אורח חיים - הלכות תפילין הלכה ו'
לה) וזה בחינת ל"ג בעמר, שהוא בחינת (בראשית ל"א נב) "עד הג"ל הזה", כמובא בכונות (עץ חיים שער ספירת העומר פרק ז'), הינו כי יעקב, שהוא בחינת קדשת כלל ישראל, צריך לעשות ג"ל ומצבה שיהיו מחצות מפסיקות במחו בפני המחשבות רעות והרהורים הבאים מהסטרא אחרא מבחינת לבן הארמי. כי הסטרא אחרא היא בחינת 'לבן הארמי', שבא ברמאות גדול ובתחבולות הרבה לתפסו במצודתם ח"ו, והעקר בענין המחשבות שבמח שהם מתנכלים על האדם בכמה וכמה גנבות ורמאות וערמימיות, עד שפתאום יוצא מחו חוץ לשיטין וחושב מחשבות חוץ מה שחושב, רחמנא לצלן, כאשר יודע האדם בנפשו, בפרט מי שהוא בעל מחשבה, שהוא מדה רעה מאד מאד, כי הוא מהכ"ד דברים המעכבים את התשובה, כמובא בשלחן ערוך (רי"ף יומא ו'. רמב"ם תשובה ד' ה, רא"ש יומא ח' יח).
וכל אלו המחשבות רעות נקראים בחינת לבן הארמי 'שמלבן ברשע', כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה ס' ז) שעל שם זה נקרא 'לבן', הינו שהוא מלבין הרשעות כל כך כאלו כבר נקבע בזה, כאלו אין שום דרך להמלט משם ח"ו, כאשר נדמה ח"ו, לבני הנעורים בפרט להבעלי מחשבות, שאי אפשר להם לעמד כנגד המחשבות רעות והרהורים רעים, אבל באמת לא כן הוא, כי המחשבה ביד האדם תמיד. ובחוט השערה יכול להנצל בשב ואל תעשה מכל מיני מחשבות רעות והרהורים על - ידי שיטה דעתו למחשבה כשרה וכנ"ל.
וזה בחינת יעקב שהולך בערמה עם לבן הארמי, כי "אחיו הוא ברמאות", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגלה י"ג:), הינו שבחינת 'יעקב', שהוא קדשת ישראל, בורח מ'לבן הארמי', דהינו ממחשבות רעות, רק 'בשב ואל תעשה' בלי שום מלחמה. וזה בחינת (בראשית ל"א כ) "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא". זהו בחינת מה שאמר רבנו ז"ל, שכשבורחין מהמחשבות רעות ילך לדרכו במה שהוא חושב מחשבות כשרות, ולא יסתכל לאחוריו כלל וכלל וכו', (כמו שכתוב בלקוטי א סימן עב). וזהו בחינת 'ויגנב יעקב וכו' על בלי הגיד לו' וכו', כי זה שטוען עם המחשבות זרות ונכנס עמהם בטוען ונטען ורוצה שיניחו אותו לצאת מהם, זהו כמו מי שמגיד להרודף שרוצה לברח ממנו ואזי הוא רודפו יותר, אבל באמת עקר העצה לברח מהם ולילך לדרכו ולבלי להסתכל לאחוריו כלל ולבלי לטען עמהם כלל, שזהו בחינת 'ויברח יעקב וכו' ויגנב יעקב את לב לבן הארמי', שהם המחשבות רעות, 'על בלי הגיד לו כי בורח הוא' שאינו מגיד להם שבורח מהם רק בורח לתומו לדרכו. ועל - ידי זה דיקא נצול מהם. גם 'ויגנב' וכו', מרמז שלפעמים מתגברים ההרהורים והמחשבות כל כך עד שקשה לברח מהם לתוך תורה ותפלה ודברים שבקדשה בשום אפן, וההכרח לעסק במילי דשטותא בעניני צחוק וכיוצא כדי לפקח דעתו לפי שעה עד יעבר זעם השטף של המחשבות, כי "אין היצר הרע מצוי אלא לשעתו" (ירושלמי סוטה ג' א), ואזי אין הסטרא אחרא מבינה כלל שהוא בורח מהם, מאחר שעוסק במילי דשטותא, וזהו בחינת 'ויגנב וכו' על בלי הגיד לו' וכו'.
אבל אחר כך רוצה הסטרא אחרא להתגבר עוד ולרדף אחר בחינת יעקב, שהוא בחינת "וירדף אחריו" הנאמר שם. ואז השם יתברך עומד בעזרו ומזהיר את בחינת לבן, "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב" וכו' (בראשית ל"א כט). כי "טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים" (יבמות ק"ג:), הינו שהשם יתברך מרחם עליו מאחר שכבר סבל כל כך, והוא מזהיר הסטרא אחרא שיסורו ממנו ולא ידברו עמו מטוב וכו'. וזה בחינת עשית הגל שאמר יעקב לאחיו, "לקטו אבנים" וכו' (שם מו). "ויעשו גל", זה בחינת מה ששמעתי מפי אדמו"ר ז"ל, שכל מה שהאדם מנתק עצמו ממחשבות רעות למחשבות טובות, וכל העתקה והזזה ותנועה שהאדם מזיז ומניע ומעתיק עצמו מרע לטוב, הכל מתקבץ בעת הצרה והדחק ועוזר להאדם וכו', כמבאר בדבריו ז"ל (לקוטי תנינא סימן מח).
וזה בחינת 'לקטו אבנים', בחינת 'אבני קדש', שהם בחינת הנצוצות הקדושים המתבררים על - ידי כל הזזה ותנועה, מה שמנתקים עצמן מרע לטוב, כי הנצוצות הקדושים שנפלו הם בבחינת (איכה ד' א) "תשתפכנה אבני קדש" כידוע. וברורם הוא בבחינת 'לקטו אבנים', ועקר ברורם ועליתם הוא על - ידי שמירת המחשבה בבחינת הנ"ל על - ידי שמנתק מחשבתו בכל פעם מרע לטוב. ואף - על - פי שיש להאדם יסורים גדולים מזה ונדמה לו שכבר קשה לו לעמד כנגדם מחמת שזה ימים רבים שיש לו יסורים מהם ועדין לא נשקט מהם, אבל צריך לידע כי אין שום תנועה טובה נאבדת כנ"ל.
וזה בחינת מה שאמר יעקב לאחיו, 'לקטו אבנים', שיקבצו וילקטו יחדיו כל ה'אבני קדש', שהם הנצוצות הקדושים שנתבררו על - ידי כל מה שהיו מנתקים עצמן בכל פעם ממחשבות רעות לטובות. ועל - ידי כל ההעתקות והזזות שנתקו עצמם מרע לטוב, ממחשבות רעות למחשבות טובות, שעל - ידי זה נתבררו נצוצות הקדושים, נעשה מהם ג"ל ומחצה להפסיק בינו לבין לבן, שהוא בחינת המחשבות רעות כנ"ל, רק יעמד על מקומו לעסק בתורה ותפלה וכו', כי כלם מתקבצים ועוזרים להאדם בעת הדחק כנ"ל, הינו בתקף התגברות הבעל דבר והסטרא אחרא, ח"ו, וזה בחינת הגל שנעשה בין יעקב ללבן.
וזה בחינת ל"ג בעמר, כי כל ימי הספירה מבררין ברורים על - ידי קדשת המחשבה בבחינת הנ"ל, שזה עקר קדשת ימי הספירה שהוא הכנה לקבלת התורה, לשמר מחשבתו אז ביותר מאד מאד, כי קדשת המחשבה היא עקר הקדשה ועקר ההכנה לקבלת התורה שתלויה בתקון הברית, שתלויה במחשבה וכנ"ל. וביום ל"ג בעמר כבר זוכין כלל ישראל לברר ברורין הרבה עד שנעשה בחינת 'הגל' הנ"ל, בחינת (בראשית ל"א נב) "עד הגל הזה" וכו', שמפסיק בין קדשת יעקב לבין טמאת המחשבות רעות של בחינת לבן הארמי וכנ"ל, כי עקר הברור הוא בבחינת הז' מדות שמהם כל המחשבות שבראש, שהם בחינת (שופטים ט"ז יט) "שבע מחלפות ראשו", כי המחשבות חולפין ועוברין על האדם כפי המדות וכמבאר בסוף סימן כט (לקוטי א). אך עקר המדות הם חמש: מחסד עד הוד. ויסוד ומלכות הם בחינת כלליות וכלליות דכלליות, כמובא בכונות. נמצא, שביום חמישי משבוע חמישי שהוא ל"ג בעמר כבר נגמר הברור של בחינת 'הוד', הן בבחינת השבועות, הן בבחינת הימים. ועל - כן אז הוא 'הוד שבהוד', ששם נחשב כאלו נגמר הברור, מאחר שעקר המדות עד הוד כנ"ל.
ועל - כן אז נעשה בחינת 'הגל' הנ"ל, שהוא מפסיק במחשבה בין הקדשה והסטרא אחרא, שלא תקרב עוד בערמימותה ורמאותה להכניס מחשבות רעות ח"ו, בהמח. וכל זה בכח הצדיקים הגדולים, שהם בחינת התנוצצות משיח, שזהו בחינת הרבי שמעון בר יוחאי זצ"ל שזכה להסתלק אז, כי הוא התחיל להמשיך תקוני דיקנא, שהם תקוני השערות הקדושות שמהם נמשכין עצות קדושות בלב לעמד כנגד המחשבות רעות, שהם בחינת שערות דסטרא אחרא בחינת 'עשו איש שעיר', כי בחוט השערה נצולין מהם, כנ"ל:
לו) וזה בחינת מה שהקדמונים נתנו סימן פ'ל"ג שביום שחל פ'ורים יהיה ל"ג בעמר, כמו שכתוב בשלחן ערוך (או"ח ריש סימן תכח), זה בחינת (איוב ל"ח כה) "מי פלג לשטף תעלה" הנ"ל. כי המחשבות הם בחינת שערות ונקראים 'שטף', כמו שפרש רש"י שם, שכל שערה יש לה גומא בפני עצמה, ואלמלי שתי שערות יוצאות מגומא אחת, מחשיכין מאור עיניו של אדם. וכמו כן הוא במחשבות שבמח, שאי אפשר שיכנסו שתי מחשבות בפעם אחת בשום אפן כנ"ל, כי אין המח מחזיק כי אם מחשבה אחת כנ"ל.
וזה בחינת פורים שנקרא על שם הפור, שממשיכין אז בחינת 'תקון הגורל' של הכהן גדול ביום הכפורים, כי 'פורים' בבחינת 'יום כפורים', כמו שכתוב בתקונים (תקון כ"א דף נ"ז:), כי פורים הוא הכנעת המן - עמלק, שהוא בחינת פגם הברית, בחינת (דברים כ"ה יח) "אשר קרך בדרך", שעקר אחיזתו על - ידי פגם המחשבה שבראש ח"ו, בבחינת (במדבר כ"ד כ) "ראשית גוים עמלק", כמבאר במקום אחר. ובפורים מכניעין אותו, כי נמשך אז בחינת 'תקון הפור', שהוא הגורל של יום הכפורים, שנתן הכהן גדול על שני השעירים, "גורל אחד ליקוק וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא ט"ז ח) שמרמז על בחינת הנ"ל, שכל הקדשה שהוא קדשת המחשבה תלויה בחוט השערה, כי השעירים מרמזים על השערות, בחינת (בראשית כ"ז יא) "הן עשו אחי איש שעיר", אבל ביום הכפורים מבררים אותם על - ידי הגורל שמעלין שעיר אחד לה=' ושעיר אחד מגרשין לעזאזל, ובזה תלוי עקר תקון התשובה שצריכין להמשיך ביום הכפורים, שצריכין לזהר מאד במחשבתו כחוט השערה, כי המחשבות טובות ומחשבות רעות, שהם בחינת שערות, הם בבחינת שני השעירים שצריכין להעלות גורל אחד לה=' שהם המחשבות טובות, וגורל אחד לעזאזל שהם המחשבות רעות לגרשם ממנו לעזאזל ולא יבאו אליו עוד.
וזהו בחינת ל"ג בעמר שאז הוא בחינת תקון המחשבה שעוסקין בספירה כנ"ל, וזה בחינת 'פלג', בחינת 'מי פלג לשטף תעלה' וכנ"ל. ועל - כן נקראים השערות, שהם המחשבות "שטף", כי מחמת רדיפת המחשבה נדמה כאלו הם שוטפים ואי אפשר לעמד נגדם, אבל באמת כל מחשבה ומחשבה יוצאים בזה אחר זה מהמח ואי אפשר לשני מחשבות שיהיו ביחד בשום אפן כנ"ל. ועל - כן תכף כשיתחיל כחוט השערה מחשבה אחרת יהיה נצול מהמחשבה רעה, רק שלא יטען עמה ולא יסתכל לאחריו כלל, רק יעשה עצמו כלא ידע בבחינת (בראשית ל"א כ) "ויגנב יעקב על בלי הגיד לו" וכנ"ל:
לז) ועל - ידי זה זוכין לשבועות, שהוא יום הבכורים, שאז קורין בודוי בכורים, "ארמי אובד אבי" וכו' (דברים כ"ו ה), שהוא לבן הארמי שבקש לעקר את הכל על - ידי מחשבותיו הרעות (רש"י דברים כ"ו ה), כי עקר פגם הברית שהוא יסוד ועקר כל התורה, הוא על - ידי פגם המחשבות. ועל - ידי זה מודין ומשבחין להשם יתברך שהכניסנו בגלות מצרים, והוציאנו משם על - ידי כח הצדיק בחינת משה רבנו, שנותן עצות ומחזק לב ישראל בכל פעם לברח ולהמלט ממנו, אף אם כבר עבר מה שעבר. נמצא, ששבועות שהוא יום הבכורים, שהוא זמן מתן תורתנו, עקר קדשתו על - ידי הכנעת קלפת לבן הארמי. והארה זאת מתחיל בל"ג בעמר בבחינת 'עד הגל' הזה שנעשה בין יעקב ללבן וכנ"ל:
אורח חיים – הלכות בית הכנסת הלכה ד'
ה) וזה בחינת ספירה ול"ג בעומר שאז פסקו למות תלמידי רבי עקיבא, כי הם מתו על - ידי פגם השלום, על - ידי שלא נהגו כבוד זה בזה. ועל - כן מתו בימי הספירה שאז עוסקין על - ידי מצות ספירה לתקן הדמים, לטהר עצמנו מטמאת מצרים כאשה המטהרת לבעלה, כי עקר טמאת מצרים הוא בחינת פגם הדמים כידוע, בבחינת (יחזקאל ט"ז ו) "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך" וכו'. וכמבאר בפרי עץ חיים (שער חג המצות פרק א', שער ספירת העמר פרקים א' ד'), שכל כונת הספירה לזכך ולטהר בחינת הדמים כידוע.
ועל - כן צריכין לספר הימים בפה מלא דוקא, כי הימים הם המדות, שהם כלליות העולמות שקדם התקון הם בבחינת פגם הדמים, שהם בחינת החיות של העולמות, כי הדם הוא הנפש והחיות ועל - כן צריכין לספר הימים בפה כדי להכניס הדמים לתוך הדבור הקדוש שיהיה נעשה מהם בחינת הדבור של הספירה שעל - ידי זה עולה מיין נוקבין וזוכין לחבר הניצוצות בבחינת שלום כנ"ל. נמצא, שעקר התקון שאנו עוסקין בימי הספירה הוא לעשות שלום, שזהו עקר בחינת עלית הניצוצות, בחינת תקון כל העולמות שאנו עוסקים לתקנם ולקדשם שיהיו כלם מוכנים לקבלת התורה בשבועות.
כי עקר קבלת התורה הוא על - ידי השלום, כמו שכתוב (שמות י"ט ב), "ויסעו מרפידים וכו' ויחן שם ישראל נגד ההר" ודרשו שם רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י שם, כלם כאחד בלב אחד. מה שאין כן שארי החניות שהיו במחלקת וכו'. נמצא, שעקר קבלת התורה היה על - ידי השלום. וזה אנו עוסקין בימי הספירה, שזהו בחינת תקון הדמים כנ"ל.
ועל - כן תלמידי רבי עקיבא שפגמו בשלום ולא נהגו כבוד זה בזה, על - כן היה ענשם בימי הספירה דיקא, כי נאחז בהם הדין של ימי הספירה. שעקר הדין הוא מפגם הדמים של מצרים שהם בחינת דינים שאנו עוסקים לתקנם ולהמתיקם על - ידי הספירה, שעל - ידי זה עושין שלום כנ"ל, ומחמת שהם פגמו בשלום והיו ביניהם מחלקת על - כן לא היו יכולים להמתיק הדין של ספירה, על - כן נאחז בהם הדין אז דיקא ונענשו אז דיקא כנ"ל. ורבי שמעון וחבריו היו התקון שלהם על - כן אמר (זהר אדרא רבא נשא קכ"ח.), "אנן בחביבותא תליא", שהוא שלום. וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה "חדי רבי שמעון" בסימן סא (בלקוטי חלק א):
וזהו בחינת ל"ג בעומר שאז פסקו למות תלמידי רבי עקיבא ואז הוא הלולא רבא דרבי שמעון בר יוחאי שהוא התקון שלהם, כי עקר תקון הדמים והניצוצות הוא כשנתתקנין בחינת הרגלין, שזה התקון יהיה נגמר בשלמות כשיבוא משיח, שאז יתקים (זכריה י"ד ד) "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים". שזהו בחינת "עד דמטו רגלין ברגלין" הנאמר בזהר הקדוש (זהר פקודי רנ"ח.), כמובא בכתבים (עץ חיים שער ג' פרק ב, שער מאמרי רשב"י פרשת פקודי, שער הגלגולים ט"ו כ', ספר הלקוטים בראשית ג'), ועל - כן עקר ההמתקה של ימי הספירה הוא בל"ג בעומר, כי אז כבר הגיע התקון עד בחינת 'הוד שבהוד', שהוא בחינת רגלין דרגלין, כי נצח והוד הם בחינת רגלין כידוע (עין תיקונים י"ז.). ועקר אחיזת הקלפות הוא בבחינת הוד, בבחינת (איכה א' יג) "כל היום דוה" כמובא, ושם עקר התקון כשזוכין לתקן בחינת הוד, זה עקר שלמות התקון.
ועל - כן תכף כשמגיע יום ל"ג בעומר שאז זוכין לתקן בחינת הוד שבהוד, שהוא עקר התקון בחינת רגלין שברגלין, על - כן אז נתתקן בחינת 'צולע על ירכו', ואז עקר ההמתקה עקר עלית הניצוצות ונעשה שלום ביניהם. ועל - כן אז נתתקן פגם תלמידי רבי עקיבא שפגמו בשלום, ועל - כן אז הוא הלולא רבא דרבי שמעון בר יוחאי, שהוא בחינת שלום, כי הוא היה התקון שלהם, כי עקר בחינת השלום, שהוא בחינת תקון הניצוצות, הוא כשנתתקנין בחינת הרגלין, שזה זוכין בל"ג בעומר כנ"ל.
ועקר ההלולא הוא שאז נסתלק רבי שמעון בר יוחאי, כי בשעת הסתלקות נשמת הצדיק אז הוא מעלה מיין נוקבין ביותר ויותר, כי אז עקר ההתפארות שהשכינה מתפארת 'חזי במה ברא קאתינא לגבך' (זהר ויקרא י"ג./"וההיא איילתא מתעטרא ביה בההוא בר נש, וקמת קמי מלכא, ואמרת, חמי במאי ברא אתינא לקמך, במאי ברא אתערנא לגבך"), שזה עקר בחינת העלאת מיין נוקבין ועל - ידי זה עקר עליות הניצוצות, עקר תקון השלום כנ"ל. ועל - כן בל"ג בעומר שאז צריכין לתקן הרגלין שלזה צריכין העלאת מיין נוקבין מנשמה גדולה מאד, בפרט שהיו צריכין לתקן הפגם של תלמידי רבי עקיבא שפגמו בשלום כנ"ל, על - כן זכה התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי לתקן תקון זה, כי נסתלק בשלום ביום ל"ג בעומר וזכה להעלות נשמתו בסוד העלאת מיין נוקבין בשעת הסתלקותו למעלה למעלה, כמובן באדרא זוטא הקדושה (האזינו רצ"ו.) על פסוק (תהלים קל"ג ג) "כי שם צוה יקוק את הברכה חיים" וכו', עין שם, שאז נסתלק נשמתו הקדושה, ועל - ידי זה זכה להמשיך שלום ולתקן הפגם של תלמידי רבי עקיבא, שזהו בחינת המתקת הדין של ימי הספירה, שעקר ההמתקה על - ידי השלום כנ"ל, כי בשעת הסתלקות הצדיק נתרבה השלום מאד בבחינת (ישעיה נ"ז ב) "יבא שלום ינוחו" וכו', הנאמר על סלוק הצדיק, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. וכן מבאר באדרא זוטא שם בפרוש על הסתלקות רבי שמעון בר יוחאי ששמעו קול, שאמר, "יבא שלום", הינו כנ"ל, אשרי לו:
אורח חיים - הלכות תפילת המנחה הלכה ז'
נו) ועקר התקון היה על - ידי רבי שמעון בן יוחאי וחבריו שאמר תמן יאות הוי למדחל אנן בחביבותא תליא, כמובא בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בהתורה חדי רבי שמעון סימן סא עין שם), כי רבי שמעון בן יוחאי עסק בזה ביותר לתקן הצמצומים הנזכרים לעיל, לתקן בחינת כלים להמשיך אור האין סוף לגלות אלקותו בעולם, שזהו בחינת כל ספר זהר הקדוש בפרט האדרא רבא ואדרא זוטא. שעל - ידי זה המשיך ותקן וגלה צמצומים נפלאים שהם בחינת מצחא ועינין ותקוני דיקנא קדישא וכו', שכלם בחינת צמצומים נוראים להשיג על - ידי זה אור האין סוף כידוע ומובן לכל מחצדי חקלא. ועל - כן אמר בזהר דא יפקון מן גלותא. כי על - ידי תקון הצמצומים כנזכר לעיל, על - ידי זה עקר תקון התשובה שעל - ידי זה עקר הגאלה כמו שאיתא בזהר הקדוש לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא. ועל - כן הבטיח שהתורה לא תשתכח מישראל על ידו, כמו שכתוב כי לא תשכח מפי זרעו (וכמו שגלה אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על זה, עין בתחלת הספר) ועל - כן נסתלק רבי שמעון בן יוחאי בל"ג בעמר, ונוהגין בארץ - ישראל לעשות שמחה גדולה בהלולא דיליה, מה שלכאורה היה ראוי לבכות ולהצטער מאד על הסתלקותו. אך בודאי מנהג ישראל תורה, כי כל השמחה היא מה שזכינו שהיה צדיק וקדוש כזה שגלה תורה נוראה כזאת ותקן תקונים כאלה בתורתו הקדושה, עד שעל - ידי זה אנו בטוחים שלא תשכח התורה מפי זרענו. וזה גמר דיקא על - ידי הסתלקותו, שאז דיקא תקן הפגם של תלמידי רבי עקיבא שמתו קדם זמנם. וגלה אז האדרא זוטא, מלבד מה שגלה כל ימי חייו האדרא רבא וספרא דצניעותא וכל ספר זהר הקדוש, שעל - ידי כל זה המשיך תקונים כאלה שבכל דור ודור עד הסוף כל מי שירצה לשוב יוכל להתקרב לה' יתברך מכל מקום שהוא על - ידי תקון הצמצומים שתקן בחייו ובפרט ביום הסתלקותו הקדוש, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, וכמבאר לעיל לענין הסתלקות משה בשבת במנחה עין שם:
כי עכשו כל קיום התורה וכל תקותנו הוא על - ידי גדולי הצדיקים שנסתלקו, וכמו שאיתא בזהר הקדוש אלמלא תפלת הצדיקים המתים על החיים לא הוי עלמא מתקים אפלו רגעא חדא. וכמבאר לעיל מזה שמאחר שכבר היו אלו הצדיקים בעולם וגמרו התקון בשלמות, אף - על - פי שהכרחו להסתלק מחטא אדם הראשון ומחטאי הדורות, אבל מאחר שכבר היו ונסתלקו הם חוזרים וממשיכים אור האין סוף בתקונים נפלאים ונוראים באפן שיוכלו הכל להתתקן וכנזכר לעיל. ועל - כן רבי שמעון בן יוחאי וחבריו היו התקון של תלמידי רבי עקיבא שמתו אז. כי מיתת תלמידי רבי עקיבא זה בחינת מיתת המלכים בחינת שבירת כלים שמשם גזרת המיתה וכנזכר לעיל. ורבי שמעון בן יוחאי וחבריו שהיו התקון שלהם פעלו שחזרו ותקנו תקונים נפלאים ונוראים על - ידי נשמת הצדיקים תלמידי רבי עקיבא שמתו אז. שזה סוד תקון שבירת כלים ומיתת המלכים, שמאחר שהיו כבר אורות האלה ונסתלקו, אבל על כל פנים רשימו נשאר, ועל - ידי זה יכולים ביותר לתקן כלים וצמצומים נפלאים ונוראים וכנזכר לעיל. ועין בהאדרא רבא מבאר על פסוק ואלה המלכים ענין זה קצת, עין שם בדף קלה מה שמבאר בענין מיתת המלכים ואתבטלו סלקא דעתך וכו', אלא אתבטלו ואסתלקו מההוא תקונא עד דייתי תקונא דאדם וכד אתא האי דיוקנא אתגלפו כלהו ואתחזרו לקיומא אחרא וכו' עין שם:
וזה ארבעה נכנסו לפרדס. זה פגם שלא צמצם האור וכו', על - כן הציץ ונפגע שפגם בשיר פשוט. וזה רצה לצמצם, אבל ראה תכף גדל הרעש של בחינת יצירה לביש וכו' ונתבהל, ועל - כן לא רצה לאינסובי וכו', ועל - ידי זה הציץ ומת ופגם בשיר כפול וכו'. ואחר נכנס למלחמה של היצרין ולא עמד במלחמה עד שקצץ בנטיעות על - ידי זה. ופגם בשיר משלש. ועל - כן באמת אמרו זמרא יוני לא פסק מפומיה, שפגם בשיר קדוש הנזכר לעיל וכו'. וכשהיה קם מבית המדרש כמה ספרי מינין וכו', שפגם בחכמה שבלב, ונכנס על - ידי תאוותיו לחכמות חיצוניות על - ידי שלא בטל דעתו וגאותו נגד צדיקי אמת שהיו אז. רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. כי נכנס למלחמה עצומה, כי היה לו נסיונות עצומים מאד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין אשת טורנוסרופוס הרשע ימח שמו וכו', שבכה ושחק ורק וכו' ויצא בשלום אשרי לו. ועל - כן באמת זכה שיצתה נשמתו בד דאחד, ששם כלליות שיר פשוט כפול משלש רבוע שהם ד מיני נגונא שכלול בד דאחד שיזכו הצדיקים אשרי להם. ועל - כן היה ראוי שכל התקון הנזכר לעיל יהיה על ידו. אבל תלמידיו פגמו על - ידי המחלקת שביניהם, ועל - כן מתו בין פסח לעצרת והתחיל התקון על - ידי רבי שמעון בן יוחאי וכו':
אורח חיים – הלכות פסח הלכה ז'
כד) וזהו בחינת 'ספירת העמר' (עין ויקרא כ"ג, דברים ט"ז; ספרא אמור פרשתא י' פרק יב; מנחות ס"ה: ס"ו.; רבינו נסים סוף מסכת פסחים; שו"ע או"ח סימן תפט), כי עמר שעורים (עין ויקרא ב' יד, כ"ג י-יב; ויקרא רבה כ"ח, מכילתא בחדש י"א, ספרא ויקרא דיבורא דנדבה פרשתא י"ג; ראש השנה ט"ז. מנחות ס"ח:; תוספתא ראש השנה א' יב; רמב"ם ספר המצות עשה מד, הלכות תמידין ומוספין ז', פ' המשניות מנחות י'; סמ"ג עשה קצט) הוא מאכל בהמה (במדבר רבה ט', סוטה י"ד. זהר רע"מ אמר צ"ח. בלק קפ"ט.), שזהו בחינת "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" (תהלים ע"ג כב), הינו בחינת אמונה שמסלקין דעתם ומשימין עצמן כבהמה וסומכין על אמונה לבד. ואז מתחילין לספר הימים והשבועות לעמר, להמשיך כל המדות שהם בחינת ימים, שהם בחינת שכליים קדושים, בחינת (איוב ל"ב ז) "ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה". ועכשיו אנו ממשיכין כל הימים והמדות שהם כל החכמות לתוך האמונה, שהוא בחינת עמר שעורים, כי אנו סופרין ומונין כל הימים לעמר שממשיכין הכל אל האמונה כנ"ל, שעל - ידי זה זוכין אחר כך לקבלת התורה.
כי עקר קבלת התורה על - ידי אמונה, כי באמת ההתחלה מאמונה והסוף הוא אמונה והתוך הוא אמונה, כי עקר האמונה זוכין על - ידי תרי"ג עטין דאוריתא, שהוא בחינת קבלת התורה, שהם בחינת עצת הצדיקים אמתיים כנ"ל, אבל אי אפשר לבא לעצת צדיקים מחמת שמבלבלין אותם עצת הרשעים הנמשכין מעצת הנחש הקדמוני ואי אפשר להכניעם כי אם על - ידי מצות ציצית, שהוא בחינת שמירת הברית, בחינת יוסף כנ"ל.
ובאמת ציצית בעצמן הם בבחינת אמונה כידוע, הינו שעל - ידי מצות ציצית אנו זוכין להמשיך אור האמונה משרשה מבחינת עתיק דעתיקין שמשם נמשכין אור הציצית, כי ציצית נמשכין מבחינת עתיק, כמו שכתוב (דניאל ז' ט), "ועד עתיק יומיא מטה לבושה כתלג חור ושער ראשה כעמר נקא", שהוא בחינת ציצית של צמר כידוע, שזה בחינת מה שנתעטף הקדוש ברוך הוא בטלית לבן וסדר י"ג מדות של רחמים (ראש השנה י"ז:) הנמשכין מעתיק (עין זהר אדרא רבא נשא קל"א), כי הטלית והציצית נמשכין משם מבחינת עתיק, מבחינת תליסר מכילין דרחמי (עין רע"מ פנחס רכ"ח), שזהו בחינת מה שמתעטפין בטלית בשבת במנחה בעת שאומרין "ואני תפלתי לך יקוק עת רצון" (תהלים ס"ט יד), כי עת רצון הוא בחינת 'רעוא דרעוין', שהוא י"ג מכילין דרחמי הנמשכין מעתיק כידוע (עין זהר יתרו פ"ח: תרומה קנ"ו. פרקי דרבי אליעזר מ"ה).
ועל - כן על - ידי מצות ציצית דיקא שנמשכין מעתיק על ידם זוכין לקבל תרי"ג עטין דאוריתא, שעל - ידי זה זוכין לאמונה שלמה, כי הציצית ממשיכין אור האמונה משרשה מבחינת עתיק דעתיקין והיא נמשכת מדרגא לדרגא ומעולם לעולם, הכל בחינת אמונה כדי להחיות האמונה הקדושה שבכל עולם ועולם. עד שנמשכה האמונה גם למטה לגלות אמונתו אפלו במדור הקלפות לקים (עין תקו"ז תקון ס"ט דף קט"ז:) "ומלכותו בכל משלה" (תהלים ק"ג יט). ועל - כן הציצית הם שמירה, כי הם מבטלין כח הקלפות שלא יזיקו בעולם על - ידי שמגלין להם האמונה הקדושה.
ועל - כן הם ארבע ציצית כנגד ארבע בחינות עתיק שבארבע עולמות שמשם נמשך האמונה בכל עולם ועולם, כי העתיק שבין עולם לעולם הוא בחינת האמונה שבעולם העליון שנעשה בעולם שלמטה ממנו, בחינת עתיק, שעל ידו נמשכין כל האורות והשכליים שבעולם שלמטה ממנו עד בחינת האמונה שבאותו העולם. כי האמונה היא ההתחלה והסוף של כל העולמות והשכליים וכלם מקבלין משרש האמונה שהוא בחינת עתיק דעתיקין, ומשם נמשכין הציצית בשרשן כנ"ל, ועל - כן הציצית מחיין את כל בחינת נצוצי אמונה הנשרש בכל אחד מישראל ועל - ידי זה יש לו כח לקבל עצות הצדיקים האמתיים ונצל מעצת רשעים, שלזה בעצמו צריכין אמונה, להאמין בעצת צדיקים ולדחות עצת רשעים, אבל לזה זוכין על - ידי מצות ציצית כנ"ל, שעל - ידי זה מחיה שרש אמונתו הנשרש בו עד שיש לו כח לקבל עצת הצדיקים בחינת תרי"ג עטין דאוריתא. ועל - ידי אלו העצות הקדושות זוכה לקבל בחינת (ירמיה ב' כא) "זרע אמת" ואז על - ידי האמת זוכה אחר כך לאמונה בשלמות יותר ויותר, שעל - ידי זה תבא הגאלה כנ"ל.
ועכשיו בספירה שאנו צריכים לקבל את התורה תרי"ג עטין דאוריתא בשבועות ועדין אין לנו אור הציצית לזכות על ידם לקבל עצות קדושות כנ"ל, כי אור הציצית אין נמשך בשלמות כי אם בשבועות שאז עולין עד עתיק כידוע (פע"ח שער חג השבועות), ששם תליסר מכילין דרחמי, שהם בחינת "שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן" שמקבלין בשבועות, שמשם נמשכין הציצית כנ"ל. אבל בחסדו הגדול השם יתברך ממשיך עלינו אור מעתיקא קדישא על - ידי 'ספירת העמר', על - ידי שאנו מסלקין דעתנו ועושין עצמנו כבהמה, שזהו בחינת עמר שעורים, ואנו סופרין וממשיכין כל הדעת והשכליות לתוך בחינת אמונה ועל - ידי זה אנו זוכין לקבל ולהמשיך אור הציצית בכל ימי הספירה עד שזוכין לקבלם בשבועות ועל - ידי זה זוכין לקבלת התורה כנ"ל.
וזה שעושין ל"ג בעמר יום טוב, כי אחר שזכינו לספר ל"ב ימים כנגד ל"ב חוטין שבציצית אז נמתק הדין שמשם אחיזת הכפירות ואז נמשך עלינו ביותר אור של שבועות, שהוא אור עתיקא, שהוא בחינת תליסר בתקוני דיקנא, בחינת ציצית כנ"ל. ועל - כן אז נסתלק רבי שמעון בר יוחאי זכרונו לברכה (פע"ח שער ספירת העמר פרק ז), כי הוא גלה ותקן בחינת תליסר תקוני דיקנא שגלה בהאדרא קדישא, שהם בחינת ציצית כנ"ל, ועל - כן כשהתחיל לגלות האדרא "אתעטף רבי שמעון" (זהר אדרא זוטא האזינו רפ"ז:), 'אתעטף' דיקא, כי שם בחינת ציצית כנ"ל וזה נמשך בל"ג בעמר כנ"ל:
יורה דעה – הלכות דם הלכה א'
יב) וזה בחינת ל"ג בעמר, כי אז פסקו למות תלמידי רבי עקיבא שהיה ביניהם מחלקת (יבמות ס"ב:), כי רבי עקיבא ותלמידיו היו צריכין להמשיך ולגלות תורה בעולם, כי כל צדיק וצדיק הוא ממשיך ומגלה תורה בעולם, בפרט רבי עקיבא, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות כ"ט:) עליו, שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו וכו'. ועקר המשכת התורה הוא על - ידי החסד בחינת אהבה והשתוקקות דקדשה כנ"ל. ובהם היה מחלקת בחינת דינים, בחינת התגברות הדמים, על - כן לא היה באפשר שתתגלה התורה על ידם ומתו כלם מפסח עד עצרת. ובל"ג בעמר פסקו למות ואז הוא יום הלולא רבא של רבי שמעון בר יוחאי, שהוא היה גם כן מתלמידי רבי עקיבא והוא וחבריו היו התקון שלהם, כמובא. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס"ב:/"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה"), 'והיה העולם חשך עד שבא רבי עקיבא ושנאה לרבותינו שבדרום, והם, רבי שמעון' וכו', ורבי שמעון היה קשת הברית, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות ע"ז: ברש"י שם, שוחר טוב תהלים ל"ו), "שלא נראה קשת בימיו" וכו'. ועל - כן זכה לכסופין דקדשה כנ"ל, שעל - ידי זה מצירין אותיות התורה לטוב כנ"ל, שעל - ידי זה עקר התגלות התורה כנ"ל.
ועל - כן זכה רבי שמעון לגלות סתרי תורה בעולם, שלא נתגלה מכמה דורות, כי 'ליה יהבי רשותא' וכו' (תקו"ז הקדמה א'./"רבי שמעון אזל ליה וערק למדברא דלוד, ואתגניז בחד מערתא הוא ורבי אלעזר בריה. אתרחיש ניסא נפק להון חד חרוב וחד מעיינא דמיא, אכלי מההוא חרוב ושתן מההוא מיא. הוה אליהו זכור לטוב אתי להון בכל יומא זימני ואוליף לון, ולא ידע אינש בהו כו'. בזהר חדש פרשת תבא כתוב שם: ודא אתקרי "תקוני הזהר" דאינון שבעין אנפין לאורייתא דפריש רבי שמעון בר יוחאי במלת 'בראשית' מסתרי אורייתא. קום רבי שמעון אפתח מילין קמי שכינתא. פתח ואמר "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" וגומר: והמשכילים, אלין רבי שמעון וחברייא. יזהירו, כד אתכנשו למעבד האי חבורא, רשותא אתיהיב להון ולאליהו עמהון ולכל נשמתין דמתיבתאן לנחתא בינייהו, ולכל מלאכייא באתכסייא ובארח שכל. ועלת כל כלא יהיב רשו לכל שמהן קדישין ולכל הויין ולכל כנויין לגלאה לון רזין טמירין כל שם בדרגא דיליה. ורשותא יהיב לעשר ספירן לגלאה לון רזין טמירין דלא אתיהיב רשו לגלאה לון עד דייתי דרא דמלכא משיחא"), כי עקר התגלות סתרי תורה הם על - ידי כסופין דקדשה, כי סתרי תורה שמשיגין הצדיקים זה בחינת (בראשית כ"ג ט) "ארבע מאות שקל כסף" - 'דמתמן ירתי צדיקיא ארבע מאות עלמין דכסופין' וכו' (זהר חיי שרה תוספתא קכ"ג: אדרא רבא נשא קכ"ח: אדרא זוטא האזינו רפ"ח.). ועל - כן אי אפשר לזכות להם כי אם על - ידי כסופין דקדשה להשם יתברך, שזה זוכין על - ידי שמירת הברית, שעל - ידי זה דיקא זוכין לסתרי תורה בחינת 'ארבע מאות עלמין דכסופין' וכו', ועל - ידי זה המתיק ותקן תקף הדמים בחינת דינים שנתאחזו בתלמידי רבי עקיבא, כי זכה להוציא ולגלות מימי החסד שנתגלין על - ידי כסופין דקדשה כנ"ל.
וזה בחינת ל"ג בעמר, בחינת מים, בחינת "גלת עליותN וגלת תחתיות" (יהושע ט"ו יט), בחינת "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט יח), בחינת "ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בראשית כ"ט י), כי האבן גדולה על - פי הבאר, דהינו בחינת לב האבן שהיה מנח על - פי הבאר שעל - ידי זה, על - ידי שאין האדם מסלק ממנו חס ושלום, לבו האבן, על - ידי זה אינו יכול לשאב מים חיים מבאר העליון. ואי אפשר לגל את האבן מעל - פי הבאר כי אם על - ידי כסופין והשתוקקות דקדשה, לכסף ולהשתוקק ולהתגעגע תמיד לה=' יתברך ולעבודתו, ורבי שמעון בר יוחאי זכה לזה בחינת 'ויגל את האבן מעל פי הבאר', כי זכה לגלות סתרי אורייתא היוצאים מ"באר מים חיים" (שיר השירים ד' טו). וזה בחינת ל"ג בעמר כנ"ל, בחינת 'ויגל את האבן' וכו', בחינת 'גלת עליות' וכו', בחינת 'גל עיני' וכו' וכנ"ל:
וזה שנתנו הקדמונים סימן שביום שחל פ'ורים, יהיה ל"ג בעמר, והסימן, פ'ל"ג (כמו שמבאר בשלחן ערוך [או"ח סימן תכח סעיף א]) בחינת (תהלים ס"ה י) "פלג אלקים מלא מים" וכנ"ל:
וזה שאמר רבי שמעון בהתחלת האדרא (זהר אדרא רבא נשא קכ"ח.), "יקוק שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג' ב), 'תמן יאות הוי למדחל, אנן בחביבותא תליא'. 'תמן יאות הוי למדחל', כונתו על תלמידי רבי עקיבא שעליהם נאמר הפסוק הזה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. ומובא בדברי רבנו זכרונו לברכה (סימן סא), הינו שעקר הפגם של תלמידי רבי עקיבא היה מחמת שלא היה ביניהם אהבת חסד, שהוא בחינת השתוקקות וכסופין, שעל - ידי זה עקר המשכת התורה שהיו צריכין להמשיך מרבי עקיבא רבם שהיה בחינת התגלות התורה כנ"ל.
ועל - כן אמר רבי שמעון בר יוחאי, 'אנן בחביבותא תליא', שאנו צריכין שיהיה בינינו אהבה גדולה, שזהו העקר. וכמובא בתלמידי האר"י ז"ל שהזהירם האר"י ז"ל כמה וכמה פעמים שיהיה ביניהם אהבה גדולה. ופעם אחת אמר שהיה מוכן לבוא לירושלים ושתבוא הגאלה על ידם, אך שנתקלקל על - ידי מעט המחלקת שנעשה בין החברים על - ידי נשותיהם (כמבאר בשבחי האר"י), כי עקר המשכת התורה הוא על - ידי אהבה וחסד שהוא בחינת השתוקקות וכסופין דקדשה, שעל - ידי זה זוכין לקבלת התורה ולכל טוב וכנ"ל:
יורה דעה – הלכות סמני בהמה וחיה טהורה הלכה ד'
ה) וזהו בחינת ל"ג בעמר, שאז הוא בחינת הוד שבהוד בחינת רגלין שברגלין, שעקר הארת הדבור הקדוש הנ"ל צריכין להמשיך לשם לבחינת תכלית הרגלין, להעלות הטוב משם מבחינת "ותגל מרגלתיו ותשכב" (רות ג' ז), שנאמר על הטוב שנפל למדרגות התחתונות, לבחינת רגלין כמובא (עין תקו"ז תקון כ"א דף מ"ה נ' נ"ג). וזה בחינת "צדק יקראהו לרגלו" (ישעיה מ"א ב). בחינת הדבור, בחינת "צדק תדברון" (תהלים נ"ח ב), 'צדק' דיקא. שהדבור הקדוש צריך שיתפשט למרחוק בכח הצדקה, עד שיהיה לו כח לקרא את בחינת הרגלין להעלות הטוב משם. וזה בחינת 'צדק יקראהו לרגלו'. 'צדק' דיקא, שעל - ידי הצדקה קוראין את הטוב הכבוש במדרגות התחתונות בבחינת רגלין כנ"ל.
וזה בחינת 'צדק תדברון', כי עקר כח הדבור על - ידי צדקה שאז האויר נח וזך ואז הדבור נשמע ונתקבל, שזה עקר שלמות הדבור (כמו שמבאר במקום אחר [לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן עד]). ועל - כן הסימני טהרה הם ברגלין בחינת 'מפריס פרסה' כנ"ל, כי משם דיקא צריכין להעלות את הטוב כנ"ל. וזהו בחינת ל"ג בעמר, בחינת 'ותגל מרגלתיו', שעקר שרש התבה, ג"ל, כי הו"ו והת"ו הם פעלה, הינו שבל"ג בעמר כבר נתפשט הדבור ונמשך למרחקים בכח הספירה של כל אלו הימים עד שנשמע הדבור לתכלית הרגלין, עד שמתחיל להתעורר הטוב הכבוש בדיוטא התחתונה שהוא בבחינת 'ותגל מרגלתיו', בבחינת רגלין דרגלין, עד שגם הוא חוזר לה=' יתברך. ועל - כן אז נמתקין כל הדינים ואז הוא יום שמחה וחדוה, כי זה עקר התקון כשעולה הטוב מבחינת רגלין וחוזר למעלתו:
ו) וזה בחינת הלולא דרבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעמר, כי תלמידי רבי עקיבא נסתלקו עד ל"ג בעמר מחמת מחלקת, שלא היה ביניהם שלום (יבמות ס"ב:), שעל - ידי זה אין הדבור נשמע למרחוק. ועל - כן נסתלקו בימי הספירה דיקא, מחמת שאז עקר התקון על - ידי בחינת האויר הנח והזך שהוא בחינת שלום כנ"ל. והם פגמו בזה על - כן נסתלקו אז כנ"ל. ורבי שמעון בר יוחאי וחבריו שהיו התקון שלהם, על - כן אמר רבי שמעון בר יוחאי, "אנן בחביבותא תליא" (זהר אדרא רבא נשא קכ"ח.). 'בחביבותא' דיקא בחינת אהבה ושלום, שצריכין החברים לזהר מאד מאד שיהיה ביניהם אהבה ושלום גדול כדי שיוכלו להשמיע למרחוק הדבורים קדושים שמקבלין מרבן בכל פעם שהם דבורי אמונה.
ועל - כן נסתלק רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעמר, שאז כבר נזדכך האויר הרבה על - ידי קדשת המצוה של 'ספירת העמר' כנ"ל, עד שעולה הטוב מהרגלין. ועל - כן אז מאיר קדשת רבי שמעון בר יוחאי שהוא בחינת אהבה ושלום, שזה עקר התקון של הספירה שמתגלה ביותר בל"ג בעמר כנ"ל. ועל - כן נסתלק אז רבי שמעון בר יוחאי ואז הוא יום הלולא רבא דילה, כי "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם" (חולין ז':), כי ימי חייהם של הצדיקים כל יגיעתם וטרחתם לגלות האמונה הקדושה בעולם, "להודיע לבני האדם גבורתיו וכבוד הדר מלכותו" (תהלים קמ"ה יב), אבל מעצם המחלקת שיש בכל דור ודור, ובפרט עצם המחלקת שיש על הצדיק בעצמו ואנשיו, על - ידי זה נתבלבל האויר של העולם ואין שומעין ואין רואין כלל דבריו הקדושים והנוראים והנפלאים של הצדיק האמת, רק זעירין אנון אשר נשמע לאזניהם מעט מנעימת דבוריו הקדושים. אבל הצדיק מתיגע בכמה יגיעות לטובת ישראל ומתגלגל עמנו בכמה גלגולים ומשתדל בכמה עצות ותקונים, באפן שיזכו כל ישראל וכל הטוב הנמשך מנשמת ישראל שנפל למקום שנפל, שכלם ישמעו דבריו הקדושים וישובו לה=' יתברך באמת. ואינם מסתלקים מן העולם עד שזוכין ביום הסתלקותם לקדש את אויר העולם בקדשה נפלאה כזאת עד שלא יהיה כח לשום מחלקת ולשום רוח סערה לבלבל האויר, רק דבוריהם ילכו ויתפשטו בעולם למרחקים בבחינת "יפוצו מעינתיך חוצה" (משלי ה' טז). ואף - על - פי שנדמה שהרוח סערה והמחלקת גדול בשעתו, אבל הכל הוא רק לפי שעה. וסוף כל סוף יתגלה האמת ו"שפת אמת תכון לעד" וכו' (שם י"ב יט). וכמו שרואין קצת בחוש גם עתה, שאף - על - פי שיש חולקין על הצדיקים כמו שחולקין גם לאחר הסתלקותם. כי במדינת ליטא ובשאר מדינות נמצאים עדין מתנגדים רבים על הבעל שם טוב, זכר צדיק וקדוש לברכה, בעצמו מכל שכן על תלמידיו הקדושים. וכן עצם המחלקת שעל רבנו, זכרונו לברכה, שעדין לא נשקט כלל. אבל אף - על - פי - כן דבריו וכל דברי הצדיקים אמתיים חיים וקימים לעד ויאבדו המתנגדים הם ואלף כיוצא בהם. ודבר אחד מדברי תורתו הקדושה לא יתבטל. וגם עתה נמצאים בכל עת אנשים כשרים המכירים האמת וקונים ספריו ומחפשים אחריהם כמטמונים ושומעים דבריו - דברי אלקים חיים. ורואים ומבינים מעט עצם נפלאות קדשת תורתו הקדושה וכו' וכו'. כי 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'.
כי בשעת הסתלקות הצדיק נאמר (ישעיה נ"ז ב), "יבוא שלום ינוחו על משכבותם". 'שלום' דיקא, כי נשמתו בבחינת שלום, כי הנשמה הוא בחינת אויר ורוח קדוש, כמו שכתוב (בראשית ז' כב), "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" בחינת "אכן רוח היא באנוש ונשמת" וכו' (איוב ל"ב ח), ועל - כן על - ידי הסתלקותו שיוצאת נפשו ורוחו ונשמתו והנפש נשארת בזה העולם על קברו הקדוש (כמו שמבאר בכתבים [עץ חיים שער כ"ב פרק ב מ"ק]S), על - ידי זה נתקדש כל אויר העולם בקדשה גדולה באפן שיהיו נשמעין דבריו הקדושים למרחקים תמיד כנ"ל. רבי שמעון בן יוחאי "שמא גרים" (ברכות ז':), כי שמעון בחינת (אסתר ט' ד) "ושמעו הולך בכל המדינות" (כמו שמבאר שם על פסוק [בראשית מ"ב לו]S "ושמעון איננו", עין שם):
וזהו בחינת מה שצריכין לילך על קברי הצדיקים, כי במקום קבריהם הקדושים ששם מאיר רשימו של נפשם הקדושה, בודאי שם הוא בחינת אויר הנח והזך ביותר וכנ"ל. ועל - כן צוה רבנו זכרונו לברכה (שיחות הר"ן סימן קמא), לתן צדקה קדם שבאים על קברו. וכן נוהגין כל ישראל שמרבין בצדקה כשהולכין על קברי הצדיקים, כי צדקה מסגל להמשיך אויר הנח והזך ואז זוכין להכלל האויר הנח והזך שעל קברו, שנמשך מנפשו שהיא גם כן בחינת אויר רוחני ועליון מאד. ועל - ידי זה זוכה לשמע קול דברי הצדיק האמת הזה כל מה שדבר כל ימי חייו, שכל דבוריו היה להמשיך אמונה בעולם. ועל - ידי זה נזכר הטוב שבו וחוזר למעלתו. ועל - כן טוב ללמד שם על קבר הצדיק מחדושי תורתו שחדש.
וכן נוהגין בארץ - ישראל שעל כל קבר של כל תנא או נביא אומרים איזה פסוקים או מאמרים של אותו הנביא או התנא. וכבר נדפס שם על זה ספר אחד מלקט ממאמרים של התנאים הקבורים לומר אותם על קברם, כי שם על ציון קברם הקדוש מסגל מאד ללמוד תורתם הקדושה, כי שם יזכה לשמע דבורים הקדושים, כי שם בחינת אויר הנח והזך, שעל - ידי זה יהיה נשמע דבריהם בלבו וישוב לה=' יתברך:
ח) וזה בחינת דריכת הקשת בל"ג בעמר. דבורי לשון הרע שמשימין מחלקת הם בחינת "כוננו חצם על יתר וכו' כי השתות יהרסון צדיק מה פעל" (תהלים י"א ב-ג). ולהפוך, דבורים קדושים, דבורי אמונה של הצדיק שהם בחינת תפלה, בחינת "ויהי ידיו אמונה" וכו' (שמות י"ז יב), הם בחינת קשת וחצים "בחרבי ובקשתי" וכו' (בראשית מ"ח כב), זכאה מאן דידע לזרקא חצים (עין תקו"ז תקון י"ג דף כ"ט:), כי זה עקר השלמות שיזדכך האויר עד שיפרח הדבור הקדוש להטוב הכבוש כמו חץ מהקשת, עד שישמע הטוב ויפלח חץ כבדו של הסטרא אחרא ויצא הטוב משם בשלום:
יורה דעה - הלכות הכשר כלים הלכה ד'
ד) וזה בחינת ל"ג בעמר, בחינת 'הלולא דרבי שמעון בר יוחאי', בחינת "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם" (חולין ז':), כי הצדיק הגדול מתיגע כל ימיו ביגיעות עצומות מאד בשביל תקנות ישראל להשיבם כלם לאביהם שבשמים, אבל הבעל דבר מתגרה מאד מאד בנפשות ישראל, בפרט בסוף הגלות הארך המר הזה ומחטיא אותם בכל פעם יותר, אבל הצדיק הזה אינו מניח את מקומו ועולה בכל פעם למדרגה גבה ועצומה יותר ויותר. ומשיג וממשיך חסדים גדולים ורחמים רבים יותר ויותר בכל פעם עד שיכול לתקן גם הפגמים והקלקולים האלו, כי כל מה שעולה למדרגה גבה יותר ומשיג גדלת הבורא יתברך יותר הוא משיג חסדו ורחמיו וטובו יותר, כי עקר גדלתו יתברך הוא רחמיו וחסדיו יתברך, כי חסד נקרא "גדלה", כמו שכתוב (דברי הימים א', כ"ט יא), "לך יקוק הגדלה", זה חסד כידוע (תקו"ז תקון כ"ב דף ס"ז). אבל בעוונותינו הרבים, מתגבר הבעל דבר כל כך כל כך, עד שצריך הצדיק לעלות למדרגה גבה כזאת שאי אפשר לעלות אליה בחיים חיותו בשום אפן, על - כן ההכרח שיסתלק בשביל זה ואז עולה למקום שעולה, עד אשר לא ישקט כי אם כלה הדבר, שיגמר מה שהתחיל, שיתקן הכל יהיה איך שיהיה.
וזה בחינת (ישעיה נ"ז א) "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק", שעקר הסתלקות הצדיק היה מפני הרעה, שהדור קלקלו כל כך עד שאי אפשר לתקנם כי אם על - ידי הסתלקותו כנ"ל, אבל על - ידי הסתלקותו יתתקן הכל, כל מי שירצה להתקרב לתורתו הקדושה, שהשאיר על - ידי ספריו הקדושים ותלמידיו הכשרים שקבלו ממנו בחינת 'פי שנים' כנ"ל. אף - על - פי שהם קטנים במעלה וכנ"ל, אף - על - פי - כן הארת בחינת 'פי שנים', שהוא בחינת 'הארת הרוח דלעלא' שנמשך בכל עת, שעלה ונסתלק מדרגא לדרגא, בפרט בחינת הארת הרוח דלעלא שנמשך בעת הסתלקותו ממש, זה אינו נפסק לעולם, כי 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם'.
וזהו תקף השמחה של הלולא דרבי שמעון בר יוחאי ביום הסתלקותו הקדוש, אף - על - פי שלכאורה היה ראוי לבכות מאד ביום הסתלקותו, אך אף - על - פי - כן נוהגין לשמח מאד ועקר השמחה הוא שאנו שמחים בהשארת תורתו הקדושה, שהשאיר לנו ספר הזהר הקדוש, שעל - ידי זה יפקון מגלותא (זהר רע"מ נשא קכ"ד:). ועל - כן עקר קיום העולם הוא בזכות הצדיקים שוכני עפר, כמו שכתוב בזהר הקדוש (שמות ט"ז:/"אמר רבי אבא האי דאמרו דצלותהון דמתייא מגינן על חיי מנלן, דכתיב (במדבר יג)T "ויעלו בנגב ויבא עד חברון", אחרי ע"א.), 'אלמלא תפלת הצדיקים שמתו שמתפללים על החיים לא הוי מתקימא עלמא'. ועל - כן אפלו משה רבנו, עליו השלום, כשהתפלל על ישראל בקש בזכות אבות, כמו שכתוב (דברים ט' כז), "זכר לעבדיך לאברהם" וכו'. וכן עקר גאלת מצרים היה בכח עצמות יוסף, כמו שכתוב (שמות ג' יט), "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כי בסוף הגלות מתגברת הסטרא אחרא ומתפשטת לארך ולרחב כל כך בבחינת "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו" וכו' (שם י"ג טו), עד שאי אפשר להכניעה ולהשפילה כי אם בכח הצדיקים שנסתלקו, שהם 'גדולים במיתתן יותר מבחייהם', שעולים עד אין סוף וגומרים ישועות ישראל בשלמות. מה שלא היו יכולים בחייהם, בפרט עתה בסוף הגלות האחרון הארך המר הזה, שאין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים ועל זכות וכח של הצדיקי אמת שוכני עפר וכנ"ל. וכמו שכתוב (תהלים ט"ז ב-ג), "טובתי בל עליך; לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם":
יורה דעה – הלכות גביית חוב מהיתומים הלכה ג'
יז) וזה בחינת ל"ג בעמר. שעקר השמחה אז היא שנסתלק רבי שמעון בר יוחאי שהשאיר השארת דעת קדוש כזה בעולם שהוא ספר הזהר הקדוש, שעל - ידי זה "יפקון מן גלותא" (עין זהר רע"מ נשא קכ"ד:) כמו שדרש על הפסוק (דברים ל"א כא), "כי לא תשכח מפי זרעו" וכו' (לקוטי מוהר"ן חלק א' בתחלתו). ועל - כן סוד זה מרמז בפסוק (בראשית ל"א מו), "ויאכלו שם על הגל", בחינת "גל עד" (שם מז), כמובא בכתבי האר"י ז"ל (פע"ח שער ספירת העמר פרק ז). וזהו, 'ויאכלו שם' דיקא, כי על - ידי האכילה של יעקב ובניו הצדיקים, על - ידי זה המשיכו הארת הרצון שהוא בחינת הארת השארת הדעת של הצדיק, שזהו בחינת הסתלקות רבן שמעון בר יוחאי בל"ג בעמר, שהשאיר דעת כזה בעולם שעקרו נמשך על - ידי הארת הרצון בשעת האכילה דיקא, ועל - כן 'ויאכלו שם על הגל', 'ויאכלו' דיקא כנ"ל.
כי תלמידי רבי עקיבא נסתלקו בין פסח לעצרת, והיה העולם שמם וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס"ב:). כי בין פסח לעצרת, שהם ימי הספירה, אז עוסקים להמשיך זה הדעת הקדוש, שתחלת המשכתו הוא בפסח, שאז הוציאנו על - ידי משה רבנו ממצרים, ואז נולד ונתגלה הדעת הקדוש על - ידי האותות והמופתים הנוראים שעשה לעין כל, שעל - ידי זה פתח אור הדעת בעולם, והודיע כי "יקוק הוא האלקים", שליט ומושל בעולמו לעשות בו כרצונו. אבל אז בפסח נמשך הדעת בהארה נפלאה שלא בהדרגה. ואחר כך ביום שני מסתלק זה הדעת הגדול, ומתחילין להמשיך הדעת בהדרגה כסדר על - ידי הנפת העמר ועל - ידי מצות ספירה (ועין מזה במקום אחר בהלכות פטר חמור).
ועקר המשכת הדעת הקדוש הזה הוא להמשיכו מדור לדור לנצח, ובימי רבי עקיבא היה צריך להמשיך דעתו הקדושה לתלמידיו כדי שישאר דעתו לנצח, והתגרה הבעל דבר והכניס ביניהם מחלקת, עד שנסתלקו כלם בימי הספירה דיקא, מחמת שאז צריכין להמשיך הדעת כנ"ל. על - כן התגרה אז דיקא כדרכו תמיד, שבעת ובמקום שרואה שעוסקים לתקן, אז דיקא מתגרה בכל כחו לקלקל חס ושלום. אבל "אתה מרום לעולם יקוק" (תהלים צ"ב ט), כי התקון היה על - ידי רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו, שהיה מתלמידי רבי עקיבא. כי רבי שמעון בר יוחאי קבל הדעת מרבו רבי עקיבא, והאירו בתלמידיו לנצח. ועל - כן עושין שמחה ביום הסתלקותו דיקא, שהוא ל"ג בעמר, כי זה עקר השמחה, כי אחר הסתלקות הצדיק האמתי מאיר הדעת ביותר. וזה עקר גדלת הצדיק שהמשיך דעת גדול וקדוש כזה בעולם, והאירו בתלמידיו עד שנשאר הדעת לדורות עולם לנצח:
