קיצור שולחן ערוך קטז - דיני הגעלה

(א)

• כל כלי חרס שנשתמש בו חמץ, לא מהני ליה לא הגעלה ולא ליבון. אבל התנורים והכירות הבנויים מאבנים ולבנים, מהני להו ליבון (ועיין לעיל סימן ק"י ס"א וס"ב). בתנורים שיש בבית החורף, נוהגים דלא מהני להו הכשר. וכשרוצים להעמיד על התנור איזה קדרה בפסח, צריכין להניח תחלה טס של ברזל ועליה מעמידין הקדירה, וזה מהני גם בתנור העשוי מחרסים (קאכעלן):

(ב)

• כלי עץ וכלי מתכות וכלי אבן וכלי עצם מהני להו הגעלה. אך אם הוא דבר שמתקלקל ברותחין, כגון כלים המדובקים בדבק (ליים), ואפילו אם רק הקתא מדובק באיזה דבק, לא מהני ליה הגעלה משום דחיישינן שמא לא יגעילו יפה:

(ג)

• קודם שמגעיל את הכלי, צריך לנקותו היטב מן החלודה (ראסט) וכדומה, שיהא נקי לגמרי. אבל מראות (כתמים, פלעקן) אין בהם קפידא. ואם יש גומות בכלי צריך לנקרם היטב. ואם הוא כלי מתכת, ישים על הגומות גחלים ללבן שם ואחר כך יגעילו. ואם אי אפשר לנקות היטב הגומות והסדקים וגם אי אפשר ללבן שם, אין לו תקנה. לכן בסכינים עם קתות, צריכין לדקדק היטב אם מועיל להם הגעלה. ומצוה מן המובחר למי שאפשר לו, שיקנה לו סכינים חדשים לפסח:

(ד)

• כלים שמשתמשים בהם ע"י האור בלי מים, צריכין ליבון. ולכן האגנות והמחבות שאופין בהן חמץ צריכין ליבון. והליבון צריך להיות לכתחילה ליבון חזק עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו. והמרדה (שויפעל) של עץ אין לו תקנה:

(ה)

• מדוכה במקום שדרכן לדוך בה דברים חריפים עם חמץ ביחד, צריכה ליבון קל, דהיינו שממלאין אותה גחלים בוערות שתרתיח כ"כ עד שהקש נשרף עליה מבחוץ. ובמקום שאין דרכן לדוך בה רק פלפלין וכדומה, סגי בהגעלה:

(ו)

• כלים שהחזיק בהם יין שרף לקיום, אין טעם וריח היין שרף נפלט ע"י הגעלה, רק אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק מהם הריח לגמרי מועילה להם אח"כ הגעלה:

(ז)

• כלים שהחזיק בהם יין שרף לקיום, אין טעם וריח היין שרף נפלט ע"י הגעלה, רק אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק מהם הריח לגמרי מועילה להם אח"כ הגעלה:

(ח)

• הגעלת החבית יששה בדרך זה - ילבן אבנים וישימם בה, וישרה עליהם מים רותחין מכלי ראשון, ויגלגל את החבית כדי שתגיש ההגעלה לכל מקום. והחביות שלנו שהם עשויים מכמה דפים מחוברים בחשוקים, אם עמד בהם חמץ כגון יין שרף או שהחזיק בהם קמח, לא מהני להו הגעלה:

(ט)

• כל דבר שצריך הגעלה, לא מהני ליה קליפה אלא דוקא הגעלה:

(י)

• כל כלי שאי אפשר לנקותו היטב, כגון הנפה וכיס של ריחיים וכן סלים שמשתמשים בהם חמץ וכן ריבאייזן (מגרדת) וכן כלי שפיו צר ואי אפשר לשפשפו מבפנים או שיש לו קנים, לא מהני ליה הגעלה:

(יא)

• התיבות שמצניעים בהן מאכלים כל השנה ולפעמים נשפך שם מרק מן הקדרות, צריכין הכשר קל דהיינו שמערין עליהן רותחין, ודוקא מתוך הכלי שהרתיחו בו את המים, ולא יזרוק את המים אלא ישפכם עליהן בקילוח. והשלחנות, נוהגין גם כן ללבן אבנים ומניחים על השלחן ושופכין עליהם רותחין ומוליכין את האבנים ממקום למקום באופן שיהיו מים רותחים על פני כולו. וצריכין לשפשפן מקודם, ואחר מעת לעת יכשירום. ומ"מ יש נוהגין שלא להשתמש גם אחר ההכשר בשלחנות ובתיבות אלא בפריסת מפה או דבר אחר:

(יב)

• ידות הכלים צריכין ג"כ הכשר. ומכל מקום אם אינו נכנס לתוך היורה, יכול להכשיר את היד בשפיכת רותחין עליו:

(יג)

• כל כלי שתיה וכלי המדות, צריכין ג"כ הגעלה. וכלי זכוכית נוהגין במדינות אלו דלא מהני להו הגעלה. וכן כלי מתכות שהן מהותכין מבפנים בהיתוך זכוכית (שמעלץ), אין להם תקנה בהגעלה, אבל סגי להו בליבון קל כמו מדוכה בסעיף ו' (עיין חת"ס יו"ד סי' קי"ג):

(יד)

• אין מגעילין אלא במים, ולא יהא בהם שום תערובת, אפילו אפר וכדומה. אם הגעיל הרבה כלים ביורה עד שנעכרו המים כעין ציר, אין מגעילין עוד בהם:

(טו)

• אם מגעיל ע"י צבת שמחזיק בה את הכלי, צריך לרפות את הכלי ולחזור ולתפסו, דאם לא כן הרי לא באו מימי ההגעלה במקום הצבת. וטוב יותר לשים את הכלי במחרוזה (רשת, נעטץ) או בתוך סל. ולא יניח כלים הרבה בפעם אחת לתוך הכלי שהוא מגעיל בו, כדי שלא יגעו זה בזה, דאם כן, במקום נגיעתן אינן נגעלין:

(טז)

• אין להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו, דהיינו שכבר עבר מעת לעת משעה שבשלו בו חמץ. וכן היורה שמגעילין בה לא תהא בת יומה. וישגיח שבכל פעם שהוא נותן את הכלי לתוך היורה יעלו המים רתיחות. ואם צריך להגעיל את היורה, אזי כשהמים מעלין רתיחות תהא היורה מלאה ויזרוק בה אבנים מלובנות כדי שישטפו המים הרותחין על שפתה. ואין להגעיל רק עד חצות היום:

(יז)

• נוהגין שאחר ההגעלה שוטפים את הכלים במים קרים:

(יח)

• אם אפשר, יש להגעיל בפני בעל תורה הבקי בדיני הגעלה:

קיצור שולחן ערוך קיט - ליל סדר פסח

(א)

• אף על פי שבכל שבת ויום טוב יכולין לקדש ולאכול מבעוד יום, להוסיף מחול על הקודש, בפסח אינו כן, לפי שמצוַת אכילת מצה היא דווקא בלילה, כמו קרבן פסח, דכתיב ביה "ואכלו את הבשר בלילה הזה". וכן מצוַת ארבע כוסות היא דווקא בלילה. וכיון שגם הכוס של קידוש הוא אחד מהארבע כוסות, לכן אין מקדשין עד שהוא ודאי לילה.
• ילבוש את הקיטל ויתיישב על מושבו לעשות את הסדר. ומצווה לחלק לתינוקות שקדים ואגוזים וכדומה, כדי שיראו שינוי וישאלו, ועל ידי זה יתעוררו לשאול גם כן על מצה ומרור והסיבה.

והתינוק שהגיע לחינוך, דהיינו שהוא יודע מקדושת יום טוב ומבין מה שמספרים ביציאת מצרים, נותנים לו גם כן כוס שישתה ממנו.

נוהגין למזוג כוס אחד יותר מן המסובין, וקורין אותו כוס של אליהו הנביא. (ובימינו נוהגין כן רק בכוס רביעי).

(ב)

• משרתו או אחד מבני ביתו ימזגו את הכוסות. וכן בכל פעם שמוזגין, ימזגו הם ולא הוא בעצמו, כדי להראות דרך חירות.

ויזהיר לבני ביתו שישתו מכל כוס לכל הפחות את הרוב בפעם אחת. ומכוס רביעי ישתו רביעית בפעם אחת. ויכוונו כולם למצוַת ארבע כוסות, וסיפור יציאת מצרים, ואכילת מצה ומרור, כי גם הנשים חייבות במצות אלו; רק בהסיבה אין נוהגות.

יעשה קידוש ככתוב בהגדה, וישתה בהסבת שמאל. וטוב אם אפשר לעשות כדעת הפוסקים לשתות כוס שלם בכל ארבע הכוסות.

(ג)

• אחר כך ירחוץ ידיו ולא יברך עליהן, ומנגבן. וחותך מן הכרפס לעצמו וכל בני ביתו, לכל אחד פחות מכזית, וטובלין במי מלח, ומברכין "בורא פרי האדמה", ומכוונין לפטור בברכה זו גם את המרור, ואוכל גם כן בהסיבת שמאל.
• אחר כך נוטל את המצה האמצעית וחולקה לשני חלקים, ומניח את החלק הגדול אצל מושבו לאפיקומן. ונוהגין לכורכו במפה, זכר למה שכתוב : "משארותם צרורות בשמלותם". ויש שמשימים אותו כך על שכמם, זכר ליציאת מצרים.

ולפי שהאפיקומן הוא במקום הפסח, לכן הוא חשוב, ויהיה החלק הגדול. והחלק הקטן מחזירו להקערה למקומו.

ומגלה קצת את המצות, ומגביה את הקערה, ואומרים "הא לחמא עניא די אכלו" וכו', עד "לשנה הבאה בני חורין". והאומרים "כהא לחמא עניא", לא יאמרו תיבת "די".

(ד)

• אחר כך מוזגין כוס שני, והתינוק שואל "מה נשתנה". ואם אין תינוק, ישאל בן אחר, או בתו, או חברו, או אשתו.

ואחר כך אומרים "עבדים היינו" וכו'. והנכון לפרש לבני ביתו דברי ההגדה בלשון שמבינים. ואם גם בעצמו אינו מבין לשון הקודש, יאמר מתוך הגדה שהוא עם פירוש אשכנז (או שאר לשון), ולאחר כל פיסקא יאמר בלשון אשכנז. ומכל שכן המאמר "רבן גמליאל היה אומר" וכו', שצריכין להבין את הטעם של פסח מצה ומרור.

• כשמגיע ל"והיא שעמדה" וכו', יכסה את המצות (שלא יראה הפת בושתו, שמניחין אותו ונוטלין את הכוס), ונוטלין את הכוסות בידיהם, ואומרים "והיא שעמדה" וכו' עד "מידם", וחוזר ומגלה את המצות.

וכשמגיע ל"מצה זו", נוטל את מחצית המצה שבקערה ומראה לבני ביתו ואומר "מצה זו" וכו'. וכן ב"מרור זה", מגביה את המרור. אבל כשאומר "פסח שהיו אבותינו אוכלים" וכו', לא יגביה את הזרוע שהוא זכר לפסח, שלא יהא נראה כאילו הקדישו לכך.

• וכשמגיע ל"לפיכך", מכסה את המצות, ונוטל כל אחד את הכוס בידו ומגביהו עד שחותם "גאל ישראל", ומברכין על הכוס "בורא פרי הגפן", ושותין בהסיבת שמאל.

(ה)

• אחר כך רוחצין ידיהם ומברכין "על נטילת ידים". ומברך "המוציא" על המצות. ולפי שביום טוב צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות, ומצוַת אכילת מצה היא מן הפרוסה, שהמצה נקראת "לחם עוני" ודרכו של עני בפרוסה, על כן בשעה שהוא מברך "המוציא", אוחז שתי המצות השלמות בידיו והפרוסה ביניהן, ומברך "המוציא", ומניח את המצה התחתונה מידיו, ואוחז רק בעליונה וגם בפרוסה, ומברך "על אכילת מצה", ובוצע מן העליונה וגם מן הפרוסה, מכל אחד כזית, וכן הוא נותן לכל אחד מבני ביתו, ואוכל שניהם יחד בהסיבה שמאלית.

ואם קשה לו לאוכלם בפעם אחת, אוכל תחילה את הכזית המוציא, ואחר כך הכזית מן הפרוסה, רק שלא ישהה ביניהם כלל, ויאכל שתיהן בהסיבה.

ונוהגין במדינות אלו, שבלילי פסח אין טובלין את המצה במלח, לא של המוציא ולא של מצה.

(ו)

• מי שאינו יכול ללעוס מצה, מותר לשרותה במים לרככה, ובלבד שלא תהא נמחה לגמרי. ומי שהוא זקן או חולה ואינו יכול לאוכלה שרויה במים, יכול לשרותה ביין או בשאר משקים.

כששורין את המצה לצאת בה, צריכין ליזהר שלא לשרותה מעת לעת, כי אז נחשבה כמבושל ואין יוצאין בה. גם צריכין ליזהר בשאר דברים שלא יפסיד דין לחם, עיין לעיל סימן מ"ח סעיף ז'.

(ז)

• אחר כך נוטל כזית מרור, וכן הוא נותן לכל אחד מבני ביתו, וטובלו בחרוסת, ומנער את החרוסת מעליו, שלא יתבטל טעם המרור, ומברך "על אכילת מרור", ואוכלו בלא הסיבה.
• אחר כך נוטל מן המצה התחתונה גם כן כזית, וגם כזית מרור, ונכון לטבלו גם כן בחרוסת ולנערו מעליו, ומניח את המרור תוך המצה ואומר: "כן עשה הלל" וכו', ואוכל בהסיבה.
• שיעור כזית כתבנו ב"כללים" שהוא כמו חצי ביצה. אמנם יש אומרים שהוא קצת פחות מכשליש ביצה. וכיון דמרור בזמן הזה דרבנן, לכן מי שקשה עליו לאכול מרור, יכול לסמוך על דעה זאת, לאכול רק פחות קצת מכמו שליש ביצה, ויברך עליו (עיין ש"ע תניא).

ומי שהוא חולה, שאינו יכול לאכול מרור כלל, ילעוס על כל פנים קצת מהמינים שיוצאין בהם, או שאר עשב מר, עד שירגיש טעם מרירות בפיו, לזכר בעלמא בלא ברכה.

(ח)

• אחר כך אוכלין הסעודה. ויש לאכול כל הסעודה בהסיבה. ונוהגין לאכול ביצים.

והחכם עיניו בראשו, שלא למלאות כריסו, למען יוכל לאכול את האפיקומן כמצוותו, ולא לאכילה גסה.

ואין אוכלין בשר צלי בשני הלילות, אפילו של עוף. ואפילו בישלוהו ואחר כך צלאוהו בקדירה, אין אוכלין.

יש נוהגין שלא לאכול בלילות אלו שום טיבול, חוץ משתי טיבולים של מצווה, כדי שיהא ניכר שאלו הם לשם מצווה.

• לאחר גמר הסעודה, אוכלין אפיקומן, זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, שיהא גמר כל השביעה. ויש לאכול כשני זיתים, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה שהיתה נאכלת עם הפסח; ועל כל פנים לא יפחות מכזית. ואוכלו בהסיבה.

ואחר האפיקומן אסור לאכול שום דבר.

• אחר כך מוזגין כוס שלישי לברכת המזון. וצריך לדקדק בו אם הוא נקי משיורי כוסות, דהיינו אם אין בו שיורי יין ששרה בו מצה בשעת הסעודה. כי אם אינו נקי, צריך שטיפה והדחה (עיין לעיל סימן מ"ה ס"ד).

ומצווה להדר שיהיה לו מזומן. אבל לא ילכו מבית לבית לצורך מזומן, כי כל אחד צריך לברך ברכת המזון במקום שאכל.

ונוהגין שבעל הבית מברך בזימון, שנאמר "טוב עין הוא יבורך" (עיין לעיל סימן מ"ה סעיף ה'), והוא מקרי "טוב עין", שאמר "כל דכפין ייתי וייכול" וכו'.

ואחר כך מברכין על הכוס ושותין בהסיבה. ואסור לשתות בין כוס זה לכוס רביעי.

(ט)

• אחר ברכת המזון מוזגין כוס רביעי. ונוהגין לפתוח את הדלת, לזכר שהוא ליל שימורים ואין מתייראין משום דבר. ובזכות האמונה יבוא משיח צדקנו, והקדוש ברוך הוא ישפוך חמתו על הגוים. ולכן אומרים "שפוך חמתך" וכו'.
• ומתחילין "לא לנו" ואומרים כסדר. וכשמגיע ל"הודו", אם הם שלושה, אפילו עם אשתו ובניו שהגיעו לחינוך, יאמר "הודו" והשנים יענו, כמו שאומרים בציבור.
• מן הכוס הרביעי, צריכין לשתות רביעית שלם, ומברכים אחריו ברכה אחרונה. ואחר כך גומרין כסדר ההגדה.

ואחר הארבע כוסות אסור לשתות שום משקה, רק מים.

• אם אין שינה חוטפתו, יאמר אחר ההגדה "שיר השירים". ונוהגין שאין קורין קריאת שמע שעל המטה, רק פרשת "שמע" (עיין לעיל סימן ע"א סעיף ד') וברכת "המפיל", להורות שהוא ליל שימורים מן המזיקין ואין צריך שמירה.

(י)

• מי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיק לו, אף על פי כן צריך לדחוק את עצמו לשתות ארבע כוסות, כמו שאמרו רז"ל על רבי יהודה בר רבי אלעי שהיה שותה ארבע כוסות של פסח, והיה צריך לחגור צדעיו עד שבועות. ומכל מקום יכול למוזגו במים, או לשתות יין צימוקין (עיין לעיל סימן נ"ג סעיף ו'וסימן מ"ט סעיף ג'), או שישתה מעד (מי דבש) אם הוא חמר מדינה.

(יא)

• אם נאבד האפיקומן, אם יש לו עוד מצה מאלו שנעשו לשם מצת מצווה, יאכל ממנה כזית. ואם לאו, יאכל ממצה אחרת כזית.

(יב)

• מי ששכח לאכול את האפיקומן, אם נזכר קודם ברכת המזון, אף על פי שכבר נטל מים אחרונים, או שאמר "הב לן ונברך", אוכלו ואינו צריך לברך ברכת "המוציא". ואף על גב דאסח דעתיה מלאכול, לא חשיב היסח הדעת, כיוון שהוא מחויב לאכול, ואתכא דרחמנא קסמכינן. ומכל מקום יש לו ליטול ידיו, ולא יברך על נטילת ידים.

ואם לא נזכר עד לאחר ברכת המזון קודם שבירך "בורא פרי הגפן" על כוס שלישי, יטול ידיו, וגם כן לא יברך "על נטילת ידיים" (פמ"ג), ויברך ברכת המוציא, ויאכל כזית, ואחר כך יברך ברכת המזון, ויברך על כוס שלישי וישתה.

אבל אם לא נזכר עד לאחר שבירך "בורא פרי הגפן" על כוס שלישי, ישתה את הכוס. ואם רגיל בפעם אחרת לברך ברכת המזון בלא כוס, יטול ידיו ויאכל אפיקומן, ויברך ברכת המזון בלא כוס. אבל אם הוא נזהר לברך תמיד ברכת המזון על הכוס, ועתה לא יוכל לברך על הכוס, משום דהוי מוסיף על הכוסות, לכן לא יאכל אפיקומן, ויסמוך על המצה שאכל תחילה.