמרו עליו הלל בעת הקרבתו:
ומצוה בו יותר מבשליחו, וביחוד במצוה זו החמורה:
הרא"ש היה משתדל במצות מצוה, ועומד על עשיָּתה ומזרז העוסקים ומסיֵּע להם בעריכתם. וכן מביא הרוקח: 'כל אדם חיָּב לתקן בעצמו המצות, דאמר במכילתא:
מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם - ר' נתן אומר: וכי לא היה שם בהמה? אלא שהיו ישראל מחבבין את המצות. וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - ליתן שכר להליכה ולעשיה:
רבי משה בן מכיר בעל 'סדר היום' מביא, 'שילוש בעצמו ולפחות יתן המים'. ובספר כוָּנות האר"י כתב, שיטריח עצמו במצה של מצוה עד כי יתחמם ויזיע, ובזה ישבור הקליפות שנולדו מעוון קרי:
ועוד, שהמצה נקראת לֶחֶם עֹנִי, ודרכו של עני - הוא מסיק, ואשתו לשה:
מהרי"ל היה נוהג להדליק את העצים לאפיַּת המצות בענפי הערבה של הלולב ושל ההושענות. ויש משאירים את הסכך של הסוכה ומסיקים גם בו תנור לאפיַּת 'מצת מצוה':
כתבו הראשונים, ששלש מצות מצוה של ליל הסדר יהיו גדולות, ועשויות מקמח כשיעור חלה, היינו, גרם, ויש אומרים: , שזו מידת העומר - עשירית האיפה הכתוב בתורה, והוא השיעור של ג' חלות מלחמי התודה שהיוצא מבית האסורים חיָּב בה, ואנו שיצאנו ממצרים חיָּבים תודה כיוצא מבית האסורים. ואין נוהגים כן ברוב הקהילות, אלא מחמירים להיות המצה עשויה דקה מן הדקה, כדי שתהא אפיָּתה נעשית יפה ומהר. וקשה לעשותה כל כך גדולה שתחזיק שליש שיעור חלה ותשאר שלמה למצוה, אלא אם היא נעשית רקיק עבה:
גמר אפיָּתן, מכניס מצותיו כשיעור חלה (כנ"ל) לסל או לסדין כדי שיהיו כולן במקום אחד, ופורש הסדין על כולן, ומפריש חלה מאחת מהן על כולן ומברך על הפרשה זו: 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו להפריש חלה'; וכנוסח הספרדים: 'להפריש חלה תרומה'. ומצוה מן המובחר להביא את המצות לבית קודם ההפרשה, כדי שהאשה תפריש חלה מהן, שמצוה זו של הפרשת חלה שיכת לאשה. ויש מי שכתב שאם קדם הבעל והפריש בלי רשותה, חיָּב הוא לשלם לה עשרה זהובים, מדין שאמרו חכמים:
וכשמפרישין בבית חלה ממצות המצוה, מצרפין אליהן גם שאר המצות שבבית ושלא הופרשה חלה מהן, ונותן כולן ביחד וכנ"ל, והחלה המופרשת שורף מיד:
מנהג שעיקרו הלכה:
מנהג זה שאמרנו - לאפות מצת מצוה בערב פסח אחר חצות, אינו מנהג חסידות בלבד, אלא עיקרו בהלכה ומקורו בירושלמי, ומביאים אותו הפוסקים הראשונים; -:
כיון שהקישה (השוותה) התורה המצות לקרבן פסח, וכיון שהפסח אינו נשחט אלא משש שעות ומעלה, אף מצה כן. אבל פוסקים אחרים התירו הדבר אפילו לכתחילה וסומכים על תוספתא, מביאה הראבי"ה: 'יוצאין במצה ישנה, ובלבד שיעשנה לשם פסח'. ומכל מקום, כיון שהירושלמי אוסר, ראוי להחמיר בדבר ולהשתדל על אפיַּת מצת מצוה לליל הסדר, אחר חצות של ערב פסח:
ערב פסח שחל בשבת, אופין מצת מצוה ביום שלפניו, אחר חצות של י"ג בניסן שהוא ערב שבת:
ובדורות הקודמים נמצאו צדיקים ואנשי מעשה שאפו מצות מצוה בליל התקדש החג. אם חל ערב פסח בשבת ולא יכלו לאפותה מבעוד יום. אף הם בחרו למלאכתם אנשי חיל, אומנים וזריזים במלאכתם מאד ויראי שמים מרבים, ועוד העמידו עליהם שומרים לשמור כל פרור וכל משהו מבצק שלא נלוש במצה, לבערו מן העולם קודם שיבוא לידי חמץ וח"ו יעברו עליו משום 'בל יראה ובל ימצא'. ועם כל זה לא פסק פיהם מעתרת תפילה לריבון העולמים שלא יכשלו במעשיהם וירצו למצוה. וכל כך למה? משום חביבה מצוה בשעתה:
ובדורות אלה נמנעים מלעשות כך, מפחד שמא לא תעלה הזהירות יפה; כי לאו כל אדם זוכה שמִּן השמים יסיְּעוהו להשמר ממכשול של עוון. ואולם בשעת הדחק גדול, בשנת רעבון וכשהקמח לא היה מצוי קודם, כבר היו מעשים גם בדורותינו שהתירו חכמים לאפות מצה גם בפסח:
אזהרה:
ישראל דואגים במצוות וחרדים עליהן כולן חרדה גדולה, קל וחומר במצוה חמורה של חמץ ומצה, וביותר בשעת בין הערביִם של ערב פסח. כיון שגדולה החרדה במצוה זו ובשעה זו, עלולים לבוא לידי התרגזות והרמת קול של זה על זה למהר איש על חברו ולגעור בו על שאינו מהיר במלאכתו; ואולם הכעס והגערה לעולם אסורים, ואין לך מצוה שבגללה מותר לאדם לצאת מגדר של מנוחת הנפש, עד כדי שתנטל ממנו הארת פניו ויכעס על חברו:
לפיכך הזהירו חכמי הנפש את העוסקים באפיַּת מצת מצוה בערב פסח אחר חצות, אזהרה מיוחדת מפני הכעס והרוגז, שחלילה לא תהא במצותם תערובת של עבֵרת הכעס, שאף היא חמורה כתערובת של איסור חמץ:
ואמר צדיק אחד בדרך צחות: לפיכך נסמכו הכתובים אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָךְ אל חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר - להזהירך על הכעס בשעת עשיַּת המצות. שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ואמר הכתוב, כשאתה בא לקיֵּם מצוַת אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר - אני מזהירך תחילה: אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ, אל תכשל בשום עבודה זרה ולא בכעס הדומה לעבודה זרה:
ועוד אמרו בענין זה בדרך רמז: אע"פ שכל חמשת מיני דגן כשרים למצה, אין אנו לוקחים למצוה אלא החִטה בלבד, ולא השעורה וכו'. שכן החִטה רומזת על החטא הראשון, לדברי האומרים: 'עץ הדעת שנצטוה עליו אדם הראשון - חִטה היה', וכן אמרו חכמים: 'יצר הרע - כמין חִטה הוא דומה', עכשָׁו יוצאים לחרות הנפש ומתקנים החטא ומכניעים היצר הרע ולוקחים החיטה וטוחנים אותה ואין היד זזה ממנה עד שהיא נתקנה כתורה וכמצוה; לפיכך אינו בדין לערב במצוה זו שום תערובת של חטא אחר:
ואולם, הטעם הפשוט שאנו לוקחים חיטה למצה ולא כל מין דגן אחר, כי הוא מין חביב יותר מכל שאר מיני דגן, וכשעושים מצוה עושים אותה על צד החביב והמשובח:
מעשה:
מעשה ברבי ר' שמעלקא הלוי מניקלשבורג, שהיה גדול בתורה ונותן נפשו על כל מצוה קלה כחמורה לעשותה על צד ההידור ביותר. וכשבא לענין אפיַּת מצת מצוה כמעט שפרחה נשמתו מעוצם היגיעה אשר יגע במצוה זו ומגודל הפחד, שמא לא עשה כל צרכו בשימור מצותיו ממשהו של חמץ ומספק וספק ספקא של חימוץ:
והיה צדיק זה זהיר מאד בשימור ובהידור מצותיו ועשאן בתכלית הזהירות, וכן היה בורר אחר כך מתוך הרבה מצות שאפה, את המעולות והיפות שבהן, נוטל אחת ומניח עשר - עד שמצא שלש מצות מהודרות לקיֵּם בהן המצוה, והיה שופך על זה דמעות הרבה לפני קונו שיגיעהו לקיֵּם המצוה בשלמות. עם כל זה היה לבו נוקפו תמיד, שמא לא יצא ידי כל חובתו:
פעם אחת חזר צדיק זה מבית האפיה בערב פסח בשעת המנחה, וידיו מחזיקות בשלש מצות מעוטפות עטיפה בתוך עטיפה, ופניו מלאות חרדה, כדרכו בקדש, חרדה של מצוה ודאגה שתהא מצוָתו עשויה כתיקונה. והנה ממולו בא אחד מתלמידי תלמידיו של הצדיק, אף הוא חוזר מבית האפיה ומחזיק מצותיו בידו ופניו קורנות משמחה:
הכיר בו הצדיק ששמחה של מצוה היא זו שעל פני התלמיד, ושאל אותו: במה זכית לשמחה זו של מצוה? אמר לו אותו תלמיד: שמח אני במצותי שיצאו כשרות ומהודרות!:
אותה שעה נתקנא הצדיק בתלמידו ושאלהו: שמא רוצה אתה שנחליף בינינו במצות? קפץ אותו תלמיד כעל מציאה גדולה ונעשו החליפין. אותה שנה בלבד היתה שמחתו של הצדיק שלמה במצותיו, ואילו התלמיד הלז, גדלה שמחתו שבעתים שזכה לאכול ממצות שטרח עליהן אותו צדיק, שבודאי מהודרות היו משלו עשרת מונים:
ולמה שמח הצדיק במצותיו של התלמיד יותר מבשלו? אלא שכך אמר: המצות שאפיתי אני, לבי נוקפי עליהן ואיני יכול להעיד עליהן בפה מלא כי הן כשרות, ואילו מצות אלה שבאו לידי - אדם כשר מישראל העיד עליהן שהן 'כשרות ומהודרות'!:
נמצינו למדים מכאן שלשה דברים:
דבר אחד - לא נִתנה תורה למלאכי השרת, אלא כל ישראל כשרים וראויים לקיֵּם מצוה בשלמות; שאלמלי ח"ו היתה איזו תקלה במצותיו של אותו תלמיד, לא היה הקדוש ברוך הוא מביא תקלה זו על ידו של אותו צדיק:
דבר שני - חשובה היא אצל הצדיקים האהבה והאמונה לישראל כשרים יותר מכל יגיעתם שהם יגעים בתורה ובמצוות:
והדבר השלישי - גדולה שמחה של מצוה, שעל ידה זכה אותו תלמיד לאכול ממעשה ידיו של צדיק גדול. וכל עמל צדיק זה, לפיו של אותו תלמיד:
אמירת סדר קרבן פסח:
אחר תפילת המנחה בערב פסח, ויש אומרים, אחר אמירת ה'קטורת' של מנחה וקודם תפילת שמונה עשרה, נוהגים רבים לומר 'סדר קרבן פסח'. היינו, פסוקים מן התורה, ויש מוסיפים גם מנביאים וכתובים, שמדברים במצוַת קרבן פסח, וכן תאור סדר עבודת הפסח כפי שהיתה נעשית בבית המקדש, כמו שכתוב בספר 'סדר היום' והעתיקוהו בסידורים:
ואמירת סדר קרבן פסח - כענין וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד). כלומר, משתוקקים אנו לקיֵּם את מצוַת קרבן פסח ככל אשר נצטוינו ובמקום המקודש ובתוך כל עם עולי הרגל, ועכשָׁו שלא זכינו עדיִן לכך, אנו משלמים חובות קרבנותינו, שילום שפתים במקום שילום פרים. ועוסקים בפרשיות אלה של התורה המדברות מענין היום ומצוותיו:
סדר זה הכתוב בסידורים מתחיל בתפילה זו:
ריבון העולמים, אתה צויתנו להקריב קרבן הפסח במועדו בארבעה עשר לחֹדש הראשון, ולהיות כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם קוראים את ההלל; ועתה בעוונותינו חרב בית המקדש ובטל קרבן הפסח ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, ונשלמה פרים שפתינו. לכן יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שיהיה שיח שפתותינו חשוב לפניך כאילו הקרבנו את הפסח במועדו, ועמדנו על מעמדו, ודברו הלויים בשיר והלל להודות לה'. ואתה תכונן מקדשך על מכונו, ונעלה ונקריב לפניך את הפסח במועדו כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך, כאמור:..:
ואחר כך באים הפרשיות והפסוקים מענין קרבן פסח, הכל כמו שכתוב בסידורים:
ובירושלים, (היו) נוהגים לומר סדר קרבן פסח אצל הכותל המערבי, בדמעות עין ובהשתפכות הלב ובתפילה למקום, שיגיענו במהרה למועדים ולרגלים שמחים בבנין עירן וששים בעבודתן ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים לשם מצוות בוראנו עלינו:
(על סדר קרבן פסח במלואו - ראה 'סדר ליל פסח' עמ' לג):
סדר קרבן פסח בזמן בית המקדש:
מרובים היו האוכלוסים שעלו לרגל לירושלים לחג המצות, משאר הרגלים. שבכל הרגלים, העליה לירושלים יש בה שלש מצוות עשה: מצוַת ראיה, מצוַת חגיגה ומצוַת שמחה (יתפרשו להלן), ובחג זה ישנה גם מצוַת הקרבת קרבן פסח בארבעה עשר. ומצוה זו היא כוללת ויש בה הרבה פרטי מצוה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה; -:
בשאר הרגלים אם עבר אדם ולא עלה לירושלים, לא כתבה התורה ענשו, כשם שלא פורש בתורה עונש המבטל כל מצוַת עשה אחרת (חוץ ממצוַת מילה), ואילו המבטל בזדון מצוַת עשה זו של הקרבת קרבן פסח במועדו, ענשו מפורש בתורה, והעונש חמור - כרת; בכל הרגלים, אין העליה לרגל של הנשים חובה עליהן, ובקרבן פסח גם הנשים חיָּבות כאנשים, ואף על פי שהן פטורות משאר מצוות עשה שהזמן גרמן. לפיכך רב מאד ההמון החוגג שעלה לירושלים לחג הפסח יותר מלשאר הרגלים:
מועט המחזיק את המרובה:
אמרו חכמים: 'מה צבי זה, אין עורו מחזיק את בשרו (לאחר הפשטו), אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה - מרווחת, ובזמן שאין יושבין עליה - מכווצת':
וכן אתה מוצא בירושלים, שכל הרואה אותה היום בתחומיה, מתמה ואומר: היאך נכנסו בה בשעתו אלפי רבואות עולי הרגלים על כל המון תושביה, כהנים לויים וישראלים! כיצד ילינו בה וכיצד חגגו בתוכה, והיאך נכנסו כל אלה בעזרה בשעת שחיטת הפסח, והלא צר המקום הזה עתה מהכיל אפילו כמספר הזה של קנים?:
אלא, בזמן שישראל ישבו על אדמתם והקדוש ברוך הוא השרה שכינתו בירושלים, לא אמר אדם, צר לי המקום שאלין בירושלים, או צר לי המקום שאכנס בעזרה:
אף על פי כן, אין חכמים מונים דבר זה בין הנסים שהיו במקדש. שכן זוהי סגולתה של ירושלים וזה טבעה, שמקום יש בה עבור כל בניה מקרוב ומרחוק כל זמן שהם באים לירושלים ונכנסים בעזרה; וכשאין הם באים, באותה שעה מתכַּוצת ירושלים, ומקום המקדש נראה צר מהכיל, שלא כסגולתם ולא כטבעם; למען לא יבואו זרים לשם ולא ימצאו בה מנוח:
'פעם אחת בקש אגריפס המלך לידע כמה מנין אוכלוסין שבירושלים, אמר להם לכהנים:
הפרישו לי כוליא אחת מכל פסח ופסח. הפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כליות - כפלים כיוצאי מצרים! ואין לך כל פסח ופסח שלא היו עליו מנויים יותר מעשרה. תני ר' חייא:
אפילו ארבעים, ואפילו חמשים. בר קפרא אמר: אפילו מאה. חוץ ממי שהיה טמא (ולא הקריב מפני טומאתו) או בדרך רחוקה:
איש ישראל, בין שהיה בארץ ישראל, ובין שהיה בחוץ לארץ, אם לא היה רחוק מירושלים יותר ממהלך של שלשים יום (כאלף וארבע מאות קילומטרים), חיָּב היה לעלות לירושלים ולהקריב פסחו. כלומר, אפילו עני שבישראל שאין לו חמור לרכב עליו והוא רחוק הרבה מירושלים, כיון ששמע שלשים יום קודם הפסח שהתחילו שואלין ודורשין בהלכות פסח, חיָּב הוא לכתת רגליו שלשים יום כדי שיגיע לירושלים להקרבת הפסח:
וארבעה ימים קודם הפסח, כבר עולי הרגל מרובים מאד, שכן כל חבורה שעמדה להמנות על קרבן אחד, שלחה מביניה אחד או שנים לבקר את פסחם ממומים לפחות ארבעה ימים קודם יום שחיטתו:
נאמר בקרבן פסח: בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת וגו' וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה (שמות יב), וקבלו חז"ל שהיו מבקרים את הפסח ארבעה ימים קודם השחיטה לראות אם יש בו מום. ולא רק פסח מצרים אלא אף פסח דורות צריך ביקור ארבעה ימים קודם, חוץ מפסח שני שאינו טעון ביקור:
הגיע יום ארבעה עשר בניסן, היה העם שבירושלים רב מאד כחול הים וקול המונה נשמע למרחוק, קול אדם וקול בהמה. שהרי הרבה אנשים מישראל אינם פוחתים בחג זה מחמשה קרבנות, איש כמסת ידו:
וחמשה קרבנות אלה הם: חגיגת ארבעה עשר, קרבן פסח, עולת ראיה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה. והרי פרושם וענינם:
חגיגת י"ד - קרבן שלמים שמקריבים בי"ד בניסן. חגיגת ארבעה עשר זו, רשות היא ולא חובה, אף על פי כן היו הכל מביאים אותה כדי שיאכלו ממנה בשר כדי שבעם, וכדי שיהא בשר הפסח נאכל אחריו על השובע כתורה וכמצוה, הרי קרבן אחד; -:
פסח - כבש תמים זכר, לפסח. הרי קרבן שני; -:
עולת ראיה - שכל העולה לרגל חיָּב להביא, כמו שכתוב (שמות לד): וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם - הרי קרבן שלישי הנאכל כולו למזבח ואין לבעלים חלק בו; -:
שלמי חגיגה - אף הם של חובה, ככתוב (שם כג): שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. ותָּחֹג - היינו בקרבן חגיגה שמקריבים אותו שלמים לכבוד החג ובשרו נאכל לבעליו, הרי קרבן רביעי; -:
שלמי שמחה - של חובה אף הם, מן הכתוב (דברים טז): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ ואין שמחה אלא בבשר, (בשר קדשים) וצוְּתה תורה להקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה:
חמשה קרבנות אלה - שלשה מהם ככל שאר הרגלים, והם אלה שהזכרנו למעלה לענין שלש מצוות עשה שבכל הרגלים, ושנים מיוחדים לפסח בלבד, הפסח וחגיגת ארבעה עשר שבאה עם הפסח:
ערב פסח בעזרה:
ה'עבודה' של קרבן פסח הגיעה לעִצומה ביום ארבעה עשר בניסן. עולי הרגל שהתכנסו מכל פינות הארץ היו מכינים עצמם להקרבת קרבן הפסח, וכשחל פסח ביום חול היו מקריבים גם את שלמי חגיגת יום י"ד. והיו זהירים ביותר לבער את כל החמץ שברשותם. ולא מפני איסור חמץ בלבד, אלא אף כדי שלא לעבור על הלאו המיוחד הנאמר בתורה (שמות כג): לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי - שלא יזבח הפסח והחמץ קיָּם. והיו ממהרים לטהר עצמם בערב הרגל כדי שיכנסו לרגל והם טהורים. והיו עיני הכל נשואות אל גג האיצטבא שבהר הבית, שם היו מונחות שתי חלות של תודה פסולות, כל זמן שהיו מונחות - היו כל העם אוכלים חמץ; -:
וכשבתחילת שעה חמשית מן היום בא שליח בית דין, והיה נוטל חלה אחת - לא היו אוכלים ולא היו שורפים את החמץ, אלא היו נהנים בו בשאר הנאות, מאכילים לבהמה או מוכרים לנכרי וכדומה; -:
וכשראה העם שנִּטלו שתיהן - מיד הועלו מדורות בכל מקום ומקום ונשרף החמץ:
וכדברי אבא שאול, שתי פרות היו חורשות בהר המשחה. כל זמן ששתיהן חורשות - כל העם אוכלין חמץ, נִטלה אחת מהן - לא היו אוכלין ולא היו שורפין, ולאחר שנִּטלו שתיהן - היו כל העם שורפין את החמץ:
בשבע ומחצה (בשעות זמניות מן היום) היה נשחט התמיד של בין הערביִם ובשמונה ומחצה היה קרב. ומיד לאחר מכן התחילו בהקרבת קרבן הפסח. ואם חל ערב הפסח להיות בערב שבת, היה התמיד נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, והפסח אחריו, כדי שיוכלו למהר לצלותו מבעוד יום:
ליקוטי הלכות בקרבן פסח:
מצוַת עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחֹדש ניסן אחר חצות. ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד, זכר בן שנה. ואחד האיש ואחד האשה חיָּבין במצוה זו:
ומי שבטל מצוה זו בזדון, ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב, והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה, (ולא עשה פסח שני) הרי זה חיָּב כרת:
אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים:
שחיטת הפסח אחר חצות, ואם שחטו קודם חצות, פסול. ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערביִם, אחר שמקטירים קטורת של בין הערביִם ואחר שמטיבים את הנרות - עד סוף היום:
השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו - לוקה. אחד השוחט, ואחד הזורק את הדם, ואחד המקטיר את האֵמורין (חלקי הקרבן העולים למזבח) - אם היה ברשות אחד מהם, או ברשות אחד מבני החבורה שאוכלין פסח זה, כזית חמץ בשעת הקרבתו - הרי זה לוקה והפסח כשר:
שלש כתות בשחיטת קרבן פסח:
הפסח נשחט בשלש כיתות, שנאמר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל - קהל, ועדה, וישראל:
כיצד נשחט? נכנסה הכת הראשונה עד שתמלא העזרה, ונועלין דלתות העזרה, ומתחילין לשחוט את פסחיהן. וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין, קוראים הלויים את ההלל. אם גמרו ההלל ועדיִן לא שלמה הכת מלהקריב - שונים (את ההלל). ואם שנו ולא שלמו להקריב, משלשים, ומעולם לא שלשו:
רבי יהודה אומר: מימיהם של כת שלישית - לא הגיעו (הלויים) ל'אהבתי כי ישמע ה' מפני שֶׁעַמה מועטין:
(בדרך רמז: אילו הגיעו למדרגת 'אהבתי', לא היו נשארים לבסוף, לכת שלישית, אלא היו נדחקים כדרך האוהבים להיות מן הראשונים - ספרים):
על כל קריאה וקריאה (של ההלל), תוקעים שלש תקיעות בחצוצרות: תקיעה, תרועה, ותקיעה:
הכהנים עומדים שורות שורות, ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב; שורה - שכולה כסף, כסף; שורה - שכולה זהב, זהב. ולא היו מעורבים (הכסף בזהב) כדי שיהיה להם נוי:
ולא היו לבזיכים שולים, כדי שלא יניחום (על הקרקע) ויקרש הדם (ויפסל לזריקה על המזבח):
שחט השוחט, וקבל הכהן (את הדם במזרק), נותנו לחברו, וחברו לחברו, כדי שיתעסקו רבים במצוה - עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח - שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד; ומקבל בזיך אחר מלא ואחר כך מחזיר את הריקן:
ותולין (את הפסח) ומפשיטין את כולו, וקורעו, וממחה (מנקה) את קרביו עד שמסיר מהן הצואה והפֶּרש ומוציא את האמורים (החלקים השיכים למזבח) ונותנם בכלי ומולחם ומקטירם הכהן על גבי המזבח:
וכיצד תולין ומפשיטין? מסמרות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין. וכל מי שלא מצא מקום לתלות - מקלות דקים וחלקים היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חברו, ותולה ומפשיט:
שלמו מלהקריב, פותחין דלתות העזרה, ויוצאת כת ראשונה, ונכנסה כת שניה. יצאה שניה, ונכנסה שלישית. כמעשה הראשונה, כך מעשה שניה ושלישית. שלמה כת שלישית ויצאת - רוחצין את העזרה. וכל איש נוטל פסחו עם העור ומביאו לביתו בירושלים:
חל ארבעה עשר להיות בשבת - כמעשהו בחול, כך מעשהו בשבת. ומדיחין העזרה בשבת, שאין איסור 'שבות' (איסור מלאכה מדרבנן) במקדש:
אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו לביתו בשבת, אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהם ויושבין בהר הבית, והשניה יוצאין בפסחיהם ויושבים ב'חיל' (השטח בהר הבית הסמוך לעזרת נשים), והשלישית עומדין במקומן בעזרה, ושוהין הכל עד מוצאי שבת, והולך כל אחד בפסחו לביתו:
אין שוחטין את הפסח אלא למנויו. שנאמר תָּכֹסוּ עַל הַשֶּׂה - מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי. ואלו המתמנים על הפסח, הם הנקראים 'בני חבורה':
עד כמה נמנים על הפסח? עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד:
בני חבורה שהיה אחד מהם גרגרן, רשאין להוציאו מהם ונותנים לו חלקו ויאכלהו בחבורתו, ואם אינו זולל, אינן רשאין לחלק:
אכילת הפסח וצליתו:
אכילת בשר הפסח בליל חמשה עשר, מצוַת עשה, שנאמר (שמות יב): וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר, אוכל מהם תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו. ואם לא אכל אלא כזית, יצא ידי חובתו:
ואינו נאכל אלא צלי אש. והאוכל ממנו כזית 'נא' או 'מבושל', בלילי פסחים, לוקה, שנאמר (שם): אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל וגו'. והאוכלו חי בטל מצוַת עשה:
'נא' שהזהירה עליו תורה, הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיִן. מבושל שהזהירה עליו תורה, בין שנתבשל במים בין שנתבשל בשאר משקין או במי פֵּרות שנאמר (שם): וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל - רִבָּה הכל:
אין צולין את הפסח על גבי כלי אבן או כלי מתכות, שנאמר: צְלִי אֵשׁ - לא צלי דבר אחר (היינו, שלא יִצָּלה הבשר על ידי חום האבן או המתכת). לפיכך אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור, צולין עליו. והרבה אוסרים גם בזה, אלא אם הבשר אינו נוגע בכלי אלא תלוי באויר. ואין צולין אותו בשפוד של מתכת, שהרי השפוד כולו חם וצולה מקומו:
כיצד צולין אותו? תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ ותולהו לתוך התנור והאש למטה. ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור חוצה לו, ולא יתנם בתוכו, שזה כמין בישול הוא. ושפוד של רימון היו בוררין לצליתו, כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלוהו. (שכן דרך שאר העצים, שמוציאין מימיהם בתוך האש, ועץ הרימון אינו מוציא מימיו כשמכניסים אותו באש):
נגע הבשר בחרסו של תנור, יקלוף את מקומו, מפני שהוא צלי החרס:
נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו, יטול את מקומו, שכל המרק והלחה שתפרוש ממנו כשיצָּלה, אסורה, שהרי אינה בשר צלי:
אין צולין שני פסחים כאחת מפני התערובת, (כלומר, שמא יתחלפו זה בזה ונמצא הפסח נאכל שלא למנויו), אפילו גדי וטלה:
אין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבֵרה, ודין תורה שיֵּאכל כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. (וי"א שאף מדין תורה נאכל עד חצות):
בני חבורה שנרדמו כולם בשֵׁנה (באמצע אכילת הפסח) אפילו בתחילת הלילה, אין חוזרין ואוכלין ממנו. ישנו מקצתן בתוך הסעודה, חוזרין ואוכלין:
וזה שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומוטעם; אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושררה. מלבד שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו להשהותו עד שיתבשל בקדרה:
כיצד אוכלים את הפסח - לאחר שאכלו מצה ומרור, מברך: 'אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על אכילת הזבח' - ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחילה. ומברך: 'אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על אכילת הפסח' - ואוכל מן הפסח. והיו אוכלים אותו על השובע. לפיכך היה אוכל תחילה שלמי חגיגה:
ולמה נאכל על השובע? כי אכילת קרבנות צריכה להיות לְמָשְׁחָה (במדבר יח), היינו, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים, שדבר צלי בא בקינוח סעודה. ויש אומרים:
שהיא גזרה שלא יבוא לידי שבירת עצם של הפסח שזה אסור מן התורה, שמתוך שיהיה רעב ירצה לשבור את העצם כדי לאכול תוכו. וכן נותנים גם טעמים אחרים לדבר זה - כדי שתהא אכילתו לשם מצוה בלבד ולא מחמת תאוה; וכדי שישאר טעם פסח בפיו:
כשהיו אוכלים את הפסח, היו קוראים את ההלל, שנאמר (ישעיה ל): הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג:
ואלו שאין אוכלין מבשר הפסח: הטמא, (ואם היו רוב ישראל טמאים בטומאת מת, עושים את הפסח בטומאה, והפסח נאכל בטומאה); הערל; ומי שבניו או עבדיו אינם נמולים, (ואפילו שבשעת שחיטת הפסח לא עכבוהו, כגון שקנה העבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להמול אלא אחר שחיטת הפסח, אף על פי כן מעכבים הם באכילתו); המומר לעבודה זרה; וגר תושב (נכרי שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ושומר מצוות בני נח); ושכיר (גר שמל ועדיִן לא טבל לשם גרות. ואפילו קנוי ליהודי לעבדות):
בית שאוכלים בו פסח - כעזרה שבמקדש:
כל האוכל מן הפסח, אינו אוכל אלא בחבורה אחת, ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה. והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמשה עשר, לוקה, שנאמר:
לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה:
בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, בין בזדון בין בשגגה, נאסר באכילה, והרי הוא כבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים - שהכל כטריפה ולוקין על אכילתו. אבר שיצא מקצתו, חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וקולף את הבשר, כל שבפנים - יאכל, וכל שבחוץ - ישרף. כשהוא מגיע לעצם (והרי אסור לשבור בו עצם, כדלהלן) - קולף עד הפרק ומפרק האבר שיצא מקצתו, מן הפרק, ומשליכו לחוץ:
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, צריכה כל חבורה מהן לעשות לה הקף (מחיצה), שנאמר: מִן הַבָּשָׂר חוּצָה - מפי השמועה למדו, שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו, (ואילו בית שיש שם שני פסחים, גם 'חוצה' של פסח זה, אינו חוץ, אלא הוא מקום פסח אחר). ואלו הופכין פניהם אילך ואוכלים, ואלו הופכין פניהם אילך ואוכלים, כדי שלא יֵראו מעורבים:
היו המים שמוזגים בו יינם, באמצע הבית, בין שתי החבורות, כשהשמש עומד למזוג - קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו, ואחר כך אוכל מה שבפיו, שאסור לאוכל לאכול בשתי חבורות:
ומפני שנעשינו אדונים, באה המצוה עליו שיהא נאכל במקום החבורה, ולא נוציאהו לחוץ, כדרך מלכי ארץ שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברוב עם שלהם; ודלת הארץ, בעת יכינו סעודה גדולה, ישלחו ממנה לחוץ, מנות לרעיהם, לפי שהוא חידוש אצלם:
ולרוב החפזון, אין פנאי לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין לשליח עד שישוב. והכוָּנה היתה להראות החפזון והמהירות, כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם, ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו. וצִוָּה לעשות הענינים ההם לנצח, לזכור איך היה הענין:
משתדלין שלא ישחוט לכתחילה את הפסח על היחיד, אפילו הוא ראוי לאכול את כולו, אלא מתקבצין חבורות חבורות:
הנותר מן הבשר והעצמות:
צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר, שנאמר (שמות יב): וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. ואם השאיר ממנו, עבר ב'לא תעשה' ואינו לוקה על 'לאו' זה שהרי ניתק ל'עשה', שנאמר: וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ - בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא, כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יִוָּתר ממנו - שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה - לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו השם יתברך מעבדות, ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדולה:
השובר עצם בפסח טהור, הרי זה לוקה שנאמר (שם): וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, אבל פסח שבא בטומאה (כשרוב הקהל טמא היה וכדומה) אם שבר בו עצם, אינו לוקה. אחד השובר את העצם בלילי חמשה עשר, או ששבר בו מבעוד יום (ארבעה עשר), או ששבר אחר כמה ימים - הרי זה לוקה. לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה:
אין חיָּבין אלא על שבירת עצם שיש עליה כזית בשר או שיש בה מח:
השובר אחר השובר, בעצם אחת, לוקה:
היה גדי קטן ורך שעצמותיו רכות, לא יאכל אותן, שזה שובר עצם. ואם אכל - לוקה; שאחד השובר עצם קשה או עצם רכה. זה הכלל: כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל, הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צליתו:
מאמר 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל':
בענין מצוה זו שהזהירתנו תורה שלא לשבור עצם בקרבן פסח, וכן שאר המצוות המרובות שבקרבן זה, כתוב בספר החינוך (בפרשת 'בא אל פרעה') מאמר נכבד, וזו לשונו:
משרשי המצוה - לזכור נסי מצרים, וכמו שכתבתי באחרות. וגם זה, גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן - ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם:
ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר: ולמה יצַוֶּה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישָּׁכח מפי זרענו? כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן. ועתה בני, בינה ושמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות; -:
דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד - אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים - מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע. כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות; -:
ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור, ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות - אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל, שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה באמת, אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו:
ועל כן אמרו חכמים ז"ל: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הִרבה להם תורה ומצוות', כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו להטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד:
ורמזו ז"ל על זה באמרם 'כל שיש לו מזוזה בפתחו, וציצית בבגדו, ותפלין בראשו - מובטח לו שלא יחטא', לפי שאלו מצוות תמידיות ונפעל בהם תמיד:
לכן אתה, ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך, כי אחריהם תמשך, ואתה לא תמשכם:
ואל יבטיחך יצרך לומר: 'אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלקים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, לשבת בשוקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר הלצות וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהן חטאות ואשמות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם'? - אַל בני, השמר מפניהם, פן תלכד ברשתם. רבים שתו מתוך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל:
ואחר דעתך זה, אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות בענין זכירת נסי מצרים שהן עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם, נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו. עד כאן מספר החינוך:
חגיגת ארבעה עשר:
כשמקריבים את הפסח בראשון (בפסח ראשון, בי"ד בניסן) מקריבים עמו שלמים ביום ארבעה עשר, מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות, ככל זבחי השלמים; וזו היא הנקראת 'חגיגת ארבעה עשר':
אימתי מביאין עמו חגיגה זו? - בזמן שהוא (קרבן הפסח) בא בחול, ובטהרה, ובמועט (כשהפסחים מועטים לפי האוכלים המנויים עליהם); אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת, או שבא הפסח בטומאה (שהיו רוב הצִּבור טמאי מת), או שהיו הפסחים מרובים - אין מביאין עמו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד:
חגיגת ארבעה עשר - רשות, ואינה חובה. ונאכלת לשני ימים ולילה אחד, ככל זבחי השלמים:
בשר חגיגה שעלה עם הפסח על השלחן, וכל התבשילין העולים עמו (עם הפסח) על השלחן, מתבערין עמו, ואינן נאכלין אלא עד חצות, כפסח עצמו, גזרה (כלומר, חוששים) מפני התערובת (שמא יתערב לו בשר הפסח במאכל אחר, ויאכלנו בשעת איסורו - רמב"ם סוף הלכות קרבן פסח):
סיפורו של נציב הרומיים:
בספר 'שבט יהודה' (מביאו הריעב"ץ בסידורו) מובאת עדותו של בן נכר, נציב הרומיים, שהיה בירושלים, והיה עד ראיה לכל העסק הגדול של קרבן פסח, ככל אשר בארו חז"ל מצוות אלו וככל ההלכות הקבועות בדבריהם. ועוד הוסיף הלה הרחבה ותפארת בדברים שראו עיניו ונחרתו בלבבו, ואשר אינם מגופי ההלכות. גם מעדות זו נראה דבר כבוד בית אלקינו ונדע מה שאבדנו בחטאינו ונתפלל בלב שלם להשם יתברך שיחזיר עבודת בית מקדשו במהרה בימינו:
וזה סיפורו של הנציב הנכרי:
כשמגיע ראש החֹדש הנקרא אצלם 'ניסן', יוצאים רצים ושלוחים במאמר המלך והשופטים, לכל סביבות ירושלים, לכל מי שיש לו מקנה צאן וקצת בקר - ימהר להביא המקנה כדי שימצאו עולי רגלים די זבחיהם, וגם למאכלם, כי העם רב מאד. וכל מי שלא היה בא לזמן הקצוב היו מחרימין כל ממונו לקדשי הבית. אז היו כל אנשי המקנה ממהרים ובאים. ובנחל סמוך לירושלים, היו מעבירין המקנה בנחל כדי שירחץ וינקה מכל לכלוך. ואמרו, שלזה אמר שלמה (שה"ש ו): שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה:
ובהגיעם להרים אשר סביב לירושלים, היה הריבוי כל כך, עד שלא נראה דשא; כי כולו הפך לבן מלבנינות הצמר. ובהגיע יום העשור, כי בי"ד מן החדש היו עושין אותו קרבן, היו יוצאין כולם לקנות את הזבח הנקרא אצלם 'פסח':
ומתקנת היהודים, שכשיוצאין לעבודה זו, לא יאמר שום אדם לחבירו: 'גש הלאה', או שיאמר: 'הניחני ואעבור', אפילו היה האחרון שלמה, או דוד מלכם. ושאלתי לכהנים, כי זה אינו מדרך המוסר, והשיבו: כי הוא להראות שאין גבהות לפני המקום בזמן הכנת עבודתו, כל שכן בעבודתו ממש, ובאותן השעות - כולם שוים לטובה:
ובהגיע יום י"ד לחדש, היו עולין במגדל גבוה שבמקדש, קראוהו העברים: 'לול', וכבש שלו עשוי כמין קאנפריו שלנו, ושלש חצוצרות של כסף בידם, ותוקעים. ואחר התקיעה מכריזין ואומרים: 'עם ה' שמעו, הגיע זמן שחיטת הפסח לשם מי ששכן שמו בבית הגדול והקדוש הזה'. וכאשר שמעו העם הקריאה, היו לובשים בגדי מועד, כי מחצי היום ולמטה, היה יום טוב לכל היהודים, לפי שהוא זמן הקרבן:
בפתח העזרה הגדולה היו עומדים י"ב לויים מבחוץ וגזרי כסף בידם, וי"ב מבפנים וגזרי זהב בידם. אלו שבחוץ - לישב ולהתרות בבאים שלא יזיקו זה לזה לרוב המהירות והפחז, ושלא יכנסו בערבוביא ויבואו למחלוקת; וכבר ארע בפסח אחד שמעכו שם זקן אחד עם קרבנו, לרוב הלחץ. והעומדים בפנים היו גם לישב ולהתרות היוצאים שלא ידחקו זה לזה. וכן אלו היו נועלין שערי העזרה כאשר ראו שנכנסו מה שיש בו די בפעם אחת:
ובהגיע אל מקום השחיטה, שורות שורות של כהנים היו, וכפות של כסף וכפות של זהב בידם. ושורה שהתחלתה של כסף - כולה של כסף, ושל זהב - כולה של זהב, וכל זה להידור ותפארת. וכל אחד מן הכהנים שבראש השורה, מקבל כף אחת מדם השחיטה ונותנה לחברו, וחברו לחברו, עד מקום המזבח. ושבראש המזבח היה מחזיר הכף ריקם ונותנה לחברו, וחברו לחברו, עד הסוף, באופן שכל כהן וכהן היה מקבל כף אחת מלאה ומחזיר כף אחרת ריקנית, ולא היה זה להם עיכוב, כי היו כל כך זריזים בעבודה זו עד שהיו הכפות נראות רצות ובאות כחצים ביד גבור:
ושלשים יום מקודם היו מרגילים עצמם בעבודה זו. ורואים מקום הטעות אשר אפשר, או מכשול שיסופק להם:
ושם שני עמודים גדולים גבוהים, ועליהם שני כהנים בחצוצרות של כסף בידם, ותוקעים בהתחלת קרבן של כל כת וכת, כדי להשמיע לכהנים העומדים שם על דוכנם שיאמרו ההלל בקול רינה ותודה, ובכל כלי שיר אשר להם. וכל הכלים היו מוציאין שם ביום ההוא. וכן בעל הקרבן אומר ההלל. ואם עדיִן לא נגמרה השחיטה, חוזרין וקורין:
אחר השחיטה, היו יוצאים אל העזרות. ושם על הכתלים סביב, שִׁני ברזל ומזלגות לתלות הקרבן ולהפשיט. ושם אגודות אגודות של מקלות, שכאשר לא ימצא מזלג פנוי - לוקח מקל אחד על כתפו וכתף חברו ומפשיט, ונותן מה שראוי לתת למזבח, ויוצא והולך בשמחה וטוב לבב, כמו שהולך למלחמה ונצח. כי דופי וקלון מתמיד היה ביניהם, מי שלא הקריב קרבן הפסח במועדו:
והכהנים, בשעת אותה עבודה, היו לובשים אדום, מפני שלא יראה דם אם יפול על הבגד. והלבוש, לבוש קצר עד השוק, ועומדים יחפים, ובתי היד עד הזרוע לבד, כדי שלא יעכב בשעת אותה עבודה. ועל ראשן כובע קטן, ושלש אמות מצנפת קשור סביבו; והכהן הגדול, היו לו ארבעים כריכות מצנפת, כפי מה שספרו לי, והיא מצנפת לבנה:
והתנורים שהיו צולין בהם הקרבן, היו על פתחיהם. ואמרו לי: כי הוא לפרסם האמונה, ולשמחת החג. ואחר הצליה, אוכלים בקול הלל ורינה, ונשמע קולם למרחוק. ואין שער משערי ירושלים שינעלו דלתו בלילי הפסח, מפני כבוד העוברים והשבים כי רבו. עד כאן לשון הרומי:
קדושת פסח בזמן הזה:
יש ליזהר שלא ליחד בשר לפסח, היינו שלא יאמר אדם על שום בהמה, בין חיה בין שחוטה: 'בשר זה לפסח', מפני שנראה כאילו הקדישו מחיים לקרבן פסח, ונמצא אוכל קדשים בחוץ, אלא יאמר: בשר זה ליום טוב:
ויש אוסרים לומר אפילו על תרנגול או על דגים, שיהא לפסח:
ערובי חצרות וערובי תבשילין:
נהגו בהרבה קהילות ישראל, שקודם הפסח היו גובין קמח מכל בני העיר, דבר מועט מכל אחד, ועושין ממנו חלת מצה גדולה כשיעור שמונה ביצים, ולא פחות משיעור שש ביצים (יש אומרים שהביצים שבזמנינו קטנים בהרבה מהביצים שבזמן חכמי התלמוד, ומשערין הביצה בכ- ס"מ מעוקב), ומביאין אותה לבית הכנסת ועושין בה ערובי חצרות ושיתופי מבואות לכל בני העיר; סמוך לחשכה קודם תפילת ערבית של החג, נוטל הרב או אחד מטובי הקהל את המצה בידו ומברך עליה בבית הכנסת: 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על מצוַת ערוב':
ואחר כך מוסיף ואומר בנוסח הכתוב בסידור, או בכל לשון ששומע, נוסח שענינו:
'בזה הערוב יהא מותר לנו להוציא ולהכניס מבית לבית, ומחצר לחצר, מגג לגג, מבתים לחצר ומחצר לבתים, כל הצריך לנו - בכל שבתות השנה וימים טובים, לנו ולכל בני ישראל הדרים בעיר הזאת', ואחר כך נותן את המצה הזו במקום שמור בבית הכנסת, והיא שמורה שם עד ערב פסח בשנה הבאה:
וענין ערוב זה, מצוַת חכמים היא, ושלמה המלך ובית דינו תקנו אותה להתר הטלטול בשבת, לאחר שכבר נעשה ערוב מחיצות סביב העיר או השכונה, העושה את כל העיר או השכונה כרשות אחת:
עיר שעשו לה מחיצות סביב וקבעו בה דלתות כהלכה וכדומה, וכן שכונה הסגורה במחיצותיה, ואפילו חצר שבתיה סוגרים אותה מכל צד - מדין תורה הרי הן כרשות היחיד ומותר לטלטל בכולה בין המחיצות, כאדם המטלטל בביתו מחדר לחדר. אבל גזרו חכמים שבמקום שיש שם הרבה שכנים וכולם שותפים בחצר, וכל בני החצרות שותפים בשכונה, ובני השכונות שותפים ברחובות העיר ובשוקים - יהו בני החצר מערבין אלה עם אלה, וכן בני השכונות משתתפים אלה עם אלה, על ידי הנחת פת השיכת לכולם, במקום אחד; -:
כלומר: כולנו מעורבין יחד, ואוכל אחד לכולנו, ואין כל אחד מאתנו חולק רשות מחברו, אלא כשם שיד כולנו שוה במקום הזה, כך יד כולנו שוה בכל מקום שיאחז כל אחד לעצמו, והרי כולנו רשות אחת:
ואם אין עושים ערוב זה, יטעה העם ויראה כל אחד את ביתו - כרשות היחיד, ואת החצרות, השכונות והרחובות המשותפים לכולם - כרשות הרבים, ויאמרו, מותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים, ויבואו להוציא ולהכניס מרשותם לרשות הרבים שאינה מוקפת במחיצות:
עושין ערובי חצרות, אפילו לא גבו מכל אחד את חלקו, אלא אחד מבני החצר, השכונה, או העיר, נוטל משלו, פת כשיעור שאמרנו לעיל (כדי שמונה או לפחות שש ביצים) ומזכה בה את הרבים, ואפילו הם אלף או יותר, ומערב על כולם. וכך נוהגים היום רוב העולם, שאחד מזכה את כולם בפת שלו ואין גובים מכל אחד חלקו:
וכשהוא מזכה את הרבים משלו, אינו יכול אלא על ידי אחר: נותן את הפת ביד איש אחר שאינו סמוך על שלחנו, ואומר לו: זכה בפת זו עבור כל בני העיר או השכונה, וחוזר ונוטלו מיד הזוכה, ומברך ואומר: בזה הערוב וכו':
וטעם שנהגו לעשות ערובי חצרות בערב פסח - מפני שלפנים היו גובים מכל אחד את חלקו בקמח, וקודם הפסח, הקמח מצוי היה בכל בית לאפות ממנו מצות; ומשום שהמצה הזו ראויה לשמרה גם בפסח, לפי שאין בה חמץ:
ויש נוהגין לעשות ערובי חצרות כל ערב שבת משום חשש שמא נתעפשה הפת הישנה ואינה ראויה עוד לאכילה ואין יוצאין בה משום ערוב:
אין עושין ערובי חצרות אלא בפת שלמה, ולא בפרוסה אפילו היא גדולה הרבה. אבל מצרפין מצות שלמות לשיעור שמונה ביצים:
עושין ערוב תבשילין בכל ערב יום טוב הסמוך לשבת. לפיכך לא מזדמן לבני ארץ ישראל לעשות ערוב תבשילין בערב פסח, כיון שיום ראשון של פסח לעולם אינו חל ביום ששי הסמוך לשבת (שהרי כלל: 'לא ב'ד'ו' פסח'), אבל בחוץ לארץ שכל הימים הטובים הם של שני ימים, עושין ערוב תבשילין בערב פסח, אם חל יום טוב להיות בימים חמִשי ושִׁשי:
ושאר ענינים ודינים של ערוב תבשילין, מבוארים בחלק א', בעמוד כט:
טבילה במקוה:
אמרו חכמים: חיָּב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר (ויקרא יא): וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ - יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבלה? וכו', מה תלמוד לומר וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ? - ברגל:
ולמה דרשו חכמים את הציווי על הטהרה שנאמר בתורה סתם, לענין הרגל ולא לענין השבת שחמורה מן הרגל? אלא לפי שברגל חיָּב כל אדם מישראל לעלות לירושלים ולהֵראות את פני ה' במקדש ולאכול מן הקדשים, ואי אפשר לקיֵּם מצוות אלה כשהוא טמא אלא לאחר שיטהר:
ולמה צִוו חכמים על הטהרה ברגל גם בזמן הזה, והרי אין לנו עתה מצוַת ראיה, ולא קרבנות? אלא שחיָּב כל אדם מישראל שיראה עצמו תמיד כאילו בית המקדש בנוי ויחזיק עצמו בטהרה כאילו בא לאכול מן הזבחים ומן הפסחים כאשר צוְּתה לנו התורה במועדם, ולפי רוב האמונה והבטחון שנאמין ונבטח בה' שיחדש ימינו כקדם, ונשמור על טהרת גופנו להיות ראויים תמיד לקים את דברו - כן יחיש ה' את גאולתנו ופדות נפשנו ותחזינה עינינו בבנין בית תפארתו במהרה בימינו:
וטהרה שאמרו חכמים, היא שיטבול כל גופו במים שאינן שאובין, מי הים, או מי הנהר, או במי מקוה הַכָּשר לטבילה. כך היא המצוה לכתחילה. ואם בא להטהר במים שאובין - אינו נטהר על ידי טבילה במים אלה, אלא על ידי שפיכה שנשפכים על ראשו ועל כולו ללא הפסק, מים כשיעור של תשעה קבין, שהם קרובים לשלשה עשר ליטרים (ויש אומרים: כ- ליטרים). זה הכלל: טהרה במי מקוה או מי בראשית - בטבילה ולא בשפיכה, במים שאובין - בשפיכה ולא בטבילה. אלא שהטהרה במקוה או בים או בנהר, מעולה מן הטהרה שעל ידי נתינת תשעה קבין מים שאובין; וביותר, בערב פסח:
כתוב בספרים, שכשם שהכשרת כלים להוציאם מידי חימוץ להכשר פסח, היא על ידי הגעלה ורתיחה ושטיפה במים; כך הכשרת האדם שיצא משעבוד היצר הרע שנמשל לחמץ, ויכנס לידי חרות הנפש, היא על ידי רתיחת גופו בזעה מטורח מצוות החג ומאפיַּת מצות מצוה, ובדמעות שיתודה על עוונותיו, ואחר כך טובל במקוה טהרה וכך הוא יוצא מטוהר בטהרת הגוף והנפש, ונעשה מוכן לקבל עליו קדושת החג:
'ובטבילה ערב פסח יכוֵּן כי יצאה נפשו לגמרי משעבוד הסטרא אחרא. ששלשים יום קודם הפסח מוציא הקדוש ברוך הוא בכל לילה מעט, ובליל פסח נטהרין לגמרי; והבא ליטהר, מסיְּעין אותו':
הכנה לסדר:
כשם שחיָּב אדם לכבד ולענג את החג הזה בתספורת נאה ובבגדים חדשים ונאים ובמאכלים טובים ומשובחים שיקנה לכבוד הפסח אפילו ביותר מיכלתו - כך חיָּב כל אדם לעטר את שלחנו בלילה הזה בכל יקר ותפארת אשר רק תשיג ידו אפילו במאמץ גדול. ואל יהא צנוע באותה שעה, ולא יהא חס על בגדי החמודות וכל כלי חמדה שבביתו מלעטר בהם את שלחנו, מיטת ההסבה, וכל כלי הבית הזה, שהוא דומה באותו הלילה להיכל מלכים, ואין עניות במקום מלכות:
ואף על פי שמעשי היום הזה של ערב פסח מרובים מאד, צריך כל אדם להשתדל בכל כחו שהכל יהיה מוכן מבעוד יום, שלחנו ערוך, מיטתו מוצעת, תבשיליו מבושלים, וכל צרכי הסדר עשויים קודם שיתקדש החג, כדי שלא יצטרך לשהות כלום בערב. ומיד בבואו מבית הכנסת יהיה מסב לשלחנו ויקדש ויתחיל בסדר ליל שימורים זה, וכל אנשי ביתו, לרבות התינוקות הקטנים, נעורים ומסבים עמו כולם; -:
שמצוַת הלילה הזה בבנים ובבנות הקטנים, להתמיה אותם בעשיות שונות שלא מן הרגיל, לדובב פיהם בשאלות ולקיֵּם בהם המצוה הכתובה בתורה ללילה זה: והגדת לבנך:
'אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש, חוץ מערבי פסחים וערב יום הכיפורים. בערבי פסחים - בשביל התינוקות, כדי שלא ישנו, ובערב יום הכיפורים - כדי שיאכילו את בניהם':
'אמרו עליו על רבי עקיבא, שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו':
ליל הסדר:
ערבית בבית הכנסת / מצוה בזמנה ולא קודם זמנה / ליל התקדש חג / מנהג רבנים / בגד לבן לסדר הלילה / הדלקת הנר / הסדר / סדר הלילה / מצוות הלילה בזמן הזה / כללים לעריכת הסדר / כל הסדר בקצרה / סימני הסדר / קידוש היום / דינים טעמים ורמזים למצוות הלילה:
הסבה, ארבע כוסות, מצות, מרור וחרסת, כרפס, כורך, זרוע וביצה, אפיקומן:
סדר ההגדה / מתחיל בגנות ומסיֵּם בשבח / מבנה ההגדה וחלקיה / אמירת ההגדה בכל לשון:
ליל הסדר:
ערבית בבית הכנסת:
תפילת לילה זה אינה נבדלת מן התפילה שמתפללים בכל שלש הרגלים, שכן כל המצוות המיוחדות ללילה זה, אדם עושה אותן בביתו ועל שלחנו ואין להן שום יחוד בתפילה. מכל מקום נִכר יחודו של הלילה הזה גם בבית הכנסת, וכאמור להלן:
יום טוב ראשון של פסח שחל להיות בשבת, אין אומרים בערבית ברכה מעין שבע ('ברוך אתה ה'... מגן אבות') לאחר תפילת העמידה. לפי שתפילה זו נתקנה לצורך 'העם שבשדות', שמפני אריכות הדרך עד לביתם עלולים הם לפעמים לאחר בואם לבית הכנסת, לכן מאריכים קצת בתפילה כדי שלא ימצאו בית הכנסת לאחר התפילה ריק מאדם ויש חשש מפני המזיקין; ואילו בערב פסח, כל אדם בביתו אחר חצות היום, שהעבודה בשדה אסורה:
ועוד, הרי בלילה זה ממהרים כמה שאפשר כדי להקדים את הסדר מפני התינוקות, וכן נהגו לקרוא את ההלל בבית הכנסת כאמור להלן והתפילה מתאחרת בלאו הכי, וגם לילה זה הוא ליל שימורים, משומר מן המזיקים:
אף על פי כן, ישנן קהילות שאין משנים מכל השנה ונוהגים לומר 'מגן אבות' גם בליל פסח שחל להיות בשבת:
בבתי הכנסת שנוהגים בהם בכל השנה לקדש על היין בסוף התפילה של ליל שבת ויום טוב - בלילה הראשון של פסח (ובחו"ל גם בלילה השני) - אין מקדשים בבית הכנסת. לפי שכוס של קידוש, הראשונה מארבע כוסות היא, ואי אפשר לאחת בלא כולן. ועוד, שכל עיקרו של קידוש בבית הכנסת נתקן מפני האורחים שאין להם בית לסעוד, ובלילה זה כל אורח מסב על שלחן בבית, ולא בבית הכנסת ובית המדרש:
וגם הטעם האחר בתיקון קידוש בבית הכנסת, כדי שישמעו העם את הקידוש ויהיה שגור בפיהם בשעה שמקדשים בביתם ולא יטעו בו - אינו שיָּך בלילה זה שהכל מקדשים בשעה שההגדה מונחת לפניהם פתוחה:
ואולם ההֶכר הגדול ביותר, הוא ההלל שאומרים באותו הלילה (ובחו"ל - גם בליל שני) גם בבית הכנסת, לפי מנהג רוב ישראל בתפוצותיו, מה שאין עושין כן בכל השנה. לפי שאין קוראים את ההלל אלא ביום, ואולם אותו הלילה - כיום יאיר, וקוראים בו הלל שלם בברכה תחילה וסוף. וכבר נזכר מנהג זה במסכת סופרים. ואומרים את ההלל הזה בשמחה עצומה ובנעימה של רינה ושירה כדי לקיֵּם מה שנאמר (תהלים לד) וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו:
ואף על פי שכמה מגדולי הפוסקים חולקים בדבר, כבר נהגו רוב ישראל לקרֹא את ההלל בליל התקדש חג בציבור ובברכה, תחילה וסוף:
וטעם המנהג - כדי לפטור בברכה זו את ההלל שכל אדם אומרו על שלחנו בבית עם סדר הלילה. ולמה אמרו לפטור בברכה זו שבבית הכנסת את ההלל שעל שלחנו ולא אמרו לברך לכתחילה על ההלל שעל הסדר, והלא זה עיקר ההלל ולא זה שבבית הכנסת? אלא לפי שההלל שאומרים בתוך ההגדה, כחלק מן ההגדה וסיפור יציאת מצרים נחשב. ולא תקנו חכמים לברך על מצוה זו של סיפור יציאת מצרים:
ולמה לא תקנו ברכה על מצוַת ההגדה כשם שתקנו ברכה עובר לעשיַּת שאר מצוות?:
יש מי שאומר טעם לשבח בדבר זה - לפי שאדם מישראל שובע בלילה הזה חרות ופדות הנפש, וכל ההגדה כולה אומרה כברכה והודיה לה' שהטעימו טעם זה של בן חורין ונפשו שבעה מן הטעם. נמצא שההגדה גופה היא ברכה ואין מברכין על הברכה, כשם שברכת המזון היא מצוה מן התורה שנאמר (דברים ח): וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ, ואין מברכין על מצוה זו כשבאים לקיְּמה. היא עצמה ברכה ונבוא אנחנו ונברך ברכה על הברכה?:
ועוד אמרו חכמים הרבה טעמים אחרים לדבר:
לפי שסומכין על הקידוש שמזכירין בו יציאת מצרים; -:
לפי שאומרים בהגדה ברכת 'אשר גאלנו' שהיא ברכה; -:
ועוד אמרו טעם נוסף, למה אין מברכים על ההלל הנאמר על השלחן - לפי שמחלקין אותו ואין אומרים אותו כולו בבת אחת. וכן נאמרו גם טעמים אחרים בדבר זה:
מצוה בזמנה ולא קודם זמנה:
גם מי שרגיל תמיד להרבות בהכנות בכל דבר של מצוה כדי לעשותה על הצד המובחר - בלילה זה הכל ממהרים להתחיל בסדר, שכך היא מצוָתו מן המובחר להתחיל בו בלי שהיות, בשביל התינוקות שלא יִשנו. שמצוות הלילה בהגדה לתינוקות:
ואף על פי שאמרו למהר בלילה זה ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו, לא יקדש עד הלילה, וכל שכן שלא יאכל כזית מצה לפני שתחשך:
שכן בכל סעודות שבת ויום טוב מותר להוסיף מן החול על הקֹּדש ולהסב אפילו מבעוד יום, אבל פסח שונה, כיון שזמן אכילת מצה אינו אלא בלילה בדומה לקרבן פסח, שנאמר בו (שמות יב): וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה וגו' ואכילת מצה הוקשה לאכילת פסחים שנאמר (במדבר ט): עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (את קרבן הפסח):
וכיון שאכילת מצה שהיא מן התורה, אינה אלא בלילה, לכן גם ארבע כוסות שתקנו חכמים, אינן אלא בלילה בזמן הראוי לאכילת מצה. שכל מה שתקנו חכמים - כעין של תורה תקנו. וגם כוס של קידוש היא אחת מארבע כוסות, לפיכך צריך לקדש בלילה ממש, אחר צאת הכוכבים:
ליל התקדש חג:
רצה הקדוש ברוך הוא לשמח לבב ישראל ולהפיח בהם תקוה טובה לאחרית הימים ולהודיע להם את גדולתם של אותם הימים, הרי הוא אומר (ישעיה ל): הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג. כלומר, השיר שלעתיד, יהיה כלילה הזה של פסח:
'כשירו של הלילה' אינו אומר, אלא: 'כליל' - לפי שליל התקדש חג הוא עצמו כולו שירה. ואין הכוָּנה רק לאותו לילה שבו יצאו ישראל ממצרים, ולא רק לאותה שעה שעלו מן הים ואמרו שירה, שהרי אז עדיִן לא נתקדש החג, שכן מצוות החג שנאמרו להם במצרים, לקיְּמן לאחר זמן נאמרו, שכן נאמר בהן (שמות יב): לְדֹרֹתֵיכֶם:
אלא ליל התקדש חג שבכל דור ודור ובכל שנה ושנה ובכל בית ובית מבתי ישראל, שישראל יושבים שם וממללים גבורות ה' ומספרים תהילתו אשר עשה עמהם בצאתם ממצרים - באותה שעה ובכל אותו הלילה, כל לב ובשר ירננו אל אל חי, דרי מעלה ודרי מטה, כתלי הבית וכל כליו, יריעות השמים ותחתיות הארץ, הים והמון גליו - הכל מלא שירה ורון בליל התקדש חג:
ושירה זו, שירת ליל זה, שירת כל היקום, לא תמיד היא נשמעת לאוזן האדם; יש שהאוזן אטומה משמוע ויש שהיא שומעת ואינה יודעת שהיא שומעת. מסַכים של שכחה מבדילים. טרדות של תאוה מבלבלות. אבל אם זוכה אדם פעם אחת שלבבו טהור, שקט ושלו - אותה שעה הוא קולט את השירה הזאת שמתוך עצמו היא יוצאת ומתוך כל מה שסובב אותו וממלא את החלל - הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'! אותה שעה הנפש מבקשת: יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם - מי יתן והיה לבבי זה כל הימים וארגיש בשירה זו תמיד ולא יבדילו המסכים ולא יבלבלו הטרדות, ואראה תמיד כי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ, מְהֻלָּל שֵׁם ה':
וכשתמלא הארץ דעה את ה' באחרית הימים וכל פה יאמר שירה, לא יהיה השיר אשר יוּשר ביום ההוא, גדול משירת ליל התקדש חג, אלא הלבבות יהיו פתוחים והאזנים פקוחות והכל יהיה בגילוי:
לפיכך חיָּב כל אדם להשתדל לטהר את לבבו קודם הסדר המקודש שהוא בא לערוך עתה. וכשלבו יהיה פנוי, גם אזניו תשמענה את שירת לילה זה וכל לבו ובשרו ירננו אל אל חי:
כתוב בספר של"ה הקדוש, וזו לשונו:
אחר התפילה יחזור לביתו ויתנהגו הוא ואשתו כמלך ומלכה ובני ביתו כבני שרים. ויכינו כלי כסף וכלי זהב, בגדי משי ורקמה מכל מה שחננם ה'. והכל כדי להראות לַכֹּל שמחת לבו בחסדו של מקום:
קדושת לילה זה וכל הדינים הנוהגים בו, קדושה רבה במאד. כי אז בחר בנו השם יתברך מכל העמים וקדשנו במצוותיו. על כן ראוי לאדם להיות נזהר שלא ידבר בלילה זה שום שיחה משיחות חולין, ויזהיר לבני ביתו על זה, ולא יהיו נפרדים מדבקות השי"ת, רק יתעסקו במצוות הלילה ובסיפורי נסי מצרים ולפרסמם לבני ביתו. עד כאן:
אמרו עליו על המהרי"ל שהיו לו בביתו פקדונות של נכרים, כלי כסף וכלי זהב יקרים, וכל השנה לא היה משתמש בהם, ובליל הפסח היה מסדר את כולם על שלחן מיוחד כדי להרחיב לבו בראיתם. וכל כך למה - כדי להכנס לסדר הלילה בלב פתוח, בלב שמח, שאין הקדושה והשירה העליונה שורה אלא על לב שמח:
מנהג רבנים:
מנהג היה בקהילות ישראל, שהרבנים ומורי ההוראה היו מאחרים שבתם לסדר הלילה והתחילו את הסדר שלהם שעה ארוכה אחרי שהתחילו כל העם:
טעם הדבר, לפי שבלילה זה מזדמנות שאלות של איסור והתר יותר מבכל השנה, והשאלות של חמץ ומצה הן חמורות מֵאחרות. והרי שיכור אסור להורות, ודין שיכור בשותה רביעית יין. הרי שהשותה כוס של קידוש כבר אסור להורות - לפיכך היו מאחרים עד שעה שרוב העם הגיעו ל'שלחן עורך' שבסדר, ואם היתה שאלה באחד הבתים, כבר היתה באה לפני הרב עד שעה זו:
אומרים עליהם על שני חכמים גדולים שהיו בירושלים, רבי שמואל סלאנט והסבא קדישא רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זכר צדיקים לברכה - שתפסו דרך של זריזות וחכמה יתרה בענין זה; -:
היו מקצרים בתפילת ערבית, ויושבים מיד לסדר וממהרים בו בכל כחם. לא יצאה שעה מרובה עד שגמרו את סדריהם, והיו עולים על מיטותיהם וישנים כחצי שעה. ולא היה קול קריאת ההגדה עולה מבתי ישראל, עד שחכמים אלה בזריזותם, קמו משנתם, והרי השֵּׁנה מפכחת את היין וכבר מותרים הם להורות. ואם נזדמנה שאלה עד אותה שעה, עדיִן היו מצויים בעיר מורי הוראה אחרים שלא הגיעו לקידוש:
ועל כגון זה אפשר לומר: אחד המאחר ואחד הממהר, ובלבד שיכוֵּן לבו לשמים:
בגד לבן לסדר הלילה:
אף על פי שאמרו, מצוה להתנאות בלילה הזה בבגדי יקר של משי ורקמה וכן בגדי צבעונין יפים, נהגו בקהילות אשכנז שראש המסובים לובש בגד לבן חלק:
יש אומרים טעם למנהג הזה, לפי שבגד לבן הוא לבוש המתים ולפיכך לובשים אותו כדי להזכיר גם אבלות ושלא יבוא להתגאות יותר מדי. וכדרך שאמרו הטעם במנהג שנהגו רבים לאכול בליל הפסח ביצים שהוא מאכל אבלים. ולהזכיר חורבן בית המקדש שהיה בתשעה באב ושחל תמיד ביום שחל בו ראשון של פסח:
ואחרים חולקים על הטעם הזה ואומרים: אדרבא, בגד לבן חלק, הוא היפה שבבגדים, והוא לבושו של הכהן הגדול בשעה שנכנס לפני ולפנים. ואף בלילה זה כל איש ישראל העושה סדר עבודה המקודש הזה, הוא ככהן גדול בשעת עבודה:
מנהג זה של לבישת בגד לבן בליל הסדר, אינו נהוג בקהילות ספרד:
הדלקת הנר:
לפני הקידוש, האשה מדליקה נרות, ומברכת עליהם שתי ברכות: 'להדליק נר של יום טוב' ו'שהחיָנו':
חל יום טוב להיות ביום חול - מדליקה נרות אחר התפילה או עם כניסת היום, מברכת הברכות קודם ואחר כך מדליקה. ויש מדליקות נרות מבעוד יום, כמו בשבת:
חל להיות בשבת - מדליקה נרותיה מבעוד יום לפני כניסת השבת, מדליקה קודם ואחר כך מברכת. ובכמה קהילות נהגו לעולם לברך קודם ההדלקה. וכשהיא מברכת, מזכירה גם של שבת ואומרת: 'להדליק נר של שבת ויום טוב' ו'שהחיָנו':
בשעה שמברכת 'שהחיָנו' על הנרות, תכוֵּן האשה לצאת ידי ברכת 'שהחיָנו' גם על שאר מצוות הלילה, כשם שהאיש מכוֵּן כך בברכת 'שהחיָנו' שאומר בקידוש על הכוס. ויש שאינן נוהגות בברכת 'שהחיָנו' בהדלקת הנרות:
סדר הלילה:
לפי שמצוות הלילה הזה מרובות מאד ויש בו מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ומצוות דרבנן ותקנות וגזרות והלכות גדולות ומנהגים קדושים, וכולם, אדם עושה אותם על שלחנו; ולפי שאמרו חכמים: אין עושין מצוות חבילות חבילות, אלא כל מצוה בשעתה ובמקומה, ושלא יאחר את המוקדם ולא יקדים את המאוחר - לכך תקנו להם חכמים קדמונים לישראל שיהו עושים את מצוות הלילה על הסדר. וקבוע הוא הסדר הזה לכל ישראל בכל הדורות, ואסור לשנות:
ובעוונותינו, שחרב בית המקדש, ואין לנו לא פסח ולא זבח חגיגה ונתמעטו המצוות התלויות בקרבנות חובה אלה, אף על פי כן מרובות עדיִן המצוות שאנו מקימים אותן על שלחננו בליל הפסח; ועוד נתוספו עליהן תקנות חכמים שתקנו לעשותן בזמן הזה לזכר מה שהיינו עושים בזמן שבית המקדש היה קיָּם:
ואף על פי שנשתנה עלינו עתה סדר זה מכמות שהיה בזמן הבית, הרי גם בזמננו סדרו של הלילה קבוע וקיָּם כמטבע שטבעו חכמים, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונחזור לסדר הראשון:
'לכך יהא כל אדם חרד באימה לקים מאמר חכמים שתקנו חכמים מצוות הסדר וההגדה. ולא יהא הדבר קל בעיניו, אף אם כמה דברים יש בסדר שנראה בעיני האדם שאין הקפדה בהם - ישכיל בדעתו לקיֵּם, שאין שום דבר ריק בהם'. (מהרי"ל):
וזו לשון הזֹּהר הקדוש בענין סיפור יציאת מצרים:...'המצוה הבאה - לספר בשבח יציאת מצרים. שחיב כל אדם לספר תמיד בשבח הזה לעולמים. הרי אמרו, כל אדם המספר ביציאת מצרים בשמחה ובחדוה, מזומן הוא לשמוח עם שכינת אל בעולם הבא. ששמחה זו גדולה מכולן, שזוכה האדם לשמוח באלקיו:
אף הקדוש ברוך הוא שמח בסיפור זה. ובאותה שעה הקדוש ברוך הוא מכנס לכל פמליותיו ואומר להן: לכו ושמעו סיפור שבח גדולתי שבני מספרים ושמחים בגאולתי. אז מתכנסים כולם ובאים ומתלוים עם ישראל ושומעים סיפור השבח שהם שמחים בשמחת הגאולה של אלקיהם. ואחר הם באים ומודים לקב"ה על כל הנסים והגבורות האלה, ומשבחים אותו בגוי קדוש שיש לו בארץ, השמחים בחדות הגאולה של אלקיהם, ואז יגדל כח וגבורה למעלה:
ואף ישראל נותנים כח לאדוניהם בסיפור זה, כמלך שגדל כחו וגבורתו בשעה שמשבחים אותו על גבורותיו ומודים לפניו, והכל יראים מפניו וכבודו מתעלה על הכל. ומשום כך צריך לשבח ולספר ביציאת מצרים, כמו שנאמר; כגון זה, חיָּב אדם לספר בגדולתו של הקדוש ברוך הוא תמיד ולפרסם הנס בכל המעשים שהוא עושה':
'שמא תאמר, חובה זו למה, והלא הקב"ה יודע הכל, מה שהיה כבר ומה שעתיד להיות, ולמה הפרסום הזה לפניו על מה שעשה לבדו ויודע מעשיו?' -:
'אף על פי כן צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפניו בכל מעשיו של הקב"ה, משום שדברי הסיפור עולים למעלה וכל פמליא של מעלה מתכנסים ורואים אותם ונותנים הודיה לקב"ה ומתעלה כבודו עליהם למעלה, וכן למטה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן':
סודות עמוקים ורזי עולם וענינים נשגבים וטמירים הכניסו רבותינו בכל מעשה ובכל מנהג שאנו עושים בלילה הזה ובסדר המוקדמים והמאוחרים. ואף חילוקי המנהגים שבין קהילות ישראל - הכל קֹדש ואין לשנות, וכל אחד יחזיק במנהג אבותיו:
ואף שאין אנו יודעים בהם אלא פשוטם בלבד, כיון שאנו שומעים לדברי חכמים ועושים כמעשיהם ומתכוְּנים שיהו כל מעשינו עשויים בכוָּנות שכוְּנו בהם חכמים, הרי אנו זוכים על ידי מצוות אלה של הלילה להתרומם ולהתקדש קדושה עצומה. שכן ההתרוממות והקדושה - על ידי יתרון הטהרה ושמחת הלב הן באות, יותר מאשר על ידי יתרון הדעת:
לכן הפליגו חכמים בשבח אותו הלילה ובשבחם של ישראל המתקדשים ומִטָּהרים במצוות שהם עושים בלילה הזה על שלחנם, ואמרו: מניח הקב"ה את כל פמליותיו בשמים ואת הצדיקים בגן עדן ובא לראות את ישראל בארץ שהם שמחים במצוות הלילה הזה ומספרים תהילותיו:
אף אנו שאין לנו עסק בנסתרות, נקבל שכר על האמונה שאנחנו מאמינים ברוממות כל הדברים שבסדר ליל פסח, וכן נזכה לקבל שכר על הדרישה לדעת את פשטותם של הדברים, עיקרי הסדר הזה, טעמי מנהגיו והרמזים הגלויים שבהם, שכיון ששוים הם לכל נפש - חיָּב כל איש לדעתם:
ולענין שם 'סדר' הוסיף המהר"ל מפראג, שבא לרמז על הנסים והנפלאות שעשה עמנו הקב"ה במצרים שמזכירים בלילה הזה, והם מקור כל הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה עמנו בכל הדורות ושעתיד לעשות עמנו לעת קץ, שגם הם בסדר ובמשטר נעשים, והכל עלה במחשבה תחילה ואין נס שנעשה חוץ מן הסדר:
אף כל תהלוכות הגלות והשעבוד, הכל בסדר ובכוָּנה תחילה מאת מסבב הסיבות:
אף גם זאת אמרו חכמים לענין קריאת שם 'סדר' לתחילתו של יום טוב של פסח, כיון שחג, זה סדר הוא לכל חגי ומועדי השנה, שימי הפסח סימנים הם לכל החגים והזמנים. (כמפורט להלן בעמוד שלט):
מצוות הלילה בזמן הזה:
שתים הן מצוות עשה מן התורה המיוחדות ללילה זה ושהן נוהגות גם בזמן הזה:
אכילת מצה, וסיפור יציאת מצרים - היא מצוַת ההגדה:
בָּרִאשֹׁן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ מַצֹּת (שמות יב) - זו מצוַת אכילת מצה; וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (שם יג) - זו מצוַת ההגדה. ואף על פי שכתוב במצוה זו בַּיּוֹם הַהוּא, קבלו חכמים שמצוַת ההגדה שאמרה תורה כאן, היא בליל ט"ו בניסן, בשעה שמצה ומרור (ובזמן הבית, גם פסח) מונחים לפניך, ככתוב בַּעֲבוּר זֶה - מראה עליהם ומגיד לבנו: בעבור זה - בעבור שאקיֵּם מצוותיו אלה עשה ה' לי:
וכן קבלו חכמים, שמה שכתוב כאן וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, מפני שדבר הכתוב בהוה, וכל אדם שיש לו בן, מצווה לספר לבנו. ואם אין לו בן, חובה עליו להגיד לכל מי שיושב עמו. ואפילו יושב לבדו, חיָּב להוציא את הדברים בפיו בינו לבין עצמו:
הרי שתי מצוות מן התורה. ואילו כל שאר המצוות שאמרה תורה בקרבן פסח ובקרבן חגיגה שבא עם הפסח כמו שכתבנו לעיל, אינן נוהגות בזמן הזה, כיון שאין לנו מזבח להקריב עליו קרבנותינו:
אכילת מרור בזמן הזה אינה מן התורה אלא מדברי סופרים, כיון שמִּן התורה אין חיָּבים בו אלא עם קרבן הפסח. ועוד יש מצוה אחת מדברי סופרים שמיוחדת ללילה זה, היא מצוַת שתיַּת ארבע כוסות יין:
הרי ארבע מצוות בלילה זה: שתים מן התורה - מצה והגדה; ושתים מדברי סופרים - ארבע כוסות ומרור; מלבד מצוַת קידוש היום שהיא באה קודם לכולן, אלא שאינה מיוחדת רק ללילה זה דוקא, שהרי היא נוהגת בכניסת כל חג ומועד שנזכר בתורה, שאומרים קידוש על הכוס (חוץ מליל יום כיפורים) ומברכין 'שהחיָנו' על כל מצוות החג (וקידוש ביום טוב, הרבה מן הקדמונים סוברים שהוא מצוה מן התורה, כמו בשבת):
כדי לקיֵּם חמש מצוות אלה (הקידוש וארבע המצוות המיוחדות לליל פסח) על תיקונן, וכדי לעשות זכר למצוות פסח וחגיגה שבטלו לפי שעה, וגם מפני עוד טעמים וענינים שהיו כמוסים עמהם - תקנו חכמים עוד הרבה הלכות וקבעו מנהגים וסדרים לעשותם בלילה זה, בכלל זה (לפי סדר עשיָּתן): הקערה, ההסבה, אכילת כרפס וטיבולו ונטילת ידים קודם האכילה, חצית מצה אחת והצפנת חלק ממנה לסוף הסעודה, נוסח קבוע להגדת סיפור יציאת מצרים וסיום בברכת 'גאל ישראל', ברכה מיוחדת לאכילת מצה, טיבול המרור בחרוסת והברכה על אכילתו, כריכת מצה במרור (וכן גם נהגו באכילת ביצה במי מלח), אכילת אפיקומן ואמירת הילולים וכו':
כל המצוות הנוהגות בלילה זה, וכן התקנות והמנהגים הבאים עם עשיַּת מצוות אלה - בכולם יש בהם הזכרת העבדות שהיינו בה קודם הגאולה והזכרת הגאולה שגאלנו ה' אלקינו ממצרים. הרי שהסדר וכל עשיותיו, סיפור ושבח כגופה של הגדה, שעליה אמרו חכמים: מתחיל בגנות ומסיֵּם בשבח, כלומר, מספר תחילה על העבדות ומה שגרם לה, ומסיֵּם בגאולה ועל ידי מה זכינו לה:
כללים לעריכת הסדר:
כלל ראשון: הקידוש וברכת 'שהחיָנו' - בתחילת כל הסדר. שאם אין מקדשים בתחילה, אין אנו יכולים לאכול כל מה שמצווים לאכול ולא לשתות את המצווה עלינו לשתות. והמקדש מברך שלש ברכות: 'פרי הגפן', 'מקדש ישראל והזמנים' ו'שהחיָנו' (ואם חל ליל הסדר במוצאי שבת, מוסיף עוד שתי ברכות, כדלהלן) ושותה מכוס הקידוש - הרי שתה כוס אחת מארבע כוסות:
כלל שני: אין עושין מצוות חבילות חבילות, לכך אין שותין את כל ארבע כוסות בבת אחת, אלא מחלקין אותן:
והואיל שהמצוה הזאת חביבה עלינו ביותר, שהכוסות באות לזכר ארבע לשונות של גאולה האמורות בתורה וארבעה ענינים של גאולה הרמוזים בלשונות אלה - לפיכך דין הוא שנעשה הידור לכל אחת מארבע הכוסות, ואין לך הידור גדול מזה, ששותים אותה לאחר סדר של ברכות או של הילול שמברכים לה' ומהללים אותו על טובו וחסדו שעשה עמנו. בשעה שהלב מרנן עם אותן ברכות או אותם הילולים, אותה שעה יפה היא לשתות עליה כוס של גאולה:
בסדר הלילה שתי סדרות של ברכות וסדר גדול של הילולים. ואם נחלק את הסדר הגדול של ההילולים (הלל המצרי והלל הגדול - כדלהלן) לשניִם, אז נוכל לקבוע את ארבע הכוסות, כל אחת בסיום סדר ברכות או סדר הלל. לכך מחלקים את ההלל לשנים, וזהו סדר ארבע הכוסות:
כוס ראשון - לאחר סדר ברכות הקידוש; -:
כוס שני - לאחר ההגדה וסדר הלל המצרי: 'הללויה הללו עבדי ה'' ו'בצאת ישראל ממצרים' וברכת 'גאל ישראל' שבסוף סדר זה, שאומרה בשמחה עצומה; -:
כוס שלישי - לאחר סדר ברכות המזון; -:
כוס רביעי - לאחר גמרו של סדר ההלל מ'לא לנו' עד הסוף ו'נשמת כל חי' והלל הגדול ('הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' וגו') עם ברכת השיר שבסוף הסדר הזה, ושותה אחריו את הכוס הרביעי:
כלל שלישי: הואיל שמצוַת ההגדה מן המובחר, היא ההגדה לבן השואל, לכך מאחרין אותה קצת. אף על פי שהיא מצוה מן התורה ובדין היה שיקדים אותה ויאמרנה מיד אחרי הקידוש, אלא שרוצים להתמיה את התינוקות כדי שישאלו. ואפילו לא ישאלו מעצמן, יראו כמה דברים שתמוהים בעיניהם ויהיו ראויים לשאול, וכשישמעו את ההגדה יהיו הדברים חרותים בלבם יותר, שזהו עיקר מצוַת ההגדה לבן:
לכך מקדימים 'כרפס' ו'יחץ' ומגביהין את הקערה קודם שמתחילים ב'מגיד', וכפי שיבואר להלן:
כלל רביעי: מצה קודמת למרור אפילו בזמן הבית, שאכילת מרור היתה מצוה מן התורה, שכך כתוב (במדבר ט): עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ - מצה לפני מרור; כל שכן בזמן הזה שאכילת מצה - מן התורה ואילו אכילת מרור - מדרבנן:
כלל חמִשי: אפיקומן - בסוף כל האכילות והשתיות. לפי שכל עיקר אכילת האפיקומן משום חביבות מצוַת מצה, שישאר טעם מצה בפה, לכך הוא בא בסוף הסעודה וקודם ברכת המזון:
ואין אוכלים אחריו ולא שותים שום משקה (חוץ ממים), אבל שותים כוס שלישי ורביעי אחריו, כיון שכך מצוָתם וזה סדרם ואי אפשר אחרת - אינם נדחים:
כל הסדר בקצרה:
עם חמשה הכללים שנאמרו למעלה, קל להבין את סדרו של ה'סדר' שהוא כך:
א. קידוש וברכותיו - כוס ראשון - ראש לכל:
ב. נטילת ידים לכרפס, טיבולו ואכילתו בברכתו, אף על פי שעיקר ענינו קשור עם אכילת המרור כמו שיֵּאמר להלן, וכן חציַּת המצה - הכל כדי להתמיה את התינוקות, מקדימים אותם מיד לאחר הקידוש כדי לעשותם הקדמה לוהגדת לבנך, (וכל דיני נטילת ידים לכרפס כדיני הנטילה לסעודה, אלא שאין מברכין על נטילה זו):
ג. כל סדר ההגדה עם הלל המצרי ועם ברכת הגאולה בסיומו - היא הראש והראשונה במצוות הלילה, אין מאחרין אותה יותר, והיא קודמת אפילו למצוַת אכילת מצה אף על פי שגם היא מן התורה. אלא שבמצוַת ההגדה התורה מחיבת את הגדולים לשתף עמהם גם את הקטנים, מה שאין כן אכילת מצה שלא חיְּבה תורה את הקטנים בשום צד אלא משום חינוך מדרבנן:
ועוד, שהרי ההגדה על המצה והמרור ה'מונחים לפניך' היא נאמרת, על מה ולמה אנו באים לאכול מצה ומרור - לפיכך היא קודמת להם:
ד. כוס שני שבא עתה במהודר - אחר ההגדה וסדר ראשון של הלל וברכת הגאולה:
ה. נטילת ידים לפני אכילת מצה כדין האוכל פת שצריך נטילת ידים עם ברכה, ואוכל מצת מצוה, ומברך עליה שתי ברכות: 'המוציא' ו'על אכילת מצה':
ו. אכילת מרור, שהיא מעיקרי דיני הלילה ובאה מיד אחר אכילת מצה, ומברך עליו 'אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על אכילת מרור' אבל אינו מברך 'בורא פרי האדמה' - כדלהלן:
ז. כורך מצה ומרור - שכבר אכלן כמצוָתן זו לחוד וזה לחוד, ואוכלם עתה ביחד כדי לעשות זכר למצה ומרור כפי שהיו נאכלים בזמן שבית המקדש היה קיָּם, כרוכים עם בשר הפסח לדעת הלל הזקן:
(ומן הדין היה לעשות כריכה זו בסוף הסעודה, כדרך שהיה בא בשר הפסח לאחר הסעודה, אלא הואיל והתחלנו במצות מצה ומרור, ראוי שנסמוך מיד גם את הזכר שיש בהם):
ח. ביצה במי מלח, שאין לה עיקר בהלכה אלא מנהג שנהגו רבים, זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בערב פסח כדי שיאכל הפסח על השובע - בדין שתבוא בסוף סדר זה, ותהא ראשונה במאכלי הסעודה אחרי מצה ומרור של מצוה:
ובקהילות ספרד יש שנוהגים לאכול הביצה באמצע אמירת ההגדה ובשתי פעמים. ואחרים, ובעיקר הבכורות שהתענו בערב פסח, נוהגים לאכלה מיד אחר הקידוש. ויש שאינם נוהגים בה כל עיקר:
ט. סעודת החג, כדי להקדים כל אכילותיו ושתיותיו לפני האפיקומן:
י. אפיקומן, שענינו ודינו לבוא בסוף כל הסעודה, כדי שישאר טעם מצה בפה:
יא. ברכת המזון שלאחר הסעודה, כדת:
יב. כוס שלישי, שהידורו מברכות המזון שלפניו:
יג. גמרו של ההלל והלל הגדול עם ברכת השיר ('נשמת כל חי' וברכה בסופה) שבסיומם, שחלקוהו מלכתחילה כדי לסיֵּם את הסדר בהילול וכדי לתת הידור לכוס הרביעי והאחרון מארבע הכוסות שהוא כנגד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, הרביעית שבארבע לשונות הגאולה:
יד. כוס רביעי, האחרון:
טו. ברכה אחרונה על היין, פיוטים, שיר השירים - עד שתחטפנו שֵׁנה:
סימני הסדר:
הרבה סימנים נתנו גדולי הדורות הראשונים לסדר ליל פסח כדי שירוץ בהם כל הבא לערוך את הסדר ויעשהו כהלכתו, ולא יטעה ולא ישנה כלום ממטבע שטבעו חכמים:
יש סימנים שנשמרו שמות עושיהם, ראשונים כמלאכים, כגון מהר"ם מרוטנברג ור' יוסי הגדול הוא ר' יוסף טוב עלם, ויש שלא נזכרו שם מחבריהם. יש שסימניהם ארוכים ויש שסימניהם קצרים, ויש גם שעשו סימנים לסימנים, כגון קנך יהנה ממך - ראשי תבות של: קידוש, נטילה, כרפס, יבצע וכו'. או קרי חכמה בן המלך אמן - קידוש, רחיצה, ירקות, חולק, כהא, מוזג וגו'. וכל הסימנים האלה נתקדשו בקרב ישראל ונעשו מגוף ההגדה. מקום מקום ומנהגיו והסימנים שנתקבלו שם:
הסימנים האלה גם נדרשו על ידי גדולי הדורות שאחריהם כמין חומר, בדרך דרוש וסוד. שההגדה כולה, קדושה עליונה יש בה ונִתנה להדרש בפרד"ס (פשט, רמז, דרוש, סוד), וכל המחובר לה, אף הוא קדוש:
ואולם הסימנים שנתקבלו ברוב תפוצות ישראל, הם אלה המיוחסים לרש"י ז"ל, ויש שמיחסים אותם לרבנו שמואל מפליזא, מבעלי התוספות:
שש עשרה תבות, של חמשה עשר ענינים משובצים בשמונה חרוזים. ואלה הם:
קדש ורחץ:
כרפס יחץ:
מגיד רחצה:
מוציא מצה:
מרור כורך:
שלחן עורך:
צפון ברך:
הלל נרצה:
וגם באלה הסימנים, תלי תלים של רמזים. והמדקדקים במצוות מקפידים לקרוא כל סימן על מקומו ולבטאו בפה, כקריאת ההגדה ממש, מפני קדושת תבות אלה וקדושת מחברן:
מארבע הכוסות, רק כוס של קידוש נזכר כאן. אינו מזכיר אכילת ביצה, לפי שאכילתה אינה מגוף הסדר. וכן אינו מזכיר ברכה אחרונה שעל היין, כיון שכבר הזכיר 'ברך' על המזון, אף על פי שלענין נטילת ידים הוא מזכיר פעמים: 'רחץ' ו'רחצה':
כנגד חמש עשרה מעלות:
אפשר שכוֵּן המחבר לעשות סימניו בחמשה עשר ענינים דוקא, כדי שיהיו מכוונים כנגד חמש עשרה מעלות שבהגדה. ואפשר עוד שהתכוֵּן המחבר שסימניו אלה, כשם שהם סימנים לסדר כולו, יהיו גם סימנים לזכור את חמש עשרה המעלות שאנו חיבים להודות עליהם למקום ברוך הוא, ובמעלות אלה נזכרים כל חסדי ה' וגבורותיו שאנו יודעים עד בנין בית הבחירה, והם הרכוש הגדול שבו ולמענו יצאנו ממצרים:
והרי סימנים אלה מכוונים יפה כנגד מעלות אלה, כיצד -:
קדש:
הוציאנו ממצרים:
על שם: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר (שמות יג), וסמוך לו: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם:
ורחץ:
עשה בהם שפטים:
על שם: וְהוֹצֵאתִי וגו' וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים (שמות ז), וסמוך לו: לֵךְ אֶל פַּרְעֹה וגו' יֹצֵא הַמַּיְמָה (לרחוץ) - והכה את היאור. וכן גם ביחזקאל (ל):
וְנָתַתִּי יְאֹרִים חָרָבָה וגו' וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים בְּנֹא - כלומר, אומרים לפרעה: רחץ ביאורך - ויאורך דם, ויאוריך חרבו. ואין למצרים שפטים גדולים מזה:
כרפס:
עשה (שפטים) באלהיהם:
ובאלהיהם שפט - גימטריא תפ"ח, וכן הגימטריא של 'כרפס מי מלח':
יחץ:
הרג את בכוריהם:
ע"ש: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות יב):
מגיד:
נתן לנו את ממונם:
אולי ע"ש: דַּבֶּר נָא... וְיִשְׁאֲלוּ וגו', ולא מצינו עד עתה שיצוֶּה משה על ישראל בלשון דיבור ('דיבור' הוא קשה כ'הגדה'). אלא בלשון אמירה בלבד. וכן 'הגדה' לשון המשכה, ואדם נמשך אחר ממונו:
רחצה:
קרע לנו את הים:
על הדרך הנ"ל שאמרנו ב'רחץ'. וע"ש וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם (שם יד):
מוציא:
העבירנו בתוכו בחרבה:
אף על פי שהמים קמו כמו נד, הוציא לנו משם כל מיני מטעמים, כל אשר הפה שואל, כמו שאמרו ז"ל:
מצה:
שקע צרינו בתוכו:
כדרך שהמים שוקעים בקמח שנוטלים ממנו למצה ושוב אינם עולים, שלא כבחמץ שבצקו עולה:
מרור:
ספק צרכינו במדבר:
שלא פסקו מעל שלחננו לא צנון ולא חזרת (לשון חכמים על מי שאין שֻׁלחנו חסר כלום):
כורך:
האכילנו את המן:
שכך היה המן נתון מכורך בשכבת הטל תחתיו מלמטה ושכבת הטל עליו מלמעלה:
שלחן עורך:
נתן לנו את התורה:
התורה היא שעורכת שלחנם של ישראל זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ וגו' אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ וגו' - כמאמרם ז"ל במדרש:
צפון:
נתן לנו את השבת:
שכך היתה השבת לקב"ה חמדה גנוזה וצפונה כמאמר חז"ל:
ברך:
קרבנו לפני הר סיני:
ע"ש: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא - הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ. ומכאן לומדים ברכת התורה, לפניה. אף ישראל, ברכה ראשונה שברכו - מיד כשקרבם לפני הר סיני וקודם שנִּתנה להם התורה:
הלל:
הכניסנו לארץ ישראל:
ע"ש: הַלְלִי אֱלֹקַיִךְ צִיּוֹן:
נרצה:
בנה לנו בית הבחירה:
ע"ש הקרבנות שהקרבנו שם ונרצה לנו לכפר:
פרוש מהר"ם אלשיך:
רבי משה אלשיך, הדרשן הגדול מעיר הקֹּדש צפת, היה מפרש את הסימנים האלה לענין קדושת המצוות, ומצוַת הצדקה במיוחד, ולענין השכר הטוב הצפון לצדיקים:
קדש - קדש עצמך במותר לך:
ורחץ - כמו שכתוב (ישעיה א): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ וגו':
כרפס - אותיות: כף רש (בחילוף האותיות ש - ס כמשפט), כלומר: לעצמך - בכף, בצמצום, ולרש - ביד רחבה:
יחץ - פרוס המצה, חציה לאכילתך וחציה (מה שאתה נותן לעני) תהא צפונה לך לעולם הבא:
מגיד, רחצה - היה זוכה ומזכה גם לאחרים שיתנו לב להטהר:
מוציא, מצה - הוצא וגלה את היצר הטוב שבך שנקרא מצה:
מרור, כורך - כרוך עמו את המרור, הוא היצר הרע, לעבוד את ה' בשני יצריך, כאמרם ז"ל: בְּכָל לְבָבְךָ - בשני יצריך:
שלחן עורך, צפון - אם כה תעשה, שלחנך ערוך בגן עדן, ככתוב (תהלים לא): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ:
ברך, הלל, נרצה - וברכתך והילולך שתברך ותהלל לה' מגן עדנך - רצויים יהיו לשמים. שכן גם מן הגיהנם עולה הילולו וקילוסו של הקדוש ברוך הוא, מן הרשעים שאומרים: יפה דנתנו! אלא שההילול העולה מן הצדיקים שבגן עדן, נרצה יותר לפני המקום:
קידוש היום:
כבר אמרנו שכמו בכל הרגלים, כך פותחין לילה זה בקידוש היום תחילה. אם חל ביום חול - מברכין בקידוש שלש ברכות: 'בורא פרי הגפן', 'מקדש ישראל והזמנים' ו'שהחיָנו'. ומתכוְּנים בברכת 'שהחיָנו' על כל המצוות המתחדשות בלילה זה:
הגדה, מצה, מרור וארבע כוסות:
אם חל בשבת - מתחיל את הקידוש ב'ויכולו', ומברך על היין, 'מקדש השבת וישראל והזמנים' ו'שהחיָנו':
ואם חל במוצאי שבת - מברך חמש ברכות: 'בורא פרי הגפן' - על היין, 'מקדש ישראל והזמנים' - על החג, 'בורא מאורי האש' - על הנר, 'המבדיל' ו'שהחיָנו'. ונתנו סימן לסדר ברכות זה: יקנה"ז. כלומר: יין, קידוש, נר, הבדלה ('המבדיל בין קֹדש לקֹדש'), זמן (שהחיָנו לזמן הזה):
כוס של קידוש צריך שיהא שלם, מלא יין ומחזיק רביעית הלוג יין. ושיערו את ה'רביעית' ב- גרם, וסימנך: כוס בגימטריא (אמנם שיעור רביעית שהורה ה'חזון איש' - קרוב ל- גרם וסימנך: כוס הגון בגימטריא ):
ושותה ממנו רוב כוס בהסבת שמאל, וכן בכל ארבע כוסות, אלא שהכוס האחרון מצוה להיות שותהו כולו, אם אינו מחזיק יותר מרביעית, כדי שלא יהיה ספק בברכה אחרונה:
ולספרדים שנוהגים שאין מברכים 'בורא פרי הגפן' על כוס רביעי - אם שתה רביעית בכוס שלישי, אף שלא שתה רביעית בכוס רביעי - מברך ברכה אחרונה:
ומצוה מן המובחר בכל ארבע הכוסות, לשתות כוס מלא. וכן מצוה מן המובחר לשתות רוב רביעית בבת אחת:
ונוהגים רבים בקהילות אשכנז שכל אחד מן המסובים מקדש לעצמו בליל פסח. אבל הנשים אינן מקדשות לעצמן אף על פי שהכוס מזוגה בפני כל אחת מהן אלא יוצאות ידי חובת קידוש מפי המקדש המכוֵּן להוציאן, וכל אחת נוטלת כוס שלה, מברכת 'בורא פרי הגפן' (וי"א שיוצאת בברכת המקַדֵּש ולא תברך לעצמה) ושותה רוב כוס. שהנשים חיָּבות בכל מצוות הלילה כאנשים:
קצת דינים, טעמים ורמזים למצוות הלילה:
א. הסבה:
חיָּב אדם לאכול את אכילותיו ולשתות את שתיותיו שהוא אוכל ושותה בלילה זה למצוה: ארבע כוסות, כזית מצה, כורך וכזית של אפיקומן - כשהוא מסב במיטה או על כסא מרופד או שיש עליו כרים. שכך הוא דרך המלכים והגדולים שאוכלים בהסבה, ובלילה זה כל ישראל נוהגים מנהג מלכים:
וזו לשון הרמב"ם ז"ל: 'חיב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חרות'; -:
'כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים':
וכן כתב רבנו מנחם המאירי: 'כדי שירמוז בה סימן לחרות וגאולה ויתעורר לשבח למי שגמלנו טובה בגאולה וחרות משעבוד קשה ומגונה':
וכשהוא מסב, נוטה על צד שמאל ואוכל ושותה ביד ימין. ואפילו אטר יד ימינו שאוכל תמיד בידו השמאלית, מסב גם הוא בשמאל ואוכל ושותה בשמאלו שהיא ימין כל אדם. לפי שההטיה לצד ימין סכנה יש בה, שמא יקדים קנה לושט:
בן אצל אביו חיָּב להסב, אף על פי שאין זה כבוד להתנהג בשררה בפני אביו, אלא שמסתמא מוחל לו אביו על כך. אבל תלמיד אצל רבו לא יסב אלא אם נתן לו רבו רשות:
בקהילות אשכנז אין הנשים נוהגות בהסבה. ובקהילות ספרד נוהגות גם הנשים בהסבה:
כשהוא אוכל מרור, וכן כרפס - כיון שגם הוא בא בשביל המרור כדלהלן - אינו מסב. שאכילת מרור באה לזכר וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם. ויש אומרים להסב באכילת הכרפס:
מי שחיָּב להסב, אם אכל או שתה בלי הסבה, בכזית מצה - יחזור ויאכל בהסבה ואינו מברך עוד פעם. וכן בכוס שני - מסב ושותה עוד פעם בלי ברכה. בכוס של קידוש - מחלוקת הפוסקים אם חוזר ושותה שוב ומברך, אם לא, וכן בכוס שלישי ורביעי - מחלוקת הפוסקים אם צריך לחזור ולשתות אם לא; -:
לפיכך נוהגים רוב האשכנזים שחוץ מכוס שני אין חוזרים ושותים בשכח להסב, וכן אם שכח להסב באכילת אפיקומן אינו חוזר ואוכל משום שאין אוכלים אפיקומן שתי פעמים:
ומנהג הספרדים שבכל ארבע הכוסות חוזר ושותה בהסבה. ובאכילת אפיקומן (אם עדיִן לא ברך ברכת המזון) יחזור ויאכל בהסבה:
וסמכו חכמים מצוה זו של הסבה על הכתוב: וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם (שמות יד) - 'מכאן אמרו רבותינו, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקדוש ברוך הוא':
המסב בכל סעודתו - הרי זה משובח, אלא שההסבה בארבע כוסות ובכזית מצה ואפיקומן - חובה, ובשאר הסעודה - אינה חובה:
ואף על פי שבימינו אין דרך להסב בסעודה, השאירו חכמים מנהג זה בליל הפסח משום פרסומי ניסא:
ומהדרין להסב לשלחן הסדר בחבורה של אורחים ומוזמנים, כדרך שהפסח היה נאכל בחבורה. וגם זה מנהג בני חורין שעושים סעודותיהם בעסק גדול ובמסובים רבים. ויש מי שאומר שגם זה הוא בכלל מצוַת ההסבה, שיהיו הרבה מסובין על שלחנו:
וכן נוהגין שראש המסובין אינו מוזג לו כוסו בעצמו אלא אחר מוזג לו כוסו; ואינו יוצא ליטול ידיו לכרפס ולאכילת מצה אלא מגישים לו מים לשלחן - והכל דרך גדולה וחרות:
ב. ארבע כוסות:
חיָּב כל אדם לשתות בליל פסח ארבע כוסות על הסדר: (ראשונה - על הקידוש. שניה - על ההגדה. שלישית - על ברכת המזון. רביעית - על גמרו של ההלל, כנ"ל). ואם שתה זה אחר זה שלא כסדר, לא יצא:
ובגמרא: 'תנו רבנן, הכל חיבים בארבע כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות' (שגם הם נגאלו):
אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות:
מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שאינו סובל יין - צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקים מצוַת ארבע כוסות:
אין לו יין או שהוא חולה ומתירא שיבוא לידי סכנה על ידי היין - יעשה שאלת חכם:
כמו כל מעשי סדר הלילה שכולם מעין הגדה, כך ארבע כוסות הללו יש בהן סיפור הירידה למצרים עד שיצאו משם. יתרה מזו, יש בארבע כוסות אלה גם רמז לשאר השעבודים, שישראל עברו לאחר גאולתם הראשונה, גם את המשעבדים האלה ישפוט ה' וידונם בארבע 'כוסות' של פורענות וינחם את ישראל בארבע 'כוסות' של נחמה:
וכך אמרו חכמים:
מנין לארבע כוסות? רבי יוחנן בשם ר' בניה - כנגד ארבע גאולות (שמות ו): לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה'; -:
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם (אפילו השאירנו במצרים לעבדם אלא הקל מעלינו עול סבלם, מודים היינו לו על גאולה זו, ולשמה נשתה כוס ישועה ראשונה); -:
וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם (כוס ישועה שניה שהצילנו מעבודתם לגמרי); -:
וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים (על שהממם ודכאם עבורנו שלא יוסיפו לענותנו עוד, נשתה כוס ישועה שלישית); -:
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וגו' (הגדולה שבגאולות שקרבנו אליו וגאלנו גם גאולת הנפש, ונשא עליה כוס ישועה רביעית):
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ שכתוב אחרי כן - אינו מונה, שזו בשורת הארץ ולא בשורת הגאולה:
ואף לעתיד מצינו ארבע לשונות גאולה בדברי יחזקאל הנביא (לד): וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאוֹתִים אֶל אַדְמָתָם, וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל:
רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד ארבע 'כוסות' של פרעה (בראשית מ): וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי (שר המשקים מספר חלומו ליוסף ויוסף פותר חלומו), וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה, וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה, וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ. (וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה שכתוב בסוף הפרשה - אינו מונה, שאין זה אלא סיפור הכתוב שכאשר פתר יוסף כן היה. מונה רק ה'כוסות' שבדברי שר המשקים ויוסף שהיו משועבדים לפרעה והוא מלך עליהם). כאן רמזו ליוסף: עתה מתחיל השעבוד ותהא ה'כוס' נתונה ביד פרעה, ועתידים בניך להוציאה מידו ויודו בכוס ישועות, אף הם ארבע פעמים; -:
רבי לוי אמר: כנגד ארבע מלכויות (ששעבדו את ישראל שעבוד קשה אחר מצרים: בבל, מדי - היא מלכות אחשורוש, יון, אדום); -:
ורבנן אמרו: כנגד ארבע כוסות של פורענות שהקדוש ברוך הוא עתיד להשקות את אומות העולם:
כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֵלַי, קַח אֶת כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת מִיָּדִי, וְהִשְׁקִיתָה אוֹתוֹ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וגו' (ירמיה כה); -:
כּוֹס זָהָב בָּבֶל בְּיַד ה' מְשַׁכֶּרֶת כָּל הָאָרֶץ, מִיֵּינָהּ שָׁתוּ גוֹיִם, עַל כֵּן יִתְהֹלְלוּ גוֹיִם (שם נא); -:
כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ, וַיַּגֵּר מִזֶּה, אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ (תהלים עה); -:
יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּח זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם (שם יא) וגו'; -:
וכנגדם עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות:
ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי, אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי (שם טז); -:
דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה (שם כג); -:
והפסוק הזה: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא (שם קטז - כוס ישועה לא נאמר, אלא כוס ישועות - הרי) שתים:
כתב רבי יצחק אברבנאל בענין ארבע כוסות שהן גם רומזות על ארבע גאולות בזמנים חלוקים, וזו לשונו: ארבעה מיני גאולות נגאלו ישראל:
הגאולה הראשונה היתה שהקדוש ברוך הוא בחר באברהם אבינו ובזרעו וממנו נטע את עם ישראל:
הגאולה השניה היתה במצרים:
הגאולה השלישית היא שהקב"ה קיֵּם אותנו בשנות הגלות הארוכות והצילנו מכל אויבינו שבקשו לעקור את שם ישראל:
הגאולה הרביעית היא גאולת העתיד:
והגר"א כתב שארבע כוסות אלה רומזות לארבע עולמות: העולם הזה, ימות המשיח, תחית המתים, ועולם הבא:
כלומר, אדם מישראל שעושה את סדר הלילה ככל הלכתו, מובטח לו שהוא יורש כל העולמות האלה, וכבר מעתה הוא נותן שבח והודיה על כך למי שהגדיל ויגדיל חסדו עמו:
ומהר"ל כתב שארבע כוסות - כנגד ארבע האמהות שרה רבקה רחל ולאה, שבזכות האבות והאמהות נגאלו ישראל. וכמו שאמרו חכמים במדרש ששלש המצוות: פסח מצה ומרור, הם בזכות שלשת האבות. וכן איתא בילקוט שמעוני, כי שמות האבות והאמהות היו חקוקים במטה שבו עשה משה את האותות:
ובספר 'בני יששכר' כתוב: לפיכך זכו ישראל למצוַת ארבע כוסות, כנגד ארבע זכויות שהיו בידם במצרים: שלא שִׁנו את שמותיהם, לא שִׁנו את לשונם, היו גדורים מן העריות, ולא היו ביניהם דילטורים (מלשינים); -:
בוא וראה כמה גדול כח הגדר והסיָג, שאף על פי שנטמאו בכל שאר טומאות מצרים, כיון ששמרו על ארבעה גדרים אלה, נקראו מצוינים ובזכותן של הגדרים זכו לגאולה:
יש מי שמוצא רמז לכוסות בפסוק תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. תכוסו - אותיות כוסות:
חסד נעוריהם של ישראל שהנביא משבחם עליו, שבטלו דעתם מפני דעת המקום והלכו אחר ה' בארץ נשיה ולא שאלו כלום. לכך זכו ישראל שבאותו הדור, שנקראו 'דור דעה'. שכל המבטל דעתו מפני השי"ת זוכה לדעת אמת ו'תכלית הידיעה - שלא נדע':
לפיכך שותים ארבע כוסות יין; שאף על פי שהיין עשוי לבלבל דעתו של האדם השותה, אבל רוצים להראות בכך שגם עתה אין לנו אלא מה שהודעתנו אתה, ולפיכך זוכים בהן לדעת עליונה:
בוא וראה מה בין ישראל קדושים לעובדי אלילים. מנהג העולם, אדם שותה לשכרה, כל העולם נעשה עליו מצומצם בתוך כוסו. כל אשר ידע וזכר, הכל הוא שוכח באותה שעה ורק בכוסו יתן עינו. הנגלות שמן העבר הוא שוכח, כל שכן שאינו יכול לראות צפונות שבעתיד; -:
אבל ישראל אינם כן. כיון שמגיע לילה של פסח, הם אוכלים ושותים, ומרבים בשתיה. באותה שעה נגללים לפניהם כל ימות עולם, משעה שהקדוש ברוך הוא חִדש עולמו עם אורו של אברהם אביהם הראשון ועד עת קץ, עושים חשבונם עם עצמם ועם כל עמי תבל ורואים לפניהם עתידם ועתיד כל העולם כאילו כבר בא, ונותנים עליו שבח והודיה:
וכל כך למה? לפי שישראל כבר שִׁעבדו את כל הנאותיהם למלכם שבשמים, וכל עשיותיהם אינן אלא גזרות ומצוות מהקדוש ברוך הוא, והוא אשר רוממם מכל לשון וקדשם במצוותיו. יין זה שהם שותים בלילה הזה, לא יין של תענוג והוללות הוא, על כן אין הם באים על ידו לשכרות ולשפלות, אלא יין של מצוה הוא, על כן באים על ידו לפכחות, לקדושה ולרוממות:
מה עוד בין ישראל קדושים לאחרים? בנוהג שבעולם, אדם ששרוי בצער, שותה יין והיין מפיג את צערו ונותן בו שמחה לשעה. יינו קודם לשמחתו, לפיכך לאחר שהוא מתפכח מיינו - חוזר אליו צערו. אבל ישראל אינם כן, לאחר שהם שמחים בשיר והלל לה', הם שותים יין על שמחתם, שמחתם קודמת ליינם, לפיכך אפילו הם מתפכחים מן היין, השמחה נשארת במקומה:
ג. יין אדום:
למה אמרו מצוה ביין אדום לארבע כוסות? -:
לפי שכתוב (משלי כג): אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, משמע שזה שבחו של יין שהוא אדום:
עוד טעם: לפי שהוא זכר לדם המילה ולדם הפסח; שכך נאמר להם לישראל במצרים (שמות יב): הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתוֹ (לקרבן פסח), וגו' וכתוב אחריו: וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ, והיה מתערב אצלם דם הברית בדם הפסח. זכות זו אנו מזכירים עתה, לכך שותים יין אדום שדומה לדם; -:
וזכר לדם שהִזו ישראל במצרים על שתי המזוזות ועל המשקוף של בתיהם, ופסח ה' עליהם ולא היה בהם נגף למשחית - כן יגן עלינו ה' ויצילנו גם עתה מכל אורב ומשחית; -:
וזכר לדם התינוקות מישראל ששחט פרעה בכל יום ורחץ בו את בשרו להתרפא מצרעתו. אל דמי לדם הזה! גם ביום חרותנו ולאחר שלשת אלפים ושלש מאות שנה - זכור נזכרהו. שאין שכחה לפני עם עולם ואין מחילה לכל מי שבא לכלותם:
ד. מצוַת ארבע כוסות בלא ברכה:
טעם שלא קבעו ברכה על מצוַת ארבע כוסות, לברך: 'אשר קדשנו וכו' וצִוָּנו על שתיַּת ארבע כוסות', כשם שמברכין על שאר המצוות; -:
לפי שאין שותים אותם בבת אחת, ושמא יאנס בסוף הסעודה ולא ישתה כל ארבע הכוסות, ונמצאת ברכתו לבטלה:
טעם אחר, לפי שאי אפשר. כיצד נברך, 'על שתיַּת ארבע כוסות'? והלא כוס אחת, זו של קידוש היום, אנו מצווים ועומדים בלאו הכי. נברך 'על שתיַּת שלש כוסות'? אין זו המצוה. לפיכך אי אפשר:
ה. ברכת 'פרי הגפן' על ארבע כוסות:
בענין חיוב ברכת 'בורא פרי הגפן' על ארבע הכוסות, יש חילוקי מנהגים בין האשכנזים והספרדים:
הספרדים אינם מברכים כי אם על כוס של קידוש ועל כוס של ברכת המזון, ואילו על כוס שני שאחר ההגדה והכוס הרביעי שאחר ההלל, אין מברכים 'פרי הגפן'. כוס שלאחר ההגדה פטור מברכה - כיון שאין הסח דעת בין כוס של קידוש לבינו. וכן כוס רביעי נפטר בברכת כוס שלישי שלאחר ברכת המזון - שאין בינם הסח הדעת. ואילו כוס שלישי חיָּב בברכה, כיון שברכת המזון הפסיקה בינו לבין הכוס השני:
והאשכנזים נוהגים כשיטת הרמ"א, לברך 'פרי הגפן' על כל כוס וכוס. מפני שכשהתחיל בהגדה אסור לשתות, לכך הרי זה כהפסק. ועוד, שכל כוס - מצוה בפני עצמה וראוי ליחד לה ברכה לעצמה:
ו. כוס חמשי:
נוהגים שבשעה שמוזגים כוס רביעי שגומרין עליו את ההלל, מוזגים עוד כוס אחת שהיא גדולה מכולן, ומסבבה לכוס זו בשאר כוסות המסובין, לכבוד ולתפארת; והיא נקראת 'כוסו של אליהו':
ענין כוס זו, לפני שנחלקו בה תנאים, ורבי טרפון אומר, חיָּב כל אדם לשתות חמש כוסות, וכוס חמִשי קורא עליו את ההלל הגדול. ולא נפסקה ההלכה כמו מי, הלכך נוהגים למזוג מספק - כדברי רבי טרפון, ואין שותים - כדברי חכמים. ולכשיבוא אליהו הנביא זכור לטוב ויברר לנו כל ספקותינו, גם ספק זה יתברר. לכך קורין אותה 'כוסו של אליהו':
וכשם שסמכו ארבע כוסות על ארבע לשונות של גאולה, כך כוס זו, החמשית, כנגד וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ האמורה אחריהן, ואף היא רומזת לגאולה האחרונה:
ואמרו חכמי הדורות, שכוס זו של והבאתי, רמז לגאולה האחרונה השלמה שתהא בבשורת אליהו הנביא והגואל האחרון עם מפלת גוג ומגוג (המלכות החמשית, חוץ מארבע המלכויות). והלילה הזה לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' וגו' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם - חציו הראשון נִתן לגאולת מצרים וחציו השני שמור לדורות לגאולה העתידה בימינו. לכן אנו עושים בו זכר לביאת אליהו הנביא; -:
אליהו הנביא הוא מלאך הברית והוא מעיד עלינו שקיַּמנו מצוַת מילה ומצוות הפסח, ובזכות זו נזכה לגאולה על ידו:
כתב המהר"ל מפראג, שבשעה שפותחים הדלת לכבודו של אליהו הנביא ומצפים לבואו, אז ראוי לומר תפילה זו לפני 'שפוך חמתך':
הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב, ויבשר לנו בשורות טובות, ישועות ונחמות, כאמור: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:
ז. שלש מצות:
שלש מצות שנותנים בקערה בליל הסדר, זו על גבי זו, קורין להן משום סימן הֶכר:
כהן, לוי, ישראל. זו שלמעלה - כהן, שהוא מעולה וראשון לכל דבר. האמצעית - לוי, שהוא שני במעלה אחר מעלת הכהונה. והתחתונה - ישראל:
מצת ה'לוי' נחלקת בתחילת הסדר לשנים. חלקה הקטן נשאר במקומה ונאכל אחר כך יחד עם ה'כהן' לכזית מצה; וחלקה הגדול טומנים לאפיקומן ואוכלים אותו בסוף הסעודה. וה'ישראל' אוכלים ל'כורך', כדי לקיֵּם מצוה בכל אחת מן המצות שיבצע עליהן:
ולמה שלש מצות ולא שתים כבכל סעודת שבת ורגל? לפי שהמצה נקראת לֶחֶם עֹנִי, ודרכו של עני - בפרוסה, כחס על פתו ואינו אוכלה בבת אחת אלא פורס חציה ומניח חציה לאחר כך. והואיל ומשום כבוד הרגל ומשום כבוד השבת (שלפעמים יום טוב ראשון חל בשבת) - צריכים שתי מצות שלמות לברכת המוציא, לחם משנה; ומשום ברכת 'אכילת מצה' צריכים פרוסה, לחם עוני - לפיכך נוטלים לכתחילה שלש וחולקים אחת (האמצעית, כנ"ל) וכשמברכים 'המוציא' מחזיקים השלש והרי יש ביניהם שתים שלמות ללחם משנה. וכשבא לברך 'על אכילת מצה' - מניח התחתונה ומחזיק בידו רק שלמה אחת, העליונה, והפרוסה עמה שהיא לחם עוני, ומברך:
נכון שכל בני הבית יטעמו קצת מן הלחם משנה שמברכין עליו 'המוציא' ו'על אכילת מצה':
ועוד אמרו בזה טעמים על דרך הרמז:
שלש מצות - כנגד אברהם יצחק ויעקב. כלומר, אף על פי שעבדים היינו לפרעה במצרים - מיוחסים אנו, בני אבות גדולי עולם, ואין מיוחסים כמונו. ואפילו בעבדותנו מצוינים היינו שם ושמרנו על יחוסנו אפילו במצרים; -:
רמז לשלש סאים קמח שאמר אברהם לשרה לאפות, ככתוב (בראשית יח): מַהֲרִי (רמז לחפזון) שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת (מצות), ואותו יום, ערב פסח היה; -:
רמז לשלשה מיני מצה שהיה מביא המקריב קרבן תודה עם קרבנו: חלות, רקיקין ורבוכה. שכך אמרו חכמים: ארבעה צריכים להודות, יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. ואנו שהיינו חבושים במצרים ונגאלנו ויצאנו, ונעשו לנו נסים בכל ארבעת הדברים הללו - עושים זכר לתודה שיש בה שלשה מיני מצה. לפיכך נהגו (בזמנים קדומים) באשכנז ובצרפת לעשות שלש מצות הללו מעשירית האיפה קמח (כשיעור חלה - ראה לעיל בעמוד רז), שכך היה שיעורן של שלשת מיני המצות הנלקחות לתרומת לחמי תודה:
ואמרו עוד: עשירית האיפה קמח היא מנחת חוטא הבאה בדלי דלות, כאמור בסדר ויקרא (ה), ואף המצות לחם עוני, ולפיכך אומרים עליהן 'הא לחמא עניא' ששיעורה כשיעור מנחת חוטא עני:
הגאון מוילנא לא היה נוהג בשלש מצות, והכריע כשיטת הראשונים שאמרו: מצות הלילה בשתי מצות בלבד. פורס אחת ומניח אחת שלמה ומברך עליהן 'המוציא' ו'על אכילת מצה':
גם אלה דברי הגאון בענין אכילת מצה, שהורה: אכילת מצה כל שבעת ימי הפסח - מצוה, וכפשט הכתוב (שמות יב): שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. ואף על פי שאמרו חכמים: אכילת מצה כל שבעה, רשות ולא חובה - לגבי החובה של אכילת מצה בלילה הראשון, נקראת האכילה בכל שבעה אכילת רשות; אבל האוכל מצה כל שבעת ימי הפסח - מצוה הוא מקיֵּם:
ח. חפזון:
אף רמזי המצה כעין ההגדה - 'עבדים היינו', 'ויוציאנו'. רמז יש במצה לעבדות וכן רמז לחרות. שכל עיקרה של מצה, שנעשית בחפזון ואינה מספקת להחמיץ וגם אין בה אלא קמח ומים בלבד. וזה רומז לשני דברים הפכיים:
קודם שנגאלו ישראל, היו משועבדים תחת שבט של נוגשים קשים שהעבידום בפרך, ולא נתנו להם להנפש מעמלם אפילו בלילה. קודם שעלה השחר כבר האיצו בהם נוגשיהם ולא הספיק בצקם להחמיץ עד שגורשו מבתיהם לעבודת הפרך שלהם. בחפזון עשו את לחמם בעבדותם ובחפזון אכלוהו:
לאחר שנשברה זרוע משעבדיהם, וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם - אך לדבר הזה בלבד - לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם, והנה שוב לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר (שמות יב): וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹּת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ. כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֵם. בחפזון עשו את לחמם בגאולתם ובחפזון אכלוהו, כי אצה להם הדרך - וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וגו':
כך דרכו של העם הזה, והיא גדולתו, שאינו מבקש לו מנוח אלא מבקש תמיד את תפקידו. בימי ענותו אינו מתאונן, כי הוא רואה את גאולתו ממרחק ואינו מתיאש. אדרבא, הוא מקבל עליו באהבה את קושי השעבוד, שזה יקרבהו אל קץ גאולתו, ונמצא אוכל לחמו בעבדותו וטועם בו טעם חרות. ובימי רוחתו אינו מתגאה, כי הוא זוכר את אשר עבר עליו בשעבודו, כי עבד היה ויוציאהו ה' ויצוֵּהו (דברים ה): לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ, ונמצא אוכל לחמו בחרותו וטועם בו טעם עוני וגלות:
על כן כשהיו במצרים ונצטוו על המצות, לא נזכרו המצות אלא לשם חרות, לאכלן יחד עם הפסח - וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים וגו' וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו' וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר וגו' וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם (שמות יב); ואילו כשמשה עומד ומזהיר את ישראל מפי הגבורה על המצות לאחר שכבר היו גאולים ארבעים שנה וכבר עומדים לרשת ארץ חמדה, צבי היא לכל הארצות - אז הוא קורא למצות 'לחם עוני' - וְזָבַחְתָּ פֶּסַח וגו' בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וגו' שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ! (דברים טז):
לא פורקי עול עבדות היו ישראל בצאתם ממצרים, אלא שוברי עול עבדות האדם, כי במה נחשב הוא אשר ישלוט האדם באדם לרע לו; והיו לנושאים ברמה את עול מלכות שמים. עבדי ה' במקום עבדי פרעה. ואין לך בן חורין גדול מזה, שבעמלו הוא קונה חרות לעצמו וחרות לכל העולם כולו:
כשהיו במצרים נחפזו לפרוע שטר שעבוד כדי לזכות בחרות, כשנעשו גאולים נחפזו לתקן את אשר עותו עשרים וששה דורות לפניהם שלא עוד יחסר העולם מלכו, ולא יחסר אדם צלמו; -:
אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם (שמות יט) - שלוי עולם היו, ובשלוָתם כרעו ונפלו; אבל אַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים - שלוחים של כל עמי העולם לעבוד עבודה ולשרת לפני האדון ה' צבאות, אומרי 'נעשה ונשמע' אתם;:
כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בשכר הסגולה הזאת של חפזון יצאתם ממצרים. לעולם לא יהא בצקכם מספיק להחמיץ, להתנפח, כי גילוי שכינתו עליכם ואתם נקראים לעבודתכם תמיד - הַלְלוּ עַבְדֵי ה'!:
ט. מרור וחרוסת:
אחד אנשים ואחד נשים חיָּבים לאכול כזית מרור בליל הפסח, שכולם היו באותו שעבוד, והמרור - על שם: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות א):
ומנו חכמים את מיני הירקות שכשרים למרור: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא ומרור. אבל מצוה מן המובחר במין חזרת, הינו עלי חסא ירוקים. ואמרו: 'מה חזרת תחילתו מתוק (כלומר, אין מרירותו מורגשת הרבה) וסופו (כשמתקשה) מר, אף המצרים בתחילה העבידו את ישראל בפה רך (בפרך), ואחר כך בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים':
ועוד אמרו: 'חסא' - חס הקדוש ברוך הוא עלינו וגאלנו:
וצוו חכמים לטבול את המרור בחרוסת משום הארס שבו, אבל אינו נוטל עם המרור הרבה חרוסת, כדי שלא תבטל את טעם המרור לגמרי:
והחרוסת, זכר לתפוח שהיו נשי ישראל יולדות שם את בניהן בלא עצב, כדי שלא יכירו בהן המצריים, כמו שכתוב (שיר השירים ח): תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ, שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ:
ולמה תחת התפוח? שהיו אנשים מיואשים מן הגאולה ופרשו מנשותיהם. אמרו, מה אנחנו מולידים בנים לעוני ולשעבוד, והנשים שהיו עמם באותו שעבוד, עודדו את בעליהן והתרפקו עליהם ושדלום לדבר מצוה. וכשהגיעה שעת לידתן, יצאו לשדה, לא גלו כאבן וצערן כאילו לא אחזון חבלי לידה, וילדו תחת התפוח וצל עליו. רמזו:
מה תפוח זה, פריו קודם לעליו, ואחר כך באים העלים ומגנים על הפרי שקדמם - אף אנו נוליד, וסוף שיבוא שומר ומציל ויושיע לבנינו ויגאלם. לכך אמר שלמה: מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ, תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ וגו':
זכות זו עמדה לאבותינו ומתקה להם מרורם, אף אנו נטבול את מרורנו בחרוסת זו העשויה מתפוח:
ועוד נתן בחרוסת משאר הפֵּרות שהמלך שלמה מזכירם בשיר האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, ושישראל נמשלו בהם: רימון - כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ (שם ד); תאנה - הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ (שם ב); תמר - אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר (שם ז); אגוז - אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי (שם ו); ושקד - על שם ששקד הקדוש ברוך הוא על הקץ:
כל הפֵּרות האלה מזכירים שבחם של ישראל שהיו מצוינים בו גם בעודם בשפלותם, ובזכות זה נהפך להם המר למתוק ונגאלו. אף אנו רואים את עצמנו כן בלילה הזה, שהרי לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא אף אותנו גאל עמהם, וכל מר וכל מתוק שטעמו אבותינו - אף אנו טועמים כמוהם:
ועוד אמרו: החרוסת - זכר לטיט; 'למה נקרא שמה חרוסת? שדומה (לטיט של) לבנה שהיא מעשה חרסית'. החוטים הארוכים של תבליניה, זכר לתבן, והכתוש שבה - זכר לטיט. לפיכך עושים את החרוסת סמיכה ומגובלת כטיט:
הרי כבר אמרנו שכל מעשי סדר הלילה מעורבים מגנות ושבח, משעבוד וגאולה - אף מרור וחרוסת, תערובת של מתוק במר ומר במתוק. מפיגים מרירותו של מרור עם טיבולו בחרוסת, שכך היו אבותינו משתעשעין במגילות הגאולה גם בתוך השעבוד, והחרוסת גופה זכר היא גם לטיט ותבן שבהם שעבדו המצרים את ישראל; -:
ונותנים בחרוסת יין אדום לזכר הדם; -:
זכר לדם המילה ודם הפסח; -:
ולזכר דם תינוקותינו שנשחטו במצרים; -:
לומר לך: לא המר - מר, ולא המתוק - מתוק; לא השעבוד - עבדות, ולא החרות - גאולה. אלא: כל התולה עיניו לפרעה ולמצרים ולטומאתם, אפילו המתוק נעשה לו מר, והחרות נהפכת לו לעבדות; אבל התולה עיניו בה' אלקים חיים, כל מר נעשה לו מתוק והשעבוד נהפך לו לגאולה:
עֲבָדִים הָיִינוּ - כל זמן שהיינו תולים עינינו לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ ה' - אזי נעשינו גאולים ודאי:
שכן, אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים - אפילו היה פרעה משחרר אותנו מרצונו, או היינו משחררים עצמנו בכחנו - הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. אין לנו חרות וגאולה אלא במה שהקדוש ברוך הוא גאלנו ולקחנו לו לעם, הוא ולא אחר:
י. כרפס:
ירק עשב ששמו כרפס, או כל ירק אחר שאינו מר - חי או מבושל; את שדרכו לאכול חי - אוכלו חי, ואת שדרכו לאכול מבושל - מבושל:
ואכילתו היא מיד אחרי הקידוש. נוטל עליו ידיו ואינו מברך 'על נטילת ידים', ומברך 'בורא פרי האדמה' ומכוֵּן גם על המרור בברכה זו. ואוכל מן הכרפס פחות מכזית, כדי שלא יתחיֵּב בברכה אחרונה:
וענין אכילת כרפס בדרך הפשט, לעשות שינוי בשביל התינוקות שישאלו. וכן אמרו טעם, כדי שלא יצטרך לברך שתי ברכות על המרור שבא לזכר וַיְמָרֲרוּ, ואינו ראוי שדבר שמעלים אותו על השלחן לזכר עוני ושעבוד, יהיו מברכים עליו שתי פעמים; וכדרך שאמרו חז"ל בקריאת פרשת התוכחה, שאין מחלקים קריאתה בין כמה אנשים, לפי שאמר הקדוש ברוך הוא: 'אינו בדין, שיהו בני מתקללים, ואני מתברך'. לפיכך מסלקין מן המרור ברכה אחת ונותנים אותה על הכרפס:
ודרך הכרפס שטובלים אותו בשעת אכילה בחומץ או במי מלח; -:
וכשהיה בית המקדש קיָּם, וגם אחרי כן שנים הרבה, ופשטה טהרה בישראל, היו נוטלים לידים בברכה על כל מאכל שטיבולו במשקה. שגזרת חכמים היא, שידים שאינן נטולות הנוגעות במשקה, מטמאות את המשקה להיות ראשון לטומאה. לפיכך היתה הנטילה מעיקר הדין וברכו עליה:
בזמננו שאין אנו נזהרים מפני הטומאה, אין לנו נטילת ידים בברכה אלא לאכילת פת בלבד, ואף אין הכל נוהגים בנטילה לדבר שטיבולו במשקה, אלא שבליל פסח אנו נוהגים מנהגי טהרה מיוחדים כדי לעשות שינוי וישאלו הילדים. וגם מפני שכל מנהגנו בלילה זה הוא מנהג של חשיבות, וככהן העובד עבודה, לפיכך נוטלים ידים גם לכרפס המטובל במשקה, כאילו היינו נזהרים בגדרי טהרה כבימים קדמונים:
אבל אין מברכים על נטילה זו, כיון שלדעת רבים מן הפוסקים אין נטילה זו חובה בזמן הזה. ואולם ישנם גם פוסקים הסוברים שנטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה, טעונה ברכה אף בזמן הזה. והגר"א הכריע כדעה הזאת:
וכן נזכרו טעמים ורמזים שונים לענין אכילת כרפס; -:
האוכל מרור הרבה, נעשים מעיו נפוחים וכתושים, ואכילת כרפס היא רפואתם. ואנו מקדימים הכרפס קודם המרור, לרמז בכך שהקדוש ברוך הוא שולח הרפואה קודם למכה, וכבר היתה גאולתם של ישראל מוכנה לפניו קודם שירדו למצרים ובאו לידי שעבוד:
כרפס - נוטריקון: ס-פרך. כלומר, לזכר ששים רבוא שעבדו בפרך; -:
אותיותיו דומות לאותיות של 'כתונת פסים', שעל ידי שעשה יעקב ליוסף כתונת פסים, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:
יא. כורך:
לאחר אכילת מרור, נוטל המצה התחתונה ('ישראל') ובוצעה וכורך המרור עמה - שיעור כזית מן המצה וכן שיעור כזית מן המרור. וכן הוא מחלק כך לכל המסובים אם יש במצה שלו כדי לחלק; או שלוקח כל אחד מן המצה השמורה שלו וכורך עם המרור; והוא שנקרא בסדר הלילה 'כורך':
אין מברכין שום ברכה על אכילת 'כורך'. שכבר נפטרו המצה והמרור בברכות שברך על אכילת כל אחד לעצמו. ואומר לפני האכילה את הנוסח הכתוב בהגדה: 'זכר למקדש כהלל' (או נוסח אחר, כל אחד כמנהגו) - ואוכל בהסבה:
מצוה מן המובחר שלא להסיח בדברים אחרים בין אכילת מצה ומרור ל'כורך', כדי שתעלה ברכת המצה והמרור גם על הכריכה:
וענין כריכה זו, כדי לעשות זכר לאכילת מצה ומרור כפי שהורה הלל הזקן. שבזמן המקדש, שאכילת המרור היא מצוה מן התורה - צריך לאכלו מכורך עם המצה. שכך מפרש הלל את הכתוב (במדבר ט): עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ - עם מצות ומרורים בבת אחת. הינו, מכורכים יחד. שכן לדעתו, מצוות אינן מבטלות זו את זו:
אמנם בזמננו, שאין קרבן פסח, ואכילת מרור היא מדברי סופרים, ואין חיָּב מן התורה אלא באכילת מצה בלבד (ראה לעיל 'מצוות הלילה בזמן הזה' עמ' רמו) - אי אפשר היום לקיֵּם מצוַת אכילת מצה בכריכה עם המרור, אפילו לא לדעת הלל, לפי שבא המרור (שמִּן התורה אינו מצוה כיום) ומבטל את טעם המצה בפיו, והרי זה כאילו אוכל את המצה בתערובת עם מאכל אחר שאינו מצוה:
לפיכך אנו מקימים תחילה מצוַת אכילת מצה לחוד, ומצוַת אכילת מרור לחוד. ואחר כך כורכים שניהם ואוכלים זכר לזמן שבית המקדש קיָּם, שהיתה מצוָתן בכריכה לדעת הלל:
יש נוהגים שטובלים המרור בחרוסת גם ל'כורך' כאילו עכשו אוכלים את המרור לראשונה, וכך הוא מנהג הספרדים. ויש שאין נוהגים כך ב'כורך'. שכן ענין טיבול המרור בחרוסת, כדי לבטל ארסו, והרי באכילתו יחד עם המצה ממילא מתבטל הארס:
יב. זרוע וביצה:
בזמן שבית המקדש היה קיָּם, היו מביאים אחר הקידוש את השלחן ועליו היו ערוכים:
מרור, וירק אחר, ומצה, וחרוסת, וגופו של כבש הפסח, ובשר קרבן חגיגת ארבעה עשר, ששחטוהו עם הפסח כדי שיהא בשר קרבן הפסח נאכל על השובע:
בעוונותינו שחרב בית המקדש ואין לנו פסח וחגיגה, עורכים את הקערה בכל הדברים המנויים לעיל, ובמקום הפסח והחגיגה, נותנים בקערה שני תבשילים: בשר זרוע צלוי או בשר צלי אחר, וביצה, משום שהיא מצויה לכל וקלה לבשל:
(ואפילו חל ליל הסדר במוצאי שבת, שבזמן הבית לא היה שם קרבן חגיגה, אף על פי כן אין אנו משנים, ומביאים תמיד לסדר שני תבשילין; אחד לזכר פסח ואחד לזכר חגיגה):
ומביאים הראשונים בשם הירושלמי: למה זרוע וביצה? (שהביצה בלשון המדוברת בשעת התקנה, בארמית - ביעא, ומשמעה גם לשון בקשה ורצון) - כלומר, רצה הקדוש ברוך הוא לגאלנו בזרוע נטויה:
רוצה לומר: אף על פי ששלחננו חסר היום משני גופי מצוה, אנו בוטחים בישועתו ויודעים שישוב לגאלנו ויבנה לנו את בית הבחירה ונאכל מן הזבחים והפסחים כבתחילה. שכן גם בתחילה לא בכחנו נגאלנו ולא בצדקתנו זכינו, אלא מפני שרצה הוא. והרי ה' קיָּם לעד וגם רצונו קיָּם לעד לגאלנו בזרוע נטויה:
הביצה - רמז לרצון ה'; הזרוע - רמז לגאולתנו גם בעתיד בזרוע נטויה:
ואמרו עוד בטעם הביצה: מה ביצה אין לה פה, כך נסתמו פיות שונאינו שקטרגו נגד ישראל ואמרו, כיון שלא נגאלו ישראל עד היום, שוב לא יגָּאלו, שהרי הם כמונו לכל דבר. כיון שגאלם הקדוש ברוך הוא, נסתמו פיותיהם:
וכן בכל דור ודור כך, אויבינו יהמיון, ומשנאינו נשאו ראש, ועלינו יערימו סוד. אמרו, לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. וכנגדם, בכל שנה ושנה, ישראל יושבים ומהללים על גאולתם בתוך שעבודם, וכל איש ישראל כמלך במסיבו. אויביו אבדו וישראל קימים. לפיכך ראוי לנו גם עתה שנאכל ביצה לסתימת פיותיהם של שונאינו ומנדינו בכל הדורות:
ואחרים אמרו שזרוע וביצה - סימנים לשני גואלים, משה ואהרן, שאין מזכירים אותם בלילה מקודש זה אלא ברמז, מפני שהלילה כולו לקדוש ברוך הוא בלבד, כדברי ההגדה: 'אני ולא השליח, אני הוא ולא אחר':
כתב הרמב"ם טעם בדרך ההגיון למצוַת שחיטת הפסח ואכילתו, וזו לשונו:
'... ולתכלית זו, כדי לקבוע בלבנו האמונה בה' ולסלק ממחשבתנו האמונות הנפסדות שהיינו משוקעים בהן במצרים, צִוָּה ה' לשחוט כבש בפסח; לפי שהמצרים היו עובדים לכבש - רוצה לומר, למזל טלה - ועל כן היה אסור עליהם שחיטת הצאן, בעבור זה הענין בעצמו נצטוינו לשחוט כבש הפסח ולזרוק דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, כדי להִנקות מן האמונות ההן, ולהודיע כי אנו מחזיקים בהפכן, ולהאמין כי הדבר שהמה היו חושבים אותו סיבת הקצף והנגף, הוא סיבת החיים ובו ינצלו מן המות':
וטעם זה שיָּך גם באכלנו על סדר הלילה הזה כל בשר אחר וביצה, שאף היא יוצאת מן החי, וכל דבר היוצא מן החי, המצרים אינם אוכלים מפני אמונת ההבל, וכמובא בראשונים:
'ולפי דעתי כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי הנדיאה [הודו] שעד היום נוהגים כן, שהם יותר מחצי העולם, וכולם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום, גם דם וחלב ודג וביצים'; -:
'וכדי להרחיקנו מאמונת ההבל שלהם, נצטוינו לשים בקערה בשר וביצה':
יג. ביצה במי מלח:
לאחר שאכלו מצה ומרור ולאחר שכרכו שניהם לאכלם יחד כמנהג שנהג הלל הזקן, המנהג להביא לשלחן ביצים שלוקות ונותנים אותן במי מלח ואוכלים. ויש שנוהגים לאכול הביצה מיד אחר הקידוש (ר' לעיל עמוד רנ):
וכתב ב'משנה ברורה': הואיל והביצה שבקערה באה לזכר קרבן חגיגה, מן הראוי שיהדר לאכול אותה ביצה שבקערה. ושאר ביצים שאוכלים, הוא משום שנשתרבב המנהג:
ומנהג הספרדים שאומרים לפני אכילת הביצה: זכר לקרבן חגיגה:
וזו לשון הרמ"א: נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים זכר לאבלות. ונראה לי הטעם, משום שליל תשעה באב נקבע בליל פסח. ועוד, זכר לחרבן, שהיו מקריבים (בזמן הבית) קרבן פסח:
והגר"א מסמיך למנהג זה את דברי המדרש באיכה רבה: הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים (איכה ג) - זה יום טוב הראשון של פסח, דכתיב בו: וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים (שמות יב) - הִרְוַנִי לַעֲנָה (איכה שם) - מה שהִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים (כזית מרור ועוד כזית ב'כורך' ולא די בכזית אחד כבזמן הבית) בליל יום טוב הראשון של פסח - (מפני ש) הִרְוַנִי לַעֲנָה בליל תשעה באב:
והגאון רבי משה סופר נתן בזה גם טעם אחר: כל המאכלים, יותר שהם מתבשלים, יותר הם נעשים רכים. אבל הביצה, יותר שהיא מתבשלת, יותר היא מתקשה. ואף ישראל דומין כך, כל מה שאומות העולם משעבדים בהם ומענים אותם, אף הם נעשים קשים יותר ואינם נכנעים להם ואין מתערבים בהם לעולם. עם לבדד ישכון, וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ:
וראוי להשרות את הביצה בתוך מי מלח בכף או במזלג ולא על ידי טיבול בידים, שלא יֵרָאה שעושה שלשה טיבולים על הסדר, ואנחנו 'מטבילין שתי פעמים' שמענו, ולא יותר:
ולמה נהגו שנותנים הביצה במי מלח? יש מי שאומר, שדבר זה זכר למהפכת סדום שהיתה בליל הפסח. וכל עמק סדום שהיה תחילה מבורך בשדות שמנים ומעינות טובים, הוצף מים ונעשה שם ים המלח. ואשתו של לוט שהביטה לאחוריה לראות מה נעשה באנשי סדום, אף היא היתה לנציב מלח:
ואמרו חז"ל: באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט, מה היא (אשת לוט) עושה? הולכת אל כל שכנותיה ואומרת להן: תנו לי מלח, שיש לנו אורחים... והיא מתכַּונת שיכירו בהם אנשי העיר (ויבואו לעשות שפטים באורחיה), על כן - וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח; -:
כלומר, אשתו של לוט, שמרשעת היתה ככל אנשי עירה, ועינה רעה באורחים, אפילו נצלה לשעה בזכות לוט בעלה, אינה ראויה לראות במפלתם של בני סדום; וכשראתה - פגעה פורענות הגפרית והמלח גם בה. אבל אנו ונשינו וטפנו שעיננו יפה באורחים ושמחים בהם, ואמרנו בתחילת הסדר: כל דכפין - ייתי ויכול, אין אנו מתיראים מפורענות המלח ומימיו אלא אוכלים ממנו להנאתנו, שכל פורענותם של רשעים, טובה היא אצל הצדיקים:
יד. אפיקומן:
גמרו את הסעודה וקודם ברכת המזון, מוציאים את האפיקומן ממקום שטמנוהו שם קודם ההגדה ואוכלים ממנו בהסבת שמאל לפחות כזית אחד, ויש מקפידים לאכול כשני זיתים דוקא, ומחלקים כך לכל המסובים; ואם אין במצה של ראש המסובים כדי לחלק ממנה לכולם כשני זיתים או כזית, (כל איש לפי מנהגו) - הוא אוכל לבדו מן המצה שלו, ושאר המסובים, נוטל כל אחד ממצה שמורה אחרת, ואוכלים אפיקומן בהסבה ובלא ברכה:
ואפילו ראש המסובים, אם אבדה לו או נאכלה המצה הטמונה מקודם לכן, נוטל מצה שמורה אחרת ועושה אותה אפיקומן. שכן הטמנתה בכר, בכסת או במפה, אינה מיחדת מצה זו דוקא לאפיקומן, אלא כדי שיראו התינוקות וישאלו: מפני מה טומנים את המצה, ועדיִן לא אכלנו? ומתוך התשובה נבוא לספר ביציאת מצרים:
עוד טעם להטמנה - לפי שבוצע את המצה כדי לומר ההגדה על לחם עוני - פרוס, וכדרכו של העני שפורס חציה וטומן חציה, אף הוא שומר חציה לאפיקומן שיהא גם הוא בפרוסה:
ומדקדקים שיאכלו כזית אפיקומן קודם חצות, לפי שהוא זכר לפסח כדלהלן, והפסח (לדברי ר' אלעזר בן עזריה, שהלכה כמותו לדעת מקצת פוסקים) אינו נאכל אלא עד חצות (וראוי להקדים אכילתו כך, שגם ההלל שלאחריו יקרא קודם חצות):
אחר אכילת אפיקומן, מוזגים כוס שלישי. נוטלים ידים ב'מים אחרונים' ומברכים ברכת המזון, ושוב אין אוכלים באותו הלילה שום מאכל ולא שותים שום משקה חוץ ממים (וכן יש מקלים בשתיַּת תה וכדומה), כדי שישאר בפה טעם מצה של אפיקומן הנאכל לבסוף:
שכן, אכילת אפיקומן, היא לזכר קרבן הפסח שהיה נאכל על השובע. כלומר, לאחר גמר סעודתם בבשר החגיגה ומאכלים אחרים, היו אוכלים כל אחד כזית מבשר הפסח. (וראה לעיל בעמוד ריז, על הטעמים שהפסח נאכל על השובע):
ואותה אכילה היתה בשמחה עצומה ובשיר גדול של הלל וזמרה, כאמרם ז"ל: 'כזיתא פסחא - והלילא פקע איגרא'. כלומר, רק כזית אכלנו מן הפסח, אבל ההלל שאמרנו עליו, היה בוקע את הגג והגיע עד שחקים. ולא היו אוכלים אחריו שום מאכל לחיבוב מצוַת הפסח, שטעמו ישאר בפה:
ולפי שהאפיקומן הוא זכר לפסח, לפיכך נאכל גם הוא לאחרונה ובחביבות יתרה, ומברכין עליו ארבע ברכות שעל המזון ושותים כוס שלישי וגומרין את ההלל עם ברכת השיר שלבסוף:
ויש אומרים, שכזית אפיקומן הוא לזכר המצה שאכלנו עם הפסח, כמו שכתוב: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לפיכך נוהגים רבים שאוכלים מן האפיקומן כשני זיתים, אחד לזכר הפסח ואחד לזכר המצה הנאכלת עם הפסח:
והמהרי"ל כתב שטעם אכילת כשני זיתים מן האפיקומן, משום שחביבה היא משאר המצוות. שכל דבר הנאכל למצוה, שיעורו בכזית, וזו, הואיל שחביבה היא ביותר, יאכל ממנה שיעור כפול. ואם אינו יכול - מכל מקום לא יפחות מכזית:
טו. מנהגי אפיקומן:
'אפיקומן' - הוא הנזכר בסימני הסדר בשם 'צפון'. כלומר, הוצא עתה את המצה הצפונה, לאכלה למצוַת אפיקומן:
יש טומנים את האפיקומן תחת הכר או הכסת שמסב עליו, על שם (תהלים לא): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ:
טומנים האפיקומן בין כר לכסת, שהוא דרך שמירה, על פי הכתוב (שמות יב):
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת:
וטומנים באריג, על שם (שם): צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם:
מנהגים שונים נהגו בישראל באכילת האפיקומן. יש שהיו נוהגים ליטול מקל ביד והמנעלים ברגליהם והיו אוכלים בחפזון לזכר הכתוב (שם): וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ:
מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה':
וכך הוא המנהג אצל רבים מקהילות ספרד, שכשאומר 'יחץ', אין טומן המצה לאפיקומן, אלא קושרו בכתף של ילד, והוא יוצא ודופק בדלת מבחוץ. שואלים אותו:
מי אתה? והוא עונה: ישראל. - מאין באת? - ממצרים. - לאן אתה הולך? - לירושלים. - ומה אתה נושא? - מצה. ואחר כך הוא נכנס ומביט על השלחן ושואל:
'מה נשתנה' וכו', והמצה נשארת על כתפו עד לשעת אכילת האפיקומן:
והשל"ה מביא מנהג שנהגו בני עליה, שנושקין המצות והמרור כדרך שנושקים חפץ של מצוה:
איתא בגמרא: 'תניא, רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים. בשביל התינוקות שלא יִשְׁנו':
מכאן סמכו התינוקות לחטוף האפיקומן ואינם משיבים אלא בפדיון... ואף על פי שפרוש הבריתא לא כך הוא, אלא, חוטפין - כלומר, ממהרים באכילת מצה, או חוטפים מיד התינוקות שלא יאכלו כדי שביעה וישנו (ראה להלן בעמוד ערה, שהרמב"ם מפרש 'חוטפין' כפשוטו) - אף על פי כן נעשה זה מנהג בבתים רבים ואין מוחים בידם:
ויש שמוחים ביד התינוקות לחטוף האפיקומן, שפעמים המצה באה על ידי כך לידי פסול, כשנופלת מידם לארץ. ועוד, שכל האמור והנעשה בלילה זה, הכל על הסדר, ומנהג שנפל ביד התינוקות אי אפשר שיהא בו סדר. לפיכך מפיסין את התינוקות בדבר אחר ובלבד שלא ישנו:
יש נוהגים לשמור כל השנה קצת מהאפיקומן, כסגולה. ויש אומרים שמנהג נכון הוא, שאף על פי שאין מצוַת מצה נוהגת אלא שבעה ימים - ראויה היא המצה ועניניה שיתנו בה עין כל השנה. ואפילו בצקו יחמץ כל השנה, טוב שתשאר נפשו כל השנה בדוקה מן החמץ והשאור של התנשאות ויצר הרע:
טז. פֵּרוש אפיקומן:
לשון המשנה: 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. כלומר, אין אומרים 'אפיקומן!' אחר שסימו ונפטרו מאכילת הפסח:
ו'אפיקומן' - מלה לועזית היא. שכך היו רגילים בני חבורה שאכלו מסובין בשלחן אחד, היו אומרים בסוף הסעודה דרך חרות: 'אפיקומן'! הינו, הוציאו עכשָׁו מגדים לקינוח סעודה. אפיקו - הוציאו, מן - מטעמים שכבר נגמר עיקר הסעודה. או: אפיקו - הוציאו, מן - כמו 'מאני', כלים. כלומר, הוציאו כליכם (בגדיכם) מכאן ונלך לחבורה אחרת להסב גם עמהם:
ואף על פי שנוהגים בסעודה זו כל מנהגים של חרות, מנהג זה של 'אפיקומן' אין נוהגים. לפי שאין אחרי הפסח כלום, לא אכילה נוספת באותה חבורה, כל שכן שלא הסבה שניה בחבורה אחרת. לפי שאין הפסח נאכל אלא בחבורה אחת, ואפילו באותה חבורה אין אוכלים אחריו כלום. לפיכך נאמר במשנה: 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן':
וקראו לכזית מצה הבאה באחרונה על שם לשון אותה משנה, שנזכר בה המנהג של 'אפיקומן'. ואף על פי שהוראתה המקורית שונה מהוראתה עתה למעשה, שהרי 'אפיקומן' שנזכר במשנה, לענין שלא יעשוהו נזכר, וה'אפיקומן' שלנו - מצוה. אלא שהלשון בלבד נשתמרה לסימן, ואילו הוראתה שונתה:
ואפשר, מפני שיש בלשון זו ענין של חרות, שרק בני חורין היו רגילים ב'אפיקומן' בסעודתם, אף אנו עושים אותו לא אחרי המצה, אלא במצה גופא, הינו, המצה עצמה היא קינוח הסעודה ואין אחריה קינוח אחר:
סדר ההגדה:
כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז מהלכות חמץ ומצה, וזו לשונו:
מצוַת עשה מן התורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות יג): זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם - כמו שנאמר (שם כ):
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. (כלומר, כשם שזכירת שבת - בדיבור פה, ומדברי סופרים - על היין, כך זכירת יציאת מצרים - בסיפור, וקבעוהו חכמים על הכוס):
ומנין שבליל חמשה עשר? - שנאמר (שם יג): וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה - בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך:
ואף על פי שאין לו בן (חיָּב לספר ביציאת מצרים). אפילו חכמים גדולים חיבים לספר ביציאת מצרים. וכל המאריך בדברים שארעו ושהיו - הרי זה משובח:
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. לפי דעתו של בן - אביו מלמדו. כיצד, אם היה קטן או טפש, אומר לו: בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה, במצרים. ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחרות. ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שארע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו, הכל לפי דעתו של בן (לפיכך נאמר לְבִנְךָ ולא 'לבניך' לשון רבים, שאין ההגדה לזה כלזה):
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר, כך וכך ארע, כך וכך היה:
וכיצד משנה - מחלק להם קליות (חטים קלויות) ואגוזים, ועוקרים השלחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפים מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו:
אין לו בן - אשתו שואלתו. אין לו אשה - שואלין זה את זה: מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולם חכמים. היה לבדו - שואל לעצמו: מה נשתנה הלילה הזה:
וצריך להתחיל בגנות ולסיֵּם בשבח. כיצד, מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו, כופרים וטועים אחרי ההבל ורודפים אחר עבודת כוכבים ומזלות. ומסיֵּם בדת האמת - שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעה שגמָלַנו, ומסיֵּם בנסים ובנפלאות שנעשו לנו, ובחרותנו. והוא, שידרוש מ'ארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו - הרי זה משובח. עד כאן לשון הרמב"ם ז"ל:
מצוה זו של סיפור יציאת מצרים בלילה זה, קיְּמוה אבותינו מאז צאתם ממצרים ועד עתה. אלא שבדורות הראשונים, כשהיו במדבר ונכנסו לארץ ישראל בימי יהושע, וכל ימי הבית הראשון - לא היה קבע לנוסח ההגדה הזו, חוץ מן ההלל המצרי שאמרוהו עוד במצרים, ושאר מזמורי ההלל שאמרום נביאים ראשונים עד דוד, ונאמרו כולם על הפסח בכל הדורות. ושאר דברי סיפור יציאת מצרים, נאמרו על ידי כל איש ואיש לבנו, כחכמתו וכחכמת בנו. גם את הפסוקים שבתורה המדברים על יציאת מצרים, היו קוראים בלילה והיו דורשים אותם איש איש כפי חכמתו:
עד שבאו אנשי כנסת הגדולה שתקנו מטבע קבוע לברכות ותפילות קדושות והבדלות, ותקנו גם נוסח לסיפור. שכן כבר בימי המשנה מצאנו נוסח קבוע ל'מה נשתנה' ולמדרש 'ארמי אובד אבי' ולברכה. במהלך הדורות הוסיפו על עיקר הנוסח ממדרשי החכמים כהנה וכהנה, עד שנחתם סדר ההגדה שבידינו רובו ככולו בימי הגאונים. וקראוה 'הגדה' על שם הכתוב וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ:
אחרי שגלינו מארצנו, נשתנה בהכרח נוסח ההגדה מכפי שהיה בזמן הבית, כמה שינויים: נשמטה השאלה: 'שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי' - לפי שאין לנו פסח וזבח ואין אנו אוכלים צלי, ובמקומה נקבעה השאלה: 'שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין'. וכן אי אפשר עוד לומר 'פסח זה שאנו אוכלים על שום מה', ותקנו לומר: 'שהיו אבותינו אוכלים'..., וכן שאר שינויים כאלה, 'זכר למקדש כהלל', וכיוצא בזה:
וכן הוסיפו אז לומר '(כ)הא לחמא עניא וכו' השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל', בשפה הארמית שהיו מספרים בה בימים ההם:
ועוד הוסיפו בה חכמי הדורות שבחים, פיוטים וסימנים שנתקדשו כולם בקדושת ההגדה ואין לשנות כלום מן המסורת שנתקבלה. ואולם, עיקרה של הגדה זו שלפנינו, והברכות שבה - אנשי כנסת הגדולה תקנום:
מתחיל בגנות ומסיֵּם בשבח:
עיקרה של מצוַת ההגדה שצוְּתה עליה תורה, הוא כמו שנאמר במשנה: 'מתחיל בגנות ומסיֵּם בשבח', שיהא כל אדם מספר לבנו או לאחרים ולעצמו, הגנות שהיינו בה קודם צאתנו ממצרים, והשבח הזה שהגיע לנו עם צאתנו ממצרים:
ומצינו בגמרא שתי דעות בפֵרוש הגנות והשבח שנאמרו במשנה, רב אמר: 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו' (זוהי הגנות, והשבח - 'ועכשָׁו קרבנו המקום לעבודתו'). ושמואל אמר: 'עבדים היינו לפרעה במצרים' - (היא הגנות של עבדות, והשבח - 'וַיֹּצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ'):
ואפשר לומר שאין אלה שתי דעות מחולקות, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. לכך אנו עושים כשתי הדעות הללו גם יחד, אלא שפותחים ב'עבדים היינו' כדעה השניה. ויש טעם לדבר זה וכדלהלן:
כל עיקר יסוד ההגדה שהיא בגנות ובשבח, אנו יודעים מן הכתוב (דברים ו): כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהָחֻקִים וגו'. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וגו'. הרי גנות ושבח אמורים במקרא מפורש. וכיצד יכול רב לחלוק ולומר דעה אחרת? -:
אלא שכנגד ארבעה בנים דברה תורה. שכך נזכרו בתורה ארבע פעמים 'בן' לענין הגדה:
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם (שמות יב); -:
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (שם יג); -:
וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם וגו' (שם); -:
והרביעי - כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ (דברים ו):
ארבעה בנים אלה לפי סדר המקרא הם: רשע, שאינו יודע לשאול, תם וחכם:
ארבעה אלה גדורים במהותם רק בשתי גדרים: רשע וחכם, ואילו שאינו יודע לשאול נטפל לרשע, והתם - לחכם:
הואיל ודברה תורה כנגד ארבעתם ומצינו שבתשובה לחכם דברה תורה בסגנון של פתיחה בגנות וסיום בשבח - 'עבדים היינו', 'ויוציאנו'; מזה ידענו שגם התשובה לרשע צריכה שתהא בסגנון של פתיחה בצד של גנות וסיום בצד של שבח, אלא שהתוכן אחר, לפי דעתו של הבן:
לפיכך מודים הכל שההגדה לרשע היא: 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו' - כמוך אתה, היא הגנות, 'ועכשָׁו קרבנו המקום לעבודתו' וגם אתה סופך להתקרב כמונו אנו, וזה השבח. ואילו לנטפלים אל השנים האלה, הכל מודים גם כן שההגדה אליהם היא רק חצי הגדה, הסיום של שבח בלבד, ומדלגים על הפתיחה של גנות, כיון שאינם מסוגלים לשמוע הגדה שלמה:
וחצי ההגדה שלזה ושלזה, שניהם גם כן אמורים בכתוב. לשאינו יודע לשאול - סיומה של ההגדה לרשע: בַּעֲבוּר זֶה - שאקיֵּם מצוותיו - עָשָׂה ה' לִי, כלומר: קרבנו לעבודתו. ולתם, אף הוא, אומרים לו סיומה של ההגדה לחכם: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם. על כל הדברים האלה אין מחלוקת:
על מה נחלקו? במי מתחילים. אם מתחילים מהגדה לרשע שהוא נזכר בתורה ראשון בארבעת הבנים, או פותחים בהגדה לחכם שהוא האחרון מן הסדר הכתוב בתורה:
כיון שֶׁמָּנו חכמים מסדדרי ההגדה סדר את סדר הבנים בסדר שונה מן התורה לטעם שיֵּאמר להלן: חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול - פתחו גם בהגדת החכם תחילה:
עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו וכו'. משגמרו הגדתו של החכם, מצאו מקום להזכיר שישנה עוד הגדה אחרת, לפי שגם הבנים חלוקים, ומקדים ואומר: כנגד ארבעה בנים דִּברה תורה, ואומר לכל אחד את תשובתו בקצרה, ואחר כך פותח שוב בהגדה לרשע בארוכה, כשם שפתח בתחילה בהגדת החכם:
ושתי ההגדות הללו אף הן משולבות אחת בשניה. כיצד?:
עבדים היינו וכו', ואיך הגענו לכך? על ידי שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, והיה צורך למרק את ירושת האבות הפושעים והחוטאים על ידי יסורי הגלות של הבנים:
ויוציאנו ה' אלקינו משם - בזכות מה? בזכות המצוות, כי הקדוש ברוך הוא ידע בנו אשר נקבלן עלינו - 'ועכשָׁו קרבנו המקום לעבודתו':
מבנה ההגדה:
הגדה זו שאנו אומרים בליל פסח כדי לקיֵּם בה מצוַת עשה מן התורה, וכל סדר הלילה המשולב בתוכה, יש בה גם משום חכמת האדריכל וכולה בנויה בסדר נפלא, יסודות ונדבכים, תחתיים שניים ושלישים, ומן הקל אל הכבד; מלבד כל סודותיה ורמזיה והקדושה שבכל תבותיה ואותיותיה והשמות הקדושים היוצאים מצרופיהן:
יסודות ההגדה ונדבכיה - עשרה, ואלה הם:
א. מעשים ואמירה המעוררים את השאלות:
ב. השאלות:
ג. ההגדה לבן החכם, והבן התם עמו:
ד. ההודיה לה' על כל ארבעת הבנים שכולם נִתנו בבשורה, וחלוקתם לפי ענינם:
ה. ההוכחה למצוַת ההגדה שהיא בלילה זה:
ו. ההגדה לבן הרשע בארוכה:
ז. ההלל, כשהוא מחולק לשנים:
ח. ברכות בסיום שני חלקי ההלל, ברכת הגאולה וברכת השיר:
ט. הסעודה ומצוותיה וכל עשיותיה, שכולן מעין ההגדה:
י. הפיוטים שבסוף, עם שיר השירים שהוא קֹדש קדשים:
פותח בקידוש ומסיֵּם בקדש הקדשים. אלה הם עשרה החלקים שההגדה בנויה מהם:
חלקי ההגדה:
החלק הראשון -:
מקדש קידוש רגיל ואינו עושה אחריו סעודה מיד, כרגיל בשאר המועדים, נוטל ידיו שלא לצורך סעודה, טובל ירק במשקה ואוכל קודם הסעודה, דבר שאינו רגיל בכך כל השנה; מתעסק במצה, פורס אחת וטומן חציה ואינו אוכל; אומר 'הא לחמא עניא' והכל נותנים עיניהם במצה, ומיד מסלק מלפניו המצות ועדיִן לא אכל; הקערה ערוכה על השלחן ובה המרור והחרוסת לטיבול שני, מיטת ההסבה נשארת מוצעת לכל הסעודה ולא לקידוש בלבד; ומוזגין כוס שני ועדיִן אין סעודה - הכל כאן מתמיה:
החלק השני -:
וכאן הבן שואל: מה נשתנה וכו'. ובין שפי הבן שואל מאליו ובין שמאליו לא היה יודע כיצד להביע שאלותיו, ונותנים לו השאלות בפיו - כל עצמם של הבנים וההורים כבר מלאים שאלה, וכל אוזן דרוכה כבר לשמוע:
החלק השלישי -:
מגיד לבנו כאילו חכם היה, שכל אב רוצה לראות את בנו שהוא חכם, ועושה כמצוַת התורה עליו (דברים ו): כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר - וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ:
עֲבָדִים הָיִינוּ - וַיֹּצִיאֵנוּ וגו':
ואין ההגדה רק מצוה לבן החכם ששואל מפני שאינו יודע, אלא אפילו כולנו חכמים, נבונים, זקנים ויודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים; וכאותו מעשה בחמשה זקנים בבני ברק שידעו כל התורה, וכל הלילה לא הספיק להם בסיפור זה שאחרי ששים שבעים שנים של סיפור ביום וגם בלילה, גִּלו בו עוד דברים חדשים ומשמחים, ואלמלא תלמידיהם, לא היו יודעים שכבר האיר היום. ולא עוד, אלא שלדברי החכמים, לא יפסק סיפור זה אפילו לימות המשיח. שכל גאולה, מן הראשונה ועד האחרונה, הכל כלול בגאולה זו, וכל המרבה לספר בה רואה שבחה יותר ויותר:
החלק הרביעי -:
ומאידך, אפילו לא כל בנינו חכמים, ואפילו יש ביניהם תם, רשע ומי שכל כך רחוק שאפילו לשאול אינו יודע - על כולם אנו מודים לה' ואומרים לו 'ברוך' ארבע פעמים:
ברוך המקום - ה', שהוא מקומו של עולם ואין מי שיצא מעולמו, גם לא הרשע, ועל כך אנו נִתן לו ברכה והודיה. ברוך הוא - גם על הנטפל לרשע, הוא הבן המרוחק שחדל כבר מלשאול:
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל - כל שכן שאני מודה לו ומברך על שזִּכני בבן חכם העוסק בתורתו. ברוך הוא - גם על הבן התם, שאף על פי שאינו חכם, הרי הולך בתמימות ונטפל לעושי מצוה - על כולם אנו חיבים לברך:
שכן בשורת הבנים שהכתוב מבשר ליוצאי מצרים שיבואו אל הארץ ויולידו בנים - בבן הרשע מתחילה (שמות יב, כה - כו), אף הוא - בננו הוא, והתורה כשדברה על חינוך הבנים - כנגד כל הארבעה דברה, ואף בלילה זה, כשאנו יושבים ומספרים ביציאת מצרים, כל ביתנו שלום, אחד הוא. וגדול כח הסיפור הזה שהרשע כחכם, השאינו יודע לשאול כתם, כולם יבואו על תיקונם ובקול אחד יאמרו אחר כך האב וכל ארבעת בניו שיר והלל לה':
וכיון שמזכיר ארבעת הבנים, ושאלותיהם בלשון התורה, מזכיר גם את התשובות להם בקצרה. החכם - תלמדהו כמו שכתוב בתורה בסוף תשובתו (דברים ו): וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה - עד האחרון שבהם: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. הרשע - תראה לו בתחילה פנים של רוגז ואחר כך תקרבהו ותשיב לו בארוכה יותר מכולם. התם - למדהו בקצרה ויבין. השאינו יודע לשאול - בדברך אליו תראה רגזך על הרשע ויהיו נא דבריך אליו פתיחה לדברים רבים אשר תאמר מיד אל הרשע עצמו, עד אשר תקרבהו אליך:
החלק החמִשי -:
כיון שהזכיר פסוקו של שאינו יודע לשאול, דורש אותו ומוכיח ממנו שרק על הלילה הזה מצוַת ההגדה אמורה. פתוח תפתח את פיך בלילה זה ואל כולם הגד תגיד הגדתך, אל כל מי אשר תביא לשלחנך בלילה הזה ויראו מצה ומרור מונחים לפניך, ואת מאור פניך יביטו ולשירת הלילה יאזינו, באותה שעה - וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ - והוא מבין ומאזין, מקשיב ושומע:
החלק הששי -:
העת לך עתה ליחד את דיבורך לקשה שבבניך, זה שהתורה דִברה בו ראשון מכולם. אמור לו: לא 'מחדש' אתה כלום בהתנכרך לעבודת ה'. כבר קדמוך אבותינו לפניך - מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, והנה נעשינו כולנו מקורבים לעבודת ה'; גם גורלך נפל בגורלנו ועתיד אתה להיות מקורב כמונו:
מה העבודה הזאת לנו - אתה שואל, נשיב לך על שאלתך בפרוטרוט, רק תחילה הסכת ושמע, כל אותה העבודה מה היא:
אבותינו הראשונים שנתקרבו לה', סולת מנופה היו מבין כל העולם ומכל קודמיהם. וגם הם עצמם עברו ניפוי אחר ניפוי. מכל מרבית בניו של אברהם לא נשאר אלא יצחק יחידו. גם בניו של יצחק עברו ניפוי; עשו יצא, וַיִּוָתֵר יעקב לבדו; -:
ואתה בני, מבני בניו של יעקב אתה. מן המנופים ניפוי אחר ניפוי. סולת נקיה; -:
אף יעקב ובניו שנקיים היו מכל פסולת, עדיִן צריכים היו לעבור כור היתוך וצרוף; זיכוך גדול וקשה מאד עד שתבוא שעתם לעשות את העבודה הזאת שאתה שואל:
מה היא לנו. ויעקב ובניו ירדו למצרים; -:
וברדתם, לא ידעו מתי יעלו. ידעו ששטר שעבוד גדול הם חיבים לפרוע, וכנגדו הבטחה גדולה שמורה להם. 'ברוך שומר הבטחתו לישראל' - אמרו ישראל גאולים, 'ברוך הוא' - אמרו ישראל גם קודם שנגאלו. כי לא הם אלא הקב"ה לבדו יודע לחשב את הקץ. ברוך הוא שדבר אחד מכל דבריו לא יפול, וכשם שקיֵּם כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם, כן יקיֵּם וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, ויקיֵּם וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, ויקיֵּם בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל; -:
והיא, האמונה התמה הזאת בהבטחה זו, היא שעמדה לאבותינו, שלא נתמוטטו בכל דורות השעבוד, למימות לבן ועד פרעה הבא ברכבו בים, וממנו ועד הצורר האחרון:
צא ולמד, בני, כמה גדול הוא כור ההיתוך שעברו אבותיך, ולא שקעו בו אלא תמיד היו מצוינים בתוך עבדותם וענים - מה בקש לבן הארמי, עד וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם; -:
ואתה בני, בין המעונים והנרדפים היית. לא בין הנטמעים שם שלא זכו לגאולה, מהותָך, מצורף ומזוכך אתה; -:
והנה החל ה' להראות לנו דברו - וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, כל דברי ההגדה מן וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם עד 'ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות'; -:
ואתה בני שבין הגאולים היית, צא ולמד כמה מעלות טובות למקום, וידעת מה הוא ה'רכוש הגדול' שאף הוא מאותה ההבטחה שעמדה לאבותינו ולנו. חמש עשרה מעלות טובות למקום עלינו עד 'ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו' ועוונותיך אתה, בני! -:
וששאלת בני, מה העבודה הזאת לנו, לא נפטור אותך בלי תשובה, כבר אמר רבן גמליאל: כל שלא אמר שלשה דברים אלה - לא יצא ידי חובתו; כבר התחיל בגנות וכבר סיֵּם בשבח, וכבר נתן לשלשה בנים תשובתם לפי דעתם, אבל זה הקשה בכל הבנים, עדיִן לא קבל תשובתו, שלשה דברים הללו שהבן הזה שאל לטיב העבודה שבהם, מה היא, עוד חיבים לענות בהם - ואלה הם: פסח, מצה ומרור; -:
פסח - על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו. ככתוב (והיא התשובה לבן הרשע בתורה - שמות יב): וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל - וכי לנגפנו שם מידו שלחנו ה' לשם? אלא שהיו בתים רבים בישראל שהיו דומים לבתי מצרים ולא נבדלו מהם כלום, כמו שחשבת גם אתה, בני, לעשות כן. והנה זה חסדו שעשה עמנו, אשר הציל גם בתי ישראלים מצריים אלה ופָסח עליהם - וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ; -:
הרי אתה בני שגרמת, ולמענך ולמען שכמותך עושים את הפסח - שֵׁב אפוא בני ופְסח אתה בראש, ונפסח גם אנו אתך; -:
מצה - שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר (גם זה בתורה בהמשך לפרשת דברי התשובה לבן זה, וקודם שנזכרה שאלת בן אחר - שם): וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וגו'. וכי מי יכול היה לגרשם אם ה' לא צִוָּה, ולמה לא יכלו להתמהמה? זה שעשה להם נסים ונפלאות כאלה, לא יכול היה לתת להם עוד התמהמהות כל שהיא?:
אלא, אילו התמהמהו עוד רגע קט, כבר היו אלו מישראל המדברים כמוך והעושים כמעשיך, משוקעים ח"ו בתוך טומאת מצרים עד בלי השאיר שום הפרש בינם לבין המצרים המוכים! למענך בני גורשנו וברחנו משם כל עוד נפשנו בנו, וכל עוד אתה חי, ולמען חיותך עד היום הזה! לכן בני, מצה זו וכל העבודה אשר בה, כולה שלך היא, אות הפלא שנעשה עמך - בוא אפוא וברך אתה על המצה ונברך גם אנו אתך; -:
מרור - על שום שמררו וכו'. שנאמר (שמות א): וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה וגו'. עבד שרבו מוסר לו את בן ביתו לעינוי, ובן ביתו זה של המלך היה מפרנס לעבד הזה ימים רבים, והטיב עמו במאד. אותו עבד אפילו יש לו רשות - היאך מעיז פניו כלפי מטיבו לענותו ולמרר חייו יותר מאשר נצטוה? אף כאן אתה שואל: המצרים, שיוסף היה מפרנסם כל השנים, ואלמלא הוא כבר היו מתים ברעב, היאך העיזו פניהם כלפי בניו של יוסף למרר חייהם?:
ועוד שאלו חכמים: נאמר, וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף - למה קראוֹ 'חדש' והלא פרעה עצמו היה? ואמרו חכמים (שמות רבה א):
אמרו המצרים לפרעה: בוא ונזדוג לאומה זו. אמר להם: שוטים אתם, עד עכשָׁו משלהם אנו אוכלים, והיאך נזדוג להם? אלמלא יוסף, לא היינו חיים! הורידוהו מכסאו שלשה חדשים וכו'. רבנן אמרו: ללמדך, כשמת יוסף הפרו ברית מילה. אמרו נהיה כמצריים וכו', כיון שעשו כך, הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצרים אוהבים אותם, לשנאה. אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף - כלומר, הציץ פרעה בבני ישראל שאחרי יוסף ולא הכיר בהם את יוסף. נעשו פנים חדשות. אף הוא גזר עליהם גזרות חדשות; -:
ראה אפוא בני: כל הסכנות וכל הנסים וכל המרורים, הכל ממך, בגללך ובעטיך. הֱיֵה אפוא אתה ראש המסובים, ברך אתה על המרור ותן תודה לה' שהצילך מן המרור הזה, ואתה אוכלו היום לזכר בלבד; -:
לפיכך אנחנו, אני ואתה וכל אחיך וכל בניך, כולנו חיבים להודות וכו', למי שעשה לאבותינו ולנו - ולך בראש - את כל הנסים האלו וכו' ונרוממה שמו יחדו ונאמר לפניו הלל - ברוך אתה ה' גאל ישראל! גאל צדיקים, גאל חכמים, גאל זקנים, גאל תמימים - אין אומרים, אלא גאל ישראל, על גאולת הכל אנו מברכים, על גאולתם של כל ארבעת בנינו:
החלק השביעי -:
ההלל ששרו אותו במצרים ושרוהו נביאי הדורות עד דוד המלך נעים זמירות ישראל, על פסחיהם בכל שנה ושנה ובכל דור ודור. וכיון שאמרו ההגדה וספרו גודל נפלאותיו של הקדוש ברוך הוא, וגודל אהבתו לישראל, נעשינו מסוגלים ברוממות הנפש להצטרף עתה לזמרת הדורות ולומר ההלל בלב מלא רינה והודיה:
ואף על פי שאין מפסיקים את ההלל באמצע, כל שכן לא לסעודה, הלילה הזה מפסיקין ההלל לסעודה. שכל הסעודה על כל המצוות הנעשות בה ועל רינת הלב שישראל יושבים ומרננים לשובע נפשם - כל גופה של סעודה זו הלל ושבחה לה'. אין היא עושה הפסק:
החלק השמיני -:
הן שתי ברכות שתקנו חכמים: אחת לברכת הגאולה באמצע ההלל ולסיום ההגדה, ואחת בסוף ההלל והיא ברכת השיר - מודים אנחנו לך שנתת לנו פה לשיר ולב להבין לומר שירה לפניך!:
החלק התשיעי -:
הסעודה, עם מצה ומרור, כורך וביצה, ושאר מצוותיה עד האפיקומן וברכת המזון, הכל מספר ביציאת מצרים ובנסי הלילה:
והחלק העשירי -:
תוספת הדורות, פיוטים, וגומר עם קֹדש קדשים, הוא המנהג לומר 'שיר השירים' באהבה עצומה למי שרוממנו וקדשנו ונטע בלבנו אהבה, ואף הוא אוהב אותנו אהבה גדולה כאהבת הדוד לרעיה:
אמירת ההגדה בכל לשון:
הואיל ועיקר מצוַת ההגדה היא בבנים, ולפרסם את נסי יציאת מצרים לכל שומע, לפיכך ראוי לראש המסובים שיפרש את עניני ההגדה למסובים ויוסיף בהם הסבר כדי שיבינו הכל. ובפרט לקטנים ולמי שאין לשון חכמינו שגורה על פיהם, ולא מדרשיהם, וביותר בחוצה לארץ שאין הכל שומעים לשון הקֹּדש שתוקנה בה ההגדה:
וכך מובא בשלחן ערוך:
'ויאמר בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם הענין. וכן עשה הר"י מלונדריש (שאמר) כל ההגדה בלשון לע"ז (אנגלית), כדי שיבינו הנשים והקטנים:
ובספר 'יוסף אומץ': 'ואני נהגתי לומר כל פיסקא בלשון הקֹּדש ובלשון אשכנז כדי שיבינו בני ביתי וידעו מיציאת מצרים':
וכך גם נהג ה'חתם סופר' בפרשבורג, שאמר את כל ההגדה בשתי לשונות, לשון הקֹּדש ולשון אשכנז:
שירות ועלילות:
שיר השירים / אני לדודי ודודי לי / משל הדוד והרעיה / שיר השירים בפסח / מאמרי הזֹּהר / נסי מצרים - ילקוט מדרשים / האוכלים את יעקב / ליל שימורים - ארבעה לילות:
שירות ועלילות:
שיר השירים:
מנהג ישראל לומר שיר השירים בלילי פסח, אחר כל סדר הלילה. ואיתא במסכת סופרים שמחלקין אותו לשני לילות החג (לבני הגלויות שיש להם יום טוב שני). ואולם כבר פשט המנהג שאומרים אותו כולו בלילה הראשון (ובחו"ל, גם בלילה השני):
וכן קוראים שיר השירים בציבור, כמנהג אשכנז בלבד, בשבת חול המועד פסח לפני קריאת התורה. יש נוהגים לקרוא מתוך מגילה כתובה על הקלף, והקורא מברך עליה שתי ברכות: 'על מקרא מגילה' ו'שהחיָנו'. ויש נוהגים לקרוא מתוך החומש וכל הקהל קוראים בלי ברכה:
מן הטעמים לקריאת שיר השירים בפסח - כתוב במחזור ויטרי, משום שנאמר בשיר השירים (א) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי, וכל הענין מדבר בארבע גלויות ובגאולתם של ישראל מכל הגלויות. וכן אמרו בזהר הקדוש (מובא להלן) ששיר השירים כולל כל התורה, סיפור גלות מצרים וגאולתם של ישראל ממצרים ומכל האומות. הרי שהקריאה בשיר השירים מעין סיפור יציאת מצרים שהיא מצוה בלילה זה:
ועוד טעם: משום שזמן הפסח, עת דודים לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שכרת עמה ברית ארוסין ביציאת מצרים (וכאמור ביחזקאל טז), וענין זה הוא עיקר משלו של שיר השירים:
אני לדודי ודודי לי:
בא הכתוב לספר את גדולת שלמה שהחכים מכל האדם לפניו ואחריו, מאיתן האזרחי (זה אברהם אבינו), והימן (זה משה רבינו) וכו' - הרי הוא אומר (מלכים - א ה):
וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף:
שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל - זה ספר 'משלי', שאין לך פסוק שאין בו משנים ושלשה ענינים ויותר. ועדיִן אין זה סוף חכמתו של שלמה. והיכן היא סוף חכמתו? -:
וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף - זה שיר השירים, שהוא משל על כל האהבה והדבקות השלמה, שהיו בינו ובין ה' אלקיו בחזיון נבואה חמש פעמים; והוא עצמו, המלך שלמה, משל הוא על כנסת ישראל שבכל הדורות עד עת קץ. שמיום שה' כרת עמה ברית בחורב, ועד שתמלא כל הארץ דעה את ה' ונכון יהיה הר בית ה' בראש כל ההרים - אתה מונה בה חמש דבקויות של 'ושכנתי בתוכם', וארבע פרדות שבין חמש הדבקויות, שאומות העולם יכלו לה ויפרידוה מדודה לשעה, עד אשר שוב מצאה את דודה ודבקה בו:
חמש עליותיו של שלמה למעלת הנבואה והחכמה העליונה ושזכה בהן להתדבק בנשיקת פיו, דבקות שאין גדולה מזו לאדם - אלו הן:
בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה (מלכים - א ג) - הרי נבואה:
וַיִּתֵּן אֱלֹקִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד, וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה וגו' וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (שם ה) - הרי חכמה עליונה:
וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה וגו' וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם ו). וכל בנין הבית בנבואה היה, ככתוב בדוד (דברי הימים - א כח): הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל. ובבית המקדש ומלאכתו צפונים היו כל רזי עולם כמו במעשי שמים וארץ:
וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם ('למעלה' לא נאמר אלא הַשָּׁמָיִם - כאומר, כביכול, אחזתיו ולא ארפנו!) וַיֹּאמַר וגו' (מלכים - א ח):
וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן (שם ט) - הרי נבואה:
חמש דבקויות של כנסת ישראל בה' אלקי ישראל, בדבקות שאין גדולה הימנה - אלו הן:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ) - שהניח הקדוש ברוך הוא כל פמליותיו במרום ועשה לו דירה בתחתונים, במשכן אשר עשו בני ישראל במדבר:
וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' (מלכים - א ח) - עשה קבע לדירתו בתחתונים, ארבע מאות ועשר שנים בבית המקדש הראשון:
השלישית - בבית שבנה עזרא, עד אשר טמאוהו היונים וחזרה שכינה למרום:
הרביעית - בימי החשמונאים לאחר שטהרו הבית וחזרה שכינה לבית המקדש:
והחמשית - בבית עולמים שעתיד להבנות ולא יחרב עוד:
וכנגדם של אלה ואלה הזכיר שלמה בשיר השירים חמש פעמים של דבקות בין הדוד והרעיה, ואלו הן:
צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין (שיר השירים א) - הוא השיר הראשון - כנגד המשכן ובדי הארון, שעליהם נאמר בֵּין שָׁדַי יָלִין:
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי (שם ב) - הוא השיר השני - כנגד הדבקות בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל בשכנו בבית שבנה שלמה....עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי (שם ג) - הוא השיר השלישי - כנגד הבית שבנה עזרא:
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי וגו' (שם ה) - הוא השיר הרביעי - כנגד השכינה שחזרה ושרתה בישראל בימי החשמונאים:
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי (שם ח) - הוא השיר החמשי - כנגד בית עולמים שעתיד להבנות במהרה בימינו ושלא יחרב עוד לעולם, וכל אומות ולשונות לא יוכלו עוד להפריד בין הדבקים, ועליהן אמר שלמה (שם) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ; כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה וגו':
הוא שנאמר: וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה - וָאָלֶף; -:
וָאָלֶף - הוא שיר האלף שאמר שלמה בסוף שיר השירים: כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן וגו' אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף וגו' הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וגו':
משל הדוד והרעיה:
אחת היא מגילת שיר השירים מכל כתבי הקֹּדש, שאין בה אזכרה (שם ה') אחת אפילו בכינוי (מגילת אסתר שנכתבה בחו"ל בהסתר פנים, שעדיִן נשארו בגלות, יש בה שם ה' בכינוי - רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר - כדברי חז"ל), אלא כולה רק משל בלבד על אהבה עליונה שבין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל:
וכן אמרו חכמים: כל שלמה האמורים בשיר השירים - קֹדש, שיר למי שהשלום שלו, חוץ מזה: כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה (וכדלעיל, ש'שיר האלף' הוא חוץ מחמשת השירים):
ועוד אמרו: אין כל העולם כולו כדאי כיום שנִּתן שיר השירים לישראל; שכל הכתובים - קֹדש, ושיר השירים - קֹדש קדשים:
שכן 'קדש' - אם זוכה אדם להתרומם משפלותו לפרוש מעניני עולם הזה ומקדש עצמו במותר לו עד שנדבק בקדושה עליונה; ואילו 'קדש קדשים' - כשזוכה אדם זכות נעלה יותר, וכל עניני העולם הזה שעוסק בהם, הם עצמם נעשים לו דברים שבקדושה עליונה. אוכל ושותה, מטיֵּל ונהנה, עוסק בדרך ארץ ומתענג, ואינו פורש מכל דבר המותר, והשכינה שורה בכל מעשיו. כארון עץ ובדיו שנעשו מדור לריבון כל העולמים שמניח כל עולמותיו ובא לקבוע עיקר שכינתו כאן - היא הגדולה שבקדושות:
כיון שאדם זוכה למעלה זאת, שוב אין צורך להזכיר שם ה' במפורש. שלמה עצמו, כל גופו וכל מעשיו - אזכרות הן:
וכן אתה אומר: כל מעשה האדם מעניני העולם הזה, שעשוי להפריד את האדם העוסק בו מדבקותו באלקיו, מרוב טובת עולם הזה שיש במעשה זה; כיון שזוכה אדם להעלות גם אותו מעשה שאף הוא יביאו לדבקות באלקים חיים - אז נעשה מעשה זה מקודש יותר מכל המעשים. שכרוב טובת העולם הזה שיש באותו מעשה, כך הופך הוא בהתעלותו להיות כלי מחזיק ברכה לרוב טובת עולם הבא שאין למעלה הימנה:
לכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה ששיר השירים הוא קֹדש קדשים בכתבי הקֹּדש, שכולו בנוי על האהבה שבין הדוד והרעיה שהיא עזה מכל תשוקות החיים עלי אדמות, ושכולה משל ונמשל גם יחד על אותה האהבה שבין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא שאין לה סוף, וכל פרוד שנעשה ביניהם אין לו קיום, וחוזרים ומתדבקים עד שאינם מתפרדים עוד לעולם:
שיר השירים בפסח:
מה שקורין שיר השירים בפסח - כי שיר השירים הוא לבאר כי כל עניני העולם הזה הם רק משל להבין האהבה הצריכה להשי"ת. וזה פרוש 'שיר השירים' - שמכל השירים שבעולם, יוצא שיר זה (הינו, כל חמדות העולם, כשהאדם משיג אותן ונפשו טובה עליו בגללן ולבו מתרונן בשירה, מכולן יש לו להוציא וללמוד מהן רינת הלב בשירת האהבה שבינו לבין קונו):
אך כי האדם צריך להיות נדבק בנמשל. ולאו כל אדם זוכה ולא כל שעה כשרה שיהו כל מעשיו של עולם הזה מביאים אותו לידע לעבוד את השי"ת. וח"ו כשנדבקים במשל, בעולם הזה, אין יכולים להבין כלל הנמשל. לכן בפסח זמן חרותנו, בשעה שהאדם יכול ללמוד רצון השי"ת גם מן הטבע, שבפסח מתגלה הנקודה הפנימית שבעולם הזה (גם פרעה וחילו, סוס ורוכבו, הים וזעפו וכל הארץ ומלואה - הכל משועבד אז לקדוש ברוך הוא ולדברו), ועל ידי גילוי זה זכו ישראל לגאולה. לזאת שיָּך המשל של שיר השירים בפסח (שעל ידי החרות משעבוד מצרים ויצר הרע שזוכים לה בפסח - ודאי יביאנו משל זה אל הנמשל):
מאמרי הזֹּהר הקדוש:
פתח ר' יוסי ואמר: שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה - השיר הזה נתעורר עליו שלמה המלך בשעה שנבנה בית המקדש, ונשתכללו כל העולמות העליונים והתחתונים בשלמות אחת לכולם וכו':
בשעה שנבנה בית המקדש למטה, לא היתה שמחה גדולה כזו לפני הקדוש ברוך הוא מיום שנברא העולם וכו':
כשנבנה הבית הראשון, (גם בית) אחר נבנה עמו (בית המקדש שלמעלה), ומתקיֵּם בכל העולמות ומאיר לכל העולמות. והעולם נתמלא בושם ונפתחו כל חלוני מעלה להאיר, ולא היתה שמחה בכל העולמות כבאותו יום. אותה שעה פתחו העליונים והתחתונים ואמרו שירה, והינו, שיר השירים - שיר המשוררים, ששרים לקדוש ברוך הוא:
דוד המלך אמר: שיר המעלות (כלומר, שיר העליונים), שלמה המלך אמר: שיר השירים (כלומר, שיר המשוררים העליונים). ומה בין זה לזה, הרי נראים דומים? אלא ודאי הכל אחד; אבל בימיו של דוד המלך עדיִן לא היו כל אותם המשוררים קבועים במקומותיהם לשורר כיאות, שבית המקדש לא היה בנוי, ומשום כך לא נקבעו גם למעלה במקומם. שהרי כשם שהמשמרות (של המשוררים) קבועים בארץ, כך הם בשמים, ועומדים אלה קבל אלה:
וביום שנבנה בית המקדש, נעשו כולם קבועים במקומם, ואור שלא האיר עדיִן מעולם התחיל להאיר. וקבעו את השיר הזה לכבוד מלך עליון, מלך שהשלום שלו, ושבחה זו היא מעולה מכל התשבחות הקודמות:
יום שנתגלה שיר זה בארץ, באותו יום באה שלמות בכל. ולכך הוא קֹדש קדשים וכו':
יום שנתגלה שיר זה, באותו יום ירדה שכינה על הארץ, דכתיב (בחנוכת בית המקדש - מלכים - א ח): וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת - כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה', באותו יום ממש נגלתה תשבחה זו, ואמרה שלמה ברוח הקֹּדש:
שבחו של השיר הזה, שהוא כללה של כל התורה כולה, כללם של מעשי בראשית, כללו של סוד האבות הקדושים, כל מה שעבר בגלות מצרים, ואיך שיצאו ממצרים, ושירת הים, וכללן של עשרת הדברות והברית אשר כרת ה' עם ישראל בחורב, וכיצד שהלכו ישראל במדבר עד שנכנסו לארץ ובנו בית הבחירה. כללו של הכתר משמו הקדוש והנעלה באהבה ושמחה. כלל של כל גלויותיהם של ישראל בין העמים וגאולתם, ותחית המתים עד היום שכולו שבת לה'; מה שהיה ומה שהוה ומה שעתיד להיות בסוף הימים, ביום השביעי שהוא שבת לה' - כל הדברים האלה כאן, בשיר השירים:
לפיכך שנינו: כל המוציא פסוק משיר השירים ואומרו בבית משתה היין, התורה חוגרת שק ועולה לפני הקדוש ברוך הוא וקובלת לפניו: עשאוני בניך שחוק בבית משתיהם! וכו'. משום כך חיב אדם להזהר, ועל כל מילה ומילה משיר השירים צריך לעטר עטרה בראשו קודם שיאמרנה:
בשעה ששלמה המלך גִּלה לעולם את שיר השירים, נפסקה מן העולם זוהמת הנחש הקדמוני שהטיל באדם וחוה:
נסי מצרים:
ילקוט מדרשים ובאורים:
השעבוד:
מה נשתנו מצרים מכל המדינות שנשתעבדו ישראל בתוכם? - משום שבאותה שעה היו שולטים המצרים מסוף העולם ועד סופו והיו מלוכלכים בעברות הרבה ולא היתה אומה מכוערת בגילולים ושטופים בזימה כמצרים, לפיכך באה התקלה לישראל על ידיהם. ומאידך גיסא, אמרו חכמים: כל המיצר לישראל - נעשה ראש. שלא יאמרו, ביד אומה שפלה מסר הקדוש ברוך הוא את ישראל. ולכך היתה מצרים באותה שעה מושלת בכיפה:
וכך אמרו בזהר: בוא וראה, כל אומות העולם וכל מלכי האומות, לא גבר שלטונם אלא בשביל ישראל. מצרים לא משלה על כל העולם עד שבאו ישראל ונכנסו שם בגלות, אז גברה ממשלתם על כל העולם; וכן בבל וכן אדום שממלכות שפלות היו קודם לכן, כיון שנִתנה להם ממשלה על ישראל, גברה ממשלתם על כל העולם כולו:
הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א):
הבה - כדרך שדור ההפלגה פתחו בהָבָה נִבְנֶה (בראשית יא) ונפרעו בהָבָה נֵרְדָה (שם), וכדרך שאמרו (שם) פֶּן נָפוּץ ונפרעו בוַיָּפֶץ ה' אֹתָם, אף אתם כך אומרים: הָבָה וגו' פֶּן יִרְבֶּה, וכך גם יעלה לכם - וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה; - :
הָבָה - גימטריא: י"ב. כך אמר להם: י"ב אחים באו לכאן ועתה היו לעם רב!:
נִתְחַכְּמָה לוֹ - להכותם בחרב - לא נוכל להם, וגם כל העולם יצעקו חמס: לאחר שהזמנתם אותם לבוא לארצכם, אתם הורגים אותם?! אלא נבוא עליהם בדברים של מס קשה, והכל יודעים שהגֵּרים חיבים להעלות מס למלך יותר מן התושבים - וסוף שיכלו מאליהם מיסורים קשים, וידי לא תהיה בהם; -:
הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ - אמר ר' ברכיה בשם ר' לוי: ארורים הם הרשעים שהם מקימים עצה על ישראל, וכל אחד ואחד אומר: עצתי יפה מעצתך; -:
עשו אמר: שוטה היה קין שהרג את אחיו הבל בחיי אביו, ולא היה יודע שאביו פרה ורבה והוליד את שת! אני איני עושה כן אלא 'יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי' ואירש חלקו; -:
פרעה אמר: שוטה היה עשו שאמר 'יקרבו ימי אבל אבי', ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו! אני איני עושה כן אלא עד שהם יוצאים מבטן אמם אהרגם, ועוד שאעשה להם שלא ירצו להוליד כלל. אין כֹּחנו עליהם אלא בהתחכמות; -:
פֶּן יִרְבֶּה - יותר מכפי שהוא עתה; -:
וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה - אחת, וכבר הסכנה גדולה מהם, שהיו המצריים מתיראים מעמי כנען שיבואו עליהם למלחמה על שלא חמלו עליהם בשנות הרעב ורוששום מכל רכושם. נתירא פרעה ואמר, עכשו יבואו כולם עלינו למלחמה, ובני ישראל שמסורת בידם לגרש את בני כנען מארצם ולרשת נחלתם, עכשו יראום כאן נלחמים בנו; -:
וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ - להגדיל מהומה ומבוכה ומבוסה; -:
וְנִלְחַם בָּנוּ - למען תהיה ארצנו נכבשת בידי הכנענים, ואז תמצא ידם לעשות כחפצם; -:
וְעָלָה מִן הָאָרֶץ - לבוא לרשת את ארץ כנען, ארץ חמדתם. עד כאן מעצת פרעה אשר יעץ על ישראל בפני חכמיו:
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ - (ולא נאמר: 'כן רבו וכן פרצו') - רוח הקֹּדש היתה מפעמת בלבם של ישראל בשעת שעבודם הקשה והיתה מעודדתם ומבשרתם: כן ירבה וכן יפרץ!:
ארבע גזרות גזר פרעה על ישראל ומתוך כל אחת מהן צמחה ישועה לישראל:
גזר פרעה גזרה ראשונה: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ (שמות א) - וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שם):
גזר אחרי כן: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה (שם) - והעמיד הקב"ה לישראל גואל, אז נולדה מרים ונקראה על שם המירור; -:
אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ - כדי שימנעו מן ההריון - והעמיד הקב"ה לישראל גואל, אז נולד אהרן ונקרא על שם ההריון. וכן כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ - להטביעם במים - והעמיד הקב"ה לישראל גואל, אז נולד משה שנקרא על שם המים כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שם ב); -:
גזרה רביעית: אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן (שם ה) - אותה שעה בטלה עבודה מעל אבותינו במצרים:
וישמע אלקים את נאקתם:
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ וגו' וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שם ג):
כך אמר לו הקב"ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויים בצער? הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים; כביכול, אני שותף בצערם:
אמר רבי יוסי: ולמה מתוך הסנה? אלא מה דרכו של סנה, אדם מכניס ידו לתוכו, אינו ניזוק, מפני שקוציו כפופין למטה. ואם בקש להוציא את ידו - הקוצים תופסים אותה. כך כשירדו ישראל למצרים - קבלו אותם, שנאמר (בראשית מז): אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ; וכיון שבקשו לצאת - תפסו אותם, שנאמר (שמות ה):
וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ; -:
אמר ר' פינחס הכהן ב"ר חמא: מה הסנה הזה, כשאדם מכניס ידו לתוכו, אינו מרגיש, וכשהוא מוציאה מסתרטת; כך כשירדו ישראל למצרים, לא הכירה בהן בריה, וכשיצאו, יצאו באותות ובמופתים ובמלחמה:
וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת (שמות ד) - רבי לוי אומר: המטה שנברא בערב שבת בין השמשות נמסר לאדם הראשון בגן עדן, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך לשם, ושם לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב הוליכו למצרים, ומסרו ליוסף בנו:
כשמת יוסף נשלל כל ביתו ונִתן בפלטין של פרעה. והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים, וראה את המטה ואת האותות שעליו, וחמד אותו בלבו, ולקחו והביאו ונטעו בתוך גן ביתו, ולא היה אדם יכול לקרב אליו עוד:
וכשבא משה לביתו של יתרו, נכנס לגן ביתו וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו, שלח ידו ולקחו. ראה יתרו את משה ואמר: זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים. לפיכך נתן לו צפורה בתו לאשה:
וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב) - מאיזו עבודה? - מן העבודה שהתחילו לעבוד את אלקיהם. שכך היתה להם אנחה זו וזעקה זו, ראשית עבודתם לשמים. כיון שראו מלאכי השרת שעלתה שוְּעת ישראל לשמים, מיד פתחו ואמרו: ברוך אתה ה' שומע תפילה!:
ובזֹהר אמרו: מאי וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וגו' וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם? - נאנחו, זעקו וצעקו ישראל גם עד עתה, אלא, אין 'מלך מצרים' זה אלא השר שלהם שבשמים, שהורידו הקב"ה ממעלתו ונפל מגאותו. כיון שנפל 'מלך מצרים' שהוא שר שלהם, זכר הקב"ה לישראל ושמע תפילתם:
אמר רבי יהודה: בא וראה שכך הוא, שכל זמן שהשר שלהם ניתנה לו שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל; כיון שנפל השר שלהם, כתיב: וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, ומיד - וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים שעד אותה שעה לא נענו בצעקתם:
מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים: מתוך הקץ, מתוך צרה, מתוך צוָחה, מתוך זכות אבות, ומתוך תשובה:
מתוך הקץ - זה שכתוב: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם:
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ - מתוך צרה:
וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם - מתוך צוחה:
וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ וגו' - מתוך זכות אבות:
וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - מתוך תשובה:
וַיֹּאמֶר ה', רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם (שמות ג) - שתי ראיות: ראיתי איך המצריים משקיעים את בניהם של ישראל במים, וראיתי שלאחר מכן הם כובשים אותם בבנין; -:
ראיתי להטיב עמהם, וראיתי להנקם מאויביהם:
דבר אחר: שתי ראיות, אני רואה אותם שהם באים ומקבלים את תורתי, ואני רואה אותם עושים את העגל - רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא (שם לב) וכו'; -:
וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי - אף על פי שאינם כדאים. ולמה? -:
מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו - אני קצפתי מעט, והם, קצפם שאול:
כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו - אף על פי שאני יודע מה שהם עתידים להכאיבני במדבר ובישוב - כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר, יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן. וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵ - ל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ (תהלים עח), ואף על פי כן איני נמנע מלגאלם:
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וגו' פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם (שמות ג) - מצד היותכם זרע אבות; -:
וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם - מצד היותי שונא אכזריות:
פָּקֹד פָּקַדְתִּי - מסורת היתה בידם מיוסף, שבלשון הזה הם נגאלים. בא משה ופֵרש לפניהם: פקוד - מאה ותשעים, פקדתי - החסרתי (כמו ולא נפקד ממנו איש), כלומר ק"ץ שנה אני מחסר מארבע מאות שנה שנגזרו בברית בין הבתרים, והרי שנת גאולתם באה!:
וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם (שם) - למען תהיינה שניהם קהות אחרי כן יותר; -:
וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם - זו מצוַת לא תעשה, שלא יאמר אדם, איני חפץ בכליהם של המצרים; -:
וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וגו' - זו מצוַת עשה, מצוה לעשות כן:
יכולים הם לקחת בדין, על העבודה עבורם כל השנים ועל בתיהם וכליהם שמשאירים במצרים, אבל נצטוו לקחת בהשאלה, כדי שלא יתיאשו המצריים וירדפו אחריהם להציל כספם וזהבם, ולמען הגדל הפרוד בין המצרים לישראל לעולם:
וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ - שנים עשר חֹדש הדבר הזה שמור אצלם, ולא היה אחד שהלשין על חברו בפני המצרי: מחר, כך יעשה פלוני לך, ישאל ולא יחזיר. מכאן אתה למד שלא היו ביניהם בעלי לשון הרע:
תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ (שמות ה) - מלמד שהיו בידם מגילות, שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת, לומר שהקב"ה גואלם, לפי שהיו נוחין בשבת. אמר פרעה: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר - אל יהו משתעשעין, ואל יהיו נפשים ביום השבת:
האותות:
וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ וגו' וַיְהִי לְתַנִּין (שמות ז) - ראה אבירות לבו של פרעה. כשראה משה את המטה שהיה לנחש, כתיב בו (שם ד): וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו, ואילו פרעה לא נע ולא זע. וכל כך למה - לפי שסבור שמעשה כשפים הוא; -:
ולא עוד אלא שהתחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם: כך אותותיו של אלקיכם? - בנוהג שבעולם, בני אדם מוליכים פרקמטיא (סחורה) למקום שצריכים לה; כלום מביאים ציר דגים לאספמיא? דגים לעכו? אין אתם יודעים שכל הכשפים ברשותי הם? - מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי (בית ספר) שלהם ועשו אף הם כך. ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך וקרא לתינוקות של ארבע וחמש שנים ואף הם עשו כך, שנאמר:
וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים, וַיַּעֲשוּ גַם הֵם וגו' - גַּם פַּרְעֹה - לרבות אשתו; גַם הֵם - לרבות את התינוקות; -:
בְּלַהֲטֵיהֶם - בכשפיהם; -:
כֵּן - נעשו כל המטות תנינים:
המתינו מעט וחזרו התנינים כולם להיות מטות ואף מטה אהרן כך חזר והיה מטה. מיד; -:
וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם - אמר הקב"ה, אם יבלע תנין את תניניהם של מצרים - מנהגו של עולם הוא, נחש בולע נחש; אלא יחזור לבריָּתו ויבלע את 'תניניהם'. אמר רבי אליעזר:
נס בתוך נס:
כשראה פרעה כן, תמה ואמר: ומה אם יאמר למטה, בלע לפרעה ולכסאו - עכשו הוא בולע אותי!:
אמר רבי חמא ב"ר חנינא: נס גדול נעשה במטה, שאף על פי שבלע כל אותם המטות שהשליכו, שהיו רבים לעשות מהן עשרה עמרים - לא הועבה, וכל מי שרואה אותו, אומר, זה מטה אהרן!:
מכת הדם:
וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות ז) - אפילו בבורות ובשיחין ובמערות. ולא אלה בלבד, אלא; -:
וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים - המים השאובים שהחזיקו בכלי עץ ובכלי אבן. אבל המים שבכלי מתכת לא היו דם:
ד"א: וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים - באלהי העצים והאבנים שלהם. שאפילו פסיליהם היו פולטים ומוציאים דם. אפילו מה שהיה המצרי רוקק, היה דם:
וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר - מסרחון הדגים המתים; -:
וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר - רצו כולם לשתות מים מכל מקוה מים אחר וממה שבכליהם; -:
וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם - אמר ר' אבין הלוי ברבי: ממכת דם העשירו ישראל. כיצד - המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים. ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה. מוציאה - מלאה דם. הישראל שותה מים מתוך הגיגית והמצרי אומר לו: תן לי בידך מעט מים, ונותן לו ונעשו דם. אומר לו: נשתה אני ואתה מן קערה אחת, וישראל שותה מים ומצרי דם. וכשהיה לוקח מישראל בדמים (בכסף) - היה שותה מים. מכאן העשירו ישראל:
מכת הצפרדע:
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו וגו' וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים - לשון מגפה ודבר. שאין לך מכה מעשרת המכות, שלא היה עמה גם דבר. לפי שהיו הרבה מן המצרים מתים על ידי כל מכה, מן הדם ומן הצפרדעים ומשאר המכות:
בַּצְפַרְדְּעִים - מין זה של צפרדע מזיק, לא היה בנילוס קודם לכן. ולאחר שנברא אז, כבר נשאר ביאור מצרים לעולם והוא גדל במי הנילוס עד למדה יתרה ומזיק ובולע בריות קטנות וגם גדולות, והוא התמסח הנמצא בנילוס עד היום הזה לזכר המכה ההיא. ויש מהפרשנים שאומרים שצפרדע זו שכתובה כאן, היא מין חיות קטנות המקרקרות, וכן נראה מדברי רבותינו במדרשות:
וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים - בו ביום יתחיל היאור להשריץ ואילו קודם לכן, לא היו אפילו ביאור:
וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ - המעולים שבהם והגדולים, יעלו לביתך, ולבית עבדיך. מעולות - לגדולים, כל אדם לפי כבודו:
ולא סוף דבר בבתים ובתנורים, אלא גם זאת; -:
וּבְכָה - בתוך מעיך. אתה הראשון, וכן; -:
וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ, יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים - לענין הקירקור בבני מעיים, הקדים העם לפני עבדי פרעה - מפני הנוגשים המרובים שהיו בתחילה לענות את ישראל בעבודה, ובצוחותיהם על העובדים:
כתוב אחד אומר: וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים (לשון רבים) וכתוב אחד אומר:
וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ (לשון יחיד) - רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, והיו המצרים מכים אותה במקל והיו מנשרים ממנה צפרדעים עד שנתמלאה כל ארץ מצרים מהם. רבי אלעזר בן עזריה אומר: צפרדע אחת היתה ושרקה לחברותיה ונתמלאה כל ארץ מצרים צפרדעים:
הראשונה שעלתה מן היאור, אחת היתה. והיא עלתה ובאה לבית פרעה שעמד סמוך ליאור. אחרי כן רבתה הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. כל מקום שהיו שם מים, אפילו טיפה אחת, מיד נעשתה צפרדע. והיו באים בבתי העשירים כבבתי העניים. בבתים של העשירים שהיו מרוצפים בשיש, היה השיש נבקע והצפרדע עולה מן האדמה שתחתיו וממלאה את הבתים ונכנסת לבית הסתרים שלהם ומסרסתם ומקרקרת בתוך מעיהם, ורבים מהם נופלים ומתים ביסורים כבדבר:
והיו נכנסים בבצק ונמעכים עם הבצק ומעפשים את הלחם. וכן קפצו לתוך התנור בשעה שהיה מוסק באש, ונדבקים בקירות (התנור) ובלחם, כמוסרים נפשם על שליחותם. ומהם למדו חנניה מישאל ועזריה שנשאו קל וחומר מן הצפרדעים ונכנסו לכבשן האש, אמרו:
ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת השם, כתוב בהם: וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וגו' וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ, אימתי משארות מצויות אצל תנור, הוה אומר בשעה שהתנור חם - אנו שמצווין על קדושת השם, על אחת כמה וכמה!:
וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ - כסדר בואם כך יהא לכתם, ממך יסורו תחילה ואחר כך מעבדיך וכו'; -:
רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה - לזכרון להודות לשם ה', ושתהא הפורענות תלויה להם מעל ראשם תמיד, כי יראו את הצפרדעים האיומים האלו בתוך יאורם - שמא יעלו עוד. ומפני עוד טעם אמר משה רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה, שכן כל מעשה כישוף כשהוא בטל, בטל לגמרי, וכאן נשאר להם דבר מוחש במציאות תמיד, למען ידעו שמעשה אלקים הוא, הבורא את הכל ומחיה את כל מי שברצונו להחיות:
מכת הכנים:
מכת כנים באה בלי התראה, שמשהקב"ה מתרה באדם פעם ראשונה ושניה, אינו צריך להתרות בו בשלישית. וכן היה במכה שלישית מעד"ש וכן בשלישית מבאח"ב:
וַיַּעֲשׂוּ כֵן... וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה - משונה היתה מכת כנים משאר המכות, שהיתה גם בארץ גשן ובבני ישראל - כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם - לרבות גשן, אלא שלא צִערו אותם כלל - כך קבלו חכמים במסורת:
המכה הזו מכת בזיון היתה, וגם כשעברה, לא עברה לגמרי אלא וַתְּהִי הַכִּנָּם - מאז ועד לאחר זמן רב היתה הארץ רוחשת כנים, שכך רצה הקב"ה שתהא מצרים בזויה בעיני ישראל ולא יחמדו לשבת בה:
אמרו חכמים, שמאותה שעה בטלה העבודה מאבותינו ולא עבדו בלבנים, כיון שאי אפשר היה לעבוד בעפר מצרים עוד, עד שיצאו ישראל ממצרים:
מכת הערוב:
למה באה עליהם? -:
כבר בטלה העבודה מעל ישראל בלבנים ובשדה אחרי המכות הראשונות ועדיִן לא שחררו את ישראל מלעבוד אותם. אז היו אומרים להם לישראל: צאו למדבר והביאו לנו דובים ואריות ונעשה קניגין ונשחק בהם; לפיכך הביא הערוב בגבולם:
מכת הדבר:
הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה (שמות ט) - ולא במקנה אשר בבתים; -:
בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן - הרי חמשה מינים, כאומר:
אצבע אלקים בכל אחד מן המינים, הרי יד ה' מלאה הויה בהם:
וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם - בשלשה מקומות נזכר לשון 'הפליה': במכת הדבר, בערוב, ובמכת בכורות. ושלשתן על ידי הקב"ה בלבד באו, ולא היה למשה ואהרן חלק בהן. רמז להם הקב"ה: אף על פי שהכל בריותי ואני מרחם על הכל, אַפְלֶה בין ישראל למצרים; -:
וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר - אפילו התנה ישראל מאתמול עם המצרי שימכור לו בהמתו ולא היה ביניהם אלא דבר בלבד בלי מעות, נצלה הבהמה של המצרי מן המכה:
אפילו בהמה שהיתה ביד מצרים והיתה לו לישראל תרעומת עליה שיש לו חלק בה, היתה ניצולת, ובכך ידעו דינם של ישראל:
ואפילו בהמה חציה של ישראל וחציה של מצרי, לא מתה:
מכת השחין:
קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן - נסים גדולים נעשו במכת השחין:
משה ואהרן לקחו שניהם מלא חפניהם פיח כבשן, והעביר אהרן את מלא חפניו לחפניו של משה, והחזיקו חפניו של משה את חפניו שלו ושל אהרן; -:
אדם זורק חץ למעלה אינו מהלך מאה אמה, ומשה זרק פיח הכבשן, דבר שאין בו ממש, וזרקו השמימה עד כסא הכבוד:
וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה - רבי יהושע בן לוי אמר: שחין שהביא הקב"ה על המצריים במצרים, לח מבחוץ ויבש מבפנים; -:
אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אלא אשריהן של הצדיקים ואשרי טפוליהן (הנטפלים אליהם) שנאמר (תהלים לד): חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו (אפילו כל אשר סביב להם); אוי להם לרשעים ואוי לטפוליהן:
וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה - עד כאן פרעה מכביד לבו ואילו מכאן ואילך ה' מחזק את לבו - לפי שממכת שחין ואילך כבר לא היה כח בפרעה לעמוד בסרובו כלבבו, אבל ה' הקשה את לבו שיוכל לעמוד בסרובו כל זמן שלבו יסרב:
מכת הברד:
הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר - סרט לו סריטה בכותל ביתו, מקום שהשמש זרחה שם ולידו הצל. אמר לו: כשתגיע השמש לכאן מחר, השמים בהירים וביתך מואר באור השמש, והנה כהרף עין; -:
בָּרָד כָּבֵד מְאֹד:
כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ - לא נגזר עליהם הברד אלא כדי לחבל בצמחים בלבד ואילו בעלי חיים יכולים היו להנצל בבית. ולא מפני שהברד אינו יכול להזיק את הבתים, הרי עצים שחסנם יותר מבקתותיהם של המצרים, את הכל שיבר הברד, ואת בתיהם לא היה יכול לקרקר? אלא שכך היתה הגזרה שלא יפול הברד אלא בשדה הפתוח, ובמקום גג הברד לא ירד:
בוא וראה רחמיו של הקב"ה, אפילו בשעת כעסו רִחם על הרשעים ועל בהמתם. לפי שמכת הברד לא היה הקב"ה משלחה עליהן אלא על יבול הארץ, והיה מזהירן שישמרו עצמן ואת בהמתן כדי שלא ילקו בברד:
וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ - אמרו רבותינו: בכל המכות לא אמר פרעה ה' הַצַּדִּיק, אלא במכת ברד בלבד. למה - אדם שהוא מבקש להלחם עם חברו ולנצח אותו, פתאום הוא בא עליו והורגו ונוטל כל מה שיש לו. אבל הקב"ה אמר לפרעה: וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וגו', באותה שעה אמר פרעה: ה' הַצַּדִּיק!:
הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה, הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים - מכאן היה רבי שמעון בר יוחאי אומר: טוב שבגויים - הרוג; הטוב שבנחשים - רצוץ את מוחו. דכתיב (שמות יד): וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר (לרדוף אחרי ישראל), מהיכן היו? אם תאמר מִשל מצרים - והלא כבר נאמר: וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם; ואם תאמר מִשל פרעה היו - והלא כבר נאמר:
הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ; ואם תאמר מִשל ישראל היו - והלא כבר נאמר: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ - מִשל מי היו - מִשל 'הירא את דבר ה''. נמצאנו למדים שמהם היתה התקלה לישראל:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי - כהרף עין - בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה - שיכלו להנצל והכעיסו בהם לפני הקב"ה ולא אספום, עליהם תחול הרעה לראשונה; - וְעַל כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ:
רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - גם שכנים מצריים שגרו בארץ גשן, בכלל ההצלה. לפי שכל מכה זו, במדת הרחמים היתה לפקוח עיניהם בעבור ידעו כי אין כה' בכל הארץ; -:
לֹא הָיָה בָּרָד - ברד לא היה אבל קולות וברקים היו גם בארץ גשן, כדי להכניס יראה בהם ולפשט עקמומיות שבלב, שלכך נבראו הרעמים, ואף ישראל היו צריכים לכך:
מכת הארבה:
שתי מטרות היו בנסי מצרים: להכניע לב פרעה, ולחזק אמונה בקטני אמנה שבישראל שעדיִן לא האמינו בה':
בפסוק זה נזכרו שתיהן: לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי וגו' (שמות י). ואילו להלן לאחר מכת החשך, כבר לא נזכרת המטרה השניה אלא: לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם יא) - לפי שכבר היו רשעי ישראל מתים בשלשת ימי האפלה, והנשארים לא היו צריכים לחיזוק האמונה:
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' - לכל דורות ישראל נאמר פסוק זה. עד שיצאו ישראל ממצרים, עדיִן כשוגגים היו וטועים אחרי אלהי מצרים; מכאן ואילך, כבר כדאי לעבודה זרה שתעקר מלבכם כי ראיתם שאין בה ממש:
הארבה טהור הוא למאכל, ולמצרים הוא מאכל תאוה. כיון שרואים ממנו מעט, הם שמחים עליו, צדים אותו ומולחים אותו וכובשים אותו ועושים ממנו קינוח סעודה:
הרבה מינים יש בארבה: סלעם, חרגול, ילק, חסיל, גזם, חנמל, וצלצל. וארבה הוא השם הכולל לכולם וגם שם למין אחד לעצמו. ואמרו חכמים, שבכל אחד מן המינים הללו, מאה מינים, וכולם היו מזומנים לבוא על מצרים:
רבן גמליאל אומר: מה נשתנה ארבה מכל מיני פורענויות? אלא להראות את האדם דלותו. ומה אם הארבה שהוא מאכלו, הקב"ה נותנו לפורענות כשהוא מכעיס, קל וחומר לשאר ספקלטורין שיש לו. כמה אריות, כמה דובים, כמה נמרים, כמה חיות; -:
הארבה הזה כשהוא בא על הארץ, אפילו יבואו כנגדו כל באי עולם וחרבותיהם ורמחיהם בידם והאש תלהט סביבותיו, אינם יכולים לו, ואתה מתמה שהנביא קורא לו (יואל ב) חֵילִי הַגָּדוֹל?:
הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּח הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה - הרימו ממרבצו; -:
וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם - ועדיִן הוא תלוי באויר שלשה ימים. שאילו נח על הארץ ועל האדם מיד, לא היתה תקומה למצרים. עד שהגיע יום השבת. בשבת; -:
וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם - אז ראוהו שהוא - כָּבֵד מְאֹד. לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן - כל המינים יחד. ואותו ארבה שהיה בימי יואל, אף שכל מין ומין בפני עצמו היה כבד יותר, שנאמר בו (יואל ב): כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם, אלא שלא היו יחד רק באו בזה אחר זה:
עברה השבת, והנה שוב עלה הארבה ממנוחתו; -:
וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ - זו השמש - וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ:
וַיַּהֲפֹךְ ה' - לאותו רוח קדים שהביא את הארבה ועדיִן היה סוער ובא, שִׁנה מהלכו ועשאו; -:
רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה, וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף - כזה שהוא תוקע את האבן לארץ בבת אחת:
ולמה נאמר כאן חָזָק מְאֹד מה שלא נאמר ברוח הקדים? אלא שנס גדול נעשה בהליכתו יותר מביאתו. וכך הוא בקבלה, שמִּן השמים, נותנים ואין חוזרים ונוטלים. והארבה, הרבה מן המצרים ראו בו גם סימן ברכה ושמחו עליו וקבצו ממנו ושלקום ומלחום ונתנום בחביות. אמר הקב"ה, במכה שהבאתי עליכם, אתם שמחים? - מיד חזר ונטלם מהם; -:
לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכָל גְּבוּל מִצְרָיִם - אפילו מה שבקדרות ובחביות מלוחים, פרחו והלכו להם, שבאו החיים על המלוחים ונשאום אִתם:
כיון שנושלו מן 'הטובה' שהיתה בידם, פרע להם הקב"ה דבר אחר לטובה, שמאותו יום ואילך אין הארבה מזיק ומפסיד בכל גבול מצרים לעולם, שתפילתו של משה עומדת להם עד היום הזה:
מכת החשך:
אף על פי שלא התרה משה רבינו בפרעה על מכת החשך שתבוא, הרי מוזהר ועומד היה, זה עשרים ושנים ימים האחרונים של חֹדש אדר. שכן גם עד עתה לא הוזהר פרעה אלא על שתי מכות מתוך כל שלש, והשלישית באה בלי אזהרה. כך נשנה הדבר פעמיים עד עתה מראש חדש אב שעבר. עכשו המכה השלישית מתוך הסדרה השלישית ממשמשת ובאה עליו זה עשרים ושנים יום, מאז פסק הארבה, ואין פרעה וכל עמו שמים על לב:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה - סמוך לחשכה של לילה ראשון של ניסן; -:
נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם - שמִשם האורה באה לעולם, אור השמש, הירח והכוכבים; - וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם - מי שאמר לאורה שתאיר, הוא יאמר ותחשך כל ארץ מצרים; -:
וְיָמֵשׁ - היום, ויבוא האמש, הלילה, והנה אספו כל נגוהות לילה וכוכבי אור; - חֹשֶׁךְ! -:
ומדרש אגדה: וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ - חשך שיש בו ממש ואפשר למשש אותו. חשך כפול ומכופל והמסתיר את האור, כעובי דינר. ואפילו יכניסו כל נרות ואבוקות שבעולם, לא יהו מאירים להם; יכבו, או אותו חשך עבה יתפשט ויקיף כל אור ולא יהא נראה למצריים. ימש חשך את האור:
והמלבי"ם כתב: וִיהִי חֹשֶׁךְ - אלו שלשה ימים הראשונים, שהיו יכולים המצריים לגשש ולהתהלך; וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ - אלו שלשה ימים שאחריהם, שלא היו יכולים להניע אבריהם מפני ממשו של החשך שהקיפם מכל צד:
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם, וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. ובאותם שלשת ימי האפלה הראשונים, מי שהיה יושב ובקש לעמוד - עומד, היה מבקש לישב - יושב:
והיו מחזות זוָעה ובהלה מבעתים אותם והיו שומעים ומכירים קול צעדיהם של שכניהם היהודים ורואים צלליותיהם כשהם באים לתוך בתי המצרים וממשמשים בכל מטמוניותיהם ואור להם סביב ומאיר להם מה שבחביות, בתבות ובכל מטמוניותיהם. וכל כך למה? - שלא יאמרו המצרים, אף ישראל שרויים בחשך. ואולם הַשְׁאֵר השאירו הכל במקומו ולא לקח אחד אפילו שרוך נעל:
ובאותם שלשת ימי האפלה הראשונים, נטהרה 'עיסתם' של ישראל מכל פסולת שבה, והיו רבים מאד מתים באותם הימים, והנכתבים לחיים ולגאולה, קוברים אותם בצנעה שלא ירגישו המצריים - לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו - אפילו היה עמו בבית אחד, כל שכן שלא ראו ולא ידעו מה ישראל עושים בחוץ. עברו שלשה ימים הראשונים, והנה באו על המצרים שלשה ימים של חשך קשה מן הראשון; -:
וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים - אחרים. מי שהיה יושב, לא היה יכול לעמוד, והעומד לא היה יכול לישב, לא רבוץ לזקוף, ולא זקוף לשכב. כופף ידו ואינו יכול לפושטה, פושטה - אינו יכול לכופפה:
שבעה ימים של חשך היו מזומנים להם אלא שנטל מהם הקב"ה יום אחד של חשך והחזירוֹ להם על הים כשרדפו אחרי ישראל. מה נאמר שם (שמות יד): וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ - למצרים, וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה - לישראל. אף עתה; -:
וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בּמוֹשְׁבֹתָם - כל מקום שישב שם איש מישראל, בא עמו האור. יצא - יצא עמו האור:
יום ארבעה עשר בניסן:
הגיע יום ארבעה עשר בניסן והיתה גדולה התכונה בישראל לשחיטת הפסח בין הערביִם. שכן כל הנותרים בחיים, קיְּמו מבעשור את מצוָתם ויקחו להם איש שה לבית אבות. בין הערביִם של אותו יום, עמדו ישראל לשחוט הפסח; -:
והנה דבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר לישראל (שמות יב): זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח, להזהיר אותם על מילת עבדים וקטנים, ומילת עצמם - מקל וחומר; -:
אמר להם משה לישראל: כך אמר לי הקב"ה, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח, כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ וגו':
כששמעו ישראל דבריו של הקב"ה, עמדו על רגליהם בשמחה ובשירים ומלו הערלים שהיו ביניהם במהירות והקב"ה מהר ורפאם:
משל, למלך שעשה משתה לאוהביו. אמר המלך: אם אין סינטרי על כל המסובין, אל יכנס אחד מהם לכאן. כך האלקים עשה משתה להם, צלי אש על מצות ומרורים, מפני שגאלם מן המצרים. אמר להם: אם אין חותמו של אברהם בבשרכם, לא תטעמו ממנו. מיד כל הנולד במצרים, נימולו לשעה קלה. עליהם נאמר (תהלים נ): אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח:
ואף רבים מאד מן המצריים ומשאר עממים שהיו במצרים, וגדולי חרטומי מצרים, וינוס וימברוס בראשם, באו ונתגירו ונלוו עם ישראל ונימולו אף הם. ורבים מעם הארץ המצריים באים ובכוריהם אִתם להחביאם בבתי ישראל. כי האמינו להנצל על ידי כך (ולא הועילו, אם בכור היה, ומת בשעתו אפילו היה עם ישראל במטה אחת; ולא עוד אלא שהפסידו, שכיון שבא המשחית לבתיהם ולא מצא בכור, הרג את הגדול שבבית שמצא, כדלהלן) וקבלום ישראל:
ורבים מישראל הלכו לבתי המצרים לשאול מהם כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וישאילום המצרים בעל כרחם. הם בקשו מעט והמצרים הכריחום לקחת הרבה עד לבלי הותיר לעצמם:
והנה זמן שחיטת הפסח הגיע. כל מי שנימול ונימולו אתו כל זכר בביתו, שחט את פסחו, והרי הוא מוכן מעתה להכנס לליל פסח ככל מצוָתו וחוקתו:
עדיִן היו אנשים מישראל, שלא היו מקבלים עליהם לימול. אמר הקב"ה שיעשו הפסח. וכיון שעשה משה את הפסח, גזר הקב"ה לארבע רוחות העולם ונושבות בגן עדן ומן הריחות שבגן עדן הלכו ונתדבקו באותו הפסח וכו' והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום; -:
נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו: בבקשה ממך, האכילנו מפסחך! מפני שהיו עיֵפים מן הריח. היה אומר הקב"ה, אם אין אתם נימולים, אין אתם אוכלים וכו':
מיד נתנו עצמם ומלו, ונתערב דם הפסח בדם מילה. והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו, שנאמר (יחזקאל טז): וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֶךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. חֲיִי - שתי פעמים; חיי בדם פסח, חיי בדם מילה:
וכל אותו לילה, אור היה לישראל כיום, שראו בו לעשות מצוותיהם בפסח ובמילה, ולמצרים חשך בבתיהם, מאפליה ופחד בלבותיהם, עד שהגיע חצות הלילה:
ויהי בחצי הלילה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה', כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם - אמרו בגמרא, נתירא משה שמא יטעו איצטגניני פרעה ולא יוכלו לכוֵּן שעת חצות, וקודם שיגיע חצות, יהיו סבורים שהגיע ועדיִן המכה לא באה, ויאמרו, משה בדאי הוא (לכך אמר משה כחצות ולא בחצות); -:
ומה אכפת לו למשה שיאמרו? יאמרו ויתבדו הם מיד; -:
אלא שגדול חילול השם מקידוש השם, ויש חילול השם אפילו אצל גוי אחד, וברגע אחד:
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (שמות יב):
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה - זה שכתוב (תהלים קיט): חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ - חצות לילה אקום להודות לך על המשפטים שעשית במצרים ולנו עשית צדקה; -:
היאך - אלא כיון שאמר משה (שמות יא): וּמֵת כָּל בְּכוֹר, התחילו מהם יראים, ויש מהם שלא היו מתיראים. מי שהיה מתירא - היה מוליך בכורו אצל ישראל ואומר לו:
בבקשה ממך! טול את זה וילין עמך. כיון שהגיע חצי הלילה, הרג הקב"ה את כל הבכורות, ואותן שהיו נתונים בבתיהם של ישראל, היה הקב"ה פוסע בין ישראל ובין המצרים, והיה נוטל נשמתו של המצרי ומניח נשמתו של ישראל; -:
והיה הישראל מתעורר ומוצא את המצרי מת וכו' התחילו ישראל אומרים: חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לְךָ - עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
אמר רבי יוחנן: אף על פי שהכה אותם מכת מות מחצי הלילה, היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבקר. מנין - שכן כתיב (שם יב): כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. 'כולנו מתנו' - אין כתיב כאן, אלא מתים - מתים והולכים; -:
משל הדיוט אומר: נתת פת לנער - הודע את אמו. אף הקב"ה אמר, היאך אודיע לבני במיתה המשתקת הזו, ששונאיהם מתים בה - אלא תשמר נפשם עד הבוקר כדי שיראו בָּנַי בשונאיהם:
וַה' הִכָּה - רבי אלעזר בן פדת אומר: כל מקום שנאמר וה' - הוא וסנקליטין שלו. ישב עליהם הקב"ה בדין, וגזרו בית דין של מעלה שינגפו בכורי מצרים:
מהו כֹל בְּכוֹר? - בכור לאיש, בכור לאשה, ואפילו הנקבות הבכורות מתו באותו הלילה; -:
אמר ר' אבא בר חמא: בית שלא היה בו בכור, הקב"ה היה נוגף את גדול הבית וכו':
מִבְּכֹר פַּרְעֹה - אף פרעה בכור היה, וניצל למען ספר שם ה' בכל הארץ. ואף 'בעל צפון' נשתיר מכל היראות (האלילים), כדי לפתות לבם של מצרים לרדוף אחרי ישראל:
ר' אבון בשם רבי יהודה בן פזי אומר: בתיה בת פרעה, בכורה היתה, ובזכות מה ניצלה - בתפילתו של משה:
עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי - וכי שבויים מה חטאו? - אלא שלא יהו השבויים אומרים, יראתנו הביאה עליהם את הפורענות; קשה יראתנו שעמדה על עצמה (התקיְּמה); קשה יראתנו שלא שלטה בנו הפורענות; -:
דבר אחר: ללמדך, שכל גזרות שהיה פרעה גוזר על ישראל, היו השבויים שמחים בהם וכו'. ולא שבויים בלבד אלא אפילו עבדים ושפחות, שנאמר: עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה:
דבר אחר: בְּכוֹר הַשְּׁבִי - אלו בני מלכים מארצות אחרות שהיו שבויים אצל פרעה והיו ממושכנים בידו:
וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה - וכי בהמה מה חטאה? אלא שלא יאמרו המצריים, יראתנו (שהוא הטלה) הביאה עלינו את הפורענות; קשה יראתנו שהביאה עלינו את הפורענות; קשה יראתנו שעמדה לעצמה; קשה יראתנו שלא שלטה בה פורענות:
ד"א: וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה - אוי לרשעים ואוי לטיפוליהם (לנטפלים אליהם):
אמר רבי לוי: כשם שניתן כח בקולו של משה, כך ניתן כח בקולו של פרעה. והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים (שהיא) מהלך ארבעים יום. ומה היה אומר - קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי! לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה'. באותה שעה היו אומרים: הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּ עַבְדֵי ה', ולא עבדי פרעה!:
וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי - התפללו עלי כדי שתכלה ממני הפורענות:
עכשָׁו נשלמה מחשבתו של הקב"ה שפרעה יוציאם בלא אונס ולא מפני מורא המכות. שכן ידע פרעה מעתה שֶׁכָּלוּ ממנו המכות, ואמר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי - הרי זה שטר שחרור כדת וכדין:
רק עם מצרים עדיִן היה אחוז פחד ובהלה; -:
וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְחָם מִן הָאָרֶץ, כִּי אָמְרוּ - בטרוניא על משה, לא אמר משה וּמֵת כָּל בְּכוֹר - הבכורות בלבד ימותו, והנה; -:
כֻּלָּנוּ מֵתִים - שהיו סבורים שכל מי שיש לו ארבעה או חמשה בנים, אין מת אלא הבכור שבהם. והם לא היו יודעים שנשותיהם חשודות בעריות וכולם בכורים מרוָּקים אחרים. הן עשו בסתר והקב"ה פרסם אותם:
ביזת מצרים:
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם:
חציו הראשון של הלילה, היו ישראל עסוקים בפסחם, בצליתו ובאכילתו על מצות ומרורים, ונזהרו שלא להותיר מן הפסח כלום. כיון שלא הוזהרו על נותר במצות ומרורים, ומתוך שהיו אלה מצוות ראשונות עליהם, חיבבו את המצוות והותירו מן המצות והמרורים וצררום בשמלותם, כאדם הצורר בבגדו חפץ יקר שלא יאבד ממנו:
חציו השני של הלילה, היו ישראל עסוקים בהלל ושיר על גאולתם ועל פדות נפשם, ולא נתנו לב אפילו להכין להם צידה לדרך, להם ולטפם. שמחו בה' ובטחו בו ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה:
האיר היום, התחילו להכין להם צידה לדרך, וילושו בצקם לעשות להם פת למזון יום אחד. אותה שעה חזקו עליהם המצרים ביותר למהר לשלחם, וגם משה רמז להם: הגיעה השעה שנצא מכאן. מיד; -:
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ - לא הוזהרו ישראל שלא לאכול חמץ שבעת ימים בשנת יציאתם ממצרים. הם רק נצטוו לאכול מצה על הפסח בלבד, או ביום הראשון של פסח בלבד. ברם, שמעו ישראל כי עתידים הם להיות מוזהרים מאכילת חמץ שבעה ימים, לכך רצו לאפות בצקם גם עתה מצה ולא חמץ. אבל לא הספיקו לאפותו כלל כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה כדלהלן. מה עשו - בטחו בה' גם בדבר זה, שבצקם לא יחמץ ונשאוהו על שכמם, יחד עם; -:
מִשְׁאֲרֹתָם - שיָרי מצות ומרור שהיו חביבים עליהם, והיו; -:
צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל שִׁכְמָם - מוכנים עתה לצאת ממצרים ואין לבם פנוי עוד לשום דבר אחר לטובת עצמם:
אותה שעה נזכרו רבים מישראל - כיצד אנו יכולים לצאת ועדיִן לא עשינו כבקשת משה רבינו עלינו, והמעשה אם לא נעשהו עתה, אימתי נוכל לעשותו? מיד; -:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל - אלו הכשרים שבהם - עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה - מעיד עליהם הכתוב, שלא היה בלבם שום דבר אחר ולא היו להוטים אחר הביזה, רק עשו כדבר משה ולא באו עמו לחשבון למה הוא צִוָּם כך. אילו באו לעשות חשבון, לא היו שואלים מן המצריים באותה שעה, שכן אבל כבד עתה למצרים ומתיהם מוטלים לפניהם, הזו העת לבקש להם תכשיטים? אף גם זאת, המצריים בדעתם לשלחם לגמרי, ואיך ישאילום? גם החפזון כה גדול עד שלא הספיקו לאפות את בצקם, היוכלו עתה ללכת לשאול? -:
לא עשו בני ישראל אלא כדבר משה, ובעוד בצקם על שכמם ומשארותם צרורות בשמלותם - וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וגו'; -:
ואילו העם, הפחותים שבהם, לא באו לשאול כלל, שכן בטוחים היו שלא יקבלו. והקב"ה שומר הבטחתו לאברהם, מה עשה - נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם, וַיַּשְׁאִלוּם - אף על פי שלא בקשו; -:
וַיַּשְׁאִלוּם - כמשמעו. לא הספיקו לומר, השאילני, עד שהוא מוציא ונותן לו - דברי רבי ישמעאל. רבי יוסי הגלילי אומר: האמינו בם משלשת ימי האפלה. שהיו אומרים, מה אם בשעה שהיינו באפלה והם באורה, לא נחשדו, ועכשָׁו הם נחשדים? -:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: רוח הקֹּדש שרתה עליהם, והיה אומר לו, השאילני כלי שלך המונח במקום פלוני, והלה מוציא ונותן לו וכו'; -:
רבי נתן אומר: אין צריך לומר - (אין משמעות) וַיַּשְׁאִלוּם, אלא מה שלא שאלו, היו משאילים אותם. היה אומר לו, תן לי חפץ פלוני, והיה אומר לו, טול לך זה ואחר כיוצא בו:
והיו ישראל אומרים להם: אם נחזור - מוטב; ואם לאו - גבו משדותינו וכרמינו שאנו משאירים לכם:
וַיִנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם - אמר רב יהודה אמר שמואל: כל כסף וזהב שבעולם, יוסף לקטו והביאו למצרים (בשני הרעב) וכו' וכשעלו ישראל ממצרים, העלוהו עמהם; -:
אמר רבי אלעזר: אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לפניו ששים חמורים לובים, טעונים כסף וזהב של מצרים:
בפה רך:
היפלא מה' לומר לשליחו הנאמן, דַּבר עם פרעה קשות ואמור לו: הגיעה שעת גאולתם של ישראל, שלח את עמי עם כל רכושם אשר רכשו, שלם להם גם שכר פעולתם אשר עשקתם כל כך הרבה שנים, והענק תעניק להם מכל עשרך - הכל תן להם ויצאו ולא יוסיפו לראות פניך! -:
תאמר שפרעה וכל עמו לא היו שומעים ולא היו מקבלים? -:
שומעים היו ומקבלים ודאי. וכי מנדבת לבם של המצרים יצאו ישראל ממצרים בדרך שיצאו? והרי לא יצאו אלא בידו החזקה של הקב"ה, ואילולא היה משדלו בפה רך בדרישה קטנה של 'דרך שלשת ימים' - תאמר שח"ו ידו החזקה של הקב"ה לא היתה מספקת לגאלם? -:
אלא שכאן פרע הקב"ה לפרעה הרשע על מה ששיעבד את בני ישראל 'בפרך' - בפה רך. כשהכניסם לעבודה ולשעבוד, לא הכניסם בציווי קשה אלא בפה רך. אמר להם: עשו עמי בטובה יום אחד, והוא עצמו נתן מלבן על צוארו ועבד עמהם יום אחד. אמרו ישראל, למען כבוד פרעה נעבוד עמו עבודה בכל כחנו יום אחד. אחר כך, ספרו ומנו מלאכתם וציוו עליהם לעשות כמתכונת הזו כל הימים:
אימתי פרע לו הקב"ה על הצער הגדול הזה ועל העלבון שיצא לישראל מן הפה רך של פרעה - עתה פרע לו מדה במדה. יאמר פרעה בלבו, סוף סוף אינם יוצאים אלא לשלשה ימים... ויגרסו שניו חצץ לאחר שיגידו לו כי ברח העם, כשם שהגריס שניהם של ישראל, למחרת היום הראשון מן העבודה שעשו עמו 'בטובה':
ועוד היתה זו סיבה מאת ה' מן השמים, כדי לחסום בפני ישראל את השיבה למצרים המזוהמת, כשידעו תמיד שבדפתרין של מצרים עדיִן הם מוכתבים לעבדות ולעונש על בריחה ויהיו יראים לשוב בדרך הזה עוד:
נמצאת אומר שמדה זו שנהגו עם פרעה עתה, המדה של 'בפה רך', היא שהבדילה את ישראל ממצרים הבדלה של עולם, וכן הבדילה את פרעה ומצרים מישראל, שיבושו לעולם במה ש'רומו' בצאתם, ובקחתם אתם את שכרם ממצרים בדרך 'שאלה' אפילו יכלו לקחתו בדרך של 'שלנו אנו נוטלים!' ובכל עת שהמצרים מעלים בזכרונם מה שעוללו להם ישראל, הם מעלים חרון וקצף על ישראל ולא יבקשו קרבתם לעולם, והרי זה הדבר אשר בקש הקב"ה בהוציאו את עמו משם, לנתק ולא לרתק:
ביזת מצרים של משה רבינו:
משה רבינו, מה היתה ביזתו ממצרים באותה שעה? -:
שנו חכמים: בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו; שכל ישראל נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות - וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ:
ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? - אמרו, שרח בת אשר נשתירה מאותו הדור. הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמר לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים ושקעוהו בתוך נילוס הנהר, כדי שיתברכו מימיו. ועוד, שאמרו החרטומים לפרעה, רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם - העצמות של יוסף, אם לא ימצאו אותן, עד עולם אינם יכולים לצאת:
הלך משה ועמד על שפת הנילוס וצוח ואמר: יוסף, יוסף! הגיעה העת שנשבע הקב"ה לגאול את ישראל, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל (להעלות את עצמותיך). תן כבוד לה' אלקי ישראל! השכינה מעוכבת לך, ישראל וענני הכבוד מעוכבים לך. אם אתה מראה עצמך - מוטב, ואם לאו - הרי אנו נקיים משבועתך. מיד התחיל ארונו של יוסף מפעפע וצף ועולה מן התהומות כקנה, ונטלו משה:
רבי נתן אומר: בקברות של מלכים היה יוסף קבור. הלך משה ועמד על קברות של מלכים. אמר: יוסף, הגיעה העת שנשבע הקב"ה וכו'. באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף, נטלו משה והביאו אצלו:
ויש אומרים, שהיה קבור בקברי המלכים ומשה לא היה מכיר בעצמותיו. אמרה לו יוכבד אמו (שאף היא נשתירה מאותו הדור): אני אראך את האיש אשר אתה מבקש. וכשראה את העצמות, מיד הריח בהם ריח גן עדן והוליכם עמו בארון:
על כנפי נשרים:
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף (שמות יב):
קודם שקבלו ישראל את התורה, הזכירם הקב"ה מה היה לפני שבעה שבועות: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים (שם יט) - אימתי נשאם על כנפי נשרים? -:
בתיהם של ישראל מפוזרים היו על פני כל ארץ גשן וגם בשאר חלקי ארץ מצרים שהיתה רחבת ידים מאד. ובשעה שהגיעה עת גאולתם של ישראל, אספם הקב"ה מכל ארץ מצרים לארץ גשן ומארץ גשן הביאם בשעה קלה לרעמסס, ושם; -:
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס - ברעמסס נשתעבדו בפרך, משם יצאו לחרות:
סֻכֹּתָה - למה נקרא שם המקום כך - כי שם הקיפם הקב"ה שבעה ענני כבוד ונעשה המקום לישראל כסוכה לצל יומם וכחופה לכבוד. ארבעה עננים מארבע רוחות השמים, אחד מעל לראשיהם שלא תכם השמש ולא ירד עליהם המטר והברד, אחד מתחת רגליהם כמין מרבד ושטיח כדי שלא ינגפו רגליהם בקוצים שעל הארץ ולא יזיקום נחשים ועקרבים, והענן השביעי היה מטיל לפני המחנה לישר להם עמקים, שוחות ובורות ולהנמיך את ההרים כדי להתקין להם מקום חניה:
כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף - אחד היה חסר והשלים הקב"ה את מנינם עמו. ואף בירידתם למצרים חסרים היו אחד למנין שבעים, והקב"ה השלים מנינם:
וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם - מאה ועשרים רבוא וכו', וכולם נמולים היו בצאתם עם ישראל ממצרים, לפיכך לא נקראו עוד על שם עמם:
וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד - של ישראל ושל ערב רב. ואת כל המחנה הכבד הזה, הסיע הקב"ה ממקומות פזוריהם לרעמסס ומרעמסס לסוכות, כהרף עין, מה שאין העין יכולה לראות ולא האזן יכולה לשמוע אלמלא המקרא כתוב; -:
תדע לך שהוא כן - הרי הבצק שאפו כל איש בביתו, טרם יחמץ נזעקו ישראל לצאת. הם יצאו מפזוריהם לרעמסס ומרעמסס לסוכות - היכן אפאוהו? כיון שהגיעו לסוכות, אפו. תאמר ששהו בכל הדרך הזו עד שהספיק בצקם להחמיץ? אין הדבר כן, אלא - וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת - לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, וגאלם מרשות מצרים והכניסם תחת חופתו בסוכות ושם אפו את בצקם מצות; -:
כִּי לֹא חָמֵץ - לא הספיק להחמיץ! כי על כנפי נשרים נישאו ובאו; בפחות משליש שעה אחת:
וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם - להודיע שבחן של ישראל, שלא אמרו למשה, היאך נצא למדבר ואין לנו צדה לדרך? אלא האמינו והלכו אחרי משה. ועליהם מפורש בקבלה (ירמיה ב): הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. מה שכר נטלו על כך - קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' וגו' (שם):
נגלה הסוד:
קץ גאולתם של ישראל, מכוסה היה מן הדורות עד אותה שעה שהגיעו לסוכות, תחת סוכת כבודו של הקב"ה מלכם וגואלם. כך היתה הגזרה בברית בין הבתרים (בראשית טו) יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם. כאן הפסיק הענין בטעם של אתנחתא. סיומה של הגזרה - אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה - מה הן וכיצד יֵחשבו? משעה זו? או משעה שיהיה זרע לאברהם? הצריכות הן להיות כולן בגרות בעבדות ובעינוי? או מקצתן כך ומקצתן כך? - סוד כמוס מן הדורות ההם:
בני אפרים חִשבו את הקץ ואמרו: 'ארבע מאות שנה' - מאותה שעה שנדבר הקב"ה עם אברהם בברית בין הבתרים, והקדימו לצאת ממצרים בזרוע, שלשים שנה לפני הקץ, והרגום בני גת:
רבים מישראל, התיאשו מן הגאולה, כי אמרו 'ארבע מאות שנה' - משנולד זרע לאברהם, וכולן בגרות בעבדות ובעינוי. אמרו: אם לגרות - הרי אין לנו אלא מאתים ועשר שנים שאנו גרים במצרים, ואם לעבדות ועינוי - אין לנו אלא שמונים ושש שנים בלבד מן 'ויקם מלך חדש על מצרים', ואילו שאר השנים היינו כאן ברוָחה ובכבודו של עולם - לפיכך התיאשו מן הגאולה. אבל הקב"ה חשב את הקץ כמו שאמר לאברהם אבינו, וכשנמצאו ישראל עתה גאולים ברשות גואלם, בא הכתוב ומסכם:
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם - עתה בא קצו, שכן עתה נגמרו; -:
שְׁלֹשִׁים שָׁנָה - מיום שנדבר הקב"ה עם אברהם עד שנולד לו זרע, שעליו נאמר:
גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ; -:
וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה - מיום שנולד יצחק ועד עתה:
ואם תבוא מדת הדין לקטרג: כיצד נתקיְּמה ביצחק גרות (שהרי לא יצא מחוץ לארץ ישראל)? - הרי נתקיְּמה בו בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם ועדיִן לא ירש את ארצו המובטחת לו:
ואם תקטרג מדת הדין, שהגזרה היתה על גרות, עבדות ועינוי כל השנים, שכך משמעות לשון הגזרה - כבר באו המצרים והקשו את שעבודם יותר מן הגזרה. קושי השעבוד, השלים. ולכך אמר הקב"ה (שמות ג): כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו - כמה קשים הם יותר מן הגזרה עד שהם משלימים למנין השנים החסר:
אפילו יבואו שרי מרום של האומות ויהו טוענים, הרי שטר שעבוד על ישראל, של ארבע מאות שנה, כיצד הם יכולים להיות משוחררים בלא עת - כבר נתן להם פרעה שטר שחרור (שם יב): וַיֹּאמֶר, קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; -:
ואם יאמר אדם, הרי נמכרו לכל הארץ, בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם נאמר, ולא שחררם אלא פרעה בלבד? - כבר קנה יוסף את כל מצרים לעבדים לפרעה, ועכשָׁו שטר שחרורם יוצא מעם פרעה - מי יערער? ועוד, הרי כבר נאמר: כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם; וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְחָם מִן הָאָרֶץ:
שכך עלה במחשבה תחילה, שסוף קץ גאולתם יהא לסוף ארבע מאות ושלשים שנה משעה שנדבר עם אברהם, ועצם הגלות רק ארבע מאות שנה. אילו היה מקדים לידתו של יצחק בתוך שלשים השנים, לא היו שני הקצים נגמרים בבת אחת. עכשו שנולד זרע לאברהם לסוף שלשים שנה, מעתה נגמרו שני הקצים בבת אחת לכך; -:
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה - בחמשה עשר בניסן, יום שבו נדבר הקב"ה עם אברהם בברית בין הבתרים, יום שנולד בו יצחק, יום שירדו בו יעקב ובניו למצרים:
יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 'צִבְאוֹת ה'' - אלו ישראל; 'כָּל צִבְאוֹת ה'' - לרבות הגרים של ערב רב:
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - הכל בכלל 'בני ישראל', אפילו האבות בכלל שם זה:
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - כל הארצות המצרות והמציקות, בכלל מצרים:
צא ולמד: על יציאתם ממצרים, הקב"ה אומר להם לישראל (שמות כ): אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם; אף על יציאתו של אברהם אבינו מאור כשדים, מה כתיב - (בראשית טו): אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִים:
בין 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים' שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים, לבין 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' שנאמר להם בסוף גאולתם - שלשים שנה וארבע מאות שנה:
האוכלים את יעקב:
(אשר עוללו רשעי הגויים בהעלילם עלינו עלילות דמים):
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וגו' (בראשית לג) - נקוד על וַיִּשָּׁקֵהוּ (כל אותיותיה של תבה זו מנוקדות מלמעלן במסורת), אמרו רבותינו ז"ל: אמר עשו הרשע, איני הורג את יעקב בקשת ובחצים, אלא בפי ובשני אני הורגו ומוצץ את דמו. שנאמר וישקהו, אל תקרי 'וישקהו' אלא 'וישכהו':
מיום שעלתה מלכות אדום בעולם, ובלעה בקרבה את המלכויות הראשונות, בבל ומדי ויון, והיא באה במקומן לענות את ישראל בכל העינויים שענו בהם הראשונים; את בית מקדשנו החריבו, ירושלים וערי יהודה שרפו באש, מרבית עמנו נתנו מאכל לעוף השמים, ושאריתנו הגלו ופזרו בארבע כנפות הארץ, מאותו היום לא שלוְנו ולא שקטנו ולא נחנו ולא היה יום שלא הביא רוגז וחרון:
ויוסיפו בני עוְלה, בני בניו של עשו הרשע, לענותנו בעינויים אשר לא עִנו אותנו הראשונים. כי שפלה היא מלכות אדום בממלכות, אין כבוד מלכות לה כלראשונים, בחרב וחנית אין די לה, בקשת וחצים לא ספק לה - גם את שִׁניהם הם תוקעים בנו כחיות טרף וככלבים, ובפיהם הם אומרים להשמידנו:
בימי מלכות אדום, נתחדשה פורענות זו של עלילות דם. עם עקוב בדם וצמא לדם תמיד, מבני בניו של עשו הוא אדום; את מלתעות פיו פתח על ישראל וישורון, עם מתעב דם מכל תיעוב אחר, ויעליל עלינו כי את בניו ובנותיו אנו שוחטים כדי ללוש בדמם את לחם עוני שלנו, המצות של פסח!:
ונהרי נחלי דם שפכו מעמנו בדורות הגלות הארוכה, בעלילה זו. רצו להפוך את חגנו למשבתנו. בכל עת שישראל הדוויים בגולה בארצות אדום, רצו לנער מעליהם לשעה קלה את כבלי השעבוד ולשבת בבתיהם ולחוג חג גאולתם - והנה חרד הלב: מה זוממים עלינו עתה בני העוְלה והשפלים באומות:
וחגנו לא שבת, ושמחת גאולתנו לא ערבה. שומרים הפקדנו בליל שימורים על פתחינו מבחוץ לשמור עליהם ממתנכלים ולסכל מזימותיהם. וכאשר גברה יד המתנכלים, עלינו על מוקדי אש וכל יסורי שאול בלענו, וחגנו לא שבת:
וכתב בעל 'טורי זהב' (חי בתקופת גזרות ת"ח - ת"ט): 'ובזמננו נמנעו מליקח יין אדום (לד' כוסות) מפני עלילות שקרים בעוונותינו הרבים', אבל חגנו לא שבת, וארבע כוסות של גאולה לא שבתו:
פעמים רבות שבר ה' מלתעות כלבים נושכים והצילנו מידם, והמעלילים יצאו מבוישים, ופעמים רבות יותר ששניהם נשברו רק לאחר שאכלו את יעקב והשמו את נוהו שבארצות גלותו הרבות. ופשטה הפורענות מארץ לארץ ועד לגבולות ארצות ערב הגיעה. דמו של אדום חלחל בכל אומה ולשון, ויאכלו אותנו בכל פה כולם יחד. רק מעטים מאד היו ביניהם אשר קמה בהם רוח נגד כל שאר עמם:
ואת ימי הפסח, וביותר את ליל הסדר, הם בחרו תמיד כיום מוּעד לפורענות. והכל זומנו לסעודה זו לאכול בשרנו ודמנו; גדוליהם וקטניהם, חכמיהם ואויליהם, מלכיהם ושריהם, חשמניהם וכומריהם והאספסוף אשר בהם; -:
זכור ה' להם את אשר עוללו לנו ואל תתן דמי לדמנו!:
קנאת עבדים בבני חורין:
ממלכות הארצות, מלכיהן ושריהן, חשמניהן וכהניהן שברומי ויון, בריטניה ואיטליה, צרפת וגרמניה, רוסיה ופולין, ושאר ארצות אירופה, סוריה ומצרים, והשלטונות בחברון ובירושלים וכל הגלילות - לא הועילו להם כל אדנותם, שלטונם עשרם ושלותם - עבדים היו בלבותם ושפלים בנפשותם:
כל פזורי ישראל בארצות עָנְיָם, לשוא היו כל מאמצי שונאיהם עליהם לרוששם, לדכאם, להשפילם, לענותם ולהביאם עד דכא - בני חורין היו בתוך עבדותם, מרוממים ומנושאים היו בתוך שפלותם - ועיני משעבדיהם רואות ויוצאות מחוריהן מתוך קנאה; -:
וביותר, בימים של פסח ולפניו ולאחריו. כי מאז הוציאם ה' אלקיהם מארץ מצרים, נעשו בני חורין בכל מהות נפשם. ואין שום צר וצורר נוגע אלא בגופם, אבל הנפש אינה נפגעת לעולם. איש ישראל הנתון בצרה ומצוקה, אינו צריך אלא להעביר עיניו מראות את מעניו רגע קט ולחדש את זכרונו בזכר יציאת מצרים - והרי הוא מנוער כולו מן השעבוד, ויושב לשלחן המלכים בליל הסדר ופניו קורנות חרות וגאולה וכולו אומר כבוד מלך והדרו:
על אותה שעה שהנפש מישראל טועמת שוב טעם של חרות וגאולת אמת, עליה קנאו מלכים ורוזנים שלא זכו מימיהם לטעום טעם זה; ואותה שעה בלבד, דיה היתה לישראל, לאכול עליה מרורים כל השנה ולטעום בהם כל השנה טעם של ערב פסח והכנה לטעם חרות שצפוי להם בפסח:
שכן, מלכותם ואדנותם של מקנאיהם, מלכות אחת נוגעת בחברתה, וקנאתם מזה על זה אוכלתם ומשמידתם. זה קם וזה נופל וחוזר חלילה, כל חרות לאחד, שעבוד היא לאחר. אבל חרותם וחן מלכותם של ישראל, אין אחת נוגעת בחברתה כמלוא נימה. ככל שבני חורין מרובים, החרות של כל אחד מהם מרובה. לכך, את הכל מזמינים ישראל לחלוק עמהם בחרות שלהם; את כל איש אשר בהם וכל אומה ולשון זולתם, שלא ישא גוי אל גוי חרב. החרות לכל אדם נִתנה, ונשמת כל חי תברך:
'כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח' - זאת 'אשמתנו' בפני כל האומות, והיא שנאתם וממנה קנאתם ועלילתם:
כיון שהקנאה היתה מקור לעלילותיהם עלינו, לכך היא לא פסחה גם על חכמיהם ונאוריהם. ולא עוד אלא שהם היו המתחילים בפורענות זו, והאספסוף רק אחריהם בא להתענג על הדם. שכל חכמה ומדע שאין עמם חרות הנפש, הם מלאים קנאה ושנאה יותר מן הסכלות והבערות:
הממציאים הראשונים של עלילת הדם:
תחילתה של פורענות עלילות הדם על ישראל, ושרשה - בחכמי יון הראשונים. עם שקיעת שמשם והיותם מוכים שוק על ירך בידי החשמונאים כֹּהני ה' אלקי ישראל, אז המציאו את הדיבה הזו, ובני רומי אִמְצוּהָ להם וירשוה, כשם שירשו את כל חיל גויים, והורישוה לבניהם אחריהם בכל מקומות ממשלתם, עד הדור האחרון:
זה סיפורם של היונים המוכים על ידי החשמונאים: 'אנטיוכוס מצא במקדש פנימה איש שוכב על מיטה ולפניו שלחן מלא מטעמים ואוכל דגים אשר בים, ומעוף אשר ביבשה וכו'. שכן היהודים מדי שנה בשנה, לעתים מזומנות תופסים איש יוני, ויאכילוהו ויפנקו בשרו, ואחר יביאוהו אל העיר וימיתוהו שם, ויקריבוהו כפי חקיהם ודרכיהם ברוב המון חוגג, ואחר זה ישליכו את היוני המומת לאחד הבורות':
והנה עלילת דימוקרטוס החוקר היוני:
'פעם אחת בשבע שנים, ילכדו היהודים איש נכרי, ויקריבו אותו לקרבן, וישספו את בשרו לחתיכות'. אף סוקרטוס מספר איך: 'הרגו יהודים שיכורים בימי הפורים נוצרי אחד ותלו אותו על העץ במקום המן':
זכרה להם אלקים את חכמתם עם שנאתם!:
כל הארץ מדורת אש:
בהתפשטות אש השנאה בכל הארצות, וברבות העלילות מדי שנה ובכל מקום ומקום, נלאו רושמי הקורות לספר על כל עלילה לחוד, כי היו עלילות אלה ללחם חקם של ישראל בכל מקום. אף אנו, אילו באנו לספר את אשר נרשם על ידי סופרי הדורות מישראל ומשאינם בני ברית, לא נספיק. אך אפס קצהו נספר, על עלילות הדם המפורסמות ביותר:
בשנת ד' אלפים תתק"ד, העיד מומר מישראל בשם תיאובלד מקמברידג' בסנט נורביק שבבריטניה, כי מדי שנה בשנה קושרים היהודים באירופה קשר, להקריב ילד נוצרי לחג הפסח, ואותה שנה נפל הפור לרצוח את הילד בעיר זו. שונאי ישראל שעמדו אז בראש הכנסיה, קפצו על עדות זו, ואף הכריזו על הילד ההרוג כי 'קדוש' הוא וקראו לו בשם 'ס"ט ויליאם', ומאז פשטה העלילה ביתר ארצות אירופה:
שנתים לאחר אותו מעשה, החל מסע הצלב השני והצלבנים הסתיעו בעלילות הדם לבצע את זממם ולכלות את זעמם בבית ישראל:
שלש שנים לאחר העלילה הראשונה בס"ט נורביק, בשנת ד' תתק"ז נתגלתה בוירצבורג אשר בגרמניה גופתו של נוצרי שטבע בנהר ביום כ"ד באדר, וטפלו את האשמה על היהודים שבאותו מקום:
לאחר שלשה ימי הרג בוירצבורג, פשטו נוסעי הצלב ביתר הקהילות, והשמד העיקרי היה ביום כ' בניסן, בחול המועד של פסח, ולא פסקו הפרעות עד חג השבועות מאותה שנה. רישומיה של עלילה זו נשארו לדורות בקינתו של הפיטן ר' יצחק בן שלום ב'יוצר' לשבת חול המועד של פסח:
'ה' מי כמוך באלמים! / נגע צר באישון / בעשרים לחֹדש הראשון':
עשרים וארבע שנים אחרי כן, פשטה האש ואחזה גם את רוב גלילות צרפת שחיו בה בעלי התוספות בימים ההם, והיהודים אשר בה דִמו לחיות שם במעט מנוחה. העלילה העיקרית היתה בעיר לויאש וכל בני הקהילה נספו בעלילת דם זו וקדשו את השם במותם:
וחזרה התבערה ושבה לאנגליה, ובשבוע הפסח משנת ה' אלפים כ"ד, נשנתה שם עלילת דם ופרצו פרעות במרבית קהילות ישראל שבמדינה:
בלונדון לבדה נהרגו כאלף וחמש מאות נפשות מישראל. יתר היהודים ברחו למבצרים כדי למלט את נפשם, אולם בתי היהודים ורכושם נשדדו. עשו את חיי היהודים הפקר באנגליה עד אשר גרשום משם כליל בשנת ה' אלפים נ"א בגזרה מפורשת שלא ישובו אליה עולמית:
הגדול שבשמדות בתקופה ההיא, היה בקהילת פרג ביום האחרון של פסח בשנת ה' אלפים קמ"ט. ההמון עשה שפטים בישראל והרג כמה אלפי נפשות. הגויים נסו לפתותם שיצילו את נפשם על ידי המרת הדת, ולא נמצא בכולם אחד שנתפתה. כולם עלו על המוקד:
וכן נתפרסמו סיפורי עלילות דם בקהילת פרג, שנים רבות אחרי כן, בימיו של המהר"ל. אף הוא הראה את גבורותיו ומעשיו המופלאים כדי להציל שארית עמו מהשמדה, ורבות הן האגדות המסופרות בפי העם כיצד ברא המהר"ל את הגולם, וכיצד הציל על ידו את קהילתו בדרכי פלא, מסוד ה' ליראיו:
וכמהר"ל בפרג, כך רבי קלונימוס בעל הנס בירושלים הקבור בשיפולי הר הזיתים בירושלים ליד קבר זכריה הנביא. אף הוא הציל את היהודים שבירושלים מעלילת דם באותה תקופה על ידי השבעה בשמות הקדושים. שהרגו הישמעאלים ילד אחד משלהם והשליכו את גופתו בלילה לחצר בית הכנסת והיו רוצים לעשות כליה בשונאיהם של ישראל. ואותו היום שבת היה, וכתב רבי קלונימוס שם מהשמות הקדושים ונתנו במצח הנער ההרוג, ומיד קם ועמד על רגליו והראה בידו על הרוצח. אף הוא, רבי קלונימוס, הוציא דין על עצמו על שחלל את השבת לפיקוח נפשות, שיהו העוברים על קברו אחרי מותו מסקלים את קברו באבנים. ובני ירושלים עשו כמצוָתו והיה כל העובר שם הוסיף אבן לגל האבנים שעל קברו:
ובאותם הימים, סוף ימי הבינים ותחילת 'ימי התחיה' לעמים רבים, נפוצו עלילות דם רבות, גם בטורקיה, במצרים, בסוריה ואף בחברון שבארץ הקֹּדש. שעלילה נמבזה זו לא ידעה גבולות ארצות ועמים, ושונאי ישראל שבארצות ערב למדו אף הם לעשות ככל רשעת הגויים הנוצריים, אלא שמרבית העלילות מידי הנוצרים היו גם באותם 'ימי התחיה', ומראשי כנסיותיהם:
לדראון עולם תהא פרשת הילד הנוצרי בשם שמעון, מטרייסט שבאיטליה. כבן שנתים היה בעת שנעלם ביום ראשון של פסח, ואחר נתגלתה גופתו במי הנחל העובר בעיר, קרוב לבית אחד היהודים. במצוַת ההגמון אשר בעיר, נתפסו ראשי קהילת היהודים ועונו קשות עד אשר 'הודו' כי הם רצחו את הילד כדי לאכול את דמו. השמועה על הרצח פשטה בכל ערי איטליה וגרמניה. יהודים רבים נתפסו ועונו בעינויים קשים והוצאו לבית השריפה. באותה תקופה נאסר גם מהר"י מברונא, מגדולי הפוסקים ורבה של קהילת רגנשבורג, ורק בנס נצל מידם. והיה אם תשוטט בארצותיהם כיום הזה ותמצא מנזר או כנסיה שעל פתחם כתוב 'ס"ט סימון', תדע שעל שם אותו הילד נקראים כך, ש'קדשוהו' אנשי הכמורה, תחילה בדמו שלו ואחר כך בדם יהודים רבים מאד:
שפך הדם שבפולין ורוסיה:
לא במחתרת עשו הפושעים את מעשיהם בארצות אלו, כי אם ברוב עם ובהדרת שרים ומלך העלו לגרדום את היהודים האומללים ש'הודו' בפשעיהם לאחר יסורים קשים ומרים:
בשנת שנ"ח נתגלתה באחת הביצות סמוך ללובלין, גויתו של ילד קטן מבני האיכרים. חמִשה יהודים נאסרו ונאלצו 'להודות' כי 'שתו יין מהול בדם נוצרים שנמצץ על ידם מגופת הנער וכן בללו אותו בעיסת המצה'. בית הדין הגבוה בלובלין, מצא אותם חיבים, והגרדום נערך ברחבת בית הכנסת הגדול. המעונים נקרעו לארבעה גזרים שהוצגו לראוה בארבעת קצוי העיר, ואת גופת הילד קברו בכנסיה הגדולה שבעיר, ונעשה 'קדוש':
בראשית המאה החמשית לאלף הששי פרצה המגפה של עלילות דם בפולניה עד שהעזו לטעון: 'אין מצה יהודית בלי דם נוצרים':
מאותם הימים ידועה לשמצה הכרזת מלך פולין אבגוסט השני: 'היהודים הכופרים שופכים דמי ילדים נוצרים לצורך חג המצות, וכן העיד גם אחד משלהם' (מומר שיצא מדעתו):
ומני אז ועד הזמן האחרון, לא היתה עיר בכל רחבי רוסיה, פולין, ליטא וגליציה וכל הסביבות והפלכים ששכנו שם יהודים, אשר שכניהם הערלים לא הציתו בהם אש השנאה הזאת. וגם את בניהם השועלים הקטנים המחבלים בכרמים, ילמדון לירא אותם:
'הנה היהודי בא, וישחטך לשתות את דמך בפסח!' וכן עשו כהניהם מעל דוכניהם בבתי יראתם, לפרוע פרעות בישראל. מלבד כל שאר השמדות שבימי הצורר חמלניצקי ימח שמו בשנות ת"ח ות"ט עד ימי פטלורה והאלר. ולא הועילו כל ההשתדלויות וכתבי ההגנה ושוחד הממון. ואשר עשו אחינו הנרדפים במר נפשם ובקשו את עזרתם של אחיהם לשעבר המומרים למיניהם, שמקצתם אמנם נענו והתיצבו במערכה נגד העלילות:
גם אל האפיפיורים שברומי שגרו שליחים לבקש מהם על נפשם מפני חמת המציקים הסרים למשמעתם, ובכל אלה לא מצאו אלא הרוָחה לשעה קלה בלבד. וגם זאת רק על ידי שוחד כסף תועפות, כמליצת השתדלנים של הימים ההם: 'שערי ד מעות לא ננעלו'. הכל ידעו כי שקר העלילה הזו ובזדון לבם אחזו בה ולא הרפו. ויענו את אחינו במיתות משונות כאשר לא יעלה על לב הנברא בצלם, ורצחו בהם משפחות שלמות וקהילות קדושות קטנות וגדולות, ואפס עצור ועזוב:
ואל המון הצוררים נוסף עוד נגע אחד, הוא נגע ה'פרנקיסטים'. הלא המה המהרסים והמחריבים אשר ממעינו יצאו, הנתלים במשיח השקר יעקב פרנק. כל בני הכת הזו יחד עם ה'משיח' שלהם, כולם עזבו את אלקי אמת וקבלו עליהם את הדת הנוצרית, ונוספו גם הם על צוררינו, וראשי הכנסיה עשאום כלי משחית לנפץ בהם את שארית פליטתנו, ולא היו ימים קשים לישראל בגלות אירופה כבימים ההם:
אף הם כתבו מכתבי שטנה לראשי הכנסיה והעידו לפניהם: 'ומבני ישראל, מי שמאמין בתלמוד, מצוה עליו לשחוט את הנוצרי ולהוציא דמו ולאכלו במצה בלילה הראשון של פסח'. וכן 'גלו' סוד של דצ"ך עד"ש באח"ב, ודרשו אותם נוטריקון של ראשי תבות:
'דם צריכים כולנו על דרך שעשו באותו איש (ישו הנוצרי) חכמים בירושלים':
וחזרו ונשנו העלילות אחרי כן בערים רבות במערב וגם במזרח. והמפורסמות ביותר הן עלילת דמשק בשנת ת"ר - במזרח, ועלילות 'טיסא עסלאר' בהונגריה ו'הילזנר' בפולניה - במערב, שהסעירו את קהילות ישראל בכל העולם:
והאחרון הכביד. בשנות תרע"א תרע"ג היו כל היהודים שבארצות שלטונה של רוסיה, אחוזים רעד ואימה מעלילת מנדל בייליס, שהובאה על ידי השלטונות לפני 'בית משפט של מושבעים' במזימה גלויה לחרוץ משפט על כל היהודים שבעולם כי אוכלי דם הם. ואף לפני בית הנבחרים שברוסיה הובאה הצעה לסדר היום: 'לדון על הדרכים להפסיק את הרציחות הדתיות מצד היהודים':
כל יהדות העולם הועמדה אז על רגליה, וגם מצאה לה בימים ההם תומכים מן הישרים שבאומות העולם שנפשם כבר בחלה בעלילות אלה. וגם שונאיה של רוסיה שהכינו מלחמה כנגדה, היתה ידם בדבר הזה לבלבל את דעת שליטי רוסיה בענין זה ולא יתנו לבם להכנות המלחמה שלהם כנגדה. וכך סוכלה המזימה הזו עד שבאה מלחמת העולם ותכפו צרות חדשות על ראש ישראל, עד הגיענו למלחמת העולם השניה וקם עלינו היטלר הרשע רב הטבחים של צוררי ישראל לדורותיהם:
ועליהם ועל כיוצא בהם אמר דוד בתפילותיו בספר התהלים:
קוּמָה ה' אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ, יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ (שם ט):
חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ, דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי (שם לט):
בְּלִי עָוֹן יְרֻצוּן וְיִכּוֹנָנוּ, עוּרָה לִקְרָאתִי וּרְאֵה (שם נט):
שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם (שם סט):
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ, כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ (שם עט):
עַד מָה ה' תִּסָּתֵר לָנֶצַח, תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ (שם פט):
ה' אֱלֹקֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם, אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם (שם צט):
כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר (שם קט):
כַּמָּה יְמֵי עַבְדֶּךָ - מָתַי תַּעֲשֶׂה בְרֹדְפַי מִשְׁפָּט?! (שם קיט):
ליל שימורים:
התורה קראה ללילה זה ליל שמורים שתי פעמים בפסוק אחד, שנאמר (שמות יב): לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:
וענין זה של שמורים פרשוהו חכמים בכמה פנים, והרי קצת מדבריהם:
ליל שמורים - ליל צפיה והמתנה - שהיה הקב"ה שומר ומצפה ללילה הזה לקיֵּם הבטחתו להוציאם מארץ מצרים; -:
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה - מגיד, שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין. בט"ו בניסן נדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים, בט"ו בניסן באו המלאכים אצל אברהם לבשרו, בט"ו בניסן נולד יצחק, שנאמר: וַיְהִי מִקֵּץ - קץ אחד לכולם - לכך נאמר: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ליל שמורים - המשומר לגאולה כפולה, לגוי ואלקיו (שמורים - לשון רבים). 'וכן אתה מוצא שכל זמן שישראל משועבדים, שכינה משועבדת עמהם, שנאמר וכו'. וכן אתה מוצא שכל מקום שגלו ישראל, כביכול, שכינה גלתה עמהם וכו' - לכך נאמר: הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה''; -:
ליל שמורים - המשומר לגאולה העתידה. - מה ראה לומר שִׁמֻּרִים (בפעם השניה)? שבו עשה גדולה לצדיקים כשם שעשה לישראל במצרים, ובו הציל לחזקיהו (מסנחריב וחילותיו), ובו הציל לחנניה וחבריו, ובו הציל לדניאל מגוב אריות, ובו משיח ואליהו מתגדלין וכו' - לכך נאמר: שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:
כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, קבע בו לילה אחד לגאולת אהוביו לדורתם. ואותו לילה חלק הקב"ה לארבע משמרות וקבע להם עתים וזמנים. לכך כתוב כאן: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה', שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:
שתי פעמים שמרים בפסוק זה. כל שמרים - שנים, הרי ארבעה משמרות:
משמר ראשון - לגאולתו של אברהם אבינו במלחמת המלכים:
משמר שני - וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר וגו':
משמר שלישי - נעשה נס לחזקיהו המלך מחילותיו של סנחריב - וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים (מלכים - ב יט):
משמר רביעי - שמור לגאולה העתידה שהיא בלילה, וכן אמר הנביא ישעיה (ישעיה ל):
הַשִּׁיר יִהְיֶה לְכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג:
לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - הרי שתי משמרות ראשונות שנגמרו עתה, אחת של אברהם ואחת של זרעו במצרים; -:
הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' - אתו עדיִן מופקדים - שמורים - שתי משמרות - לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם - בימי חזקיה המלך, ולימי המלך המשיח במהרה בימינו אמן:
גם נס מרדכי ואסתר בלילה הזה היה - בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ (אסתר ו) - אלא שאין מונים אותו עם אלה, לפי שבחוץ לארץ היה ולא היתה גאולה אחריו:
ליל שמורים - לילה המשומר מן המזיקים - לפיכך אין קוראים בלילה זה קריאת שמע על המיטה אלא פרשה ראשונה בלבד וברכת 'המפיל', ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן, כי ליל שימורים הוא מן המזיקין; -:
שנינו: 'לא יפחתו לו (לכל אדם מישראל) מארבע כוסות' - והיאך תקנו חכמים דבר שאפשר בו לבוא לידי סכנה, והתניא: 'לא יאכל שנים (זוגות. והוא הדין לארבעה - רשב"ם) ולא ישתה שנים'? אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' - לילה המשומר ובא מן המזיקים; -:
'מצאתי במגילת סתרים, ראיתי מרבנא אלוף אבא - לא היה סוגר דלתי הבית אשר אנו יושבין בו כלל. מעידנא ועד עתה כך מנהגנו, ודלתות הבית פתוחות - כשיבוא אליהו נצא לקראתו במהרה בלא עיכוב. ואמרינן: בפסח עתידין ליגאל, שנאמר: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' - ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית'; -:
ועל כל פנים, לא ינעול הדלת בבריח חזק. ובמקום ששכיח ההזק, אין סומכין על הנס:
ליל שמורים - לילה שאין בו שֵׁנה - כטעם שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת (שיר השירים ה) שלא ישנו, רק יודו ויספרו גבורות ה' בצאתם ממצרים, וכך רמזו ז"ל: 'עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית':
ארבעה לילות:
לֵיל שִׁמֻּרִים - קרי: לילות שימור, הרי שני לילות;...שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - עוד שנים, הרי ארבעה לילות של שימור. וכן אתה מוצא בפרשה זו שנאמר בה לילה בה"א הידיעה, ארבע פעמים:
וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שמות יב פסוק ח):
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שם פסוק יב):
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה (שם פסוק כט):
הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' (שם פסוק מב):
ארבעה לילות אלה של שימור וידיעה, מה טיבם? - כך כתוב בתרגום ירושלמי על הפסוק 'ליל שמרים':
ארבעה לילות הם שכתובים בספר הזכרונות לפני ריבון העולמים:
הלילה הראשון - כשנגלה הקב"ה על עולמו לבראו. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום (לכך קראו לילה), ויאמר אלקים יהי אור, והאיר האור - וקרא אותו הלילה הראשון:
הלילה השני - כשנגלה הקב"ה על אברהם בן מאה ושרה אשתו בת תשעים שנה, לקיֵּם מה שאמר הכתוב, הרי אברהם בן מאה שנה יוליד ושרה אשתו בת תשעים שנה תלד (כנגד הכתוב - בראשית יז - הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד) וכו'. וקרא אותו (את ליל לידת יצחק) הלילה השני (ובו החלה להתקיֵּם ברית בין הבתרים):
הלילה השלישי - כשנגלה הקב"ה על מצרים בחצות הלילה, היתה ידו (של שמאל) הורגת בכוריהם של המצריים, וימינו היתה מגינה על בכוריהם של ישראל בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וקרא אותו הלילה השלישי:
הלילה הרביעי - לעת קץ הימין, לכשיגיע עולם לשעת גאולתו, חבלי רשעים יכלו, וחצי ברזל ישברון, ומשה רבינו יעלה מתוך המדבר (ומלך המשיח מתוך רומא), זה ינהג בראש הצאן (ואף) זה ינהג בראש הצאן, וכבוד ה' בין שניהם, והם מנהיגים כאחד; -:
הוא ליל פסח לשם ה', לילה שמור ומזומן להצלה לכל ישראל לדורותם:
כלומר, כל ארבעה לילות אלה, שמִּן בריאת העולם ועד קץ הימים - כולם שמורים היו לבני ישראל בלבד, לדורותם:
ניסן / חג הפסח:
חג הפסח / לא בד"ו פסח / סדרי התפילה וקריאת התורה בפסח / סימני הקריאות / במה מפטירין / פסח, יום של דין / ברכת הטל / השוכח ומזכיר גשמים / דיני הבדלה ביום טוב / נשמה יתרה / ספירת העומר / אין מברכין שהחיָנו / מצוַת העומר / מדרשי חכמים בענין העומר / דיני חדש / יום ט"ז בניסן / חולו של מועד / בענין תפלין בחול המועד / מאמר קדושת חול המועד:
חג הפסח:
למה אנו קוראים לחג זה על שם הפסח ולא כמו שקראתו תורה, חג המצות?:
אלא רמז יש כאן למה שנאמר בשיר השירים (ו) אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, היינו, כל לבה של כנסת ישראל רק לקדוש ברוך הוא, והקב"ה לבו לכנסת ישראל. ואף בענין קריאת שם לחג הזה, הקב"ה בתורתו קראו חג המצות על שם שבחם של ישראל שלא הספיק בצקם להחמיץ והלכו אחרי ה' ולא שאלו להיכן נלך; וכנסת ישראל קוראת לו 'חג הפסח' להגיד שבחו של הקב"ה וחסדו עמנו אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל:
למה בכל המועדים נאמר שבתון ובפסח ושבועות לא נאמר שבתון? ולמה קראה התורה לפסח שבת (מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם וגו')?:
אלא ש'שבתון' הוא מדרגה למטה משבת, (כ'אישון' שהוא שם מוקטן מ'איש') שהשבת, הקב"ה מקדש אותה וקדושתה גדולה מקדושת המועדים שישראל מקדשים אותם. ואילו פסח ראשון, כיון שעדיִן לא היו ישראל ראויים לקדשו עד אחר מתן תורה, וכן שבועות, הקב"ה קדש אותם באתערותא דלעילא, ולכן נקרא הפסח 'שבת', שקדושתם הראשונה באה להם מהשי"ת אף על פי שישראל עדיִן לא זכו:
חג הפסח סימן לכל המועדים:
כיון שחג הפסח הוא הראשון לכל מועדי השנה, לכן קבועים בימי פסח סימנים לכל המועדים, באיזה יום בשבוע הם חלים. והסימנים הם לפי סדר א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ פל"ג, וזה פרושם:
א - ת, ביום א של פסח, יחול לעולם תשעה באב (וסימנך: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ):
ב - ש, ביום ב של פסח, יחול חג שבועות. (וביום שיחול שבועות, יחול חנוכה משנה הבאה אם תהא השנה כסדרה: חשון חסר, וכסלו מלא):
ג - ר, ביום ג של פסח, יחול לעולם ראש השנה:
ד - ק, ביום ד של פסח, תחול לעולם קריאת התורה, היא שמחת תורה בחוצה לארץ:
ה - צ, ביום ה של פסח, יחול לעולם צום כיפור:
ו - פ, ביום ו של פסח, חל פורים שעבר:
לא בד"ו פסח:
יום ראשון של פסח יכול לחול רק באחד מארבעה ימים אלה: יום ראשון בשבוע, יום שלישי בשבוע, יום חמשי ויום שבת קֹדש. אבל אינו יכול לחול לא ביום שני ולא ביום רביעי ולא ביום ששי. ונתנו בו סימן: 'לא בד"ו פסח':
ודבר זה הוא מתקנת חכמים שקבעו מראש חשבון כל המועדים, לטעמים שיבוארו אי"ה במקום אחר:
סדרי התפילה בחג הפסח:
ביום טוב של פסח, היינו: ביום ראשון ושביעי (ובחוץ לארץ גם ביום שני ושמיני), מתפללים כבשאר יום טוב. בשחרית מתפללים כסדר תפילה של שבת, עד 'ברכו'. ומ'ברכו' עד תפילת העמידה - אם חל בשבת מתפללים כשל שבת, ואם חל בחול - מתפללים כשל חול. ותפילת עמידה מתפללים של שלש רגלים, ואומרים בה 'את חג המצות הזה זמן חרותנו'. ובמוסף מתפללים מוספים של שלש רגלים, ואם חל בשבת מזכירים גם את קרבנות המוספים של שבת:
ותפילת המוספים שוה בכל ימות החג. רק שביום הראשון (ובחו"ל גם ביום השני) אומרים אחרי 'מפי כבודך, כאמור' - וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וגו', ובשאר ימות החג, בחול המועד וכן בשביעי של פסח - אומרים רק וְהִקְרַבְתֶּם:
אחרי תפילת שחרית קוראים את ההלל, ומברכים עליו 'לקרא את ההלל' ויש מברכין:
'לגמור את ההלל' ביום טוב ראשון, ביום ראשון של חג (ובחו"ל, גם ביום השני) משלימים את ההלל, ובשאר הימים אומרים אותו בדילוג. (ומדלגין על: לֹא לָנוּ, ואָהַבְתִּי):
וטעם שאין גומרין את ההלל בחול המועד פסח כמו בחול המועד סוכות, מפני שבשביעי של פסח טבעו המצריים בים, אמר הקדוש ברוך הוא: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה', והכתוב אומר (משלי כד): בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח. וכיון שאין גומרין אותו בשביעי של פסח, לכך מדלגין בו גם בחולו של מועד, שלא יהא חשוב מיום טוב האחרון:
טעם שני, מפני שימי הפסח אינם חלוקים בקרבנותיהם, שמקריבים בכל ימי החג אותו קרבן והרי הם יחד כאילו יום אחד ארוך לענין הקרבנות, מה שאין כן בסוכות, אינו דומה קרבנו של יום זה לקרבנו של יום אחר. לפיכך כל יום מחג הסוכות כאילו חג חדש וגומרין בו את ההלל:
בחול המועד מתפללין שחרית כשל חול, אך בתפילת שמונה עשרה אומר 'יעלה ויבוא'. ואחרי חזרת הש"ץ קוראים את ההלל בדילוג, וקוראים בתורה. ותפילת מוספין כשל החג:
וכן שבת של חול המועד מתפללין כשל שבת ומזכיר החג ב'יעלה ויבוא', קורא את ההלל, והמוסף כשל חג ומזכיר בו גם של שבת: וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים. ומסיֵּם: 'מקדש השבת וישראל והזמנים':
בכל התפילות של שבעת ימי החג אומר בתפילת שמונה עשרה של ערבית, שחרית ומנחה - 'יעלה ויבוא':
ואם שכח ולא אמר, אם נזכר קודם שאמר 'ברוך אתה ה'' חוזר ל'יעלה ויבוא'. ואם כבר סיֵּם הברכה אומר 'יעלה ויבוא' קודם 'מודים אנחנו לך'. נזכר כשכבר התחיל לומר 'מודים' - חוזר ל'רצה'. ואם נזכר כשכבר עקר רגליו - חוזר לראש התפילה. וכן הדין כשמסופק הוא אם אמר יעלה ויבוא:
בשביעי של פסח אומרים 'הזכרת נשמות' (ראה בחלק ראשון עמוד קיא). ובחו"ל אומרים הזכרת נשמות באחרון של פסח:
סדר קריאת התורה בפסח:
דיני קריאת התורה בפסח הם כבכל חג. בימים ראשון ושביעי שהם יום טוב (ובחו"ל גם בימים שני ושמיני) קוראים חמשה קרואים לתורה, והששי - מפטיר בקרבנות היום בסדר פינחס. ובחמשת הימים שבינתים (ובחוץ לארץ בארבעת הימים שבינתים) שהם חול המועד, קוראים ארבעה קרואים לתורה:
בחול המועד, שלשת הראשונים קוראים בפרשת היום שמדברת מענין החג, כפי שיתבאר להלן, והרביעי - בקרבנות היום בסדר פינחס. ואף על פי שהוא קורא בקרבנות היום, כמו המפטיר ביום טוב, הרי הוא ממנין הקרואים, ולא כמו המפטיר ביום טוב שאינו עולה למנין הקרואים. ולכן ביום טוב כשגמרו את הקריאה בפרשה הקבועה לאותו יום, אומרים קדיש לפני קריאת המפטיר לתורה, ובחול המועד אומרים קדיש אחרי שקרא הרביעי בקרבנות היום:
בשבת חול המועד קוראים שבעה קרואים, כבכל שבת, ואחר כך קוראים למפטיר, בסדר פינחס כדלעיל:
סימני הקריאות:
ומה קוראים בשבעת ימי החג? קוראים בפרשיות שבתורה שיש בהן ענינו של חג, יציאת מצרים, קרבן פסח וחג הפסח. וסימן קבעו חז"ל לקריאות החג וזהו:
משך, תורא, קדש, בכספא, פסל, במדברא, שלח. (ובחוץ לארץ שיש גם יום שמיני, מוסיפין: בוכרא):
וזה פרוש הסימן:
א. 'משך' - מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וגו' (שמות, סדר בא):
ב. 'תורא' (שור) - שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וגו' (ויקרא, סדר אמור):
ג. 'קדש' - קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם וגו' (שמות, סוף סדר בא):
ד. 'בכספא' - אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי וגו' (שמות, סדר משפטים):
ה. 'פסל' - פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וגו' (שמות, סדר תשא):
ו. 'במדברא' - וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי וגו' (במדבר, סדר בהעלותך):
ז. 'שלח' - וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וגו' (שמות, סדר בשלח):
ח. 'בוכרא' - כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וגו' (דברים, סדר ראה):
סימנים אלה מזכירים הלכות קבועות וידועות לכל העוסק בתורה, ולכך יפים הם כנגד השכחה והטעות; -:
משך תורא - הלכה קבועה היא שבמשיכה קונים את השור. ואם הקונה משכו קמעא, אף על פי שעדיִן לא נתן כסף, המוכר כבר אינו יכול לחזור בו:
קדש בכספא - הבא לקדש אשה, מקדשה בכסף:
פסל במדברא - הלוחות במדבר נפסלו, שהמדבר הפקר לכל, אף התורה, כל הרוצה לזכות בה - יבוא ויזכה. ומלמדין אותה בחנם ולא בשכר:
שלח בוכרא - שאין מעכבין את הבכור מלתתו, אלא משלחים אותו לכהן:
וזה הסדר קבוע תמיד אם חל ראשון של פסח באחד משלשת הימים האלה: שבת, ראשון, שלישי. אבל אם חל פסח ביום חמשי, אזי משנים וקוראים לפי הסדר הזה: משך, תורא, פסל, קדש, בכספא, במדברא, שלח, (ובחוץ לארץ מוסיפין כתמיד: בוכרא). וטעם השינוי הזה, לפי שבשבת חול המועד צריך לקרוא 'פסל' שיש שם גם מעניני שבת, ומענין הרגל ומענין חול המועד, כמו שדרשו חז"ל קדושת חוה"מ ולמדוה מפרשה זו. וכשקוראים בשבת 'פסל' מתחילים לקרוא מרְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי וגו', כדי שיהא בפרשה להתחלק לשבעה קרואים:
וכל הפרשיות האלו, יש בהם מענינו של חג, מיציאת מצרים ומקרבן פסח. ולמה נקבע זה הסדר? לפי שראוי היה לקבוע סדר קריאתם לפי סדר כתיבתן בתורה, אך מטעמים שיבוארו, נשתנה קצת סדר קריאתם מסדר כתיבתן:
ביום הראשון קוראים 'משכו' לפי שזוהי פרשה ראשונה בתורה המדברת מענין החג:
בשני קוראים 'שור או כשב' שיש בו ענין העומר וספירתו, שהיו ביום זה, ט"ז בניסן. ובחוץ לארץ שעושין יום זה יום טוב, יש עוד טעם לקריאתה ביום זה, לפי שהיא כוללת כל המועדים וימים טובים, וגם נזכר בה בפֵרוש יום חמשה עשר:
ביום השביעי קוראים בפרשת בשלח לפי שבליל שביעי של פסח נקרע הים:
שאר הקריאות - הן לפי סדר כתיבתן בתורה:
במה מפטירין:
במה מפטירין בחג? ביום ראשון מפטירין ביהושע פרק ה': בָּעֵת הַהִיא (ויש מקדימים לקרוא שלשה פסוקים מוַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ - שם ג), וזה מענינו של יום שיש בו על קרבן הפסח שעשו בני ישראל בגלגל. בחוץ לארץ שגם היום השני יום טוב הוא ויש בו מפטיר, קוראים למפטיר בספר מלכים, בפסח שעשה יאשיהו מוַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וגו' וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ (מלכים - ב כג):
בשבת חול המועד מפטירין ביחזקאל פרק לז, שמסופר בו על תחית העצמות היבשות, והרי זה מענינו של הזמן, שתחית המתים תהיה בניסן:
בשביעי של פסח מפטירין בשמואל וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת (שמואל - ב כב), שאף היא שירה כשירת הים שנקראת ביום זה בתורה, וגם מדבר בה ביציאת מצרים (וַיִּשְׁלַח חִצִּים וגו' וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם וגו'):
בחוץ לארץ מפטירין בשמיני עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד (ישעיה י), לפי שפרק זה מדבר על מפלתו של סנחריב, שבליל פסח היתה:
בשבת חול המועד קוראים בקהילות אשכנז, לפני קריאת התורה, 'שיר השירים', ומנהג ארץ ישראל שהמתפללים בנוסח אשכנז קוראים במגילה כשרה ומברכים לפני הקריאה 'על מקרא מגילה' ו'שהחיָנו'. ואם לא חל יום שבת בחול המועד, קוראים אותה בשבת של חג, או ביום טוב ראשון או בשביעי של פסח:
שאר עניני יום טוב, ודינים לחול המועד ושבת של חול המועד, שהם שוים לדינים של חג הסוכות - ראה בחלק ראשון, עמודים ריז - רכג:
פסח, יום של דין:
אמרו חכמים, שבפסח העולם נִדון על התבואה אם תעלה יפה או ח"ו לא. ודין זה הוא ממילא גם דין על האדם שחייו תלויים במזונו, לפיכך ראוי בחג הפסח להתפלל שיהא שובע בעולם ולא רזון:
שלש פעמים מזכירה התורה לשון שמחה בחג הסוכות, פעם אחת בחג השבועות, ואילו בחג המצות לא הזכירה תורה לשון שמחה בפֵרוש, אלא חכמים למדו מצוַת שמחה בפסח מגזרה שוה. ולמה לא נזכרה השמחה בפֵרוש?:
לפי שארבעה דינים יש בכל שנה: בפסח על התבואה, בעצרת על פֵּרות האילן, בראש השנה כל העולם נִדון, ובחג על המים. בפסח (הראשון במועדים) שכל הדינים עדיִן לפניו, השמחה בה אינה מפורשת. בעצרת שכבר עבר העולם דין אחד, זה שבפסח - כבר נאמרה בו שמחה פעם אחת, אבל בחג שכבר עבר העולם רוב הדינים, אף על פי שעדיִן נידונים על המים, אמרה בו תורה שלש פעמים שמחה:
וענין דין זה שהתבואה נידונית בפסח שהוא זמן חרות וגאולה, לפי שגם התבואה הגדלה בשדות צריכה לגאולה וליציאה מכבליה, המוץ שעליה, והקש שאליו היא קשורה, עד שמבשילה ויוצאת לחרות. שכל קליפה המכסה, דומה לגלות, וכשהתבואה מבשילה והקליפות נושרות, הרי זה מעין גאולה ויציאה לחרות. ובפסח שהוא זמן התעוררות של גאולה, יפה לה לתבואה שתהא נידונת עתה ותגאל גם היא ויבואו ממנה חיים לעולם:
ברכת הטל:
בפסח מפסיקין מלהתפלל על הגשמים, לפי שהגשמים בימות החמה - סימן קללה הם לעולם. שעת הקציר הגיעה והגשמים מרקיבין את התבואה שבשדות, ומתפללין על טללי ברכה שירדו על השדות. ויום ראשון של פסח מוכן לטללי ברכה מששת ימי בראשית (ראה לעיל בעמוד רב), לכך, מיום זה ואילך עד שמיני עצרת של חג, אין אומרים בברכה שניה מתפילת העמידה 'משיב הרוח ומוריד הגשם', אלא אומר במקומו 'מוריד הטל' או אינו אומר כלום, הכל כמנהג שנהגו באותו מקום:
וכן מראשון של חול המועד אינו אומר בברכת 'ברך עלינו' שבתפילת החול 'ותן טל ומטר', אלא אומר 'ותן ברכה':
ואולם הספרדים, יש להם שתי נוסחאות בברכת השנים 'ברכנו' ו'ברך עלינו'. בחורף אומרים 'ברך עלינו' עם 'ותן טל ומטר לברכה' שבתוכה, ומראשון של חול המועד פסח אומרים 'ברכנו' ומתפללים על טללי רצון וברכה ואין מזכירין מטר:
ואינו מפסיק מלומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בתפילת ערבית של החג, לפי שאין הכל מצויין בבית הכנסת בלילה, ואין הכל יודעין שהפסיקו מלומר, ונמצא זה אומר 'מוריד הטל' וזה אומר 'מוריד הגשם' ודומה כאילו היו ישראל אגודות אגודות ולא אגודה אחת:
וכן אינו מפסיק בתפילת שחרית, אף על פי שביום טוב בשחרית הכל באים לבית הכנסת, לפי שהבא לבית הכנסת שחרית ולא בא אמש לערבית, יחשוב שעוד מאתמול פסקו מלומר 'מוריד הגשם', ובשנה הבאה כשיתפלל מעריב יאמר 'מוריד הטל', והשאר יאמרו 'מוריד הגשם' ונמצאים שוב אגודות אגודות. ודבר זה אין נאה לישראל:
לכך מפסיקין מתפילת המוסף, שכל הנמצא בבית הכנסת במוסף היה גם בשחרית, וידעו הכל שמעתה מפסיקין ולא מקודם לכן, ונמצאים כל ישראל מתפללים תפילה אחת לפני המקום:
ולמה אמרו מזכירין גבורות גשמים באחרון של חג ומפסיקין בראשון של פסח, והלא כל ימי הפסח עדיִן הגשמים אינם מזיקים לשדות? אלא שכך אמרו רבותינו ז"ל, שצריכים ישראל לבקש רחמים שיצאו כל החגים והמועדים בלא גשמים. כי הגשמים סימן קללה הם במועד, שהמטר משבית את שמחת הרגל, ונראה שאין השי"ת מקבל מישראל שמחת המועד:
ואין הציבור מפסיק לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' עד ששומע מפי החזן, או מפי המכריז. ואם לא הכריזו, אומר כל אחד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' גם בתפילת המוסף שהוא מתפלל בלחש, ומפסיק מתפילת המנחה ואילך, לאחר ששמע את ברכת הטל בחזרת הש"ץ של מוסף:
ויש נוהגים שהחזן והקהל אומרים ברכת הטל והפיוטים קודם תפילת מוסף:
ונוהגים בקהילות אשכנז שהחזן לובש בגד לבן לברכת הטל ותפילת המוסף בראשון של פסח, כמו בימים הנוראים, כדי לעורר רחמים על התבואה, שהעולם נִדון עליה בפסח:
במדינות שבחצי הדרומי של כדור הארץ, בהן סדרי קיץ וחורף הפוכים, מנהג רבים להזכיר הגשמים לפי ארץ ישראל. ואולם ישנן דעות חלוקות בדבר, וכל אחד יעשה כמנהג מקומו:
השוכח ומזכיר גשמים:
בימות החמה, מי ששכח ואמר 'מוריד הגשם', אם נזכר קודם שאמר 'ברוך אתה ה'' חוזר ל'אתה גבור'. (ויש אומרים שחוזר לראש התפילה). ואם כבר הזכיר את השם, מסיֵּם 'למדני חוקיך' וחוזר שוב ל'אתה גבור'. ואם סיֵּם הברכה - חוזר לראש התפילה:
ואם מסופק הוא אם אמר 'מוריד הגשם' - עד שלשים יום חוזר, לפי שעד שלשים יום, ודאי הדבר שאמר לפי הרגלו:
אם הזכיר גשם, אף על פי שאמר מיד גם 'מוריד הטל' - חוזר:
אם טעה בברכת 'ברך עלינו' והזכיר גשמים, אפילו לא סיֵּם הברכה חוזר ל'ברך עלינו' וכן הדין אם נזכר קודם שסיֵּם תפילתו. נזכר לאחר שאמר 'יהיו לרצון', חוזר לראש התפילה:
דיני הבדלה ביום טוב:
במוצאי יום טוב, בין במוצאי יום טוב לחול, ובין במוצאי יום טוב לחולו של מועד - צריך להבדיל. ואומרים בתפילת שמונה עשרה 'אתה חוננתנו', ומבדילין אחרי התפילה על הכוס כמו במוצאי שבת. אלא שנהגו להתחיל בברכת היין, ולא לומר את הפסוקים שלפניה:
ואין מברכים על הנר אלא במוצאי שבת ובמוצאי יום הכיפורים שנאסר האוּר כל היום. וכן אין מברכין על הבשמים, שאין מברכים עליהם אלא במוצאי שבת כדי להשיב את הנפש הדואבת על הנשמה היתרה שהיתה בה בשבת והלכה. אבל ביום טוב אין לו לאדם נשמה יתרה:
יום טוב שחל במוצאי שבת צריך להבדיל, לפי שקדושת שבת חמורה משל יום טוב. ואומר בתפילה 'ותודיענו', ובקידוש הוא מוסיף ואומר הבדלה, אך אינו מסיֵּם בה 'המבדיל בין קֹדש לחול', כי אם 'המבדיל בין קֹדש לקֹדש'. (וכן מצינו בתורה שיש הבדלה בין קֹדש לקֹדש שהרי כתוב (שמות כו): וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים):
נמצא שהוא אומר על כוס אחת ברכות הרבה ונתנו חכמים סימן לסדרן: יקנה"ז, וזה פרושו: יין - זו ברכת היין; קידוש; נר - היינו ברכת 'מאורי האש'; הבדלה - זו ברכת 'המבדיל'; וזמן - זו ברכת 'שהחיָנו'. ואינו מברך על הבשמים, אף על פי שביום טוב אין לו נשמה יתרה, כמבואר למעלה, לפי שמאכלי יום טוב משיבין את הנפש, כמו ריח הבשמים:
יום טוב שחל בערב שבת אין צריך להבדיל בלילה, בכניסת השבת, לפי שקדושת שבת גדולה משל יום טוב:
נשמה יתרה:
זה שנאמר למעלה לענין ברכת הבשמים, שבשבת יש לאדם מישראל נשמה יתרה וביום טוב אין לו, יש להבין בדרך זו:
'נשמה יתרה' היא זו שזוכה לה האדם מישראל מן השמים ושהיא ניתנת לו במתנה על ידי שקבע הקדוש ברוך הוא קדושה בשבת והנחילה לישראל שומרי השבת. לכך אין לאדם אחיזה בה לאחר צאת השבת, ופסקה קדושת היום:
ואולם קדושת יום טוב, ישראל זוכין בה מעצמם, שכך נתן הקב"ה כח ביד ישראל שהם מקדשים את המועדים והחגים, ותוספת הקדושה שישראל זוכים לה במועדים, כאילו משלהם היא, לכך אינה פוסקת מהם מיד עם גמרו של היום ועדיִן יש להם בה מקצת אחיזה אפילו למחרת באסרו חג, כיון שמִּשֶׁל עצמם זוכים בה:
נשמה יתרה, היינו, שהיא יתרה על מה שהם מתקדשים בעצמם ומתנה היא להם מן השמים בלבד. אבל ביום טוב אינה יתרה על שלהם, שגם תוספת הקדושה שביום זה, משלהם היא:
ספירת העומר:
כתוב בתורה (ויקרא כג): וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וכתוב עוד (דברים טז): שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה; נצטוינו בזה לספור שבעה שבועות מיום הבאת קרבן העומר שהוא ביום ט"ז של ניסן, ועד לחג השבועות, שהוא יום החמשים מיום הקרבת העומר:
מתחילים לספור בליל שני של החג, בחוצה לארץ - בליל הסדר השני, וסופרים שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה ימים. וזה שכתוב תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם - קבלו חז"ל שפרושו: עד ליום החמשים תספרו:
מצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו, דכתיב: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד:
ומצוה זו נוהגת גם בזמן הזה שאין הבית קיָּם ואין קרבן עומר. והרבה מן הראשונים והפוסקים אומרים, שבזמן הזה אין מצוה זו נוהגת אלא מדברי סופרים:
זמן הספירה הוא בתחילת הלילה, לפי שנאמר תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה ואי אפשר למצוא תמימות אלא אם מתחילים בתחילת הלילה של יום ט"ז. וכיון שספירה ראשונה בתחילת הלילה - שאר כל הספירות שוין לה, וזמנן בתחילת הלילה:
מתפללים תחילה תפילת ערבית, לפי שמצוות תפילה וקריאת שמע שהן תדירות - קודמות. ומיד אחרי תפילת העמידה של ערבית סופרים ספירת העומר:
לא ספר בתחילת הלילה - סופר כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר, כל אימת שנזכר. ואם לא נזכר עד שעלה עמוד השחר, סופר ביום בלי ברכה:
כיצד סופר? תחילה מברך 'אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על ספירת העומר' ואחר כך סופר ואומר 'היום כך וכך בעומר', או 'לעומר' - מקום מקום כמנהגו:
בלילה הראשון אומר 'יום אחד לעומר' (או 'בעומר' כנ"ל) ובלילה השני 'שני ימים לעומר', וכן בכל הלילות עד ללילה השביעי. בלילה השביעי מוסיף ואומר 'שבעה ימים שהם שבוע אחד לעומר'. והספרדים מסמיכים תמיד 'לעומר' אל הימים, ואומרים:
'היום שבעה ימים לעומר, שהם שבוע אחד'. מלילה זה ואילך מונה הן ימים והן שבועות. על דרך משל: בלילה השמיני אומר 'שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר' ולספרדים כנ"ל: 'שמונה ימים לעומר שהם שבוע אחד ויום אחד'. וכן בכל לילה ולילה הוא מונה תחילה את מספר הימים הכולל ואחר כך מפרט אותם לשבועות וימים, וכפי שנתבאר. ואם טעה ומנה רק הימים, חוזר וסופר בלי ברכה:
יש להקפיד לומר 'ימים' עד עשרה, ומאחד עשר ואילך, 'יום'. וכן צריך להקפיד לומר שבוע בלשון זכר: שבוע אחד, שני שבועות וכו', ולא שבוע אחת שתי שבועות וכד'. וכל זה לכתחילה, לצחות הלשון:
ברכת הספירה והספירה עצמה נעשות במעומד. וחכמים ראשונים נתנו סמך לדבר מהכתוב (בדברים טז): מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה - ואל תקרי בקמה אלא 'בקומה'. ואם ספר כשהוא יושב - יצא, ואינו חוזר וסופר. ויש נותנים סימן לספירת העומר שהיא במעומד: עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד. עצת - נוטריקון: עומר, ציצית (עטיפת הטלית), תפלין (הנחתם) - לעולם תעמוד:
אחר הספירה נוהגים לומר: 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו', או נוסח 'הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש' וכו'. וטעם מנהג זה, לפי שהזכרנו בספירה את קרבן העומר, אנו מתפללים שיבנה בית המקדש ונקריב את העומר ככתוב בתורה:
תחילת הלילה שאמרנו לענין ספירה הוא עם צאת הכוכבים, ואם ספר בבין השמשות, שהוא ספק לילה, אינו צריך לחזור ולספור. אך מכל מקום טוב לחזור ולספור בלי ברכה:
השואל את חברו כמה ימי הספירה בלילה זה? אם הנשאל טרם ספר, יזהר שלא יאמר לו הספירה של הלילה, שהרי יש לחוש שיצא בכך ידי חובתו ושוב לא יוכל לספור בברכה כתיקונה. אלא כך ישיב לו: 'אתמול ספרנו כך וכך'. וביותר צריך אדם להזהר בל"ג בעומר שלא יאמר לפני שספר, 'ל"ג בעומר היום', כיון ששם היום שגור בפיו. ובדיעבד אם אמר כך, יחזור ויספור בברכה, כיון שלא הזכיר המנין בפֵרוש אלא בראשי תבות, וכל הסופר בראשי תבות לא יצא:
אבל אם אמר לו מנין היום בפֵרוש, כך וכך לעומר, או אפילו לא הזכיר המלה 'לעומר' רק אם סתם 'היום כך וכך' שוב אינו סופר בברכה בלילה זה. אבל אם לא אמר המלה 'היום' רק אמר 'כך וכך לעומר' לא יצא בזה ידי חובתו וחוזר וסופר בברכה. לפי שעיקרה של ספירה הוא לספור את היום. ויש חולקים ואומרים שאם הזכיר מנין היום, אף על פי שלא אמר 'היום', שוב אינו סופר אותו יום בברכה:
כשהוא פותח בברכת הספירה, נכון שידע מה המספר שעליו להוציא בפה, ואם בשעת הברכה לא ידע, וברך על דעת שיספור כמו שישמע מחברו, ושמע אחרי הברכה מה שחברו ספר, ומנה כמוהו - יצא:
ואם סבור היה שעליו לספור מספר אחר ואחר הברכה נזכר, או שהזכירוהו את המספר הנכון, סופר על סמך הברכה שברך אף על פי שהיתה על דעת מספר אחר, שדברים שבלב אינם דברים לענין זה:
ברך וספר, ואחר כך נתברר לו שטעה בספירתו - אם נזכר בתוך כדי דיבור ולא הפסיק בדברים אחרים שאינם מענין הספירה, חוזר וסופר את המספר הנכון על סמך ברכה ראשונה. ואם לאו - כאילו לא ספר, ומברך וסופר כבתחילה:
שכח ולא ספר ספירה אחת (לא בלילה, ולא ביום - בלי ברכה) בין ביום הראשון, בין בכל אחד מימי הספירה, שוב אינו מברך על הספירות האחרות, וחיָּב לספור כל שאר הלילות בלי ברכה. במה הדברים אמורים, אם ברור לו שדלג על ספירה אחת. אך אם הוא מסופק אם דלג או לא, יספור בשאר הימים בברכה. ואין חילוק בכל זה בין אם שכח ולא ספר, בין טעה וספר ספירה שאינה של יום זה:
נשים פטורות ממצוה זו. אשה שבאה לספור, סופרת בלי ברכה. ונוהגים שהנשים המתפללות בקביעות, סופרות ומברכות:
ונוהגים שאחרי הספירה אומרים למנצח בנגינות שיש בו מ"ט תבות במסורה כמנין ימי הספירה, שכמה תבות במזמור זה מחוברות לאחת במסורה, כגון: בכל גויים, כי תשפוט, וכן שלש התבות כל אפסי ארץ מחוברות ונחשבות כתבה אחת:
ואומרים תפילת 'אנא בכח' עם 'ברוך שם כבוד' בסוף, שאף בהם יש קרוב למנין הספירה, מ"ח תבות:
ובסוף נוהגים להוסיף עוד בקשה, שתכנה יתבאר להלן:
מנהג קדום היה בארץ ישראל ומצרים, כי הש"ץ סופר אחר הקהל, שלא יצא הקהל ידי חובתו בספירת הש"ץ; אולם להסיר מכשול מהקהל, שלא יהא טועה בספירה, הנהיגו שיהא הקהל מונה אחר שליח ציבור:
בחוץ לארץ שעושים בליל שני כל סדר הלילה של יום טוב ראשון, יש נוהגים שם, שסופרים בלילה זה ספירת העומר אחרי כל הסדר, שאם יספור קודם, הרי כבר מנה את הלילה כליל ט"ז בניסן וכיצד יעשה אחר כך סדר של ליל ט"ו. ואולם רוב העולם אין חוששין לכך:
מנהג חסידים הראשונים ואנשי מעשה לקרות אחר סדר ליל ב' של פסח (בחו"ל), סדר פרשת העומר, כדי שתעלה הקריאה במקום עשיה וכמו שכתוב (הושע יד): וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. והוא ענין גדול בנגלה ובנסתר, מפני כי בזמן הזה אין כחנו אלא בפה וכו':
והספרדים נוהגים לקרוא סדר קצירת העומר, לפני ברכת העומר שמברכין פעם ראשונה, היינו בליל ט"ז שהוא מוצאי יום טוב הראשון:
אין מברכין 'שהחיָנו':
למה אין מברכין 'שהחיָנו' על מצוַת ספירת העומר? הרבה טעמים נתנו בזה הקדמונים, ונזכיר כאן מקצתם:
לפי שכל עצמה של מצוה זו הכנה היא למצוַת העצרת שבסוף, וכשמגיע לחג השבועות השלים את המצוה ומברך 'שהחיָנו' על החג, והברכה עולה לכאן ולכאן (הרדב"ז); -:
וכן כתב האבודרהם: משום שהספירה אינה אלא לצורך הבאת ביכורים בעצרת; -:
שמא ישכח לספור יום אחד, ונמצאת הברכה לבטלה (מטה משה); -:
לפי שאין מברכין 'שהחיָנו' אלא על דבר שיש בו הנאה ושמחה, כגון נטילת לולב - שהוא בא לשמחה, ותקיעת שופר - לזכרון בין ישראל לאבינו שבשמים, מקרא מגילה - משום דחס רחמנא עלן ופרקינן, ופדיון הבן - לפי שיצא בנו מכלל נפל, אבל ספירת העומר (בזמננו) אין בה שום דבר לשום הנאה אלא לעגמת נפש לבית אלקינו שיבָּנה (הרשב"א ועוד); -:
לפי שימי הספירה, דוגמה לשבעת ימי הליבון שסופרת האשה להטהר לבעלה, ואף אנו סופרים שבעה שבועות נקיים שיקרבנו המקום לעבודתו, לקבלת התורה. וימי הריחוק שבינתים, ימים של צער הם, ואיך נברך 'שהחיָנו' (עקדת יצחק):
עניני ספירת העומר ורמזיה - בפרק בפני עצמו. בעמוד שסז:
מצוַת העומר:
תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות:
וזה לשון הרמב"ם ז"ל בבאור מצוה זו:
'ביום שני של פסח, שהוא יום ששה עשר בניסן, מקריבין יתר על מוסף של כל יום, כבש לעולה עם עומר התנופה. והוא מנחה של ציבור:
וזמנו קבוע, ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה. (שאם רוב הקהל שמקריבין אותו היו טמאים למת, או שרוב הכהנים הנכנסים שם בירושלים בזמן ההקרבה טמאי מת, או כלי השרת נטמאו בטומאת מת - מקריבים אותו במועדו):
אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל, שנאמר וכו'. מצוָתו לבוא מן הקרוב (לירושלים), לא בא מן הקרוב, מביא אותו מכל מקום מארץ ישראל:
מצוָתו להקצר בלילה, בליל ט"ז, בין בחול בין בשבת, וכו':
מצוָתו לבוא מן הקמה. לא מצאו, יביאו מן העומרים:
מצוָתו לבוא מן הלח. לא מצאו, יביאו מן היבש:
דרכם היה להביא משדות שבדרום (שבהם חמה זורחת כל היום ומבשילים קודם):
היה נָר (עושה ניר, כלומר, חורש) חצי השדה וזורע חציה בשנה זו; ובשנה אחרת, נר חצי השדה שזרע, וזורע החצי שנר ומביא ממנו:
עומר זה - מן השעורים היה בא, ודבר זה הלכה ממשה רבינו. וכיצד היה נעשה? מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נח לקצור:
כל העירות הסמוכות לשם מתכנסות, כדי שיהיה נקצר בעסק גדול:
וקוצרין שלש סאים שעורים (כמידת עשרה עומרין), בשלשה אנשים, ובשלש קופות (סלים), ובשלשה מגלות:
כיון שחשכה, אומר להם הקוצר לכל העומדים שם:
בא השמש?:
מגל זה?:
קופה זו?:
אומרים לו: הין!:
אומרים לו: הין!:
אומרים לו: הין!:
בא השמש?:
מגל זה?:
קופה זו?:
אומרים לו: הין!:
אומרים לו: הין!:
אומרים לו: הין!:
בא השמש?:
מגל זה?:
קופה זו?:
אומרים לו: הין!:
אומרים לו: הין!:
אומרים לו: הין!:
ואם היה שבת, אומר להם:
שבת היום?:
אומרים לו: הין!:
שבת היום?:
אומרים לו: הין!:
שבת היום?:
אומרים לו: הין!:
ואחר כך אומר:
אקצור?:
והם אומרים: קצור!:
אקצור?:
והם אומרים: קצור!:
אקצור?:
והם אומרים: קצור!:
שלש פעמים על כל דבר ודבר. וכל כך למה? מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני. שהם אומרים, שזה הנאמר בתורה (ויקרא כג): מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, הוא שבת בראשית. ומפי השמועה למדו שאינה שבת, אלא יום טוב. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור, שהיו מניפים את העומר בט"ז בניסן, בין בחול ובין בשבת. והרי נאמר בתורה (שם): וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (שמביאין בו את העומר), ונאמר (יהושע ה): וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר(מתבואת) הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי (כאן מזכיר הכתוב בפעם היחידה בכל התנ"ך את החג בט"ו בניסן בשם 'פסח', שעיקר השמחה היתה באכילת הפסח בליל ט"ו, וממחרת הפסח הוא ט"ז אחרי הקרבת העומר, ראיה שהעומר קרב בט"ז בחדש ולא בשבת של פסח שיכולה לחול כמה ימים אחרי 'מחרת הפסח'). ואם תאמר שאותו הפסח בשבת ארע, כמו שדמו הטפשים - היאך תלה התר אכילת ה'חדש' בדבר שאינו העיקר (היינו, ממחרת הפסח) ולא הסיבה (להתרו) אלא נקרה נקרה? אלא מאחר שתלה הדבר ב'מחרת הפסח', הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת ל'חדש', ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע:
קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה וחבטוהו. וזורין ובוררין ולוקחין את השעורים ומהבהבין אותן באור (= אש) באבוב מנוקב, כדי שתהא האש שולט בכולם, שנאמר וכו':
ואחר שקולין אותו, שוטחין אותו בעזרה והרוח מנשבת בו, ונותנים אותו לריחים של גרוסות וטוחנים את השלש סאין, ומוציאין מן הכל עִשרון (מידת העומר, החלק העשירי משלש הסאים), שהוא מנופה בשלש עשרה נפה:
מדרשי חכמים בענין העומר:
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר - אמר רבי ינאי: בנוהג שבעולם אדם לוקח ליטרא אחת של בשר מן השוק, כמה יגיעות הוא יגע, כמה צער הוא מצטער עד שבשלה, והבריות ישנים על מיטותיהם והקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה עננים ומגדל צמחים ומדשן את הפֵּרות, ואין נותנים לו שכר אלא העומר וכו':
אמר רבי לוי: הרי שחרשת, וזרעת, ועדרת, וכסחת, וקצרת, ועמרת, ודשת, ועשית תבואה בגרנה, אם אין הקב"ה מוציא לך מעט רוח שתזרה - מהיכן אתה חי? הוי - אין אתם נותנים לי אלא שכר הרוח וכו':
אמר רבי יהושע: (אמר הקב"ה) שומרך אני, ואין אתה נותן לי (העומר) בשמירתי? אמר ר' ברכיה: טבחך אני, ואין אתה נותן לי לטעום מתבשיליך שאדע מה הם צריכים, אם טל אם מטר?:
אמר ר' ברכיה: אמר הקב"ה למשה, לך אמור לישראל, כשהייתי נותן לכם את המן, הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם, הדא הוא דכתיב (שמות טז): עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת; ועכשָׁו שאתם נותנים את העומר, אין לי אלא עומר אחד מכולכם; ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם:
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר וגו':
וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' - וכיצד היה מניפו? רבי חמא ב"ר עוקבא בשם ר' יוסי ב"ר חנינא אמר: מוליך ומביא ומעלה ומוריד. מוליך ומביא - למי שהעולם כולו שלו; מעלה ומוריד - למי שהעליונים והתחתונים שלו; -:
ר' סימון בר' יהושע אמר: מוליך ומביא - כדי לבטל רוחות קשות; מעלה ומוריד - כדי לבטל טללים קשים:
ר' יוחנן אמר: לעולם אל תהי מצוַת העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצוַת העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען. הדא הוא דכתיב (בראשית יז): וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן וגו' - על מנת - וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר. ואיזו? זו מצוַת העומר. (שנאמר בה: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, כלומר, לארץ זו שאמרתי וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ - וַהֲבֵאתֶם, זה התנאי); -:
היא שעמדה להם בימי גדעון וכו'; -:
היא שעמדה להם בימי חזקיהו וכו; -:
היא שעמדה להם בימי יחזקאל וכו'; -:
היא שעמדה להם בימי המן, שאמר ר' לוי: כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו, אמר, דומה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני, והיו תלמידיו יושבים ושונים לפניו. אמר להם: עִמדו ובִרחו, שמא תכוו בגחלתי! אמרו לו: בין להריגה ובין לחיים - אנחנו עמך ולא נעזבך! מה עשה, נתעטף בטליתו ועמד בתפילה לפני הקב"ה, ותלמידיו יושבים ושונים:
אמר (המן) להם: במה אתם עוסקים? אמרו לו: במצוַת העומר שהיו ישראל מקריבים במקדש ביום הזה. אמר להם: העומר הזה ממה היה, של זהב או של כסף? אמרו לו: של שעורים. אמר להם: ומה היה ערכו, בעשרה קנטרין? אמרו לו: די לנו בעשר מעות. אמר להם: קומו, שעשר מעות שלכם, נצחו לעשרת אלפים ככר כסף (קנטרין) שלי:
(עוד בעניני קרבן העומר - ראה בפרק שמיני הדן בעניני מצוַת ספירת העומר):
דיני חדש:
כתוב בתורה (ויקרא כג): וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם (העומר). הוזהרנו בזה שלא לאכול מתבואה חדשה עד יום ט"ז בניסן שהוא יום הקרבת העומר:
לפיכך אסור לאכול אחד מחמשת מיני תבואה, והם: חִטים, שעורים, כוסמים, שבולת שועל ושיפון - לפני הקרבת העומר, בזמן שבית המקדש היה קיָּם והיו מקריבים קרבן עומר:
ובזמן הזה שאין עומר קרב, אסור לאכול מן החדש עד תחילת ליל י"ז בניסן, שבזמן שאין עומר קרב - יום העומר מתיר:
וכשם שאסור לאכול תבואה חדשה לפני עבור יום ט"ז בניסן, כך אסור לאכול כל היוצא ממנה והנעשה ממנה. לפיכך אסור לאכול גריסים שנעשו מתבואה חדשה או לשתות משקה שנעשה ממנה, לפני תחילת ליל י"ז בניסן:
כל תבואה שנשרשה בקרקע אחר יום ט"ז בניסן, אסורה עד לאחר העומר הבא. עבר יום העומר (בזמן הזה) - מותרת, בין אם היתה קצורה בין אם היתה עדיִן מחוברת לקרקע:
כל תבואה שנזרעה לפני הפסח ונשרשה בקרקע לפני יום ט"ז בניסן - הרי היא מותרת מיד לאחר ט"ז בניסן, שכבר התירה עומר זה, אף על פי שטרם גדלה. שהעומר (ובזמן הזה - יום ט"ז בניסן) מתיר כל תבואה שהגיעה להשרשה:
בחוץ לארץ, שעושים שני ימים חג, משום ספק של קביעת החֹדש, נוהג איסור חדש עד לתחילת ליל י"ח בניסן, כלומר: עד שעובר יום י"ז בניסן, שלפי מנהגם הוא נחשב כספק של ט"ז בניסן:
והרבה נוהגים התר בחו"ל בתבואה שגדלה ברשות הנכרי. שסומכים על מקצת פוסקים הסוברים שבחו"ל אין איסור חדש אלא מדרבנן, ולא גזרו חכמים אלא במקומות הסמוכים לארץ ישראל. וכן סומכים על האומרים שאין איסור חדש בתבואת גויים. ו'מכל מקום, כל בעל נפש, לא יסמוך על התרים הללו, ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו':
יום ט"ז בניסן:
יום ט"ז בניסן. בחוץ לארץ הוא יום טוב שני של גלויות, וכל מצוות החג שנוהגות בליל הסדר וביום, נוהגות שם גם ביום שני. אבל אין אומרים את ברכת הטל אלא ביום ראשון. ואין בין יום טוב ראשון ליום טוב שני של גלויות, אלא מקצת דינים בקבורת המת ובטיפול בחולה שאין בו סכנה, וכן ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני:
בארץ ישראל, הוא יום ראשון של חול המועד. ואף שהשמחה נוהגת בכל ימי המועד, נוהגים להרבות בשמחה ביום זה יותר, ועושים בו זכרון למשתה אסתר שעשתה ביום זה, ובו נעשתה ישועה גדולה לישראל, שתלו את המן בו ביום:
כיון שיום זה הוא הראשון מימי הספירה, ימי הטהרה שנִּתנו לישראל להטהר מטומאה שדבקה בנפשם, על כן נתגלגלו ליום זה עוד זכויות של טהרה; אחד בימי חזקיהו, שֶׁכָּלו בו לטהר את המקדש הראשון מן הטומאות והתועבות שהשאיר שם אחז אביו, ככתוב בספר דברי הימים (- ב. כט); ואחד בימי החשמונאים, שאף הם כִּלו ביום זה לטהר את המקדש השני מטומאות היונים והמתיונים:
ביום ט"ז בניסן נולד לוי בן יעקב, וגם מת בו ביום במצרים:
שנה שיצאו ישראל ממצרים, ט"ו בניסן היה ביום חמשי בשבת, ובו יצאו ישראל מרעמסס שבמצרים והלכו עד סוכות:
למחרת, יום ט"ז בניסן, יום ששי בשבת היה, ונסעו בו ביום מסוכות לאיתם אשר בקצה המדבר. כיון שהגיעו לאיתם, חנו ולא נסעו עוד עד לאחר השבת:
חולו של מועד:
אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים - לִמד על חולו של מועד שאסור בעשיַּת מלאכה וכו':
ואף על פי שלמדו חכמים איסור עשיַּת מלאכה בחול המועד מן הכתוב בתורה, דעת רוב הפוסקים, שאיסור זה הוא מדרבנן, והכתוב הוא רק אסמכתא לדבריהם. ואולם יש גם הרבה מן הפוסקים הראשונים שסוברים שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה 'דבר האבד' אסורה בחול המועד מן התורה. לכך צריך כל אדם להזהר בקדושת חוה"מ שלא יעשה בו אלא מלאכה המותרת בלבד. (על דיני עשיַּת מלאכה - ראה בחלק א עמוד רכא):
ויכבדו במלבוש נאה, ובשתי סעודות בכל יום, אחת בלילה ואחת ביום:
מהרי"ל לבש בחוה"מ בגדי שבת, וליום טוב היו לו בגדים נאים יותר משל שבת, משום שביום טוב יש גם מצוַת שמחה מה שאין בשבת. ובחוה"מ די בבגדי שבת. ועל כל פנים בגדים נאים משל חול:
וכשהוא עושה סעודה בחוה"מ, מצוה לעשותה על הפת (לחם או מצות). אכל כל מיני מגדים ולא אכל פת, לא נחשב לו שאכל סעודה. ובחוה"מ של פסח מצוה גדולה יותר לעשות סעודה על הפת, שהיא מצה, שכן לפי דעת הגר"א אכילת מצה כל שבעה היא מצוה, כפשוטו של הכתוב: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת (ראה לעיל עמוד רסד):
המנהג לכסות את השלחן במפה, בחוה"מ, כמו בשבת ויום טוב:
יש אומרים שבסעודת חוה"מ צריך שתי ככרות (ובפסח - שתי מצות) שלמים, כמו ביום טוב. וכן יש נוהגים שמדליקין נרות בערב חוה"מ כמו ביום טוב:
אין אומרים 'מזמור לתורה' כל ימי חג הפסח, משום שבבית המקדש לא היו מקריבין קרבן תודה בכל ימי הפסח מחמת לחמי החמץ שבאים עם התודה:
אף על פי שחולו של מועד נחשב כיום טוב, אין אומרים בו בברכת המזון 'הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב':
בענין תפלין בחול המועד:
המחבר בשלחן ערוך אוסר להניח תפלין בחול המועד, וכן מנהג בני ספרד והאשכנזים שנוהגים מנהג ספרד. והוא על פי הזֹּהר במדרש הנעלם לשיר השירים על פסוק לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים (א). וכבר נהגו כך בכל הקהילות שבארץ ישראל שאין מניחין תפלין בחול המועד:
אך יש מן האשכנזים בחו"ל שנוהגין להניח תפלין בלא ברכה, וכן הורו המרדכי והרא"ש והטור, וכן נהג מהרי"ל, וסומכים על מעשה שמובא בירושלמי שנראה משם שמניחין תפלין בחולו של מועד:
רבנו בחיי מביא גם רמז אחר למצוַת תפלין בחוה"מ. שכן אמרו חכמים: 'שי"ן של ראש, הלכה למשה מסיני'. ושי"ן זו רומזת על שלש מאות ימים בשנה שמניחין בהם תפלין, חוץ משבתות וימים טובים, וימי חול המועד, הם בכלל הימים שמניחים בהם תפלין:
מאמר קדושת חול המועד:
'ימי חול המועד כולם קדושים ובתוכם ה', ולא נקרא 'חול המועד', אלא מפני שהם חול לגבי יום ראשון ושביעי. אבל לגבי שאר ימים - מועד נקראו':
'וחמור ענשו של מי שמזלזל בחוה"מ, כדאמרינן במסכת מכות: אמר רב ששת, כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה שנאמר (שמות לד): אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ וסמיך ליה - אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר. ופֵרש רש"י: 'המבזה את המועדות - חול המועד; שעושה מלאכה האסורה ואינו נוהג בהם קצת קדושה לכבדו באכילה ושתיה יותר משאר ימי החול':
'והטעם, לפי שיש קדושה לפניהם ולאחריהם. וכן יש בהם קרבן מוסף לכל יום, ונקראים מקרא קֹדש':
'ומה מאד יש לכל איש ישראל להזהר בקדושתן, להקדישן בשמחה ובששון בסעודות חשובות כיום טוב, לבלתי יהיו נטפלים לעובדי עבודה זרה ח"ו, שהוא ככופר בכל התורה כולה. ואמרינן בפרק חלק: 'המבזה את המועדות, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא'. ובכן, ילבש חרדה לבל יהי בז למועדי ה'. והשכר - הרבה, במידה טובה שמרובה על מידת פורענות:
וכשיבוא לביתו יהא זריז ונשכר לומר בתוך ביתו קול ברמה: מועדים לשמחה! כמו ביום טוב, כי גם זה בכלל כבוד מועדי ה'. והנוהגים לברך איש את רעהו בחוה"מ כבימות החול, הרי אלו בכלל 'המבזה את המועדות'. ונאה ויאה להדליק את הנרות בלילות חוה"מ כמו ביו"ט. וכן מנהג כל ארצות המערב':
'וכבר הודיעונו גודל שכר המאכיל עניי תורה על שלחנו בחגים ובמועדים, וימי חוה"מ גם הם בכלל הזה, לשמח לב העניים. ורבים נוהגים לעשות בימי חוה"מ, יום יום סעודה לעניים ולאביונים, אשר זאת השמחה היא היתה לראש על כל השמחות. ואשר ספק בידו לעשות ככה לא יעבור מהיות חונן דלים, כברכת השם אשר נתן לו וכו', ויהיו באוכלי שלחנו כל ימי חול המועד כמו בעצם ימים טובים, ולהיות שלחנו מלא דשן מִלַּחְמָהּ של תורה'. (יסוד ושורש העבודה):
|
|
