ל"ג בעומר
יום י"ח באייר שלשים ושלשה יום בספירת העומר, יום הילולא (כלומר, יום שמחתו) של רבי שמעון בר יוחאי, עשאוהו ישראל יום טוב באמצע ימי הצער שלפניו ושלאחריו. אין אומרים בו תחנון. עושים בו שמחת נישואין ומסתפרים בו - כמנהג האשכנזים, וכמנהג הספרדים - ביום שלאחריו כנזכר לעיל, ולובשים בו בגדים חדשים (שבימי הספירה נמנעים ללבוש בגד חדש כפי דעת 'יש אומרים', אף על פי שאינה הלכה), ומרבים בנרות בבית הכנסת, ותינוקות של בית רבן יוצאים עם רבותיהם לטיל מחוץ לעיר, וקשתות וחצים עשויים עץ בידיהם, ומורים בחצים ומטילים להנאתם ולשמחתם - כמנהג חוץ לארץ:
וביותר חוגגים יום זה בערי הקדש בארץ ישראל, ול"ג בעומר נעשה שם יום טוב של שמחה וריקודים וזמירות הרבה ומדורות אש גדולות ומסביב להן מחולות שירה וזמרה, לכבוד התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי; -:
ואין צריך לומר במירון, מקום קברו של ר' שמעון בר יוחאי והתנא ר' אלעזר בנו של רשב"י. מי שלא ראה שמחה גדולה שנעשית בל"ג בעומר במירון, לא ראה התלהבות של שמחה ומחול של אלפים רבים. ורבים מאד המתקדשים והמטהרים ביום זה בכל דבר שבקדושה ובתורה ובתפילה, והכל שרים שירי זמרה לכבוד התנא ר' שמעון בר יוחאי, ושירתם בוקעת לשמים ומשואות האש שמעלים שם נראות למרחקים:
ענינו של יום טוב זה, ושמחת ההילולא, כשמחת החופה של התנא רשב"י שהיא קשורה עם יום זה - הכל עטוף מסתורין, מסוד חכמי הקבלה מדורות הראשונים ועד האחרונים. אכן, הילולא זו כשם שהיא נעשית לכבוד רשב"י, כך היא נעשית לכבוד תורתו שלמד לתלמידיו ושהיא כתובה על ספר הזהר הקדוש, ואותו ספר קדוש, כולו סוד, וכל חכמתו חכמה נסתרת ולאו כל מוחא סביל דא:
ואולם פשוטו של היום, הוא מה שמובא בספרי ההלכה הראשונים, שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. וכן כתב הרב המאירי בספרו 'בית הבחירה' למסכת יבמות:
'וקבלה בידי הגאונים ז"ל שביום ל"ג לעומר פסקה המיתה (של תלמידי רבי עקיבא), ומתוך כך נוהגין שלא להתענות בו':
וכן נמצא בספר 'המנהיג' בשם רבנו זרחיה הלוי שמצאו כתוב בספר ישן שהובא מספרד, שמתו מפסח ועד פרוס העצרת. ומאי פורסא? - פלגא, כלומר, חצי חדש לפני העצרת, והוא ל"ג בעומר:
והמהרי"ל כתב שהמגפה נמשכה כל ימי הספירה מפסח ועד העצרת כפשט הגמרא. אלא שבכל הימים של פגרא שיש בספירה ושאין אומרים בהם תחנון, באותם הימים לא מתו; והם: שבעה ימים של פסח (ואחרון של פסח בכלל), שני ימים של ראש חדש אייר, יום אחד של ראש חדש סיון, ושבע שבתות - הרי שבעה עשר יום שבהם לא היתה המגפה. הורד מספר שבעה עשר מארבעים ותשעה ימי הספירה, נמצא שלא מתו אלא בשלשים ושנים יום בלבד. ולזכר זה אנו עושים את יום השלשים והשלשה בספירה, יום של הפסקת אבל:
ואולם ענין ההילולא דרבי שמעון בר יוחאי לא נזכר בדבריהם של הראשונים עם זכר היום:
הילולא דרבי שמעון בר יוחאי
לדברי המהרי"ל שהובאו לעיל, לא היתה הפגת צער ושמחה ביום זה של ל"ג בעומר, שכן גם באותו היום המגפה לא נעצרה; רק מספרו של היום שהוא שלשים ושלשה בספירה, מזכיר הפגת צער; שכל ימי המגפה לא היו אלא שלשים ושנים. אם כן אפוא למה נתנו שמחה ביום זה?:
אלא שכך היא ההלכה, שעניניה מכוסים סודות מכבשונו של עולם ובאים חכמי הרזים ומגלים טפח ממה שההלכה מכסה:
מסורת קבלה היתה מדור דור שיום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי - ל"ג בעומר היה. ויום פטירתו נתמלא אור גדול של שמחה אין קץ על ידי הסודות הטמירים שגלה לתלמידיו באותו יום ושנכתבו בספר הזהר, ולא היה העולם כדאי כאותו יום שענינים נשגבים אלה נתגלו לבריות. והיה היום הזה לו ולתלמידיו שהיו אתו, כיום ההילולא, כלומר, כיום שהחתן שמח בחופתו. והיה אותו היום ארוך משאר כל הימים ולא שקעה שמשו עד שגלה כל מה שנתנה לו רשות לגלות, אז נתן רשות לשמש שתשקע. שקעה השמש, יצאה נשמתו של ר' שמעון בר יוחאי ועלתה למרום. הכל כמו שכתוב ב'אדרא זוטא':
ומן הטעם הזה נהגו שמחה ביום זה, אף על פי שיום מיתת צדיקים הוא יום תענית, אלא שכך היה רצונו של ר' שמעון בר יוחאי וכך הנהיגו הקדמונים שיעשו את יום פטירתו יום שמחה כל השנים, כשם שהיה אז:
וכבר היתה נהוגה הדלקת הנרות בעסק גדול על קבר רשב"י בל"ג בעומר עוד מימים קדמונים, ורבנו עובדיה מברטנורא במכתבו לאחיו משנת רמ"ט, כך הוא כותב:
'בי"ח באייר יום מיתתו (של רשב"י), באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה שמדליקים עליה נר תמיד':
משהופיע האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיו להם עשר ידות בחכמה זו הנסתרה, הם למדו את העם גודל מעלת השמחה בהילולא זו, ואחריהם באו גדולי החסידות תלמידי הבעש"ט שהלכו בעקבות המקובלים, וכך נעשה ל"ג בעומר יום שהכל מעלים את זכר התנא האלקי רשב"י ומתפללים שזכותו תעמוד לכל ישראל ואורו יאיר בכל גבולותיהם:
נרות אבוקות ומדורות
כבר נזכר למעלה, שיום הסתלקותו של התנא האלקי, מרובה אור היה יותר משאר הימים, וככתוב באדרא זוטא. מכאן המנהג שמרבים בנרות ביום זה בבתי כנסיות ועוסקים לאורם בתורתו, מספרים בשבחו ומזמרים זמירות שתקנו לכבודו, ולומדים ב'אדרא זוטא' שמספר הזהר הקדוש:
בקהילות פולין ורוסיה נהגו שבחורי חמד סובבו על פני העיר ואספו נרות לכבוד ה'הילולא' שנערכה בבית המדרש. וכן היו מקומות שהדליקו משואות תחת כיפת השמים לכבוד היום:
והיו מגדולי החסידות שעשאוהו יום טוב ממש. לבשו בגדי חג וערכו 'שלחן' ואמרו עליו דברי תורה, כמנהגם בשבת ויום טוב:
הרבי ר' ברוך ממזיבוז' נכדו של הבעש"ט, היה נוהג לעשות בל"ג בעומר של כל שנה שמחת סיום של לימוד בספר הזהר, ומשנעשה הסיום לקחו לספר הזהר בידו ורקד עמו כמה שעות רצופות בהתלהבות ובדבקות עצומה, והיה לו יום זה מעין שמחת תורה:
מנהגים שונים הונהגו בקהילות ישראל לכבודו של התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי, שבהם שלובים קריאת מאמרי זהר יחד עם שירת פיוטים, בשבחו של רבי שמעון בר יוחאי, הדלקת נרות ושמחה של מצוה ביום ההילולא:
פיוטו של ר' שמעון לביא 'בר יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון מחבריך' נתקבל בכל תפוצות ישראל להשמיעו בשירה ובזמרה בהילולא דרשב"י, ובצפת נהגו להשמיע פיוט זה המיוסד על סודות הקבלה ועשר הספירות, בכל ליל שבת לאחר קבלת שבת:
בצפון אפריקה ובטוניס נהגו לשבת פמליות פמליות ביום בלילה, וגומרים הזהר כולו והתיקונים, ואחר כך עושים סעודה גדולה, וכל הגבירים והיחידים נותנים בעין יפה לתלמידי חכמים הלומדים בביתם. פינה מיוחדת בבית הכנסת מוקדשת לרשב"י, ובה מדליקים את מנורת רשב"י. וכן מדליקים בבתיהם נברשות מעוטרות פרחים צבעוניים, ואחר הצהרים מביאים כל אחד את מנורתו לבית הכנסת ולומדים לאורה:
ואולם תקפו של המנהג להעלות מדורות אש לכבוד רשב"י, הוא בארץ ישראל וביתר תוקף ועוז הוא נהוג במירון על קבר רשב"י ובנו רבי אלעזר. ומנהג זה מיסודם של האר"י הקדוש ותלמידיו. גדולי הדורות שזכו להשתטח על קבר זה הרגישו התעלות גדולה בנפשם, ואף פעלו ישועות לישראל במקום הזה:
הרב ר' חיים בן עטר, בעל 'אור החיים', היה פעם אחת בהילולא. וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה גועה וצועק: 'היכן אני השפל נכנס - למקום אש להבה שלהבת קדש וכל פמליא של מעלה וכל נשמות הצדיקים'; ובעת ההילולא היה שמח שמחה גדולה:
אף החיד"א בספרו 'מורה באצבע' מצין: יום ל"ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רשב"י זי"ע, כי הוא יום ההילולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום זה. ויש מי שנוהג לעשות הלימוד בליל ל"ג בעומר בי עשרה, ללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בזהר ואדרא זוטא, והוא מנהג יפה:
ר' יוסף סופר, שעלה ארצה בשנת תקכ"ה מספר בספרו 'עדות ביהוסף': 'שלש פעמים בשנה הולכים מכל המקומות של ארץ ישראל על קברו: באלול, בניסן, ופעם שלישית בל"ג בעומר, וזאת נקראת הילולא דרשב"י. ויש להם קבלה מקדמת דנא שבאותו היום צריכים לשמוח ולעשות סעודות גדולות בתופים ובמחולות':
רבי שמחה ב"ר יהושע מזלושיץ, שעלה ארצה (לפני כמאתים שנה) בשנת תקכ"ד, מוסר בספר המסעות 'אהבת ציון' על מנהג ההדלקה: 'למעלה אצל כיפת רבי שמעון, עמוד של חומה, ועליו כמין ספל גדול ששופכין לתוכו שמן, ומטילין לתוכו בגדים וכתונות מבלאות של צמר גפן או פשתן, ומדליק בהם ומאיר האור על כמה פרסאות, כי מירון יושבת בהר, והדלקה ביום פטירתו בל"ג בעומר, נקראת הילולא דרשב"י':
מכאן נשתרבב המנהג שרבים מבין פשוטי העם, מתוך התלהבות יתרה, זורקים לתוך האש גם בגדים יקרים וצעיפי משי וגם חפצי זהב וכדומה. ורבים מגדולי הדורות היו שצעקו ככרוכיא נגד הדבר הזה, שהרי העושה כך עובר על 'בל תשחית'. 'ואם היו לוקחים אותו ממון ומפרנסים עניי ארץ ישראל בזה, יותר היה ניחא ליה לרשב"י':
וכן היו גדולי עולם וביניהם בעל ה'חתם סופר' שהססו אם בכלל יש מקום מצד ההלכה לקבוע יום טוב בעסק גדול, ביום אשר חז"ל לא קבעוהו כיום טוב:
מנהג תספורת לקטנים
ביום זה נהגו לספר את שערות הילדים שהגיעו לגיל שלש, ולהשאיר להם סימני היהדות (פאות), כדי לחנכם במצות לא תקפו פאת ראשכם (ויקרא יט). (וקוראים למעשה זה 'חלקה', כלומר, תספורת בלשון הערבית):
ר' חיים ויטאל מספר על רבו האר"י ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גלחו את ראשו כמנהג הידוע:
בעל 'משנת חסידים' (רבי עמנואל חי ריקי), שסדר את סידור התפילה לפי כונות האר"י, מביא אף הוא 'ואם דר בארץ ישראל, ילך שמה על קברו ושם ישמח שמחה גדול, וכל שכן אם הוא שם פעם ראשונה, שמגלח ראש בנו ומשאיר הפאות, שהיא מצוה':
בעל 'חבת ירושלים', ר' חיים הורביץ, מספר בפרוטרוט על מנהג זה בשנת תקצ"ה:
'מוליכים מקודם את התינוק המתגלח לציון רבי יוחנן הסנדלר, בתוף ובמחול, וחוזרים לחצר רשב"י, ומגלחים שם סמוך לפתח בית המדרש, ומברכים 'מי שברך'. ויש מביאים את בניהם מארצות רחוקות, שנודרים להניח מצות פאה במקום הקדוש, וממתינים על שעת הכושר לילד, אפילו שיהיה הילד בן כמה שנים, והרי שמחת מצוה גוררת מצוה':
עוד ענינים בל"ג בעומר
מהרש"א בחידושיו לאגדות, מסביר את השמחה הנהוגה בל"ג בעומר, מכיון שימי הספירה מכוונים לחמשים שנות האדם לאחר עשרים שנות הנעורים, וכיון שעברו עליו ל"ג שנים ולא חטא, שוב אינו חוטא, כיון שעברו עליו רוב שנותיו וכו' 'וזכר לדבר שאנו מדקדקים לעשות יום טוב קצת בל"ג בעומר לזכר שבו עברו רוב ימים שהם ב' חלקים ממ"ט ימי הספירה':
רבי יעקב עמדין מסביר את ענינו של היום על פי דרך הקבלה, שכל ימי הספירה הם ימים של דין, ויום ל"ג בעומר הוא 'הוד שבהוד' היינו דין שבדין. וכיון שהדינים מתגברים ביותר, מיד הם הופכים לרחמים, שכך הדין אצל הסנהדרין: 'כולו חיב - זכאי':
ה'חתם סופר', מוכיח שירידת המן במדבר היתה ביום י"ח באייר, זה ל"ג בעומר. שביום ט"ו באייר פסק הלחם שבכליהם, שלקחו אתם במצרים, והיו שלשה ימים בלי לחם, וביום י"ח באייר ירד המן, ולזכר הדבר הזה נוהגים בו קצת שמחה:
אחרים הסבורים כי בל"ג בעומר, י"ח באייר, החל מרד היהודים ברומי בסוף ימי הבית השני, בימי נציבותו של הנציב הרומי האחרון, פלורוס. יוספוס פלביוס מספר כי ביום שלפניו, י"ז באייר, שלח פלורוס לראשי היהודים בירושלים, וצום למסור לו י"ז ככרי זהב כדמי ענושים על המאורעות בקיסריה, על עמידתם של היהודים שם נגד הרומאים. הדבר עורר התרגזות בירושלים, ורבים העיזו וקללו את פלורוס בפומבי. אחרים שלגלגו על תאות הבצע של פלורוס סובבו ברחובות העיר וקבצו מעות עבורו. ולמחרתו התפרץ המרד בגלוי:
