ספר התודעה - ט"ו בשבט

שבת שירה:

שבת שקוראים בה בתורה בפרשת בשלח, נקראת 'שבת שירה', על שם שירת הים שאמרו בני ישראל אחר קריעת ים סוף, והיא כתובה בפרשה זו:

לא שירת הים בלבד יש בפרשה זו, אלא עוד הרבה ענינים: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, חק ומשפט, מן, באר ומלחמת עמלק; אף על פי כן לא יחדו ישראל שם לשבת זו, אלא על שם השירה בלבד, כי שירה זו לישראל בכל הדורות כאילו עכשו אמרוה. ולמה כן? - שכל דברי התורה - הקדוש ברוך הוא מדבר וישראל שומעים, ופרשה זו - ישראל דברו והקב"ה וכל פמליותיו מאזינים למוצא פיהם. כי באותה שעה נתרוממו נפשות ישראל למדרגה עליונה שאין למעלה הימנה, ונעשו לבותיהם מעינות שופעים תורה, וקול דיבורם - כקול ש ד י; -:

ולא עוד, אלא שקדמה תורה זו שנבעה מתוכם, לתורה ששמעו מפי הגבורה בהר סיני. וכל כך למה? לפי -:

שבכח השירה הזאת שאמרו אז, נטעו שירה ושמחה בלב כל זרע ישראל עד סוף כל הדורות, ובכל עת שהם נושעים מאויביהם ומתרוחים מצרותיהם, ירון לבם שיר ושבח לאל מושיעם, ולא תהילות עצמם יספרו; וכן כתוב בשירה זו: 'ויאמרו - לאמר', כלומר, השירה שאמרו אז, פעלה 'לאמר' בכל הדורות; -:

ששירה זו אמרו מתוך שלמות האמונה ולא מתוך התפעלות הנפש למראה הנסים והנפלאות. כי ההתפעלות עוברת, אבל האמונה נקבעת בלב וקימת לעד; ולא אמרו ישראל שירה עד שנתאמן בלבם שכל מה שעבר עליהם עד עתה מן השעבוד והעוני וכל מה שעתיד לעבור עליהם עוד, מן הנסיון והצרוף - הכל מחסד ה' עליהם מעולם ועד עולם; ואין לישראל שמחה ואין להם חיים אלא באמונה בלבד שהם מאמינים בה'. וכן כתוב (תהלים צז): ולישרי לב שמחה, ונאמר (חבקוק ב): וצדיק באמונתו יחיה; ואף בדברי השירה הזאת נאמר: ויאמינו בה' ובמשה עבדו - אז ישיר משה ובני ישראל וגו'; -:

ששירה זו שאמרו על הים, נאמרה בעתה ובזמנה וידעו ישראל לכון את השעה הנכונה שכל צבאות השמים נתמלאו שירה ורינה למלכם, וכל ברואי מטה הודו לה' ואמרו כולם:

כי גדול ה' מכל האלקים! וכשהיה כבוד מלכותו מלא כל העולם, פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה, שנאמר, 'אז ישיר', אז - ולא קודם לכן; אז - ולא לאחר מכן:

אילו אחרו שירתם - לא היה כל היקום עונה אחריהם בשירה, שכבר עבר רישומו של המאורע; אילו הקדימו ואמרו שירה מיד בצאתם ממצרים - היו אומרים להם: הודו לפרעה כי הוא שלחכם לחפשי, והרי הוא וסוסו ורכבו וכל תקפו בהויתם, ואתם - נבוכים במדבר. עכשו שכל סוס ורכב פרעה ופרשיו וחילו טובעו בים סוף, ולא נשאר לפרעה עוד כח ולא גאון - לאותה שעה נאה השירה: אשירה לה' כי גאה גאה - סוס ורכבו רמה בים, וגו' ה' ימלך לעלם ועד!:

שירת כל היקום מתוך גרונם של ישראל:

אשירה לה' - לבדו, כי אין עוד מלבדו!:

כי גאה גאה - רק הוא לבדו לובש גאות, וגאותו מתגאה ועולה תמיד. לא כן גאות אדם שמשפילתו. בגאותו הוא רוצה לעלות שחקים - ויורד תהומות:

סוס - הכח והעצמה שבברואי מטה:

ורכבו - האדם המתגאה בשלטונו על כחות הבריאה; -:

מי אתם כולכם ומה כל גאותכם, לפני גאות אחד מברואי הקדוש ברוך הוא, לפני הים בשוא גליו? הלא את כולכם - רמה בים, ירה בים - כמי שמשליך בידו חפץ קל, מעלהו מעלה ומורידו מטה:

ומי אתה הים הסוער וכל משברי גליך וכל עוזכם ותקפכם, לפני בני אהוביו של הקדוש ברוך הוא? סוערים הם המים, גועשים הגלים ורותחים התהומות ואומרים להציף תבל - הנה רוח יוצאת מאפיו, מיד -:

נערמו מים - כאילו חול היו, ולא מים;:

נצבו כמו נד נזלים - כאילו גושי קרח היו ולא זרמי מים רותחים;:

בלב ים - לא יבשו התהומות, אלא זרמו למטה כאשר נבראו, כיון שהגיעו למצב רגלי האהובים, שם קפאו - בלב ים:

מי עשה כן? מי פעל כן? - אהבתו שאהב את אוהביו היא שעשתה כן, אהבתו שאהב אותנו!:

ומי אנו כולנו וכל גדולתנו ותהלתנו, לפני הדר כבוד מלכו של עולם יוצר הכל ונוהג בחסדו עם הכל? גאולים נכנסנו לים, בני חורין, מרוממים ומנושאים - עבדים יצאנו ממנו, את כל הגדולה והתפארת אנו מחזירים לך אלקינו, כי אנחנו עבדיך ואתה מלכנו -:

ה' ימלך לעלם ועד!:

ולא היתה בריה בעולם ששרה לקדוש ברוך הוא שירה נאה מזו, על כן חביבה שירה זו על ישראל והם משתעשעין בה, ואומרים אותה בכל יום ויום, וקוראים בה בציבור שבת אחת בשנה, בעמידה. (ויש שאינם נוהגים לשמעה בעמידה דוקא) בניגון נאה, ובשמחה גדולה, ועושים כבוד לשבת זו ומעטרים אותה בשם נאה, 'שבת שירה':

כח טמיר של שירה שנתגלה:

אז ישיר - מהו לשון 'אז'? -:

אלא שהכתוב מעיד עליהם שתמיד היו משתוקקים לרנן לפני הקדוש ברוך הוא. שכל עצמם ומהותם של ישראל, שורש נשמתם וטבעם - להעיד על הבורא; אלא שכל השנים מחמת שהיו בגלות ומשועבדים לפרעה לא יכלו להוציא שירה זו מפיהם, והעדות הזו שלמענה נבראו לא יכלה לצאת מהכח אל הפועל; כל דיבור פיהם היה בגלות כדאיתא בזהר הקדוש; עד שסיע להם הקדוש ברוך הוא בנפלאותיו וראו את משעבדיהם שאינם כבר בעולם ואת גאולתם שהיא שלמה - אז ישיר - מאליו היה יוצא השיר:

מעין עולם הבא:

אמרו חכמים: איזהו בן עולם הבא, כל האומר פרק שירה בכל יום:

אתה מוצא, עירוני שבא לכפר, אף על פי שהוא מתהלך בכפר, אוכל שם ושותה וישן עמהם - הכל מכירים בו שבן העיר הוא ולא בן הכפר. וכן בן כפר שבא לעיר, אע"פ שמתהלך עמהם, הכל אומרים עליו: בן הכפר;:

וכן אתה מוצא אדם שמראה עצמו כאילו כל מעשיו לשמים ומדבר גבוהות וכל עיסוקיו כמעולם הבא, ואין הוא אלא בן העולם הזה, שכן גם עליותיו לשמים, להנאתו הן, להנאת העולם הזה. זה לעומת זה אתה מוצא, אדם שאינו מרקיע שחקים והוא נוהג כמעשי כל אדם ומתהלך עם הבריות בנחת כאחד מהם ואינו אלא בן עולם הבא:

מה בין זה לזה? הראשון, לא תשבע נפשו מהנאות העולם הזה לעולם, ואין כל העולם הזה די לו עד שהוא 'עולה לשמים' לבקש לו שם הנאתו. ואילו בן העולם הבא, שבע הוא לעולם ומלא רצון ומשוה את ה' לנגדו תמיד. גם כי ילך בגיא צלמות לא ירא רע, כי ה' עמו ובאור פני מלך - חיים וטובה. מי לו בשמים, ועמו לא יחפוץ בארץ? טוב לו בעולם הזה, והרי הוא כאן בן עולם הבא מלא רצון מכל:

ולא עוד, אלא שלבו מתמלא רצון ושמחה עד אפס מקום, עד שעובר על גדותיו ופורץ בשירה:

צא ולמד - כל היקום מלא שירה לבוראו וכל בריה ובריה שרה שירתה ליוצרה. הכלב שהוא רעב תמיד, אומר שירה: מזמין את הכל לשיר עמו ואומר: באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עשנו. נמלה זו שכל ימיה ששה חדשים, אומרת שירה בכל יום. מה היא אומרת - נתן לחם לכל בשר - כי לעולם חסדו; -:

והאדם, שמא הוא חסר מכל הבריות? איה היא שירתו שהוא משורר לפני אלקי חסדו? אלא שנותן כל מעיניו בעולם הזה שהוא חסר ואינו רואה את החסדים שסובבים אותו. רואה את החסרות ואינו רואה את היתרות:

ברם, כשנפקחות עיניו ויודע שאינו יחיד ולא עזוב בעולם וזוכר כי עיני ה' אלקיו עליו מראשית חלדו עד סוף אחריתו, או אז מתמלא לבו שירה. אותה שעה, בן עולם הבא הוא ודאי, שכן דבוק הוא ביוצרו ובוראו מעולם ועד עולם:

עכשו הגע בנפשך: כל עם סגולה, כולם יחד, עם אהובים, בשעה שנפקחו עיניהם וראו את מעשי ה' הגדולים עמהם וגבורותיו אין קץ ואהבתו אליהם בלי גבול ופצחו לפניו בשירה שיצאה מתוך כל לב ונפש - שמא יכול אתה למצוא בעולם הזה, מעין עולם הבא גדול מזה?:

ואין לך כשירה הזאת הכנה טובה לקבלת התורה. שאין אדם יכול לקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה, אלא אם משכיח מלבו תחילה מחסוריו מהעולם הזה שאינם חסרים לו. ואין לך יפה מן השירה הבוקעת מן הלב, עדות נאמנה שאין לפניו מחסור ולא חמדה ולא תשוקה אלא זה בלבד - הדיבוק באלקי אמת - אשירה לה' כי גאה גאה - ה' ימלך לעלם ועד:

הכרת טובה:

יש נוהגים שבשבת שירה, מפזרים בחוץ משירי מאכלי שבת, שיאכלום עופות הבית וציפורי הדרור שבחוץ, ונותנים טעם למנהגם:

כיון שקוראים בשבת זו בפרשת בשלח שיש בה סיפור על המן שירד לישראל במדבר ושנאמר בו (שמות טז): אכלהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט, ולא מצאו:

אמרו רבותינו ז"ל, שאותם האנשים שיצאו ללקוט ביום השביעי רשעים היו, ידעו שהמן לא ירד בשבת כדבר משה, מה עשו? הלכו בלילה ופזרו בשדה מן המן שבכליהם על מנת לאסוף אותו בבקר ולהביאו למחנה לעיני כל העם, כדי שיאמרו, משה בדאי הוא שבודה מצוות מלבו. ויהי בבקר יצאו ללקוט - ולא מצאו. והיכן היה המן הזה שהניחוהו אמש? אלא שהקדימום הצפרים שבאו בעוד לילה וישאוהו למרחוק כדי שיאמנו דברי משה וגם השבת תהא מקודשת אצל כל העם; -:

משום כך ראויות הצפרים ליטול שכרן. ואימתי נוטלות שכרן? ביום שמזכירים את צדקתן, בפרשת בשלח:

ויש אומרים, שהן נוטלות שכר שירה שהן אומרות לקדוש ברוך הוא בצפצופן כל יום, ובשעה שאנו עומדים בפרשת שירה שלנו, אנו נזכרים בשירתן של הצפרים:

טעם אחר: להורות כי הקדוש ברוך הוא המציא לישראל במדבר מזונותיהם ללא עמל ויגיעה כצפרים ועופות המוצאות מזונותיהן בכל מקום:

יש מן הפוסקים שהתנגדו למנהג זה, משום שאסור ליתן מזונות בשבת לפני בעלי חיים שאין מזונותיהן על האדם:

ט"ו בשבט:

חמשה עשר בשבט הוא אחד מארבעה ראשי השנה שיש בכל שנה ושנה, ואלה הם: אחד בניסן, אחד באלול, אחד בתשרי, וט"ו בשבט. כל אחד מארבעה אלה הוא ראש השנה לעניניו:

אחד בניסן - ראש השנה למנין שנות מלכי ישראל ולסדר הרגלים שבשנה:

אחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. שכל הבהמות הנולדות עד אחד באלול נחשבות על השנה שיצאה ומתעשרות לעצמן, והנולדות אחריו נחשבות על השנה החדשה ומתעשרות לעצמן, ואין מעשרין מן הנולדות בשנה זו על הנולדות בשנה אחרת. רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי:

(מעשר בהמה אינו כשאר מעשרות, אלא יש עליו קדושת קרבן, לפיכך אינו נוהג בזמן הזה):

אחד בתשרי - ראש השנה לדין, וכל באי עולם עוברים לפני הקב"ה ביום זה כבני מרון. וכן הוא ר"ה למנין שמיטות ויובלות, ולמנין שנות ערלה בנטיעות חדשות ולמעשר תבואות וירקות:

חמשה עשר בשבט - ראש השנה לאילן. למאי נפקא מינה? למעשרות:

הואיל והמעשרות אינם שוים בכל שנה, בשנה הראשונה שאחר שנת השמיטה, והשניה, והרביעית, והחמשית - שנות מעשר שני הן; והשנה השלישית והששית - שנות מעשר עני הן, מלבד מעשר ראשון שיש בכל השנים; והואיל ואין מעשרין מפרות שנה אחת על פרות שנה אחרת - איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה? חילוקי דינים וזמנים יש בענין זה בין ירקות ותבואות ופרות האילן; לזה ראש השנה שלו ולזה ראש השנה שלו; ופרות האילן - ראש השנה שלהם בט"ו בשבט:

וכן לענין ערלה ורבעי, נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. ויש אומרים שגם לענין פרות שביעית, הפרות שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה שמינית, דינם כשל שביעית:

חנטו פרותיהם קודם ט"ו בשבט, הרי פרות אלה לכשיבשילו, על פרות אשתקד יחשבו; חנטו לאחר ט"ו בשבט - על פרות השנה יחשבו. וחנטה זו שאמרנו - שהתחיל הפרי לגדול וקודם שגדל שליש מגדלו המלא. (ואין הכוונה לפריחה שעל האילן):

יש מפרות האילן שאין שעת החנטה קובעת בהם אלא זמן לקיטתם או זמנים אחרים, ולעולם תחילת שנתם בט"ו בשבט:

וקבעו חכמים את יום חמשה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיון שביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פרות שהאילן יוציא מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה תהא:

בט"ו בשבט, כבר אגורים דשנה ושמנה של האדמה בתוכה, ממה שגשמי החורף הפרוה, וכל נטיעות שנוטעים מט"ו בשבט ואילך - בחזקת שיקלטו יפה ויוציאו פרות:

ראש השנה והוא חול:

אף על פי שט"ו בשבט נקרא ראש השנה, לא נקרא כן אלא לענינו, זה שנאמר בפרק הקודם לענין מעשר פרות האילן, אבל אין בו לא איסור מלאכה, ולא משתה ושמחה, ולא זכר בתפילה:

אף על פי כן, משנים בו מעט משאר ימים, שינוי למעליותא, ונוהגים בו קצת יום טוב: אין אומרים בו תחנון, ולא בתפילת המנחה שלפניו כיון שמעלת היום מתחילה עם הערב, ואין עושים בו הספד למת, ואם חל בשבת אין אומרים 'אב הרחמים' שענינו הזכרת נשמות המתים:

ונוהגים להרבות בו באכילת פרות ארץ ישראל, ולהדר לאכול פרי חדש שעדין לא אכלוהו בשנה זו, כדי לברך עליו 'שהחינו':

ומה בין ראש השנה זה לשאר ראשי השנה (מלבד אחד בתשרי) שאין עושין בהם שינוי של הכר יום טוב כלל, ובזה משנים מעט? -:

לפי שיש בראש השנה זה מענין שבח ארץ ישראל. כי ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב תנובתה ולהוציא פרותיה ולהראות שבחה; ורוב שבחה של ארץ ישראל על פרות האילן נאמר, ככתוב (דברים ח): ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש - הרי שבחה של ארץ ישראל בשני מיני דגן וחמשה מיני פרות האילן; שדבש האמור כאן, בדבש תמרים הכתוב מדבר. יום שאדמת ארץ ישראל מחדשת בו כחותיה להוציא שמנה ודובשה, יום של שמחה הוא לישראל נוחליה, אוהביה ומצפיה:

וכשישראל אוכלין מפרות הארץ ונהנים מטובם, הרי הם מברכים עליהם תחילה וסוף למי שהנחילם ארץ חמדה זו, ומתפללים אליו שיחדש נעוריה ונעוריהם כמקדם וככל אשר הבטיח לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב; ככתוב באותה פרשה שמדברת בשבחה של ארץ ישראל: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך:

עוד טעם, שראש השנה לאילן הוא גם שעת תפילה ודין גם לאילן, שכך היא מידתו של הקדוש ברוך הוא שבכל תחילת הצמיחה של אחד מברואיו הוא סוקר את כל עתיו עד סוף כל מעשיו ואז עת תפילה היא לבקש על הצלחתו:

והתורה המשילה את האדם לעץ השדה, הרי שיום זה מעין יום הדין הוא גם לאדם שנמשל בעץ, וזהו אפיה של אומה זו, של ישראל, שהם שמחים ביום של דין. יצא הדין כאשר יצא, ובלבד שיראו הכל שיש דין ויש דין. ומפני שישראל אוהבים דין ושמחים בו, לכן הם יוצאים זכאים בדין:

תפילה על אתרוג נאה:

תפילה על אתרוג נאה:

כתוב בספר 'בני יששכר', וזו לשונו:

'מה שקבלנו מאבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר ויפה ומהודר שיזמין השי"ת בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל - הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השי"ת לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פרות'. עד כאן לשונו:

קצת דינים בברכת הפֵּרות :

כיון שמהדרין בט"ו בשבט לאכול מינים הרבה של פרות, ויכול אדם לבוא לידי ספק ברכה או חס ושלום גם לידי ברכה לבטלה, לכן ראוי לשנן דינים אלה שידיעתם נחוצה תמיד:

האוכל פרות האילן, בין שלא בתוך הסעודה ובין בתוך הסעודה, מברך עליהם בתחילה 'בורא פרי העץ', ואין ברכת 'המוציא' שבתחילת הסעודה פוטרת את הפרות אלא אם אוכלם עם הפת לשם ליפות הפת, אבל אם אוכלם לעצמם מברך עליהם אפילו באמצע סעודה:

היו לפניו הרבה מינים של פרות האילן - מברך על פרי אחד משבעת המינים שנזכרו בתורה לענין שבח הארץ: זיתים, תמרים, ענבים, תאנים ורמונים, ופוטר את שאר הפרות, ואף על פי שחביב עליו יותר מין אחר של פרות ממה שמונחים לפניו, ואפילו שהפרות מהמין האחר שלמים הם, והפרות ממין שבעה אינם שלמים:

בין הפרות שנזכרו בתורה לענין שבח הארץ - כל הקודם ל'ארץ' קודם לברכה. סדר הכתוב כך הוא (דברים ח): ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון - והפסיק מלהזכיר שאר הפרות והמשיך - ארץ זית שמן ודבש. הרי כשמזכיר הכתוב שבחה של הארץ בפיסקה הראשונה, מונה את הגפן (ענבים) - שלישי, תאנה - רביעי, רמון - חמשי. וכשמזכיר שבחה של הארץ בפיסקה השניה, מונה זית - ראשון, ודבש (תמרים) - השני. לפיכך גם סדר הקדימה בברכת הפרות האלה כך הוא:

זית - ראשון, תמרים - שני, ענבים - שלישי, תאנה - רביעי, רמון - חמשי. משום כך אם היו לפניו תמרים ושאר פרות, מברך על התמרים ופוטר את השאר, לא היו לו תמרים אלא ענבים ושאר פרות - מברך על הענבים, וכן אם לא היו ענבים אלא תאנים ושאר פרות - מברך על התאנים. וכן הרמונים שהוא האחרון בשבח הארץ - קודם בברכה לכל שאר הפרות שלא נשתבחה בהם הארץ:

היו לפניו פירות שאינם מאותם שבעה המינים - מברך על הפרי החשוב בעיניו מכולם, ופוטר בברכה זו את כל שאר המינים:

אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו. ברך ואחר כך הביאוהו לפניו - צריך לברך פעם אחרת, כיון שבשעה שברך לא היה לברכה על מה לחול. אבל היו האוכלין והמשקין מונחים במקום אחר וידע בשעת ברכה כי יגש לשם וימצאם במקומם - יצא בדיעבד באותה ברכה שברך עליהם קודם שהיו לפניו:

ברך על פרות שלפניו ואחר כך הביאו לו עוד פרות מאותו המין, או פרות ממין אחר אלא שברכתם כברכת הראשון, אין צריך לברך. ויש חולקים בדין זה ואומרים שדוקא אם היו הפרות האחרונים מאותו המין רק אז אין צריך לברך. וטוב ליזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו. אורח שהיה סועד על שלחן בעל הבית, אפילו הביאו לו כל פעם מינים חדשים, כיון שברך פעם אחת פוטר את כל המינים שברכתן כברכת הראשון:

היה לפניו פרי חדש שלא אכלו עוד בעונה זו, מברך עליו גם ברכת 'שהחינו' לאחר הברכה 'פרי העץ', כיון שברכת העץ תדירה, ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. ויש מקדימים 'שהחינו' קודם לברכת העץ כיון שמעיקר הדין מתחיבים בברכת שהחינו משעת ראית הפרות החדשים ומפני שהחיוב בא ראשון לכן מברכין אותה תחילה:

שכח ואכל ולא ברך 'שהחינו', שוב אינו מברך:

אין מברכין 'שהחינו' על פרי שגדל בהרכבת שני מינים בעבירה:

היו לפניו הרבה מינים חדשים שצריך לברך עליהם 'שהחינו' - כשם שפוטר ב'פרי העץ' את כולם, כך פוטר את כולם בברכת 'שהחינו' אחת:

הביאו לפניו כמה מיני פרות ויש ביניהם פרות שכבר אכלם בעונה זו ואינו צריך לברך עליהם 'שהחינו', וגם פרות שצריך לברך עליהם 'שהחינו' - אם אותו פרי שצריך לברך עליו 'שהחינו' הוא גם קודם לברכה, כגון שהוא אחד מן המינים שנזכרים בתורה, או פרי אחר שהוא חשוב מכל המינים - מברך עליו 'העץ' ו'שהחינו' ופוטר את כולם משתי הברכות:

אבל אם אינו קודם לברכה, כגון שהיו לפניו ענבים שכבר אכל בעונה זו ותאנים שלא אכל עדין - מברך על הענבים 'פרי העץ', ופטר את כולם מברכה זו, וכשהוא בא אח"כ לאכול התאנים - מברך 'שהחינו' בלבד ופוטר את המינים הטעונים 'שהחינו'. ויש נוהגים להקדים אפילו בברכת 'פרי העץ' את המין הזה שמברך עליו 'שהחינו'. ויש שמקדימים 'שהחינו' על ראית הפרי החדש ואח"כ מברכין 'העץ' על המין המשובח ואוכלים:

גמר לאכול, אם בתוך הסעודה - מברך ברכת המזון ופוטר את הכל מברכה אחרונה. ואם שלא בתוך הסעודה אכל את הפרות - על הפרות שמשבעת המינים מברך עליהם לאחר האכילה 'ברכה אחת מעין שלש' ('על הארץ ועל פרותיה' - ובחו"ל - 'על הארץ ועל הפרות') ועל שאר הפרות - 'בורא נפשות'. ואם אכל גם ממינים אלה וגם ממינים אלה - מברך ברכת 'מעין שלש' ופוטר שאר הפרות מ'בורא נפשות', שגם הם בכלל ברכת 'על העץ':

שבחה של ארץ ישראל :

הואיל וט"ו בשבט מזכירנו בשבח הארץ, לכן ראוי להזכיר ביום זה מדברי חכמים שהפליגו לדבר בשבח ארץ ישראל ומעלותיה:

קודמת לכל ומשובחת מכל - 'וכן אתה מוצא בדרכי המקום שכל מי שהוא חביב, הוא קודם את חברו: התורה לפי שהיא חביבה מכל - נבראת קודם לכל וכו'; ארץ ישראל שהיא חביבה מכל - נבראת קודם לכל, שנאמר (משלי ח): עד לא עשה ארץ וחוצות - וראש עפרות תבל; 'ארץ' - אלו שאר ארצות, 'וחוצות' - אלו מדברות, 'וראש עפרות תבל' - זו ארץ ישראל וכו':

למה נקראת תבל? שהיא מתובלת בכל; שכל שאר הארצות - יש בזו מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל - אינה חסרה כלום, שנאמר (דברים ח): ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. (ספרי עקב לז):

ארץ בחירה לעם הנבחר - 'זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה (במדבר לד) - אמר הקדוש ברוך הוא: הארץ שלי, שנאמר (תהלים כד): לה' הארץ וגו'. וישראל שלי הם שנאמר (ויקרא כה): כי לי בני ישראל עבדים, מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי'. (מדרש רבה פ' מסעי):

ישראל בחירים וארצם בחירה, שנאמר: כי בחר ה' בציון אוה למושב לו (תהלים קלב). ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג), ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר, ארץ חטה ושערה וגפן וגו', לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצב נחשת (דברים ח) ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (שם יא) - משל למלך שיש לו בן אחד שהוא חביב עליו מכל בניו, וכרם אחד שהוא משובח מכל שאר כרמיו, אמר:

נותן אני את הכרם המשובח לבן המשובח. כך ישראל נבחרים מכל האומות וארץ ישראל נבחרת מבל הארצות, יבואו בחירים וינחלו נחלה בחירה. (ילקוט הראובני, עקב):

שלא ככל הארצות, הארץ הזו. כל הארצות, פעמים משביעות את יושביהן ופעמים אינן משביעות, אבל אינן יוצאות מדרך הטבע לעולם; הארץ הזו אינה כן, אלא פעמים שהיא מבורכת ופעמים שהיא מקוללת - והכל שלא כדרך הטבע. בזמן שהיא מבורכת אפילו זורעין מעט, הברכה בה מרובה; אוכלין מעט והאוכל מתברך במעיים. ובזמן שאינה מבורכת אין שום דבר בעולם מועיל לפתוח אוצרותיה - שלא כדרך הטבע. שכן לא בעבודה וביגיעת מלאכה בלבד הדבר תלוי אלא - את הברכה, אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וגו' והקללה, אם לא תשמעו וגו'. (שם):

שממה שיש בה ברכה - והשמתי אני את הארץ (ויקרא כו) - זו מידה טובה, שלא יהו ישראל אומרים: הואיל וגלינו מארצנו, עכשו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר: ושממו עליה איביכם הישבים בה (שם) - אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח. (ספרא בחוקותי ו):

בא וראה, אף על פי שהארץ עדין בקללתה, עדין לא פקד ה' את ארצו פקידה מלאה, והנה זה אלפים בשנים אשר שקדו עליה אויביה להחריבה ולהרבות שממותיה - אפילו עתה כמה מתוקים פרותיה וכמה יפה נופה ומה נעים אוירה! קל וחומר לימים הראשונים שלפני הקללה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לאחרית הימים, לעת פקידה שלמה במהרה בימינו, אשר תאיר הארץ את פניה וברכתה אל כל בניה שביה - מה רב ההוד וההדר, היפעה והתפארת השמורים לארץ הזאת לעת קץ. כי על כן ארץ בחירה היתה הארץ הזאת, וארץ בחירה היא תשאר לעולם, ארץ זבת חלב ודבש:

פרות ארץ ישראל מבשרים הקץ - 'ואמר ר' אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו): ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא. (רש"י): כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה - אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר. (סנהדרין צח.):

בימיה הראשונים - 'והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת (דברים יא) - או בגנות ארץ ישראל הוא מדבר שמזכיר בה הרים? תלמוד לומר 'ובקעות', מה בקעות לשבח (שהארץ מישור ונוחה לזריעה) אף ההרים לשבח. ועוד, שנותנת טעם (מיוחד) בהר, טעם (מיוחד) בבקעה - שפרות ההר קלים ופרות הבקעה שמנים:

רבי שמעון בן יוחאי אומר: שתים עשרה ארצות נתנו, כנגד שנים עשר שבטי ישראל ולא שוו טעם פרות שבט זה לטעם פרות שבט זה'. (ספרי עקב):

וטבל בשמן רגלו (דברים לג) - מלמד שארצו של אשר מושכת שמן כמעין. מעשה שנצרכו אנשי לודקיא לשמן. מנו להם פולמרכוס (מפקח) אחד, אמרו לו: לך וקח לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים. אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו: לך לצור. הלך לצור. אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו: לך לגוש חלב. הלך לו לגוש חלב. אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו לך אצל פלוני. הלך לביתו ולא מצאו. אמרו לו: הרי בשדה. הלך ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו. אמר לו: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמר לו: המתן לי עד שאגמור את הזית. משגמר את זיתיו הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך. אמר פולמרכוס: אפשר שיש לזה במאה ריבוא שמן? דומה שצחקו בי היהודים. כיון שהגיע לביתו הוציאה לו שפחתו קומקמום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו; הוציאה לו ספל של זהב מלא שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקים מה שנאמר וטבל בשמן רגלו. נתן לפניו לחם ואכל ושתה. לאחר שאכל ושתה עמד ומדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו רצונך שוב? אמר לו: אין לי מעות. אמר לו טול ואני אבוא עמך ואטול את מעותי. עמד ומדד לו שמן בשמונה עשרה ריבוא:

אמרו: לא הניח אותו אדם לא חמור ולא גמל בארץ ישראל שלא משכו עמו. הכירו אנשי לודקיא וקדמו לפניו שלשה מילין וקלסו לפניו קילוס גדול. אמר להם: לא תקלסו קילוס זה אלא לאדם זה שהכל שלו. ולא עוד, אלא שאני חיב לו שמונה עשרה ריבוא! לקים מה שנאמר: יש מתעשר - ואין כל, מתרושש - והון רב (משלי יג):

(כלומר, אחד מראה עצמו עשיר והוא בעל חוב - זה פולמרכוס. ואחד מראה עצמו עני והוא עשיר מופלג - זה איש גוש חלב). (מנחות פה: ספרי - ברכה):

זבת חלב ודבש:

רמי בר יחזקאל נזדמן לבני ברק, ראה עזים שרעו תחת התאנה. נטף הדבש מן התאנה והחלב נגר מן העזים ונתערבבו זה בזה, אמר: הרי זבת חלב ודבש. (כתובות קיא:):

אמר ר' יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו - שלשה מילין. פעם אחת קדמתי בנשף (קודם שהאיר היום) והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים. (שם):

רבי אמר לר' פרידא: אין אתה מראה לי את האשכולות שבכרמך? אמר לו: כן. יצא להראות לו, הביט מרחוק וראה כעין שור בין הגפנים. אמר לו: אין השור הזה מחבל את הכרם? אמר לו: השור הזה שאתה רואה - אשכול הוא. (ירושלמי פאה ז,ג):

מעשה באחד שהיתה לו שורה של תאנים ובא ומצא גדר של דבש מקיף אותם. (שם):

מעשה בשועל שבא וקינן בראשה של לפת. (שם):

מעשה בשיחין (שם מקום), בקלח אחד של חרדל שהיו בו שלשה בדין (ענפים), ונפשח (התבקע) אחד מהן, וסככו בו סוכת היוצרים, ומצאו בו שלשה קבין של חרדל. (שם):

אמר רבי שמעון בן חלפתא: היה מעשה שאמר ר' יהודה לבנו בסיכנין: עלה והבא לנו גרוגרות מן החביות. עלה והושיט ידו ומצאו של דבש. אמר לו: אבא, של דבש היא! אמר לו: השקע ידך - ואת מעלה גרוגרות. (שם):

מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בצפורין: עלה והבא לנו גרוגרות מן העליה. עלה ומצא את העליה צף עליה דבש. (שם):

אמר רב חסדא: מאי דכתיב (ירמיה ג) ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי, למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך: מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה. (כתובות קיב):

מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה - רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה - גמדא. (גטין נז):

לעת קץ:

עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל, וארץ ישראל ככל העולם כולו. (פסיקתא רבתי פ"א)... דבר אחר: כי ירחיב ה' אלקיך (דברים יב) - אפשר שהקדוש ברוך הוא מרחיב את ארץ ישראל? אמר רבי יצחק: המגילה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת - היא מודעת כמה היא. כך ארץ ישראל כל רובה הרים וגבעות, מנין? שנאמר (דברים יא): והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת וגו', כשישרה אותה הקדוש ברוך הוא, מנין? שנאמר (ישעיה מ): כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה. - אותה שעה היא מודעת מה היא. (דברים רבה ד):

עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים וגו'. (כתובות קיא):

ואספת דגנך ותירשך וכו' - שתהא ארץ ישראל מלאה דגן ותירוש ויצהר, וכל הארצות דובאות למלאות אותה כסף וזהב. (ספרי עקב נא)... מנין אתה אומר שכל ספינות שאובדות בים הגדול וכל כלי חמדה שבים הגדול, מקיאם לימה של יפו שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא? תלמוד לומר (דברים לג): כי שפע ימים יינקו ושפני טמוני חול. (ספרי ברכה שנד):

ארבע פרשיות :

משה רבינו, תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בכל שבת ושבת ובכל רגל. ובמה הם קורין? כל שבתות השנה קורין בפרשת השבוע שבעה אנשים, ואחד מפטיר. זה שעולה שביעי מסים את הפרשה; וזה שעולה מפטיר חוזר וקורא שלשה פסוקים האחרונים (או יותר) ממה שקרא האחרון, ואחר כך קורא בנביא מעין הענין של הפרשה:

וברגל, קורין בפרשת אותו הרגל חמשה אנשים (וביום הכיפורים - ששה), וקורין למפטיר בפרשת פינחס מענין קרבן המוסף שמקריבים באותו רגל, וכן הוא מפטיר בנביא מענין היום:

ובראש חדש, קורין בפרשת פינחס בקרבן היום ארבעה אנשים:

רגל שחל בשבת (וכן ר"ה ויום הכיפורים שחלים בשבת), אין קוראים בה בפרשת השבוע כלל, אלא קורא את הקריאה של הרגל ומחלק אותה בין שבעה קרואים כמו בשבת. והשמיני - מפטיר, והכל מענין הרגל בלבד:

שבת שיש בה ראש חדש, או חנוכה או פורים - קורא בפרשת השבוע שבעה קרואים, והשמיני שהוא מפטיר קורא בפרשה אחרת מענין היום, וכן בנביא - מענין ראש חדש, חנוכה, או פורים:

בכל פעם שיש לו לקרוא בשתי פרשיות, דהיינו ברגלים, ובשבת שהיא ראש חדש או חנוכה וכו', וכן בראש חדש טבת שבאמצע החנוכה אפילו הוא חול, שצריך לקרוא בפרשה אחת מענין ראש חדש, ובפרשה אחרת מענין חנוכה - מוציאים מארון הקדש שני ספרי תורה, אחד שהוא גלול בפרשה זו, ואחד שהוא גלול בפרשה האחרת שקורא אותה היום. ודבר זה שמוציאים שני ספרי תורה, הוא משום טורח הציבור; כדי שלא יצטרך הציבור להמתין עד שגוללים את הספר מפרשה לפרשה:

כיוצא בזה אתה אומר: יום שקוראים בו בשלש פרשיות חלוקות - מוציאים שלשה ספרי תורה. ואי אתה מוצא כזה, אלא שמחת תורה, ראש חדש טבת שחל להיות בשבת, וראש חדש אדר, או ר"ח ניסן שחלים להיות בשבת וכפי שיתבאר להלן:

ארבע שבתות יש בשנה, שאף על פי שאין בהן לא רגל ולא ראש חדש, לא חנוכה ולא פורים, אעפי"כ קורין בהן בשתי פרשיות ומוציאין בהן שני ספרים. ואם יש באחת מהן גם ראש חדש - קורין בשלש פרשיות ומוציאים שלשה ספרי תורה:

ארבע שבתות אלה הן: שבת האחרונה של שבט (אם השנה פשוטה ולא מעוברת) ושלש שבתות של אדר - ברוב השנים; או כל ארבע השבתות בחדש אדר, או שלש באדר ואחת בניסן - במיעוט השנים, וכמו שיתבאר:

שנה מעוברת שיש בה אדר ראשון ואדר שני, אין מחשבין אדר לענין זה, אלא אדר הסמוך לניסן; לכן פרשה הראשונה מארבע פרשיות אלה, אינה חלה בשבט, אלא בשבת האחרונה של אדר ראשון:

בארבע שבתות אלה קוראים בפרשת השבוע שבעה אנשים, והשמיני שהוא מפטיר, קורא בפרשה אחרת ובספר אחר, ומפטיר בנביא מעין אותה הפרשה שקרא בה הוא, ולא מה שקראו שבעה קודמיו:

ומה הם קוראים למפטיר בשבתות אלה?:

בשבת אחת קורין בסדר 'כי תשא' מענין מחצית השקל, והיא הנקראת: 'פרשת שקלים':

באחת קורין בסוף סדר כי תצא - זכור את אשר עשה לך עמלק, והיא הנקראת: 'פרשת זכור':

באחת קורין בסדר 'חקת' מענין פרה אדומה, והיא הנקראת: 'פרשת פרה'. ובאחת קורין בסדר בא - החדש הזה לכם ראש חדשים, והיא הנקראת: 'פרשת החדש':

הפסקות שבין ארבע הפרשיות :

ארבע פרשיות אלה שאמרנו: שקלים, זכור, פרה, החדש, אף על פי שכולן בפרק זמן אחד - אינן סמוכות זו לזו כולן, אלא לעולם יש הפסק ביניהן; פעמים שיש ביניהן שבת אחת של הפסקה, ופעמים שיש ביניהן שתי שבתות של הפסקה. שכן קביעת ארבע פרשיות אלה בזמניהן, תלויה בארבעה כללים אלה:

א. שבת של פרשת שקלים - לעולם היא בכניסת אדר, ולא לאחר שכבר נכנס אדר. חל ראש חדש אדר להיות בשבת - קורין פרשת שקלים בו ביום; חל ראש חדש אדר באחד מימות החול - מקדימין לקרוא פרשת שקלים בשבת שלפני ראש חדש אדר:

ב. שבת של פרשת זכור - לעולם לפני הפורים וסמוכה לו:

ג. שבת של פרשת פרה - לעולם סמוכה לשבת של פרשת החדש שלאחריה. (ובירושלמי נתנו סימן לדבר: ארבע כוסות של פסח; שאם רצה לשתות בין הכוסות - שותה, מלבד בין שלישית לרביעית):

ד. שבת של פרשת החדש - לעולם היא בכניסת ניסן, ולא לאחר שכבר נכנס ניסן. חל ראש חדש ניסן להיות בשבת - קורין פרשת החדש בו ביום; חל להיות באחד מימות החול - מקדימין לקרוא פרשת החדש בשבת שלפני ראש חדש ניסן:

לפיכך הרוצה לידע איזו היא שבת של הפסקה בשנה שהוא עומד בה, יראה באיזה יום חל ראש חדש של אדר הסמוך לניסן, וידע סדר כל ארבע הפרשיות וההפסקות שביניהן:

כאן באה טבלה:

וסימנים נתנו חכמים בדבר זה, כדי שלא יבואו לידי טעות, והם: זבד"ו; זט"ו, ב"ו, ד"ד, ובי"ו. וזה פרושם:

זבד"ו - סימן לימים שאפשר לראש חדש אדר הסמוך לניסן שיחול בהם, ימים ז' ב' ד' ו'. ולעולם לא יחול בימים: ראשון, שלישי, וחמשי בשבת. ולהלן הסימנים לשבתות ההפסקה:

ז - טו; - כלומר, אם יחול ראש חדש אדר להיות בז' דהיינו, בשבת, תהא שבת ההפסקה ביום ט"ו באדר, שהיא השבת השלישית שבחדש. שהרי שבת הראשונה שהיא באחד באדר - שקלים, שבת שניה היא בשמונה באדר ולפני פורים - זכור, שבת רביעית שהיא בכ"ב באדר - פרה, ושבת חמשית שהיא בערב ראש חדש ניסן - החדש, ולא נותרה אלא זו שבט"ו לחדש שהיא, שבת של הפסקה:

ב - ו; - אם יחול ראש חדש אדר להיות ביום ב', תהא שבת ההפסקה בששי לחדש. כיצד? בשבת של כ"ט שבט (ובשנה מעוברת - כ"ט אדר ראשון) - שקלים; שבת שלאחריה של ו' אדר, אינה סמוכה לפורים לכן מפסיקים בה. שבת שלישית שבי"ג אדר, ערב פורים - זכור; שבת רביעית, כ' אדר - פרה; שבת חמשית, כ"ז אדר - החדש:

ד- ד; - אם יחול ראש חדש אדר להיות ביום ד' בשבת, תהא שבת ההפסקה בד' לחדש. כיצד? בכ"ז בשבט (או בכ"ז אד"א) - שקלים; ד' אדר, רחוקה מפורים - הפסקה; י"א אדר - זכור; י"ח אדר - פרה; כ"ה אדר - החדש:

ו - ב,יו; - אם יחול ראש חדש להיות בו' בשבת, אז תהינה שתי שבתות של הפסקה בשנה זו, שבת של ב' לחדש, ושבת של י"ו לחדש. כיצד? שבת של כ"ה בשבט - שקלים; שבת של ב' אדר, רחוקה מפורים הרבה - הפסקה; שבת של ט' אדר, סמוכה לפורים - זכור; שבת של י"ו (ט"ז) אדר, רחוקה מפרשת החדש - הפסקה; שבת של כ"ג אדר - פרה; שבת של א' ניסן - פרשת החדש ביום ראש חדש ניסן:

ענין ארבע פרשיות אלה, יתפרש בפרקים הבאים, פרשה פרשה לעצמה:

פרשת שקלים :

בזמן שבית המקדש היה קים, מצות עשה על כל אדם מישראל ליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה, להקריב מהם כל קרבנות הציבור במקדש, עולות התמיד והמוספים והנסכים והמנחות והקטרת וכו'. וצריך להביא הקרבנות בכל השנה מן התרומה של אותה שנה ולא של שנה אחרת:

והכל בכלל מצוה זו, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חיב. אם אין לו, הוא לווה מאחרים או שואל מהם משכון וממשכנו, או מוכר כסות שעל כתפו ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר (שמות ל): העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל וגו':

ואינו נותנו בפעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת, בפעם אחת. וכשהוא נותן מחצית השקל, הוא נותן מטבע של כסף שמשקלו לא פחות ממאה וששים גרעיני שעורה. ולאחר שהוסיפו שתות על המשקל, משקלו - מאה תשעים ושנים גרעיני שעורה:

כל שקלי התרומה שמכל ישראל היו צריכים לבוא לבית המקדש עד לראש חדש ניסן שבכל שנה. לפי שבראש חדש ניסן היו תורמין מן הלשכה שכל השקלים באים לשם, ומוציאים משם כדי לקנות הקרבנות משקלים חדשים שנאמר (במדבר כח): זאת עלת חדש בחדשו - אמרה תורה, חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. וצריך שיהא לכל ישראל חלק באותם הקרבנות שבאים לכפר על כל ישראל:

לפיכך התחילו בראש חדש אדר להשמיע על השקלים, כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויתנו כל ישראל את שקליהם בעונתם. בחמשה עשר באדר, ישבו השולחנים בכל עיר ועיר ותובעים בנחת; ומי שלא נתן, עדין אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן - עד שיתן:

ותקנו חכמים, שבשבת הסמוכה לאדר, או בשבת שחל בה ראש חדש אדר, יהו קורין בתורה בפרשת שקלים. לפי שבשבת כל העם נאספים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ושומעים את הקורא בתורה, נמצא שקריאה זו בפרשת שקלים היא ההכרזה הראשונה על מצוה זו לעשותה בעונתה:

ועכשו שאין בית המקדש קים ואין לנו קרבנות וגם מצות מחצית השקל אינה נוהגת, אף על פי כן אנו קורין בתורה בפרשה זו במועדה, כדי שתחשב לנו הקריאה בתורה כאילו קימנו את המצוה בפועל, ככתוב (הושע יד): ונשלמה פרים - שפתינו. עוד טעם, לפיכך צוו חכמינו לקרוא בפרשת שקלים במועדה, גם בזמן הזה - מהרה יבנה המקדש, ויהיו המצוות סדורות בידינו:

וחביבה מצוה זו על ישראל, כי ממנה לומדים לאהבה את כל אחד מישראל אהבה גדולה שהרי כולם שוים לפני הקדוש ברוך הוא, והגדולה שבעבודות המקודשות, אלו קרבנות הכפרה, נעשית על ידי כל ישראל בשוה, ואין עני ואין עשיר לפני המקום ולא קרוב ורחוק אלא הכל קרובים, וקרבן כולם עולה לריח ניחוח לפניו, לכפר עליהם על כל עוונותיהם:

שבת שקלים בבית הכנסת:

שבת שקורין בה פרשת שקלים, אם היא חלה בסוף ימי שבט מוציאים בבית הכנסת שני ספרי תורה; באחד קורין בפרשת השבוע שבעה אנשים, ובשני קורא מפטיר בפרשת 'כי תשא' שבה נאמרה מצות מחצית השקל. ואם שבת זו היא ראש חדש אדר - מוציאים שלשה ספרים; באחד קורין בפרשת השבוע ששה אנשים עד סוף הפרשה, בשני קורא השביעי בסדר פינחס מענין ראש חדש, ובשלישי קורין 'כי תשא' מענין מחצית השקל:

ואף על פי שקורין בתורה בשתים או בשלש פרשיות משנים או משלשה ענינים, אין מפטירין בנביא אלא מענין אחד, מענין של שקלים בלבד, במעשה של יהוידע הכהן ויהואש המלך שעל ידם נדב העם לבדק הבית (מלכים - ב יא), שלעולם מפטירין בנביא מענינה של הפרשה האחרונה שקראו בה. פרשת השבוע מפני שהיא תדירה, קורין בה ראשונה. פרשת מוספי החדש שהיא תדירה יותר מפרשת שקלים, וקורין אותה כמה פעמים בשנה, נקראת אחריה; פרשת שקלים שאינה נקראת אלא פעם זו בלבד, נקראת בסוף:

הרי שאמרנו למעלה, הטעם שמוציאין שני ספרים ולא גוללין מפרשה לפרשה בספר אחד - מפני טורח הציבור; ובדין היה שבשבת שקלים לא יהו מוציאין אלא ספר אחד, כיון שפרשת השבוע קרובה תמיד לכי תשא, אף על פי כן כבר פשט המנהג להוציא ב' או ג' ספרים גם בשבת שקלים:

מנהג בהרבה קהילות אשכנז לומר בבית הכנסת 'יוצרות' בשחרית ובמוסף של שבת שקלים, ובקהילות אחרות אומרים רק במוסף ואין אומרים בשחרית, וישנם נוהגים לומר 'יוצרות' בשבתות אלה לאחר חזרת הש"ץ ולפני קריאת התורה, ואולם בקהילות ספרד אין אומרין בהן 'יוצרות' כלל:

מקדים רפואה למכה:

למה פרשת 'שקלים' קודמת לפרשת 'זכור'? -:

אלא שכבר נאמר למעלה בענין זה, לפיכך קורין במצות מחצית השקל בשבת הסמוכה לאדר, לפי שבאחד באדר היו משמיעין על השקלים לתרום אותם בעונתם; אבל דבר זה גופא טעון הסבר, למה משמיעין על השקלים באחד באדר, והלא בחדש אדר יש עוד מצוה של זכר מחית עמלק, ומצות מחית עמלק נאמרה לישראל קודם מצות מחצית השקל?:

טעם הדבר, מפני שבזכות מצות שקלים זוכים למחית עמלק, והקדוש ברוך הוא צוה לישראל לתת מחצית השקל כופר נפש, כדי להקדים רפואה למכה; -:

'אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל (ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלאכה להביא אל גנזי המלך - אסתר ג), לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: 'באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים':

'וצריכין ישראל לתת שקליהם לפני שבת זכור. ואסור לומר עליהם 'לשם כופר', אלא 'לשם נדבה':

כופין על השקלים :

למה ממשכנים וכופים על מחצית השקל?:

משישבו במקדש, (בעשרים וחמשה באדר) התחילו למשכן את ישראל על שקליהם כדי שיהו קרבנות ציבור קרבין מהם. משלו משל:

למה הדבר דומה? לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו ומחתך ברגלו בשביל לרפאותו; אף כך אמר הקדוש ברוך הוא:

יתמשכנו ישראל על שקליהם כדי שיהו קרבנות ציבור קרבין מהם; מפני שקרבנות ציבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהם שבשמים:

מחצית השקל דוקא :

למה צותה תורה מחצית השקל ולא שקל שלם?:

לפי שהשקלים באים לכפר על עוון העגל, ולא היו ישראל בעוון זה אלא מחצית היום בלבד, משש שעות של יום הארבעים לעלית משה לשמים, ועד הערב. אמר הקדוש ברוך הוא: אותן שש שעות שהייתם עובדים לעבודה זרה ומתפרנסים משלי - עליכם להחזיר לי פרנסתכם מאותן השעות לשם עבודתי. לכך אמרו חכמים: 'לפי שחטאו במחצית היום, לפיכך יתנו מחצית השקל':

וחכמי ישראל האחרונים מצאו בענין זה שאמרה תורה מחצית השקל ולא שקל שלם, רמזים שונים וגלו בו טעמים הרבה, זה אומר כך וזה אומר כך ודברי כולם עולים בקנה אחד לאהבה את ה' וליראה אותו:

למה מחצית השקל? בא לרמז לאדם שידע תמיד שכל עבודתו שהוא עובד את אלקיו - הלואי שיגיע לכדי מחצית העבודה ממה שיש בכחו לעבוד, ולא ירום לבבו לומר עבדתי את ה' בכל כחי. ואפילו כשאדם מדמה בנפשו שנותן כחו ויגיעו ומוסר את נפשו לה', אין זה אלא 'מחצית השקל' (שקל - גימטריא נפש) בלבד; -:

לפי שהשקלים האלה באים לכפר על מעשה העגל, והואיל והנשים לא חטאו בעגל והאיש בלי אשה אינו אלא חצי גוף, לכן די לכל אחד במחצית השקל:

עוד רמז, לכך אמרה תורה להביא מחצית השקל לכפרה, לפי שאין הכפרה אלא על מחציתו של האדם ואילו מחציתו השניה טהורה היא תמיד ואינה נפגמת לעולם ומשום כך גם אינה צריכה כפרה; -:

האדם עשוי שרש וענף. שרשו בשמים הוא - הנשמה הטהורה שנתנה באדם והיא חצובה מגבהי מרומים, והיא נשארת בטהרתה לעולם; וענפיו על הארץ - הם כחות הנפש הנגלים וכלי המעשה, וכל פגם שהאדם פוגם בחטאיו, אינו פוגם אלא בענפים אלה שהוא מפרידם משרשם שלמעלה. וכשהאדם חוזר בתשובה מחטאיו, אינו צריך אלא לחבר שוב את הענפים עם השרש העליון, להעלות כחותיו וכל מעשיו ולקרבם אל כיסופי הנשמה; -:

לפיכך נאמר בפרשת שקלים כי תשא את ראש בני ישראל ופרשו חכמים כי תשא את ראש - שא את ראשם, זקוף קומתם! היינו, הרם מעשיהם אל שרש נשמתם ויעשו שלמים כבתחילה. לא בריה חדשה הם צריכים להבראות אחר החטא, שכן המחצית שבהם חיה וקימת טהורה ובריאה היא תמיד, אין צריכין לתת לכופר נפשם אלא מחצית השקל בלבד, ועם המחצית הזו יהיה שקלם שהם נשקלים לפני המקום, שקל שלם:

הוא שיסד הפיטן: 'ושקל אשא בבית נכון ונשא' (יוצר לפרשת שקלים), כלומר, אם נביא עתה מחצית השקל הזו, כבר יהיה בידינו שקל שלם, להראות בו את פני ה' אלקינו. לכך אמר 'ושקל אשא' ולא 'מחצית השקל אשא':

ודבר זה חיזוק הוא לשב בתשובה, שהתורה אומרת לו: דע, כי לעולם אתה מקושר בנפשך עם הזכות הטהורה, ואין בכח החטא לפגום בך כולך אלא במקצת ממך בלבד. תקן את המקצת הזו, ונמצאת מתוקן בכל כולך!:

כופר מועט וכפרה מרובה:

אמר רבי יהודה בר רבי סימון בשם רבי יוחנן: שלשה דברים שמע משה מן הקדוש ברוך הוא - והרתיע לאחוריו: כיון שאמר לו (שמות ל): ונתנו איש כפר נפשו, אמר משה:

מי יוכל ליתן כופר נפשו!? - עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב), ועדין אינו מגיע, שנאמר (תהלים מט): אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלקים כפרו, ויקר פדיון נפשם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחם - זה יתנו וכו':

וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי - אמר משה: מי יוכל להספיק לו קרבנות? ! וכו'. וכן בשעה שאמר לו הקב"ה:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - אמר משה: מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו?! וכו'. (במדבר רבה יב,ג):

ונתנו איש כפר נפשו - כששמע משה כן, נתירא וכו'. ר' יהודה בר אילעי אומר, אמר משה: מצינו שפדיון נפשו של אדם - ככר כסף, שנאמר (מלכים - א כ):

והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול; -:

ר' יוסי אומר, ממוציא שם רע למד (משה), שנאמר (דברים כב): וענשו אתו מאה כסף - ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו אלה אלקיך ישראל - כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן מאה כסף! -:

ריש לקיש אמר, מן האונס למד, כתיב (שם): ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף - ואנו אנסנו הדיבור לא יהיה לך אלקים אחרים על פני (שמות כ) ועשינו עבודה זרה - כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף! -:

ר' יהודה בר' סימון אמר, משור נגח למד; שנאמר (שמות כא): אם עבד יגח השור, או אמה, כסף שלשים שקלים יתן לאדניו וגו' - ואנחנו המרנו כבודו בשור שנאמר (תהלים קו): וימירו את כבודם בתבנית שור - כל אחד ואחד מאתנו צריך ליתן שלשים שקל! -:

ידע הקדוש ברוך הוא מה בלבו של משה, אמר לו: חייך, לא ככר כסף, ולא מאה כסף ולא חמשים שקלים, ולא שלשים שקלים, אלא - זה יתנו כל העבר על הפקדים, מחצית השקל. (ילקוט שמעוני כי תשא):

מטבע של אש:

אדם שעבר עברה חמורה ונתחיב ראשו למלכות, כלום יכול לפדות עצמו בממון? ואם יש פדיון בממון למי שנתחיב למלך בשר ודם, כלום יש פדיון בממון למי שנתחיב למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? ואם גם ינתן לו פדיון בממון, שמא יתן מטבע קטן ויהא פדוי בו? מה ערך למטבע זה שיהא פדיונו פדיון? וישראל נתחיבו ראשיהם למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולא צוה עליהם הקב"ה אלא מחצית השקל בלבד!:

נתקשה משה להבין דבר זה, כיצד יכול מטבע קטן זה להיות כופר נפש לאלה שהשתחוו לעגל ויאמרו לו, אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (שמות לב)? -:

'אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו - כזה יתנו!':

לומר לך: יש לך אדם שנותן כסף וזהב הרבה ואינו מתכפר מחטאו כלום. אימתי? אם לא עשה תשובה ועדין הוא שוקע בחטא ונופל בו. החוטא - נופל הוא, וכספו וזהבו - נופלים הם כמוהו, ומושכים את העוון, במה יתכפר? -:

וכנגדו, יש לך אדם שנותן מטבע קטן לכופר נפשו ומתכפר בו מחטאו כפרה גמורה. אימתי? אם עקר עצמו מן החטא לגמרי והרי הוא שב בתשובה גמורה בכל לבו, ומתעלה בתשובתו הלך ועלה, ואפילו אותו מטבע שהוא נותן כפרו, ושהוא עשוי כסף מן הדומם המת הנמשך ויורד למטה - נעשה בידו של אש שהיא עולה למעלה; ואף מטבע זה, אפילו קטן הוא, הרי הוא עולה למעלה ומכפר עליו:

ולא עוד, אלא שמטבע כזה, אם אדם נותנו בלב שלם ובהתלהבות של אש, הרי הוא גנוז מתחת לכסא הכבוד, שכך אמרו חכמים: 'גדולה התשובה שמגעת עד כסא הכבוד'!:

לכך אמרו: זה יתנו - 'כזה יתנו'. מטבע של אש יתנו, מטבע קטן שהוא נתן מתוך נדיבות לב, בלב מלא אהבה עזה להקדוש ברוך הוא, שרשפיה רשפי אש - שלהבת י ה!:

אחדות ישראל:

כיון שאמרה תורה (שמות ל): זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל, למה צריך הכתוב לומר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט? כלום היינו באים לחלק בין עני לעשיר במה שלא אמרה תורה לחלק? -:

לא דברה תורה אלא כנגד נדיבי הלב שבישראל שלבם עשיר במידת הנדיבות וכל אשר להם מבקשים לתת לכפר על נפשותיהם, אמרה תורה, עשירי לב אלה לא ירבו בנדבה, כי אם ירבו - צרי הלב אשר בעם לא יבואו אתם בנדבה כלל; שיאמרו, אין נדבה אלא מה שאדם נותן כל אשר יש לו, ונמצא העם מחולק לשנים, צרי הלב ורחבי הלב; -:

לפיכך אמרה תורה, איש התרומות ועשיר הנדיבות, בזה הוא יראה נדיבותו, אשר יבלום כח נדיבותו ולא יתן לו פורקן אלא במחצית השקל בלבד, ועל ידי כן הוא פותח פתח של נדיבות לב לצרי הלב שלא ימעיטו, כי יאמרו, זו כל נדבתם של נדיבי הלב - אף אני בנדבה זו! ונמצא כל העם אחוזים ואחודים כולם במידה זו של נדיבות:

הא למדת, שחביבה היא לפני המקום וטובה היא לכל ישראל, בין גדול ובין קטן, מצוה קטנה שישראל עושין אותה באחדות, ממצוה גדולה שעושין אותה הגדולים בלבד. שכן אמרה תורה העשיר לא ירבה, כדי שהדל לא ימעיט:

גדול הרצון לעשות מצוה:

יש נדיבות במעשה ויש גם נדיבות ברצון. בעוונותנו שאין בית המקדש, ובטלים הקרבנות, ומצות מחצית השקל אינה נוהגת, אף על פי כן מצות הקריאה בתורה בפרשת שקלים אינה בטלה. שכן עיקרה של מצות מחצית השקל היא לעורר את הנדיבות שבלב שיהא אדם מוכן למסור את מה שיש בידו כדי לעשות רצון בוראו. והשתדלות זו על נדיבות הלב לעולם נוהגת, והיא מתעוררת אצל האדם מישראל בשעה שהוא קורא בתורה בענין זה, או שומע מפי הקורא בתורה:

ולא עוד, אלא שלפעמים גדולה ההשתוקקות להתנדבות, יותר מן ההתנדבות גופא. ואף שאין בידינו לנדב לעבודת בית המקדש, כיון שמשתוקקים לכך ומשתעשעים במצוה זו וקוראים בה בתורה, מעלה עלינו הכתוב כאילו קימנוה, ועל ידי כן גם נזכה לעשותה במהרה בימינו: