רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג (מכונה ע"ש ספריו שפע חיים ודברי יציב, ד' בשבט ה'תרס"ה - ט' בתמוז ה'תשנ"ד היה האדמו"ר הראשון של חסידות צאנז-קלויזנבורג, חסידות שמקורה בחסידות צאנז. עמד בראש החסידות משנת 1946 ועד לפטירתו בשנת 1994. מייסד קריית צאנז בנתניה ובית חולים לניאדו.

הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם הוא בנו של רבי צבי הירש הלברשטאם (1851 - 1918) שהיה אב בית דין רודניק, נין לרב חיים הלברשטאם (בעל ה"דברי חיים") מצד אביו ובן נינתו של הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב (ה"בני יששכר"). היה ידוע עוד בילדותו כעילוי ונבחן על הש"ס בגיל 13. בגיל 14 התייתם מאביו, שממנו למד את עיקר תורתו. באותה שנה גם הוסמך להוראה.

התחתן עם קרובת משפחתו פסיה טייטלבוים, בתו של האדמור מסיגט הרב חיים צבי טייטלבוים, ונולדו לו אחד-עשר ילדים. בגיל 21 נתמנה לרב בקלויזנבורג (כיום קלוז'-נאפוקה) ברומניה, ועמד שם בראש הישיבה. בשואה נשלח לאושוויץ. אשתו ואחד-עשר ילדיו נספו בשואה. לאחר השואה החל בהקמת מוסדות תורה במחנות העקורים. ב1946 הגיע לארצות הברית לגייס כספים לעזרה לניצולי השואה והקים במקסיקו ובניו יורק מוסדות תורה שיועדו לניצולי השואה שהיגרו לארצות הברית. הקים משפחה חדשה עם חיה נחמה, בתו של הרב שמואל דוד אונגר - אב"ד נייטרא, ונולדו לו שבעה ילדים. ב-1955 ביקר לראשונה בארץ ישראל והחליט להקים את הקריה החסידית קריית צאנז בנתניה. ייסד את חסידות צאנז-קלויזנבורג ואת מפעל הש"ס. הוא ייסד גם את בית חולים לניאדו בנתניה בעקבות נדר שנדר בתקופת השואה, שאם יינצל מהתופת ינסה תמיד להציל יהודים. בית החולים משמש את תושבי נתניה והסביבה. נפטר בט' בתמוז ה'תשנ"ד. את מקום האדמו"רות תפסו בניו המשמשים שניהם כאדמו"רים (אחד בישראל והשני בארצות הברית), ועוד אחד מחתניו.

האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג - רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם נולד ברודניק שבגליציה בשנת ה'תרס"ד, להורים אשר לשניהם ייחוס משפחתי מפואר, אביו רבי צבי הירש אב"ד רודניק היה בנו של רבי ברוך מגארליץ ונכדו של רבי חיים בעל ה'דברי חיים' ומייסדה של חסידות צאנז. אמו, מרת חיה מנדל, אותה כינה בקונטרס הצוואה 'הצדקת המפורסמת' הייתה דור חמישי לבעל ה'בני יששכר' - הרב הקדוש רבי צבי אלימלך שפירא ודור שישי לצדיק רבי צבי הירש אפשטיין בעל ה'עטרת צבי'.

אביו של רבי יקותיאל יהודה שהבחין כי בנו עילוי ומבורך בכישרונות נדירים, הקדיש את מיטב כוחותיו כדי לחנך בעצמו את בן זקוניו, אולם ימי שהותם יחד לא ערכו זמן רב, כאשר הגיע לגיל בר המצווה נפטר האב, אך פלא הוא שכבר אז הספיק לקבל ממנו אוצרות של חכמה ודעת, בהם סודות ורזים שנמסרו ליחידי סגולה שבכל דור מפה לאוזן.

מלבד יכולתו לחדש ולפלפל בחידושי תורה, כשעוד למד בחדר הצטיין רבי יקותיאל יהודה במידות נעלות מאין כמותם. כאשר העלה זכרונות מימים אלה הביא דוגמא אישית מעצמו להנהגה נהדרת שמצידו ראה בה את נחלת כל הילדים, "רגיל הייתי בטבע מגיל רך, שכאשר הבאתי איתי ל'חדר' מן הבית שלוש פרוסות של מיני מזונות, נתתי שתי פרוסות לחבר מבית עני שלא היה לו, והסתפקתי לעצמי בפרוסה אחת ואם לא הבאתי אלא רק פרוסה אחת נתתי אותה כולה לחברי ולא אכלתי מאומה ... כי איככה אהיה מסוגל לאכול כשחברי רעב ואין לו מה לאכול, ומידה זו של רחמנות השרישו בי אבא ואמא מיום שנולדתי, כזה היה טבע התינוק בכל בית יהודי בימים ההם."

מפחד שלא יקום באשמורת הבוקר להמשיך בלימוד תורתו, ירד מן המיטה הנוחה והרכה שהציעה לו אמו וישן על הרצפה הקרה כשהוא רועד מקור. הנהגתו זו הדאיגה את אמו שחששה לבריאתו של בנה הקטן והלכה לבקש את הדרכתו של הגאון רבי שמואל ענגיל, במכתב ששלח לעילוי הצעיר ביקשו בכל לשון של בקשה היות ויתום הוא, למען אמו האלמנה ולמען בריאתו, שלא ילמד בהתמדה רבה כל כך שמא יפגע בבריאותו חס ושלום.

מלבד אביו, גם אחדים מגדולי התקופה היו שותפים בעיצוב דמותו הרוחנית של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, הבולט שבהם הוא הגאון הקדוש רבי דוד צבי (טאבלי) זעהמאן מקהילת הקודש דוקלא, מחבר השו"ת 'קב זהב' ו'מנחת סולת', שהסמיכו להוראה ואותו מכנה רבי יקותיאל בתואר 'אלוף נעורי'. מלבדו למד גם אצל רבי איציקל, ריש מתיבתא בקליינווארדין, אצל רבי משה צבי לנדא, ואצל רבי משה חיים סגל בעל 'לחם רב השלם' שהיה מגדולי תלמידי החכמים באותו הזמן.

זמן מה לאחר פטירת אביו יצא רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מבית אמו ברודניק אל מרכזי התורה הגדולים שבגליציה ופולין ושמו נתפרסם כ'עילוי מרודניק'. בפולין למד בשיעוריו של הגרי"ז סלובייצ'יק, התקרב אל האדמו"ר המופלא רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא ואל האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' ואל עוד אישים מפורסמים מגדולי התורה. כאשר הוזכר דבר הצעת מינויו לרבנות בעיר רודניק במקום אביו כתב הגאון רבי מאיר אראק בעל 'מאורי יושר': "אילו איישר חילי הייתי גוזר עליו שימשיך הלאה לשקוד על דלתות התורה ללא שום הפרעות וטרדות של רבנות וכיו"ב, כי אז אולי יזכה הדור להתברך בגאון מווילנה חדש.

בשנת ה'תרפ"א נשא לאישה את הצדקנית מרת פאסיל בתו של האדמו"ר רבי חיים צבי טיטלבוים – ה'עצי חיים', רבה של העיר סיגוט ונצר לבית צאנז מצד אמו, בהיותה נכדת ה'דברי חיים' ויחדיו הקימו בית מפואר כאשר במהלך השנים נולדו להם אחד עשר ילדים.

סיבות ועיכובים שונים מנעו מרבי יקותיאל יהודה לקבל את עול רבנות רודניק, ובשנת ה'תרפ"ו כשהוא כבן עשרים שנה בלבד נתמנה כאב ביד הדין בקהילת קלויזנבורג שברומניה, שם פעל רבות לחיזוק הדת בעיר שכן באותה עת חלה הידרדרות רבה מבחינה רוחנית במיוחד בקרב הדור הצעיר עקב שטף רוח ההשכלה שסחפה אחריה רבים וטובים. שיאה של הירידה הגיעה עם פתיחת גימנסיה יהודית בשם 'תרבות' בה התקיימו הלימודים בשפה העברית החדשה ותוכן הלימוד היה ספוג בדעות חילוניות כפרניות. באותם ימים העיר קלויזנבורג הפכה למבצר של הציונות בטרנסילבניה.

רבי יקותיאל יהודה דאג לכונן מערכת ענפה של כשרות המאכלים ושחיטה למהדרין זאת תחת פיקוחו האישי, הוא הקים 'תלמוד תורה כללי' עבור ילדי תינוקות של בית רבן בגיל הרך שלא היה קיים עד בואו בצורה מסודרת, ובעצמו ביקר כמעט כל יום שם והשתעשע עם התלמידים, בהתייחסותו הרחמנית של רבי יקותיאל יהודה ליהודים התועים השכיל להשפיע עליהם שלא לשלוח את ילדיהם ל'תרבות' אלא לתלמודי תורה חרדיים ועם הזמן התדלדל מספר התלמידים ב'תרבות' והוא נסגר.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה היה רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם כבן שלושים וחמש, בשנותיה הראשונות של המלחמה כשיהודי פולין וליטא כבר נרצחו והושמדו ברבבותיהם הוסיפו עדיין יהודי הונגריה ורומניה "ליהנות" מאורח חיים תקין זמנית, כיוון שהגרמנים עדיין לא פלשו לארצות אלו.

כל אותה העת לא הפסיק מלהתפלל ולבכות על רוע המצב כי ידע שהצרה קרובה לבוא. עד ראייה שהתארח אצל רבי יקותיאל יהודה בתקופה ההיא והיה בקרבתו סיפר שפעם הבחין כי הרב אינו טועם כלל ממאכלי השבת ורק משים עצמו כאילו היה מברך ואוכל, לאחר דרישה וחקירה יסודיים נתברר לו שהרב שרוי בתענית מפני שהראו לו בלילה בשנתו מראות ובשורות קשות שעל פי דין מתענים עליהם אפילו בשבת, ומכיוון שלא רצה להבהיל את הציבור היה עורך לפניהם את שולחן 'הטיש' כרגיל בשירות תשבחות ודברי תורה כאילו לא אירע דבר.

כאשר נכנס הצורר הנאצי לקלויזנבורג החל רבי יקותיאל יהודה להתגלגל ממדור גיהינום אחד למשנהו, עד שנשלח למחנה ההשמדה אושביץ. בתקופת אימים זו התגלתה התנהגותו המופתית ממש בבחינת תופעה יוצאת-דופן שלא ניתן להשיגה בשכל האנושי.

בשיא היגון והצרות לא חדל מללמוד, להתפלל ולקיים מצוות שבין אדם לחברו. סיפר אחד משרידי הגטו כי עמד בעקשנות נוראה גם בתנאי רעב קשים ביותר ורפיון הגוף לא לאכול טריפה, להניח תפילין בכל יום (אותם החביא בסיכון רב), לארגן תפילה בציבור, לא לאפשר לקלגסים הנאצים לגלח את זקנו בתער על אף המכות הנמרצות שהפליאו בו והוא שותת דם, להימנע בתחבולות שונות ומשונות מחילול שבת. יחד עם זאת, לא הניח לאחר לעשות את מכסת העבודה המוטלת עליו.

כל זה הגביר את חמתם של אנשי הקאפו שהציקו לו מאוד והפליאו בו את שבטם. גם כשרמסו אותו ברגליהם, היה לוחש: "צדיק הוא השם כי פיהו מריתי", או שהיה אומר: "תהא מתתי כפרתי" או "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקים בשמחה...". התנהלות זו הביאה אט אט לשינוי אף ביחסם של אנשי הקאפו אליו, עד שיצאו לו מוניטין של איש קדוש ובמקום להציק לו, הרבה מהם נטו אליו חסד.

באחת ההזדמנויות סיפר שבתקופה זו התהלך עם נעלי עץ לרגליו. יום אחד נזדמנה לו נעל מרופדת ועליה חתיכת עור. כשהרימה, התברר לו שזאת חתיכת קלף מפרשיות תפילין ועליה כתוב: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם..." והוסיף: "ופרצתי בבכי... היטב חרה לי מביזיון הקודש, וגם נחרדתי מן הרמז שרמזו בזה מן השמים...".

בשואה איבד רבי יקותיאל יהודה את כל בני משפחתו ובהם אחד עשר ילדיו. כשנשאל כיצד הצליח להתגבר על ייסורי האיוב הללו, הסביר: "איבדתי את כל משפחתי, איבדתי את הכל – אבל את הקב"ה לא איבדתי".

סיפר אחד ממיודעיו כי במו עיניהם ראו איך שמקיימים בידו של הרבי את דברי חז"ל "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו". הייתה לו סייעתא דשמיא מיוחדת במינה שיוכל לקיים את המצוות אפילו בגיהינום הנאצי, "ומן השמים סובבו בהשגחה פרטית נפלאה שיהיה בידו למלא את כל תשוקות ליבו, עד שלא החסיר אפילו מנהג כשר כמו לאכול תפוח בליל ראש השנה או להדליק נרות חנוכה בשמן זית, ולאכול פירות בט"ו בשבט, שלא לדבר על כזית מצה בליל פסח, שאפייתו קשורה הייתה בשלל הרפתקאות וסיכונים".

כשהגיעו חיילי הצבא האמריקאי והודיעו של שחרורם ומתן אוכל עבורם, היה היחיד מבין קהל צפוף של עצמות ושלדי אדם מורעבים שביקש מחיל השחרור אוכל כשר בשל היותם יהודים...

מעתה ואליך החל להקים מחדש את ההריסות, הפיח רוח חדשה בניצולי השואה והקים רשת ישיבות ומוסדות תורה לבנים ולבנות בשם "שארית הפליטה" במחנות העקורים. לאחר התלבטות היכן יוכל לפעול למען היהודים הכי הרבה, החליט לשים פעמיו לאמריקה, "ארץ לא זרועה" ויש הרבה מה לעשות בה, עד שתגיע השעה לקיים את נדרו מזמן השואה לעלות לארץ ישראל אם ייצא ממנה חי.

הוא נשא לאישה את בת הגאון רבי שמואל דוד אונגר גאב"ד נייטרא, ובשנת תש"ז הגיע לארה"ב והחל לבנות מחדש את חסידות צאנז. הוא היה מי שייסד את ה"כולל" החסידי הראשון באמריקה, 'כולל אברכים אוהל משה', לזכר אחד מבניו שנהרגו על קידוש השם.

כשסיפר לו אחד ממכריו שמציעים לו לרכוש בנין יפה וכי להתרשמותו יתאים לפתוח בו סופרמרקט נושא רווחים גדולים, שאל אותו רבי יקותיאל יהודה: "ואולי יתאים הבניין לבית מדרש?!" כחסיד אמיתי של הרבי הסכים אותו יהודי מיד, רכש בכספו את הבניין והקדישו עבור ביהמ"ד הגדול דחסידי צאנז קלויזנבורג. ע"פ הוראתו נקרא הבניין 'בית ברוך' (שמו של הקונה) עד עצם היום הזה. לבית זה נהרו במרוצת השנים המוני חסידים ויהודי שארית הפליטה שלא שכחו את הטובות שגמל להם הרבי. כתוצאה מההתעוררות הכללית שחולל בציבור החרדי קמו מפעלים נוספים לתורה ויראת שמים.

בשנת ה'תש"ך עלה רבי יקותיאל יהודה לארץ ישראל ובכך מימש את כיסופיו הרבים ואת קיום הנדר שנדר. קהל עצום קיבל את פניו, מראשי אדמור"ים ועד פשוטי עמך. עוד טרם עלייתו, בביקורו בארץ ישראל, בחיפושיו אחרי מקום מתאים ורחב בו יוכל להשתקע ולכונן את 'קרית צאנז', נוסח זו שהייתה בגליציה, כזו שתהווה מוקד חי של "תורה, עבודה וגמילות חסדים", הניח את אבן הפינה לקרית צאנז בנתניה. משעלה, התיישב בה תוך שהוא מרחיב את כיווני פעילותו, על אף הקשיים שניקרו בדרכו.

מלבד הקריה הראשונה בנתניה, שהיא המרכז החסידי הגדול של צאנז גם היום, ייסדו ובנו אנשי שליחותו את 'קרית צאנז' ומוסדותיה בירושלים, את בתי החסידים, תלמודי התורה וכוללי האברכים בבני ברק, חיפה, את השיכון לאנ"ש בטבריה ואת המרכז החסידי הגדול בעיר צפת.

בשנת תשכ"ב נשא בפני התלמידים דברי פתיחה מאלפים בהם הרחיב את דיבורו בעניין החיוב הכללי המוטל על בני הישיבה לרכוש מידות טובות ולהתנהג בדרך ארץ כלפי ההורים וכל מי שגדול ומבוגר ממנו. "זה המפתח לקניין התורה", אמר. בפתיחה אחרת אמר: "שאלתי ובקשתי אשר לא רק אתם תלמדו את הגמרא, אלא שהגמרא תלמד אתכם".

ייסד את בית החולים לניאדו, בי"ס לאחיות, מוסדות ליתומים ובכך קיים את נדרו שאם יינצל מן התופת בשואה, ינסה תמיד להציל יהודים. ימים ספורים לפני פתיחת בית החולים, אמר לסגל הרפואי, בהם פרופסורים ומומחים ידועי שם, "בבואי להקים ולפתוח בית חולים חדש לאוכלוסיה הרחבה, שואף אני לא רק שיקפידו בו הקפדה מלאה על שמירת שבת וכשרות, ולא רק שיעסיקו בו רופאים מעולים ממדרגה ראשונה, אלא גם ובעיקר שכל העובדים פה יהיו בעלי לב יהודי חם! שיאהבו את החולה! שמטרתם הבלעדית תהיה ריפוי החולה ולא ריפי המחלה".

בסוף ימיו ייסד את גולת הכותרת – 'מפעל הש"ס', במסגרתו לומדים אלפי אברכים דפים רבים של גמרא רש"י ותוספות על דרך הבקיאות על מנת שירכשו ידע נרחב בתלמוד וכך יזכו ללמוד גם בעיון בצורה טובה ונכונה. שאיפתו הייתה לגדל דור אברכים שילמדו וידעו את כל הש"ס כפי שהיה בימים עברו – 'ש"ס יידן'. רשת הכוללים שייסד פרושה לא רק בארץ ועם הצלחתה המשיך בייסוד 'מפעל הש"ס העולמי'. בכוללים אלה מסיימים את הש"ס בכל שלש שנים ונבחנים בכל חודש על עשרות דפי גפ"ת בע"פ.

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם נפטר בקרית צאנז בנתניה בליל שבת קודש - ט' בתמוז ה'תשנ"ד.

את זכייתו להינצל מהתופת, להקים ישיבה מפוארת ולהעמיד דור חדש הממשיך בשרשרת הזהב של אבותינו, תלה בדבר אחד ויחיד שזקף לזכותו:"שגם בזמנים הקשים ביותר שעברו עלי, לא באתי אף פעם בטרוניה כלפי שמיא, כל גל וגל שעבר עלי - קיבלתיו באהבה".

כיום מכהן כאדמור בקרית צאנז בנתניה בנו הגדול הרב צבי אלימלך הלברשטאם. בנו השני הרב שמואל דוד הלברשטאם הוא האדמו"ר של חסידות צאנז קלויזנבורג בבורו פארק בארצות הברית. (נכתב על ידי ברק שריג ט')