רבי ישראל אבוחצירא - הבבא סאלי
"ראה הקדוש ברוך שהצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור". זכה דורונו שהקדוש ברוך הוא נטע בתוכו את אחד מגדולי הצדיקים שעמדו לעם ישראל, האי סבא דמשפטים, נזר ישראל ותפארתו, פאר הדור והדרו, המנורה הטהורה, אספקלריא המאירה, מגזע אראלים ותרשישים, ראש גולת אריאל, ענוותן כהלל, לו דומיה תהילה, רבנו רבי ישראל אביחצירא הנקרא בפי כל ה"בבא סאלי", זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אמן.ה"בבא סאלי", אבי התפילה של עם ישראל, בכל שנות חייו מסר עצמו עבור עם קודש, כאב את כאבם ובכל צרתם לו צר. מכל שכבות הציבור נהרו אליו לאלפים ורבבות, את כולם קיבל בסבר פנים יפות, הקרין מלוא אהבתו לכל אחד אחד, שפע ברכות וישועות הוריק עליהם מעמקי ליבו וברכותיו הקדושות לא שבו ריקם, פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, תמך באביונים ואלמנות, חיתן יתומים ויתומות, לכולם היה כאב רחום וחנון.
בשיא פריחתה של יהדות מרוקו האיר הקב"ה את שמשו של רבנו ישראל, שנולד בראש השנה דשנת תר"ן בעיירה תפילאלת, לאביו הקדוש והטהור רבי מסעוד בן רבי יעקב אבוחצירא, ה"אביר יעקב" זכותו תגן עלינו. רבי מסעוד ורעיתו מרת עישה שמרו על הילד בשמירה יתירה, כי ידעו שיגדל ויהיה למאור ישראל, את עריסתו הצמידה אמו הצדיקה לקיר בית המדרש שדברי התורה יקלטו באוזניו בעודו רך בשנים.
משחר נעוריו התקדש בסילודין לעבודת בוראו, ומיום ליום עלה במעלות הקדושה והטהרה. כבר בגיל ששה שנים כיסו הוריו הקדושים את פניו בצעיף בעת יציאתו מן הבית, שלא יכשל חס ושלום במראות אסורות הפוגמות בקדושה. בד בבד הגדיל חילו בתורה הקדושה, כאשר ביום ובלילה עסק בתורה הקדושה ללא לאות, עד שהיה בקי בכל מכמני התורה מפשט רמז דרוש וסוד.
בעודו בגיל שש עשרה נתמנה לריש מתיבתא של ישיבת "אביר יעקב" בתפילאלת עיר הולדתו, לאחר כשלושה שנים, אחר פטירת אביו הגדול, רבי מסעוד, הוכתר רבי ישראל כראש הישיבה והינו בן תשע עשרה שנים בלבד. בישיבה נתגלה כגדול בתורה, אולם רבנו בענוותנותו הסתיר את הדברים, וזה הסיבה שלא פרסם דבר מחידושיו.
בגיל שלושים, עם הסתלקות אחיו הקדוש רבי דוד, מונה רבי ישראל לאבד"ק ממלא מקום אבותיו בהנהגת הקהילה הקדושה והיתה מצודתו פרוסה על כל תפילאלת ומחזותיה.
בשנת תרפ"א, בהיותו בן שלושים ואחת עלה בפעם הראשונה לארץ וכבר אז קבלוהו בירושלים בהתלהבות גדולה. שנה שלמה שהה בארץ ובשובו נתבקש לעמוד גם בראש העדה, לאחר שאחיו, רבי דוד, נהרג בידי פורע ערבי. בנו - רבי מאיר נתמנה לראש הישיבה. רבי דוד היה גדול בתורה ונתפרסם בספרו "שכל טוב" בשני חלקים ו"פתח האהל" בשלושה חלקים.
רבנו היה אז למאור לכל יהודי מרוקו ומכל קצווי הארץ פנו אליו בשאלות הלכתיות. הסמכות ההלכתית שלו היתה קובעת והפניות אליו כאל מורה הדור - "החכם השלם והכולל, הדיין המצוין, ריש מתא וריש מתיבתא". כמנהיג העדה לא חת מפני איש והיה תקיף בהנהגתו. גם המושלים הערבים נהגו בו כבוד רב ונענו לבקשותיו. נהג בקדושה עילאית. יום-יום, בקיץ ובחורף, היה טובל במקווה ולפעמים היו המים קפואים והיה צריך לשבור את גזיזי הקרח וכל זאת לא מנע ממנו את טבילת הטהרה. הטבילה היתה נעשית בייחודים שונים ובכוונות הקבלה. בכלל הקפיד על עניינים שונים, כדרכם של אדמו"רי החסידות ולא בכדי הכתירוהו הכל בתואר אדמו"ר. כך לא הרשה למגולחי זקן להתפלל עמו במניינו המצומצם לאחר שחזר מהמקווה. אף לקח "פדיונות" כמנהג אדמו"רים. הרבה בצומות ובסיגופים. רוב שעות היום עסק בתורה ובקבלת המבקשים את ברכתו והסתפק בשעתיים-שלש שעות שינה.
אגדות ללא ספור מסופרים בין יהודי מרוקו על תפילותיו שעשו פרי וחולים רבים שנתייאשו הרופאים מהם, נרפאו בתפילותיו. בהיותו בארץ נתפרסם שמו גם בין יהודי אשכנז ורבים מהם, בתוכם גדולי תורה ויראה, נסעו אליו להתבשם מתורתו ולהתברך מתפילותיו. אף הם מספרים סיפורי מופת ותופעות של רוח הקודש.
בשנת תשכ"ד, לאחר שרוב בניו כבר עלו לארץ, עלה גם רבנו לארץ, כשמאות מלווים אותו בנמל היציאה. בבואו התיישב ביבנה, שבה התגורר חתנו רבי אברהם אבוחצירא - בן אחיו רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל רבה של רמלה. מיבנה עבר לאשקלון. מעניינת הסיבה: אחד מגדולי התורה שבעיר, פגע בכבודו של רבי ישראל בעל שם טוב - מייסד החסידות. אמר רבנו: "עיר שפוגעים בה בכבודו של הבעש"ט - לא אשב בה!" מאשקלון עבר בשנת תש"ל לעיירה נתיבות, שזכתה להיות עיר התורה והקדושה בזכותו של רבינו.
לאחר סעודת ההילולא של סבו ביום כ' בטבת חש ברע. הוא הובל לבדיקות לבית חולים ואיש לא שיער כי אלה הם ימיו האחרונים. בבית החולים הוחלט לאשפזו וכל בית ישראל החל מתפלל לשלומו. בבית החולים ביקש ממלווהו שיאמר את התפילות של שבת ושפתיו דובבו אחריו.
במוצאי שבת היו בני המשפחה ליד מיטתו. הרופאים היו אופטימיים, אולם בבא סאלי השמיע דברי פרידה וראו כי עושה הוא הכנות להסתלק מן העולם, שפתיו דובבו ומה שהצליחו לקלוט היה: "תהא הליכתי כפרה לצרות עם ישראל". ביום ראשון בבוקר, מעט לפני השעה 8, ד' בשבט תשד"מ נסתלקה נשמתו לגנזי מרומים.
אלפים מכל גווני הציבור ליווהו בדרכו האחרונה, וציונו הפך למוקד תפילה לכלל ישראל.
"סנגורם של ישראל" - הבבא סאלי כל חייו היו מקשה אחת של אהבת ישראל, מסר עצמו עבורנו כל שנות חייו ואף בהסתלקותו, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, גם עכשיו מתפלל על צרות עם ישראל ולהחשת גאולת עולמים. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
ספרו "אהבת ישראל" - ביאורים ופירושים נפלאים על קכ"ז מצוות הרמוזים במצות "ואהבת לרעך כמוך" וכן דרושים ובסופו ד"ת מפי השמועה. (נכתב על פי ספרים, הבבא סאלי, "ארזי הלבנון" ועוד)