תשעה באב - ספר הזוהר הקדוש על גלות השכינה

ספר הזוהר הקדוש על גלות השכינה

ט' באב תשע"א אנו מגישים לפניכם בע"ה מאמרים נוראים מאד מאד מהזוהר הקדוש המדברים מגלות השכינה הקדושה וישראל.
ונוסף למאמרים "תפילת הסנגוריה" שייכת למאמרים אלו.
השם יתברך ברוב רחמיו ישיבנו אליו במהרה בימינו, ויבנה בית מקדשינו ותפארתנו. אמן.
לימוד המאמרים הללו יהיו לכבודה של כנסת ישראל השכינה הקדושה לפדותה ולגאלה ולהשיבה למקומה במהרה בימינו:

המאמרים מתורגמים ללשון הקודש עם מעט פרוש עפ"י מתוק מדבש כדי שהלימוד יהיה שווה לכל נפש.

ויכוח קודשא בריך הוא ושכינתא

זוהר חדש מגילת איכה

למדנו, כי בכל לילה ולילה קול מרירות מכאבה של ציון נשמע מרום רקיע עד למטה, ומלמטה לרום רקיע, כמו שנאמר (ירמיה כה ל): "ה' ממרום ישאג" - משמע שאותה השאגה נשמעת מהמרום למטה, "וממעון קודשו" - שהוא בית המקדש, "יתן קולו" - מלמטה לרום רקיע, "שאג ישאג על נווהו". הרי נזכרת ג' פעמים מילת שאגה, לרמז על שאגות של שלש משמרות הלילה.

ומפרש: בתחילת הלילה השכינה מכוונת בבכייה, ושואגת מרום הרקיע למעלה, ואחר כך היא יורדת למטה למקום מזבח החיצון, ורואה את מקומה שהוא חרב ונטמא בטומאה, ושום מקום טהור לא נמצא בו, היא גועה ומיללת וצועקת בקול מר ואומרת: 'מזבחי מזבחי פרנסתי' - שהיה עולה המ"ן על ידי הקורבנות, ועל ידי זה היה יורד השפע להשכינה לחלק לצבאותיה, 'שהיית משביע אותי בכמה נסכים, בכמה עולות טהורות קדושות' - רצונו לומר: בתחילת הלילה השכינה בוכה על ביטול עבודת היום, מפני שלערב היו הכהנים מחלקים את חלקם שקבלו משולחן גבוה, וכנגדם קבלו אז חלקם המלאכים למעלה.

וזה שאומרת השכינה: "כל המלאכים הגיבורים הקדושים, ושרים הממונים, היו מתרווים ושמחים ממך, היו אוכלים מעדנים והיו מחלקים חלקיהם ברומי הרקיע. ועתה נתנו בך הנבלות של החסידים הקדושים, בניי שנשחטו עליך, אוי לי מדמיהם, וכל המלאכים הגיבורים ושרים הממונים נפלו ממקומם" - כעניין סוכת דוד הנופלת, והנה אלו המלאכים הם מלאכי השלום שהם פנימה בהיכלות.

ואמר שיש מלאכים שעל ידי הגלות הם נמצאים בחוץ, כי לקול צעקתם של חסידים הקדושים הנהרגים, יושבים בחוץ וצועקים ובוכים המלאכים שהם מחוץ להיכלות, והם האראלים הקדושים, שאות משמו הקדוש יהו"ה הייתה מתעטרת עליהם, שהיא אות י' כדלקמן, ובו היו שמחים ועומדים, אבל לקול בכייתם על חורבן בית המקדש אות זו פרחה ועלתה לרומי מרומים, והם נשארו בוכים כנקבה שבוכה ומיללת על בעל נעוריה, זהו שכתוב: "הן אראלם צעקו חוצה", הנה כתוב "אראלם" בלא יו"ד, לכן "צעקו חוצה", על שפרחה מהם אות י'.

וממשכת השכינה לקונן ואומרת: "מזבחי מזבחי, אחר שהרווית אותי בגופות של בניי החסידים הקדושים, שמסרו נפשם עליך, נגנזת ונתבטלה העבודה שעליך, איפה אמצא אותך, ואיפה היא האש שהיתה תמיד יוקדת עליך" (בסוד הכתוב (ויקרא ו ב) "ואש המזבח תוקד בו",) לכן הייתה השכינה גועה ומיללת ובוכה בקול עצוב, על ביטול עבודת המזבח.

ששת אלפים מלאכים גיבורים קדושים, שהם כנגד הששה קצוות, בכל צד מארבע רוחות העולם, אותם שהיו אוכלים חלק הרוחני מן הקורבן בכל יום, יורדים עם השכינה ומייללים ובוכים על ביטול עבודת מזבח העולה, והיו יותר מששת אלפים מלאכים, אלא שנתמעטו.

וזה שאמר: ואפילו אותם המלאכים שעומדים בחוץ ברוח אחר חיצוני, שהיו מתרווים ושובעים מעשן האברים והחלבים של הקורבנות שהיו שורפים על המזבח, הנה בתחילת הלילה גם היו צועקים וגועים ומייללים על ביטול עבודת מזבח הזה, ואומרים: 'אוי לחמור שאיבד אבוסו מקום שהיה שבע ממנו'. מי ראה את נהימת ויללת המלאכים הגיבורים הקדושים של המלכה, הנוהמים וצועקים מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

וממשיך ואומר: בחצות הלילה השכינה נכנסת לתוך הנקודה של ציון, שהוא מקום בית קודש הקודשים, ששם הייתה מתייחדת ביחוד חצות הלילה, ועתה רואה שנחרב ונטמא מקום בית מושבה ומיטתה, והיתה גועה ומיללת, ומחמת צערה היתה עולה מלמטה למעלה וחוזרת ויורדת מלמעלה למטה, והיתה מסתכלת במקום הכרובים שהיו בקודש הקודשים, והיתה צועקת בקול מר ומרימה קולה ואומרת: 'מטתי מטתי מקום בית מושבי' - שהוא קודש הקודשים, על מקום הזה נאמר: "על משכבי בלילות", "משכבי" - היינו מטתה של השכינה, והיתה השכינה צועקת בבכיה ואומרת: "מטתי, מקום מקדשי, מקום המרגליות הטובות, שהיו בבית הפרוכת - שהוא הקודש הקודשים, ושם הייתה הכפורת, ומרגליות הטובות, הם י"ב מלאכים נושאי מרכבת המלכות, שהיו סומכים עליו ששים אלפי רבבות מלאכים קדושים הנקראים אבנים יקרות, שעמדו סדרים סדרים שורות שורות ומסתכלים זה לזה, וסדרם הוא כפי בחינתם לחייליהם, והפרוכת והכפורת היו מרכבתם, ועוד סדרים של רמונים שהם מלאכים אחרים הנקראים רמונים, היו פרושים עליך לארבע רוחות, העולם היה קיים בשבילך".

והנה השכינה אחרי דבריה אלו כלפי הקדוש ברוך הוא: געתה בבכיה וצעקה, "בעלי בעלי, אור עיני הנה נחשך, אין אתה זוכר כשהיית מושיט שמאלך מתחת ראשי (בסוד (שיר ב ו) שמאלו תחת לראשי), ואני הייתי מתענגת על רוב השלום בעת היחוד, וימינך היתה מחבקת אותי (בסוד (שם) וימינו תחבקני), באחווה ובנשיקות, (דף קיב:) ונדרת לי (מצד הבינה), שלא תעזוב את אהבתי לעולם, ונשבעת לי (מצד המלכות), "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ועתה הנה נשכחתי ממך".

"אין אתה זוכר כשעמדתי לפניך בהר סיני עם ששים ריבוא שלמים יוצאי מצרים, שקבלו עול מלכותך עליהם, והעטרתי אותך בהם יותר מכל העמים, שלא רצו לקבל את התורה, והיינו הולכים אחריך לכל רצונך, כמו שכתוב (ירמיה ב ב): "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר", ואותה השפחה - שהיא הלילי"ת הטמאה, היתה הורגת בהם לאלפים ורבבות - על ידי שהכשילה את ישראל בעוון העגל והמרגלים, ולא יכולתי להשגיח עליהם להצילם, עד שנאבדו כל יוצאי מצרים מעשרים שנה ולמעלה במדבר, ועזבתי אותם שם, ונכנסתי עם בניהם הקטנים לעמוד לפניך בארץ הזאת, וגדלתי אותם שיעמדו לפניך בשביל לעשות רצונך.

"בעלי בעלי, היה זוכר בכמה בנים קדושים עמדתי לפניך בכל דור ודור, בימי דוד ושלמה בנו, וכי אין אתה זוכר כמה מעשים טובים עשו לפניך, וכי יפה לך לזכור את העוונות ולא תזכור את הזכויות, איך נהפכה מדת רחמיך עלינו לרע, לזכור את העונות ולא את הזכויות, הלוא א"ל רחום וחנון אתה".

"אבקש אותך - ואינך, אבקש את בני - ואינם, אבקש רחמים על קדושת המקום הזה, בית המקדש - הרי נטמא, שכל העולם היה בשלום בשביל המקום הזה, אפילו הכלבים שהם החיצונים, לא היו נובחים בעת ההיא (כי השכינה היתה משפעת להם שפע מזונם), כולם היו בשלום".

והיתה גועה ומיללת על מיעוט השפע, עם כל המוני מלאכיה למעלה שהם נערותיה, וגם הכלבים שהם החיצונים היו צועקים למטה, (והיינו סוד משמרה שניה שבה כלבים צועקים הב הב, שמבקשים את מזונם).

*****

בתחילת משמרה השלשית, הייתה השכינה יוצאת ובאה ועומדת על מקום מזבח קטורת הסמים, לפי שקשר יחוד זה נעשה בסוד הקטורת, ושם היתה גועה ומיללת, ועולה משם למעלה, והנה היא מוצאת רק כרוב אחד שהוא מט"ט, מאותם ב' כרובים שהם מט"ט וסנד"ל שהיו עמה, ומזמן חורבן בית המקדש לא היתה מוצאת למעלה אלא אחד, לפי שמלאך סנד"ל גלה עם ישראל, ואותו הנער העלם שהוא מט"ט שנשאר לבדו, הוא יונק מהשכינה בכיה ויללה, המורים על דינים קשים וחזקים.

וכשהיתה השכינה עולה למעלה, אז הקדוש ברוך הוא (שהוא הבינה) מזדמן אצלה ונגלה אליה, והוא מנחם אותה באור חוט של החסד המתעורר בבקר, ומדבר עמה, ואז השכינה מתנחמת, ועל זה נאמר "כה אמר יהו"ה" (היינו הבינה), "מנעי קולך מבכי" (דהיינו מדין הקשה שנמתק על ידי התפארת הנקרא קול), "ועיניך מדמעה" (הם סוד נצח והוד), "נאם ה'" (למעלה באריך אנפין) "ויש שכר לפעולתך" (כי כל היחודים שהיו ראויים להיות על ידי קיום מצוותם של ישראל, הנה בבכייתם מעוררים את כולם למעלה, ומתקבצים למעלה באוצר של החכמה והבינה, אלא שאינו יורד השפע למטה, ואחר כך יהיה מאיר הכל למטה בסוד) "נאם ה'", (שהוא מאמר הבינה בשם אריך אנפין), "כי יש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".

ועל זה למדנו (במס' ברכות דף ג ע"א) כי במשמרה השלישית, 'תינוק יונק משדי אימו' (הוא מט"ט היונק את הדינים מהשכינה), 'ואשה מספרת עם בעלה' (דהיינו השכינה עם בעלה ז"א).

********************

זוהר חדש פרשת בלק
"אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" וגומר, "אראנו" - היינו אני רואה את ענין הגאולה מגלות הרביעית הזו, אבל "ולא עתה", אלא באחרית הימים.

ומפרש: כי ששה ימים היו בעולם במעשה בראשית, כנגד ששת אלפים שנה לעולם, ביום הרביעי דהיינו באלף הרביעי ראינו, שהאורות שהיו ונבראו בו נסתלקו בעת חורבן בית המקדש השני, שהיה עק"ב שנים לפני שנשלם אלף הרביעי, והשמש והירח, דועך ומתמעט אורם, והכוכבים ומזלות נגנזו בו, כי כתוב בו "מארת" חסר ו' שהוא לשון מארה וקללה, המורה על הסתלקות האורות, אלו נעשו ביום הרביעי של מעשה בראשית, וכן כנגדו באלף הרביעי נסתלקו המאורות, שבו נחרב מאור העולם שהוא הבית המקדש.

בכה ר' שמעון ואמר: "אוי שהגלות נמשכת כל כך, ומי יכול לסבול אותה" (דף סח ע"א), אמר ליה אליהו הנביא: "אהה רבי אהה רבי, אילו היית יודע כמה ערבוב ובלבול עשה הקב"ה בכל הרקיעים" - כשנחרב בית המקדש השני, 'בשעה שגזר ומסר את ישראל ביד אותה השפחה' - שהיא הלילי"ת, 'ולהשתעבד תחת יד אדום'.

בשעה שהיו כותבים את פתקי הגזרות ברקיע, עוד טרם שנחתמו בטבעת של חותם המלך, קרא הקב"ה לכל צבאות השמים, וקרא למלאך גבריאל אשר קסת הסופר במותניו, ואמר לו: "תעכב את פתקי הגזרות עד שלא נחתמו, ואבכה על בני ואעשה עליהם מספד ואבל. אני משביע אתכם כל צבאות השמים, שתעזבו אותי לבכות ולהספיד ולא תאיצו לנחם אותי, כמו שנאמר: (ישעיה כב ד) "על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי". "על כן אמרתי" - חדלו ממני ואל תנחמוני, "אמרר" - לב השומעים במרבית הבכי, אל תדחקו לנחמני על העושק של בת עמי, כי רב הוא להינחם עליו".

בעט הקב"ה בעיטות ברקיע העליון הנקרא ערבות, ועשה בו בקיעות וחלונות פתוחים, פתח הקב"ה בהספד ואמר: "בני בני אהובי מעי, גידלתי אתכם, ונשאתי אתכם כאב הנושא את בנו, לימדתי אתכם את יראתי, השלטתי אתכם על כל אומות העולם, וחטאתם לפני בכמה עוונות ועברתי עליכם ומחלתי לכם, לפי שבנים יקרים אהובים הייתם לפני, בני בני, אקרא לד' רוחות העולם" (ר"ל לד' מלאכים הממונים על ד' רוחות העולם, אוריאל במזרח, מיכאל בדרום, גבריאל בצפון, רפאל במערב) 'ואשביע אותם בשבילכם'.

וכן עשה הקב"ה, ואמר: "מזרח מזרח (דהיינו מלאך אוריאל השולט במזרח), אני משביע אותך, אם בני יתפזרו בינך, שתסתכל בתואר וצורה שלהם, איך נשתנו ונישחרו בעינויים שעושים להם בתוכך, ותבכה ותספוד עליהם ותשמור אותם שלא יכלו בין הגויים".

"בני בני, כשהייתם בביתי, בחיק אמכם (השכינה הקדושה), בעידונים ובתענוגים, לא השגחתם בכבודי, בני בני עתה מה אעשה לכם, גזרה גזרתי בשבועה ומוכרח להתקיים, אלא אני ואתם נלך יחד בגלות. משה רועה הנאמן (שהיה מושרש בתפארת שבמזרח), איך לא תשגיח על בני צאן קודשים שמסרתי אותם בידך".

"מזרח מזרח, התעורר אל משה, ותבכו ותספדו על בני, אבל והספד השמיעו כאחד, עד שאני אשמע ואשבע באבל עמכם".

"בני בני אהובי נפשי, איך תלכו בשלשלאות חזקות, ידיכם קשורות לאחור, בנים שגדלו בעידונים, בנים שהיו יקרים מפז וספירים, בני בני חסידים קדושים, איך תיפלו בידי נוכרים שאינם מרחמים כלל, הבשר הקדוש של גופכם, איך הושלך ונתחלל בשווקים וברחובות, כמו שכתוב (תהלים עט ב) "נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו הארץ", בני אוי עליכם ועלי, אז קרע את לבוש המלכות שלו, וזהו שכתוב: "בצע אמרתו", פירושו: קרע השיראין שלו (איכה רבתי)".

"דרום דרום, דהיינו מלאך מיכאל השולט בדרום, אני משביע אותך, כשיתפזרו בני בתוכך, שתסתכל בהם איך נישחרה צורתם (לעומת החסד שבדרום שגוונו לבן), וימינם (שהיא סוד החסד) שבורות בין העמים, דרום דרום, אני משביע אותך, שתעורר את אברהם אוהבי (שהיה מושרש בחסד שבדרום), ואמור לו איך נפלו בניו בגלות ונתפזרו בין שונאיהם, ותבכו ותספדו עליהם, דרום דרום אני משביע אותך, שתשמור את בני אהובי נפשי, כשיתפזרו בתוכך".

"צפון צפון, דהיינו מלאך גבריאל השולט בצפון, תתעורר בקול בכייה ומספד ואבל ויגון על בני, ואמור ליצחק שנעקד על מזבחי (שהיה מושרש בגבורה שבצפון), איך הולכים בניו בגלות, ואיך נפלו בחרב (בא לרמז לו על שברך את עשו שהוא אדום, "על חרבך תחיה"), אבל לא תאמרו זאת ולא תודיעו זאת ליעקב אביהם, שלא יתהפך העולם ברגע'. (אולי הטעם כי יעקב היה לו צער גידול בנים יותר מאברהם ויצחק, ואם היה יודע שבניו הלכו בגלות והם בצער גדול, אז היה מרעיש עולמות והיו מתעוררים רחמים העליונים עד שהיה מוכרח לבא משיח שלא בזמנו, ואז יתהפך העולם ברגע, כעין מה שמובא במס' בבא מציעא דף פ"ה: עיי"ש).

"מערב מערב, דהיינו מלאך רפאל השולט במערב, תתעורר אל נאקת חללים ומלחמות החזקות של בני, התעורר אל השכינה שבמערב, שהיא אהובתי יונתי תמתי, איך הולכים בניה בגלות, ואיך מתפזרים לכמה רוחות העולם'".

עוד אמר הקב"ה אל השכינה: "אחותי רעיתי, הרעיה שלי אהובת נפשי, מה נעשה עם בנינו, ומה יעשו הם בגלות לבדם, אבל אהובתי אחותי, אומר לך, אם ברצון עולה עליך (דהיינו אם ברצונך הוא), את תהי רובצת עליהם, והכנפיים שלך תהיינה פרושות לד' רוחות העולם לשמור אותם, אני משביעך בתי יחידתי, שתלכי עמהם ולא תעזבי אותם, ותכסי עליהם בד' רוחות העולם, ואם לא תעשי כך, הם יאבדו מן העולם ח"ו".

(פירוש הפסוק המובא לקמן: "כה אמר ה', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים" - הנה בשמי מרום נשמע קול והוא יללת בכי מר, "רחל מבכה על בניה" - הקול הוא של רחל אמנו אשר מבכה על בניה שגלו לבין האומות, "מאנה להינחם על בניה" - היא ממאנת לקבל תנחומין על בניה, "כי איננו" - כי אין מי שנשאר בארצו כי כולם גלו. (על פי מצודות)).

אמר אליהו לרבי שמעון: "מה אומר לך רבי, באותה השעה שכנסת ישראל שמעה זאת, הרימה קולה, ונזדעזעו ח"י אלף עולמות, והקב"ה עמה, ואז נאמר: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה", ואז כשבאו הפורענויות נאמר בהקב"ה: "ויקרא אדנ"י אלהי"ם צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד" - פי' שיספדו ויבכו על גלותן של ישראל.

מי ראה ערבוב שבכל הרקיעים, מי ראה הבלבול והמספד שהיה שם, עד שכל צבאות השמים חשבו שכל העולמות יתהפכו.

אמר לה הקב"ה לכנסת ישראל: "בתי יחידתי שלי, תלכי לחפות ולשמור עליהם, ולדור עם בנינו", אמרה ליה השכינה להקב"ה: "רבון העולם לא אלך עימהם, אחר שגידלתי אותם ותיקנתי אותם והגדלתי אותם, אהיה רואה את שונאיהם שמכלים אותם, ואתה תשכח אותנו שם בגלות". אז נשבע לה הקב"ה להקים אותה, ולגאול את ישראל, ולהוציא אותם מן הגלות, כמו שנאמר: "כה אמר יהו"ה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם ה', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם ה'" (פירוש: יש לך מקום לצפות לאחרית טוב לבני, כי בגמול זה ושבו בנים לגבולם), ועל הבטחה זו יצאה השכינה מלפניו.

כיון שיצאה השכינה מלפני הקב"ה, פתח הקב"ה על כל צבאות השמים ואמר: "איכה יועם זהב" - איך יכהה מראית הפנים המצהיב כזהב, וכן את כל הקינה של פרשת "איכה", הקב"ה בלבדו אמר לה ולאחר שסיים את הקינה, קשר הקב"ה ברית של אהבה עם השכינה הקדושה, על ידי הקינה ההיא (ורצונו לומר: שעל ידי הקינה התנחם הקב"ה קצת, לפי שהשכינה הסכימה ללכת עם ישראל בגלות), ואז חתמו את פתקי הגזרות כמה זמן יהיו ישראל בגלות.

תְּפִלַּת הַסָּנֵגוֹרְיָא
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּעֲשֶׂה עִמָּנוּ אוֹת לְטוֹבָה לְמַעַן שְׁמֶךָ, וּבִזְכוּת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלָּמַדְנוּ לְפָנֶיךָ (אם אמר גם מזמורי תהלים [תיקון הכללי] יוסיף) וּמִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים שֶׁנִּקְרָאִים זְמִיר עָרִיצִים, וּמַכְרִיתִים כָּל הַחוֹחִים וְכָל הַקּוֹצִים הַסּוֹבְבִים אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה הָעֶלְיוֹנָה), שֶׁתִּזְכּוֹר לָנוּ וּלְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל זְכוּת אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, וּזְכוּת שִׁבְעָה כּוֹרְתֵי בְרִית: אַבְרָהָם, יִצְחָק, יַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, פִּינְחָס, וְדָוִד (שֶׁאָמַר מִזְמוֹרִים אֵלּוּ לְפָנֶיךָ), וּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְעוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ מִיּוֹם בְּרוֹא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה, וּתְמַלֵּא בַקָּשָׁתֵנוּ וּתְחִנָּתֵנוּ זֹאת הַיּוֹצֵאת מֵעִמְקֵי מֵיתְרֵי לְבָבֵנוּ, וְיָדַעְנוּ בְעַצְמֵנוּ מִיעוּט עֶרְכֵּנוּ וְשִׁפְלוּתֵנוּ, גּוּף נָגוּף מָלֵא אֲסַפְסוּף, וּבְאֵיזֶה פָנִים נַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ? מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא! כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי יי אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא". וְאִם עַל עַצְמֵנוּ אֵין אֲנַחְנוּ רְאוּיִים לְבַקֵּשׁ, כָּל שֶׁכֵּן עַל אֲחֵרִים, אָמְנָם בְּחַסְדְּךָ בָטַחְנוּ כִּי לֹא תְשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ, כַּכָּתוּב: "כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ". "קָרוֹב יי לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת", "כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יי". וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעַ.

אָנָּא יי! עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל, זֶה כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים שֶׁהֵם מְפֻזָּרִים בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, וְנִרְדָּפִים מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, וּמְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים אוֹתָם בְּאָמְרָם: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיכֶם? הַבֵּט נָא וּרְאֵה וְחוּס וַחֲמֹל עֲלֵיהֶם בְּחֶמְלָתְךָ, וּרְאֵה אֵיךְ הֵם תָּמִיד מוֹסְרִים עַצְמָם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, סוֹבְלִים חֳלָאִים, וְגָלֻיּוֹת, וּרְדִיפוֹת, וְעִנּוּיִים וּמַכְאוֹבִים, וְכַמָּה מִינֵי מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, אַךְ וְרַק עֲבוּר שֶׁהֵם מְיַחֲדִים שִׁמְךָ וְעוֹשִׂים מִצְווֹתֶיךָ, וְאַף אָמְנָם אִם הִמָּצֵא יִמְצָא חַס וְשָׁלוֹם חוֹטְאִים לְפָנֶיךָ, זֶה מֵחֲמַת וְסִבַּת שְׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁבָּרָאתָ בְּקִרְבָּם, אַךְ לֹא לְהַמְרוֹתְךָ הֵם מִתְכַּוְּנִים, וּבְכָל זֹאת תֵּיכֶף וּמִיַּד הֵם מִתְחָרְטִים עַל אוֹתוֹ חֵטְא וּמִתְוַדִּים בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וּמְבַקְּשִׁים אֶת פָּנֶיךָ וּסְלִיחָתְךָ. וְאֵין לְךָ רֵיק בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מָלֵא מִצְוֹת כָּרִמּוֹן, אֲשֶׁר בָּזֶה מַכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. וְאֵין לְךָ עֲבַרְיָן גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מַקְרִיב נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, וּמוֹסֵר עַצְמוֹ לְמִיתָה לְהַצָּלַת עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הַמִּצְוָה הַזֹּאת שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ "כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא", וְהִיא יְכוֹלָה לְהַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדוֹ, וְהִיא מְכַפֶּרֶת עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו.

נָא אָב רַחְמָן! הַבֶּט־נָא בְּכָל הָאֻמּוֹת, הַאִם יֵשׁ לְךָ עֵדָה נֶאֱמָנָה וּשְׁלֵמָה כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל? שְׁאָר הָאֻמּוֹת, אַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם כֻּלָּם מְיֻשָּׁבִים עַל אַדְמָתָם וּבְמַלְכוּתָם, בְּכָל זֹאת "וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו (וּפָנָה לְמַעְלָה") וְגוֹ', וְהֶחֱלִיף בֶּאֱמוּנָתוֹ. אֲבָל עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל זֶה כְאַלְפַּיִם שָׁנָה גּוֹלֶה וְנִדָּח בֵּין הָעַמִּים כַּעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בְּלִי מֶלֶךְ וְשָׂרִים, תַּחַת עוֹל אֲדוֹנִים זָרִים וְאַכְזָרִים, וּבְכָל זֹאת מַאֲמִינִים בְּךָ וּבְשִׁמְךָ וְנֶהֱרָגִים עַל יִחוּדְךָ וְתוֹרָתְךָ, וּמְקַיְּמִים בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה אֶת כָּל מִצְווֹתֶיךָ, וַאֲפִלּוּ בְּכֶסֶף רַב יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִכְּפִי יְכָלְתָּם, בִּכְדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנֶיךָ. וּבְכָל מִדּוֹתֶיךָ עִמָּהֶם מוֹדִים לִשְׁמֶךָ, וּמַצְדִּיקִים עֲלֵיהֶם דִּינֶךָ, וּמְיַחֲלִים לִתְשׁוּעָתֶךָ, וּכִדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: אֲבָל יִשְׂרָאֵל אִנּוּן קְיָמָא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בְהַאי מִדָּה וְלֹא מַכְחִישִׁין בֵּהּ, וּבְגִין דָּא, בְּמִדָּה דָּא יִתְפָּרְקוּן, הָדָא הוּא דִכְתִיב: "וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ", וְעָנִי לִשָּׁנָא דְעִנּוּי. [אבל ישראל הם קיום הקב"ה בזו המידה (עניות), ולא מכחישים בו. ומפני זה במידה זו יגאלו, זה הוא שכתוב "ואת עם עני תושיע" ועני לשון עינוי]

וּבְכֵן, עַד מָתַי אַתָּה מִתְרַחֵק מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל? עַד מָתַי תִּזְנַח עֲדַת סְגֻלָּתְךָ? עַד מָתַי לֹא תִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִית רִאשׁוֹנִים, בְּרִית אֲבוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר אֲהֵבוּךָ? עַד מָתַי תַּחְרִישׁ וְלֹא תִנְקֹם אֶת נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ? עַד מָתַי לֹא תְּקַדֵּשׁ שְׁמֶךָ בָרַבִּים הַמְּחֻלָּל בֵּין הַגּוֹיִם, וְלֹא תָּחוּס עֵינְךָ עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲהוּבָתֶךָ וּרְחוּמָתֶךָ, אֲשֶׁר בְּעֵת שֶׁשִּׁלַּחְתָּהּ עִם בָּנֶיךָ בְנֵי רְחוּמֶיךָ נִשְׁבַּעְתָּ לָּהּ שֶׁתִּפְרֹק אוֹתָהּ וְאֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, כִּדְאִיתָא בְּאוֹמָאָה עֲלָךְ בְּרַתִּי יְחִידָתִי, דִּתְהַךְ בַּהֲדַיְהוּ וְלֹא תִשְׁבּוֹק לוֹן וְתַחְפִּי עֲלַיְהוּ בְאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִם לָא יִתְאַבְּדוּן מֵעָלְמָא. אָמְרָה לֵהּ: מָארֵי דְעָלְמָא, לָא אֵיהַךְ! בָּתַר דְּרַבִּית לוֹן, וְתַקֵּינִית לוֹן וְגַדֵּילִית לוֹן, אֱהִי חָמָאת לְשַׂנְאֵיהוֹן דְּאַכְלֵי לוֹן, וְתִנְשָׁא לָנָא תַמָּן? כְּדֵין אוֹמֵי קֻדְשָא בְרִיך הוּא לָהּ לַאֲקָמָא לָהּ וּלְמִפְרַק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וּלְאַפָּקָא לוֹן מִגָּלוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר: "כֹּה אָמַר יי מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יי וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יי וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם", וְעַל דָּא נְפָקַת מִקַּמֵּהּ. [אני משביעך בתי יחידתי (הקב"ה לכנסת ישראל היא השכינה), שתלכי עמהם ולא תעזבי אותם, ותכסי עליהם בד' רוחות העולם, ואם לא תעשי כך, הם יאבדו מן העולם. אמרה לו (השכינה לקב"ה): ריבון העולמים לא אוכל ללכת עמהם, כי אחר שגידלתי אותם ותקנתי אותם והגדלתי אותם, אהיה רואה את שונאיהם שמכלים אותם, ותשכח אותנו שם בגלות. אז נשבע לה הקב"ה להקים אותה ולגאול את ישראל כמו שנאמר "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מן דמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב, ויש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם". ועל הבטחה זו יצאה השכינה מלפניו].

וְלָמָּה לֵית אַנְתְּ דָּכִיר לָהּ [ולמה אתה לא זוכר לה]? וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר קָרָאתָ אוֹתָם: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל", "בָּנִים אַתֶּם לַיי אֱלֹהֵיכֶם"? לָמָּה לֹא תְרַחֲמֵם כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים וּתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ עֲלֵיהֶם? וְאִם לֹא לְמַעֲנָם, עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתְךָ הַשְּׁמוּרָה בְּקִרְבָּם, וְאִם לֹא, עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁכִינָתְךָ הַסּוֹבֶלֶת עִמָּהֶם, כְּדִכְתִיב: "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר".

שְׁכִינַת עֻזְּךָ צוֹעֶקֶת בְּמָרָה וּמְלַמֶּדֶת זְכוּת עֲלֵיהֶם בְּאָמְרָהּ: מָארִי, מָארִי, הֱוֵי דְכִיר בְּכַמָּה בְנִין קַדִּישִׁין קָאִימְנָא קַמָּךְ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, כְּיוֹמֵהּ דְּדָוִד וּשְׁלֹמֹה בְרֵיהּ? לֵית אַנְתְּ דְּכִיר כַּמָּה טָבָאן דְּעַבְדֵי קַמָּךְ. אִית לָךְ לְמִדְכַּר חוֹבִין וְלָא תִדְכַּר זַכְוָן. בָּעֵינָא עֲלָךְ - לֵית אַנְתְּ, בָּעֵינָא עַל בְּנַאי - לֵית אִנּוּן [אדוני אדוני אנא זכור בכמה בנים קדושים עמדתי לפניך בכל דור ודור בימי דוד ושלמה בנו, וכי אין אתה זוכר כמה מעשים טובים עשו לפניך, וכי יפה לפניך לזכור את העונות ולא תזכור את הזכויות. אבקש אותך – ואינך, אבקש את בני – ואינם].

הַבֵּט וּרְאֵה, "עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ. וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ", וּכְשֶׁאָדָם מִצְטָעֵר, הַשְּׁכִינָה מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת: קַלֵּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלֵּנִי מִזְּרוֹעִי, אוֹי לִי כִּי בָנַי יְצָאוּנִי וְאֵינָם. הַאִם יֵשׁ לְךָ צַעַר גָּדוֹל מִזֶּה? אֲשֶׁר שְׁכִינַת עֻזְּךָ שׁוֹכֶבֶת עַד הֶעָפָר, וְכָל הַגּוֹיִם חִלְּלוּהָ, וְהִיא מִתְפַּלֶּלֶת וּמִתְחַנֶּנֶת לְפָנֶיךָ: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ"! בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, וְדִין תּוֹרָה הוּא [רמב"ם הלכות אישות פי"ד הל' י"ח]: אִשָּׁה שֶׁנִּשְׁבֵּית חַיָּב בַּעֲלָהּ לִפְדּוֹתָהּ וּלְהַחְזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ, וְלָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַאֲמָתֶךָ? וְאַתָּה מַחֲרִישׁ וּמִתְאַפֵּק וְרוֹאֶה בְּצַעֲרָהּ וְשׁוֹתֵק, בְּעֵת שֶׁעָלֶיךָ מֻטֶּלֶת חוֹבַת הַפְּדוּת וְהַפֻּרְקָן? וְאַל תֹּאמַר בְּחַטֹּאתָם נָפְלָה בַגָּלוּת, כִּי כְבָר לָקוּ שֶׁבַע עַל חַטֹּאתָם וּבְכֶפֶל כִּפְלַיִם, וְהֵן עַתָּה, כֻּלָּם צַדִּיקִים וַחֲסִידִים וְנֶהֱרָגִים עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מַלְכָּא בְלָא מַטְרוֹנִיתָא לָאו שְׁמֵהּ מַלְכָּא (זהר ח"ג דף ס"ט ע"א). וַאֲפִלּוּ בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא זָזָה שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ [כמבואר במדרש רבה שמות פרשה ב' אוֹת ב'], הֲלֹא הִיא שָׁם מְקַנֶּנֶת, בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְשִׁפְחָה בִישָׁא כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ הִיא יוֹשֶׁבֶת בִּפְנִים. הַאִם יֵשׁ לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה? וְלָמָּה לֹא תָּחוּס עֵינְךָ עַל אֲמָתֶךָ? וְתִפְרוֹק שְׁכִינְתָּא מֵעַפְרָא וְתָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת. וְאִם אִי אַתָּה עוֹשֶׂה לְמַעֲנָהּ, עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ, כַּכָּתוּב: "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה" בֵית יִשְׂרָאֵל, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי". וּבְפֻרְקָנָךְ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל כַּבְיָכוֹל לְךָ הַפֻּרְקָן.

וַהֲכִי אִיתָא (בזהר־חדש דף צ') שֶׁאִם אַתָּה (הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא) מַצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּת, לְךָ בְּעַצְמְךָ אַתָּה מַצִּיל, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַיי הַיְּשׁוּעָה"! לָכֵן קוּם נָא, וֶאֱזֹר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ, וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, וְהַחֲזֵר הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ, וּבֵיתְךָ בְנֵה עַל מְכוֹנוֹ, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְהֵרָה תַצְמִיחַ, וְנִדְּחֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל תְּקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ, שָׂשִׂים בְּבִנְיַן עִירְךָ וּשְׂמֵחִים בַּעֲבוֹדָתְךָ, וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

וּבִזְכוּת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹתֶיךָ שֶׁל רַחֲמִים הַכְּתוּבוֹת בְּתוֹרָתֶךָ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "יי | יי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה". וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר : "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם", וּשְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה, בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. אָמֵן וְאָמֵן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יי צוּרִי וְגוֹאֲלִי: