קיצור שולחן ערוך אורח חיים ענייני ט"ו בשבט - כללים בברכה אחרונה, דיני ברכת בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה ושהכל, דין ברכת שהחיינו והטוב והמטיב, הלכות ערלה, הלכות כלאי האילן

סימן נ"א - כללים בברכה אחרונה, ובו ט"ו סעיפים:

(א) על פירות האילן חוץ משבעת המינים (כדלקמן סעיף ז') ועל כל פירות האדמה וירקות וכל דבר שאין גידולו מן הארץ, מברך לאחריהם בורא נפשות וכו' ואפילו אכל ושתה נפטר בברכה אחת:

(ב) ברכה אחרונה וכן ברכת המזון אין מברכין אלא א"כ אכל כשיעור דהיינו כזית, אבל על פחות מכשישור א"צ ברכה אחרונה. ועל משקין י"א דאינו חייב ברכה אחרונה אלא א"כ שתה רביעית, וי"א דגם על משקין אם שתה כזית חייב בברכה אחרונה. ולכן לצאת מידי ספיקא יש ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית או רביעית. ואין חילוק בין יי"ש לשאר משקין:

(ג) דבר שהוא כברייתו דהיינו אגוז אחד או שאר פרי ואפילו קטנית אחת, י"א אע"פ שאין בו כזית, מ"מ כיון שהוא פרי שלם מברכין אחריו ברכה אחרונה, ויש חולקין. ולכן לצאת מידי ספק אין לאבול פחות מכזית. ואם נתחלק הדבר קודם האכילה, בטל ממנו חשיבותיה ולכו"ע אין מברכין עליו ברכה אחרונה בפחות מכזית:

(ד) כל האוכלין מצטרפין לכזית. ואם אכל כחצי זית מדבר שמברכין אחריו בורא נפשות רבות וכחצי זית מדבר שמברכין עליו ברכה מעין שלש, או אפילו כחצי זית פת, מברך לאחריהן בורא נפשות. ונ"ל דה"ה אם אכל כחצי זית מפירות שמברכין לאחריהן על העץ וכחצי זית ממין שמברכין לאחריו על המחיה או כחצי זית פת (דהשתא אין כאן שום מין שברכה אחרונה שלו בנ"ר מ"מ) מברך לאחריהן בורא נפשות (עי' מחה"ש סימן ר"י סק"א). ואם אכל כחצי זית ממין שמברכין לאחריו על המחיה וכחצי זית פת, מברך לאחריהן על המחיה. ושתיה עם אכילה אין מצטרפין:

(ה) אכל כחצי זית ושהה וחזר ואכל כחצי זית, אם מתחלת האכילה הראשונה עד סוף האכילה לא היה זמן יותר כי אם כרי אכילת פרס, מצטרפים שתי האכילות ומברך ברכה אחרונה, אבל אם שהה יותר, אין מצטרפין. ובשתיה אפילו שהה פחות מזה אין מצטרפין:

(ו) שתה משקה חמה במעט מעט (כגון תה, קפה), כיון שאינו שותה בפעם אחת כשיעור, אע"פ שדרך שתייתה בכך, מ"מ אין מצטרפין ואינו מברך ברכה אחרונה:

(ז) בשבעה מינים נשתבחה א"י דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, ובתר הכי כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' ואכלת ושבעת וברכת וגו', וכיון שבלחם מבואר בתורה ואכלת ושבעת וברכת, לכן על הלחם מחמשת מיני דגן שהן חטה ושעורה המפורשין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון שהם ג"כ נכללין בחטה ושעורה מברכין אחריו בהמ"ז שהן שלש ברכות שלמות וגם ברכת הטוב והמטיב (שנתקנה אח"כ ביבנה). אבל כל שאינו לחם גמור אלא מיני מזונות מאלו חמשת מיני דגן, וכן על הגפן דהיינו יין, וגם ענבים בין לחים בין יבשים בין גדולים בין קטנים, ותאנים ורמונים וזיתים ותמרים שהם דבש האמור בתורה לפי שמהם זב הדבש, על כל אלו מברכין ברכה אחרונה ברכה אחת מעין שלש שהיא כוללת בקיצור השלש ברכות וגם הטוב והמטיב שבברכת המזון:

(ח) בברכה מעין שלש שלאחר מיני מזונות פותח על המחיה ועל הכלכלה, וחותם ונודה לך על הארץ ועל המחיה ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה. ועל היין פותח על הגפן ועל פרי הגפן, וחותם על הארץ ועל פרי הגפן ברוך אתה ה' על הארץ ועל פרי הגפן. ועל הפירות פותח על העץ ועל פרי העץ, וחותם על הארץ ועל הפירות ברוך אתה ה' על הארץ ועל הפירות (ובא"י - או אפילו בחו"ל - אם אכל מפירות א"י אומר על הארץ ועל פירותיה). אכל מיני מזונות וגם שתה יין, כולל שניהם בברכה אחת. וכן פירות ויין ואפילו ענבים ויין, פירות ומיני מזונות, או אפילו מיני מזונות ויין ופירות, כולל שלשתם ויקדים על המחיה ואח"כ על הגפן ואח"כ על העץ. וכשכולל על המחיה עם שאר מין, לא יאמר בחתימה ועל הכלכלה אלא יאמר ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן, או על המחיה ועל הפירות, או על המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות. וכבר נדפס הנוסחא בסידורים, וצריך כל איש ישראל להיות בקי בברכה זו בעל פה:

(ט) בשבת ויום טוב וראש חדש מזכירין בה מענינא דיומא. ואם שכח ולא הזכיר אין מחזירין אותו:

(י) יש להחמיר בברכה זו כמו בברכת המזון בדברים שנזכרו בסימן מ"ד סעיף ו':

(יא) בברכת בורא נפשות י"א שבראת וי"א שברא וכן עיקר, ופי' של הברכה הוא, בורא נפשות רבות וחסרונן, שברא הנפשות וגם מחסורם דהיינו כל צרכי סיפוקן שהם דברים הכרחיים לצורך קיום חיותן כמו הלחם והמים, וגם על כל שאר הדברים שברא שאינם הכרחיים ב"כ אלא להתענג בהם כמו פירות וכדומה, אנו מברכים אותך חי העולמים. וצריכין לומר החית בפתח. (הגאון מהר"א ווילנא זצ"ל הסכים עם הפוםקים שכתבו לחתום הברכה בשם ולומר ברוך אתה ה' חי העולמים):

(יב) אכל פירות שברכה אחרונה שלהם ברכה מעין ג' וגם פירות העץ שברכה אחרונה שלהן הוא בורא נפשות, מברך ברכה מעין שלש. וכיון שהוא מזכיר בהם פרי העץ נפטרים בזה כל פרי העץ שאכל. אבל אם נתחייב ברכת בורא נפשות על מין אחר, אינו נפטר בברכה מעין שלש, ויברך תחלה ברכת מעין שלש ואח"כ בורא נפשות:

(יג) לכתחלה אסור לאדם לצאת ממקומו או לעסוק באיזה דבר עד שיברך ברכה אחרונה, שמא ישכח מלברך. ובדיעבד כשיצא ממקומו, אם הוא צריך לברך בורא נפשות יכול לברך במקום שהוא שם. אבל אם צריך לברך מעץ שלש, צריך שיחזור למקומו כמו בברכת המזון לעיל סימן מ"ד ס"ט:

(יד) אכל ושתה ולא בירך מיד ברכה אחרונה, יכול לברך עד שעת עיכול, דהיינו כל זמן שאינו תאב לאכול פירות, ולאחר שתיה כל זמן שאינו צמא. ולאחר זמנים אלו אינו יכול לברך עוד. ומי שאינו בקי לשער, ראוי לו כשנזכר שלא בירך ברכה אחרונה, יברך על מין ממין שאכל ויאכל ויברך ברכה אחרונה לפטור גם את הראשון:

(טו) אכל או שתה והקיא, לא יברך ברכה אחרונה דלא גרע מנתעכל:

סימן נ"ב - דיני ברכת בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה ושהכל, ובו י"ח סעיפים:

(א) על פירות הגדלים באילן מברכין בורא פרי העץ. ועל פירות הגדלים באדמה, והם כל מיני ליפתן וירקות וקטניות וטאטארקע [תירס] ועשבים מברכין בורא פרי האדמה. ולא נקרא אילן אלא זה שהענפים שלו נשארים גם בחורף ומוציא אח"כ עלים מן הענפים, ואפילו הם דקין כגבעולי פשתן. אבל אם הענפים כלים לגמרי בחורף ואינו נשאר רק השורש, לא נקרא אילן ומברכין על הפירות בפה"א:

(ב) על דבר שאין גידולו מן הארץ כמו בשר, דגים, חלב, גבינה, ובן על כל מיני משקים חוץ מן היין ושמן זית, מברכין שהכל נהיה בדברו. ותיבת נהיה יש לומר היו"ד בקמץ:

(ג) כמיהין ופטריות (שוואמען) אף ע"פ שהן גדלים מלחלוחית הארץ, יניקתן אינה מן הארץ אלא מן האויר, ולכן אינן נקראין פרי האדמה ומברכין עליהן שהכל:

(ד) אין מברכין בפה"ע או בפה"א אלא על דבר שהוא טוב לאכלו חי וגם הדרך הוא לאכלו חי, אבל אם אין הדרך לאכלו חי אלא מבושל, אע"פ שהוא טוב למאכל גם כשהוא חי, מ"מ אינו חשוב כ"כ, ואין מברכין עליו ברכתו אלא כשאוכלו מבושל. אבל אם אכלו חי אינו מברך עליו אלא שהכל. וכבוש הרי הוא כמבושל. ולכן על כרוב (קרויט) כבוש מברכין בפה"א. וכן מליח הוא כמבושל לענין זה:

(ה) על הצנון מברכין בפה"א. וכן על שומים ובצלים כשהן רכין ודרכו לאכלן חיין, אף על פי שע"פ הרוב אין אוכלין אותן רק עם פת, מ"מ גם אם אוכלן בלא פת מברכין עליהן בפה"א. אבל אם הזקינו שהם חריפים מאוד ואין דרכן לאכלן חיין, מי שאכלן חיין מברך עליהם שהכל:

(ו) דברים שהם טובים יותר כשהם חיין מכשהם מבושלים, שהבישול מגרע אותן, אין מברכין עליהן כשהן מבושלין אלא שהכל, ואע"פ שבישלן עם בשר וע"י הבשר נשתבחו, מ"מ אז הבשר הוא העיקר ואין מברכין עליהן אלא שהכל. אבל אם בישלן באופן שהן העיקר ומ"מ נתשבחו כגון שטיגנן בשומן או בדבש וכיוצא בו, מברכין עליהן הברכה הראויה להן, דמה לי אם נתבשלו במים או בשומן ודבש:

(ז) מיני פירות הגרועים הגדלים על אטדים וקוצים או בשאר אילנות שיצאו מאליהן ולא נטעו להו אינשי כמו תפוחי יער וכדומה שכשהם חיין אינן ראויין לאכילה, אע"פ שבישלן או טיגנן בדבש וסוכר והן ראויין לאכילה, אין מברכין עליהן אלא שהכל. אבל לוזים (האזעלנוס) אע"פ שגדלים ביער, חשובים הם ומברכים עליהם בפה"ע:

(ח) עשבים הגדלים מאליהם בלי זריעה, אף ע"פ שהן ראויין לאכול חיין ואפילו בישלן והוא מאכל חשוב, מ"מ כיון שאין זורעים אותו אינו חשוב פרי, ומברכין עליו שהכל. אבל סעלאט [חסה] וכדומה שנזרע, מברכין עליו בורא פרי האדמה. וגם בעשבים הגדלים מאליהן, אם יש בהם פירות חשובים, כגון יאגדעס [תות יער] ומאלינעס [פטל] מברכין עליהם בפה"א:

(ט) דבר שאינו עיקר הפרי, אינו חשוב כמו הפרי עצמו אלא יורד מדרגה אחת, שאם הוא פרי עץ מברכין על הטפל בפה"א, ואם הוא פרי האדמה מברכין על הטפל שהכל, ולכן אילן צלף (קאפערנבוים) שעלין שלו ראויין לאכילה, ויש בעלין כמין תמרים בולטים כמו בעלין של ערבה ואביונות הן עיקר הפרי, וקפריסין הן הקליפה שסביב הפרי כמו קליפות האגוזים וראוי ג"כ לאכילה, על האביונות שהן עיקר הפרי מברך בפה"ע, ועל העלין ועל התמרות ועל הקפריסין בורא פרי האדמה. וכן עלי וורדין (ראזענבלעטער) שנרקחו בדבש וסוכר מברכין בפה"א אע"פ שגדלים באילן, מפני שאינן עיקר הפרי. וכן קליפת תפוח זהב שנרקחו בדבש וסוכר מברכין שהכל. ועל השרביטין מהקטניות שזורעין בשדות אע"פ שהן מתוקים, אם אכלן בלא הקטניות מברכין עליהם שהכל. ואלו שזורעין בגנות על דעת לאוכלן חיין בשרביטיהן, אפילו כשאוכל השרביטין לחוד יש לברך בפה"א:

(י) גרעינין של פירות אם הם מתוקים מברך עליהן בפה"א, אבל גרעינים המרים אינם נחשבים כלל, ואם אוכלן כך אינו מברך עליהן כלל. ואם מיתקן ע"י האור ובדומה מברך עליהן שהכל:

(יא) שקדים המרים כשהם קטנים שאז עיקר אכילתן היא הקליפה שאינה מרה ועל דעת כן נוטעין אותן, מברך עליהן בפה"ע. וכשהם גדולים שאז עיקר האכילה הוא מה שבפנים והוא מר, אם אוכלן כך אינו מברך כלל. אבל אם מיתקן ע"י האור או דבר אחר, כיון דפרי נינהו וגם על דעת כן נוטעין אותן מברך עליהן בפה"ע. שקדים המחופין בסוכר, אע"פ שהסוכר הוא הרוב, מ"מ מברכין עליהן בפה"ע. וקלמוס מחופה בסוכר מברכין רק שהכל, כי הקלמוס אינו פרי:

(יב) פירות שלא נגמר בישולן על האילן, אפילו בישלן או טיגנן בדבש וכדומה כמו שהוא הדרך לטגן פירות שלא נגמרו בדבש או סוכר, מברך עליהם שהכל. אך על אתרוג מטוגן בדבש או בסוכר יש לברך בורא פרי העץ:

(יג) נובלות, והן פירות שנשרפו מן החום ונבלו ונפלו מן האילן קודם שנתבשלו, כיון שהוא דבר שנתקלקל אין מברכין עליו רק שהכל. וכן פת שעיפשה, ותבשיל שנתקלקל קצת, מברכין עליהן שהכל. אבל אם נתקלקלו לגמרי עד שאינן ראויין לאכילה, אין מברכין עליהן כלל. וכן חומץ גמור (שמבעבע כששופכין אותו על הארץ) אין מברכין עליו כלל. ואם ערבו במים עד שראוי לשתיה, מברכין עליו שהכל:

(יד) ויש מיני פירות שדרכן בכך שאינן מתבשלים לעולם על האילן, אלא אחר שנוטלין אותן מן האילן מניחים אותן בתוך קש ותבן וכדומה וע"י כך מתבשלין כגון האגסים הקטנים (אשריצן), כיון שדרכן בכך מברכין עליהם בורא פרי העץ:

(טו) יש מיני פירות שאין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החושנים (ונקראים קאלינעס) ואינן ראוין לאכילה אלא מוצצין אותן וזורקין הקליפות, מברכין על מציצה זו שהכל (דכיון שעיקרו אינו אלא למשקה היוצא ממנו אין עליו שם פרי כלל). ואפי' הוא בולע גם הקליפה והגרעין, אינו מברך רק שהכל:

(טז) אין מברכין בורא פרי העץ ובפה"א אלא כשניכר במקצת שהוא פרי, אבל אם נתרסק עד שאינו ניכר כלל מה הוא כגון "לעקפאר" [ריבה, פאוועדלא, לאטווערג] שמבשלין משזיפין, וקטניות שריסקן לגמרי וכדומה, מברכין עליהם שהכל. ובדיעבד אם בירך עליהם ברכה הראויה להן, יצא. ואם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא ע"י ריסוק שמרסקין אותן לגמרי, מברכים עליהן אף לכתחלה ברכה הראויה להן:

(יז) אורז ודוחן (הירז ורייז) שנתבשלו, אם לא נתמעכו מברך עליהם בפה"א, ואם נתמעכו או שטחנן ועשה מהן פת, יש חילוק בין אורז לדוחן, כי מצד הדין על האורז מברך במ"מ ועל הדוחן שהכל, אלא שיש לנו ספק אם אורז הוא "הירז" ודוחן "רייז" או להיפך, לכן יר"ש לא יאכל בין "הירז" בין "רייז" שנתמעכו אלא בתוך הסעודה. ובשעת הדחק שאין לו פת, מברך בין על "הירז" בין על "רייז" שהכל ולאחריהם בנ"ר. על פת העשויה מקטניות (טענגרא, קוקריטץ, מאליי"ע, טירקשען וויטץ) אפילו במקומות שדרכן בלחם זה מברכין עליו שהכל (ע' פרמ"ג סי' ר"ח משבצות ס"ק י"א ושיו"ב סי' רז. דין עירב קמחין עי' בש"ע סימן ר"ח ס"ט):

(יח) על הסוכר מברך שהכל. וכן המוצץ קנים מתוקות מברך שהכל, וכן צימרינד [קינמון] ולאקריטץ שכוססין ובולעין רק טעם ופולטין העיקר, מברכין עליהן שהכל:

סימן נט - דין ברכת שהחיינו והטוב והמטיב, ובו כ"א סעיפים:

(א) על שמועות טובות ששמע מפי אדם נאמן שראה את הדבר ומכ"ש אם הוא בעצמו ראה את הדבר, אם היא טובה רק לו לבדו מברך שהחיינו. ואם היא טובה לו וגם לאחרים, מברך ברוך אתה ה' אמ"ה הטוב והמטיב, כלומר טוב לו וגם מטיב לחברו. אם בשעה שהוא רואה או שומע את השמועה אינו יכול לברך מחמת גופו או מחמת מקומו, יכול לברך אחר כך, וכן בברכת דיין האמת:

(ב) חייב האדם לברך את ה' ית"ש גם על הרעה, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע (פי' גם כשהוא עוםק בעיני עוה"ז יקיים בכל דרכיך דעהו, ע"ל סי' ל"א). ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאודך, בכל ממונך. דבר אחר, בכל מאודך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך בין מדה טובה בין מדת פורענות הוי מודה לו. מה הוא מברך - על שמועות רעות מברך ברוך אתה ה' אמ"ה דיין האמת. אם באו לו כמה שמועות בבת אחת בין טובות בין רעות, די לו בברכה אחת. וחייב אדם לברך גם על הרעה בדעה שלמה ובנפש חפצה כמו שהוא מברך על הטובה, שנאמר חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה. אם חסד אשירה, ואם משפט אשירה, כי גם הרעה לעובדי הית"ש היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל באהבה מה שגזר עליו ה' ית"ש באמונתו, כי הכל כפרת עונותיו. נמצא כי בקבלת רעה זו הוא עובד את ה', והעבודה היא שמחה לו:

(ג) הגיעה אליו טובה או ששמע שמועה טובה, אע"פ שהדברים מראין שטובה זו תגרום לו רעה, כגון שמצא מציאה ואם ישמע הדבר למלך יקח כל אשר לו, מ"מ מברך הטוב והמטיב. וכן אם נגעה אליו רעה או שמע שמועה רעה, אע"פ שהדברים מרעין שרעה זו גורמת לו טובה, כגון שבא לו שטף על שדהו ומזיק תבואתו, וכשיעבור השטף טובה היא לו שהשקה את שדהו, מ"מ מברך דיין האמת, שאין מברכין על העתיד להיות אלא על מה שאירע עתה:

(ד) לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד:

(ה) ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, וגם האשה תברך כן. ואם מתה האשה בלדתה מברך שהחיינו דהא ליכא הטבה לאחריני. וכן אם מת האב קודם שילדתו, היא מברכת שהחיינו:

(ו) מת אביו או אחד משאר קרוביו, או אפילו אינו קרובו אלא שהוא אדם כשר ומכ"ש תלמיד חכם שהוא מצטער עליו, מברך בא"י אמ"ה דיין האמת. ועל שאר אדם שאינו מצטער כ"כ אומר ברוך דיין אמת בלא שם ומלכות. אם נשאר מאביו ממון לירש מברך ג"כ שהחיינו. ואם יש לו עוד אחים לחלוק בירושה אזי במקום ברכת שהחיינו מברך הטוב והמטיב:

(ז) בנה או קנה בית, או קנה כלים או מלבושים חשובים, אפילו היו לו כיוצא באלו תחלה אלא שאלו לא היו שלו מעולם (לאפוקי מכרן וחזר וקנאן) והוא שמח בהם, מברך שהחיינו. ויש לברך בשעת הקנין או גמר הבנין אע"פ שעדיין לא נשתמש בהם, כי אין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן:

(ח) וכשילבש המלבוש יברך מלביש ערומים. ואף שכבר בירך שחרית מלביש ערומים חוזר ומברך כשלובשו. אך אם לבשו שחרית נפטר בברכה זאת. י"א דהקונה כובע, כשמשימו בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה, ובאזור יברך אוזר ישראל בגבורה, ויש חולקין. על כן טוב ללבשן פעם הראשונה שחרית ויכוין לפטרן בברכות אלו שאומר אותן בסדר הברכות. קנה לו טלית של מצוה, אזי לאחר שעשה בו את הציצית יברך שהחיינו. ואם לא בירך אז, יברך בעיטוף הראשון לאחר שבירך להתעטף בציצית:

(ט) קנה כלים שישתמשו בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב:

(י) אם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהוא טובה לו וגם להנותן טובה, כי אם זה המקבל הוא עני הרי היא טובה להנותן שזכהו הש"י ליתן צדקה, ואם המקבל הוא עשיר, שמח הנותן שזה מקבל ממנו מתנה:

(יא) על ספרים חדשים שקנה אינו מברך שהחיינו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו:

(יב) על דבר שאינו חשוב כ"כ כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות אין לברך ואפי' אם הוא עני ששמח בהם. ועשיר גדול שקנה כלים חדשים שראוי לבינוני לשמוח בהם אלא שהוא לעשרו אינם חשובים אצלו כ"כ ואינו שמח בהם, ג"כ לא יברך:

(יג) נוהגין לומר למי שלבש בגד חדש "תבלה ותחדש". ועל מנעלים או שאר בגדים שנעשו מעורות אפילו מבהמות ותיות טמאות, ואפילו אם העורות הם תפורים רק תחת הבגד, אין אומרים תבלה ותחדש, כי אם יחדש בגד כזה צריכין מתחילה להמית בעל חי, וכתיב ורחמיו על כל מעשיו:

(יד) פרי שהוא מתחדש משנה לשנה, בפעם הראשונה שהוא אוכלו יברך שהחיינו. ויברך תחלה שהחיינו ואח"כ ברכת הפרי. ואם שכח ובירך תחלה ברכת הפרי, יכול לברך גם אחר כך שהחיינו ולא הוי הספק. ואם לא בירך באכילה הראשונה שוב אינו מברך. אם יש לפניו כמה מינים תדשים, די בברכת שהחיינו אחת לכולם. שני מינים אע"פ שהם דומים קצת כמו קירשן ו-ויינקסל [מיני דובדבנים] ואפילו אין חלוקין בשמות אלא בטע כמו תאנים לבנות ותאנים שחורות אם בירך שהחיינו על מין אחד, כשנזדמן לו אח"כ מין השני מברך גם עליו שהחיינו כי שתי שמחות הן:

(טו) אם בידך שהחיינו על ענבים, יש אומרים דאין צריך לברך עוד שהחיינו על היין החדש כי שמחה אחת היא שהיין יוצא מן הענבים. וי"א דמ"מ צריך לברך שהחיינו גם על היין החדש משום דיש בו שמחה יתירה מבענבים. וע"כ טוב שאם בירך שהחיינו על ענבים אזי כשישתה יין חדש יברך תחלה שהחיינו על איזה מין חדש לפטור גם את היין. אכל אם בירך תחלה שהחיינו על היין לכ"ע אינו מברך עוד על ענבים. וכל זה דוקא כשהוא שותה את היין כשהוא תירוש שהוא ניכר שהוא יין חדש, אבל אם אינו שותהו עד שהוא יין, אפילו לא בירך שהחיינו על ענבים אינו מברך עליו שהחיינו משום דאינו ניכר בין חדש לישן:

(טז) אינו מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות ענבים, וכן בכל פרי אחר גמרו:

(יז) נוהגין שאין מברכין שהחיינו על ירקות ומיני לפתות מפני שהן מתקיימות זמן רב על ידי שמטמינין אותן בקרקע ובחול, וגם הם מצויין, וגם אין בהם שמחה כל כך:

(יח) אין מברכין שהחיינו על הריח משום דמן הריח נהנית הנשמה, והנשמה היא נצחית:

(יט) עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. ר' אלעזר הוי מצמצם ליה פריטי וקנה לו מכל דבר פעם אחת בשנה ואכל (ירושלמי סוף קידושין):

(כ) הרואה את חברו לאחר שלשים יום (עי' סי' שאח"ז סעי' י"ב) והוא חביב עליו מאד ומכ"ש אדם שהוא גדול ממנו כגון אביו או רבו ושמח בראייתו, מברך שהחיינו אע"פ שבתוך הזמן קבל ממנו מכתב. ואם רואהו לאחר י"ב חודש מברך בא"י אמ"ה מחיה המתים, (מפני שנשכח מן הלב כמו שהמת נשכח לאחר י"ב חודש דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד, מה כלי מי שאבד אותו ולא מצאו בתוך י"ב חודש מתיאש ממנו, אף המת נשכח מן הלב לאחר י"ב חודש), ואינו מברך שהחיינו. אבל אם קבל ממנו מכתב בתוך הזמן או ששמע בתוך הזמן משלומו, אינו מברך מחיה המתים אלא שהחיינו. ואין חילוק בין זכרים לנקבות דאפי' האיש שהוא רואה את אשתו או את אמו או אחותו או בתו. וכן האשה שהיא רואה את בעלה או אביה או אחיה או בנה מברכין כן:

(כא) חברו שלא ראה אותו מעולם אלא שע"י מכתבים שהריצו מזה לזה נעשו אוהבים, אם רואהו אח"כ אינו מברך על ראייתו דכיון שלא התראו מעולם פנים אל פנים אין האהבה גדולה כ"כ שיהא שמח בראייתו. (דין הטוב והמטיב על שינוי יין כתוב בסימן מ"ט):

סימן ע"ג – הלכות ערלה, ובו ד' סעיפים:

(א) כל עץ מאכל בין של ישראל בין של גוי ואפילו בעציץ שאינו נקוב, שלש שנים הראשונות מנטיעתו, הפירות והגרעינין והקליפות הכל אסור בהנאה. שלש שנים אלו אין מונים מיום ליום, אלא אם נטע קודם ט"ז באב, כיון שיש מ"ד יום עד ר"ה, נחשב לו השנה, משום די"ד יום המה ימי קליטה, ואח"כ ל' יום בשנה נחשב שנה, ושוב מונה שתי שנים מתשרי. אבל אם נטע מיום ט"ז באב ואילך, לא נחשבת שנה זאת לכלום, ומונה מתשרי שלש שנים:

(ב) בשנה הרביעית נקראו הפירות נטע רבעי וצריכין פדיון. כיצד פודה אותן. תולשן לאחר שנגמרו כל צרכן, ונוטל מטבע כסף או פירות של היתר שוות פרוטה, ואומר בזה אני פודה פירות נטע רבעי אלו, ונוטל המטבע או הפירות ושוחקן וזורקן בנהר. ואין מברכין בחו"ל על הפדיון:

(ג) אחד הנוטע גרעין או ענף או שעקר אילן ונטעו במקום אחר, חייבים בערלה. אבל המרכיב ענף באילן אחר, וכן המבריך דהיינו שעושה גומא בארץ ומשפיל אחד מענפי האילן ומטמין אמצעיתו בארץ וראשו יוצא מצד האחר אע"פ שחתכו מעיקר האילן, בחוץ לארץ אין בו משום ערלה:

(ד) אילן שנקצץ, אם נשאר גובה מהארץ טפח, אזי מה שגדל אח"כ אינו חייב בערלה. אבל אם לא נשאר טפח, חייב בערלה, ומונין השנים משעת הקציצה. ואילן שנעקר ונשאר משרשיו מחובר אפילו רק כעובי המחט שמותחין בו הבגד לאחר אריגה, בידוע שיכול לחיות בלי תוספת עפר, ופטור אפילו הוסיף עליו עפר הרבה:

סימן קע"ד – הלכות כלאי האילן, ובו ג' סעיפים:

(א) כלאי אילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים. ועל כן אסור להרכיב מין בשאינו מינו, כגון ענף של תפוח באתרוג, או אתרוג בתפוח. ואפילו מינים הדומים זה לזה כגון תפוח בתפוח יערי וכיוצא, כיון שהם שני מינים, אסורים זה בזה. ואסור לישראל להניח לגוי שירכיב לו אילנו כלאים:

(ב) אסור לקיים המורכב כלאים. אבל הפרי הגדל ממנו, מותר. ומותר ליקח ענף מן המורכב ולנטעו במקום אחר:

(ג) כלאי הכרם וכלאי זרעים אינם אסורים בחוץ לארץ אלא אם כן זרע שני מיני תבואה או שני מיני ירק עם זרע הכרם ביחד: