אוצר היראה תשובת השנה - סוכות שמיני עצרת והושענא רבא

אות ג

עקר קדשת ראש-השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, היא, שנזכה לחדש ימינו שעברו בחשך, ולהוסיף מעתה תוספת קדשה ועבודה מחדש, שזה בחינת 'חדש עלינו שנה טובה' שאנו מבקשין בראש-השנה; כי שבעים שנים הם נגד שבעים פנים לתורה, על- כן צריכין בכל שנה לזכות לפנים חדשות לגמרי, לחיות מעתה חיים חדשים בכל עת, שזה עקר בחינת חיים ארכים, שזה בחינת מה שמרבין לבקש בימים אלו על חיים, הינו על חיים ארכים שזכה הזקן העור, שהתפאר בשלמות הזכרון שלו, שזוכר מה שקדם נפש רוח ונשמה, כשהיה עדין כלל הבריאה בבחינת אין, כמבאר בפנים, שממנו נמשך קדשת ראש- השנה; ועל- כן נקרא ראש-השנה יום הזכרון. ועל-כן ראש-השנה בראש-חדש, כי אנו צריכין שיחדש השם יתברך עלינו את השנה בבחינת ראש-חדש, שהוא בחינת התחדשות החיות בכל עת, כמו הלבנה שמתחדשת בכל חדש, שעל-כן ישראל מונין ללבנה (עין 'ראש-חדש', אות ד), שזה בחינת מלכות דוד-משיח, שאנו מבקשין עליו הרבה בראש- השנה, כי דוד-משיח זכה לבחינת חיים ארכים הנ"ל בשלמות, כמבאר בפנים. ואחר ראש- השנה הם ימי תשובה ויום-כפור, כי זה עקר התשובה, שהנפילה והירידה תהיה תכלית העליה, הינו שיזכה על-ידי-זה לשוב בתשובה שלמה ולהתחיל בכל פעם בעבודת השם מחדש, בבחינת "השיבנו ה' וכו' חדש ימינו כקדם", כי רק בשביל זה היתה נפילתו כדי שיתחדש בעבודתו. ומחמת שלזכות לזה הוא רק על-ידי מלכות דוד- משיח, שהוא זכה להפך מבחינת נפל לחיים ארכים, כי דוד לא היה לו חיות כלל והיה ראוי להיות נפל ממש, ונתהפך הדבר עד שזכה לחיים נצחיים וארכים, בחינת 'דוד מלך ישראל חי וקים', וכן משיח נקרא בר נפלי, ויזכה לחיים ארכים, כי משיח הוא למעלה מהזמן, שזה בחינת "אני היום ילדתיך" הנאמר בדוד-משיח, כי זה עקר החיים ארכים, לחדש חיותו בכל עת כאלו היום נולד ממש ועל-כן מבחינת דוד-משיח מקבלין כח וסמיכה כל הנופלים מעבודת השם יתברך, לעלות מנפילתן וירידתן לתכלית העליה כנ"ל. וזה שהתפלל הכהן-גדול ביום-כפור דיקא: "ולא תפיל אשה פרי בטנה, ולא יעדי עבד שלטן מדבית יהודה", כי הכל אחד: שלא יהיה שום נפל ממש, חס ושלום, או שלא יפל שום ישראל מעבודת השם יתברך בבחינת הפלת נפלים, חס ושלום; וכל זה נתתקן על-ידי מלכות דוד כנ"ל. ועל-כן אחר עשרת ימי תשובה ויום-כפור הוא סכות, בחינת "אקים את סכת דויד הנפלת", לבטל בחינת הפלת נפלים, חס ושלום, רק להקימם ולהחיותם בבחינת "סומך ה' לכל הנופלים". ואחר סכות הוא שמיני- עצרת, שהוא בחינת מלכות דוד בשלמות, כמובא. ועל-כן מבאר בכונות, שאז הנקבא עוצרת הטפה שלא תפיל, הינו כנ"ל, לבטל בחינת הפלת נפלים בגשמיות וברוחניות, שלא יפל שום אחד מעבודתו כנ"ל (הלכות תפלין הלכה ה, אותיות כב כג).

אות יד

אחר-כך בשמיני-עצרת ושמחת- תורה, אז הוא גמר כל התקונים שהתחלנו בהם מראש- השנה, כידוע. ועל- כן אז מסימין התורה ומתחילין בראשית, שזה בחינת דרכי הפשיטות ותמימות שהמשכנו על-ידי הצדיק האמת שהולך בדרך זה תמיד, שבכל פעם שבא להשגה שלמה גבוה מאד (שזה בחינת סיום התורה, שהיא כלל ההשגות הקדושות), תכף ומיד מתחיל לחזר ולחפש ולבקש אחר השגה הגבוה יותר, ומסלק דעתו ומשכח ממנו השגתו הראשונה, ועושה עצמו כאינו יודע וכאלו לא התחיל מעולם להשיג כלל, רק מחיה את עצמו בהחסד-חנם שהיה מקים העולם קדם מתן תורה, שזה בחינת הדרך לארץ- ישראל, בחינת התחלת התורה בבראשית משום "כח מעשיו הגיד לעמו" כנ"ל, ועל-ידי-זה בעצמו הוא מחיה כל הפשוטים שבעולם. וכל אחד מישראל צריך להמשיך על עצמו גם-כן בחינת הפשיטות של הצדיק, ויסלק בכל פעם דעתו ושכלו ויעשה עצמו כאינו יודע כלל, ולא יפל בדעתו מחמת שכבר התחיל כמה פעמים ונפל, רק יעשה את עצמו כאלו לא התחיל מעולם כלל, רק יתחיל בכל פעם מחדש, ויחיה את עצמו בהחסד-חנם הנמשך על-ידי הפשיטות של הצדיק, ובזה יכול לחיות לעולם (שם אותיות כז כט).

אות יז

כל התקונים הנעשים בירח האיתנים בתשרי, מראש-השנה עד שמיני- עצרת, הכל הוא על-ידי מעלת הקבוץ הקדוש שמקשרין את עצמן לצדיקי אמת שהם בחינת משה, בחינת הרועה האמתי; ובזה עוסקין בראש-השנה ויום- כפור וסכות. ועל-כן מצות 'הקהל' הוא בסכות, ונקרא חג האסיף, שאוספין בו כל מיני מאכל, על-ידי שנאספין ונתקבצין נפשות ישראל ביחד אל הקדשה, כי שניהם בחינה אחת, כמבאר בפנים. וזה ענין נטילת הארבעה מינים, עד שכוללין גם הערבי-נחל, שמרמזין על פושעי ישראל גם-כן בכלל האגדה הקדושה והקבוץ הקדוש, ונתתקנין גם- כן על-ידי זה, עד שבשמיני-עצרת אז נגמר התקון בשלמות. ועל-כן נקרא 'עצרת', מלשון אספה וקבוץ, שזה בחינת התקון שעוסקין בו הצדיקי אמת, רועי ישראל, תמיד, וביותר בחדש תשרי מראש-השנה עד שמיני-עצרת, לאסף ולקבץ את כל נדחי ישראל, שכלם ישובו להשם יתברך באמת ויעמדו על עמדם באפן שיתקים הקבוץ הקדוש לדורות עולם, שבזה תלוי כל הגאלה שלמה, בבחינת "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס". ועל-כן נוהגין אז לקרא לכל אחד מישראל לעלות לתורה, כי זה כל עסקנו בחדש הזה, לקבץ ולאסף ולהעלות כל נפשות ישראל ולקשרם אל התורה. ומחמת שעקר שלמות המשכת תקונים אלו הוא רק בכח וזכות הצדיקים שנסתלקו (עין 'צדיק', אות לד), על-כן נוהגין כל ישראל לילך בימים אלו, בחדש אלול וערב ראש- השנה ועשרת ימי תשובה על קברי הצדיקים (שם אותיות צט ק קא קב קג קד).

אות יח

בסכות עוסקין לתקן ולאסף כל המאכלים, שכל הטעמים שלהם נמשכין בשרשן מהדעת הקדושה; והעקר הוא הלחם, שבו נכללין כל הטעמים שבעולם; עד שנזכה על-ידי האכילה להארת הרצון המפלג, שזה בחינת מצות אכילה בסכה. ועל-כן עקר מצות אכילה בסכה הוא רק באכילת לחם, כי פרות מתר לאכלם חוץ לסכה, ועקר חיוב סכה הוא רק באכילת לחם. ועל-כן מברכין אז 'לישב בסכה', כי זה עקר מצות ישיבת הסכה, להמשיך בשעת אכילה דיקא הארת הרצון הנמשך מהמקיפין הקדושים שהם בחינת סכה, כמובא (שם אותיות קא קב).

אות יט

עקר קדשת איש הישראלי, שהוא שיזכה לילך בכל עת מדרגא לדרגא בעבודת השם, הוא על-ידי קדשת ארץ- ישראל; ועקר נצחון המלחמה שצריכין לנצח בזה העולם, העקר הוא לבוא לארץ- ישראל. וזה כל בחינת עבודתנו שאנו עוסקין מראש-השנה עד שמיני-עצרת, הכל הוא כדי לגלות קדשת ארץ-ישראל, כדי שנזכה מהרה לבוא לארץ-ישראל. וזה בחינת בנין המלכות שאנו עוסקין בזה בימים האלו, כמבאר בכונות; כי עקר בנין המלכות הוא לגלות מלכותו יתברך לכל באי עולם, כמו שמתפללין על זה הרבה בימים האלו, ועקר התגלות מלכותו הוא בארץ-ישראל. ועל-כן עקר קדשת ישראל מתגלה בראש-השנה, כמו שכתוב "תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה" וכו' (הל' דברים הנוהגים בסעודה, הלכה ד, אותיות א ב).

אות כד

בראש-השנה מתחילין לחפר הבאר הקדושה ולהמשיך מימי התורה, שעל-ידי-זה זוכין לארץ-ישראל כנ"ל. ומחמת שכל התחלות קשות, על-כן צריכין אז להתקבץ יחד אל הצדיק ולהרבות ברחמים ותחנונים ובאמירת מלכיות זכרונות ושופרות ולתקע בשופר, והכל כדי לפתח הבאר ולהמשיך מימי התורה, כדי לזכות על-ידי-זה לארץ- ישראל. אבל אחר ראש- השנה, אז כבר בנקל יותר להמשיך תקונים אלו, ואז על- ידי עשרת ימי תשובה נבנו ונתגלו עשר קדשות שקדשה ארץ-ישראל, ואחר-כך בסכות עוסקין להכניע המונעים, מוציאי דבת הארץ, על-ידי הארבעה מינים, שהם בחינת מאני קרבא (כלי מלחמה), כמאמר רבותינו ז"ל, ולעשות הדרך לארץ- ישראל על-ידי הענני-כבוד שהלכו לפנינו, שזה בחינת סכה (שם אותיות י יא).

אות כה

האתרוג הוא בחינת מלכות, בחינת ארץ-ישראל; ועל-כן צריך שלא יהיה בו שום מום וחסרון, בחינת "כלך יפה רעיתי ומום אין בך", כמאמר רבותינו ז"ל, בחינת "לא תחסר כל בה" הנאמר בארץ-ישראל. ועל-ידי-זה שאנו נוטלין אתרוג מהדר בלי שום מום וחסרון, על- ידי-זה נתגלה ההדור והיפי של קדשת ארץ-ישראל, ונכנעין כל מוציאי דבת הארץ שרוצין להטיל מומין וחסרונות בארץ-ישראל, חס ושלום. ומחמת שהעקר לבוא לארץ-ישראל הוא על-ידי החדושי-תורה שממשיך הצדיק על-ידי תפלתו בהתקשרות עם נשמות ישראל, אפלו עם הרשעים שבהם כדי להכניע הרע שלהם ולהחזירם בתשובה וזה בחינת הערבי- נחל, שמרמז על פושעי ישראל שנאגדין גם-כן עם הלולב שהוא בחינת הצדיק (שם אותיות יא יב).

אות כו

השבעה אשפיזין, שהם השבעה רועים שנכנסין לסכה, הם השבעה צדיקים, שעל-ידם נמשך ונתגלה עקר קדשת ארץ-ישראל, עד שביום השביעי אז הוא נגד דוד המלך, שעקר הסכה הוא שלו, בחינת "סכת דויד", כי הוא זכה לגמר כבישת ארץ-ישראל בשלמות, וכל זה על-ידי שהרבה ברחמים ותחנונים, וחבר ספר תהלים ועל-כן בהושענא- רבה אז אומרין כל ספר תהלים, וגם ספר משנה-תורה, שמדבר שם הרבה מקדשת ארץ-ישראל. ואז נגמר תקון הערבי-נחל, שהם הפושעי ישראל ועל-כן נוטלין אותן אז לבדם, כי זה עקר שלמות תקונם, שהצדיק מקשר את עצמו עמהם ומגלגל עמם בדרכים נפלאים עד שזוכה להטות לבבם אליו יתברך, עד ששבין מעצמן ובבחירתם להשם יתברך; ועל- ידי-זה דיקא נשלם היחוד בשלמות בשמיני-עצרת, שזה בחינת כבישת ארץ- ישראל. ועל-כן מגדילין השמחה אז, כי צריכין לעלות לארץ-ישראל בשמחה, בבחינת 'שתעלנו בשמחה לארצנו' (שם אותיות יג יד טו).

אות לא

כל ימות השנה צריכין להכין עצמו על ראש-השנה, שהוא יום-הדין, כי העקר הוא ראש- השנה. כי כמו שהאדם צריך להכין את עצמו כל ימי חייו ליום- הדין הגדול והנורא שלעתיד, כמו-כן בפרטיות צריך להכין את עצמו כל ימות השנה על ראש-השנה, שהוא יום-הדין, כי הוא נורא ואים וכו'. וביותר צריכין להתחיל להכין את עצמו כשרואין הימים ממשמשין ובאין, שהם מט"ו באב ואילך, שאז מתחיל ההמתקה של חטא העגל וחטא המרגלים, שעל-ידי כל זה נפגם הזכרון דקדשה, כמאמר רבותינו ז"ל: מיום שנשתברו הלוחות ירדה שכחה לעולם; ובט"ו באב התחיל ההמתקה של שבירת הלוחות, ומתחיל להאיר הארה מארבעים ימי רצון, שאז קבלו אחר-כך ביום-כפור הלוחות האחרונות, שזה בחינת תקון הזכרון. ועל- כן אמרו רבותינו ז"ל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום-הכפורים, כי בט"ו באב מתחיל להאיר הארה מהלוחות האחרונות שנתנו ביום-כפור. ועל-כן נתתקן בט"ו באב גם חטא המרגלים, כי בו פסקו מתי מדבר, כמאמר רבותינו ז"ל. ועל-כן מט"ו באב צריכין להתחיל לקום בחצות, שזה בחינת תקון הזכרון (עין חצות, אות כ) ; ואחר-כך בימי אלול עוסקין בזה ביותר, וכל ישראל מתעוררין אז וזוכרין בהשם יתברך ובעלמא דאתי. וזה בחינת מה שתוקעין בשופר כל חדש אלול, כי שופר הוא בחינת זכרון, כמו שכתוב "והיו לכם לזכרון", ועקר תקון הזכרון נמשך בראש-השנה, שאז עקר מצות שופר, שהוא יום הזכרון, כי הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, וצריכין להמשיך על עצמו הזכרון הנ"ל, שעל-ידי-זה עקר התשובה. ובשביל זה צריכין לנסע לצדיקים על ראש-השנה, כי זה עקר עסק הצדיקים תמיד, שיזכירו אותנו תכליתנו הנצחי לעולם הבא, וילמדו אותנו עצות ודרכים ישרים לזכות לזה, וביותר עוסקים הצדיקים בזה בראש- השנה, כמבאר בפנים. והזכרון הזה הוא בכלליות ובפרטיות וזה סוד השנה והתעוררות השנה שבראש-השנה, כי השנה הוא בחינת זכרון בעלמא דאתי בכלליות, כי אז עולה הנשמה לבחינת עלמא דאתי, ואחר-כך בהתעוררות השנה, אז צריכין לעסק בזה בפרטיות. ואחר-כך ביום-כפור, אז גמר התקון של הזכרון, ועל-כן נתנו אז לוחות האחרונות, והכהן-גדול נכנס בו לפני ולפנים, כמבאר בפנים. ואחר-כך נכנסין לסכה, שהוא הקף ענני-כבוד, שהם מגנים עלינו שלא ישלט בנו עוד הרע- עין, שהוא בחינת קלפת עמלק, בכדי שלא לפגם עוד חס-ושלום בהזכרון הקדוש שהמשכנו עלינו בימים האלו, בפרט בראש-השנה ויום-כפור. וזה בחינת השמחה שמרבין בסכות, בכדי לתקן גם על-ידי-זה הבחינת מדמה, שכל זה בחינת תקון הזכרון הנ"ל. ועל- כן לוקחין אז הארבעה מינין שבלולב, ומבאר בזהר הקדוש, שעל-ידי-זה אנו לוקחין אותו יתברך כביכול בידינו, הינו שאנו ממשיכין עלינו בחינת הזכרון בפרטיות, שהוא בחינת הרמזים מה שהשם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית בהמחשבה דבור ומעשה שבכל יום, ומרמז להאדם בכל מקום ובכל זמן שיתקרב אליו, שזה בחינת הנענועים שמנענעין לכל רוחות, הינו שאנו ממשיכין עלינו את הרמזים הנ"ל (הלכות ברכת הראיה הלכה ה, אותיות יז יח יט).

אות לה

בשמיני עצרת ושמחת תורה הוא גמר התקון שמתחילין בראש- השנה בכל שנה ושנה, הינו, כי בראש- השנה התחלנו להמשיך עלינו השפעת הנעם העליון, שעל-ידי-זה נעשה הולדה ונתגדל כבודו יתברך, שבשביל זה היתה כל הבריאה שעל-ידי עשרה מאמרות; וגמר תקון כל זה נעשה בשמיני-עצרת ושמחת-תורה. וזה בחינת סיום התורה והתחלת התורה שקורין אז, כמבאר בפנים. ועל-כן מכבדין אז את כל אחד בכבוד התורה, כנהוג במדינתנו, ואומרים לו: תן כבוד לתורה! הינו שמזהירין ומזכירין את כל אחד שיהיה נזהר מאד בהכבוד, שלא יקח הכבוד בשביל עצמו, חס ושלום, שזה בחינת קלקול הבריאה שהיתה רק בשביל כבודו יתברך, רק שיחזר ויתן את כל הכבוד לתורה ולהשם יתברך שהוא אחדות פשוט עם התורה. וזהו: תן 'כבוד' לתורה דיקא, שזה עקר קיום הבריאה כנ"ל (שם אות יד).

אות לט

סכה הוא בחינת ענני-כבוד, שנמשך מאור הבטול של יום- כפור, שנאמר בו "כי בענן אראה על הכפרת"; ומענן הקדוש הזה, משם נמשך בחינת סכה, בחינת ענני-כבוד, שזוכין ישראל לכנס בהם אחר יום-כפור על-ידי מצות סכה הקדושה. כי על-ידי הענן והחשך הזה הקדוש שסביב האין-סוף, בחינת "ישת חשך סתרו", על-ידי-זה דיקא זוכה מי שזוכה להכלל ולהסתכל באור האין סוף ואינו נתבטל שם במציאות, ואזי זוכה כשחוזר מהבטול שיהיה נשאר לו אור הרשימה מהבטול, ועקר אור הרשימה נרשם בתוך הענן הקדוש הזה, כי בלעדו לא היה יכול האור להצטיר כלל, כמבאר כל זה בפנים. וזה בחינת "בעמוד ענן ידבר אליהם", כי שם דיקא נצטיר ונרשם אור הרשימו הקדוש, שמשם כל השגת הנביאים והחכמים אמתיים, כי משם עקר קבלת התורה והנבואה. וישראל עם קדוש בכלליות זוכין ביום-כפור להכלל ולהתבטל באור האין סוף, על-ידי הכהן גדול שנכנס בשליחותם לפני ולפנים, ששם עקר בחינת בטול אל התכלית; ואזי מאור הרשימה הקדושה מהבטול הזה זוכין לבחינת קבלת התורה ביום- כפור, בחינת הלוחות שניות שנתנו בו כנ"ל. ואז זוכין אחר-כך שנמשך על כלל- ישראל בחינת הענן הקדוש הזה, שהוא בחינת סכה, בחינת ענני-כבוד, שנמשך משם; ועל-ידי-זה זוכין בשמיני-עצרת ושמחת-תורה לקבל השגת התורה בשלמות, להשלימה ולהתחילה ולשמח בשמחתה. וכל זה נמשך מאור הרשימה הקדושה שזכינו לקבל על-ידי ענני- כבוד, שנמשכו עלינו בכל שבעת ימי הסכות על-ידי הסכה הקדושה. וזה בחינת שמחת בית השואבה, בחינת "ושאבתם מים בששון"; הינו שעל-ידי השמחה שזוכין על-ידי הרשימה הנ"ל, על-ידי-זה זוכין לשאב ולקבל מימי הדעת והתורה, כי השמחה הזאת היא כלי לקבלת התורה. וזה בחינת השבעה אשפיזין קדישין, שהם השבעה רועים שנכנסין לסכה, כי אלו השבעה רועים הם בחינת כלליות כל הצדיקים שבכל דור, שעל-ידם עקר המשכת התגלות אלקותו בעולם, שנמשך מאור הרשימה הנ"ל, כי אלו השבעה אשפיזין הם בחינת השבעה מדות הקדושים שהם מספירת חסד עד מלכות, כי כל אחד מאלו הצדיקים זכה להמשיך ולגלות מדה אחת ממדותיו הקדושים הנ"ל, שעל- ידי מדות אלו עקר התגלות אלקותו יתברך, ועקר התגלות המדות והספירות הקדושות, הכל נמשך מאור הרשימה שהמשיכו הצדיקים הנ"ל על-ידי בחינת בטולם לאור האין סוף יתברך. ועל-כן נוטלין בסכות הארבעה מינים ושמחים בם לפני ה', כמו שכתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון" וכו', כי בזה אנו מראין מה שזכינו לפעל על-ידי עבודתנו בראש- השנה ויום-כפור על-ידי כל התקונים הנ"ל, שעל-ידי-זה זוכין לתקן השדה העליונה שגדלים בה כל נשמות ישראל, שהם בחינת שיח השדה העליונה וזה בחינת הארבעה מינים, שמרמזים על כל הכתות שיש בנשמות ישראל, כמאמר רבותינו ז"ל. וגם על-ידי-זה זכינו לתקן התפלה שיהיה כל התפלה אחדות אחד, וכשעומדין בסוף התפלה יהיה אחוז ומקשר עדין לתבה ראשונה של התפלה. ועל-כן עקר נטילת הארבעה מינים הוא בשעת קריאת הלל, שהוא בחינת כלליות התפלה והשירות והתשבחות, כמאמר רבותינו ז"ל, שיש בו לשעבר ולעתיד לבוא וכו'. וזה בחינת מה שמנענעים בהודו לה' תחלה וסוף, כי זהו עקר תקון התפלה, שאפלו כשעומדין בסוף התפלה יהיה עדין מקשר בתבה ראשונה של התפלה, שזה בחינת הודו לה' תחלה וסוף, כי כלו אחד; ושם עקר הנענועים שהם ברצוא ושוב, הינו שמעוררין אור הדעת שנמשך על-ידי הרשימה של הבטול, שהוא בבחינת רצוא ושוב כנ"ל (שם אותיות כג כד כה כו).

אות מ

על-ידי נטילת הארבעה מינים הנ"ל, בזה אנו מראין גדל כחנו מה שפעלנו על-ידי קדשת ראש-השנה ויום- כפור, שהם בבחינת בטול, ורשימה מהבטול הנ"ל; הינו שעל-ידי-זה זוכין אנחנו לאחז אותו יתברך כביכול בידינו ממש, כמבאר בזהר הקדוש, שעל-ידי נטילת הארבעה מינים אלו אנו לוקחין אותו יתברך בידינו כביכול, הינו כי על- ידי-זה אנו ממשיכין עלינו אור הרשימה הקדושה, עד שנצטירת ונרשמת בידינו ממש, בבחינת "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך", שזה בחינת שני החותמות שאנו עוסקין לתקן אותם מראש- השנה עד הושענא-רבה, כידוע. כי השם יתברך מרומם ומנשא מכל המחשבות של כל החיות ושרפים ואופני הקדש ומכל הרוחניות של כל העולמות, כי לית מחשבה תפיסא בה כלל; וישראל עם קדוש זוכין לצמצם האור בכמה צמצומים וכלים כל-כך, עד שלא די שזוכין לקשר אור אלקותו יתברך בלבם, שזה בחינת "כחותם על לבך", כי זה העקר, להמשיך הדעת שהוא אור הרשימה הנ"ל לתוך הלב, כי כל זמן שלא נמשך הדעת הנ"ל לתוך הלב היטב אזי עדין אין יודעין ממנו יתברך כלל; וישראל, לא די שזוכין לקשר אלקותו יתברך בתוך לבם, אף גם שזוכין על-ידי נטילת הארבעה מינים אלו להמשיך אלקותו יתברך בידינו ממש, שזה בחינת "כחותם על זרועך", כדי לקשר היטב אור הרשימו הנ"ל, בבחינת חותם בתוך חותם, כדי שלא נשכח אותו יתברך לעולם ועד (שם אות כז).

אות מא

בהושענא-רבה נמשך עלינו אורו של דוד, שהוא הרועה השביעי, שאז בימיו נגמרו כל התקונים הנ"ל, עד שזכה לבטול כזה עד שעל-ידי-זה נתתקן התפלה בשלמות, שהיא לעשות אחד מכל התפלה, שעל-ידי-זה יכולין לדבר הרבה תפלות ושירות ותשבחות, שזה בחינת כל ספר תהלים שיסד דוד, שרוה להקדוש-ברוך-הוא בשירות ותשבחות, כמאמר רבותינו ז"ל. וזה בחינת עשרה הללויות שמסים בהם ספר תהלים, שהם 'הללויה' בתחלה ובסוף, שזה עקר שלמות התפלה, שיהיה הראש והסוף הכל אחדות אחד. ועל-כן אומרים בכל יום הללויות אלו קדם התפלה, כי זה עקר שלמות התפלה כנ"ל. ועל-כן דוד זכה למצא מקום בית-המקדש, ששם שלמות כל התקונים הנ"ל, כי שם שלמות הבטול להשם יתברך, ושם שלמות השגת התורה מהרשימה של הבטול, ושם שלמות תקון התפלה, בחינת "כי ביתי בית תפלה", וכל התפלות עולין דרך שם. ועל-כן בהושענא-רבה נגמר בחינת החותם בתוך חותם הנ"ל, שהוא לקשר אור הרשימה הנ"ל בלבנו ובידינו. וזה בחינת משנה- תורה שאומרים אז, כי התורה היא בחינת חותם, שעל-ידה מקשרין אור הרשימו בלבנו היטב, כי עקר הידיעה מהשם יתברך הוא על-ידי התורה הקדושה; אבל גם התורה הקדושה בעצמה צריכין לחזר אותה היטב שלא לשכח אותה, כדי שלא נשכח אותו יתברך, חס ושלום וזה בחינת משנה-תורה, שהוא חותם על חותם, שמשה רבנו עליו השלום חזר ושנה את התורה לפני ישראל כדי לקשר חותם התורה בלב ישראל היטב, בבחינת חותם בתוך חותם. וזה בחינת ספר תהלים שאומרים אז, שהוא בחינת תקון התפלה בשלמות. ומחמת שהרשימה הוא אחר ששבין מהבטול, שאז הוא בחינת התעוררות השנה כנ"ל (אות לה), על-כן נוהגין להיות נעורין בליל הושענא- רבה, כדי להמשיך אור הרשימו בשלמות, שהוא בחינת התעוררות השנה. ואחר שזוכין לקבל אור הרשימה בשלמות, שעל-ידי-זה זוכין לשמחה, שהיא הכנה וכלי להמשכת התורה שנמשך מאור הרשימה הזאת על-כן עושין אחר סכות והושענא-רבה שמחת תורה, ואז מסימין התורה ומתחילין אותה תכף, להורות שזכינו להמשיך אור האחדות, שהתחלה והסוף הכל בבחינת אחדות. וזה בחינת ההקפות שעושין אז עם התורה, בחינת מקיפין ועגולים, בחינת כלו אחד, שאין בו ראש וסוף, כי בהעגול אין נכר בו ראש וסוף; וזה עקר השמחה, שנתגלה אור האחדות, שעל- ידי-זה נכלל ונתחבר הראש והסוף, שזהו בחינת עגול, בחינת המחול שעתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, כי המחול הוא שמרקדין בעגול (שם אותיות כח כט ל לא).

אות מח

כל התפלות ותחנות ובקשות וכו' שאנו מרבין להתפלל בעשרת ימי תשובה ויום-כפור, אין הכונה להתפלל רק על העבר לבד, שימחל לנו השם יתברך מה שפגמנו בכבודו, רק שצריכין לבקש רחמים מהשם יתברך ביותר שנזכה לדרך התשובה מעתה, לטהר עצמנו מכל חטאתינו באפן שלא נחטא עוד לעולם. וזה עקר המלחמה שבין יעקב ועשו, שאנו עוסקין בראש-השנה ויום-כפור, כמבאר בזהר הקדוש, הינו שאנו עוסקין להכרית זרעו של עמלק ברוחניות, להכניע הרע שבדם חלל השמאלי שבלב, ומתפללין הרבה גם-כן שנזכה להכניע קלפת עמלק בגשמיות גם- כן, בחינת "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". אך מחמת שהמלחמה ארכה מאד, על-כן צריכין גם אחר יום-כפור לכנס לתוך הסכה, שהיא בחינת ענני- כבוד, להסך ולהגן בעדנו מקלפת עמלק אף כשנהיה בבחינת 'ונפק', שזה בחינת מה שעושין הסכה בחוץ; כי כלל העבודה של ראש-השנה ויום-כפור הוא בחינת 'עיל', כי בהם עוסקין על-פי-רב רק בתפלה ועבודה בבתי-כנסיות ובתי- מדרשות, וסכות הוא בחינת 'ונפק', כי עקר מצות סכה היא אכילה ושתיה ושנה בסכה, שהוא בחינת 'ונפק' (שם אות נג).

אות מט

מבאר בכונות הארבעה מינים שבלולב, שג' בדי הדס הם כנגד היוד משם הוי"ה שמלואו בג' אותיות, ושתי הערבות הם כנגד הא ראשונה במלואה, והלולב הוא בחינת ואו, והאתרוג הוא בחינת הא אחרונה. ולכאורה הדבר תמוה: והלוא אמרו רבותינו ז"ל שערבי נחל מרמזין על פושעי ישראל, ומדוע יהיו מרמזין בהא ראשונה, למעלה מואו הא שהם הלולב והאתרוג? אך זה, מרחמי השם יתברך גם על הנפשות הירודות מאד, שאינם יכולין לקבל החיות דקדשה מבחינת המאמרות המתגלים, ששם התגלות כבודו וקדשתו יתברך, על-כן השם יתברך ממשיך להם בהעלם ובצמצום גדול חיות ממקום גבוה ועליון מאד, מבחינת המאמר סתום; ועל-כן כוללין הערבי-נחל ומקשרין אותם בתוך האגדה עם ההדס, ששניהם מרמזים על י"ה שבשם, בחינת כלליות השלש ראשונות, בחינת נקדה העליונה, שהוא בחינת למעלה מהבנין, כידוע (שם אות נה).

אות נ

הארבעה מינים אלו הם בחינת תמונת אלף, כי ההדס והערבות מרמזין לאותיות י"ה, בחינת שלש ראשונות, שהם בחינת נקדה העליונה; והאתרוג הוא כנגד הא אחרונה, שהוא בחינת מלכות, בחינת נקדה התחתונה; והלולב הוא כנגד הואו, שזה בחינת הואו שבתוך האלף, המחבר שתי הנקדות הנ"ל. וכשנשלם האלף, על-ידי-זה נעשה בחינת אדם, כי לית אדם בלא אלף וזה סוד בחינת אדם, המבאר בכונות הד' מינים. ועקר העבודה להמשיך ההדור והיפי לבחינת האתרוג, שהיא בחינת הא אחרונה הנ"ל, כמבאר בכונות; כי בחינת נקדה העליונה, שהיא בחינת משה, בחינת הצדיק האמת בעצמו, אי אפשר לראות ולהסתכל כלל ביפיו והדרו, כי אין לנו בו שום השגה כלל, כי 'פני משה כפני חמה', שאי אפשר להסתכל בה עתה. ועל-כן באמת נאמר בו: "וייראו מגשת אליו, וישם על פניו מסוה". ועקר הדרת קדשת יפיו של הצדיק נתגלה רק על-ידי תלמידיו, שהם בחינת יהושע, בחינת נקדה התחתונה, ועל-ידם נתגלה כבוד הדר מלכותו יתברך וגדלתו עד אין חקר, והכל בכחו של רבם הקדוש שהוא בחינת משה (שם).

אות נא

מבאר לעיל, שעקר שלמות התשובה הוא בחינת 'בקי בעיל בקי בנפק', בחינת רצוא ושוב. וזה בחינת הנענועים של הלולב, שכל הנענועים הם בדרך רצוא ושוב; ובכל צד שמנענע, בין למעלה או למטה או לארבע רוחות, בכלם הוא בדרך רצוא ושוב; כי גם בבחינת 'עיל' לבד יש גם- כן בחינת רצוא ושוב, וגם בבחינת 'עיל' יש גם-כן כמה בחינות שכלם הם בחינת 'עיל', אבל צריך להיות בבחינת רצוא ושוב; וכמו-כן גם בבחינת 'ונפק', שהם בחינת עבודות חיצוניות, אף-על-פי-כן יש בהם גם-כן כמה בחינות, ובכל בחינה צריך להיות בקי בעיל ובנפק, ברצוא ושוב, כמבאר בפנים. וזה בחינת החותם בתוך חותם שמתקנין מראש-השנה עד הושענא- רבה, ומבאר בכונות, שהחותמות אלו הם בחינת שמות אהי"ה הקדושים, ואהי"ה הוא בחינת תשובה, כמבאר בפנים. נמצא שחותם על חותם הוא בחינת תשובה על תשובה, שזה עקר שלמות תקוני התשובה. גם כי כבר מבאר, שבכלל ממשיכין מראש-השנה עד יום-כפור דרך התשובה של בחינת 'עיל' וזה בחינת החותם ראשון שנגמר ביום-כפור; ובסכות עוסקין לתקן דרך התשובה של בחינת 'ונפק' וזה בחינת גמר החותם השני שנגמר בהושענא-רבה. ומחמת שעקר התקון של הירודים מאד, שהם בחינת 'ונפק', בחינת ערבי נחל, הוא על-ידי בחינת יהושע, שהוא בחינת נקדה התחתונה, על-כן אומרים אז בהושענא- רבה משנה-תורה, שמדבר הרבה מההתחזקות וההארה שהאיר משה ליהושע ושחזק אותו מאד, ושעל-ידו יהיה כל כניסת ישראל לארץ-ישראל, ששם כלליות כל הנקדות הנ"ל הכלולים בתמונת אלף, שזה סוד השלש מצות שנצטוו בכניסתן לארץ, כמבאר בפנים. וגם אומרים אז כל ספר תהלים, שמסגל לתשובה, ונתיסד על- ידי דוד המלך עליו השלום, שעל-ידו היה גמר כבוש ארץ-ישראל. ועל-כן צועקין אז הרבה הושענות, והכל בשביל תקון הערבי-נחל; וגם ההקפות והושענות שצועקין בכל ימי הסכות היה הכל בשביל הערבי-נחל, כמבאר במשנה: מרביות של ערבה היו מביאין וכו', כי כל תקון הערבי-נחל, שהם הפושעי-ישראל להחזירם גם-כן בתשובה, העקר הוא על-ידי בחינת יהושע, בחינת התלמיד, בחינת נקדה התחתונה. וזה שצועקין 'הושענא', להמשיך על עצמנו התקון של בחינת 'יהושע' (שם אותיות כט נז נח נט ס סב; ועי' עוד מענין תיקון החותם בתוך חותם הנ"ל; אמת, אות ז).

אות נב כל עבודתנו בימים האלה שמראש- השנה עד שמיני-עצרת, הכל בשביל המלכות דקדשה לבנותה פרצוף שלם וליחדה עם זעיר-אנפין, כמבאר בכונות; הינו שכל כונתנו בימים האלה לבנות את התפלה, להקים אותה מנפילתה, כי עכשו התפלה, שהיא בחינת מלכות דוד, נפלה מאד, כמאמר רבותינו ז"ל: "כרם זלת לבני אדם" אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני-אדם מזלזלין בהם, ומאי ניהו? תפלה. וזה עקר כל עבודתנו בימים הללו, להקים את התפלה בחינת מלכות ולבנותה בנין שלם (הלכות ר"ח ה"ה אות א).

אות נז

עקר "סכת דויד הנפלת" היא בחינת התפלה, שנפלה בעונותינו הרבים. כי עקר עסק דוד המלך, עליו השלום, היה תפלה, כמו שכתוב "ואני תפלה"; ועל זה יסד כל ספר תהלים, שהוא בחינה שעשה מתורות תפלות, שזה עקר שלמות התפלה (עין 'תשובה', כג). וכשהתפלה בבחינת "כרם זלת לבני אדם", שזה בחינת דברים העומדים ברומו של עולם, שהם בחינת אלו התפלות שנעשין מהתורות, שנעשין מהם שעשועים גדולים מאד לפניו יתברך, ולבסוף בני-אדם מזלזלין בהן ועל-כן התפלה עכשו בבחינת "סכת דויד הנפלת", ובסכות עוסקין להקימה; וזה בחינת: צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, שאמרו רבותינו ז"ל על ישיבת סכה זה בחינת 'אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים', ואמרו רבותינו ז"ל: זה שיודע לחדש בה דבר, שזה זוכין דיקא שעושין מתורות תפלות, שאז זוכין בודאי לחדש דבר בתפלתו בכל פעם. וזה בחינת השבעה רועים שנכנסים לסכה, כמבאר בפנים (שם אותיות טו כ).

אות נט

הסכה צריכה שתהיה צלתה מרבה מחמתה, כי חמה היא בחינת התורה וצל הוא בחינת התפלה, וסכה היא מערבת מחמה וצל, הינו מתורה ותפלה; אבל הצל צריך שיהיה מרבה, כי העקר הוא התפלה שמתפללין על קיום התורה, ותפלה כזאת היא בחינת מעשה, בחינת קיום התורה ממש, על-כן היא העקר, כי צריך שיהיו מעשיו מרבין מחכמתו, שזה בחינת צלתה מרבה מחמתה, כנזכר לעיל (שם אות כא).

אות ס

ענין ההקפות עם הלולב שעושין בסכות סביב הספר-תורה ומתפללין אז הושענות, זה בחינת "נקבה תסובב גבר", הינו שאנו ממשיכין התורה לתוך התפלה, לעשות מהתורה תפלה, כי כל ענין של בחינת "נקבה תסובב גבר", וכן מה שכתוב "והחזיקו שבע נשים באיש אחד" וכו', הכל מרמז על זה הדרך הקדוש לעשות מתורות תפלות, כמבאר בפנים (שם אותיות כב כד).

אות סא

ענין נטילת לולב והנענועים, שמבאר בכונות שהם כדי להמשיך הארה מהמחין שבראש לתוך הו' קצוות, כדי שיהיה כח להמחין שבו' קצוות להאיר לתוך המלכות הינו, כי כשעושין מתורה תפלה, זה בחינה שמאירין המחין שבו' קצוות, שהוא בחינת התורה, להמלכות, שהוא בחינת התפלה; וזה אפלו כשמתפלל סתם: "רבונו-של-עולם, זכני לקים מצות ציצית כראוי", וכיוצא. אך תפלה כזו אינה יכולה להיות בבחינת רחמים ותחנונים, כי אינו יכול להאריך בה עדין ולשפך לבו כמים נכח פני ה' עד שיעורר רחמיו יתברך בשלמות על-ידי זה, על-כן צריך להמשיך הארה ממחין שבראש, הינו מבחינת החדושי-תורה שנמשכין מאוריתא דעתיקא סתימאה, שהם בחינת שרשי התורה, ועל-ידי-זה יודעין סגלות כל מצוה ומצוה מה יכולין לזכות על- ידה, כגון ציצית היא שמירה לנאוף, ולהנצל מעצת רשעים ולזכות לעצת צדיקים, שעל-ידי-זה זוכין לאמת ואמונה ולתפלה ולנסים ולארץ-ישראל, וכיוצא בזה בשאר מצות. ואז על-ידי חדושי-תורה כאלו נמשך בשלמות זה הדרך לעשות מתורות תפלות, ולשפך לבו כמים לפני ה' שיזכה לקים כל מצוה כראוי כנ"ל (שם אות טז).

אות סב

ענין נסוך המים בחג הוא בבחינת "וישאבו מים וישפכו לפני ה'" הנאמר בשמואל, ופרש רש"י: ששפכו לבם כמים הינו בחינת שלמות התפלה, שנשלם בסכות. וזה בחינת שמחת בית השואבה, שהוא על שם שכתוב "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", ותרגומו: ותקבלון אולפן חדת הינו בחינת החדושי-תורה הנ"ל, שהם בחינת מעיני הישועה ממש, כי נובעים מהם עצות וישועות נפלאות בלי גבול וקץ, שיכולין להושיע לכל, אפלו יהיה מי שיהיה. ומחדושי-תורה כאלו, כשזוכין לעשות מתורות תפלות, על-ידי- זה זוכין לשפך לבו כמים לפני ה', כל אחד ואחד כפי בחינתו, ולפרש שיחתו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים, כבן המתחטא לפני אביו, שכל זה הוא בחינת שאיבת מים הנ"ל. וזה "ושאבתם מים בששון", כי כשזוכין להמשיך דרך זה בשלמות הוא בודאי שמחה גדולה שאין לה קץ, בחינת "וגילו ברעדה", בחינת "ושמחת עולם על ראשם"; נמצא שבכל הימים האלו עוסקין להקים את התפלה כנ"ל. ועל-כן בהושענא-רבה אומרים אז כל ספר תהלים, כי בזה אנו עוסקין בכל הימים הנ"ל, להמשיך בעולם אמירת תהלים ולעסק בהתבודדות ולעשות מהתורות תפלות, שכל זה הוא בחינת תהלים. וזה בחינת השמחה של שמחת- תורה אחר-כך וההקפות שעושין אז, הכל מרמז על שלמות תקוני התפלה שזכינו להמשיך, שהוא המשכת זה הדרך לעשות מתורות תפלות, שמשם עקר השמחה כנ"ל (שם אותיות יז יח כג).

אות סה

בראש-השנה מתעוררין כל ישראל, וצועקין ושואגין להשם יתברך בקול גדול וחזק מאד; ועל-ידי-זה יש כח גדול ביותר להצדיק הבעל-כח להמשיך התקון בשלמות על-ידי התפלה שלו שמתפלל אז, שהוא תפלה בבחינת דין, שזה צריכין אז ביותר, כמבאר בפנים, ועל-כן אז עקר זמן הקבוץ אל צדיקי אמת. ואז בגדל כח הצדיקים הם מוציאין מהסטרא-אחרא כל הניצוצות הקדושים שבלעה, עד שעל-ידי-זה נמשכין כל התקונים המבארין בפנים, עד שזוכין להתפשטות הנבואה, שזה בחינת הזכות של מתן תורה שמעוררין אז במה שתוקעין בשופר לזכר קול שופר של מתן תורה, וכן אומרים אז 'אתה נגלית', כי התורה כלולה מעשרה מדרגות של נבואה, ועל-ידי-זה זוכין להמשיך אמונת חדוש העולם על-ידי העשרה מאמרות, עד שנמשך על-ידי-זה השיר שיתער לעתיד, שכלול מעשרה מיני נגינה. וכנגד כל זה הם אחר-כך עשרת ימי תשובה. עד שאחר-כך ביום-כפור ממשיכין שנית בחינת מתן תורה, שזה בחינת הלוחות שניות שנתנו ביום-כפור, אחר תקון חטא העגל; ואז הוא מחילת העונות, וכל העננים, שהם הסטרא-אחרא, שהיו מעכבין את התפלה, בבחינת "סכתה בענן לך מעבור תפלה" וכו', עתה הם כלים והולכים, בבחינת "מחיתי כעב פשעיך", וזוכים אחר בסכות לבחינת הקף ענני-כבוד, שזה בחינת "והנה כבוד ה' נראה בענן", שזה בחינת התפשטות כבודו יתברך, שעל-ידי-זה בא התפשטות הנבואה, שהיא בחינת מתן תורה; שזה בחינת מה שגומרין התורה תכף אחר סכות בשמחת-תורה ועל- ידי כל זה נמשך השיר שיתער לעתיד, שמשם כל השמחות, ועל-כן סכות הוא זמן שמחתנו. והשיר הזה הוא בחינת קול המוכיח הראוי, שיכול להוכיח את ישראל בתוכחתו של משה, שהוסיף בנשמות ישראל ריח טוב על- ידי תוכחתו, ותוכחה של משה היא ספר משנה-תורה שהתחיל בתוכחה, כמו שכתוב "אלה הדברים" וכו', כמו שפרשו רבותינו ז"ל; ועל-כן אומרים בהושענא רבה ספר משנה תורה (הל' חול המועד, הלכה ד, אות ד).

אות עד

עקר קדשתו של אדם כשמסגיר עצמו בתוך ביתו וחדרו, בבחינת "לך עמי בא בחדריך" וכו', ונאמר: "והצנע לכת עם אלקיך". וזה בחינת השבח שנאמר על תלמידי חכמים: "כל כבודה בת מלך פנימה", כי עקר תפארתו וקדשתו של האדם הוא כשיושב בתוך ביתו, ששם עקר המשכת הקדשה; אבל בחוץ הוא מקום שליטת החיצונים. ועל-כן היה ראוי שישב האדם בתוך ביתו תמיד, אבל האדם מכרח לצאת גם לחוץ בכל פעם אך זה בחינת עיל ונפק, כי אף-על-פי שהיה ראוי שיהיה אדם דבוק בקדשה תמיד בבחינת 'עיל', אף-על- פי-כן עקר שלמות הקדשה הוא דיקא כשזוכה האדם להיות עיל ונפק, כי בהכרח שיעבר על האדם עליות וירידות הרבה בכל יום. וכשזוכה להיות בקי בהלכה, בחינת 'בקי בעיל בקי בנפק', לקים כמו שכתוב "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", להחזיק עצמו בהשם יתברך תמיד בקשר אמיץ, בין בעליה בין בירידה, אזי הוא זוכה להעלות גם מקומות החיצונים ומדרגות התחתונות כלם אל הקדשה, ואז הירידה תכלית העליה. וזה בחינת מה שצריכין לצאת מן הבית אל החוץ בכל פעם, כי כשיוצא לחוץ, שזה בחינת ונפק, כי שם שליטת החיצונים, וכשזוכר גם שם בהשם יתברך ומדבק את עצמו בו יתברך, אזי הוא מברר מקומות החיצונים ומגביה הכל אל הקדשה. וזה בחינת "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", בחינת עיל ונפק. וזה בחינת מה שהלכו ישראל במדבר, שהוא מקום החיצונים, מקום נחש שרף ועקרב, כדי להכניע הסטרא-אחרא ולברר הקדשה גם משם, בבחינת 'זכאה מאן דעיל ונפק'. ואז דיקא כשהולכים במדבר, במקומות החיצונים, שזה בחינת ונפק, וכשזוכים אז למצא את השם יתברך, אז דיקא השם יתברך חופף על ישראל בקדשה גבוה מאד, שזה בחינת הקף ענני-כבוד שזכו ישראל במדבר, שהם בחינת סכה, בחינת אמא דמסככא על בנין, שהוא קדשה גבוה מאד, וחופף וסוכך על האדם דיקא בעת שהוא בבחינת ונפק, בכדי לשמרו ולהצילו לבל יפל שם, חס ושלום, ועוזרת אותו להכניע הסטרא- אחרא ולברר משם דיקא את הקדשה; נמצא שדיקא על-ידי בחינת 'ונפק' זוכין לעליה גדולה מאד, לבחינת סכה, שזה בחינת ירידה תכלית העליה הנ"ל. וזה בחינת מצות סכה שזכה אותנו השם יתברך בתחלת השנה, בתחלת התשובה, שצריכה להיות בבחינת עיל ונפק דיקא; ובחינת 'עיל' מקימין בראש-השנה ועשרת ימי תשובה ויום- כפור, ואחר-כך צריכין לקים גם בחינת 'ונפק', שזה בחינת מה שיוצאין מן הבית לישב בסכה, להורות שכשהאדם בבחינת 'ונפק', ומבקש ומחפש גם שם לדבק את עצמו בהשם יתברך, אז דיקא זוכה לקדשה גבוה מאד, לבחינת סכה, שהיא בחינת מקיפים ששומרים ומגנים על האדם אז כשהוא בבחינת 'ונפק'. ועל-ידי מצות סכה אנו זוכין בכל השנה לעשות תשובה שלמה בבחינת עיל ונפק, ובכל עת שאנו בבחינת 'ונפק', אז מגן עלינו סכת שלום כאם המגנת על בנה לבלי לפל, חס ושלום, כשהולך במקום סכנה. וזה שמבקשין בלילה דיקא (שהיא בחינת 'ונפק' כנגד מדת יום): ופרוש עלינו סכת שלומך, כי אז דיקא מגן סכת שלם, כי סכת שלם מגן על האדם תמיד בכל עת סכנה שצריכין שמירה אז מגן סכת שלם. וזה בחינת "כי יצפנני בסכה ביום רעה", שדיקא ביום רעה, שהוא בחינת 'ונפק', דהינו בעת שנופל האדם מעבודתו, וכשזוכה לחזק את עצמו ולבלי ליאש את עצמו גם אז, אזי הסכת שלם מגן עלינו כנ"ל (שם אות ו).

אות עה

על-ידי מצות נטילת לולב ומיניו מקשרין נקדה התחתונה עם נקדה העליונה וממשיכין הבקיאיות הנ"ל, בחינת 'בקי בעיל בקי בנפק'. ועל-כן מנענעין למעלה ולמטה ולארבע רוחות, שזה בחינת "אם אסק שמים ואציעה שאול" וכו'. וזה שמקשרין עם הלולב גם ערבי נחל, שמרמזין על פושעי ישראל, כי על-ידי הבקיאיות הנ"ל, על-ידי-זה יכולין לקשר אל הקדשה ולהחזיר למוטב גם פושעי ישראל, בחינת ערבי נחל, כי מלכותו בכל משלה. ועל- כן נוהגין לטל הלולב בסכה, כי על-ידי-זה מקשרין הקדשות הנפולות השוכנים בחוץ, שהם בבחינת 'ונפק', בחינת נקדה התחתונה, בחינת "סכת דויד הנפלת", ועל-ידי הלולב מקשרין אותן לבחינת נקדה העליונה, שהיא בחינת סכת שלם, אמא דמסככא על בנין, ועל- ידי-זה מקימין ומרימין כל הקדשות לשרשם ומקימין סכת דויד הנפלת. וזה שמסככין בפסלת גרן ויקב, כמבאר בפנים (שם אות ז).

אות פ

בימים האלו, עד אחר שמיני-עצרת, אנו עוסקין להמשיך כל התקונים שהתפאר אותו שהיה בלא ידים, המבאר בספורי מעשיות, בהמעשה של השבעה בעטלירש, שהתפאר שהוא משתמש עם כל הכח שיש לו בידיו אודות רפואות הבת מלכה שהוא כנסת- ישראל עין פנים (שם).

אות פד

עקר פגם טפת עשו וישמעאל, בחינת פגם עץ-הדעת, הוא בחינת רבוי החכמות, הינו מה שרוצה להטות אחר חכמתו ודעתו, כמו אמין דעלמא שהם עשו וישמעאל, שהולכין אחר חכמתם ודעתם המשבשת, והם חכמים בעיניהם, ומחמת זה סרו מאחרי השם יתברך, כי על-ידי החכמות יכולים להטות לגמרי מדרכי השם, כשאדם מעמיד רק על חכמתו ודעתו, כמו שמצינו רבים שנפלו לשאול תחתיות על- ידי שהעמידו על חכמתם. אבל אנחנו עם קדוש מזהרים על זה, להשליך כל חכמתנו ולבטל דעתנו נגד השם יתברך ונגד הצדיקי אמת שבכל דור ודור; ועקר עבודתנו הוא, שכל מה שזוכין לחכמה יתרה לראות להשתדל לעבד את השם יתברך ביותר בעבדות ובמעשים טובים, בתמימות ובפשיטות גמור, כי זה עקר החכמה, להשליך החכמות ולבטל דעתו נגד השם יתברך והצדיקים כנ"ל. והעקר, שכל מה שזוכין לאיזה דעת והשגה והכרה יתרה בגדלתו יתברך, אזי יראה וישתדל להמשיך הדעת אל הלב, כמו שכתוב "וידעת היום והשבת אל לבבך", ויסתכל היטב בעצמו אם מעשיו עולין יפה כפי חכמתו ואם לבו שלם עם השם, עד שיתבטלו כל תאוות וחמדת הגוף נגדו יתברך, ולא יהיה לו שום תאוה וחמדה כלל רק להשם יתברך, כי כך יפה לו לפי הדעת שזכה עכשו, וישתדל עכשו לעבד את השם במצות מעשיות ועבודות דקדשה באפן שיהיו מעשיו מרבין מחכמתו, כי לא המדרש עקר אלא המעשה; ואז כשזוכה לזה, שאינו נמשך אחר חכמתו להיות נשאר עם החכמות לבד בלי עבדות, חס ושלום, רק אדרבא, עקר חכמתו הוא להשליך החכמות, כי כל מה שזוכה לחכמה והשגה יתרה הוא משתדל בכל פעם ביותר לעבד את השם יתברך בפשיטות ותמימות, בעבדות ומעשים טובים בלי חכמות, נמצא שממשיך את כל מחו וחכמתו אל הלב והגוף, דהינו אל עבדות ועשיות דקדשה, שזה בחינת מה שמבאר בכונות לולב, שצריכין להמשיך שרשי המחין שבדעת אל המחין שבו' קצוות, שהם המדות הקדושים, ועל-ידי-זה ממשיכין ומאירין המחין שבגוף, הינו שבו' קצוות הנ"ל, אל האתרוג, שהוא בחינת המלכות הינו כנ"ל, כי על- ידי שממשיכין כל הארת המחין והחכמה אל הלב והגוף, הינו להתנהג בכל מדותיו רק כפי החכמה ודעת האמתי דקדשה, ולעבד על-ידי-זה את השם יתברך בכל גופו ונפשו בעבדות ומעשים טובים, משם נמשך יפי והדור האתרוג שהוא בחינת מלכות, כי עקר התגלות מלכותו יתברך הוא רק על-ידי מעשים טובים, על- ידי מצות מעשיות, כי מלכות מקננא בעשיה. וזה עקר עבודתנו בראש-השנה ויום-כפור, שאז ישראל הם בבחינת "נער בכה", דהינו שמסלקין ומשליכין כל החכמות, רק ממשיכין הדעת אל הלב, ומסתכל כל אחד בעצמו אם לבו קשור לדעתו, דהינו אם הוא מתנהג בתאוות לבו וגופו וכל מדותיו רק כפי הדעת הקדושה, כי כל אחד מישראל יודע בכלל שיש אלקים שליט בארץ ומלא כל הארץ כבודו ומשגיח בפרטיות על כל תנועה של כל אחד, ועל-כן צריכין להסתכל בעצמו אם הוא מתנהג כך עם גופו כפי דעתו, ואם מעשיו עולין יפה כפי חכמתו ודעתו על-כל-פנים; ואז כשרואין כמה רחוקים מעשיו שעשה בכל השנה אפלו מהתחיבות חכמתו ודעתו הקטנה, על-ידי-זה נתעוררין בבכיה גדולה, שזה בחינת התעוררות התשובה והבכיה שבוכין בראש-השנה ויום-כפור, בבחינת "והנה נער בכה" כנ"ל, ועל-ידי הבכיה מגרשין ומבטלין קלפת עשו וישמעאל הנ"ל, הינו שמסלקין ומבטלין מעצמן כל חכמות של שטות ושקר המטעין ומבלבלין את האדם, ומשליכין כל החכמות ומקבלין על עצמן לעבד את השם בתמימות ובפשיטות, בעבדות ומעשים טובים, ושימשיך רק לזה כל חכמתו ודעתו, ועל- ידי-זה נתגלה מלכותו יתברך, שזה בחינת הדור האתרוג שזוכין אחר-כך בסכות כפי הבכיה שבוכין בימים נוראים בבחינת "נער בכה" (שם).

אות פה

עקר השגת המקיפין, שהם בחינת סכה, זוכין על-ידי קדשת שבעת הנרות, שהם תרין עינין ותרין אודנין ותרין נקבי חטמי ופמא. ועל-כן צריכה הסכה שתהיה לפחות ברחב שבעה טפחים (הל' סוכה הלכה א).

אות פו

עקר השגת המקיפין, שהם בחינת סכה הנ"ל, זוכין על-ידי קדשת הברית. ולפי שיש שני מיני קדשת הברית: הינו קדשת הברית של התלמידי חכמים, שזווגן משבת לשבת, וקדשת הברית של המון עם, שזווגן בששת ימי החל; ובחינת הברית של התלמידי חכמים הוא בחינת עשר אמות בבחינת שכל הפנימי, וכן יש עוד בחינת עשר אמות בבחינת שכל המקיף ועל-כן סכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, כי כל אחד צריך להמשיך השגת המקיפין הסמוכין אליו כפי מדרגתו דיקא, כי כפי מדרגת השכל הפנימי כן יש לו בחינת מקיף, אבל אסור לו לכנס ולהמשיך מקיפין שהם רחוקים ממנו, כי כפי מדרגתו הם בחינת במפלא ממנו. ועל-כן אם עשה בה אצטבא, כשרה, הינו אם זכה לבנות ולעלות למדרגה יתרה, עד שעל-ידי-זה גם אלו המקיפין הם סמוכין לו בבחינת תוך עשרים אמה, אזי הסכה כשרה. אך בחינת קדשת הברית של המון עם וקדשת השכל הפנימי שלהם שזוכין על-ידי-זה הוא רק בבחינת עשרה טפחים ועל-כן סכה שהיא פחותה מעשרה טפחים פסולה, כי מאחר שלא זכה גם לבחינה זו בקדשת הברית, אזי סכתו היא בחינת דירה סרוחה, שאין דר בה אדם אלא בהמה, שזה בחינת הסרחון של פגם הברית, שמי שהוא בגדר אדם אינו דר שם, רק מי שהוא כבהמות נדמה (שם).

אות פז

אמרו רבותינו ז"ל: סכה דירת עראי בעינן ולא דירת קבע; הינו, כי השגת המקיפין הנ"ל צריכין להיות דיקא דירת עראי, דהינו שלא יטעה, חס ושלום, שכבר זכה לשלמות הדעת מאחר שזכה לאיזה השגה, וידע כי גבה מעל גבה שומר ולגדלתו יתברך אין חקר, ועל- כן אסור לקבע דירתו בסכה זו, הינו בבחינת מדרגה והשגה זו, רק שתהיה דירת עראי לפי שעה, ולהשתדל לעסק ביותר בעבודת השם ולזכות להשגה יתרה בכל פעם, כי 'תכלית הידיעה אשר לא נדע'; ומי שאוחז בבחינת התכלית הזה, אזי סכתו דהינו השגתו הוא בבחינת דירת עראי, ומיגע את עצמו תמיד להשיג בכל פעם ביותר, ואף-על- פי-כן אינו הורס לעלות אל ה' לכנס לפנים ממחצת השגתו שכפי המדרגה שאוחז בה עכשו, רק מיגע את עצמו להשיג בכל פעם על-ידי קדשת עבודתו את המקיף הסמוך אליו; כי אף-על-פי שגם זה המקיף הוא עדין למעלה משכלו, כי עדין הוא בבחינת מקיף לשכלו על כל זה שלטא בה עינא, כי אפשר לו להסתכל לשם ולצפות אליו שיזכה להשיגו ולהמשיכו לפנים, מאחר שכבר הוא סמוך אליו ומקיף לשכלו; שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל לענין סכה: עד עשרים אמה שלטא בה עינא אדרבא, זה עקר מצות סכה, למען ידע שהוא יושב בסכה, דהינו שיהיו עיניו ודעתו צופות ומביטות תמיד אל הסכך, שהוא בחינת המקיף, כדי לזכות לעשות מהמקיף פנימי; אבל למעלה מעשרים אמה לא שלטא בה עינא, כי הוא בחינת המקיפין הרחוקים ממנו, והם בחינת במפלא ממנו, כנ"ל. וגם: כי למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי רק דירת קבע, הינו מי שהוא רוצה להסתכל מיד למעלה ממחצתו, זה בודאי מחמת שאין דירתו דירת עראי, שאינו מיגע את עצמו להשיג בכל פעם ביותר בגדלת השם יתברך, אשר לגדלתו אין חקר, שזה בחינת דירת עראי כנ"ל, רק נדמה לו שהוא יודע כבר בגדלתו יתברך ידיעה שלמה בתכלית עד שמתפאר לכנס לפנים ממדרגתו, ואזי בודאי דירתו דירת קבע, כי אינו מיגע את עצמו לעלות ממדרגה למדרגה בכל פעם על-ידי קדשת עבודתו, רק נדמה לו שישיג הכל בפעם אחת, ואזי סכתו פסולה, כי על-ידי-זה שנכנס לפנים ממחצתו, על-ידי-זה הורס דעתו לגמרי ויוצא מחוץ לגבול הקדשה, חס ושלום, כי מי שהוא סובר שהוא יודע משהו בהשגתו, אזי אינו יודע כלל באמת, כי תכלית הידיעה אשר לא נדע, כנ"ל (שם).

אות פח

אחר יום-כפור, שאז נמשך בחינת קדשת תקון הברית כנ"ל, שעל-ידי- זה מקימין את סכת דויד הנפלת, על-כן עושין אחר-כך סכות; ואז נוטלין הלולב עם מיניו, שהם בחינת תקון הברית, כמובא, ועל-ידי-זה אנו סועדין וסומכין ומרימין את הסכה הנ"ל שלא תפל עוד, חס ושלום. ובשביל זה אומרין הלל עם הלולב, כי הלל הוא בחינת תקון הכללי של הדבור, שהוא על-ידי שמדברין בהלולו ושבחו של השם יתברך; ותקון הכללי של הדבור, ותקון הברית, שהוא תקון הכללי של כל הגידין, שניהם תלויים זה בזה. וזה בחינת הנענועים שעם הלולב שמנענעין בו לכל צד, כי על-ידי תקון הברית נזרקין תקונין ממילא לכל הצדדים ולכל המקומות הצרים והדקים, כי הוא בחינת תקון הכללי שעל-ידו נתתקנין כל הפגמים, כמבאר בפנים. ועל-כן הארבעה מינים, שהם בחינת תקון הברית, הם נקראים כלי מלחמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי זה עקר המלחמה, לנצח ולהתגבר על הרע הכולל של כל השבעים אמות, שהוא תאות נאוף, שעל-ידי-זה ממילא נופלין ונתבטלין כלם. וזה גם-כן בחינת הנענועים, שמנענעין וזורקין כלי המלחמה לכל צד כדי לנצחם ולהכניעם בכל מקום שהם, ועל-ידי זה בעצמו נזרקין תקונים לכל המקומות הצרים והדקים (שם הלכה ב).

אות פט

שני החותמות שאנו עוסקין לתקנן בימים הללו, שנגמרין ביום-כפור ובהושענא-רבה, שהם בחינת חותם הרגלין שנגמר ביום-כפור, שהוא בחינת חותם הפנימי, וחותם החיצון שהוא בחינת חותם הידין, שנגמר בהושענא- רבה חותם הרגלין הוא בחינת חותם ברית קדש, וחותם הידין הוא בחינת ברית הלשון, כמבאר בספר יצירה: כרת לו בין עשר אצבעות ידיו, והוא ברית הלשון וכו'; וברית הלשון הוא בחינת תקון הדבור, שעל-ידי-זה נשלמה האמונה הקדושה, כי אמונה תולה בפה של אדם. ושני החותמות הנ"ל הם תלויים זה בזה, כי הם בחינות תקון הברית ושלמות לשון-הקדש, שתלויים זה בזה. וביום-כפור נמשך בחינת תקון הברית ונתתקן בחינת חותם הרגלין, ובשבעת ימי הסכות אנו עוסקין לתקן בחינת חותם הידין ולזכות לבחינת שלמות לשון-הקדש. ושלמות לשון- הקדש הוא על-ידי תקון לשון תרגום ועל-כן נעורין בליל הושענא-רבה, לשבר את התרדמה והשנה שהיא בחינת תרגום, ולהפיל הרע שבו ולהעלות הטוב שבו ללשון-הקדש. וזה בחינת משנה-תורה שאומרין אז, כי משנה- תורה נאמרה בעבר הירדן, שהוא בחינת תרגום, ועל-ידי-זה נכלל הטוב שבתרגום בלשון-הקדש. ועל-כן גומרין אז גם כל ספר תהלים, שמיסד על עשרה מיני נגינה, שהם תקון למקרה לילה, שבא על-ידי שנה ותרדמה, בחינת תרגום. ואחר-כך, על-ידי כל התקונים האלו זוכין אחר-כך לשמחת תורה, שמרמז על התכלית האחרון כמובא, ובו נמשך הארה מאוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא לעתיד לבוא, ועל- כן גומרין בו התורה ומתחילין אותה. וזה בחינת ההקפות והשמחה הגדולה אז, כמבאר בפנים (שם).

אות צ

על-ידי שאנו מקימין מצות סכה, על- ידי-זה אנו מקימין בחינת "סכת דויד הנפלת", הינו שמקימין ומרימין את בחינת אמונה הנפולה. ועקר הסכה היא הסכך, אבל קיום הסכך הוא על-ידי הדפנות, שהם 'שתים כהלכתן ושלישית אפלו טפח', שמרמז על נצח הוד יסוד; הינו כי עקר גדול האמונה היא על-ידי העצות הקדושות, שהם בחינת נצח והוד, והתגלות העצות הוא על-ידי הצדיק שהוא בחינת יסוד, כי הוא האיש תבונות שדולה ומגלה העצות שעליהם גדלה האמונה הקדושה. ועל-ידי שמקימין אמונה הנפולה על-ידי-זה נעשין גרים, והם מכניסין גאוה בישראל, ועל-ידי-זה מתגבר תאות נאוף; אך המגני-ארץ מעלין את הלחות ושמנונית הגוף הרוצים לצאת על-ידי תאוה זאת, חס ושלום, ומרימין אותה אל המחין, ואז נעשין על-ידי-זה דיקא בחינת תפלין, מחין, עד שאפלו הרשימה של המחין הם בבחינת חלום על-ידי מלאך. וזה שמסככין בפסלת גרן ויקב, הינו שמעלין אלו הלחות שנתרבו על-ידי הגרים שבאים מהאמות, שהם בחינת פסלת הקדשה, רק מחמת שיש בהם ניצוצות הקדשה על-ידי-זה נתגירו אלו, ועל-כן באמת הם מכניסין פסלת בישראל, שהוא הגאוה והתגברות תאות נאוף; ועכשו מתקנין זאת, שעושין מזה דיקא סכך הסכה, שהיא בחינת תפלין, מחין, אמא דמסככא על בנין. וזה בחינת השבעה רועים שנכנסים אל הסכה, שהם בחינת המחין של תפלין, בחינת שין של ג' ראשין ושל ד' ראשין. ועל-ידי-זה זוכין לבחינת חלום על-ידי מלאך, שזה עקר בחינת 'סוכה', שהיא גימטריא 'מלאך'. ועל-כן עקר מצות סכה הוא אכילה ושנה, כי בחינת חלום על-ידי מלאך הוא בחינת תקון השנה; אך לפעמים נפגם החלום על-ידי האכילה, כמבאר בפנים, על כן צריכין לאכל גם כן בסכה (שם הלכה ג).

אות צא

כשזוכין לבחינת מחין, שהם בחינת סכה, אזי צריך לצמצם את המח שאפלו בקדשה לא יצא חוץ לגבול, ומכל-שכן שלא יצא מגבול הקדשה אל החוץ, חס ושלום. ועל-כן סכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, כי אסור להגביה המחין למעלה מהגבול, כי 'במפלא ממך אל תדרש'. וזה בחינת למעלה מעשרים, שהוא בחינת כתר כידוע (עין פנים), וכן למטה מעשרה טפחים, שהם בחינת המחשבות שחוץ לגבול הקדשה, חס ושלום, כי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, זה בודאי פסול, כי צריך לצמצם המחין שלא יצאו חוץ מהגבול למעלה ולמטה. ועל-כן צריכה הסכה שתהיה צלתה מרבה מחמתה זה בחינת צמצום השכל, שהוא בחינת חמה, כי עקר תקון המחין על-ידי הצל והצמצום הנ"ל (שם).

אות צב

יום-כפור הוא בחינת יובל, שהוא בחינת כלליות בן ותלמיד, הינו הדעת שמאיר הצדיק בבנים ותלמידים, שעל-ידי הדעת הזה יוצאין ישראל מעונות, שזה בחינת סליחת עונות של יום-כפור; ועל-ידי שעוסקין בזה להמשיך הדעת הקדושה בבנים ותלמידים, על-ידי-זה נכנסין בו אורות המקיפין; ועל-כן אחר יום-כפור נכנסין בסכה, שהיא בחינת מקיפין כידוע. וכשזוכין להמשיך מקיפין אלו, אזי צריך שיהיה לו בחינת "כי כל בשמים ובארץ", דאחיד בשמיא וארעא, שיהיה יכול ללמד עם הדרי-מעלה הלמוד של 'איה מקום כבודו', בחינת 'מה חמית מה פשפשת', ועם הדרי-מטה ילמד הלמוד של 'מלא כל הארץ כבודו'; וגם צריך לכלל בן בתלמיד, שילמד עם הדרי- מעלה גם-כן הלמוד של 'מלא כל הארץ כבודו', וכן יכלל תלמיד בבן, שילמד עם הדרי-מטה גם-כן הלמוד של 'איה מקום כבודו', וכל זה כדי שיהיה להם יראה. וזה בחינת הלולב, שהוא בחינת הצדיק, כידוע, שאוחז ומאיר בדרי-מעלה, שהם מרמזין בההדס שיש בו ריח, שהוא בחינת השגת דרי-מעלה, בחינת 'מה חמית', שהשגה הזאת הוא רק בבחינת ריח, שהוא חיות הנשמה, שהיא בבחינת כמאן דארח ריחא, וגם מאיר בהדרי- מטה, שהם הירודים מאד, בחינת ערבי נחל, שאין בהם לא טעם ולא ריח, להאיר בהם גם-כן כי ה' עמם ואצלם, כי מלא כל הארץ כבודו. וגם צריך לכלל העולמות, בכדי שיהיה להם יראה כנ"ל. וזה בחינת אתרוג, שכלול משניהם, כי יש בו ריח טוב, שהוא בחינת הלמוד של דרי מעלה, מה חמית, כנ"ל, ויש בו טעם, שהוא הלמוד שצריכין להאיר בדרי- מטה, שהוא בחינת 'מלא כל הארץ כבודו', שזה בחינת "ואראה את ה'", שזה בחינת טעם, בחינת "טעמו וראו כי טוב ה'"; ועל-ידי כלליות שני הלמודים הנ"ל נתגלה יראה, שזה בחינת האתרוג, שהוא בחינת מלכות, בחינת יראה. ומחמת שעקר הארת הצדיק הוא להאיר בדרי מטה, לעוררם משנתם ולגלות להם כי מלא כל הארץ כבודו, כי רק בשביל זה בא לזה העולם השפל. ועל-כן הלולב, שהוא בחינת הצדיק, יש בו גם- כן טעם ולא ריח, כי עקר הארת הצדיק הוא הלמוד של 'מלא כל הארץ כבודו', שהוא בחינת טעם כנ"ל. וזה בחינת הנענועים שמנענעין עם הלולב ומיניו, זה בחינת "הקיצו ורננו שוכני עפר", כמו שמנערין אחד משנתו, שמעוררין ומנענעין אותו בכדי שיקיץ, כמו-כן עם הנענועים שבלולב מעוררין ומנענעין כל השוכני-עפר שיקיצו משנתם ויעמדו לעבודתו יתברך ואל יתיאשו כלל, כי עדין השם עמם, כי מלא כל הארץ כבודו כנ"ל (שם הלכה ד).

אות צג

על-ידי מצות ישיבת סכה, שהיא בחינת הארת הדעת של כלליות בן ותלמיד, שהיא בחינת הארת המקיפין הגדולים של החכם שבדור, על-ידי-זה זוכין לקבל בשעת אכילה הארת הרצון; וגם המקיפין אלו הם בחינת שנה, בחינת "עין לא ראתה" וכו'. וזה בחינת אכילה ושנה בסכה (שם).

אות צד

יום-כפור הוא בחינת עולם הבא, שהוא התכלית שצריך כל אחד מישראל לבוא לזה, הינו שיהיה לו ממשלה על המלאכים. וכדי שלא יקנאו בנו המלאכים ויפילו אותנו מזה, חס ושלום, על-כן צריכין לקשר את עצמו לשרשי נשמות ישראל, שהם בחינת כסא הכבוד, אם כל חי; והעקר, לקשר את עצמו לצדיקי ומנהיגי הדור, שכל נשמות ישראל נחלקין תחתם. וכל זה הוא בחינת סכה שאנו עושין אחר יום-כפור, כי סכך הסכה מרמז על כסא הכבוד, ובחינת מנהיגי הדור, שהם מגנים ומסככים על כל העולם, בבחינת "את כרוב ממשח הסוכך". אך יש מפרסמי ומנהיגי הדור שפרסומם הוא על-ידי שקר ורק על-ידי עזות; וזה שאמרו רבותינו ז"ל, שצריך הסכך להיות צומח מן הארץ ואינו מקבל טמאה, כי המפרסם ומנהיג האמת הוא בחינת צומח מן הארץ, הינו על-ידי שפלות וקטנות, בחינת "אמת מארץ תצמח", וכמו שכתוב "ולפני כבוד ענוה"; ואינו מקבל טמאה, שהוא בחינת עזות, שהוא זהמת הנחש, קנא דמסאבותא. ועל-כן מסככין בפסלת גרן ויקב זה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: אין ממנין פרנס על הצבור אלא-אם- כן קפה של שרצים תלוי לו מאחריו, שאם תזוח דעתו וכו', כי עקר ההתנשאות דקדשה הוא על-ידי שפלות וקטנות כנ"ל. אך להכיר איזה הם המנהיגי אמת שצריכין להתקשר עמהם, הוא על-ידי בנין ירושלים, הינו בנין ותקון יראה שלמה התלויה בלב, שזה על- ידי שממשיכין השלשה מחין שהם בחינת שלש רגלים, בכדי לתקן על-ידן השלש תאוות שהם: תאוות אכילה וממון ומשגל. ועל-כן דפנות הסכה צריכין להיות שתים כהלכתן, הינו של שבעה טפחים, ושלישית אפלו טפח אחד, שזה כנגד השלש רגלים, שפסח וסכות הם של שבעה ימים ושבועות הוא יום אחד. וזה שהצריכו רבותינו ז"ל לאכל ולישן בסכה, וכן להכניס בה מצעות נאות וכלים נאים לנוי סכה, ועל- ידי-זה מתקנין השלש תאוות הנ"ל הינו: על-ידי אכילה בסכה מתקנין תאות האכילה, ועל-ידי שנה בסכה מתקנין תאות משגל, ועל-ידי כליו הנאים, שהם קנין כספו שמכניסם לתוך הסכה, על-ידי-זה מתקנין תאות ממון, ועל-ידי כל זה נבנית ירושלים שהיא היראה, כנ"ל; וזהו שאומרים "הפורש סכת שלום עלינו ועל ירושלים". ועל- ידי היראה נברא המלאך שמשפיע נבואה לכלי הנבואה, שהם הכרובים; ועל-כן למדו שעור סכה, שצריכה להיות גבוהה עשרה טפחים מהכרובים שסככו על הארון. ועל-ידי הנבואה נגאלת התפלה, ואז התפלה בשלמות, בבחינת דבר ה' שהוא שרש הכל, וכל הכוכבים וכו' מקבלין משם. ועל-כן צריכין שיהיו הכוכבים נראים מתוך הסכה, הינו שיהיה למעלה מן הכוכבים ויהיה לו ממשלה עליהם, בבחינת "את כל גבה יראה" וכו', כמבאר בפנים (שם הלכה ה).

אות צה

כשזוכין לתפלה שלמה הנ"ל, אזי כל שיח השדה מחזירין כחם לתוך התפלה, שהוא שרש כלם. וזה בחינת התנוצצות משיח, כמבאר בפנים. אך צריך לתקן השלש עבודות המפסידין עבודת התפלה, הינו לשמר את עצמו מפגם אמונה ומפגם הברית ומפגם בזוי אנשים. וזה מרמז בנטילת הארבעה מינים, כי הלולב הוא נגד תקון הברית, והדס הוא בחינת תקון האמונה הקדושה, וערבי נחל זה בחינת שמקרבין אפלו אנשים הפחותים שאין בהם לא טעם ולא ריח, ובזה מקימין מה שאמרו רבותינו ז"ל: אל תהי בז לכל אדם, הפך פגם בזוי אנשים הנ"ל. ועל-ידי-זה נשלמת התפלה, וכל שיח השדה מחזירין כחם לתוכה כנ"ל. ועל- כן נוטלין הלולב בשעת קריאת הלל, כי הארבעה מינים הם גם-כן בחינת שיח השדה שנותנין כחם בתוך התפלה. וזה בחינת התנוצצות משיח, וזה בחינת האתרוג, ומה שמנענעין ב'הודו' וב'אנא' עין פנים (שם).

אות צו

בראש-השנה, אז התפלה בבחינת דין, ואז מוציאין מהסטרא-אחרא כל הקדשה שבלעה, והסטרא-אחרא, שהיא בחינת עננים, כלים והולכין, בחינת "מחיתי כעב פשעיך" וכו'; וזה בחינת סליחת עונות שזוכין ביום-כפור. ואז חוזרין ונתתקנין המחין, שהם בחינת מחצות פרוסות בפני תאות נאוף, שהוא בחינת מלחמת עמלק. וזה בחינת סכה שעושין אחר יום- כפור, וסכה היא בחינת מחין, ומחצות ודפנות הסכה הם שלשה, שזה בחינת השלשה מחין שהם מחצות פרוסות בפני טמאת עמלק, כי עקר הכנעת עמלק היא על-ידי ענני- כבוד, שהם בחינת סכה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל-ידי שנכנעת הסטרא-אחרא והעננים כלים והולכין, על-ידי-זה נתגלה כבודו יתברך, שזה בחינת הענני-כבוד, בחינת "וכבוד ה' נראה בענן". ועל-ידי- זה נמשך התפשטות הנבואה, שזה גם-כן בחינת סכה, כמבאר בפנים. ועל-ידי הנבואה נתברר המדמה וזה בחינת מצות השנה בסכה, כי המדמה הוא בחינת שנה. וזה שמסככין בפסלת גרן ויקב, שהוא מאכל בהמה, שהוא בחינת מדמה, כי על-ידי סכה נתברר ונתתקן המדמה. ועל-ידי ברור המדמה זוכין לאמונה וזה בחינת מה שצריכה הסכה להיות צלתה מרבה מחמתה, כי חמה היא בחינת אור השכל, והצל הוא בחינת אמונה, ועקר ידיעת השם יתברך הוא רק על-ידי אמונה, כידוע, ואמונה היא בחינת צל, וזה בחינת "ה' צלך', ועל-כן הסכה, שהיא בחינת ברור המדמה ותקון האמונה, צריכה להיות צלתה מרבה מחמתה. ועל-ידי האמונה זוכין להתקבצות החסדים, שעל-ידם יהיה חדוש העולם שלעתיד וזה בחינת סכה, שהיא בחינת חסדים כידוע. וגם סכה מרמזת על עלמא דאתי, שהוא בחינת חדוש העולם שלעתיד, ואז יתער השיר שלעתיד, שמשם עקר כל השמחות שבעולם, שכלם נמשכין מבחינת השמחה שיהיה לעתיד על-ידי השיר הזה וזה בחינת השמחה שבחג-הסכות, שהוא זמן שמחתנו. וזה גם-כן בחינת שמחת בית השואבה. ועל-ידי קול השיר הזה, על-ידי-זה גדלים כל הריחות והיראות, שהם בחינת מזונא דנשמתא, ועל-ידי-זה נכנע מזונא דגופא וזה בחינת מצות האכילה בסכה, כי אז האכילה בבחינת מזונא דנשמתא על-ידי קדשת מצות סכה, שעל-ידה זוכין לבחינת קול השיר הנ"ל (שם הלכה ו).

אות צז

בארבעה מינים שבלולב, שמנענעין אותן ואומרים בהם את ההלל, זה בחינת השיר שיתער לעתיד, שהוא פשוט כפול משלש מרבע. ועל-כן גם בהם לולב אחד, וערבות שתים, והדסים שלשה; ואתרוג כלול מכל הארבעה, כי הוא כנגד הא אחרונה, בחינת מלכות, שכלול מכלם, והוא בחינת שיר מרבע. ועל-כן עקר נטילת הארבעה מינים הוא בשעת קריאת הלל, שהוא מבחינת השיר שיתער לעתיד (שם אותיות ט יד).

אות צח

הלולב ומיניו הם בחינת הכלי-זין שלנו, כמובא בזהר הקדוש: 'מאן נצח? מאן דאחד מני קרבא'. והכלי-זין הללו אנו מקבלין מהצדיקי אמת בעלי כח גדול, שזכו להתפלל בראש- השנה תפלה בבחינת דין, עד שעל-ידי-זה הסטרא-אחרא מכרחת להוציא מבטנה ומקרבה כל הקדשות שבלעה, שעל-ידי- זה נעשין גרים ובעלי-תשובה. וזה בחינת הלולב, שמרמז על הצדיק בעצמו, בחינת "צדיק כתמר יפרח", והוא יש לו כח להתפלל תפלה בבחינת דין הנ"ל, שזה בחינת המטה-עז שלו שהוא בחינת הלולב ועל-כן מברכין העקר 'על נטילת לולב'. והערבי-נחל הם בחינת הגרים וכן הפושעי-ישראל שחוזרין בתשובה על-ידי-זה כנ"ל. ועל-ידי-זה בא התפשטות הנבואה, וזוכין לאמונה שלמה וזה בחינת השלשה הדסים, שהם כנגד תלת אבהן, שהם שרש נפשות ישראל, שמשם נמשכת הנבואה. וכל אלו השלשה מינים הם מאירין אל האתרוג, שהוא בחינת מלכות, בחינת אמונה; ועל-כן נקרא "פרי עץ הדר", כי עקר ההדור והיפי של כנסת-ישראל הוא האמונה הקדושה שיש להם. ועל-כן נוטלין הארבעה מינים בידים דיקא, כי עקר תקון האמונה הוא על-ידי הידים, שהם כלי המעשה (עין 'מצות', אות ה). ועל-ידי כל זה זוכין להמשיך השיר שיתער לעתיד, שהוא פשוט כפול משלש מרבע, שזה גם-כן בחינת הארבעה מינין; ועל-כן אומרין בהם את ההלל, שנמשך גם-כן מהשיר הנ"ל. ועל- כן עקר השמחה של סכות הוא עם הארבעה מינים, כמו שכתוב "ולקחתם לכם וכו' ושמחתם", כי השיר הזה הוא שרש כל השמחות (שם אות יב).

אות צט

בהושענא-רבה חוזרין להמשיך כח התפלה בבחינת דין שהתפללו בראש-השנה, כמובא בזהר הקדוש: כדין "וישב יצחק ויחפר את בארת המים", שזה מרמז על הנזכר לעיל, שזה בחינת החמשה בדי ערבות, שהם כנגד חמשה גבורות שלוקחין אז. ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל שהוא מנהג נביאים, כי משם, מבחינת כח התפלה הנ"ל, בא התפשטות הנבואה; ועל- ידי נבואה נתברר המדמה, שהוא בחינת שנה ועל-כן מנדדין אז השנה ונעורין כל הלילה ועוסקין בתורה, שהיא בחינת כלליות הנבואה, וכל זה בשביל לברר המדמה, שעל-ידי-זה זוכין לאמונה שלמה, ולהשיר שיתער לעתיד, שקול השיר הזה הוא בבחינת התוכחה של משה שהוסיף ריח טוב בנשמות ישראל על-ידי תוכחתו. ועל-כן אומרים בליל הושענא-רבה כל ספר תהלים, שכלול מעשרה מיני נגינה, שכלול מהם השיר הנ"ל; וגם אומרים אז משנה-תורה, שהוא בחינת התוכחה של משה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וזה בחינת תקון החותם בתוך חותם שנגמר בהושענא- רבה, הינו שנשלמה האמונה הקדושה ונתתקנה בבחינת חותם בתוך חותם, שלא יוכל שום זר, שהם הכופרים והאפיקורסין, לגע בהאמונה הקדושה לעולם. וזה בחינת מה שאחר-כך בשמחת-תורה מסימין התורה הקדושה בשבח גדלת משה רבנו, שזכה לשלמות נבואה פנים בפנים, וזכה לקבל את התורה במופתים ובמוראים גדולים, שעל- ידי-זה זכו ישראל לברור המדמה; ועל- ידי-זה זכו לאמונה שלמה בחדוש העולם, בלי שום חקירות וחכמות והקדמות חיצוניות כלל, שזה בחינת מה שמתחילין תכף אחר-כך 'בראשית', שהוא מה שמשה רבנו, עליו השלום, פתח לנו את התורה בלי שום חקירות וחכמות כלל, רק הודיע לנו מיד שרש ויסוד האמונה הקדושה, שהוא "בראשית ברא אלקים" וכו', הינו אמונת חדוש העולם, שהיא יסוד ועקר כל התורה כלה. ועל-ידי התגלות האמונה הקדושה הזאת בשלמות ממשיכין בחינת השיר שיתער לעתיד, שהוא שרש כל השמחות וזה בחינת גדל שמחתנו בשמחת- תורה (שם אותיות יג יד).

אות ק

בראש-השנה אז עקר העבודה לתקן האמונה הקדושה, ועקר האמונה היא על-ידי אמונת חכמים. וזה בחינת התשובה שמתחילין בראש-השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, ועקר התשובה היא על פגם אמונת חכמים, שהיא יסוד כל התורה. ועל-ידי התשובה על פגם אמונת חכמים, על-ידי-זה נתרבין הספרים הקדושים של התורה. וזה בחינת הספרים שנפתחין גם למעלה בראש-השנה, כי הכל אחד. וזה שאנו מבקשין: 'כתבנו בספר החיים', הינו הספרים הקדושים של התורה, ששם שרש נשמות ישראל ומשם כל חיותנו, כמו שכתוב "כי הוא חייך וארך ימיך", כי עקר בקשתנו בימים האלה על החיים כל-כך, עקר כונתנו על חיים אמתיים, דהינו שנזכה לחיות ולקים את כל דברי התורה הקדושה אשר היא חיינו, וזה עקר בקשה על חיים טובים שמבקשין אז; וזה 'כתבנו בספר החיים', הינו שנזכה להיות נכתבין ונשרשין היטב בתוך ספרי התורה הקדושה, אשר שם עקר החיים. וכשזוכין אנחנו לפעל בקשתנו זאת, אזי התורה הקדושה, שהיא שרש נשמות ישראל, מאירה ומזהרת ביותר וממשכת הארתה על נשמות ישראל, עד שזוכין על-ידי-זה לחדש חדושין אמתיים בהתורה הקדושה, ועל-ידי-זה נתרבין ביותר הספרים הקדושים ונשלמת התורה ומאירה ביותר, ונתרבין על-ידי-זה הספרים הקדושים עוד ביותר, וכן חוזר חלילה עד אין קץ, בבחינת "עשות ספרים הרבה אין קץ". ובכל זה אנו עוסקין בראש-השנה, וכל זה אנו זוכין על-ידי אמונת חכמים שנתתקן אז; וכן בכל עשרת ימי תשובה אנו עוסקין בזה, עד שנשלמת התורה כל-כך עד שנכללת בהאבן-שתיה, שהוא בחינת קדש קדשים, חכמה עלאה, שכל הכולל, שעל- ידי-זה נמתקין כל הדינים, שזה בחינת מה שביום-כפור נכנס הכהן-גדול לתוך קדש הקדשים, מקום האבן-שתיה, וממתיק משם כל הדינים, ועל-ידי-זה ממשיך משם סליחת כל העונות. ואז כשהתורה הקדושה נכללת בתוך חכמה עלאה הנ"ל, אזי משפעת משם לתוך כל השכליים פרטיים, שיהיה כח לכל בחינות שכל להמתיק הצמצום והדין השיך אליו, ועל-ידי-זה אנו זוכין להמתקת כל הצמצומים וזוכין לעצה שלמה. וזה בחינת סכות שזוכין אחר יום- כפור, שהיא בחינת תקון העצה על-ידי מצות סכה, בבחינת 'ופרש עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך'. וזה בחינת שלש דפנות הסכה, שהם כנגד נצח הוד יסוד, ששם שרש העצות כידוע; כי על- ידי פגם אמונת חכמים, שעל-ידי- זה נפגמה העצה, זה בחינת "סכת דויד הנפלת", בחינת עצתו נופלת, ועל-ידי תקון אמונת חכמים שזכינו בימים האלה, על-ידי-זה מקימין סכת דוד מנפילתה, כי על-ידי-זה נתתקן ונתאחד מלכות בית דוד, כמבאר בפנים. וזה בחינת מה שמובא במקום אחר, שסכה היא בחינת אמא דמסככא על בנין, הינו בחינת בינה, אמא עלאה, ששם שרש ומקור העצה, כי אמא עד הוד אתפשטת, ששם העצות כידוע; וזה שכתוב במשיח: "ונחה עליו וכו' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה" וכו'. וזה בחינת החסדים שנמשכין בסכות, כמובא בכונות, הינו בחינת המתקת כל הדינים והצמצומים הנ"ל ותקון העצות-טובות בשלמות, כי עקר החסד והישועה של כל אחד הוא כשזוכה לעצה שלמה בכל מה שצריך לו, ברוחניות ובגשמיות. וזה בחינת הארבעה מינים שנוטלין בסכות, שהם כנגד הארבעה דגלים שהם כלל שבטי ישראל, שזה בחינת התאחדות מלכות בית דוד שיהיה לעתיד, כמו שכתוב "ומלך אחד יהיה לכלם". וזה בחינת האתרוג, שמרמז על מלכות דוד-משיח, שכל זה הוא בחינת שלמות תקון העצה כנ"ל. וזה שמנענעין עם הארבעה מינים לכל הו' קצוות, הינו שממשיכין העצה לתוך הלב, כדי שנדע איך להתנהג בכל דבר, ובכל צד ובכל מקום שנפלנו לשם נמצא שם גם-כן את השם יתברך ונדע עצה שלמה איך לשוב משם. וזה שמבאר בכונות, שעל-ידי הנענועים אנו ממשיכין שרשי החסדים שבדעת אל הו' קצוות כדי להמשיך ולהאיר החסדים אל המלכות כל זה מרמז על המשכת תקון העצה, שזה עקר החסדים ובנין המלכות כנ"ל (שם הלכה ז).

אות קב

ראש-השנה הוא יום גנוסיא דמלכא, בחינת הלדת והתגלות המלכות שנתגלה בראש- השנה. כי בראש-השנה נברא העולם, וכל הבריאה היתה בשביל השעשועים והתפארות שמקבל השם יתברך מישראל, שזה בחינת הלדת המלכות, כי אין מלך בלא עם, ואזי לובש השם יתברך כביכול בגדי התפארותו, בחינת "ה' מלך גאות לבש". ועל-כן נופל אז פחד ויראה על כלם, שזה בחינת 'ובכן תן פחדך' שאומרים אז; ואפלו על שנאני שחק נופל אז יראה גדולה על-ידי זה. ומחמת שעקר התגלות ההתפארות של ישראל הוא על-ידי הצדיק הדור, על-כן נוהגין ישראל לנסע על ראש-השנה לצדיקים. אך לפעמים על- ידי עכירת המעשים נחשך השכל, ואין זוכין לקבל ולינק מאור הצדיק; והתקון לזה הוא על-ידי צדקה, שעל-ידי-זה נעשה אויר הנח והזך, ועל-ידי זה כשמדבר הצדיק דבורי אמונה הולכין הדבורים באויר ונשמעין למרחוק מאד, בחינת "ושמעו הולך בכל המדינות", עד שנשמע גם להטוב הכבוש בין העכו"ם, שהוא בחינת ניצוצי נשמות ישראל הכבושים ביניהם עד ששכחו את מעלתם, ועכשו על-ידי שנשמע להם דבורים אלו למרחוק במקום שהם שם, על-ידי-זה נזכרין את מעלתן שהם חלקי נשמות ישראל, הבאים ממקום גבוה וקדוש מאד, ונמשכין על-ידי-זה לחזר למקומם למקור קדשתם, ועל-ידי-זה מושכין גם קצת מהעכו"ם עמהם, שזה בחינת הגרים המתגירים, ועל-ידי-זה נשלם פגם המזבח, ונשלם השכל, ואז זוכין לראות אור הצדיק ולקבל ממנו יראה ואהבה על-ידי התגלות ההתפארות שמגלה הצדיק. וזה בחינת הצדקה שנוהגין ישראל להרבות באלו הימים, וכל ישראל מתפיסין ומתרצין זה עם זה, שכל זה הוא בחינת האויר הנח והזך; ואזי יכולין להוציא הקול דקדשה להשמיע עד למרחוק, שזה בחינת קול השופר שהולך וחזק מאד מאד דיקא, שהוא סטרא דמותא, כמובא בזהר הקדוש, הינו שהקול חזק כל-כך עד שנשמע גם להטוב הכבוש בין העכו"ם, שהם סטרא דמותא. וזה בחינת קבוץ נדחים שנעשה על-ידי השופר, כמו שכתוב "ובאו האבדים" וכו', הינו בחינת הטוב הנ"ל שהיה כבוש ונאבד עד עתה ביניהם, ועכשו חוזר אל הקדשה על-ידי הקול היוצא מקרן השופר קרן דיקא, שמרמז על בחינת צדקה, כמבאר בפנים. אך מראש-השנה עד יום-כפור הוא בחינת התגלות היראה, שנתגלה על- ידי התגלות התפארות הנ"ל; ובסכות אנו זוכין להמשיך חסדים פנימיים ומקיפים, כמובא בכונות, הינו שעל-ידי גדל התגלות היראה שהיה עד הנה, על-ידי- זה השם יתברך מגלה אחר-כך רצונו ואהבתו שיש לו עם כל אחד ואחד, ונותן להם מתנות כדרך המלכים ביום גנוסיא דמלכא, שזה בחינת התגלות אהבה, שזה נמשך בסכות וזה בחינת מצות הארבעה מינים שכולל כל הכתות מישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי מכלם מקבל השם יתברך התפארות גדול, אפלו מהפחותים שבישראל, והתפארות הזאת היא בחינת הדור האתרוג, שנקרא "פרי עץ הדר", ועליו נאמר "כלך יפה רעיתי" וכו' כידוע, כי הוא מרמז על כלל כנסת-ישראל, שכלם יפים בעיני השם יתברך ומכלם מקבל השם יתברך התפארות גדול, שבשביל זה היה כל הרצונות של כל הבריאה; שזה בחינת מה שמנענעין עם הארבעה מינים לכל הששה קצוות, להורות שכל העולם ומלואו, כל מה שיש בכלל הששה קצוות למעלה ולמטה וכו', הכל הוא רק בשביל ההתפארות שמקבל השם יתברך מישראל. וזה בעצמו בחינת הרצון שמגלה השם יתברך לכל אחד ונותן לו מתנות, הינו שצוה עלינו לקח הארבעה מינים בידינו ולהראות לכל שאנחנו עמו והוא מתפאר רק בנו, ובשבילנו נברא הכל. וכל זה נתגלה על-ידי הצדיק, שהוא בחינת הלולב, כידוע, והוא עוסק לקרב גם הרחוקים והגרים ולהשלים המזבח, שזה מרמז בהדס וערבה, ואתרוג הוא בחינת כלל ההתפארות, כמבאר כל זה בפנים (שם הלכה ב).

אות קג

בהושענא-רבה הוא בחינת "וישב יצחק ויחפר את בארת המים" וכו', כמובא בזהר הקדוש, כי אז הוא גמר החתימה מהעסק שהתחלנו בראש- השנה, ועל-כן צריכין לחזר ולצעק מעמק הלב, בבחינת "ממעמקים קראתיך ה'", בכדי לחזר ולגלות העצות הקדושות, שהיא בחינת חותם בתוך חותם, שאנו עוסקין לתקן בהושענא- רבה. ועל-כן לוקחין אז הערבי- נחל, שהם בחינת נצח והוד, בחינת רגלין, בחינת עצות. ועל-כן נקראים 'הושענות', כי צועקין ומתפללין אז הרבה 'הושענא', שהיא רק צעקה מעמק הלב, כמו מי שהוא בצרה גדולה ואינו יכול לדבר שום דבורים מבקשות ותחנונים, רק שצועק מעמק הלב 'הושענא', ועל-ידי-זה נתגלין העצות שקרויים ישועות, כידוע, כי עקר הישועה לכל אחד הוא כשזוכה להתגלות העצות בשלמות, בבחינת "ותשועה ברב יועץ", וזה בחינת הושענא שצועקין אז (הו"ר ה"א).

אות קד

בראש-השנה עוסקין לתקן חטא אדם הראשון שפגם באכילת עץ- הדעת, שעקר הפגם היה על-ידי פגם אמונת חכמים. הגם כי לא היו אז בעולם חכמים אחרים חוץ ממנו, מכל מקום בו בעצמו היו כלולים כל נשמות הצדיקים, והוא בעצמו היה גם-כן צדיק וחכם גדול, והיה צריך להיות חזק בדעתו ולהאמין בעצמו שהפרוש כפשוטו, שאכילת עץ-הדעת אסור ונגיעה מתרת, ולזהר לשמע לדברי השם יתברך ולקימם כפשוטו כפי אשר הבין את כונת דברי השם יתברך. והם שמעו לעצת הנחש שבא והטעה אותם מן הפרוש האמת, עד שבתחלה הוסיפו על הצווי ואסרו גם הנגיעה, שזה בחינת שסרו לימין, ואחר- כך סרו לשמאל והתירו לעצמם אף האכילה, ועברו על מה שכתוב "לא תסור וכו' ימין ושמאל", ועל- ידי כל זה נפלו לבחינת מותרות, ונתבלבל הדעת והמח ונפגמה העצה האמתית. והצדיקים שבכל דור עוסקים לתקן זאת, להמשיך בחינת מים טהורים לטהר את העולם מאלו המותרות ולתקן בחינת האמונת חכמים בשלמות, עד שעל-ידי-זה יזכו לעצה שלמה, והעקר עוסקין בזה מראש-השנה עד שמיני עצרת. ועל-כן בהושענא רבה, שהוא סמוך לגמר התקון, כדין "וישב יצחק ויחפר את בארת המים", כי צריכין לחזר ולחפר ולהמשיך בחינת המים טהורים הנ"ל בכדי לתקן העצות בשלמות. וזה בחינת הערבי-נחל שלוקחין אז, שהם בחינת נצח והוד, בחינת עצות, וצועקין עליהם הושענות, כי זה עקר הישועה כנ"ל. ואז זוכין אחר- כך לשמיני-עצרת, שאז הוא עקר גמר תקון ובנין המלכות, שהוא על- ידי נצח והוד כידוע, שזה בחינת תקון העצות בשלמות; כי עקר קיום המלכות גם בגשמיות הוא על-ידי יועציו הטובים ועל-כן עקר חלקת מלכות בית דוד היה על-ידי פגם העצות, כמבאר בפנים. ועל-כן לעתיד לבוא, שיתתקן העצה בשלמות, אז יתאחד גם מלכות בית דוד, כמו שכתוב "ולא יחצו לשתי ממלכות עוד". וזה שמזכירין גשם בשמיני-עצרת, כי אז נמשך בשלמות בחינת המים טהורים הנ"ל, שעל-ידי-זה זוכין לאמונת חכמים בשלמות, שעל-ידי-זה יש להתורה שלמות עד שנכללת בחכמה עלאה. וזה בחינת מה שכל אחד מישראל עולה אז לתורה, כי כל אחד מישראל יש לו חלק בתורה וזה בחינת הספר-תורה שלו, ועל-כן אז נכללין כל ישראל ביחד בתוך התורה הקדושה, כל אחד עם חלקו שיש לו בהתורה; ואז יש להתורה שלמות ונכללת בתוך האבן-שתיה, בחינת חכמה עלאה, ועל- ידי-זה נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים ונעשה על-ידי- זה שמחה גדולה מאד, בחינת "אור צדיקים ישמח" וזה בחינת גדל השמחה ששמחין בשמחת-תורה (שם ה"ב; ועי' ר"ה ה"ז, אות לה).

אות קי

על-ידי התשובה של ראש-השנה ועשרת ימי תשובה ויום-כפור, על- ידי-זה זדונות נתהפכין לזכיות, שזה בחינת בטול האסור, שזה בחינת שלמות כל היחודים עליונים, כמבאר בפנים, כי על-ידי התשובה עקר היחוד, שנתחבר ההא אחרונה עם שלש אותיות ראשונות של השם הקדוש, כידוע. וזה בחינת היחודים הגדולים שעושין אחר-כך בסכות על-ידי הארבעה מינים, שהם מרמזין על יחודא דקדשא-בריך-הוא ושכינתה, כידוע. וזה בחינת הערבי-נחל שכוללין גם-כן עמהם, זה בחינת בטול האסור, כי ערבי נחל מרמזין על הפושעי- ישראל, שזה גם-כן בחינת חלבנה שהיה צריך להיות בקטרת, כי על-ידי קטרת נעשה גם-כן יחודים גדולים, ועל שם זה נקרא קטרת מלשון קשר ויחוד, שמקשר ומיחד כל העולמות לשרשן, שזה עקר היחוד. ועל-כן היה בהם חלבנה גם-כן, שמרמז על פושעי ישראל, שזה בחינת בטול האסור. ועל-כן גם בתפלה, שעל- ידה מיחדין יחודים גדולים כידוע, אמרו רבותינו ז"ל גם-כן: כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל וכו', כי בהכרח שיתערב בה גם תפלת פושעי ישראל, שזה בחינת בטול האסור, כי זה עקר שלמות היחוד, וכל זה הוא גם-כן בחינת ערבי נחל שבלולב כנ"ל. ועל-כן אחר-כך בהושענא-רבה אנו נוטלין גם הערבי- נחל לבדם, להורות שהאסור נתבטל כל- כך עד שנתהפך להתר ולקדשה גמורה, עד שמהם לבדם דיקא נעשה גם-כן יחוד גדול למעלה. ועל-כן אחר-כך בשמיני עצרת אז הוא תכלית שלמות היחוד, כידוע (הלכות תערובות הלכה ג).

אות קיז

כלל כל העבודה של ראש-השנה ויום-כפור וכל ירח האיתנים, הכל לברר נקדת האמת בכל מקום שהוא, על- ידי הצדיק האמת שזכה לנקדת האמת לאמתו בשלמות. ובראש-השנה ויום- כפור ועשרת ימי תשובה מבררין האמת על-ידי רבוי העבודות הקדושות של ישראל, שמרבין בצעקות ותחנונים להשם יתברך ובצדקות הרבה, ועל-ידי הקולות של שופר ועל- ידי התשובות שמרבין אז לעסק בהם, כל אחד כפי בחינתו. אחר-כך בסכות עוסקין לגלות האמת גם בעבודות חיצוניות, אכילה ושתיה ושנה, שזה עקר מצות סכה, בכדי לידע ולהאמין שעל-ידי אמתת האמת יכולין להיות סמוך וקרוב להשם יתברך בכל מקום שהוא, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". וזה בחינת הארבעה מינים שבלולב, שכוללין כל הכתות שבישראל, ומחברין גם הערבי-נחל עמהם, שהם בחינת הרחוקים מאד, שאין בהם לא טעם ולא ריח; כי על-ידי האמת מגלין שגם מהם מקבל השם יתברך נחת-רוח והתפארות, על-ידי איזה נקדה מהאמת שנמצא גם בהם, שמושכין את עצמן להשם יתברך וכו'. וזה בחינת שמיני עצרת 'עצרת' הוא לשון אסיפה, שעוצר ואוסף הכל ומקרב כלם להשם יתברך אפלו הרחוקים מאד וכו'. ועל-כן בשמחת תורה הכל עולין לתורה, להורות שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורת אמת, כי עקר האמת הוא לקרב ולא לרחק, רק לברר ולגלות נקדת האמת שאצל כל אחד מישראל, אפלו אצל הרחוקים מאד, כי זה עקר אמתת רצונו יתברך, כמבאר בפנים. ועל-כן מסימין אז התורה: "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ואמרו רבותינו ז"ל: ששבר את הלוחות לעיניהם, ומתחילין תכף "בראשית ברא אלקים", כי "ראש דברך אמת", כמאמר רבותינו ז"ל, כי "בראשית ברא אלקים" סופי תבות 'אמת', כי עקר בריאת העולם היה על- ידי אמת, שהוא עקר קיום העולם. אך באמת, הלוא מצינו שאמרו רבותינו ז"ל, שאמת אמר אל יברא העולם מחמת שהוא מלא שקרים, ונטל הקדוש-ברוך- הוא האמת והשליכו לארץ, כמו שכתוב "ותשלך אמת ארצה" וכו', ואחר-כך אמר הקדוש-ברוך-הוא: תעלה האמת מן הארץ, כמו שכתוב "אמת מארץ תצמח"; נמצא לכאורה, לפי דעת האמת לא הסכים לבריאת העולם? אך זה ידוע, כי עקר עצם האמת לאמתו הוא השם יתברך בעצמו, ובודאי אחר אשר אנחנו רואים שהשם יתברך ברא העולם, בודאי היו צריכין לברא העולם על-פי האמת לאמתו; אך האמת לאמתו של השם יתברך עמק ונורא ונשגב מאד, כי מאד עמקו מחשבותיו, עד אשר אפלו מדת האמת בעצמה, הינו אותם המלאכים שהם בחינת מדת האמת לא עמדו על סוף דעתו של השם יתברך, עד אשר קטרגו על-ידי-זה על בריאת העולם מחמת שהוא מלא שקרים, והשם יתברך אינו חפץ באמת כזה שהוא רוצה לרחק את הבריאה בכלל, ומזה נשתלשל מה שלפעמים חולק אחד על חברו ומרחקו ביותר, מחמת שנדמה לו על-פי האמת שלו שחברו נוטה מדרך האמת, שמזה באים כל המחלוקות שבעולם; ולפעמים מקטרג האדם על עצמו ומרחק את עצמו מהשם יתברך גם-כן על-ידי האמת שלו, מחמת שהוא יודע בעצמו האמת שהוא פגום ומרחק מאד, ועל-ידי-זה מתיאש בעצמו ומתרחק ביותר, וכל זה נמשך מבחינת זה האמת שקטרג על כלל בריאת העולם (ומשם מבחינת קטרוגים אלו נמשך שרש כל הבחירה של האדם, שבשביל זה נברא הכל, כמבאר בפנים, ועל-כן באמת היה צרך גם בקטרוגים אלו בשביל תקון הבריאה והבחירה בשלמות כנ"ל). אך השם יתברך אינו חפץ באמת כזה, והשליכו מעל פניו וזרקו לארץ, כי השם יתברך חפץ באמת כזה שהוא לקרב ולא לרחק, כי דיקא בעולם כזה שהוא מלא שקרים, כשאחד מתגבר וזוכה לנקדת האמת זה יקר אצל השם יתברך מאד יותר מהכל, ובשביל זה היתה כל הבריאה שיסודה אמת, הינו הנקדת האמת לאמתו הנ"ל. וכבחינה זו עשה משה רבנו, עליו השלום, כשראה שחטא ישראל בעגל, ועל-פי התורה והלוחות נתחיבו כליה חס ושלום על-פי האמת של התורה הקדושה; אבל משה ידע והשיג שהשם יתברך אינו חפץ באמת כזה, על-כן השליך הלוחות שהם בחינת אמת, בחינת "ותשלך אמת ארצה", והתחזק בתפלה, כי האמין שאי אפשר להשיג אמתת דעתו יתברך, כי מאד עמקו מחשבותיו, ורבים רחמיו יתברך מאד ואינו חפץ בהשחתת העולם, חס ושלום, כי אם בקיומו, ועקר העולם הם ישראל, על-כן התחזק בתפלה מאד, ועלתה בידו, ונתרצה לו השם יתברך ומחל לו, וצוה לפסל לוחות שניות, שזה בחינת 'תעלה אמת מן הארץ', בחינת "אמת מארץ תצמח". ועל- כן אחר "לעיני כל ישראל" מתחילין מיד "בראשית" וכו', כי שניהם בחינה אחת כנ"ל, להורות שזה עקר האמת, כשיודעים ומאמינים שאין יודעין כלל, ואין מתרחקין על-ידי האמת בשום אפן, רק מתחילין בכל פעם מחדש להתקרב להשם יתברך ממקום שהאדם שם, כי אמתת רחמיו שגבו מאד, וכל ימי חיי האדם יוכל להתחיל להתקרב להשם יתברך, כמו שכתוב "תשב אנוש עד דכא", ואמרו רבותינו ז"ל: עד דכדוכה של נפש, כי חסדי ה' כי לא תמנו וכו'. וזה שאמרו רבותינו ז"ל: הדן דין אמת לאמתו, כאלו נעשה שתף להקדוש- ברוך- הוא במעשה בראשית; ו'דין אמת לאמתו' פרשו הקדמונים, לאפוקי דין מרמה, הינו כשהדין מבין באמת שהאחד טוען שקר, רק אף-על-פי-כן יזכה בדין על-פי טענותיו, אזי צריך לחשך עצמו מדין זה, כי אף-על-פי שידין משפט אמת על-פי התורה, אף-על-פי-כן אין זה משפט אמת, מאחר שהוא בעצמו יודע ומבין שאין כך האמת, על-כן צריך הדין לזהר לבלי לטעות את עצמו על- ידי האמת להטות הדין, חס ושלום, רק שיתיגע כל-כך עם הבעלי-דינים עד שיברר האמת ויעמיד המשפט-אמת על נקדת האמת לאמתו, ואז נעשה שתף להקדוש-ברוך-הוא במעשה בראשית, כי גם מעשה בראשית היה על-ידי בחינה זו, שנטל האמת הפשוט שקטרג על הבריאה והשליכו לארץ, וברא את העולם על-ידי האמת הברור והזך, שהוא בחינת נקדת האמת לאמתו כנ"ל (שם, כ כד כה כו כז כח כט לג).

אות קכב

מצות סכה אחר יום-הכפורים, זה מורה שכבר פעלנו בקשת 'סלח נא' אצל השם יתברך, ואז זוכין לקדשת הבית המקדש, שזה בחינת סכה, כי הבית- המקדש נקרא סכת שלם, וסכה היא בחינת ענני-כבוד שנתגלו בבית-המקדש, כדכתיב: והענן מלא את בית ה', וכתיב "כי בענן אראה על הכפרת". ועל-כן באמת היה חנכת הבית הראשון בימי שלמה בחג הסכות. ועקר קדשת הבית- המקדש הוא בחינת הארת הדעת שמגלה הצדיק והחכם הדור, על-ידי שזוכה להמשיך המקיפין הקדושים, שהם שעשוע עולם הבא, בחינת הארת הרצון, שעל זה נאמר "כעת יאמר ליעקב" וכו', וכמאמר רבותינו ז"ל: עתידין צדיקים שיהיה מחצתם לפנים ממלאכי השרת. והמחצות הללו של המקיפים הם בחינת מחצות הסכה, שהיא בחינת מקיפין, כידוע. וזה בחינת מצות אכילה בסכה, כי שם האכילה בבחינת הארת הרצון שזוכין לקבל בשעת אכילה (שם בהל' הנ"ל, אות כח).

אות קל

אחר יום-כפור נכנסין לסכה, ועקר הסכך הוא מפסלת גרן ויקב. ובזה אנו מראין גדל כחנו ועצם חסדי השם יתברך, כי בזה אנו רואין שמחל לנו השם יתברך עונותינו, ונתהפכו כל העונות לזכיות, ונעשו מעונות ישראל תורה; וזאת התורה היא בחינת סתרי- תורה דיקא, בחינת תשובה, שהוא כביכול למעלה מהתורה. וזהו בחינת סכה, כי סכה גבוה מאד והיא בחינת סתרי-תורה, בחינת תשובה, בחינת אמא דמסככא על בנין ו"אם (אם) לבינה תקרא", שהוא בחינת סתרי-תורה, שזה בחינת 'נשמע' הנ"ל, והיא נעשית דיקא מפסלת גרן ויקב, שהם בחינת מוץ ותבן, שהם בחינת קלפה דחפיא על חטה, שהם בחינת עונות, ומהם דיקא נעשה הסכה. וכל זה אנו זוכין ביום-כפור, שמחל לנו השם יתברך עונותינו, עד שנתהפכו העונות לזכיות, ועל-כן נעשה עכשו מפסלת דיקא סכה, שהוא בחינת סתרי- תורה; ובזאת הסכה אנו יושבין כל שבעת הימים, ואנו מקבלין השבעה רועים בסכה, שעל- ידם עקר המשכת האמונה, שכל עבודותינו בראש-השנה ויום-כפור היו בשביל זה, ובזאת הסכה הקדושה אנו יושבין, והסכה מגנת עלינו ושומרת אותנו מכל השונאים והרודפים הרוצים להרחיק אותנו, חס ושלום, כי על-ידי כח הסכה אנו בטוחים בהשם יתברך שנהיה סמוכים ודבוקים בו יתברך תמיד לעולם ועד, ואין שום דבר שירחיקנו ממנו יתברך, כי אנו נסתרים בצל סכה העליונה, שהיא קדשה גבוה כל-כך, עד ששם נתהפכין כל העונות לזכיות, ובכח החסד הזה שוב אין אנו מתיראין משום הרחקה שבעולם, כי בודאי תמיד נשוב אליו יתברך, וסוף כל סוף נהיה נשארים דבוקים וכלולים בו יתברך תמיד, מאחר שזכינו עכשו לכנס באור הקדשה העליונה, בצל סכה הקדושה, שהיא אמא דמסככא על בנין, שהיא בחינת תשובה, ששם כל העונות נתהפכין לזכיות. נמצא שאנו רואים עצם כח התשובה, על-כן אנו בטוחים ומחכים, שמכל הנפילות והירידות ומכל ההרחקות שבעולם, מכלם נשוב אליו יתברך בתשובה שלמה, עד שנזכה לישב בסכה של לויתן. וזה גם-כן בחינת הסכה של לעתיד, שתהיה מגנת מן הגיהנם, כי אור הסכה נמשכת ממקום גבוה כל-כך, ששם כל העונות נתהפכין לזכיות. ועל- כן בסוף סכות, בהושענא-רבה, שאנו צריכין לגמר תקון החותמות, חותם בתוך חותם, שכל זה תלוי בשלמות תקון האמונה הנמשכת על-ידי השבעה רועים, שזוכין להתקרב אליהם על-ידי עזות דקדשה הנמשך מהנעשה והנשמע הגבוה והעליון מאד, על-כן קורין אז ספר משנה- תורה, שהיא התוכחה של משה רבנו עליו השלום, שזכה שעל-ידי תוכחתו הוסיף ונתן ריח טוב בנשמות ישראל, על- ידי שזכה לנעשה ונשמע העליון והגבוה מאד, ששם עונות נתהפכין לזכיות, ועל- ידי נעשה ונשמע הזה זוכין לשמחה ולעזות דקדשה, שעל-ידי-זה מתקנין החותמות הנ"ל על-ידי שלמות תקון האמונה. ועל-כן עושין אחר סכות שמחת תורה, שזה בחינת "ושמחת עולם על ראשם" הנאמר על העדיים שהכתירו לישראל בחורב כשאמרו 'נעשה ונשמע', שזה בחינת מה שמבאר בתקונים, שבשמחת-תורה כדין שוין עטרה בראש כל צדיק. וזה בחינת מה שמסימין אז התורה, שמרמזין שכבר זכו להמשיך את בחינת ה'נשמע' עד שיהיה בבחינת נגלה, בחינת 'נעשה', כפי הפנים לתורה שהצרכו להמשיך בשנה זאת; ואחר-כך תכף מתחילין 'בראשית', כי תכף צריכין להתחיל להמשיך בחינת 'נשמע' גבוה יותר עד שיהיה גם-כן בחינת 'נעשה'. ועין פנים (שם אותיות ח ט יא יב).

אות קלא

מראש-השנה עד שמיני עצרת ושמחת תורה אנו עוסקין בבנין המלכות ותקונה, הינו שאנו עוסקין בתקון האמונה הקדושה שהיא בחינת מלכות; ועקר תקון האמונה הוא על-ידי ברור המדמה, שזוכין על-ידי בחינת רוח נבואה. וזה זכו ישראל בשלמות בימי משה רבנו, עליו השלום, בשען מתן תורה; אך אחר-כך על-ידי חטא העגל חזרו וקלקלו והמשיכו פגם המדמה ובלבול אמונה. ועל-כן כשירד משה מהר סיני וראה זאת, שבר את הלוחות, וזה היה עצה עמקה, והשם יתברך הסכים על- ידו, כי ראה שהסטרא-אחרא מתגבר מאד ואי אפשר לתקן הכל בפעם אחד בזרוע, רק שצריכין לתקן מעט מעט בכל שנה, ובתוך-כך עובר בכל שנה ושנה על האדם מה שעובר, בכלל ובפרט, על-כן שבר את הלוחות, שהוא בחינת הסתלקות המחין, כי על-ידי שבירת הלוחות נתהוה שכחה, הינו שהמשיך זה הדרך בעולם שבכל פעם מתחיל התקון מחדש, ובכל עת שיהיה איזה פגם וקלקול, חס ושלום, אל יפל לב האדם עליו עד שיפל לגמרי חס ושלום על-ידי זה, רק יהיה נמשך שכחה, לשכח בכל פעם מה שעובר ולהתחיל בכל פעם מחדש בעבודתו יתברך, וכמבאר במקום אחר, שמצד זה השכחה היא טובה גדולה. וזה בחינת סיום התורה, שאנו עוסקין בזה בכל שנה בתחלתה, עד שבשמחת תורה מסימין התורה ומתחילין מיד, כי אז בשמחת-תורה נגמר התקון שהתחלנו בראש-השנה, ועקר התקון הוא, שבכל שנה צריכין לסלק המחין שמכבר ולהתחיל מחדש, כי גם בכל יום ויום מתחדשין המחין, מכל-שכן בראש-השנה, שאז נמשך בחינת התחדשות המחין על כל השנה, שנזכה להתחדש בכל פעם ולהתחיל בכל פעם מחדש, ומה שעבר יהיה נמשך עליו שכחה, כדי שלא יוכל להפיל אותו שום דבר. וזה בחינת מה שמסימין התורה "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", שדרשו רבותינו ז"ל על שבירת הלוחות, ותכף חוזרין ומתחילין התורה מחדש "בראשית" וכו', כי זה עקר התשובה שממשיכין בכל שנה בראש-השנה ועשרת ימי תשובה, לחדש עצמו בכל פעם בבחינת "השיבנו ה' אליך וכו' חדש ימינו כקדם", בחינת "תתחדש כנשר נעוריכי". ועל-כן בכל שנה מסימין התורה וחוזרין ומתחילין אותה בעתים הללו, מראש-השנה עד שמחת-תורה (כי אז עוסקים בהפרשיות שצום בעת הסתלקותו, עד שמסימים בשמחת-תורה כל התורה ומתחילין מיד), כי סיום התורה והתחלה זה בעצמו בחינת סיום וגמר השנה והתחלת השנה חדשה. וכן האדם בעצמו צריך לבחינה זאת, לסים ולהתחיל, דהינו לסים ולגמר ולסלק הכל מה שעבר עבר ולהתחיל עתה מחדש; כי שלש קומות, עולם שנה נפש, הם בחינה אחת, וכלם מקבלים חיות מקומת התורה, כידוע, וכלם מתחדשים בימים אלו מראש-השנה עד שמחת-תורה, שזה בחינת סיום התורה והתחלתה, שזה עקר התקון כנ"ל. וזה: "שמעי בת וראי והטי אזנך", שמרמז על התחלת התורה בראשית, כמובא בתקונים: בראשית תמן שמעי, תמן בת, תמן ראי; וזה "ושכחי עמך ובית אביך", כי עקר התחלת התורה בכל פעם מחדש הוא על-ידי השכחה דקדשה כנ"ל, שזה בחינת קשר סיום התורה עם התחלתה בראשית כנ"ל. וזה בעצמו בחינת ברור המדמה שאנו עוסקין בימים האלו, בכדי להשלים האמונה על-ידי זה, כי המדמה מתבלבל בכל פעם, ותקונו על- ידי שנה, שהוא בחינת שכחה, שמסלקין המחשבות שעברו לגמרי, ועל-ידי-זה מתחדשין המחין בבחינת "חדשים לבקרים" וכו'. וזה בחינת השנה והתעוררות השנה של ראש השנה, כמבאר בכונות, והכל בשביל התחדשות המחין כנ"ל (שם הלכה ד, אותיות ד ה ו ז).

אות קלב

צריך האדם לידע ולהאמין שהשם יתברך עושה חדשות בכל עת, ואין יום דומה לחברו, מכל-שכן שאין שנה דומה לחברתה, ובכל יום, בפרט בכל שנה ושנה, מתחדש הכל לגמרי, ובודאי יגמר השם יתברך והצדיקים מה שהתחילו; ואם בתוך-כך עובר עלינו מה שעובר בכלל ובפרט, והסטרא-אחרא והבעל-דבר מתפשט לארך ולרחב בכל פעם, אף-על-פי-כן השם יתברך עוזר לנו בכל יום, ובפרט בכל שנה, שאנו מקבלין קדשת ראש- השנה ויום- כפור עד שמחת-תורה. ואז מסימין התורה וחוזרין ומתחילין אותה, ונגמר בכל שנה תקונים חדשים לכל אחד באפן שיוכל כל אחד להתחדש לטובה תמיד, ובלבד שיאמין בהאמת, שהשם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, בפרט בכל שנה ושנה, עד שסוף כל סוף יהיה נגמר התקון בשלמות על-ידי משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו (שם אות ח).

אות קלג

בסכות יוצאין מביתו ונכנסין לסכה, ואחר-כך בשמיני-עצרת ושמחת-תורה חוזרין משם לביתו, ואז מסימין ומתחילין התורה מחדש כי ביתו של אדם נמשך קדשתו מהתורה, שמתחלת בב' דבראשית, ובכל שנה אנו צריכין לחדש קדשת ביתנו כמו שאנו מחדשין את התורה בכל שנה, שמסימין ומתחילין אותה מחדש כנ"ל; על-כן יוצאין מהבית ונכנסין לסכה, שהיא בחינת הקף ענני-כבוד, שמשם שרש התורה, כמבאר בפנים, כדי להמשיך משם התחדשות התורה והתחדשות קדשת ביתו מחדש. ועל-כן בשמיני- עצרת או בשמחת-תורה, שמסימין התורה ומתחילין אותה מחדש, אז חוזרין מהסכה להבית, כי כבר נתחדש קדשת ביתו על-ידי שנכנסנו לסכה, שהיא בחינת ענני-כבוד, שהם שרש התורה כנ"ל (שם אותיות ט כב כג).

אות קלה

על-ידי קדשת הסכה הקדושה אנו ממשיכין עלינו קדשה עליונה, שגם בכל השנה כלה בכל עת שיוצאין מהבית לחוץ הן לפי שעה קלה, הן כשיוצאין באיזה דרך ממש, קרוב או רחוק שאז יגן עלינו קדשת הסכה, שהיא בחינת ענני-כבוד שהגנו על ישראל בעת שהלכו בדרך במדבר, שעל- ידי-זה יהיה הדרך והטלטול שיוצאין חוץ מהבית לפעמים, יהיה הכל לטובה, הינו שיזכה על-ידי-זה שיתחדש לטובה קדשת מחו ודעתו, שרק בשביל זה מסבב השם יתברך עם האדם שיצטרך לפעמים להטלטל בדרכים, כמבאר בפנים (שם אות כג).

אות קמ

ראש-השנה ויום-כפור וסכות הם כלם בבחינת כסא הכבוד, שהוא בחינת מקומו של עולם, כי השם יתברך יושב על כסא כבודו בכל הימים הללו שמראש-השנה עד הושענא-רבה ודן אותנו לכף-זכות בחסד וברחמים גדולים, כפי מה שהוא יתברך יודע מקומו של כל אחד ואחד, שזה בחינת "נכון כסאך מאז" הנאמר על ימים אלו, כמבאר במקום אחר, ששם אצל הכסא שם רואין עצם קדשת הימים הנוראים הללו, שזה מרמז בפסוק: "כרסיה שביבין די- נור", 'כרסיה' ראשי-תבות: ראש-השנה, יום-כפור, סכות; נמצא, שראש-השנה יום-כפור סכות, שרש כלם בבחינת כסא הכבוד, בחינת כרסיה הנ"ל. וזה בחינת סכות, שעושין אחר ראש-השנה ועשרת ימי תשובה ויום-כפור, ואמרה תורה, שכל אחד יצא ממקומו ודירתו ויכנס אז לסכה, שהיא בחינת כסא כבוד, בחינת מקומו של עולם, בחינת "אם כל חי", אמא דמסככא על בנין, כי שרש כל הנשמות כלם הם מתחת כסא הכבוד, להורות ולגלות לעין כל שהוא יתברך מעלה ומכניס אותנו לבחינת שרשנו, בחינת מקומו של עולם, שעל-ידי-זה דן אותנו בכל הימים האלו לכף-זכות בחסד גדול ונפלא, שזה בחינת החסדים הגדולים שנמשכין בחג-הסכות, כידוע, ועקר החסד הוא מה שעל-ידי-זה אנו זוכין לכנס באמת לכף- זכות ולשוב בתשובה שלמה, כל אחד ממקום שנתעה לשם, לחזר ולשוב אל שרש מקומו אשר נטל משם, בבחינת זרקא הנ"ל, שזה בחינת מה שבסכות צריכין אנחנו לצאת מבתינו ומקומנו ולכנס לסכה, להורות שאין אנו עכשו כלל על מקומנו הראשון שגרם לנו מה שגרם, כל אחד לפי מעשיו, רק עכשו אנו יושבין בסכה, שהיא בחינת כסא כבוד, ששם שרש קדשת המקום של כל אחד ושרש קדשת נשמתו בשרשה (שם אות יא).

אות קמא

אף-על-פי שכל דבר שבעולם יש לו שרש למעלה בקדשה עליונה מאד, בפרט האדם מישראל, ששרש נשמתו מתחת כסא הכבוד, אף-על-פי-כן כל דבר מכרח לעבר ולילך דרך הקלפה הקודמת לפרי, שזה בחינת פסלת קודמת לאכל, והפסלת של כל דבר הוא בחינת מקומו בזה העולם; כי הפסלת של התבואה ושל הפרות הוא בחינת מקום התבואה והפרות, כי כל חיות ויניקת התבואה הוא דרך השבלת והקש, שהם פסלת גמור, וכן חיות ויניקת הפרות וגדולם הוא דרך עץ האילן והענפים והשרביטין והעלין, שהם פסלת גמור ואינם ראויים למאכל אדם כלל, ועל-ידם דיקא עקר חיות וגדול הפרי. וכן הוית האדם הוא מטפה סרוחה, וגדל במעי אמו בתוך רירין ודמים הרבה, ויונק כל חיותו דרך הטבור שמקשר בו באמו, ודיקא על-ידי מקומות אלו נמשך עליו החיות והנשמה ממקור העליון והנורא, דלית מחשבה תפיסא תמן כלל. וזה באמת נפלאות תמים דעים, וכמו שכתוב "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך". כי השם יתברך ברא כל דבר בבחינת קלפה קדמה לפרי, והקלפה היא מקום הפרי, וזה מחמת הסיגים והפסלת של מלכין קדמאין וכו' שנמשך מהדין והצמצום של תחלת הבריאה, שהוא בחינת הצמצום של החלל הפנוי, שהוא עקר המקום של כל הבריאה. וכמו-כן בכל הדברים שבעולם, קדם שבאין לעולם יש בחינה זאת, שההכרח שיהיה איזה בחינת צמצום קדם שנמשך האור והחיות של אותו הדבר, שעל-ידי-זה הוא נברא ויוצא לעולם; ומזה הצמצום שהוא בחינת דין, משם שרש אחיזת הסטרא-אחרא והקלפות הקודמין לפרי. וזה בחינת 'ברישא חשוכא והדר נהורא', בחינת "והארץ היתה תהו ובהו" וכו', והדר "ויאמר אלקים יהי אור". ומזה נמשך מה שממשלת העכו"ם הוא קדם לממשלת ישראל, כל זה נמשך מזה שהצמצום הוא עקר מקום של כלל הבריאה והוא קודם לבריאה, ומשם נמשך מה שהחשך קודם לאור והקלפה קודמת לפרי, וזה כל עבודתנו לברר את עצמו וכל הדברים שבעולם מהקלפות והפסלת שקדמו להם. אך מחמת שהקלפה נתאחזה בהפרי מאד וקדמה לה, על-כן באמת קשה הברור מאד, ומחמת זה רבים נכשלים בזה העולם ונופלים למקום שנופלים, רחמנא לצלן; רק הצדיקים אמתיים גבורי-כח הם זוכין לברר הכל בשלמות, אף גם בתקף זכותם וצדקתם מעוררים רחמי השם יתברך עלינו שיחוס עלינו ולא ידין אותנו כמעשינו, חס ושלום, רק יסתכל על המקום של כל אחד, שדרך שם נמשך לזה העולם, שהוא בחינת פסלת וקלפה שקדמה לפרי, ועל-ידי-זה השם יתברך מרחם עלינו ודן אותנו לכף-זכות, עד שאנו זוכין על-ידי-זה לשוב בתשובה שלמה ולחזר לשרש קדשת המקום של אצילות נשמותינו בשרשן, שהוא מתחת כסא הכבוד, שהוא בחינת מקומו של עולם, בחינת סכה הנ"ל, שזה בחינת 'ירידה תכלית העליה', בחינת עונות נתהפכין לזכיות, כי דיקא על-ידי הפסלת והקלפה שקדמה לפרי, שמשם כל העונות רחמנא לצלן, בבחינת "הן בעון חוללתי" וכו', ודיקא על-ידי שאנו גולין בין הגויים ושם מקומנו, שעל-ידי-זה באנו למה שבאנו, בבחינת "ויתערבו בגוים" וכו', על-ידי-זה דיקא השם יתברך מרחם עלינו ודן אותנו לכף-זכות, עד שאנו זוכין על-ידי-זה לתשובה שלמה שמגעת עד כסא הכבוד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שזה בחינה הנ"ל. ועל- כן מסככין הסכה דיקא בפסלת גרן ויקב, וזה בחינת: "כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח (הינו שכל צמיחתם וגדולם הוא על-ידי הפסלת דיקא), כן ה' אלקים יצמיח צדקה נגד כל הגוים", הינו שדיקא מחמת שהוא ידע יצרנו ומקומו של כל אחד, בפרט עכשו שאנו גולין בין הגויים ממש, דיקא על- ידי-זה יצמיח לנו צדקה וחסד וירחם עלינו (שם אותיות יב יג יד).

אות קמב

בראש-השנה אז השם יתברך מרחם עלינו ודן אותנו לכף- זכות, לכל אחד כפי מקומו; ועל- ידי-זה אנו נכנסין באמת לכף-זכות, עד שאנו זוכין על-ידי-זה לצעק להשם יתברך מעמקא דלבא ולשוב בתשובה לפניו יתברך. ואחר-כך בהושענא-רבה, בסוף סכות, על-ידי שזכינו לישב בסכה, שהיא בחינת כסא הכבוד, מקומו של עולם, על- ידי-זה זוכין כל ישראל לקבל הארה משם, עד שכלנו זוכין לבחינה זאת, לקים 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', ולידע לדון את הכל לכף-זכות, אפלו הפושעי-ישראל, עד שנזכה להכניס כלם לכף-זכות ולהאיר בהם ההארה של ראש-השנה, דהינו שכלם ימצאו תמיד פתח ודרך התשובה בכל מקום שהם, בכל עת וזמן. ועקר הפתח והדרך הוא, לצעק תמיד להשם יתברך מעמקא דלבא, יהיה איך שיהיה, ולא יתיאש עצמו מן הצעקה לעולם, שזה בחינת רבוי הצעקות שמרבין לצעק בהושענא-רבה כמה וכמה פעמים 'הושענא', וכן נעורין כל הלילה וגומרין ספר תהלים, שהוא מלא צעקות וזעקות ושועות וכו' להשם יתברך, עד אשר לא נמצא שום אדם שבעולם שלא יוכל למצא את עצמו בספר תהלים, הכולל כל באי עולם בכל הדורות ובכל המדרגות שבעולם, עד תכלית המדרגה התחתונה מאד, ומעורר כלם לשוב אל השם יתברך, כי תהלים מסגל לתשובה; ובהושענא-רבה אנו ממשיכין הדרך הנפלא הזה, שיזכה כל אחד מישראל על- ידי קדשת ראש-השנה ויום-כפור וסכות לדון את הכל לכף-זכות ולהכניס דרכי התשובה בכל אחד מישראל, דהינו לומר תהלים ולצעק להשם יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה. וכמו-כן צריכין לדון גם את עצמו לכף-זכות, ולקים גם בעצמו אל תדין וכו' עד שתגיע למקומו, כי בודאי גם מקום עצמו אינו יודע מאיזה מקום נמשך, וכל מה שעברו עליו בכל הגלגולים, ומאיזה מקום נמשכין עליו היצרין רעים והמחשבות רעות שלו וכו'; ועל-כן אסור ליאש את עצמו לעולם, כי צריכין לקים גם בעצמו 'אל תהי בז לכל אדם', שזה בחינת אסור שפיכת דמים, כמבאר בפנים, כי האדם מזהר על אסור שפיכת דמים גם בנפש עצמו, וכמו שכתוב "ואך את דמכם לנפשתיכם" וכו', ודרשו רבותינו ז"ל: זה השופך דם עצמו, כי גם לבזות את עצמו ביותר עד שיוכל לפל ביותר על-ידי זה, חס ושלום, הוא בודאי אסור חמור, כי צריכין לדין גם את עצמו לכף-זכות, כי מי יודע את מקומו; והעקר שלא יתיאש את עצמו מן הצעקה לעולם, ולצעק ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד מעמק הלב, בחינת "שפכי כמים לבך נכח פני ה'", שעל-ידי- זה נזכה כלנו לשוב אליו יתברך. וכל זה אנו עוסקין להמשיך בהושענא-רבה. ועל-כן עוסקין אז עם ערבי נחל, שמרמזין על פושעי ישראל, לקים גם בהם 'אל תהי בז לכל אדם' ולדון אותם לכף-זכות. וזה בחינת מה שאומרים בהושענא רבה משנה-תורה, שכלו סובב והולך על קטב זה, להזהיר את ישראל שבכל מה שיעבר עליהם וכו' וכו', אף-על-פי-כן אל יתיאשו את עצמם מן הצעקה לעולם, כי לא יטש ה' את עמו, ורחמיו אינם כלים לעולם, ואחרי כל החטאים והכעסים שמכעיסין לפניו יתברך בכל דור, אף-על-פי-כן ימין ה' רוממה, ועל-כן תמיד יכולין להתקרב ולשוב אליו יתברך מכל מקום שהוא (שם אות טז, עיין פנים).

אות קנ

כל עבודתנו מראש-השנה עד שמיני-עצרת, הכל להקים ולבנות את בחינת המלכות, שהוא בחינת אמונה, שהיתה רק בבחינת נקדה, לחזר ולבנותה שתהיה בבחינת פרצוף שלם. הינו: כי שרש נקדת האמונה הכללית נשארת תמיד, כי אפלו אמות העולם מודים במציאותו יתברך, ועקר ההבדל והיתרון של ישראל על העמים הוא רק בענין האמונה בפרטיות, כי ישראל עם קדוש מאמינים שכל הנהגות העולם בפרטי- פרטיות, הכל על ידו יתברך; וזה זוכין על-ידי תורה שבעל-פה, כי עקר המשכת האמונה הוא על-ידי התורה הקדושה שבכתב ושבעל-פה, ובתורה שבכתב יש אחיזה גם להאמות, כי הם גם-כן יודעין ממנה ולומדין אותה, ועל-כן יש להם איזה אחיזה גם בבחינת אמונה הכללית, אבל עקר שלמות האמונה בפרטיות הוא רק על-ידי תורה שבעל-פה, שממנה רחוקים האמות מאד וכופרים בה לגמרי, ועל-כן הם רחוקים גם-כן מבחינת שלמות האמונה בפרטיות. ובאמת תורה שבכתב ושבעל-פה הכל אחד, ואין להם שום שלמות זה בלא זה; וכן אמונה בכלליות ואמונה בפרטיות, הכל אחד; וממילא כשהם רחוקים מתורה שבעל- פה ומבחינת אמונה בפרטיות, הם רחוקים גם-כן מתורה שבכתב ומאמונה הכללית גם-כן. וכל החטאים הם בחינת פגם אמונה, ועקר הפגם הוא בבחינת אמונה הפרטית, שהוא בחינת תורה שבעל- פה, כי שרש נקדת אמונה הכללית נשארת תמיד. ואז בא השטן לקטרג על ישראל, חס ושלום, ולומר: הנה ככל הגוים בית יהודה, חס ושלום, מאחר שגם הם חטאו ופגמו בבחינת אמונה הפרטית, בחינת תורה שבעל-פה, אם-כן מה יתרון שלהם על האמות, כי בתורה שבכתב, בחינת אמונה הכללית, יש גם להאמות אחיזה, ועל-כן הם רוצים לגזר גזרות חס ושלום על ישראל. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי אפלו כשישראל חוטאין חס ושלום, עדין יש הבדל גדול ביניהם לשאר האמות, כי אפלו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון; ולא זו אף זו, שזוכין על-ידי תשובה שעושין בראש- השנה ועשרת ימי תשובה, שהעונות שלהם נתהפכין לזכיות, ואז חוזרת ונבנית המלכות בחינת אמונה בבחינת פרצוף שלם, הינו שזוכין שתתגדל ותתגלה האמונה בפרטיות לעין כל, שידעו הכל שכל הנהגת העולם בכל עת ורגע בפרטיות, הכל על ידו יתברך בעצמו, כי מלכותו בכל משלה, שמתפללין על זה בראש-השנה ויום- כפור הרבה. וזה בחינת שלמות האמונה ובחינת שלמות התורה, הינו שלמות תורה שבכתב על-ידי תורה שבעל-פה, ואז נכר בשלמות מעלת וחשיבות ישראל על האמות, ועל-ידי-זה נתבטלין כל הגזרות וכל הדינים מישראל. וזה בחינת הקולות שצועקין בימים אלו, ובחינת קול שופר של ראש-השנה, ותקון הנסירה, שאנו עוסקין בזה מראש- השנה עד יום-כפור, כמבאר בפנים (הלכות הלואה הלכה ד, אותיות ה ו ז ח; עיין לימוד תינוקות וכו', אות ה).

אות קנא

בסכות השם יתברך מגלה לעין כל חשיבות ישראל, כי אזי אמא מסככא על בנין, והכל רואין שישראל נצחו המלחמה, כמובא בזהר הקדוש: מאן נצח? מאן דאחד מני קרבא בידוי; והכל רואין כי חלק ה' עמו, וכל התורה שבכתב ושבעל-פה הכל שלנו, ואין לאמות העולם שום חלק בה. ועל-כן בשמיני-עצרת ושמחת-תורה מסימין התורה ומתחילין אותה מחדש, כי על- ידי התקונים שאנו עוסקין בהם מראש- השנה עד שמיני-עצרת אנו זוכין לחזר ולהמשיך אור התורה מחדש בתוספת אור נפלא, בבחינת שלמות תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ונשלמת האמונה הקדושה בכלליות ובפרטיות, ונתגלה חשיבותן ומעלתם של ישראל הקדושים, ונתבטלין כל הגזרות ונמתקין כל הדינים (שם אות ט).

אות קנב

מראש-השנה עד יום-כפור הם עשרת ימי תשובה, ועקר התשובה על-ידי שמוצאין הטוב המלבש בכל מקום, אפלו בהימי-רע, שעל-ידי-זה מאמין גם בעצמו שיש בו טוב עדין ויש לו תקוה עדין לשוב, אף-על-פי שהתגברו עליו הימי-רע, שהם בחינת לשונות העכו"ם ומדותיהם הרעות, כמו שהתגברו, בבחינת "ובקשתם משם את ה' אלקיך" משם דיקא, ממקומות שאתה נדח לשם בין העכו"ם וכו'. ועל- ידי כל זה בונין את התורה ומתקרבים אל השלום, שזה בחינת מה שנתנו הלוחות שניות ביום-כפור. ואחר-כך הוא חג הסכות, בחינת סכת שלום, בחינת אהבה שבימים שזוכין על-ידי זה, שזה גם-כן בחינת סכה, שהיא בחינת אהבה כידוע, עד שזוכין על-ידי-זה לאהבה שבדעת, להאיר האהבה שבדעת לתוך הימים והמדות, שזה סוד כונת הנענועים שבלולב, כמבאר בפנים. ועל-ידי-זה זוכין לשמחת בית השואבה, בחינת "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", שמרמז על בחינת אהבה שבדעת. ועל- ידי-זה זוכין לשמיני-עצרת, ואז אוספין וכוללין אהבה שבדעת עם אהבה שבימים, ששם מקור השמחה. וזה גם-כן בחינת חבור סיום התורה בהתחלתה שמסימין ומתחילין בשמחת-תורה, כמבאר בפנים (שם הלכה ה, אות ג).

אות קנג

בשבעת ימי הסכות, שהם כנגד הימים והמדות, בהם יש אחיזה קצת עדין לימי הרע; רק שישראל זוכין על-ידי העבודה של ראש-השנה ויום- כפור ובכח הצדיקי אמת להתקרב אל אהבה והשלום, שהם בחינת סכה, כי כבר זכינו למצא הטוב, שהם אותיות התורה, שבתוך הימי-רע בעצמן, שהם בחינת לשונות העמים, שזה בחינת השבעים פרים שמקריבין בסכות, נגד השבעים אמות. וזה בחינת התקשרות הערבי-נחל עם הארבעה מינים, כי הערבי-נחל מרמזים על הפושעי-ישראל, הינו כי עכשו אנו מוצאין הטוב שבכל פושעי ישראל שהתגברו עליהם הימי- רע. ובהושענא-רבה אנו חובטין הערבי- נחל בקרקע, להכניע ולבטל מהם הדינים וההסתרה וההעלמה, ולהורות שגם בהערבי-נחל בעצמן מוצאין תורה ועבודה אפלו כשהם בפני עצמן. ועל-ידי כל זה אנו זוכין בשמיני-עצרת שיהיו נשלמין כל התקונים אלו בשלמות נפלא, שעקר שלמותן הוא כשמאיר בשלמות אור אהבה שבדעת לתוך אהבה שבימים, ואז נתבטלין הימי-רע לגמרי ואין שום אחיזה להעכו"ם, רק ישראל בעצמן מתחברין עם השם יתברך באהבה יתרה על-ידי שמאיר עליהם אהבה שבדעת, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, שזה בחינת "יום אחד הוא יודע לה'", שזה בחינת אהבה שבדעת, כמבאר בפנים. ואז מתפללין על הגשם, כי אז ממשיכין השפע, שהוא בחינת גשמי ברכה, אל הקדשה, לישראל הכשרים, ואין להימי רע שום אחיזה בהם (שם אות ד).

אות קנה

על-ידי חטא העגל נפגם בחינת התגלות הרצון. ועל-כן ארבעים יום האמצעיים היו בכעס ורגז, שהוא הפך הרצון. אבל על-ידי רבוי ההפצרות והתפלות של משה רבנו, עליו השלום, על-ידי-זה נתפיס לו השם יתברך והפך הרגז לרצון, ונתרצה לישראל בארבעים יום האחרונים, שהם מראש-חדש אלול עד יום-כפור, שהם ימי רצון. ועל-כן צריכין להתגבר אז ביותר להמשיך על עצמו רצונות חזקים וכסופין טובים להשם יתברך, ועל-ידי התגלות הרצון נעשה יראה, ועל-כן נקראים הימים האלו ימי יראה, ימים נוראים. ועל-כן נוהגין להרבות בצדקה באלו הימים, כי עקר התגלות הרצון הוא על-ידי צדקה. וביום- כפור אז הוא גמר וסוף הארבעים ימי רצון, ואז הוא גמר קבלת התורה, שנמשכת מבחינת רצון שברצונות, בחינת רעוא דרעוין, שמאיר אז. ועל-כן אז ביום-כפור עקר התשובה עד שנתהפכין העונות לזכיות, שזה בחינת שנתהפך הרגז לרצון, בבחינת "כי נרצה עונה"; ועל-כן בערב-יום-כפור מרבין בצדקה ביותר, כי כל זה נעשה על-ידי צדקה. ועל-כן ביום- כפור מתפללין חמש תפלות, כי עקר שלמות התפלה הוא על- ידי הארת הרצון שמאיר אז ביותר, ועל- ידי היראה שזכינו לקבל על-ידי הארת הרצון שמאיר בכל הימים הללו, על-ידי- זה זוכין לקבל השפעת החסד וזה בחינת סכות, שאז מאירין כל החסדים הפנימיים והמקיפים. וזה בחינת השמחה של סכות, כי עקר שלמות השמחה הוא על-ידי התגלות הרצון. ואחר-כך בהושענא-רבה אז הוא גמר החותם, בחינת חותם בתוך חותם, ועקר החותם הוא אמונה, הינו להאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, שזה זוכין על-ידי צדקה, שעל-ידי-זה מכניעין מצח הנחש ונתגלה הרצון. אך לפעמים אם אין אמונת הרצון חזק, עדין יכולה הסטרא- אחרא להתגבר ולהטיל ספק ברצון, ועל- ידי-זה יוכל חס ושלום להתגבר מצח הנחש עוד הפעם, ועל-כן צריכין לחזר ולתן צדקה כדי לחזק אמונת הרצון. וזה בחינת השני חותמות של הקדשה, שצריכין לחתם את האמונה הקדושה, שהיא בחינת הארת הרצון, בשני חותמות הנ"ל, והכל על-ידי צדקה. וזה גם-כן בחינת הערבי-נחל שלוקחין אז, וגם מה שאומרים אז משנה-תורה, כמבאר בפנים. וזה בחינת ספר תהלים שאומרים אז, כי תהלים הוא כלו רצון והשתוקקות דקדשה ודבקות נפלא להשם יתברך. ואחר-כך זוכין לשמחת-תורה, כי כשזוכין להארת הרצון בשלמות, אז עקר השמחה. ועל-כן קורין אז בתורה הסתלקות משה, שנסתלק ברעוא דרעוין, ברצון שברצונות, וכל ימיו עסק בזה להמשיך התגלות הרצון בעולם, שעל- ידי-זה נעשה יראה. וזה בחינת "ולא קם נביא עוד וכו' לכל האתת והמופתים וכו'", שעל-ידי כל זה נתגלה הרצון בעולם שהכל מתנהג ברצונו יתברך. וזה "ולכל המורא הגדול" וכו', בחינת התגלות היראה כנ"ל, ועל-ידי כל זה נמשך שמחה גדולה ונפלאה מאד, בחינת שמחת תורה (הל' ערב, אות לה לו לז לח).

אות קסא

בסכות ממשיכין בחינת ענני- כבוד, שהם בחינת לבושין דנהירין, בחינת "בשומי ענן לבשו". וזה בחינת מה שמסככין בפסלת גרן ויקב, שמרמז על שיחות חלין של הצדיק, שגם הם מלאים רזין, בחינת לבושין נהירין הנ"ל. וזה בחינת מה שבהושענא-רבה גומרין כל ספר תהלים, שעקרו לגלות גדלת הבורא יתברך וגדלת התורה והצדיקים אמתיים, ולהלביש את השכינה כביכול בלבושין דנהירין, שעל- ידי-זה עקר המתקת הדינים ויחוד קדשא- בריך-הוא ושכינתה, שזה בחינת היחודא שלים שנעשה אחר-כך בשמיני-עצרת, שאז נגמר התקון שהתחלנו לעסק בו מראש-השנה. וזה בחינת ברכת גשם שמזכירין בשמיני-עצרת, כמבאר בפנים (שם אותיות כא כב).

אות קסב

הלולב שהוא כפת תמרים מרמז על הצדיק בעצמו, והוא מקשר אליו ענף עץ עבת, שמרמז על תלת אבהן, שהם בחינת שרש וכלל כל שאר הצדיקים; וערבי נחל מרמז על הפושעי- ישראל, כי הצדיק עוסק לקשר גם הפושעי-ישראל אל הקדשה ולהחזירם בתשובה. ועל-ידי כל זה הוא מאיר בהאתרוג, שהוא בחינת מלכות דקדשה, שהוא בחינת התגלות אלקותו יתברך וכבוד הדר מלכותו, שנתגלה על-ידי תורתו ושיחותיו הקדושים של הצדיק שמאיר בתלמידיו הקדושים. ועל-כן עקר ההדור הוא בהאתרוג, כי הצדיק בעצמו אין לנו בו שום תפיסה כלל, רק על-ידי שמוריד את עצמו אלפים ורבבות מדרגות למטה ממדרגתו העליונה מאד, בכדי שיוכל להאיר על-ידי-זה קצת מתורתו ושיחותיו הקדושים בתלמידיו הקדושים, על-ידי-זה אנו מבינין שראוי להאמין בו, ועל-ידי-זה נתחזק האמונה הקדושה הכללית גם-כן, הינו להאמין בשלמות בהשם יתברך ובתורתו הקדושה, שזה עקר בחינת התגלות המלכות שהוא בחינת אמונה, ועקר האמונה נמשכת בכל דור ודור על-ידי הצדיק האמת הגדול במעלה. ועל-כן בהלולב אין לוקחין עקר הפרי, רק העלין שהוא הלולב, שהוא "כפת תמרים", כי בהצדיק בעצמו אין לנו בו שום תפיסה כלל, רק כל הארתו בעולם הוא על-ידי בחינת העלין והלולבין, שהם בחינת השיחות-חלין שלו, כמו שדרשו רבותינו ז"ל על "ועלהו לא יבול", כי כל דבוריו ומעשיו הנראין כפשוט יש בהם רזין; וגם אפלו התורה שהוא מגלה נחשבת גם- כן בערך פנימיות השגת הצדיק בעצמו בבחינת עלין ולולבין שאצל הפרי, כי פנימיות עצם השגתו גבוה ומרומם ונעלה מאד מאתנו, ודיקא על-ידי בחינת העלין שלו, על-ידי-זה הוא מאיר בתלמידיו התגלות אלקותו יתברך וכבוד הדר מלכותו, שזה בחינת הדור האתרוג, שהוא בחינת מלכות כידוע. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: "פרי עץ הדר" זה אתרוג, הדר באילנו משנה לשנה, שזה מרמז על תלמידיו הכשרים, שהם בבחינת "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", כי הם מקשרים ודבוקים ברבם שהוא האילן הקדוש, בחינת אילנא רבא ויקירא, בכל עת תמיד, משנה לשנה, בחינת "לא ימיש מתוך האהל", כמבאר בפנים, ועל-ידי תלמידים כשרים כאלו נתגלה כבוד הדר מלכותו יתברך, שהוא בחינת הדור האתרוג (שם אות טו).

אות קסג

ראש-השנה הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. ואז תוקעין בשופר, שזה בחינת רעמים, ועל-ידי-זה מתחילין להפשיט העקמומית שבלב, דהינו לבטל העונות על-ידי התשובה של עשרת ימי תשובה; וביום-כפור הוא הגמר והסוף, ואז נמחלין כל העונות ונתבטלין כל העקמימיות שבלב וזוכין לישרות לב; ואחר-כך בסכות זוכין לקבל השמחה הגדולה שנמשך על-ידי הישרות- לב, בבחינת "ולישרי לב שמחה". ועקר שלמות השמחה הוא, שבשעת עשית המצוה בעולם הזה יהיה שמח בעשיתה כל-כך עד שלא ירצה עוד בשום שכר עולם הבא בשבילה, רק העולם הבא שלו ירגיש בעשית המצוה בעצמה מיד. וזה בחינת מצות סכה, שהיא בחינת בינה, עלמא דאתי; ואנו זוכין לישב בסכה בשמחה רבה בעולם הזה, כי אנו זוכין עכשו להמשיך בחינת עולם הבא שהוא בחינת סכה בעולם הזה, שזה עקר שלמות השמחה כנ"ל, ועל-כן אז הוא זמן שמחתנו. ועל-כן מסככין בפסלת דיקא, כי כלל העולם הזה הוא בבחינת פסלת נגד העולם הבא, שאז נזכה להתענג מגוף הפרי בעצמה, ועל- כן מצות סכה, שמרמזת שאנו זוכין להמשיך בחינת ענג ושכר עולם הבא גם בעולם הזה, כי אנו זוכין להרגיש מיד בשעת עשית המצוה את הענג והשמחה האמתית שהיא בחינת עולם הבא, על-כן מסככין בפסלת דיקא ואסור לסכך בהאכל, להורות שאין אנו רוצין שום שכר עולם הבא, שהוא בחינת אכילת גוף הפרות, רק אדרבא, עקר הענג והשמחה שלנו הוא בקיום המצות בעצמו, שזה שיך רק בעולם הזה דיקא, שהוא בחינת פסלת כנ"ל, כי "היום לעשותם" וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וזה עקר העולם הבא אצלנו, שהוא בחינת סכה שעושין מפסלת דיקא. ועל-כן סכות הוא חג האסיף, בזמן שאוספין הפרות לתוך הבית, שזה מרמז על בחינת ענג ושכר המצות, בבחינת "בא יבא ברנה נשא אלמתיו", כמבאר בפנים (הלכות חזקת קרקעות ה"ג, אותיות ו ז ח ט יג).

אות קסד

נטילת הארבעה מינים בסכות זמן שמחתנו הוא כדי להמשיך השמחה של מצוה, שהיא בחינת עולם הבא, לתוך הלב, שיהיה בבחינת "נתתה שמחה בלבי". כי האדם בעצמו כלול מכל העולמות, כידוע, ויש שהאדם בחינת עולם הבא ועולם הזה, הינו: הראש והדעת הוא בחינת עולם הבא, שאז יהיה עקר שלמות השגת הדעת, והגוף הוא בחינת עולם הזה, והעקר הוא הלב, שיש בו שני חללים, ששם משכן שני היצרין, יצר טוב ויצר הרע, שעל-ידי- זה עקר הבחירה של האדם, שהוא בעולם הזה דיקא. ועל-כן יכול האדם להרגיש לפעמים במחו ודעתו בחינת עולם הבא, מחמת שהמח והדעת בעצמם הם מבחינת עולם הבא; אבל העקר להמשיך זאת אל לבו, שהוא מרמז לבחינת עולם הזה, עולם הבחירה, שזה בחינת להמשיך שמחת ענג עולם הבא אל תוך העולם הזה, בבחינת "וידעת היום והשבת אל לבבך" וכו'. וזה אנו ממשיכין על-ידי הנענועים עם הארבעה מינים, וכל הנענועים עד טבורא דלבא, כדי להמשיך השמחה של עולם הבא מהמח אל הלב, להרגיש שמחת עולם הבא בעולם הזה ממש גם בלבו, ששם עקר השמחה כנ"ל, בבחינת "נתתה שמחה בלבי". וזה שכתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם", כי על-ידי- זה ממשיכין שלמות השמחה של מצוה גם בעולם הזה, עד שנזכה לעשות כל המצות תמיד בכל השנה בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה, עד שלא נרצה בשום שכר עולם הבא בשבילה, רק שמחתנו יהיה מהמצוה בעצמה. ועל-כן עקר ההדור הוא בהאתרוג, שהוא כנגד הלב, כמאמר רבותינו ז"ל; וטעם עצו ופריו שוה, כי העץ בעצמו מרמז על העולם הזה, שאין מרגישין בו טעם הקדשה כל- כך, רק הוא עולם המעשה, ועליו על העץ הזה יגדלו פרות נפלאים שנזכה לאכלן ולהתענג מהם בעולם הבא, בעת קבול השכר; אבל עקר השלמות הוא, שנזכה לטעם טעם הטוב והנעים של הפרי גם בהעץ בעצמו, שזה בחינת להרגיש ענג העולם הבא בשעת עשית המצוה תכף כנ"ל, שזה בחינת שטעם עצו ופריו שוה (שם אותיות יא יב).

אות קסה

בכל שבעת ימי הסכות אנו זוכין להמשיך השמחה עלינו לשמח בה', בחינת "ישמח ישראל בעשיו", שזה בחינת השמחה שאנו שמחים בהמצות בעצמן, שהם אחדות אחד עמו יתברך. וזה גם-כן בחינת שמחת בית השואבה, כמבאר בפנים. ואחר-כך בשמיני-עצרת ושמחת-תורה, אז כביכול השם יתברך שמח עמנו, כמבאר בכונות ובדברי רבותינו ז"ל שאמרו על זה: בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, שזה בחינת "ישמח ה' במעשיו", ואז עקר שלמות השמחה, כי נכללין שני השמחות באחדות אחד, כי אנו תופסין אז התורה ושמחים עמה, להורות שכל שמחתנו הוא רק התורה בעצמה, שהיא אחדות אחד עמו יתברך, וכן הוא יתברך שמח עמנו, ונכללין שני השמחות ביחד כנ"ל (שם אות י).

אות קעב

באלו הימים מראש-השנה עד שמיני-עצרת אנו עוסקין בכל שנה לתקן חטא אדם הראשון, כמבאר בכונות; ועקר הפגם היה, שעל-ידי אכילת עץ-הדעת נפל מבחינת שפע אדם לשפע של בהמה, כי מחמת שנפגם הדעת ונתגברו תאוות הבהמיות על-ידי אכילת עץ-הדעת, על-ידי-זה נפל מבחינת שפע אדם לשפע בהמה, שזה בחינת "ואכלת את עשב השדה". ואחר- כך אמר לו השם יתברך: "בזעת אפיך תאכל לחם", הינו שתצטרך יגיעה גדולה עד שתברר אכילתך ושפעך משפע בהמה לשפע אדם, שזה בחינת היגיעות שצריכין קדם שמבררין הלחם מאחיזת מוץ ותבן וסבין ומרסן, שהם מאכל בהמה. וכמו-כן גם ברוחניות צריכין יגיעה גדולה בתשובה ומעשים טובים קדם שזוכין לברר השפעתו מבחינת שפע בהמה לבחינת שפע אדם. ובתקון זה אנו עוסקין ביותר מראש-השנה עד סוף סכות. ועל- ידי גדל התקון שכל ישראל מתקנין בעשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום כפור, על- ידי-זה השם יתברך מראה אחר-כך אהבתו אלינו ומכניס אותנו לתוך הסכה הקדושה והנוראה, שהיא בחינת אמא דמסככא על בנין, שמשם נמשך בחינת שפע של אדם, שהוא שפע של בינה ודעת, לדעת ולהכיר על-ידי השפעה הזאת את הבורא יתברך, שזה הדעת הוא עקר גדר האדם. וזה בחינת אכילה ושתיה ושנה בסכה, ועקר הברכה היא בשעת אכילה, כי עקר בחינת סכה להמשיך החיות והשפע שמקבלין על-ידי אכילה ושתיה, שיהיה הכל בבחינת שפע אדם הנמשך מבחינת סכה. וזה בחינת השבעה רועים שנכנסין לסכה, כי זה היה עקר עבודת הרועים הקדושים לברר השפע מבחינת שפע בהמה לשפע אדם, ועקר גמר התקון הוא על-ידי הרועה השביעי שהוא דוד המלך, עליו השלום, בחינת משיח, ועל-כן נקראת הסכה על שמו 'סכת דויד'. וזה בחינת גדל השפע שיהיה אז לישראל בימות המשיח, ואמרו רבותינו ז"ל: עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלסקאות וכו', וכל זה על-ידי שתתברר השפע כל- כך, עד שיהיה נמשך השפע של אדם מברר בלי אחיזת מוץ ותבן כלל. ועל-כן מסככין בפסלת גרן ויקב דיקא, וסכות נקרא חג האסיף, כמבאר בפנים (הלכות מקח וממכר הלכה ד).

אות קעג

בסכות צריכין להרבות בצדקה ביותר, כי על-ידי צדקה מבררין השפע מבהמה לאדם (שם אות יג).

אות קעד

עקר השמירה של האדם כשיוצא לשוק לעסק במשא-ומתן ומלאכה הוא על-ידי הפריסת סכת שלום, שנמשך מבחינת קדשת שבת (שם אות טז).

אות קעה

על-ידי בחינת סכה זוכין לעצות טובות, ועל-ידי-זה נמשך פרנסה בנקל (שם).

אות קצ

על-ידי שמסמיכין מנהיגים שאינם הגונים ופוגמין באמונת חכמים, על-ידי-זה נחלש כתב ישראל וכו', ועל- ידי-זה מגרשין ישראל ממקומם, שזה בחינת שנתגרשין מארץ-ישראל, ועל-ידי- זה נלקח סוד העבור מאתנו, ועל-ידי-זה אין לו עצה שלמה לעולם. וכל זה צריכין לתקן על-ידי התשובה שעושין בימים הללו על פגם אמונת חכמים כנ"ל. וזה בחינת נטילת הארבעה מינים בסכות, שמרמז על תקון כל הבחינות אלו הנ"ל, כמבאר בפנים. וזה שמסימין התורה ומתחילין אותה מחדש בסוף ימי הסכות, בשמחת-תורה, ושמחין אז בשמחה גדולה, כי על-ידי התשובה שעושין בכל שנה בימים אלו על פגם אמונת חכמים, על-ידי-זה נתרבין הספרים הקדושים של התורה, עד שנשלמת התורה על-ידי-זה באור גדול ובהתחדשות נפלא, על-ידי שנכללת בבחינת אבן שתיה, שכל הכולל, חכמה עלאה, שמשם שרשה (שם אותיות מ מא מד).

אות קצו

על-ידי הכסופין טובים, שעל-ידי- זה נעשין נקדות טובות לאותיות התורה, עד שעל-ידי-זה נזדוגין ונצטרפין האותיות לעשות פעלות טובות; כי קדם שממשיכין נקדות להאותיות, אזי אין להאותיות שום חבור וצרוף, והם כגלם וכגוף בלא נפש, והעקר הצרוף והחבור נעשה על-ידי הנקדות; ועל-כן על-ידי הנקדות טובות שנעשין על-ידי ההבלים והכסופין טובים, על- ידי-זה נשלמין ונכללין כל הארבע בחינות טנת"א (טעמים נקדות תגין אותיות) יחד, שעל- ידי-זה שלמות תקון כל העולמות, כידוע. וזה בחינת הארבעה מינין שבלולב, שהם בחינת דלת אותיות השם הקדוש, ששם שרש כל הטנת"א. גם אלו הארבעה מינים מרמזין על כלל הארבע כתות שבישראל, שהם בבחינת הארבעה שנכנסו לפרדס, כי יש צדיקים גמורים שהם בעלי תורה ובעלי מצות ומעשים טובים, שזה בחינת האתרוג שיש בו טעם וריח וזה בחינת רבי עקיבא שזכה לתכלית השלמות, נכנס בשלום ויצא בשלום; ויש בהם בעלי- תורה בלא מצות, וכן להפך, שזה בחינת הלולב וההדס, כמו שדרשו רבותינו ז"ל וזה בחינות 'הציץ ונפגע' 'הציץ ומת', שלא זכו לתכלית השלמות, אך על- כל-פנים היו גם- כן צדיקים גדולים; והערבי-נחל מרמזים על הפושעי ישראל, שאין בהם לא ריח ולא טעם, לא תורה ולא מצות, שזה בחינת 'אחר קצץ בנטיעות', רחמנא לצלן. ואף-על-פי-כן, על-ידי שמתגברין בימים האלו ההבלים דקדשה של ישראל, שהם בחינת הנקדות טובות שנמשכין להאותיות עד שנצטירין האותיות לטוב, על-ידי-זה נכללין ונתחברין כל הכתות האלו יחד, עד ששבין גם הערבי-נחל וכל הנזכרים לעיל ונכללין אל הקדשה. וזה בחינת הנענועין, כי מנענעין לכל רוחות העולם ולמעלה ולמטה, בכדי לגרש כל האוירים והבלים רעים דסטרא-אחרא ולהמשיך רק הבלים מאוירים קדושים, שהם בחינת הכסופין טובים. ועל-כן נוהגין לעשות הנענועים בסכה, ששם שולט האויר הקדוש. ועל-כן מנענעין ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", כי עקר התקון על- ידי בחינת החסד ואהבה וכסופין טובים, שזה בחינת רבוי החסדים קדושים הנמשכין באלו הימים, כמובא בכתבים (שם אותיות יז יח כ).

אות קצז

אחר סכות עושין שמיני-עצרת ושמחת-תורה, ואז מסימין התורה ומתחילין אותה מחדש, כי על-ידי כל התקונים שעסקנו בהם בימים הללו, על- ידי-זה אנו מצירין אותיות התורה לטוב בבחינת סם חיים, כדי שכל התורה שעסקנו בה בשנה העברה, וכן מה שאנו מתחילין לעסק בה מעתה מחדש, יהיה הכל מצטרף ומצטיר תמיד רק לטוב ולחיים ולשלום, שזה תקון כל העולם, כי כל העולם ומלואו מתנהג ומתקים רק על- ידי התורה, וכפי הציור שאנו מצירין ומצרפין אותיות התורה על-ידי ההבלים והכסופין שלנו כנ"ל, כמו- כן מתנהג העולם. ועל-כן נקרא שמיני-עצרת, כמבאר בפנים (שם אות יט).

אות רב

אחר יום-כפור מתחילין לעסק במצות סכה, שהיא בחינת ענני- כבוד שנעשין על-ידי הגרים, כמבאר בפנים. ועקר מצות סכה היא, לצאת מהבית שהיא דירת קבע ולישב בסכה שהיא דירת עראי, כי עקר ישיבת הבית של איש הישראלי הוא לישב שם ולעסק בתורה עם חבריו או תלמידיו, שזה חל על כל אחד מישראל לפי בחינתו, או שעל-כל-פנים יחזיק התלמידי חכמים, שהם בכלל בני הישיבה, שיוכלו לעסק בתורה, שעל-ידי-זה גם הוא בכלל בני הישיבה, כמו בחינת יששכר וזבולון, כידוע, וזה עקר קדשת הבית של איש הישראלי, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: כל בית שאין נשמעין בו דברי-תורה ראוי לשרף, חס ושלום, כי כל בתי בני ישראל צריכין לקבל קדשתם מקדשת הבית- המקדש, ששם עקר קדשת הישיבה הנ"ל, בחינת "שבתי בבית ה'", כי שם ישבו הסנהדרין בלשכת הגזית, ומשם תצא תורה לכל בתי הישיבות שבכל ערי ישראל במושבותם, ומשם נמשך קדשה על כל בתי בני ישראל. אך מחמת שצריכין לעורר כל באי עולם להתקבץ אל הישיבה הקדושה הנ"ל, על-כן צריכין אחר יום-כפור לצאת מבתינו ולכנס אל הסכה, שזה בחינת הטלטול שצריכין לסבל בשביל קבוץ הישיבה; כי גם הרב האמת בעצמו, מעצם אהבתו את ישראל אינו יכול לישב בקביעות בביתו, רק הוא מכתת רגליו להיות נע ונד בדרך, ויושב בדירת עראי בחינת סכה, כדי לקבץ ולאסף את בני הישיבה, שהם בחינת ה"נאמני ארץ", שאין ביכלתם לבוא אל ביתו, וגם אין יודעין כלל ממנו כל-זמן שהוא סגור בביתו, והצדיק הוא צופה וסוכה עליהם מרחוק לאספם אליו ולהכניסם אל ישיבתו הקדושה, בבחינת "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי", ועל-כן הוא מכרח לטלטל עצמו ולעוף לדירת עראי בחינת סכה, כדי לעורר הנפשות להודיעם אמתת למודו הקדוש, כדי שיתקרבו כלם אל האמת והאמונה. וזה בחינת "והם תכו לרגלך ישא מדברתיך", ודרשו רבותינו ז"ל: אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר ומדוך לדוך כדי ללמד תורה, שעקרה אמונה; וזה "ישא מדברתיך", כי הם נושאים את דברי התורה והחדושים נפלאים שהשפיע להם השם יתברך, וכל החפץ באמת הם מראין ומגלין לו נפלאות נוראות השגתם ואמתת תורתם הקדושה, בכדי לעוררו ולקרבו אל האמת והאמונה. נמצא שהצדיק בעצמו מכרח גם-כן לטלטל עצמו בשביל תקון הישיבה הקדושה, ומכל-שכן התלמידים, כל מי שנוגע יראת השם בלבו ורוצה לחוס על חייו הנצחיים, בודאי צריך לצאת מביתו הקבוע ולכתת רגליו מדוך לדוך ולישב בסכות ואהלים, עד שיזכה לבוא אל הישיבה הקדושה שעוסקין שם בלמוד האמת, להמשיך אמונה הקדושה בלב כל אחד ואחד, שזה העקר כנ"ל. וזה בחינת "אחת שאלתי מאת ה' וכו' כי יצפנני בסכה" וכו', וכמבאר בפנים. ועל- כן נקרא סכות חג האסיף, בחינת האסיפה והקבוץ של הישיבה הקדושה על-ידי בחינת סכה כנ"ל. וזה בחינת "ולמקנהו עשה סכת", כמבאר בפנים. ועל-כן אחר סכות, בשמיני-עצרת, אז חוזרין אל הבית, כי על-ידי-זה נתתקנין כל בתי ישראל שיהיו בכלל קדשת הבתי- ישיבות הקדושים, שישבו שם לעסק בתורה ובלמוד האמונה הקדושה, שזה בחינת "ודברת בם בשבתך בביתך" וכו', שבכל ישיבתו בביתו ידבר בהאמונה הקדושה, שהיא כלל התורה, ואז ביתו בחינת בית ה', בחינת בית הישיבה הקדושה שעוסקין שם בלמוד הקדוש הזה. ועל-כן נקרא עצרת, מלשון אסיפה, כי אז עקר גמר תקון האסיפה אל בית הישיבה הקדושה. ועל-כן אז מסימין התורה וחוזרין ומתחילין אותה, כי זה עקר עסק הישיבה, לעסק בתורה ולקימה ולחזר ולהתחילה מחדש, כי "ארכה מארץ מדה", ויש עמקות גדול בכל אות ואות, והעקר הוא הלמוד שמביא לידי מעשה וקיום התורה מראשה ועד סופה, שזהו עקר הלמוד של הישיבה הקדושה, שהוא הלמוד של תמימות ופשיטות, אבל יש בזה התמימות נסתרות ועמקות עצום. והעקר הוא האמונה, שבזה מסימת התורה מגדל האותות והמופתים: "ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", שעל-ידי-זה נתגלה אלקותו יתברך ואמונתו הקדושה בעולם. וזה שמתחילין תכף אחר-כך "בראשית ברא" וכו', שזהו עקר האמונה הקדושה להאמין באמת בחדוש העולם וכו', שזה אמונת כלל ישראל. אבל צריכין לעסק בזה כל ימיו ולחפש את עצמו בכל עת, איך הוא אחז בהאמונה הקדושה, ולחדש האמונה אצלו בכל פעם בהארה נפלאה ביותר על-כן צריכין ללמד הרבה ביגיעות רבות אצל בחינת הישיבה הקדושה הנ"ל, שזה בחינת סיום התורה והתחלתה בכל שנה ושנה, בחינת 'הפך בה והפך בה וסיב ובלה בה', כי זה כל האדם, שבא רק בשביל זה לעולם בגין דישתמודעין לה, לדעת ולהכיר אותו יתברך, והעקר על-ידי האמונה הקדושה. וכל זה נתתקן על-ידי הישיבה הקדושה של הרבי אמתי עם תלמידים הגונים, שבתקון זה התחלנו בראש-השנה, ונגמר בשמיני-עצרת ושמחת-תורה; ועל-כן מסימין אז התורה ומתחילין אותה מחדש כנ"ל (שם אותיות כ כא כג כד).

אות רג

ארבעה מינים שבלולב הם בחינת תקון המשפט על-ידי קשר המרכבה שהוא מארבע ארבע: בחינת ארבע חיות, ארבע אופנים, ארבע פנים וכו'. ועל-ידי הארבעה מינים ממשיכים התמימות של הצדיק האמת, שעל-ידי-זה עקר תקון המשפט, כמבאר בפנים; והעקר להאיר אל האתרוג, שהוא בחינת כנסת ישראל, דרכי התמימות האמתית, בבחינת "אחת היא יונתי תמתי", שהוא בחינת האתרוג כמובא; וזה 'תמתי' דיקא, בחינת תמימות הנ"ל (שם אות כב).

אות רד

מה שמצות סכה מסגל לבנין הבית שלא יזיק לו, חס ושלום, עין 'בית', אות כה.