לקוטי מוהר"ן - מענייני הרשב"י ול"ג בעומר

הקדמה ללקוטי מוהר"ן

לכו חזו מפעלות ה' התגלות נפלא מסוד גדלת התנא האלקי רבי שמעון בן יוחאי ז"ל.

רבי שמעון בן יוחאי הבטיח שלא תשתכח תורה מישראל על ידו, כמובא בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קלח:): 'כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל ואמר רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח, שנאמר: "כי לא תשכח מפי זרעו". וכמבאר בזהר (נשא קכד:): 'בהאי חבורא דאיהו ספר הזהר יפקון בה מן גלותא'.

ועתה בוא וראה והבן. נפלאות נסתרות של תורתנו הקדושה. כי על כן סמך רבי שמעון בן יוחאי עצמו על זה הפסוק כי לא תשכח מפי זרעו. כי באמת בזה הפסוק בעצמו מרומז ונסתר סוד הזה. שעל-ידי זרעו של יוחאי, שהוא רבי שמעון בן יוחאי, על ידו לא תשתכח התורה מישראל. כי סופי תבות של זה הפסוק כי לא תשכח מפי זרעו הם אותיות יוחאי וזה שמרמז ומגלה הפסוק, כי לא תשכח מפי זרעו, מפי זרעו דיקא, הינו מפי זרעו של זה בעצמו שהוא מרמז ונסתר בזה הפסוק. שהוא התנא יוחאי. כי על-ידי זרעו של יוחאי שמרמז בזה הפסוק בסופי תבות כנ"ל, שהוא רבי שמעון בן יוחאי. על ידו לא תשכח התורה, כי בזהר דא יפקון מן גלותא כנ"ל:

ודע שסוד רבי שמעון בעצמו הוא מרומז בפסוק אחר. כי דע, כי התנא הקדוש רבי שמעון הוא בחינת (דניאל ד): ע'יר ו'קדיש מ'ן ש'מיא נ'חית ראשי-תבות שמעון וכו':

תורה ס"א – חדי רבי שמעון

ח ועל-ידי-זה שנכללים יחד כל הנפשות כנ"ל, על-ידי-זה נעשה שמחה, בבחינת (משלי י"ג): "אור צדיקים ישמח". כי הנפש הוא בחינת נר, בבחינת (משלי כ): "נר ה' נשמת אדם". וכשנכללין יחד נעשה מהם אור, ועל-ידי-זה נעשה שמחה, בחינת: "אור צדיקים ישמח":

וזה חדי רבי שמעון ואמר: "ה' שמעתי שמעך יראתי", תמן יאות הוי למדחל. כי חבקוק אמר נבואה זו על רבי עקיבא וחבריו שמתו על-ידי שלא היה בהם אהבה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות ס"ב:). כי הם היו בחינת גבורות וצמצומים, ולא נכללו יחד. ולא נמתקו. ורבי שמעון וחבריו שהיו התקון שלהם, על-כן אמר אנן בחביבותא תליא, הינו בחינת האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה ההמתקה והתקון כנ"ל. ומזה בא בחינת חדי רבי שמעון, הינו בחינת השמחה, שנעשה על ידי הכללות והאהבה, בחינת: "אור צדיקים ישמח":

תורה כ"ט - האי גברא דאזל בעי אתתא ולא קיהבי לה וכו'

ו וכל זמן שלא תקן תקון הכללי, והשכינה היא בבחינת: "מדוע אדם ללבושך", בחינת דם נדה, אזי הדבור אסור. בבחינת (תהלים ל"ט): "נאלמתי דומיה", שמאלו הדמים נעשה בבחינת 'דומיה'. כי עקר הדבור תלוי בתקון הכללי, שהוא בחינת: "ויגד לכם את בריתו" כנ"ל. וזה בחינת: 'בתר דשכיב רבי שמעון הוה אמר חד לחברה: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך' (זהר ויקרא ע"ט. ודף ק"ה:), כי רבי שמעון היה קשת הברית (עיין ב"ר פ' ל"ה) בחינת: "ויגד לכם את בריתו", הינו כלליות הגידין. וכשאין תקון הכללי, אזי הדבור אסור, בבחינת: 'נאלמתי דומיה', בחינת: 'אל תתן את פיך' כנ"ל. ומי שהוא מדבר אז כשאין תקון הכללי, הוא עובר על: "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא י"ט), והוא "הולך רכיל מגלה סוד" (משלי י"א). אבל ביומוי דרבי שמעון, הוה אמר חד לחברה: 'פתח פיך'. כי כשיש תקון הכללי שהוא קשת הברית, אזי הדבור מתר. כי הדמים כבר נתתקנו, בבחינת: 'דם נעכר ונעשה חלב', בבחינת: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים':

וזה (תהלים ל): "למען יזמרך כבוד ולא ידם", 'כבוד', זה בחינת בגדים כנ"ל. שנתלבנין מבחינת: 'מדוע אדם ללבושך', מבחינת 'דם נדה'. ואז: 'ולא ידם' - כי נמשך לבנונית בהדמים, מבחינת: "ונוזלים מן לבנון" כנ"ל. ואז הדבור מתר, בבחינת: 'פתח פיך':

י והנה הכלל - שצריך לתקן תחלה 'תקון הכללי', ועל ידי זה ממילא יתקן הכל בפרט. ואף שתקון הכללי הוא גבוה ומרומם יותר מתקון כל דבר בפרט, עם כל זה מחמת שתקון כל דבר, תלוי בהמח, דהינו להמשיך לבנונית מן המח, בבחינת: 'ונוזלים מן לבנון'. ולרומם המח אי אפשר כי-אם על-ידי תקון הכללי, בבחינת: 'כנשר יעיר קנו' כנ"ל. על כן צריך לילך מתחלה אל המדרגה היותר עליונה מזה, דהינו תקון הכללי, כדי לתקן ולרומם המח, ועל ידי זה נתקן הכל ממילא כנ"ל:

וזה פרוש: האי גברא דאזל בעי אתתא, ולא קיהבו לה. הינו בחינת "אשה יראת ה'" (משלי ל"א). הינו מי שפגם בעוונות, וגרם דם נדה לשכינה כנ"ל, שעל-ידי-זה נחש משיך לה לגבה וכו', ונעשה פרוד בין קדשא בריך הוא ושכינתה. וזהו: ולא קיהבי לה - בחינת 'שאג ישאג על נוהו' כנ"ל. מאי חזא דאזל להיכא דמדלי מנה - הינו כשרוצה לטהר את המלכות מהדמים, הוא הולך אל המדרגה היותר עליונה, הינו תקון הכללי שהוא למעלה מאשה יראת ה'. בחינת (שמואל-ב כ"ג): "צדיק מושל ביראת אלקים", כי הצדיק שהוא בחינות תקון הכללי הוא למעלה, והוא מושל ביראת אלקים, שהוא בחינת מלכות, כמו שכתוב (אבות פרק ג): 'אלמלא מוראה של מלכות'.

וזהו: שקל סכתא דצה לתתא וכו' - סכתא הם יתדות ומסמרות, כמו שפרש רש"י. הינו בחינת דברי תורה, כמו שכתוב (קהלת י"ב): "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות". דצה לתתא - הינו בחינת מדרגות התחתונות, כשאין תקון הכללי, בחינת: בתר דאסתלק רבי שמעון, שאז הדבור אסור. וזהו: ולא עאל - הינו שלא היה אפשר אז לדבר דברי תורה כנ"ל. דצה לעלא ועאל - הינו בחינות ביומוי דרבי שמעון, שהוא קשת הברית, שהוא תקון הכללי, שאז הדבור מתר. הינו שהראה להם, שאי אפשר לתקן הדבור כי אם על-ידי שבח הצדיקים, שהוא תקון הכללי להדבור. והוא הדין כל הדברים אי אפשר לתקן כי אם על ידי תקון הכללי, כדי להרים את המח שמשם נמשך כל הלבנונית כנ"ל.

וזה: האי נמי אתרמיא לה בת מזלה - הינו בחינת המחין, בחינת 'ונוזלים מן לבנון'. הינו שתפס להם לדגמא את הדבור, והראה להם, שאי אפשר לתקן כי אם על-ידי תקון הכללי. והראיה, כי בימי רבי שמעון היה הדבור על תקונו, ובתר דאסתלק נאמר: 'אל תתן את פיך' וגו', וזהו: 'דצה לתתא' וכו' כנ"ל. וכמו כן כל הדברים, צריך לתקן על-ידי תקון הכללי השיך לו. כגון משא ומתן - על-ידי צדקה, וכן כלם צריך לתקן כל דבר על-ידי תקון הכללי השיך לו. וזה מחמת שצריך להרים את המחין, להמשיך משם לבנונית, לתקן וללבן כל הפגמים, וזה אי אפשר כי-אם על-ידי תקון הכללי כנ"ל. וזה בחינת: 'האי נמי אתרמי לה בת מזלה', בחינת: 'ונוזלים מן לבנון', מן לבונא דמחא כנ"ל (משלי י): כס"ף נבח"ר לשו"ן צדי"ק: (באור זה הענין ומה שיכות יש לפסוק זה להתורה הנ"ל יתבאר במקום אחר):

(שיך לאות ח): ועל כן אשה שדמיה מרבים ואין לה וסת, אף שיין מזיק לה כנ"ל, בחינת: 'יין כי יתאדם', שאחריתו דם, בחינת: 'נכנס יין - יצא סוד' כנ"ל. עם כל זה רפואתה על-ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות. כי 'שבעה גלדי עינא' (בהקדמת התקונים י"ב ובתקון ע'), הם בחינת (שופטים ט"ז): 'שבע מחלפות ראשו', והם בחינת המחין. כי השערות הם מותרי מחין. ועל כן הם בחינת שבע מחלפות וכו', בחינת שבע מדות, שחולפין ועוברין במחשבה שבמח. כי המחשבה שבמח הוא כפי המדות שבאדם, וכפי המדה שהאדם אוחז בה, כן חולפין ועוברין עליו המחשבות שבמח. וזה: 'שבע מחלפות ראשו' - לשון חלף ועבר כנ"ל. וכשפוגמין בהשערות, נפגם הראיה שהיא 'שבע גלדי עינא'. ועל כן שמשון שפגם בשבע מחלפות ראשו, נאמר בו (שם): 'וינקרו פלשתים את עיניו'. ועל-כן על-ידי 'שבעה גלדי עינא', מתקנין בחינת שבע מחלפות ראשו, שהם השערות, בבחינת (דניאל ז): "ושער ראשה כעמר נקא". בבחינת 'לשון של זהורית', שהוא מלבין האדמימות של השס"ה גידין, בבחינת: 'אם יאדימו כתולע כצמר יהיו'. נמצא שנתתקן על ידי זה האדמימות, שהוא בחינת דם נדה כנ"ל. וזה בחינת (תהלים קי"ח): "מן המצ"ר קראתי יה", אותיות צמ"ר. כמובא בכונות, עין שם והבן:

תורה ס'

וזה, פתח רבי שמעון ואמר: "עת לעשות לה'" וכו' דא תורה דלעלא דמתבטלא אי לא אתעבד בתקוני דא, ולעתיק יומין אתמר. הינו תורה דלעלא, שהיא בחינת התבוננות הנ"ל, שהוא מתבטל ואינו יכול להתקים, אם אינו נעשה על ידי בחינת תקונים הנ"ל, שהם בחינת תקוני עתיק, בחינת אריכות ימים הנ"ל: כתיב: "אשריך ישראל מי כמוך". וכתיב: "מי כמוך באלים ה'". זה בחינת אתערותא דלתתא, שהוא שבח של ישראל המתעוררים מלמטה, בחינת: "אשריך ישראל מי כמוך". ואחר כך הוא אתערותא דלעלא כנ"ל, שזהו בחינת: "מי כמוכה באלים ה'":

קרא לרבי אלעזר ברה וכו' ולרבי אבא, ואמר: אנן כללא דכלא. הינו בחינת שלמות היראה, שהוא על ידי בחינת שלשה קוין הנ"ל. בחינת: 'מורא שמים', 'ומורא הרב', 'ומורא אב ואם'. נמצא, שעל ידי רבי שמעון, ורבי אלעזר בנו, ורבי אבא תלמידו, נשלם היראה. שעל ידי זה בא אריכות ימים, בחינת תקוני עתיק כנ"ל: אשתיקו, שמעו קלא. הינו שאותן שהיו בבחינת שתיקה, בחינת אלמים, ולא היו יכולים לדבר על ידי בחינת שנה כנ"ל. 'שמעו קלא', הינו בחינת התעוררות השנה, בחינת 'זכאה מאן דמליל על אדנא דשמע' כנ"ל.

וארכבותה דא לדא נקשן, זה בחינת הולדה, בחינת זווג הגופני. כי על ידי התעוררות השנה, שהוא בחינת 'להתיר פה אלמים', על ידי זה להתיר פה עקרות כנ"ל, שזהו בחינת זווג הנשיקין שקודם לזווג הגופני כנ"ל: מאי קלא, קלא דכנופיא עלאה דמתכנפי. הינו בחינת ספורי מעשיות, שמלבישין בהם את הפנים של תורה כנ"ל. כי ההתלבשות הוא בחינת כנף, בחינת (ישעיה ל) "ולא יכנף עוד מוריך". ועל ידי זה ההתלבשות, מעוררין מהשנה, ומתחילין לדבר, בבחינת (קהלת י): "ובעל כנפים יגיד דבר". הכל כנ"ל:

תורה קכו

בזהר בכמה מקומות ששבחו החבריא את רבי שמעון בן יוחאי איתא וי לדרא כד תסתלק פוק עין ותשכח (עיין ח"א דף פ"ג וצ"ב ובח"ב כ"ג ס"ה פ"ו פ"ז פ"ט). והוא בחינת (שמות ל"א): "שבת וינפש", 'כיון ששבת וי אבדה נפש' (ביצה טז). הינו שמחמת גדל התענוג של הנפש יתרה שבא בשבת, על-כן מתחילים תכף להתגעגע ולהצטער על אבדת הנפש במוצאי-שבת. כן החבריא, מחמת גדל התענוגים והשעשועים שקבלו מרבם רבי שמעון בן יוחאי, על-כן תכף ומיד התחילו להתגעגע, ועלה על לבם צער ההסתלקות שיהיה להם.

בכל מקום ששבחו החבריא את רבי שמעון בן יוחאי על שגלה להם סוד נפלא תמצא שאחר-כך אמר להם עוד חדושי תורה:

לקוטי תנינא – תורה ס'

כשיש מלחמות בעולם, השכל מחיב שיהיה יקרות, כי נתעורר הקללה של קין: "כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך" (בראשית ד), על-ידי השפיכות-דמים שיש בעולם. כי קללה זו נאמרה על שפיכות-דמים, כי האדמה היא חיבת בזה כשיש שפיכות-דמים. כי הגשמים נעשין על-ידי האדים העולים מן הארץ, כמו שכתוב (בראשית ב): "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה", כי מן האדים העולים מן הארץ, מזה נעשים גשמים, וכשיש מלחמות ושפיכות-דמים, אזי נעשה מן האדים הנ"ל שפיכות-דמים.

וזה שכתוב (יחזקאל ל"ה): "ותגר את בני ישראל על-ידי חרב בעת אידם", הינו בחינת אדים הנ"ל, שעל-ידם נעשה השפיכות-דמים. וכן בכמה אמות: מצרים ועמון ומואב, כשנבא על מפלתם, נאמר שם: "בעת אידם" - בחינת אדים הנ"ל, שעל-ידם נעשה השפיכות-דמים כנ"ל. ועל-כן כשיש מלחמות ושפיכות-דמים, אזי האדמה נותנת כחה לשם, כי מן האדים העולים ממנה נעשה השפיכות-דמים, ועל-כן אין יורדין גשמים, כי הגשמים נעשין מן האדים, ועכשו נעשה מן האדים ענין אחר, דהינו שפיכות-דמים כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה - (תענית ח:): 'בשעת גשמים אפלו גיסות פוסקות בו'. כי כשיש גשמים, נפסקים הגיסות והמלחמות כנ"ל:

ולזה מקשר מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'כשהיה רבי עקיבא בתפיסה, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: רבי, למדני תורה, ואם לאו, אני אומר ליוחאי אבא ומוסרך למלכות' (פסחים קיב). והדברים תמוהים מאד מאד, שרבי שמעון יאמר כדברים האלה לרבו, שימסרו למלכות. וגם כי מסתמא כשרבי עקיבא רבו לא רצה ללמדו, בודאי כון לטובה. וגם הלא כבר היה תפוס בתפיסה, ומה ימסרהו עוד:

אך דע, כי גם על-ידי מי שאומר תורה ברבים, ושומעים תלמידים שאינם הגונים, על-ידי-זה בא גם-כן עצירת גשמים, כי על-ידי כבוד התורה בא גשמים, בבחינת (שמות ט"ז): "וכבוד ה' נראה בענן", ועל-ידי הענן בא גשמים. וזה בחינת (תהלים כ"ט): "אל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים"; הינו בחינת גשמים שבאים על-ידי כבוד ה', בחינת כבוד התורה. והלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (חלין קלג) שהוא כזורק אבן למרקוליס, ופרשו רבותינו, זכרונם לברכה (עין תוספות סנהדרין סד ד"ה מרקוליס). שמרקולי"ס פרושו: מ"ר קלו"ס, הינו חלוף הכבוד. נמצא כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, הוא הפך הכבוד, ועל-כן בא על-ידי-זה עצירת גשמים, הפך הכבוד, שעל-ידו באין גשמים. וזה בחינת (משלי כ"ו): "כמטר בקציר כן לא נאוה לכסיל כבוד", הינו כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, שזה בחינת: "נותן לכסיל כבוד" (שם) (כמבואר שם בחולין), שנותן כבוד התורה לכסיל, דהינו תלמיד שאינו הגון, ועל-ידי-זה מקלקל הגשמים. וזהו: "כמטר בקציר", הינו קלקול הגשמים שיורדין שלא בעונתן. כי בשעת הקציר, אזי אדרבה, מזיק המטר - כן לא נאוה לכסיל כבוד, כי על-ידי-זה בעצמו הוא קלקול הגשמים כנ"ל:

וזה שאמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי עקיבא: למדני תורה, ואם לאו, אני אומר וכו'. כי רבי עקיבא היה מקהיל קהלות ודורש ברבים, וסבר רבי שמעון, שמפני זה נתפס בתפיסה, מחמת שהיה דורש ברבים, ושמעו בני-אדם שאינם מהגנים. כי על-ידי חדושי-תורה שמגלין, על-ידי-זה נמשך אלהות, כביכול, כמו שכתוב (שמות כ"ה): "ויקחו לי תרומה", הינו כשתרצו לקח ולהמשיך אותי, אי אפשר כי-אם על-ידי התורה, כי על-ידי התורה ממשיכין אותו, כביכול. ולהיכן נמשך האלהות - לתוך מח השומע. ואף-על-פי שזהו תפיסה, כביכול, בבחינת (שיר-השירים ז): "מלך אסור ברהטים" - 'ברהטי מחין' (סוף התקונים תקון ו, דף ה) (ועין בתיקון ו' דף כא:). 'אסור' דיקא, שמה שנמשך אלהותו יתברך, כביכול, ברהטי מחין הוא בחינת תפיסה, בחינת (תהלים ס"ח) "שבית שבי", אף-על- פי-כן הוא ניחא להשם יתברך, שיהיה נמשך, כביכול, על-ידי התורה, אף-על-פי שהוא בחינת תפיסה.

אבל כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, וממשיך אלהותו יתברך לתוך מח שלו, זהו תפיסה ממש, ועל-כן ענשו תפיסה. ועל-כן סבר רבי שמעון בן יוחאי, שעל-ידי-זה נתפס רבי עקיבא בתפיסה כנ"ל, כי על-ידי התפיסה יתתקן, ויזדככו הדבורים, שהכניס לתלמידים שאינם הגונים, בבחינת (בראשית מ"ב): "ואתם האסרו ויבחנו דבריכם". ועל-כן אמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי עקיבא, שילמדנו תורה, ועל-ידי-זה שילמד עתה לרבי שמעון בן יוחאי, על-ידי-זה יתתקן פגם הנ"ל, שלמד תורה לתלמידים שאינם מהגנים:

'ואם לאו, אני אומר' וכו' - 'אני אומר' דיקא, הינו שרבי שמעון אמר לרבי עקיבא, שאם הוא אינו רוצה ללמדו תורה, אזי אני אומר תורה. וזהו: 'אני אומר ליוחאי אבא', כי כל חדושי התורה שמגלין, על-ידי-זה מגלין חסדים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתבות צו): 'כל המונע תלמידו מלשמשו, כאלו מונע ממנו חסד', שנאמר: "למס מרעהו חסד". ויש בכל אחד חסדים וגבורות: חסדים מצד האב וכו'. ורבי עקיבא לא היה לו מצד האב חסדים, כי היה בן גרים, ולא היה לו זכות אבות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות כז:), שלא רצו למנותו נשיא לרבי עקיבא, משום דלית לה זכות אבות. וסבר רבי שמעון, שרבי עקיבא - אין רוצה לומר תורה מחמת זה, מחמת שאין לו חסדים מצד האב. אבל רבי שמעון בן יוחאי בודאי היה לו חסדים מצד אביו רבי יוחאי, (שהיה גדול בישראל) (עין בהקדמת הזוהר דף י"א יוחאי הברנא). ועל-כן אמר רבי שמעון: 'ואם לאו, אני אומר ליוחאי אבא', הינו שאני אומר להתורה שהוא בחינת 'יוחאי אבא', בחינת החסדים מצד האב, שמשם התגלות התורה, כי התגלות התורה הוא התגלות החסדים כנ"ל.

וזהו: 'ומוסרך למלכות' - כי רבי שמעון אמר, שזה שרבי עקיבא אינו רוצה לומר תורה ולגלות החסדים, ועל-ידי התגלות החסדים על-ידי התורה שהיה רבי עקיבא אומר עתה, היה מתקן פגם הנ"ל, שלמד תורה לתלמידים שאינם הגונים. אך רבי עקיבא אינו רוצה לגלות חדושי-תורה ולגלות החסדים, מחמת שאין לו חסדים מצד האב. ורבי שמעון אמר, שזהו רק מחמת עניוות של רבי עקיבא, שמחמת ענותנותו של רבי עקיבא הוא סובר שאין יכול לגלות תורה, מחמת שאין לו חסדים מצד האב, ואין יכול לתקן פגם הנ"ל כי-אם על-ידי התפיסה, כי התפיסה הוא תקון וזכוך להדבורים כנ"ל. אבל באמת רבי עקיבא הוא רבי גדול כזה, שיש לו חסדים מצד עצמו, ואין צריך לזכות אבות כלל, ויכול רבי עקיבא לגלות תורה על-ידי החסדים שיש לו מצד עצמו לבד, ועל-ידי-זה יתקן פגם הנ"ל, כנ"ל.

ועל-כן אמר רבי שמעון: 'אני אומר' וכו', הינו שאני אומר תורה, שיש לי חסדים מצד האב, ועל-ידי-זה יביא את רבי עקיבא לתוך בחינת גדלות, עד שיכרח רבי עקיבא בעל-כרחו לומר תורה. כי באמת רבי עקיבא יכול בודאי לגלות תורה, אף-על-פי שאין לו זכות אבות, כי רבי עקיבא גדול כל-כך, שיכול לגלות תורה על-ידי חסדים שיש לו מצד עצמו, רק שהוא ענו, ועל-ידי שיגלה רבי שמעון תלמידו תורה שהוא יש לו חסדים מצד האב, על-ידי זה יביא את רבי עקיבא לבחינת גדלות, עד שיכרח בעל-כרחו לומר תורה אף-על-פי שאינו רוצה. וזהו: 'ואם לאו', הינו שאמר רבי שמעון לרבי עקיבא: אם אין אתה רוצה לומר תורה, וזהו מחמת ענותנותך, אזי 'אני אומר ליוחאי אבא', הינו שאני אומר תורה, כי יש לי חסדים מצד האב כנ"ל, 'ומוסרך למלכות', שאביא אותך ואמסרך בעל-כרחך למלכות, לבחינת גדלות, ותהיה מכרח בעל-כרחך לגלות תורה, שהיא התגלות החסדים כנ"ל. כי על-ידי שרבי שמעון בן יוחאי תלמידו יאמר תורה, על-ידי-זה יביא את רבי עקיבא לבחינת גדלות בעל-כרחו, ויכרח לומר תורה, שהוא התגלות החסדים, שהוא תקון פגם הנ"ל:

(ולא באר איך על-ידי התגלות התורה שמגלה חסדים, על-ידי-זה יתתקן פגם הנ"ל. גם לא באר איך על-ידי התלמיד שיש לו זכות אבות, כשמגלה תורה, על-ידי-זה יהיה רבו מכרח לבוא בגדלות ולומר תורה).

וזהו: 'ומוסרך למלכות' - מסירה הוא לשון בעל-כרחו, כמו שכתוב (במדבר ל"א): "וימסרו מאלפי ישראל" - פרש רש"י: 'שנמסרו בעל-כרחם'. כי רבי שמעון בן יוחאי יביא את רבי עקיבא בעל-כרחו לבחינת גדלות על-ידי שהוא יאמר תורה כנ"ל: