פרק חמישי - מצות הסוכה

בין יום הכיפורים לסוכות:

נוהגין להשכים לבית הכנסת ביום שלאחר יום הכיפורים:

ארבעה ימים שבין יוה"כ לסוכות, נוהגים בהם קצת שמחה. אין מתענים בהם אפילו תענית של ימי הזכרון לאב ואם, ואין אומרים 'תחנון'. ואם יש בהם שבת, אין אומרים בה תפילת 'אב הרחמים' בשחרית לפי שיש בה הזכרת נשמות, ולא 'צדקתך צדק' במנחה; שאין 'צדקתך צדק' במנחה של שבת אלא כשאותו יום, אילו היה חול, היו אומרים בו תחנון במנחה:

וטעם שאנו נוהגים שמחה בימים אלה, לפי שהיו ימים של חנוכת המקדש בבית הראשון שבנה שלמה; וגם אנחנו עוסקין במצוות, בנין סוכה והכנת אתרוג ושאר המינים לכבוד אדון האדונים מקדש ישראל והזמנים:

מצות סוכה:

כתוב בתורה (ויקרא כג): בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים:

ששה חדשים קודם שיצאו ישראל ממצרים פסק מהם השעבוד והיו יושבים בבתיהם אשר במצרים בוטחים ושלוים ובתיהם מלאים כל טוב, שהיו המצרים מבקשים קרבתם של ישראל ושפעו עליהם כל טובה. ואף פרעה הרשע וכל עבדיו שדלו את ישראל שלא יצאו ממצרים וכל טוב ארץ מצרים יתן להם. וכשהגיע יום הגאולה כתיב (שמות יב):

ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה, כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף. וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד. ששים רבוא גברים מבן עשרים שנה עד ששים שנה, הוסף עליהם ששים רבוא טף וזקנים הרי מאה ועשרים רבוא זכרים. ועליהם הוסף מאה ועשרים רבוא נקבות וערב רב - הרי כשלש מאות רבוא שעזבו בתיהם ומשכנותיהם ועריהם וכל טוב אשר בהם, והלכו אחרי ה' למדבר אשר אין שם בית, ולא צל, ולא אוכל, ולא מים, המדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב! ולא שאלו את אלקיהם איה תביאנו, והיכן נמצא מחסה משרב וקור ומאין יבוא טרפנו ומזוננו:

מרעמסס - סכתה. מרעמסס לסוכות, מאה ועשרים מיל, מהלך שלשה ימים של אדם בינוני, קל וחומר לטף וזקן עם כל הכבודה שלקחו אתם - שבעה ימים או יותר. והם הגיעו לסכות באותו היום ובשעה קלה, כדבר שכתוב (שמות יט): ואשא אתכם על כנפי נשרים:

ללמדך שכל ההולך בדרך ה' ושם עליו מבטחו אין הקדוש ברוך הוא עוזבו, ומראה לו נפלאותיו:

הגיעו לסוכות חנו שם עד למחרת. יש מחכמינו אומרים, שהקב"ה עשה להם שם סוכות ממש; ויש אומרים שהקיפם בשבעה ענני כבוד: אחד מתחת לרגליהם כמין מרבץ, אחד למעלה מראשם לצל, ארבעה מארבע רוחות, וענן שביעי לפניהם לנחותם הדרך, וכל ישראל ישבו בסוכה אחת, סוכת ענני הכבוד:

ואלו ואלו דברי אלקים חיים. תחילה עשה להם סוכות ממש, ובשכר שעזבו בתיהם במצרים וישבו בסוכות ארעי ולא רגנו אחרי אלקיהם, זכו והקיפם הקב"ה בענני הכבוד:

יש מפרשים כי בסכות הושבתי - בכל ארבעים שנה שהיו במדבר, בלא ישוב ונחלה. וצונו לזכור זאת בבואנו אל ארץ נושבת ובתים מלאים כל טוב - לבל ירום לבבנו לומר 'כחי ועוצם ידי' וכו':

ויש מפרשים כי בסכות הושבתי - במחנה המלחמה של סיחון ועוג (שבתשרי היתה) ושל יהושע בן נון (שכן דרך המחנות יושבין בסוכות - עיין שמואל - ב יא), למען ידעו כי לי הארץ ואני כבשתיה לפניהם כשחנו בסוכות, ויקימו מצוות התלויות בה:

סוכות ולא בתים:

יכול היה הקדוש ברוך הוא לעשות נס לצבאותיו ולהושיבם בית גם במדבר, כשם שעשה להם נס בהושיבם בסוכות ובהקיפם בעננים, היפלא מה' דבר? אלא לכך הושיבם בסוכות בדירות ארעי, למען ידעו דור גאולים וידעו כל דורותיהם אחריהם, כי אין מושב בית ואין מקום דירה אלא זה שה' בונה אותו, ואם ה' לא יבנה - שוא עמלו בוניו. רצונו, הופך בתי רשעים ושם בתיהם קבריהם כמהפכת סדום ועמורה; רצונו, נותן בים דרך ושם מדבר לישוב, וענני שמים - מחסה ממטר:

פרעה וכל עמו תקיפי עולם היו באותה שעה יותר מכל העמים, עשירים היו וחזקים ויבטחו ברוב עשרם ויתגאו בגבורתם, ויבנו להם את פיתום ואת רעמסס, ויאמרו:

איש לא יבוא בגבולנו וגם איש לא יצא מתחומנו, לנו היאור והוא אלקינו הזן ומפרנס אותנו:

עתה ידעתי (שמות יח) - 'אמרו: מתחילה, לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה סגורה ומסוגרת, ועכשו - הוציא ששים רבוא בני אדם ממצרים!':

וגם ישראל שבאותו הדור כבר רפים היו באמונתם וכבר שקעו במ"ט שערי טומאת מצרים, ויאמינו כי לגבורים הכח, ולעשירים הבטחון, ולעריצים הממשל. לא בקשו ישראל אלא להסיר מעליהם את השעבוד מעט, ויהיו כמו כל המצרים:

אז שמר הקדוש ברוך הוא את הבטחתו לאברהם יצחק ויעקב אבותיהם, ויוציאם ממצרים בכח גדול, ויכבסם, ויטהרם מתועבותיהם, ויראה להם את יד ה' המושיעה והגואלת, ושהיא נאדרי בכח יותר מכל אדירי הכח בעולם. תקיפי עולם נשברו לפני ישראל, וגם כל איתני הטבע נכנעו מלפניהם. וכל כך למה? כדי ללמדם שירפו מכל אמונות ההבל ויתחזקו באמונת ה' לבדו:

היאור, אינו אלקים - שכבר הכהו ה' והפך מימיו לדם!:

הבית, אינו מבטח - שכבר עלה הצפרדע מן היאור ומלאו כל הבתים!:

האדמה, אינה משענת - שכבר הוכתה על ידי בריה שפלה, הכנים!:

העם, אינו מבצר - שכבר שלחתי הערוב ונפלה הבהלה בכל העם!:

המקנה, אינו מעוז - שכבר היתה ידי בכל מקניהם!:

העונג, אין בו ממש - הנה אבק יצא מיד משה, ויך בשחין וביסורי חרפה את כל מצרים!:

חוקות הטבע, אפס ואין - הנה נפל הברד במצרים אשר כמוהו לא היה!:

עצי השדה, תוהו - הנה אכל הארבה כל עץ השדה!:

השמש והירח וכל צבאות השמים, שלי הם - שכבר כסה חשך אפלה את אורם, וימש חשך!:

וכל בכור, וכל ראשון, וכל גדולה, מאפס נחשבו - וה' הכה כל בכור בארץ מצרים - אין עוד מלבדו! -:

ואתם בני אהובי, לא עבדי פרעה אתם, ולא עבדים לכל אליליהם, ולא משועבדים לאמונותיהם - עבדי אתם, ואוציאכם מיד פרעה ואגאלכם מכל הבליו - צאו מכל מחסה שאינו מחסה; עזבו בתיהם ומבצריהם, ובואו, חסו בצל כנפי, והוא לכם מחסה אמת ויציב. ארמונותיהם פאר ובתיהם כבוד - אך לשמצה ולדראון עולם יהיו למו, ואתם - בענן שאין בו ממש, אקיפכם, והוא יהא לכם כבוד עולם; -:

ויסעו בני ישראל מרעמסס - סכתה - מערי המסכנות ומבתי המבצר של פרעה, נסעו, ויבואו לחסות בצל סוכתו של ה' אלקים אמת:

עוד בטרם יצאו ממצרים כבר שחטו את אלילי מצרים ויעשו להם הפסח ויקבלו עליהם מלכותו של הקדוש ברוך הוא. קדושין עשה להם הקב"ה בדם הפסח במצרים, ועכשו נכנסו תחת חופתו בצל סוכתו, וה' קנה את עמו קנין עולם:

סוכות בתשרי ולא בניסן:

הרי שנצטוו ישראל לצאת מבתיהם ולשבת בסוכות בחמשה עשר לחדש השביעי, לזכר הסוכות שהקדוש ברוך הוא הושיבם בצאתם ממצרים, והלא יציאת מצרים בניסן היתה והיה ראוי לעשות את הזכר בתקופת המאורע הראשון, בניסן, ולמה נצטוינו על תשרי? -:

כמה טעמים לדבר זה, ועיקר הטעם שתהא היציאה מן הבית ניכרת שהיא עשויה לשמו של הקדוש ברוך הוא; -:

בימי ניסן רגיל אדם לצאת מביתו להנאתו ולדור בסוכה, שכבר פסקו הגשמים והחום מתגבר; אבל בימי תשרי הכל חוזרים מסוכותיהם לבתיהם מפני הגשמים הממשמשים ובאים ומפני צינת הערבים. אבל ישראל שקובעים להם דירה בסוכה, בתקופת תשרי, הכל רואין שמחמת גזרתו של הקדוש ברוך הוא עושים כן ולשמו. וכן הכתוב אומר למען ידעו דרתיכם, מצוה שיהא ניכר ונודע שהסוכה עשויה לשם ה':

ועוד אמרו חכמים: 'למה אנו עושים סוכה אחר יום הכיפורים? לומר לך, שכן אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם, וביום הכיפורים הוא חותם את הדין, שמא יצא דינם של ישראל לגלות? ועל ידי כן עושין סוכה וגולים מבתיהם לסוכה':

ועוד הוסיפו חכמי הדורות ואמרו טעמים ורמזים בענין זה, מפני מה אמרה תורה לישב בסוכות בחמשה עשר בתשרי? -:

יש שכתבו על דרך הפשט: בתחילה ישבו באהלים, ובהגיע ימות הקור עשו להם סוכות:

אין עושין זכר לענני הכבוד הראשונים, אלה שהקיפום מיד בצאתם ממצרים, כיון שעננים אלה נסתלקו מהם אחר כך, אחר מעשה העגל; אלא עושין זכר לענני הכבוד ששוב חזרו להם אחר כך ולא נסתלקו מהם כל ארבעים שנה:

שכשחטאו ישראל בעגל נסתלקו מהם ענני כבוד, עד שעלה משה למרום שלש פעמים. ובפעם השלישית ירד והביא לישראל מצות הקמת המשכן, לסימן שהקב"ה נתפיס עמהם ועושה לו משכן בתוכם, ואותו יום - חמשי בשבת היה:

למחרת יום הכיפורים - (שמות לה): ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' ויאמר משה וגו' קחו מאתכם תרומה לה' וגו', ואותו יום ערב שבת היה (ולפיכך הקדים לציווי מלאכת המשכן את הציווי על השביתה בשבת) - ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה:

ביום ראשון, שהוא י"ג בתשרי, התחילו באיסוף החמרים, והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר - שני בקרים, ראשון ושני, י"ג וי"ד בתשרי:

העריב יום י"ד בתשרי, פנה היום, כבר היתה כל נדבת המשכן מוכנה עם עושיו, נכנס יום ט"ו בתשרי ונתקדש חג הסוכות - אותה שעה אורו עיני כל העם למראה עיניהם. מה ראו? ראו את סוכתם הראשונה כאילו נבנתה מחדש, ראו את ענני הכבוד שחזרו אליהם לאחר שנסתלקו מעליהם מיום שנעשה העגל ועד אותה שעה. ומאותה שעה ואילך שוב ישבו ישראל בצל ענני כבוד שהיו להם כסוכה, ארבעה עננים לארבע רוחות, ענן חמשי מרבץ תחת רגליהם, ענן ששי סוכך עליהם מלמעלה וענן שביעי לפניהם יומם ועמוד אש לילה:

לפיכך נקבע להם אותו היום לשבת בסוכות. וכשם שהקב"ה הראה לישראל שהוא עוזב שמי השמים ומשכין שכינתו על הארץ בתוך בני ישראל, כך ישראל מראים להקב"ה שהם עוזבים בתיהם ובאים לדור עמו בסוכה, בצל אמונתו:

רמז אחר: חג הסוכות בשעת האסיף הוא, באסוף כל אדם את ברכת אדמתו ומביאה לביתו. ולמען לא יגבה לב אדם עליו מפני הברכה שבבית ולמען לא יתן כל שמחתו בקניני עולם הזה, קם האיש אדוני הבית ועוזב כל קניניו ויוצא לסוכה לחסות בצל כנפי השכינה, לאמור: לה' הארץ ומלואה! ואנו אין לנו שמחה אלא בך בלבד, בצל שכינתך:

ולפיכך גם קוראים בקהלת בחג הסוכות, כמנהג האשכנזים, שלא תזוח דעתנו עלינו בכל קנינינו כי הכל הבל, ועל מה נתן דעתנו? ככתוב בסוף קהלת:

סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:

עוד רמז: לפיכך באה מצות סוכה אחר ראש השנה ויום כיפורים, כי בימים אלה ישראל עושין תשובה על עוונותיהם מכל השנה; אפילו כבר נתקבלה תשובתם ונמחלו בהם עוונותיהם, אין הם מוצאים להם מקום מפני חטאיהם הקודמים, שכך היא דרך בעלי תשובה, שמרגישים כאילו אין להם מקום בעולם. אמר הקב"ה:

הואיל ואין לכם מקום, בואו אלי, וחסו בצלי, בסוכת שלומי:

כבימי צאתנו מארץ מצרים:

כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג):

בצאת ישראל ממצרים, ברכוש גדול יצאו, ביזת מצרים וביזת הים. באו למדבר - ולא מצאו שם לא זרע ולא קציר ולא מים, לא בית ולא מלון - מה הנאה יצאה להם מכל רכושם? אמר להם הקדוש ברוך הוא: קחו כל כספכם וזהבכם ושאר חפצי יקר שעמכם ושימו בכליכם; ואכלתם לחם מן השמים, ושתיתם מים מן הסלע, שמלותיכם לא יהו בלות מעליכם, ונעלכם לא תבול מעל רגליכם, עלי כל פרנסתכם. וכי תאמרו: הן רכושנו רב ומה נועיל בו? - תנוהו לעבודת המשכן. וזאת התרומה אשר תתנו, זהב וכסף ונחשת וכו' ועשיתם לי מקדש ושכנתי בתוככם, ומעלה אני עליכם כאילו פרנסתם אותי ברכושכם:

אף לאחר שהגיעו ישראל אל המנוחה ואל הנחלה, ויגעו כל השנה בשדותיהם ובכרמיהם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה נתן פריו; כיון שאספו ברכתם לביתם, מיד הם יוצאים מבתיהם, ונכנסים לדירות ארעי למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי, והברכה של עכשו לא ברכת האדמה היא, אלא ברכת ה' היא תעשיר וכשם שברכתי אני אתכם, אף אתם - ברכוני בני, במה שברכתיכם - וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה (שם):

לא נאמר 'שבעת ימים בשנה' על חג הפסח, אלא שבעת ימים סתם; ובחג הסוכות נאמר: שבעת ימים בשנה, לומר לך: ששמחת שבעת ימים אלה ששמחים לפני ה' במצוותיו ובסוכתו, נחשבת להם כאילו שמחו לפני ה' כל השנה, וכל עמלם שעמלו בכל השנה, רק למענו יתברך עמלו ולכבודו:

ובזכות מבטח עוז שישראל בוטחים בהקב"ה ומניחים ברכת הארץ בעבור ברכות שמים מעל, אף הקב"ה פותח להם שערי ברכה וחותמם לטובה בדין המים שהוא בחג הסוכות (כדלהלן), לפיכך נאמר לעתיד בגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות (זכריה יד) - ולא עליהם יהיה הגשם, ובישראל כתיב:

ויבוא כגשם לנו (הושע ו) - שחוסים בסוכת שלומו:

מעשה הסוכה:

כיצד מעשה הסוכה? תחילה עושה אדם שלשה או ארבעה דפנות, ואחר כך נותן עליהם סכך מפסולת גורן ויקב וכיוצא בה:

כל הדברים כשרים לדפנות הסוכה ובלבד שיהו יכולים לעמוד בפני רוח מצויה. לפיכך העושה דפנות מיריעות בד או סדינים, צריך לקשור אותם יפה יפה מכל הצדדים ובאמצעיתם כדי שלא תניד אותם הרוח ולא תתלשם ממקום חיבורם. ואפילו אם אין הרוח יכולה לתלשם, כל שעל ידי הרוח הדפנות נדים הולכים ובאים - אינם חשובים דפנות לדעת הרבה מן הפוסקים, אפילו נעשית הסוכה במקום שאין בו רוח כלל:

הרים את הדפנות שלשה טפחים (כ- סנטימטרים) מן הארץ, הסוכה פסולה. שצריכים הדפנות להיות קרובים לארץ. היה הסכך מוגבה מן הדפנות הרבה - כל שיש בדופן שיעור עשרה טפחים מן הקרקע, הסוכה כשרה, וצריך שיהא הסכך כנגד הדפנות, ואם היה רחוק ג' טפחים פסולה:

קבע עמודים בארץ וחברם למעלה במסגרת עץ, ונתן עליה סכך, ואחר כך מלא את החללים שבין עמוד לעמוד ועשה דפנות - הסוכה פסולה לדעת הרבה פוסקים, שאין סוכה כשרה אלא אם עשה דפנות קודם שהניח את הסכך. היתה המסגרת רחבה טפח (כ- סנטימטר, וי"א: ), אף על פי שעדין אינה כשרה לדופן, כבר מותר להניח עליה סכך וימלא את הדפנות אחר כך:

הניח תחילה את הסכך, כיצד הוא עושה כדי להכשיר סוכתו לכל הדעות? לאחר שמלא את הדפנות מנענע את הסכך, כלומר, מרימו מעט ממקומו וחוזר ומניחו על דפנות מלאים, והרי זה כאילו הניחו עתה לאחר שכבר היו לו דפנות, והסוכה כשרה:

מצד הדין אם עשה שני דפנות מלאים סמוכים, ודופן שלישי עשה קצת יותר מטפח - והעמידו בפחות מג' טפחים לאחד הדפנות ועשה שם צורת הפתח - הסוכה כשרה, אלא שמהדרים להקיף את הסוכה בארבעה דפנות מלאים:

לא כל הדברים כשרים לסכך, אלא דברים שהם גידולי קרקע, ונעקרו מן הקרקע, ולא נעשה בהם שימוש, ולא חל עליהם שם כלי לעולם, ואינם ראויים לקבל טומאה ולא היו מעולם ראויים לקבל טומאה, כגון ענפי עצים או קש וכדומה. שכל דבר שהיה פעם ראוי לקבל טומאה אפילו אם עכשו כבר אינו ראוי - אין מסככין בו, כגון קרשים שנוסרו מארגז וכיוצא בזה:

וכן אין מסככין באוכלים (מיני מאכל), ואם סככה באוכלים, פסולה:

כשם שאין מסככין בכל אלו, כך אין מעמידין הסכך עליהם, אלא מעמידו על דבר הכשר לסיכוך. וכן מעמיד על כותל אבנים:

נסרים שרחבים ארבעה טפחים (כ- סנטימטרים) אף על פי שלא נעשתה בהם מלאכה, אין מסככין בהם, כיון שרחבים הם יותר מדי ונראים כתקרת הבית, ואפילו מניחם על צדן הצר, אסור:

העושה סוכתו תחת העץ, וענפיו סוככים עליה, הסוכה פסולה אפילו יש עליה סכך כשר. שאין מסככין בדבר מחובר אל הקרקע, אלא בתלוש מן הקרקע:

אסור לסכך בדבר שריחו רע, ולא בענפים שעליהם רגילים להיות נושרים לפי שהם מזהמין את הסוכה, וחוששין שמא יניחנה ויצא. וכן אין מסככין בכל דבר שמתיבש במהרה, שמא יתמעט הסכך ותהא הסוכה פסולה מפני ש'חמתה מרובה מצלתה':

חבילות של קנים, אם יש בחבילה לפחות עשרים וחמשה קנים, אין מסככין בהן כל זמן שהן קשורות. הניחן לסיכוך כשהן מקושרות והתירן אחר כך - כשרות:

מחצלת של קנים או של קש שעשאה לכתחילה לשם סכך, אף על פי שהיא ראויה גם לשימושים אחרים, כיון שיחדה רק לשם סכך, אינה מקבלת טומאה וכשרה לסכך בה:

וצריך לסכך שיהא הצל בסוכה מרובה מאור השמש. ולא ירבה בסכך יותר מדי, אלא כדי שיהו נראים בלילה הכוכבים הגדולים דרך הסכך. מעט בסכך עד שחמתה מרובה מצלתה - פסולה. הרבה בסכך ואין נראין בו הכוכבים, הסוכה כשרה, ובלבד שאינה מעובה כבית עד שאין הגשם יכול לחדור לתוכה:

סוכה שסככה כהלכה אלא שהעמידה תחת הגג או תחת המרפסת או תחת האילן וענפיו הרבים סוככים עליה, הסוכה פסולה. אין קוראים סוכה אלא לזו שצלה בא רק מחמת סכך כשר, ולא מחמת שום דבר אחר שמעל לסכך:

מידות הסוכה:

שיעור הסוכה שיהא גבוה מקרקעיתה ועד הסכך, לא יותר מעשרים אמה ( . מטרים) ולא פחות מעשרה טפחים ( סנטימטר, וי"א מטר). היתה סוכתו גבוהה מעשרים אמה או נמוכה מעשרה טפחים - פסולה:

אורך הסוכה שבעה טפחים, וכן רחבה שבעה טפחים, פחות מזה הסוכה פסולה. היתה רחבה פחות משבעה טפחים אפילו ארוכה הרבה פסולה, עד שיהיו לפחות שבעה טפחים באורך ולפחות שבעה טפחים ברוחב:

הרי שאמרנו שיש שיעור בגובה הסוכה למעלה ולמטה, עשרים אמה למעלה ועשרה טפחים למטה, ואולם באורך הסוכה וברחבה, יש שיעור רק למטה, כלומר, שבעה טפחים לפחות, ואין שיעור למעלה, ואם עשה סוכתו אפילו מאה אמות או יותר כשרה, ובלבד שיסככנה כהלכה. כך אמרו חכמים:

'ראויים כל ישראל שישבו בסוכה אחת' ולעתיד לבוא יעשה הקדוש ברוך הוא סוכה מעורו של לויתן וישבו בה כל הצדיקים ששמרו מצוה זו בעולם הזה:

סוכה שלא נעשית לשם מצות החג כשרה, ובלבד שנעשית על ידי אדם לצל. ואם עשאה קודם שלשים יום לפני החג שלא לשם החג, טוב וראוי שיחדש בה דבר בסכך עכשו, לשם מצוה:

יוצאים בסוכה שאולה. ולכן מי שלא עשה סוכה יכול לצאת ידי חובתו בסוכתו של חברו. אבל אין יוצאים בסוכה גזולה. ולכן אין להעמיד סוכה ברשות הרבים במקום שמצויים בו עוברים ושבים, לפי שזה כגוזל את הקרקע השיכת לכל אנשי העיר והמדינה:

אין לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז. עצי הסוכה בין הסכך ובין הדפנות אסורים בהנאה כל שמונת ימי החג. ולכן אסור ליטול מהם קיסם לחצוץ שניו:

נוי הסוכה:

אמרו חכמים: 'זה אלי ואנוהו (שמות טו) - התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, צצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין':

כל המצוות כולן צריכות שיהו עשויות בהידור בנוי ובתפארת מן הטעם הזה שלמדו חכמים מן הכתוב זה אלי ואנוהו, וביותר מצות סוכה שהיא נעשית בכפיפה אחת עם מצות ארבעה מינים, אתרוג לולב הדס וערבה, שהידורם הוא מעיקר מצותם כמו שכתוב (ויקרא כג): ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו':

לפיכך חיב אדם לנהוג כבוד בסוכתו ולא יכניס לתוכה כלים שאינם דרך כבוד ולא יעשה בה מלאכות בזויות, אלא מכניס בה מצעות נאות, ומהדר שלחנו בכלים נאים ומדליק בה נרות יפים, ומקשט דפנותיה בפרות נאים ובציצים ופרחים נאים לקים מה שנאמר: זה אלי ואנוהו:

כל דבר שיחד לנוי סוכה, וכל שכן אם יחדם לסוכה עצמה לדפנות ולסכך, כיון שיצאו הכוכבים בערב יום טוב הראשון וקדש היום וישב בסוכה זו שעה אחת, ויש אומרים אף אם לא ישב - הרי הם אסורים בהנאה כל שבעה ועד שיצא יום טוב האחרון שהוא שמיני עצרת (ובחו"ל אסורים בהנאה גם בשמחת תורה), ואסור להורידם ממקומם. ואפילו נפלו מאליהם אסורין בשום הנאה אחרת, ובשבת או ביום טוב - אסורים גם בטלטול בין בעודן תלויין בין שנפלו. אלא אם התנה עליהם לפני החג ואמר:

'אני מתנה שאהא מותר להנות בנוי סוכה כל הנאה שארצה ומתי שארצה'. ונוהגין שבנויי סוכה התלויים על הסכך, אין מתנים עליהם ואין נהנים מהם מכל מקום. ויש אומרים שטוב להתנות, כדי שלא יכשלו בהם אחרים:

ראוי לאדם להשתדל לעשות הסוכה בעצמו ויטרח בה טרחת הגוף:

מי שאינו בקי בהלכות סוכה, נכון שיראה את סוכתו לחכם בעוד יום, שאם יצטרך לתקן, יתקן קודם חשכה:

בצלא דמהימנותא:

שלא כמידת ישראל מידת כל אדם. מידת כל אדם, כשהוא יושב בביתו תחת צל קורתו, לבו בוטח עליו ואינו מתירא; כיון שהוא יוצא חוץ לביתו, נתמעט בטחונו ומתחיל להתירא. אבל ישראל אינם כן, אלא כל השנה כולה כשהם יושבים בבתיהם הם מתפחדים, שמא ירום לבבם וישכחו את ה' עושיהם; כיון שמגיע חג הסוכות ויוצאים מבתיהם ובאים תחת צל סוכותיהם, מתמלא לבם בטחון אמונה ושמחה - הרי עכשו לא בצל קורתם חוסים, אלא בצל אמונתו ובטחונו של הקדוש ברוך הוא הם חוסים; וכל החוסה בצל כנפי השכינה אין לו מורא כלל אלא שמחה:

משל לאדם שמסתגר בביתו מפחד הלסטים, אפילו נועל ביתו במנעולים חזקים עדין הוא שורה בפחד, שמא יפרצו הלסטים את המנעולים ויבוא לידי סכנה; כיון שהוא שומע את קול המלך מבחוץ, המלך בא ופמליתו עמו והוא קורא אליו: צא מחדריך ובוא אלי! מיד הוא פותח את ביתו ויוצא בשמחה להלוות עם המלך. שכל מקום שהמלך שם, אין הלסטים מצויים שם, והרי הוא הולך עם המלך לכל מקום שהוא מוליכו ואין הבטחון והשמחה זזים ממנו אפילו שעה אחת:

האדם - זה ישראל:

הבית - זה משאו ומתנו ועסקיו של האדם כל השנה כולה:

הלסטים - זה יצר הרע ומלאכי חבלה הנלוים עמו:

המלך - זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:

פמליתו - אלו שבעת הרועים הנאמנים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד:

קול המלך קורא לצאת - זה חג הסוכות, כמה שנאמר (ויקרא כג): בסכת תשבו שבעת ימים:

שמחים ויוצאים לסוכה - כמה שנאמר (שם): ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים:

בוא וראה, ישראל, על כל הימים שהם בבתיהם נאמר בם (משלי כח): אשרי אדם מפחד תמיד, ברם על אותם שבעת הימים שהם בסוכה, מה נאמר בם? (דברים טז):

והיית אך שמח:

למה? לפי שבימי הסוכות בעת שישראל יוצאים מבתיהם ועושים דירתם בסוכות ארעי, זכר ליציאת מצרים, כמו שנאמר (ירמיה ב): זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה - באותה שעה הכל רואים שאין ישראל חוסים בצל קורת בתיהם, לא בצל שחר, ולא בצל כנפי ארץ, ולא בצל כנפי שמש, ולא בצל כנפי החיות, ולא בצל כנפי כרובים, ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם!:

לכך נקראת סוכת החג בפי חכמינו בשם 'צלא דמהימנותא'. הסוכה היא היא צל אמונתו ובטחונו של הקדוש ברוך הוא. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, ויזכו לחסות בצלא דמהימנותא:

בטחון לעשיר ובטחון לעני:

שבעת ימים נשב בסוכות. נעזוב את בתינו, דירות הקבע, ונשב בסוכות קלות, דירות ארעי, לקים מצות השם שצונו על כך בתורתנו הקדושה, לזכר הסוכות שבהם ישבו אבותינו בלכתם במדבר ולזכר ענני הכבוד שהגנו עליהם במדבר מכל פגע ומכשול:

וכשנתבונן, תלמד אותנו הסוכה לקח נשגב בענין הבטחון בה' וכמה שצריך לאדם להשען על השגחת ה' שהוא משגיח על כל ברואיו. אנו יוצאים לסוכה בחג האסיף, באספנו את מעשינו מן השדה. והאיש אשר ברכת ה' היתה בכל מעשיו, והאדמה נתנה לו פריה בשפע, אוצרותיו מלאים בר וביקביו שפע יין, ושמחה ובטחון ימלאו את נפשו כי לא ידע מחסור, והוא יאכל וישבע רב דגן ותירוש וגם יותיר; -:

אז תצוה עליו התורה לצאת מביתו ולגור בסוכה קלה, דירת ארעי, ללמדו: כי לא העושר, לא הרכוש, לא מקנה קנין באחוזת נחלה - לא המה יבטיחו ויחזיקו את החיים. רק ה', הוא יחזיק במעוזו גם את היושבים ב'אהל וסוכה':

ויתבונן כי כל העושר והגדולה אשר נתן לו, הכל מיד ה' המה, והם יתקימו בידו רק כל עוד יהיה רצון ה' להחזיקם ברשותו, וישיב אל לבו כי אין לבטוח בעושר בהיותו מבטח בוגד, ואך החסות בצל השגחת ה' נאמנה מאד, ואז יהיה נכון ובטוח גם אם יגור בסוכת עשבים ומאומה אין בידו מהקנינים הארציים:

ואם איש עני הוא, כי לא היתה ברכת ה' בעמלו, והארץ לא נתנה לו יבולה, ופרי העץ לא בא לאסמיו, והוא עומד אובד עצות, חרד מאימת העתיד הנצב לנגד, וחרפת הרעב בימי החורף הבאים עליו תבעתהו; -:

גם הוא ימצא מנוח לנפשו בשבתו בסוכה, בהזכרו כי בסוכות הושיב ה' את אבותינו במדבר וקימם וכלכלם שם, ולא חסרו דבר - הנה כי כן, השגחת ה' טובה מכל קניני תבל, כי לא יעזוב בצר לו את המקוה אליו באמת. הסוכה תלמדהו להיות חזק ואמיץ, שמח וטוב לב גם בעוני וצרה, לבטוח בה' אשר יכלכל גם חיי היושבים בסוכות, ובמדבר וישימון ינהלם על מבועי מים:

על הלכות הישיבה בסוכה ושאר דיני הסוכה בחג, וענין האושפיזין - ראה להלן בפרק שביעי:

פרק שישי - ארבעת המינים

ארבעה מינים:

יום טוב הראשון של חג, משכים ובא לסוכתו, נוטל ארבעה מינים אחר הנץ החמה, ואם נטלם משעלה עמוד השחר, יצא. ומברך עליהם בשמחה שתי ברכות: 'על נטילת לולב' ו'שהחינו', ואם נוטלם בבית הכנסת צריך שיברך עליהם קודם שיאמר הלל עם הציבור:

וכשם שנוטל ארבעה מינים אלה ביום ראשון ומברך על נטילתם, כך הוא נוטלם ומברך כל שבעת ימי החג, אלא שאין מברכין 'שהחינו' אלא ביום הראשון לנטילתו בלבד:

נטילת לולב ושאר המינים, מצוה מן התורה כמו שכתוב (ויקרא כג): ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. פרי עץ הדר - זה אתרוג. כפת תמרים - זה לולב. ענף עץ עבות - זה הדס. ערבי נחל - אלו הערבות, שדרכן להיות גדלות על שפת הנחלים:

מן התורה אינו חיב ליטול ארבעה מינים כל שבעת ימי החג אלא בבית המקדש בלבד, ובכל שאר מושבות ישראל אינו חיב אלא ביום הראשון בלבד. כמו שכתוב:

ולקחתם לכם, כלומר בכל מושבותיכם - ביום הראשון. לפני ה' אלקיכם, כלומר במקדש - שבעת ימים. ואולם משחרב הבית, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נטל גם במדינה כל שבעה, זכר למקדש:

כל ארבעה המינים האלה, אתרוג לולב הדסים וערבות, מצוה אחת הן ואם חסר אחד מן המינים הללו לא קים המצוה:

אסור לאכול קודם שיברך על הלולב. שכח והתחיל לאכול קודם שברך על הלולב, ביום הראשון - יפסיק סעודתו ויברך על הלולב. בשאר הימים - אם יש שהות ביום לברך על הלולב לאחר שיגמור סעודתו - יגמור סעודתו ויברך אחרי כן; ואם לאו, יפסיק סעודתו ויברך:

אסור להנות הנאת הריח מן ההדסים כל שבעת ימי החג מפני שהוקצה למצוה. ואתרוג מותר להריח בו ואסור לאכלו; שעיקרו של ההדס - ריחו, ועיקרו של האתרוג - טעמו. וטוב להחמיר אף בהרחת האתרוג משום שיש בדבר מחלוקת הפוסקים אם מחויב לברך על הרחתו:

סדר הנטילה והברכה:

לוקח אתרוג אחד, לולב אחד, שלשה בדי הדס ושני בדי ערבה. האתרוג נטל לחוד ואילו הלולב, ההדסים והערבות נאגדים יחד. וכיצד אוגדים? שדרת הלולב כלפי פניו של הנוטל, ההדסים מימין הלולב, והערבות משמאלו, ראשיהם נמוכים קצת מן ההדסים, ואוגדם יחד בקשר של קימא שעושה מעלי הלולב או מדבר אחר. ושוב עושה שלשה קשרים אחרים בשדרת הלולב למעלה ממקום אגודתו עם שאר המינים, כדי שלא יפרצו עליו בשעת הנענועים:

כשהוא אוגדם, אוגדם בערב החג. ואם לא אגדם בערב החג או שהותרו הקשרים בחג, אינו עושה קשר של קימא בחג, אלא עונבם בקשר שאינו של קימא. לפי שאסור בחג:

הלולב, מפני שאגודים בו עוד שני מינים - נוטלו ביד ימינו, והאתרוג מפני שהוא לבדו, נוטלו ביד שמאלו, ועוד שהוא כנגד הלב שבשמאל הגוף. פטמתו של האתרוג למטה, ועוקצו, זה שהוא מחובר בו לאילן, למעלה. מברך 'על נטילת לולב'. ('נטילה' בלשון חכמים משמע הרמה, נשיאה ואף נענוע, כמו וינטלם וינשאם כל ימי עולם, ולפיכך לא תקנו לברך 'על לקיחת' כלשון הכתוב:

ולקחתם לכם, שלשון זה גם במשמע קניה, לקיחת מקח). גמר לברך על נטילת לולב, הופך אתרוגו כדי שתהא פטמתו למעלה ועוקצו למטה, מחבר שתי ידיו יחד ומנענע בהם לארבע רוחות השמים ולמעלה ולמטה ויצא ידי חובת מצוה זו:

נטילת לולב וברכתו - מעומד, כדרך שאמרו בספירת העומר, ולפי שהמינים כסנגורין בדין המים, ובעלי הדין לעולם בעמידה:

ולמה נוטל תחילה את האתרוג שלא כדרך גדילתו והופכו אחר כך? לפי שכל המצוות צריך לברך עליהן קודם עשיתן, ואם יטול בידו כל ארבעת המינים כדרך שהם גדלים על האילן נמצא שכבר קים המצוה ומברך אחר עשיתה; לכך נוטל לכתחילה בידו את האתרוג שלא כדרך גדילתו ונמצאת המצוה עדין לא עשויה בידו, ולאחר שברך, הופך את האתרוג לדרך גדילתו ונמצא מברך קודם עשית המצוה:

ולא האתרוג בלבד, אלא גם כל שאר המינים אם יטלם שלא כדרך גדילתם, עוקצם למעלה ועליהם למטה, או יטלם דרך שכיבה כמו שהם מונחים על השלחן, לא יצא ידי חובתו. שכבר גלתה תורה במקום אחר, שכל דבר מצוה שנעשה בדבר שהוא גדל מן הארץ, צריך שיהא עשוי כדרך גדילתו. והיכן רמוז? בקרשי המשכן:

בנוהג שבעולם אדם בונה בית מקרשי עץ, הרי הוא משכיב את הקרשים זה על גבי זה, ואולם בקרשי המשכן כתיב (שמות כו): ועשית את הקרשים למשכן, עצי שטים עמדים, כדי שיהו הקרשים נתונים במשכן דרך גדילתם:

והספרדים נוהגים מן הטעם הזה שלא ליטול את האתרוג ביד עד לאחר ברכה. מניחו על הכסא או על השלחן, מברך, ואחר כך נוטל את האתרוג ביד שמאל ומחברו עם הלולב ומנענעם יחד. ויש נוהגים ליטלם מלכתחילה כדרך גדילתם ומכונים שלא לצאת ידי חובת המצוה, מברכים על המצוה ומנענעים:

יש מחמירים שבשעה שנוטלים הלולב בידם לא תהא שום חציצה בין היד לבין המינים, ומסירים תחילה את הטבעות שבאצבעותיהם:

מצות לולב נוהגת רק ביום ולא בלילה:

וגזרו החכמים שלא יהו נוטלים את הלולב ומיניו בשבת, אפילו חל יום ראשון של חג להיות בשבת, מפני החשש שמא יבואו על ידו לאיסור מלאכה, להעבירו ד' אמות ברשות הרבים, וכמו שנאמר למעלה בענין הגזרה שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בשבת:

הלולב וכל שאר ארבעת המינים השאולים, אין יוצאין בהם ידי חובה, ואסור לברך על המינים של חברו אלא אם נותנו לו דרך מתנה ולא דרך השאלה, שהרי אמרה תורה (ויקרא כג): ולקחתם לכם ביום הראשון - 'לכם' משלכם. ואפילו נותנו על מנת להחזיר - שמה מתנה, ובלבד שלא יאמר לו הריני משאיל לך לולבי:

במה דברים אמורים? ביום טוב ראשון, ובחו"ל - גם ביום טוב שני, אבל בשאר ימי החג, ד' מינים השאולים כשרים ואדם יוצא בהם ידי חובתו:

הלכך, לא יתן לולב לקטן כדי לברך עליו ביום טוב ראשון של חג, קודם שברכו עליו הגדולים. מפני שהקטן יכול לקנות ואינו יכול להקנות, והרי הלולב נשאר של הקטן, ואין כאן 'לכם':

ומאותו הטעם, יש להזהר מקנית המינים מקטנים, (אלא אם חל יום טוב ראשון בשבת, שאין נטילה ביום הראשון):

ארבעה מינים מהודרים:

מיוחדת היא מצות ארבעת המינים שבחג בענין זה שצריכים הידור והידורם הוא מעיקר המצוה:

הרי שכתוב (שמות טו): זה אלי ואנוהו ודרשו חכמים: 'התנאה לפניו במצוות'. כלומר כל דבר שבמצוה שעושים לשמו של הקדוש ברוך הוא, צריך להיות מן הנאה ומן המובחר, אף על פי כן חזרה תורה וכתבה במצוה זו פרי עץ הדר (ויקרא כג). ואמרו חכמים שהדר זה שנאמר כאן, לא לענין אתרוג בלבד נאמר, אלא על כל ארבעת המינים נאמר, שצריכים כולם להיות מהודרים והידורם הוא מעיקר מצותם:

ועיקר הידור כתוב בתורה אצל אתרוג - אמר חכם אחד: לפי שהוא כנגד הלב, אשר ממנו תוצאות חיים, כאשר הלב נקי ומהודר, הרי ממילא הגוף, העינים והשפתים (הרמוזים בשאר המינים) - מהודרים אף הם:

איזהו 'הדר' שבאתרוג? -:

כל שהוא נקי ביותר ואין בו כתמים כל שהם, חשוב מהודר ביותר; -:

שיש בו בליטות ושקיעות הרבה ואינו חלק כלימון; -:

שהעוקץ שבתחתיתו משוקע קצת ונכנס בבשר האתרוג; -:

שתהא צורתו כצורת מגדל. היינו, רחב למטה בצד העוקץ ומתקצר והולך לצד הפיטם; שתהא השושנתא שעל הפיטם שלמה מכל צדדיה וכל הפיטם מכוון באמצעו של האתרוג למעלה וכנגד העוקץ שלמטה:

איזהו 'הדר' שבלולב? -:

שיהיה לח וירוק מראשו לסופו בלי יבשות כלל; -:

שיהיה יפה במבנהו ובגידולו, זקוף וישר כשרביט בלי עקמומיות וכפיפות כלל, לא לצדדים ולא לפנים או לאחור; -:

שלא יהיה נקטם בראשו אפילו כלשהו; -:

שהתיומת העליונה והתיומות הסמוכות לה, לא יהיו פתוחות כלל אלא שלמות לגמרי עד חודן; -:

שלא יהיו העלים פרודים זה מזה כלל אלא שוכבים זה על גבי זה ונראים כגוף אחד, ורק בשעת הנענועים בלבד הם מתפרדים; -:

שחודו של הלולב יהא רק מתיומת אחת היוצאת משדרתו; -:

שמספר עליו הוא ששים ושמונה כמנין לולב, ולא פחות מששים כמנין האותיות שבברכת כהנים:

איזהו 'הדר' שבהדסים? -:

שיהו כל העלים לחים וירוקים, באין יבשות כלל; -:

שיהו העלים משולשים בכל קן וקן, ולא יהיה אחד נמוך ואחד גבוה. ושיהיו הקנים סמוכים זה לזה, עד שראשי העלים מן הקן שלמטה יגיעו לעוקצי העלים מן הקן שעל גביו, וכן באורך של שלשה טפחים עד ראשו של ההדס; -:

שלא יהיו העלים גדולים מדי ולא קטנים מדי אלא קרוב לשיעור של צפורן אגודל של אדם בינוני; -:

שראשי העלים זקופים ושוכבים על הקנה לכסותו; -:

שלא יהיה הקנה קטום בראשו כלל וגם העלים יהיו שלמים ולא קטומים בראשיהם; -:

שלא יהיו ענבי ההדס מרובים מן העלים; -:

שלא יהיו גדלים בהדס בדים קטנים בין העלים ברוב שיעור הדס, היינו ביותר מטפח ומחצה מארכו של ההדס; -:

שיהיה ארוך קצת יותר משיעורו:

איזהו 'הדר' שבערבות? -:

כל שהקנה של הערבה אדום, והעלה שלה צר וארוך, וראש העלה חלק ולא פגום כפגימות שבמשור; -:

שלא יהא נקטם ראש הקנה וגם העלה העליון הוא שלם בראשו; -:

שיהו העלים ירוקים ולחים באין יבשות כלל; -:

שתהא הערבה שלמה בכל עליה:

ואם מוצא ליקח ערבה הגדלה על שפת נחל דוקא, גם זה ענין שבהידור:

צד הידור שהוא שוה בכל ארבעת המינים - שלא יהא בעצים שגדלו שם, חשש של הרכבה בעץ ממין אחר, ולא גדלו בעציצים שלא היו נקובים בתחתיתם ומחוברים אל הקרקע:

פסולי המינים:

אף על פי שההידור בארבעה המינים הוא מתנאי המצוה, לא כל תנאי ההידור שנמנו למעלה מעכבים, אלא יש מהם שמעכבים ואם חסרו תנאים אלה פסולים; ויש שאינם מעכבים ואפילו חסרו, עדין לא יצאו מהידורם וכשרים:

ואלה עיקרי הדברים שפוסלים בארבעה המינים:

יבש שאינו מוציא שום לחות - פסול בכל ארבעה המינים, שאינו הדר כלל. ועוד, שהיבש הרי הוא כמת וכתוב (תהלים קטו): לא המתים יהללו יה. אבל יבשים כלשהו, כשרים:

גזול - פסול בכולם, שהרי היא מצוה הבאה בעברה, והכתוב אומר (ישעיהו סא):

אני ה' אהב משפט שנא גזל בעולה:

ואלה הפסולים המיוחדים לאתרוג בלבד:

אתרוג של ערלה או של שאר איסורי אכילה, קטן מכביצה, נקב עד חדרי הזרע אע"פ שאינו חסר, חסר אפילו משהו מגופו של אתרוג, נסדק, נקלף עורו ונחסר משהו בגוף האתרוג, עלו בו אבעבועות בשנים או בשלשה מקומות, ועל חוטמו - אפילו בכל שהוא, נשתנה מראהו (חום או שחור), נטל הפיטם או העוקץ, אתרוג העגול ככדור, אתרוג שלא נגמר בישולו ועדין ירוק כעשבי השדה, אתרוג הכבוש, התפוח והסרוח - פסול:

ואלה הפסולים המיוחדים ללולב:

קצרה שדרתו מארבעה טפחים, נקטם ראשו, נפרצו רוב עליו שאינם שוכבים על שדרתו של לולב, נחלקה התיומת העליונה ברובה, או אפילו במיעוטה ונראית כשתים, נסדקה השדרה ונראה כשני לולבים, קוצים בשדרה, עקום לפניו או לצדדין, כפופה שדרתו בראשה:

ואלו הפסולים המיוחדים להדס:

הדס השוטה ששלשת העלים אינם יוצאים בשוה ברוב שיעור גודלו, קצר משלשה טפחים, נשרו עליו ברוב שיעורו או בחציו, היו ענביו מרובין מעליו והענבים אדומים או שחורים, אבל ירוקים - כשר:

ואלו הפסולים בערבה:

קנה קצר משלשה טפחים, נקטם ראשה בקנה, עליה פגומים כמסור, או עגולים ואפילו הם חלקים, נדלדלו רוב העלים ותלויים למטה, נסדקו ונחלקו העלים או שנשרו רוב העלים:

וכשם שלולב הגזול פסול, וכן שאר המינים אם הם גזולים פסולים, כך הלולב וכל שאר ארבעה המינים השאולים אין יוצאין בהם ידי חובה, ודוקא ביום טוב ראשון, (ובחו"ל - אף ביו"ט שני), וכנזכר לעיל:

וכן מקלים בשאר הימים גם בהרבה משאר הפסולים:

אתרוג ולולב - תרשים:

הדס וערבה - תרשים:

נענועים:

אף על פי שעיקר מצות לולב היא הנטילה, וכיון שנטל ארבעת המינים לידו והגביהם ממקום הנחתם כבר יצא ידי חובתו - המצוה כהלכתה שיהא מנענע בלולב לשש קצוות העולם, כלפי ארבע רוחות השמים, כלפי מעלה, וכלפי מטה. ושלש פעמים הוא מוליך ומנענע ומביא בכל צד:

וענין נענועים אלה אמרו בגמרא: 'מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו'. כלומר, כל ענין וענין שארבעה מינים רומזים עליהם, הכל רומז על הקדוש ברוך הוא שברא את הכל ואין עוד מלבדו. ומצוה זו אין אנו עושים אלא לשמו בלבד:

ועוד אמרו שם: 'מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים'. לפי שבחג נדון העולם על המים והגשמים לכל השנה. וד' מינים הללו באים לרצות על המים והברכה היוצאת מן המים:

כיצד? האתרוג צריך למים יותר משאר פרות האילן; כפות תמרים גדלים בעמקים שיש שם רוב מים; ועל ההדסים נאמר: והוא עמד בין ההדסים אשר במצלה (זכריה א), שמימיה מרובים; וערבי נחל - כשמם. לפיכך אנו מנענעים לארבע הרוחות וכלפי מעלה וכלפי מטה ואנו מבקשים ממי שהוא זן ומפרנס את כל העולם כולו בטובו, ואומרים לפניו: כשם שאי אפשר לארבעה מינים אלה בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלי מים; וכשאתה נותן לנו מים, אל יבואו רוחות רעות לשחת את הברכה ולא ירדו עלינו טללים להזיק לה, אלא יבואו המים רק לברכה:

וכתבו חכמים אחרונים לפרש דברי חז"ל 'מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות' - היינו רצונות שבלב (על דרך הכתוב (משלי כה) איש אשר אין מעצר לרוחו - לרצונו). 'מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים' - הם חכמות ודעות חיצוניות שבמוח, שכמו שהתורה שבעל פה קרויה 'טל', עליה אמר הכתוב (דברים לב) תזל כטל אמרתי - כך זה לעומת זה ישנן חכמות חיצוניות הנקראות 'טללים רעים':

והיכן מנענעים? בשעה שמברכין על הלולב מנענעים. ואולם עיקרם של הנענועים בשעת אמירת ההלל. בהודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו שאומרים בתחילת הפרק ושאומרים בסוף ההלל לפני 'יהללוך', ובשעה שאומר אנא ה' הושיעה נא:

ומחלק את הנענועים בין תבות הפסוקים, שעל כל תבה מנענע לצד אחד או לשני צדדים, חוץ מבשעה שהוא מזכיר את ה' שאינו מנענע, מפני שהנענועים מפריעים את הכונה, והזכרת שם ה' צריכה כונה יתרה, ולפי שאין זה דרך כבוד להתנענע בשעה שמזכיר את שם ה' אלא עומד זקוף מפני מוראו כמו שנאמר (תהלים קמו): ה' זקף כפופים, ואומר (זכריה ב): הס כל בשר מפני ה':

ובסדר הנענועים יש שני מנהגים מקובלים ברוב תפוצות ישראל: מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה, מטה. או: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, מערב:

רמז לנענועים מן הנביאים - כמו שנאמר בדוד (שמואל - ב ו): ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים וגו' ובמנענעים וגו' ואמרו במדרש: 'זה לולב שאדם מנענע בו':

אמרו במדרש: אמרתי שתקחו את הלולב ותנענעוהו לפני. למה? שבשעה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים נענעתי את ההרים. שנאמר (תהלים קיד): ההרים רקדו כאילים. אף לעתיד לבא אני עושה כן וההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף:

ששה נענועים הם: בשעת ברכה על הנטילה, ב'הודו' ראשון שבהלל, (ובציבור - הקהל מנענע בכל פעם שעונה 'הודו', לשיטת הרמ"א), ב'אנא' - שתי פעמים, ושתי פעמים ב'הודו' אחרון שבהלל שכופלין אותו. ומנהג האריז"ל שלא לנענע ב'הודו' אחרון אלא פעם אחת ולא כשכופלין אותו:

ששה נענועים - כנגד ששה ימים שהלולב נטל בהם (ז' ימי החג מלבד שבת שבהם) וכנגד ששה קצוות העולם:

סמך לנענועים ב'הודו' וב'אנא ה' הושיעה נא' מן הכתוב בדברי הימים (א,טז): אז ירננו עצי היער וגו' (הרי נענוע. וגם רמז שמהתורה לולב נטל במדינה יום אחד ובמקדש שבעה - אז ירננו...) וסמוך לו: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ואמרו הושיענו וגו' (הרי הושיעה נא) ומפני מה מנענעין? מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ (שם) - אחר שיצאנו זכאים בדין בימי המשפט שעברו, מנענעים בשרביטו של מלך:

חיבוב מצוה:

אף על פי שאמרו חכמים: 'הידור מצוה עד שליש במצוה', כלומר, הבא לקנות דבר של מצוה, צריך להוסיף עד שליש מדמיה בשביל לקנות דבר מהודר, ויותר משליש אינו צריך - כבר נהגו ישראל לבזבז על מצוה זו של ארבעה מינים ממון הרבה. ממעיטים בצרכי עצמם ומרבים בהוצאות המצוה כדי לקנות אתרוג ולולב הדסים וערבות מן המהודרים והנאים ביותר, משום חיבוב שהם מחבבים מצוה זו:

וכל כך למה? מפני שכתבה תורה במצוה זו ענין ההידור בפרוש. ועוד שכתוב במצוה זו (ויקרא כג): ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, וכל מקום שיש שמחה יש אהבה, ובמקום שיש אהבה אין האדם מדקדק לומר, עד כאן אני חיב יותר איני חיב, אלא כל נפשו יתן באהבה שהוא אוהב לקדוש ברוך הוא וכל הון ביתו יתן באהבת מצוותיו:

שנינו במסכת סוכה: 'מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לרבי יהושע במתנה. נטלו רבי יהושע ויצא בו ונתנו לרבי עקיבא. נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל' וכו'; -:

'למה לו לומר שלקחו באלף זוז? להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם':

ארבעה זקנים אלה הלכו בשליחות מצוה. למען עמם וארצם נדדו הלכו מבתיהם ימים רבים קודם החג ולא היה ספק בידם להכין להם ארבעה מינים. כיון שבא החג, מטולטלים היו בספינה ופטורים היו מן המצוה הזו לגמרי, ומשום חביבות מצוה בלבד טרחו ומצאו לולב אחד שזכה בו רבן גמליאל מפני שנשיא היה ולקחו באלף זוז - להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם!:

מצוה שהיא חביבה ביד עושיה, קשה עליהם פרידתה. אף על פי שכבר עשאוה אין הם זזים ממנה כל שעה, וכן שנינו:

'תניא רבי אלעזר בר צדוק אומר, כך היה מנהגם של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע, הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו, נכנס לבית המדרש - משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שליחו. מאי קא משמע לן? להודיעך כמה היו זריזים במצוות':

אפילו מבזבז אדם הון רב על המצוות, יותר ממה שנצטוה, אין הוא מפסיד, שכבר אמרו חכמים: 'עד שליש - משלו, מכאן ואילך - משל הקדוש ברוך הוא'. כלומר, כל הוצאה יתרה שהוא מוציא על הידור מצוה למעלה מן השליש שהוא מחויב בו, לא משלו הוא מוציא אלא משל הקב"ה, שאם הוא מוסיף - מוסיפין לו מן השמים לפרנסתו. וכשמוסיפין מן השמים, התוספת מרובה מן העיקר:

בכל המצוות כך, קל וחומר למצות לולב שבפרוש אמרה בה תורה 'הדר' והרי הוא מצווה על ההידור כשם שהוא מצווה על עיקר המצוה. וכבר אמרו החכמים: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, וגם שכרו של המצווה ועושה גדול משכר שאינו מצווה ועושה:

רצונך לידע כמה גדול שכרם של עושי מצוה זו באהבה ובחביבות - מן המדרש שלפניך תדע:

אמר ר' אבא משכר 'לקיחה' אתה למד שכר 'לקיחה':

במצרים כתיב (שמות יב): ולקחתם אגדת אזוב, כמה היו דמיה של אגודה זו? ארבע פרוטות, והוא גרם לישראל לירש ביזת הים, ביזת סיחון ועוג, ביזת שלשים ואחד מלכים. לולב (שכתוב בו ולקחתם לכם וגו') שעומד על האדם בכמה דמים, וכמה מצוות יש בו - על אחת כמה וכמה!:

הידור מצוה ולא הידור הגוף:

הואיל רמצות לולב חביבה כל כך, וישראל קדושים נותנים עליה את נפשם ומבזבזים ממון רב עליה, וכיון ששכר עושיה כל כך גדול שזוכים לחיים בעולם הזה ובעולם הבא, לפיכך ראוי לו לכל אדם להזהר הרבה שיהא עושה אותה מצוה כתיקונה ומכון בה לשמו של הקדוש ברוך הוא בלבד, ולא יתכון בה חלילה לעשותה עטרה לעצמו ולהתהדר בה בפני אחרים, לומר להם בפיו או לחשוב כך בלב: ראו אתרוג זה שקניתי, שהדור הוא משלכם; לולב זה שלי יפה הוא יותר משלכם! כי היאך יקח מצוה גדולה שיש בה אהבת ה' ויעשנה עטרה לעצמו וקינטור לאחרים:

שכל מי שנכשל חס ושלום בדבר זה, הרי הוא מחליף עולם קים בעולם עובר, מניח כבוד ה' ועוסק בכבוד מדומה שלו ובא לידי גאוה וגבהות הלב ומאבד את עולמו, והכתוב אומר (משלי טז): תועבת ה' כל גבה לב. ולואי שיהו אתרוגו ולולבו פחות מהודרים, ולא יתהדר בהם בפני אחרים אלא מכון לשם מצוה בלבד:

כל המפנה לבו מהידור מצוה וחושב על הידור גופו, למי הוא דומה? לאדם שנותנים בידו כתב הורמנא, שאם ישתמש בו כראוי יוכל לבוא לראות ולראות פני המלך. כיון שרואה את הכתב שהוא מעוטר בציצים ופרחים נאים, מיד הוא מפנה לבו מן הכתוב בו והולך ומקשט בו את חלונו שיהא נראה מבחוץ. פלוני זה לבית המלך אינו זוכה לבוא, ולא עוד אלא שמעורר עליו כעסם של שרי המלכות שבאים ומקטרגים עליו לפני המלך, וסוף שהוא בא לידי בזיון ולידי עונש קשה. מה הבריות אומרים עליו? אוי לו לזה שנעשה כבודו - עלבונו!:

לכך אין טוב לו לאדם אלא ליחד את לבו לשם מצוה בלבד ולשם הידור מצוה ולא לשם הידור גופו:

בכל המצוות כך, וביותר במצוה זו שרבים באים בה לידי כשלון. וחסידים הראשונים מצאו בזה רמז נאה ודרשו נוטריקון בתבה זו של אתרג: אל תבואני רגל גאוה (תהלים לו); -:

וכאותו מעשה בצדיק אחד שהיה עני ביותר ונזדמן לו בערב החג אתרוג נאה מאד. והיה להוט אחריו לקנותו אלא שלא היה בידו אפילו פרוטה אחת לפרטה; ואפילו לצרכי סעודת החג לא היה לו:

מה עשה אותו צדיק? היו לו זוג של תפילין יקרים מאד מירושת אבותיו - אמר אותו צדיק: מצות תפילין כבר קימתי היום, ויעברו עלי עוד תשעה ימים עד שאתחיב בה עוד; וזו, מצות אתרוג, חובת היום היא, שאם לא אקנה את האתרוג היום היאך אקימנה כל ימי החג, לפיכך דין הוא שתדחה מצוה שתבוא לאחר זמן מפני מצוה שזמנה היום. הלך ומכר תפיליו וקנה בכל דמיהם את האתרוג הנאה הזה:

שמעה אשתו את המעשה, נתמלאה צער גדול בלבה על התפילין האלה. כיון שבאה לכלל צער, באה לכלל כעס וכעסה על בעלה שלא נתן לה כלום לצרכי החג; וכיון שבאה לכלל כעס באה לכלל חמה, ונטלה את האתרוג והפילתו על הארץ ופסלתו:

אמר אותו צדיק: תפילין - אין לי, אתרוג - אין לי, הגם כעוס אכעוס? - לא אכעוס!:

איזוהי מצוה לשמה? כל שאינה מביאה את עושיה לא לידי גאוה ולא לידי כעס ולא לידי כל מידה רעה אחרת, אלא מביאה לידי שמחה ולידי כל מידה טובה:

מצוה הבאה בהכשר ולא הבאה בעברה:

כל מצוה שבאה בהכשר היא מצוה ונעשית לאדם פרקליט טוב וגוררת מצוות אחרות וזוכה על ידה לכל טוב. אבל מצוה שבאה בעברה אינה מצוה אלא עברה, ונעשית לאדם קטגור ללמד עליו חובה וגוררת עברות אחרות ומאבד על ידה את עולמו:

לפיכך צריך להשמר הרבה מאד שלא יכשל חלילה בשום עוון של תרמית, וכל עוון אחר, בעת שבא לזכות במצוה גדולה זו של ארבעת המינים בחג:

שלא ישקר ולא יצער לשום אדם בעבורה, ולא יהיה לווה כסף בעבורה ויודע שלא יוכל לפרוע, או כל דבר אחר בדומה לאלה. כל שכן שצריך להשמר מפני הגזל שלא יקטוף את המינים מרשות שאינה שלו; שהגזל חמור מכל העוונות והוא מקטרג בראש כולם:

צא ולמד כמה הפליגו חכמים בענין זה של לולב הגזול:

אמר ר' לוי: מי שלוקח לולב גזול - למי הוא דומה? לליסטים שיושב על פרשת דרכים ומקפח לעוברים ושבים. פעם אחת עבר שם פקיד המלך לגבות מס של בני אותה מדינה, קם עליו הליסטים ושדדו ולקח ממנו כל אשר בידו. לימים נתפס אותו הליסטים והושם במאסר. שמע אותו הפקיד והלך אליו ואמר לו: השב לי מה שגזלת ממני ואני אלמד עליך זכות לפני המלך. אמר לו: מכל מה שקפחתיך אין לי כלום אלא שטיח זה שאני יושב עליו והוא שלך. לקח הפקיד את השטיח והלך. למחר הובא אותו הליסטים לפני המלך למשפט. שאל אותו המלך: יש לך אדם היודע ללמד עליך זכות? אמר לו: פקיד פלוני ילמד עלי זכות. שלח המלך לקרוא לו. אמר לו: יודע אתה זכות לאדם זה? אמר לו: יודע אני אותו מאז ששלחתני לגבות מסי המדינה והוא קם עלי וקפחני ולקח ממני כל מה שהיה לי, שטיח זה שהחזיר לי אתמול, מעיד עליו! כל מי שהיה שם, קראו עליו: אוי לו לזה שנעשה סנגורו קטגורו; -:

כך אדם לוקח לולב גזול לזכות בו, ואם היה גזול, הלולב צווח לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: גזול אני, חמוס אני! ומלאכי השרת אומרים: אוי לו לזה, שנעשה סנגורו - קטגורו!:

עוד בענין זה מספר הרוקח:

דוד המלך רומז בספר התהלים על ארבעת המינים שבחג שלא יהא בהם שמץ של גזל. כיצד? מאה שבעים וששה פסוקים אמר דוד המלך בפרק 'אשרי תמימי דרך' (פרק קיט שבתהלים) וכולם של חמש תבות או שש תבות או יותר, חוץ מארבעה פסוקים בלבד שיש בכל אחד מהם רק ארבע תבות בלבד. וארבעה פסוקים אלה רומזים על ארבעת המינים שבחג ואלה הם: בפקודיך אשיחה (תורה) ואביטה ארחתיך (מעשים טובים) - רמז לאתרוג:

ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי (מעשים טובים) - רמז להדסים:

סעפים שנאתי ותורתך אהבתי (תורה) - רמז ללולב:

קראתיך הושיעני ואשמרה עדתיך (אין תורה ואין מע"ט רק תפילה, ואשמרה - לעתיד) - רמז לערבה; -:

והנה ראה אף ראה, כל אותיות של אל"ף בי"ת נמצאים בפסוקים אלה חוץ מן האותיות גימ"ל זי"ן למ"ד. כלומר, אותיות גזל. ללמדך שבמקום שיש גזל אין ארבעת המינים שבחג, ובמקום שיש ארבעת המינים אין גזל:

רמזי לולב:

אדם נוטל לולב בחג ומברך עליו, הרי הוא מדבק עצמו בקב"ה ובמידותיו, בשלשת אבות העולם וביוסף הצדיק ובמידותיהם, בארבעת האמהות ובמידותיהן. שכן ארבעה מינים שבלולב רומזים עליהם, כמובא במדרש:

רבי עקיבא אומר:

פרי עץ הדר - זה הקב"ה שכתוב בו (תהלים קד): הוד והדר לבשת:

כפת תמרים - זה הקב"ה שכתוב בו (שם צב) צדיק כתמר יפרח:

וענף עץ עבת - זה הקב"ה שכתוב בו (זכריה א): והוא עמד בין ההדסים:

וערבי נחל - זה הקב"ה שכתוב בו (תהלים סח): סלו לרכב בערבות:

דבר אחר:

פרי עץ הדר - זה אברהם אבינו שהדרו הקב"ה בשיבה טובה וכו':

כפת תמרים - זה יצחק אבינו שהיה כפות על גבי המזבח:

וענף עץ עבת - זה יעקב אבינו; מה הדס זה רחוש (מרובה) בעלים, כך היה יעקב רחוש בבנים:

וערבי נחל - זה יוסף; מה ערבה זו, כמשה ויבשה לפני שלשת המינים, כך מת יוסף לפני אחיו:

דבר אחר:

פרי עץ הדר - זו אמנו שרה שהדרה הקב"ה בשיבה טובה וכו':

וכפת תמרים - זו אמנו רבקה; מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה קוצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע:

וענף עץ עבת - זו אמנו לאה; מה הדס דחוס בעלים כך היתה לאה דחוסה בבנים:

וערבי נחל - זו אמנו רחל, מה ערבה זו כמשה ויבשה לפני שלשת המינים, כך מתה רחל לפני אחותה:

ארבעה מינים כנגד ארבע כתות בישראל:

כל המקים מצות לולב כהלכתה ומכון בה כונותיה, זוכה ומביא שלום ואחדות בישראל ונוטע בלבו אהבה לכל אשר בשם ישראל יכונה, ומקרב עצמו ואת הכל תחת כנפי השכינה וגורם לשכינה שתתעלה ולשם ה' שיגדל כבודו. שכך דרשו החכמים במדרשם:

פרי עץ הדר - אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים; -:

כפת תמרים - אלו ישראל. מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים;-:

וענף עץ עבת - אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה; -:

וערבי נחל - אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; -:

ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדם אי אפשר. אלא אמר הקב"ה: יוקשרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו:

ואם עשיתם כך, באותה שעה אני מתעלה. זהו שכתוב (עמוס ט): הבונה בשמים מעלותו ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויים אגודה אחת שנאמר (בהמשך הפסוק):

ואגדתו על ארץ יסדה. לפיכך משה מזהירם לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו':

המטוהרים מעוונות זוכים לאחדות:

הנביא משבח את ישראל במידת מסירת נפש שבהם, שמפקירים עצמם באהבתם את ה'; ואף הקדוש ברוך הוא זוכר להם תמיד זכות זו, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב):

אלמלא היתה מידה זו טבועה בנפשות ישראל בכל דור ודור, לא היו מזכירין להם תמיד מה שזכו לו פעם אחת בלבד. אלא הקב"ה זוכר לישראל זכות זו לעולם, כי מידה זו להיות נמשכין אחר הקב"ה במסירות נפש גדולה, קבועה וקימת בלבות בני ישראל לעולם. אלא שאין ישראל זוכין לגלות בלבותם מסירות נפש לאהבה את ה', אלא ע"י אחדות והתכללות כל יחיד עם כלל האומה, כמו שנאמר אהבת כלולתיך, וכנאמר במתן תורה ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות יט) - כאיש אחד בלב אחד; -:

ובאמת גם האחדות מצויה בלב בני ישראל תמיד, לאהוב זה את זה ולהתקשר זה עם זה, אלא שהעוונות מבדילים ועושים מחיצות בינם לבין קונם ובינם לבין עצמם. והם שורש הפרוד שבבני ישראל. כיון שעבר עליהם יום הכיפורים ונטהרו מעוונותיהם, שוב יכולים להיות אחד בלי פרוד ובלי מחיצות מבדילות כלל. אז באים ימי החג ונמשכין אחר הקב"ה ללכת אחריו לסוכתו, באיזו זכות? בזכות אהבת כלולתיך, שמתאחדים ומתאגדים כל הכתות בישראל לאגודה אחת, לעשות רצון ה' בלב שלם ובאהבה, וזה מה שרמוז בארבעת המינים שבחג הסוכות:

כל עצמותי תאמרנה:

ארבעת המינים שבלולב רומזים גם על כל אבריו של האדם; וכשאדם נוטלם בחג ומברך עליהם לשם ה', הרי הוא כאילו משעבד את כל לבו וכל עצמותיו, ומראה עיניו, וכח דיבור פיו - הכל להשי"ת, ואומר לו: כולי נתון רק בך וכל שמחתי בחג הזה רק בך בלבד. וכל רושם של חטא ועוון שנשאר באדם שחטא באבריו ובחושיו וכחותיו, הכל מתכפר לו בזכות מצוה זו שעושה אותה באהבה וביראת שמו יתברך. וכך אמרו החכמים במדרשם:

כל עצמתי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים לה) - לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב. השדרה של הלולב דומה לשדרה של אדם, וההדס (עלה ההדס) דומה לעין והערבה (עלה הערבה) דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד, אין בכל האברים גדול מאלה, שהן שקולין כנגד כל הגוף, הרי - כל עצמתי תאמרנה:

ועוד אמרו בענין זה: למה באתרוג? שהוא דומה ללב, לכפר על הרהור הלב. ולמה בהדס? שהוא דומה לעינים, לכפר על סיקור העינים שנאמר (במדבר טו): ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ולמה בערבה? שדומה לשפתים, לכפר על ביטוי שפתים. ולמה בלולב? לומר לך: מה לולב זה אין לו אלא לב אחד, כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים:

כנגד שבעה רקיעים; כנגד כל התורה כולה:

גדול כח מצוה זו של ארבעת המינים בחג, שכל הנוטלם ומברך עליהם ומתפלל בהם, נפתחים לפניו כל שבעה הרקיעים ותפילתו מגעת עד כסא הכבוד, ורמז לדבר זה כתוב בספרים:

לולב - אחד; אתרוג - אחד; בדי הדס - שלשה; בדי ערבה - שנים, הרי שבעה בין הכל, כנגד שבעה הרקיעים:

שקולה מצות לולב למי שמקימה כהלכתה, כאילו קים כל התורה כולה מראש ועד סוף, וכאילו עשה כל תרי"ג מצוות. והיכן זה רמוז? בתורה רמוז:

התורה מתחילה באות ב' ומסתימת באות ל'. הנביאים מתחילים באות ו' וסוף כל הכתובים, אות ל'. הרי אותיות לולב שבהן מתחילים ובהן מסתימים כל עשרים וארבעה כתבי קדש:

אותיות אתרוג, גימטריא שלהן שש מאות ועשרה. צרף אליו שאר שלשה המינים - והרי מנין תרי"ג כנגד כל מצוות התורה:

מזבח כפרה:

אמרו בגמרא: 'כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן':

מה טעם השוו החכמים מצות ארבעת המינים למזבח כפרה? רמז נאה יש כאן:

אתרוג, לולב, הדס, ערבה - גימטריא של ארבעתם עולה אלף עשרים וארבעה. וכן במזבח היו אלף עשרים וארבע אמות מרובעות. כיצד? המזבח ארכו שלשים ושתים אמה, ורחבו שלשים ושתים. צא וחשוב: שלשים ושתים כפול שלשים ושתים - אלף עשרים וארבע. הרי שענינם של ארבעת המינים כענינו של מזבח הכפרה:

טעמים ורמזים שונים:

רמז ללולב שנטל בימין - כי לולב עולה בגימטריא ששים ושמונה וחכם עולה בגימטריא ששים ושמונה, וכתיב (קהלת י): לב חכם לימינו. (וכן גימטריא של ראשי תבות אלו - ששים ושמונה):

ועוד, לולב עולה בגימטריא אחת עם חיים - ששים ושמונה, לפיכך פסול בו היבש שהוא כמת:

לולב - לו לב. שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים:

למה מברכין על נטילת לולב, ולא על נטילת אתרוג וכו'? שהלולב הוא הגבוה מכל המינים שבאגודה, והתמר אף הוא מלך על כל אילני המאכל:

וחכמי הסוד אומרים: ההדס שעליו משולשין ובדיו שלשה, רומז לשלשה אבות; שתי הערבות - למשה ואהרן; הלולב - ליוסף; האתרוג - לדוד מלך ישראל:

ההדס רומז לשלשה אבות:

משה ואהרן - בדי ערבות:

יוסף ללולב חמדת לבבות:

דוד - לאתרוג כלה כלולה. (מתוך פיוט לסוכות, מנהג ספרד):

פרי עץ הדר - כנגד סנהדררי גדולה שהדורין בשיבה:

כפת תמרים - כנגד תלמידי חכמים שכופתים עצמם ללמוד תורה:

ענף עץ עבת - כנגד שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבים לפני הסנהדרין:

ערבי נחל - כנגד ב' סופרי הדינים:

פרק שביעי - חג הסוכות

חג הסוכות

אחרי ימי הדין, התשובה והכפרה, שהם ראש השנה ויום הכיפורים והימים שבינתים, באים ימי החגים, שהם ימי שמחה והלל; וסימנך: ולישרי לב - שמחה (תהלים צז); כלומר, לאחר שמישרין את הלב על ידי תשובה בראש השנה ויום הכיפורים, זוכים לשמחה בחג הסוכות:

בחמשה עשר בתשרי מתחילים החגים הנמשכים שמונה ימים, כמו שכתוב בתורה (ויקרא כג):...בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה'; ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו; שבעת ימים תקריבו אשה לה', ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם, והקרבתם אשה לה', עצרת הוא, כל מלאכת עבדה לא תעשו:

שבעת הימים הראשונים נקראים חג הסוכות, לפי שבימים אלה מצווים לשבת בסוכה:

היום השמיני נקרא 'עצרת', ולפי שהוא היום השמיני נקרא גם 'שמיני עצרת':

היום הראשון והשמיני הם ימי חג, ובהם אסורים במלאכת עבודה - פרט למלאכות שהן לצורך אוכל נפש. ששת הימים שבינתים הם ימי 'חול המועד' (ובחו"ל - רק חמשה ימים, ראה להלן), ומותרים בהם במקצת מלאכות, כמו שיתבאר אי"ה להלן בעמוד רכא ואילך:

יום טוב שני של גלויות: כל ימי מועד וחג הנזכרים בתורה הם של יום אחד בלבד וכך עושין אותם בארץ ישראל - יום אחד; אבל בחוץ לארץ עושין אותם של שני ימים, חוץ מראש השנה שאפילו בארץ ישראל עושים אותו שני ימים, מפני הטעם שנזכר במקומו; וחוץ מיום הכיפורים שאפילו בחוץ לארץ, אין עושין אותו אלא יום אחד בלבד, מפני הטעם שיאמר להלן:

נמצא שיתרים ימי החג הנעשים בחו"ל על ימי החג שבא"י - חמשה ימים: יום טוב ראשון של פסח, יום טוב אחרון של פסח, חג השבועות, יום טוב ראשון של סוכות ושמיני עצרת - הרי חמשה ימים טובים מן התורה שבארץ ישראל נעשים של יום אחד, ובחו"ל - של שני ימים:

יום הראשון שמכל שני ימי החג הנ"ל, נקרא 'יום טוב' סתם, או 'יום טוב ראשון' והוא מן התורה. והיום שלמחרת שנוהג בחוץ לארץ נקרא 'יום טוב שני של גלויות', או 'יום טוב שני', והוא מדברי סופרים:

ולמה צוו חכמים לעשות יום טוב שני של גלויות? -:

לפי שכשהיו בית דין שבירושלים מקדשים את החדשים על פי עדים שהעידו שראו את הירח החדש, ושלחו שליחים להודיע באיזה יום נתקדש החדש בשביל שידעו לחוג את חגיהם שבאותו חדש; לא יכלו השליחים להגיע לכל מקום. לכן היו הגלויות הרחוקות עושות שני ימים טובים מספק: שמא קדשו בית דין את החדש לסוף עשרים ותשעה יום מן החדש שעבר, או לסוף שלשים יום, והיו נוהגים בשני ימים טובים אלה קדושה שוה:

אבל יום הכיפורים לא נהגו אלא יום אחד ולא התענו שני ימים, מפני הסכנה של פיקוח נפשות; וסמכו על הקביעה שברוב השנים, שקדשו בית דין את תשרי לסוף עשרים ותשעה ימים של אלול:

ואע"פ שבטל אחרי כן קידוש החדש על פי עדים וקבעו את המועדים לפי חשבון קבוע מראש לכל השנים, לא שינו הגלויות ממנהג אבותיהם ונהגו שני ימים טובים כמו בזמן שקדשו את החדשים על פי הראיה; ובני ארץ ישראל נשארו גם הם במנהגם הקודם לעשות את המועדים יום אחד, חוץ מראש השנה שעושים אותו יומים אפילו בארץ ישראל, וכנזכר במקומו:

כל דיני יום טוב ראשון נוהגים בחוץ לארץ גם ביום טוב שני חוץ מקבורת מתים ודיני חולה שאין בו סכנה שמקילין בהם ביום טוב שני כמבואר בפוסקים, לפי שהוא מדברי סופרים, ואין מקילין ביום טוב ראשון מפני שהוא מן התורה:

וכל העובר על דברי סופרים במקום שלא התירו, כעובר על דברי התורה, שהרי אמרה תורה (דברים יז): לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:

שבע מצוות החג:

אין לך מעוטר ומשופע במצוות ובקרבנות כחג הזה: סוכה, ארבעה מינים של לולב שהן מצוות מן התורה; ניסוך המים שהוא הלכה למשה מסיני; ערבה בהושענא רבה שהוא מנהג הנביאים; ותוספת ציווי על שמחה שגם הוא מן התורה, ככתוב (דברים טז):

ושמחת בחגך... והיית אך שמח, וכן נאמר לענין מצות הלולב (ויקרא כג): ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, לפיכך אנו קורין אותו בתפילה: 'זמן שמחתנו':

כך אמרו חכמים: 'שבע שמחות את פניך, נעמות בימינך נצח (תהלים טז) - אל תהי קורא כן, אלא 'שבע שמחות', אלו שבע מצוות שבחג, ואלו הן: ד' מינים שבלולב, וסוכה, חגיגה (קרבן חגיגה), ושמחה (קרבן שלמים לשמחה):

מהו נעמות בימינך נצח? אמר ר' אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדין, ואין אנו יודעין מי נצח, אלא מי שנושא שרביט בידו (בצאתו מלפני הדיין) אנו יודעים שהוא המנצח. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה ואין אנו יודעים מי נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעים שישראל הם המנצחים':

ומה הוא ניצוחם של ישראל? שיצאו זכאים בדין ונמחלו להם עוונותיהם מכל השנה, והרי הם בנים למקום וחביבים עליו כבתחילה; נושאים את שרביט המלך, עושים מצוותיו ושמחים בכל גזרותיו; יושבים בסוכה, לוקחים ארבעה מינים, מנסכים מים על גבי המזבח כמצותו, ושואבים מים בששון, ונוטלים ערבה בהושענא רבה, ומביאים קרבנות, ומקריבים עולות לרצות את קונם ולכפר על עצמם ועל כל העולם כולו. גומרים שבעת ימי החג - אינם רצים לבתיהם אלא נעצרים לפני מלכם וחוגגים לפניו יום שמיני ושמחים בו ובתורתו אשר בחר בהם מכל עם ונתן להם תורתו:

עסוקים במצוות:

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ וגו' (ויקרא כג) - 'ראשון לחשבון עוונות':

בנוהג שבעולם אדם יוצא זכאי בדין, זחה עליו דעתו ולבו שמח הרבה; אוכל ושותה ומבלה בנעימים ופורק מעליו מקצת מיגיעו; אבל ישראל אינם כן, אלא כיון שיצאו זכאים בדין אחר יום הכיפורים, מיד מתחילים להתיגע במצוות אלקיהם ואינם פנויים לשמחה עד שבא חג הסוכות בחמשה עשר לחדש השביעי:

כל אותם ארבעה הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, עוסקים בסוכותיהם ובלולביהם ובשאר מצוותיהם ואינם באים לידי חטא. ואף הקדוש ברוך הוא אינו בא עם ישראל בחשבון עוונות על אותם הימים כיון שהם טרודים במצוותיו. ואיזהו 'ראשון לחשבון עוונות' של ישראל? זה יום חמשה עשר בתשרי. יום שמלא מצוות כרימון:

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' - זה יום חמשה עשר - ואתה אומר ביום הראשון? וכו', משל למדינה שחיבת קנס למלך והלך המלך לגבותו. בתוך עשרה מיל (קרוב למדינה) יצאו גדולי המדינה וקלסוהו למלך - ויתר להם שליש מן הקנס; בתוך חמשה מילין יצאו בינוני המדינה וקלסוהו - התיר להם עוד שליש; כיון שנכנס למדינה יצאו כל בני המדינה אנשים ונשים וטף וקלסוהו - והתיר להם הכל. אמר להם המלך: מה שהלך הלך - מכאן ולהבא נתחיל חשבון חדש; -:

כך, בערב ראש השנה, גדולי הדור מתענין והקב"ה מתיר להם שליש מעוונותיהן. ומראש השנה ועד יום הכיפורים, היחידים מתענין והקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש מעוונותיהן. וביום הכיפורים כולם מתענין אנשים ונשים וטף, והקב"ה אומר להם לישראל, מה שהלך הלך, מכאן ולהבא נתחיל בחשבון; -:

ומיום הכיפורים עד החג, כל ישראל עסוקין במצוות, זה עוסק בסוכתו, וזה בלולבו, וביום טוב הראשון של חג, כל ישראל עומדין לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה, ואומר להם: מה שהלך הלך, מעכשו נתחיל חשבון חדש. לפיכך משה מזהיר לישראל: ולקחתם לכם (כלומר, לטובתכם) ביום הראשון:

אשריהם ישראל, שכך הם טובלים במצוות. בא המקטרג לבקש עוונם, והרי הוא מוצא אותם שהמצוות מקיפות אותם מכל צד. ידיהם מצוות מלאו, לולב ואתרוג; פיהם מלא הלל ותשבחות לשמו של הקב"ה, לבם מלא רינה ושמחה לפני ה' אלקיהם, וכל שאר אבריהם וגידיהם וכל גופם - בסוכתו של מלך מלכי המלכים קבעו להם דירה, ובצלו הם חוסים כולם, בצלא דמהימנותא, בצל אמונתו:

משל למלך שאמר לבלשיו: צאו ובלשו בבית פלוני אם לא הבריח את המכס, ואם לא עבר על שאר גזרותי. הלכו ומצאו כל הבית מלא דורונות עבור המלך ומכינים שם סעודה שמנה לכבודו. חזרו ואמרו למלך: פלוני זה - אוהבך הוא, אין הוא עובר על גזרותיך אלא טורח כל היום רק לכבודך. אשריו לזה שנעשו קטגוריו - סנגוריו!:

לפיכך משה מזהיר את ישראל ולקחתם לכם ביום הראשון, בראשון לחשבון עוונותיכם. בסכת תשבו וגו':

ערב החג והדלקת נרות:

לא יאכל אדם בערב סוכות לפנות ערב, ואין לקבוע סעודה החל משעה עשירית של היום (לפי חשבון חלוקת היום לשתים עשרה - 'שעות זמניות'), ויש אוסרים סעודה קבועה החל מחצות היום, כדי שיאכל בלילה סעודת החג בסוכתו, אכילה לתיאבון:

מדליקין נרות יום טוב בלילה הראשון בסוכה ומברכין על ההדלקה שתי ברכות:

'להדליק נר של יום טוב', ו'שהחינו' (ויש שאינן נוהגין לברך 'שהחינו' בהדלקת נרות ויוצאין בברכת שהחינו שבקידוש). ואם יום טוב ראשון חל להיות בשבת, מדליקין קודם חשכה ומזכירין בברכה הראשונה שבת ואחר כך יום טוב. ויש מהדרין להדליק נרות קודם שקיעת החמה ביום טוב גם כשחל בחול:

אם הסוכה אינה מוגנת מפני רוחות פרצים, נכון שלא להשאיר שם בשבת את הנרות כשהם דולקים, אלא מיד לאחר שהאשה ברכה על הנרות בסוכה, יהא אחד מוציאם מן הסוכה ומכניסם לבית, אבל לא האשה; שכיון שהאשה ברכה על הנרות הרי קבלה עליה קדושת שבת ואסור לה לטלטל אותם מדין מוקצה. ויש פוסקים שתדליק בבית, ויהו הנרות ארוכים שיוכלו להנות מאורם בלילה:

וכדין הדלקת הנר ביום טוב ראשון, כך דין הדלקת הנר ביום טוב אחרון שהוא 'שמיני עצרת' אלא שביום טוב אחרון מדליקין נרות יום טוב בבית ולא בסוכה, כבשאר המועדים:

וכדין יום טוב ראשון כך דין יום טוב שני של גלויות בחוץ לארץ, שמברכין על ההדלקה שתי ברכות, 'להדליק' ו'שהחינו':

הישיבה בסוכה:

כתוב בתורה (ויקרא כג): בסכת תשבו שבעת ימים, וקבלו חכמינו זכרונם לברכה, שפרוש תשבו - תדורו. אמרה תורה שידור בסוכה שבעת ימים כמו שהוא דר בביתו כל השנה:

הכיצד - אוכל כל סעודותיו בסוכה, ושותה בה שתיותיו, ומספר עם חבריו; ואם נזדמנה לו תפילה ביחידות מחוץ לבית הכנסת, אינו מתפלל אלא בה, מלבד אם יש שם דברים המפריעים כונתו. וכן כל שאר מעשיו של כבוד, אינו עושה אלא בסוכה, כי שם דירתו בכל שבעת ימי החג; אלא שמפני קדושתה של הסוכה ראוי לאדם להשתדל שרוב עסקיו שהוא עוסק שם, יהיו בתורה ובדברי קדושה ובדברי מצוה ומענין החג ומצוותיו. כך אמרו חכמים חג הסכות שבעת ימים לה' - מלמד ששם שמים חל על הסוכה:

אסור לאכול אכילת קבע מחוץ לסוכה. ואיזוהי אכילת קבע? האוכל לחם בכשיעור ביצה ומשהו, או אוכל עוגות בכשיעור זה. ולדעת פוסקים אחרים, אינו חיב לאכול בסוכה עוגות אלא אם קבע עליהם סעודה. וכן הקובע סעודה על תבשיל העשוי ממיני דגן, וי"א אף הקובע לו לישב לשתות יין, או שקבע לשתות בחברותא יין, בירה, או שאר משקין עם אורחיו, חיב לאכול ולשתות בסוכה. אבל אכילת ארעי, כגון אכילה כשיעור ביצה מצומצם ואכילת פרות אף יותר מכביצה ושתית מים, או ששותה יין ושאר משקים באקראי שלא בקביעות - פטור מסוכה. אלא שכבר נהגו הרבה להחמיר שלא לאכול אפילו אכילת ארעי חוץ לסוכה. והמחמיר על עצמו שלא לשתות חוץ לסוכה אפילו מים, תבוא עליו ברכה:

האכילה בסוכה בלילה הראשון (ובחו"ל גם בלילה השני) היא חובה, ואין אדם רשאי לומר: איני אוכל ואיני יושב בסוכה, אלא נכנס לסוכה ומקדש ומברך 'לישב בסוכה' ו'שהחינו':

לא יאכל אדם בלילה הראשון בסוכה, עד שיהא ודאי לילה, כלומר, אחרי צאת הכוכבים, ולא יאחר אחר חצות. וחיב לאכול לפחות כזית פת, ולא ישהה באכילת ה'כזית' יותר מ'כדי אכילת פרס'. ולכתחילה ראוי לאכול פת בכשיעור ביצה ועוד:

יורדים גשמים בלילה הראשון, אם הוא משער שהגשמים יפסקו לאחר שעה או שעתים חיב להמתין. ואם רואה שלא פסקו הגשמים מלירד, או משער מלכתחילה שלא יפסיקו, נכנס לסוכה ומקדש ומברך 'שהחינו' ואינו מברך 'לישב בסוכה', ונוטל ידיו ואוכל כזית וגומר סעודתו בבית. פסקו הגשמים קודם ברכת המזון, חוזר לסוכה ומברך לישב בסוכה ואוכל שם פת בכשיעור ביצה ועוד, ומברך ברכת המזון. פסקו הגשמים לאחר שברך כבר ברכת המזון, הולך לסוכה ונוטל ידיו שנית מברך המוציא ולישב בסוכה ואוכל פת כביצה ועוד, ומברך ברכת המזון:

כל שאר הימים אין הסוכה עליו חובה אלא כשרוצה לאכול אכילת קבע, ואינו חיב לקבוע סעודה כדי לאכלה בסוכה:

חמורה השנה בסוכה יותר מן האכילה, שמצד הדין אפילו שינת ארעי חיבת בסוכה ואין מקילין בדבר זה אלא במקום שאי אפשר כגון הסובלים מצינה בלילה. ואין לך יפה מזה שבונה לו סוכה טובה שיכול לדור שם ולישון שם עם בני ביתו כדרך שהוא רגיל בביתו כל ימות השנה:

חולה פטור מן הסוכה, אפילו אין בחוליו סכנת נפשות. וגם משמשיו, אם הוא צריך להם, פטורין מן הסוכה בשעה שהוא צריך להם. אבל חולה שיש בו סכנה, משמשיו פטורין מן הסוכה בין הוא צריך להם באותה שעה ובין אינו צריך להם עכשו:

נשים פטורות מן הסוכה, אבל אם אוכלות בסוכה הרי הן מברכות 'לישב בסוכה'. והפוסקים כשלחן ערוך אוסרין על הנשים לברך, כיון שהאשה פטורה מן המצוה. קטנים פטורים מן הסוכה, אבל האב חיב לחנך את בנו משעה שאינו צריך לאמו, כלומר כבן חמש ומעלה, שיאכל בסוכה:

ברכות החג:

הנכנס לסוכה בלילה הראשון של חג, נוטל כוס יין בידו ומברך ארבע ברכות. ברכה ראשונה על היין, שניה על קידוש היום, שלישית 'לישב בסוכה', וברכת 'שהחינו' בסוף, ושותה רוב רביעית, (שיעור הכוס לקידוש: רביעית הלוג - בערך גרם, וי"א: ), ונוטל ידיו על הפת ואוכל סעודתו:

ושאר כל סעודותיו שעושה בסוכה בשבעת ימי החג ואין בהן קידוש, אפילו שותה יין לפני הסעודה, אינו מברך לישב בסוכה אלא לאחר שנוטל ידיו ומברך המוציא, וקודם שטועם הוא מברך לישב בסוכה. ויש מקדימין ברכת 'לישב בסוכה' ל'המוציא'. ויש שנוהגים לברך 'לישב בסוכה' על היין בכל ימי החג אם שותהו שתיה של קבע:

כל מצוה שאינה תדירה אלא באה לפרקים, מברכין עליה בשעת עשיתה הראשונה ברכת 'שהחינו'. וכן מברכין 'שהחינו' בכל חג ומועד על עיצומו של יום, כיון שבא מזמן לזמן. ולכך מברכין אותה בשעת הקידוש, שהרי על קידוש היום היא באה. ואולם בשעת קידוש היום בלילה הראשון של חג, חיב לברך 'שהחינו' על שני דברים, על קידוש היום ועל מצות ישיבה בסוכה. אף על פי כן אינו מברך אותה פעמים, אלא פעם אחת בלבד ומכון בשעת הברכה שהוא מברך 'שהחינו' גם על קידוש היום וגם על הישיבה בסוכה:

הברכות שהוא מברך בלילה הראשון (ובחו"ל גם בלילה השני) על קידוש היום ושהחינו, כיון שברך אותן פעם אחת שוב אינו מברך כל שבעת ימי החג, שאין קידוש היום ושהחינו אלא בשעת התקדש החג ובתחילת עשית המצוה. אבל ברכת 'לישב בסוכה' אינה כן, אלא בכל פעם שנכנס לסוכה בארבע עשרה סעודותיו שהוא אוכל בסוכה בשבעת הימים, הרי הוא מברך 'לישב בסוכה' על כל סעודה וסעודה:

בענין ברכה זו, 'לישב בסוכה', נחלקו דעות הפוסקים, ויש מהם שמחמירים בענין זה הרבה מאד ואומרים שכל אימת שנכנס אדם לסוכה, בין שלו ובין של חברו, בין שנכנס לאכול ובין שנכנס סתם, לעולם חיב לברך 'לישב בסוכה' ואפילו מאה פעמים ביום:

ויש מן הפוסקים שסוברים שאין חיב אדם לברך לישב בסוכה אלא פעמים ביום בכל שבעת ימי החג: בסעודת הבוקר מברך לישב בסוכה, והוא, שאכל פת בכשיעור ביצה, ומכון לפטור בה כל סעודותיו וכניסותיו לסוכה שלו כל היום עד שיכנס לסוכה לאכול בה סעודת קבע אחרת. וכן הוא פוטר בברכה שבסעודתו את השנה בסוכה, שגם היא מעיקרי מצות ישיבה בסוכה. ויש לו לכל אדם לנהוג בענין זה כמנהג שנהגו אבותיו ורבותיו:

הרי שנצטוינו על אכילת מצה שבעת ימים, ונצטוינו על הישיבה בסוכה שבעת ימים, למה אין מברכין 'על אכילת מצה' אלא בלילה הראשון בלבד, ו'לישב בסוכה' מברכין כל שבעת הימים? -:

אלא טעם הדבר, לפי שחיוב אכילת מצה אינו אלא בלילה הראשון בלבד, ושאר הימים רק איסור של אכילת חמץ יש ולא חוב של אכילת מצה, ואם רוצה להשביע עצמו בפרות בלבד, ואינו אוכל לא חמץ ולא מצה, רשאי. והואיל ואין אכילת מצה חובה בשאר ימי הפסח, לכן אין מברכין עליה; -:

אבל הישיבה בסוכה היא מצוה בכל ימי החג, וכפשוטו של המקרא: בסכת תשבו שבעת ימים (מה שאין כן שבעת ימים מצות תאכלו נאמר רק לגבי איסור חמץ כמו שדרשו חז"ל), ועוד כיון שמצות שנה בסוכה היא מעיקרי מצות הישיבה בסוכה, ואין אדם יכול למנוע שנה מעצמו שבעה ימים, הרי זה כאילו כתבה תורה לישב בסוכה כל שבעת הימים שהרי אינו יכול לומר: לא אישן ולא אשב בסוכה, לכך מברכין 'לישב בסוכה' כל שבעת ימי החג:

שכח ולא ברך 'לישב בסוכה', אם לא גמר אכילתו, מברך עתה ואוכל עוד כזית פת:

הנכנס לסוכה כל שבעת ימי החג, טוב שיאמר בפיו: הנני מוכן ומזומן לקים מצות ה' שצונו לישב בסוכה ככתוב בתורה בסכת תשבו שבעת ימים:

אושפיזין עילאין:

כתוב בספר הזהר הקדוש:

'ישראל שיוצאים מבתיהם ונכנסים לסוכה לשמו של הקדוש ברוך הוא, זוכים שם ומקבלים פני שכינה, וכל שבעת הרועים הנאמנים יורדים מגן עדן ובאים לסוכה, ונעשים להם אושפיזין'. כלומר: אורחים, להסב עמהם בסוכה:

ושבעת אורחים (אושפיזין) אלה שהם: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, ודוד (ויש מקדימין משה ואהרן ליוסף) - יושבים עם כל ישראל בסוכותיהם בכל שבעת ימי החג, אלא שבכל יום, אחד מהם בא בראש כולם ושאר האושפיזין באים עמו:

ביום הראשון - אברהם אבינו נכנס ראשון, ועמו: יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד:

ביום השני - יצחק אבינו נכנס ראשון, ועמו: אברהם, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד:

ביום השלישי - יעקב אבינו בראש האושפיזין, ועמו: אברהם, יצחק, משה, אהרן, יוסף ודוד:

ביום הרביעי - משה רבינו ראשון, ועמו: אברהם, יצחק, יעקב, אהרן, יוסף ודוד:

ביום החמשי - אהרן הכהן בראש, ועמו: אברהם, יצחק, יעקב, משה, יוסף ודוד:

ביום הששי, יוסף הצדיק נכנס ראשון, ועמו: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ודוד:

ביום השביעי, יום הושענא רבה, דוד המלך הוא ראש האושפיזין, ועמו: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ויוסף:

(וכבר נאמר לעיל שאחרים משנים מן הסדר הזה ומקדימין יוסף הצדיק למשה ואהרן):

לכך נהגו ישראל, שכשנכנסים לסוכה וקודם שיושבים לשלחן, מזמינים את האושפיזין דרך כבוד, ואומרים: 'עולו אושפיזין' וכו', 'אזמן לסעודתי אושפיזין עלאין (אורחים נעלים) אברהם, יצחק, יעקב וכו'. בבקשה ממך - וקורא בשם אורח היום - שישבו עמי ועמך כל אושפיזי עילאי' - ומונה את שמות כל שאר ששה האושפיזין הבאים עם אורח היום:

מנהג אצל הספרדים, שמכינים כסא נאה בסוכה ופורסים עליו מפה יפה ומניחים עליו ספרים קדושים, ואומרים: 'זה כסא של אושפיזין'. וכן מדליקים נר לכבוד האושפיזין:

סדר האושפיזין:

הרי שאמרנו כי שונים המנהגים בסדר האושפיזין, הללו מקדימים את יוסף לפני משה ואהרן, כסדר תולדותם; והללו מקדימים את משה ואהרן לפני יוסף על פי דרך האריז"ל בחכמת הנסתר:

ואומרים משמו של הצדיק ר' חיים מצאנז אסמכתא לסדר האושפיזין לפי מנהג האריז"ל להקדים משה ואהרן לפני יוסף - שלפי הסדר הזה יוצאים בכל שנה האושפיזין של משה ביום שחל בו ז' אדר הקודם לו, והוא יום פטירתו של משה רבינו עליו השלום (וכן יוצא באותו יום בשבוע, ל"ג בעומר, הילולא דרשב"י); וכן האושפיזין של אהרן הכהן לפי מנהג זה - ביום שחל בו ר"ח אב באותה שנה, והוא יום פטירתו של אהרן הכהן ע"ה:

וכך גם יום הושענא רבה, שדוד המלך בא בו בראש האושפיזין, לעולם הוא חל ביום שחל חג השבועות הקודם - יום פטירתו של דוד המלך ע"ה:

וזה על דרך שאמרו ז"ל: 'גדולים הצדיקים במיתתם יותר מבחייהם', ואף יום הפטירה של הצדיקים גדול משאר ימיהם וכשהם מזדמנים לאושפיזין - ביום הפטירה מזדמנים:

האושפיזין, רועים לישראל:

שמחים ישראל באבות העולם אורחיהם. וכשם שישראל שמחים באורחיהם, כך הם שמחים בישראל בניהם, שרואים את עדריהם הולכים בעקבותיהם, בעקבות הרועים. שאין שמחה גדולה לאב מבשעה שהוא רואה בניו הולכים בדרכיו:

באברהם, מה הוא אומר (בראשית יב) - לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך - אף ישראל בניו יוצאים היום מדירותיהם של קבע ובאים לדירות ארעי כאשר צוה אלקיהם:

ביצחק, מה הוא אומר (שם כו) - ויהי רעב בארץ וגו' וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה וגו' וישב יצחק בגרר, בגלות - אף ישראל בניו מטלטלים ונרדפים מגלות לגלות ואינם מהרהרין אחר הקדוש ברוך הוא; ואפילו יושבים שלוים בבתיהם, הם עוזבים את בתיהם והולכים אחר גזרותיו של הקב"ה ויושבים בסוכה:

ביעקב, מה הוא אומר (שם כח) - קום לך פדנה ארם. אחר שחזרה אליו הבכורה, וזכה לברכה, לא נהנה מן הבכורה ולא מן הברכה, וילך ויעבוד את לבן עבודת עבד עשרים שנה; שכך עלה ברצון המקום, ולא הרהר אחר מידותיו - אף ישראל בניו באספם את תבואת הארץ אין שמחתם בברכת האסיף בלבד אלא הולכים אחר אלקיהם לשמוח בו:

ביוסף, מה הוא אומר (תהלים קה) - לעבד נמכר יוסף. ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו. והוא שמר אמונתו בגלותו כבבית אביו - אף ישראל בניו שומרים אמונים לאביהם שבשמים, והרי הם חוסים עתה בצל אמונתו:

במשה ואהרן, מה הוא אומר (שם עז) - נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן וגו' (ושם עח): ויסע כצאן עמו וינהגם כעדר במדבר - אף כל ישראל לדורותיהם לא סרו מדרכם ואם יתן להם איש כל הון ביתו באהבה שהם אוהבים לקדוש ברוך הוא, בוז יבוזו לו; שאין להם לא מבטח, ולא מעוז, אלא בצל אמונתו של הקב"ה בלבד:

בדוד, מה הוא אומר (שם סג) - מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה, אלקים, אלי אתה אשחרך, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. אפילו במדבר, לא היה לו צמאון למים ולא רעבון ללחם, אלא כל צמאונו ורעבונו אך לה' לבדו ולקרבתו - אף ישראל בניו, אך קרבת אלקים להם טוב; לא בית ולא מעון, לא כבוד ולא גאון, ואין שמחה לפניהם כבשעה שעוזבים כל מנעמי העולם ויוצאים לחסות בצלא דמהימנותא, בצל אמונתו של הקדוש ברוך הוא וברוך שמו:

אשרי הבנים ששמחים בהם אבותיהם, אשרי האבות שכך רואים את בניהם!:

האושפיזין הרועים לכל העולם:

גולה אחר גולה הלכו אבות העולם, ולא הגיעו אל המנוחה והנחלה אלא אחר עמל ותלאה רבה. אברהם יצא מאור כשדים לחרן, ומשם לארץ כנען, וחזר לחרן, ובא שנית לארץ כנען, וירד מצרימה וכו'. יצחק גר בפלשתים. יעקב ברח לשדה ארם וירד מצרימה הוא ובניו. יוסף נמכר לעבד בארץ לא לו, לחרפה ולשבי. משה ברח למדין והוא ואהרן אחיו נהגו בעמם ארבעים שנה במדבר ולא זכו להכנס לארץ חמדה. דוד בורח למדבר, לגת ולמואב ואין לו מנוח מפני המלחמות; -:

מלך כל העולמים, נותן חיים חן וחסד לכל באי העולם, כלום חסר בבית המלך שיתן מנוחה ונחלה לידידיו אוהביו, ולמה טלטלם ממקום למקום באין מנוחה?:

אלא לכך טלטלם על פני עמים וארצות הרבה, כדי שיהיו באים בכל מקום וזורעים שם אורותיהם ומשפיעים טובה וברכה על כל העולם כולו. אברהם שופע מידת החסד, יצחק מידת הגבורה, יעקב מידת התפארת, יוסף מידת הקדושה, משה ואהרן ממלאים כל חלל העולם נצח והוד, זה בתורתו וזה בכהונתו, ועושים מדבר שממה לבאר מים חיים שמהם ישתו כל באי העולם לכל דורותיהם תורה ועבודה של אמת. אף דוד המלך נוטע בעולם זרע אמת של מלכות שמים שתכון על פני כל הארץ, ומברכתם יבורך כל העולם:

רועים נאמנים אלה, מאומה אינם צריכים בשביל עצמם. וכל מי שאינו רודף אחר צרכי עצמו - את כל העולם כולו מוסרים בידו:

לפיכך זכה אברהם ועשאו הקדוש ברוך הוא אב המון גוים (בראשית יז):

יצחק - והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (שם כו):

יעקב - יעבדוך עמים וישתחו לך לאמים (שם כז):

יוסף - ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ (שם מב):

משה - יצב גבלת עמים למספר בני ישראל (דברים לב):

אהרן - כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן, זקן אהרן וגו' כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם (תהלים קלג):

דוד - אף אני בכור אתנהו, עליון למלכי ארץ (שם פט):

עכשו באים בני בניהם של אבות עולם אלה, ושמחים בחג הסוכות לפני ה' אלקיהם ואומרים לפניו: רבונו של עולם, אנו אין לנו חפץ לא בבית ולא בתבואת השדה אלא כל חפצנו וישענו בך בלבד. כיון שזוכים לשמחה טהורה זאת, הרי נעשים מקור הברכה לעצמם ולכל העולם כולו, ובזכותם יורדים שפע וברכה על כל העולם כולו לכל השנה כולה:

אף הם, כיון שבאים להקריב קרבנות רצון לפני ה', לא לעצמם בלבד הם מקריבים, אלא שבעים פרים הם מקריבים לכפר על כל שבעים האומות שיהיו מתברכים בשפע טוב. רק אחר שגמרו להקריב בעד כל אומות העולם - ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט), כלומר, ביני וביניכם בלבד, והקרבתם עלה וגו' פר אחד וגו'. תחילה הקריבו למענם, ואחר הקריבו למענכם:

כי אכן רועים נתתיכם, שתרעו את כל עולמי באהבה וברחמים ובחסד. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: רועים אתם, בני רועים; על כן נאה לרועים נאמנים, שישבו בצל האמונה, בצותא אחת עם זרע אמונים:

וכל הגדולה הזאת שבאה לישראל בזכות מה? בזכות שהם ממעטים בתענוגות עולם הזה, ומרבים בשמחת אמת, ומתענגים על אמונתו של הקב"ה ועל מצוותיו וגזרותיו ויושבים בסוכה, בצל האמונה:

אושפיזין בשר ודם:

כיון שסוכת החג היא מעון לשכינה, ואכסניא לאושפיזי מעלה אלה, אברהם יצחק יעקב וכו', לכן ראוי ליושב בסוכה שיזמין לסעודתו גם אושפיזי מטה, אורחים בשר ודם, אורחים עניים שיבואו ליסב עמו על שלחנו בסוכה, כדי לעשות נחת רוח לשכינה וליתן קורת רוח לאושפיזי מעלה ששמחים עם אושפיזי מטה:

אינו מוצא עניים ליסב עמו על שלחנו, יהא מחזר אחר עניים ליתן להם לבתיהם צרכי החג ביד רחבה, בלב שמח ובפנים מאירות. וכשהעניים אוכלין על שלחנם ממתנת ידו הרחבה, נחשב לו כאילו היו מאוכלי שלחנו אשר בסוכתו; בעל הבית באמצע, מימינו - אושפיזי מעלה, משמאלו - אושפיזי מטה, ועל ראשו - שכינת אל:

כל השנה כולה, העני רואה לאחרים שעובדים בשדותיהם ומתברכים בעסקיהם, ולעניים אין כל, בלתי אל העשירים עיניהם, ומתפרנסים ממתנותיהם ומשיריהם. עכשו הגיעה שעת שמחת האסיף, והכל מביאים ברכתם לבתיהם, והעני - שמם עליו ביתו, אין לו בו מאומה, במה ישמח? אמר הקדוש ברוך הוא: בסוכות תשבו שבעת ימים; באספכם את תבואת הארץ, צאו כולכם מבתיכם והיו כולכם אורחים בסוכותי, ולא יהיה נכר שוע לפני דל. שלש דפנות, ועליהם פסולת גורן ויקב, זוהי סוכתו של כל איש ישראל, בין עני ובין עשיר:

ואף כל אדם מישראל כך אומר להקב"ה: אף על פי שברכתני ברכת שדה וכרם, אין שמחתי בהם אלא בך בלבד, ואין אני עושה דירתי אלא בסוכתך. לפיכך אדם מישראל ששמח בה' אלקיו ומודה לו על כל טובו, ומודה שכל הברכה רק ממנו היא, בדין הוא שיהא משמח בשעת שמחתו את אהוביו של הקב"ה, אלה העניים שהקב"ה אוהבם, כדבר שכתוב (ישעיה נז): כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וגו':

וכיצד משמחם? חולק מברכתו עם העניים או מזמינם לשלחנו ומושיבם בראש השלחן ונותן להם מנה יפה בראש, שהרי אושפיזין הם, אושפיזי מטה שיושבים בצד אושפיזי מעלה:

תן לעניים משלהם:

המזמין עניים לשלחנו בסוכה ומאכילם ומשביעם ומכבדם, לא משלו הוא נותן להם אלא משלהם. כיצד?:

הרי שהזמנת לסוכתך את האושפיזין עילאין, שבעת הרועים הנאמנים אברהם יצחק ויעקב משה אהרן יוסף ודוד, שמא הזמנת אותם רק על מנת שידעת כי לא יגרעו משלחנך מאומה, ואם ידעת כי יאכלו משלחנך לא היית מזמינם? כמה טרחות היית טורח וכמה יציאות היית מוציא על מנת להנות לאושפיזין עילאין אלה ממאכליך!:

אכן, אף על פי שאינם אוכלים, הרי הם מצפים לשלחנך ולכל כבוד שנכון עמך עבורם, ומבקשים ממך: כל אשר הכינות לנו - לאהובינו תתן, וכאילו נתת לנו:

נוהגים הספרדים כששולחים לעני צרכי החג, אומרים: 'זה חלק אושפיזין עילאין':

וכתוב בספרים: 'כל ירא שמים יראה שיהא לו עני בכל יום ויום על שלחנו, ויראה בעיניו כאילו הוא מאבות הנ"ל שזמן אצלו ביומו, ויתן לו מנה יפה, כאילו היה אחד מהאבות מסב אצלו. ומי שאפשר לו שיהיו לו ז' עניים בכל יום ויום כנגד כולם, בודאי תנוח ברכה על ראשו':

כל חלב לה':

כתוב בספר 'היד החזקה' להרמב"ם ז"ל: 'כל דבר שהוא לשם האל הטוב, יהא מן הנאה והטוב. בנה בית תפילה - יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב - יאכילנו מן הטוב והמתוק שבשלחנו. כסה ערום - יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר - יקדיש מן היפה שבנכסיו. וכן הוא אומר (ויקרא ג): כל חלב - לה' וגו':

וכן כתוב בספר תולעת יעקב: 'כשאדם מאכיל העניים על שלחנו, הנה שלחנו כמזבח שמקריב עליו קרבן זבח שלמים לה'. לפיכך צריך להאכילם המשובח של השלחן, שכן חלב ודם קרב לגבוה. וכתיב (במדבר יח): בהרימכם את חלבו ממנו וגו'. כי זה עיקר גדול בשלחנו של אדם, שיהיו עניים ואורחים על השלחן':

מאמר הזוהר על אושפיזין שלמעלה ואושפיזין שלמטה:

בוא וראה, בשעה שהאדם יושב במדור זה (הסוכה), צל אמונתו של הקדוש ברוך הוא, השכינה פורסת כנפיה עליו מלמעלה ואברהם וחמשה צדיקים אחרים קובעים דירתם עמו:

אמר ר' אבא: אברהם, וחמשה צדיקים, ודוד המלך, קובעים דירתם עמו. זהו שכתוב:

בסכת תשבו שבעת ימים - 'שבעת ימים' כתוב, ולא 'בשבעת ימים' (וכך משמעותו של הכתוב: אתם 'שבעת הימים' - בסוכות תשבו. אלה הם שבעת הרועים הנאמנים:

אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד, שנקראים 'ימים' שאלמלא הם היה כל העולם דומה ללילה):

וכגון זה כתוב (שמות לא): כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (כלומר, עם השמים ועם הארץ עשה ה' 'ששת ימים' אלו צדיקי עולם הרועים הנאמנים שבזכותם שמים וארץ עומדין):

וצריך אדם לשמוח בכל יום ויום (מימי הסוכות) ויהו פניו מאירות בשמחה שהוא שמח באושפיזין אלה ששורים עמו:

ואמר ר' אבא, כתוב: בסכת תשבו שבעת ימים, וחוזר ואומר: כל האזרח בישראל ישבו בסכת, בתחילה תשבו ואחר כך ישבו? אלא, הראשון (תשבו), נאמר לאושפיזין (הקב"ה מצוה לאבות העולם: תשבו בסוכות של בניכם), והשני (ישבו) נאמר על כל ישראל:

הראשון (תשבו) לאושפיזין - כענין שרב המנונא סבא כשהיה נכנס לסוכה, נתמלא שמחה ונשאר עומד בפתח הסוכה מבפנים ואמר: 'נזמין לאושפיזין'; -:

מסדר שלחנו ועדין עומד על רגליו ומברך ואומר: בסכת תשבו שבעת ימים. שבו אושפיזין עליונים, שבו. שבו אושפיזי מהימנותא (בני אמוניו של הקב"ה), שבו'; -:

מרים ידיו בשמחה ואומר: 'אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל, שעליהם כתוב (דברים לב): כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו - ואחר היה (רב המנונא סבא) יושב לשלחנו:

השני (ישבו) לכל ישראל - שכל מי שיש לו חלק בעם ישראל ובארץ הקדש (כל האזרח בישראל), זוכה לישב בצל אמונתו של הקב"ה ולקבל פני האושפיזין ולשמוח בעולם הזה ובעולם הבא:

וצריך לשמח לאורחים עניים (להביאם לסוכתו). מה הטעם? בשביל שחלק האושפיזין שהזמין (אברהם יצחק יעקב וכו') - לעניים הוא (והם יאכלו חלק אושפיזין העילאין):

וזה שיושב בצל הזה, צל אמונתו של הקב"ה, ומזמין אושפיזין עליונין אלו, אושפיזין דמהימנותא, ואינו נותן להם את חלקם (שאין לו עניים על שלחנו), כולם עומדים משם (לילך) ואומרים (משלי כג): אל תלחם את לחם רע עין וגו', הלא תראו ששלחן זה שערך, שלחנו שלו הוא, ולא זה השלחן אשר לפני ה' - עליו הכתוב אומר (מלאכי ב): וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, 'חגיכם', ולא חגי. אוי לו לאדם זה בשעה שאלה אושפיזי האמונה קמים מעל שלחנו!:

ואמר ר' אבא: אברהם, כל ימיו היה עומד בפרשת דרכים להזמין אורחים ולערוך להם שלחנות, עכשו שמזמינים אותו ואת כל הצדיקים ואת דוד המלך המשיח ואין נותנים להם חלקם (כלומר, אין העניים מסובים לשלחן) - אברהם קם מעל השלחן וקורא (במדבר טז): סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, וכולם (שאר הצדיקים) עולים אחריו; -:

יצחק אומר (משלי יג): ובטן רשעים תחסר:

יעקב אומר (שם כג): פתך אכלת תקיאנה:

ושאר כל הצדיקים אומרים (ישעיה כח): כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום:

דוד המלך אומר: (חסר במקור):

אמר ר' אלעזר: אין התורה מטרחת על האדם אלא כמה שיכול, שכך כתוב (דברים טז):

איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. ואל יאמר אדם, אוכל ואשבע וארוה תחילה, ומה שישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכל, של האורחים היא:

ואם משמח לאורחים ומשביעם, הקב"ה שמח עמו. ואברהם קורא עליו (ישעיה נח):

אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ. ויצחק קורא עליו (שם נד): כל כלי יוצר עליך לא יצלח:

אמר ר' שמעון: פסוק זה (לא יצחק אומרו, אלא) דוד המלך אומרו. מפני שכלי זינו של מלך העולם ומלחמותיו, בידיו של דוד נמסרו. אבל יצחק הוא אומר (תהלים קיב):

גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך. הון ועשר בביתו וצדקתו עמדת לעד. יעקב אומר (ישעיה נח): אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. שאר הצדיקים אומרים (שם): ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמתיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו:

דוד המלך אומר (ישעיה נד): כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי, נאם ה'. שכן דוד המלך על כל מלחמות העולם הפקד. אשרי חלקו של האיש שזוכה לכל זה:

אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא. עליהם הכתוב אומר (שם ס):

ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי, להתפאר. (זהר פרשת אמור, פסוק 'בסכות תשבו'):

ארבעה כנגד ארבעה:

כתוב: ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך (דברים טז) - אמר הקדוש ברוך הוא: ארבעה בני בית יש לך: בנך, בתך, עבדך ואמתך, וכנגדם יש לי גם כן ארבעה: הלוי, הגר, היתום והאלמנה; אם תשמח את שלי עם שלך - מוטב, ואם לאו - תבוטל שמחה:

ניסוך המים:

כל קרבן בהמה עולה או שלמים שהיו מקריבים על המזבח בזמן שהיה בית המקדש קים, בין שהיה הקרבן של חובה, ובין שהיה נדבה, בין קרבן יחיד ובין קרבן ציבור, לעולם היו מביאים עם הקרבן גם מנחת סולת בלולה בשמן שהיו מקטירים אותה כליל על גבי המזבח. ועוד היו מביאים לכל קרבן גם יין לנסך על המזבח. וכל מקום שנזכר בתורה 'נסכים' סתם, הכונה לנסכי היין שהיו מביאים עם הקרבנות:

הקרבנות משלשה מיני בהמה היו: פר, איל, או כבש. וכן הנסכים משלש מידות היו:

הנסך לפר - חצי ההין יין, שהוא ששה לוגים (כשני ליטר בערך), הנסך לאיל - שלישית ההין יין שהוא ארבעה לוגין (כליטר ושליש הליטר בערך), והנסך לכבש - רביעית ההין יין שהוא שלשה לוגין (ליטר אחד בערך). וכך היו באים הנסכים האלה יום יום לפי הקרבנות שהיו מקריבים באותו היום, עולות התמיד ועולות המוספין וכל כיוצא בהן, משל ציבור או משל יחיד:

אי אתה מוצא נסך פחות משלשה לוגין, ואי אתה מוצא בכל השנה נסך אלא של יין בלבד. ודבר זה מפורש בתורה בפרשת 'שלח לך אנשים', ונזכר גם בשאר מקומות בתורה:

שבעה ימים בשנה, אלו שבעת ימי החג, היו מנסכים על המזבח גם נסך אחר - זהו ניסוך המים. ולא היו מנסכים את המים על כל קרבנות החג, אלא על קרבנות התמידין. ולא בתמידין של בין הערבים, אלא בתמידין של שחר בלבד. כשהיו מקריבים על המזבח עולת התמיד של שחר, היו מנסכים עמה על המזבח שני נסכים: נסך אחד של יין ונסך אחד של מים:

שני ספלים של כסף היו בראש המזבח, וחוטם עם נקב בראשו של זה וכן בשני. נקבו של זה רחב קצת מנקבו של זה. נותנים שלשה לוגין יין בספל שנקב חוטמו רחב, ושלשה לוגין מים בספל שנקב חוטמו דק, וכשמנסכים, היין והמים היו כלים מן הספלים בבת אחת (ואף על פי שהיין אינו מתמרק מהר כמו המים - הרי פתחו של ספל היין רחב היה מזה של המים) ונופלים יחד אל ה'שיתין' שבמזבח - נקבים חלולים ועמוקים מאד שהיו בקרן דרומית מערבית של המזבח, והן הנקראים שיתין - ויורדים עד התהום. וכך היו מנסכים כל שבעת ימי החג עם הקרבת תמיד של שחר, והוא מה שנקרא 'ניסוך המים':

ניסוך זה של המים, לא בפרוש הוא נזכר בתורה, אלא חכמים קבלוהו הלכה למשה מסיני; וגם מקראות מצאו בתורה ודרשום על ניסוך המים: נאמר ביום השני של חג (במדבר כט): ומנחתם ונסכיהם - לשון רבים, שהיה לו לומר 'ונסכה' - לשון יחיד, הרי מ"ם יתרה (ואילו היו"ד אינה יתרה כיון שבלי היו"ד לא היה משמע נסכים לשון רבים), ונאמר ביום הששי מנחתה ונסכיה שהיה לו לומר כמו בשאר הימים ונסכה, הרי כאן יו"ד יתרה, ונאמר ביום השביעי כמשפטם שהיה לו לומר כמו בשאר הימים כמשפט, הרי כאן עוד מ"ם יתרה, הרי - מים. מכאן רמז לניסוך המים מן התורה:

בשמחה ובעסק גדול:

כל עניניו של החג בעסק של שמחה נעשו, שהרי רבתה תורה שמחה בחג יותר מבכל שאר המועדים. לא נזכרה השמחה בפרוש בחג הפסח, ובחג השבועות נזכרה שמחה רק פעם אחת. אבל בחג הסוכות הזכירה התורה שמחה שלש פעמים: ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים (ויקרא כג) ושמחת בחגך (דברים טז), והיית אך שמח (שם). לפיכך כל מצוות החג: סוכה, ארבעה מינים, קרבנות החג ומצות ערבה שביום השביעי - הכל נעשה בשמחה יתרה ובעסק גדול:

ואולם שמחה זו שהיו שמחים על ניסוך המים, גדולה היתה מכל שמחה אחרת; והעסק שנעשה בניסוך המים, גדול היה מכל עבודה אחרת שהיתה במקדש:

שלשה לוגין מי בראשית אלה, מים שלא טרח בהם אדם טרחה של כלום, שהיו מנסכים על גבי המזבח עם הקרבת תמיד של שחר בימי החג, היו מעסיקים כהנים ולויים וישראלים, זקנים וחסידים ואנשי מעשה, וקהל רב מאד אנשים נשים וטף, משעת גמר הקרבת תמיד של בין הערבים, שהיא שעתים ומחצה לפני שמעריב היום, ועד שעת גמר הקרבת תמיד של שחר למחרת - חמש עשרה שעות ומחצה. וכך בכל ימי החג, חוץ משבת ויום טוב הראשון שהיה בהם ניסוך מים בלי שמחת החליל והשיר:

הכהנים בעבודתם, הלויים בדוכנם ובשאר משמרותיהם, וישראל במעמדם. הכהנים מחצצרים בחצוצרותיהם, ותוקעים ומריעים בשופרותיהם, שואבים את המים ומנסכים אותם, ופרחי כהונה מאירים את העזרה עד שהאור יוצא ומאיר את כל ירושלים. והלויים בכנורותיהם ובנבליהם ובכל כלי שיר שבידם לאין מספר. חסידים מרקדים, זקנים מפזזים ומכרכרים בכל עוז, ואנשי מעשה אומרים זמירות שירות ותשבחות וכל הנשמה תהלל יה; וכל העם עומדים מחרישים, רואים ושומעים, וכל קרב וכליות יזמרו לשם ה', כל הערב וכל הלילה עד סוף שעה ראשונה מיום המחרת:

כיון שגמרו הכהנים עבודת התמיד, והלויים גמרו לשיר, תקעו והריעו ותקעו, וכל העם נפלו על פניהם בהשתחויה, אותה שעה נפטרו כל העם לבתיהם, והלכו לתפילה ולשמחת החג וללמוד תורה ולכל שאר עסקיהם עד שהגיעה שעת הקרבת תמיד של בין הערבים, שעתים ומחצה אחר חצות היום:

בית השואבה:

אותה שמחה שהיו שמחים על ניסוך המים - 'שמחת בית השואבה' היתה נקראת, על שם שאיבת המים ממעין השילוח לנסכם על המזבח, והכתוב אומר (ישעיה יב):

ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. ומי השילוח נקראים 'מעין הישועה' לפי שעליו היו מושחים את המלכים מבית דוד ועל ידם באה ישועה לישראל:

ולא שאיבת מים בלבד היתה שם, אלא כל מי שזכה לראות שמחה זו היה שואב משם שמחה, ישע ופדות לנפשו מכל מצוקותיה. ואמרו בירושלמי: 'בית השואבה' - שמשם שואבים רוח הקדש'. ואמרו שם עוד: 'יונה בן אמתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקדש (ונעשה נביא לשמים). ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח':

שמחת בית השואבה:

אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'מי שלא ראה שמחה זו - לא ראה שמחה מימיו':

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנים שם תיקון גדול. שהיו נותנים זיזים של ברזל במקומות העשויים לכך בחומת עזרה, ונותנים לוחות עץ על הזיזים, ועושים שם שלש גזוזטראות גדולות מקיפות את העזרה, מדרום וממזרח ומצפון, שיהו נשים יושבות על הגזוזטראות מלמעלה, והאנשים למטה בעזרה, כדי שלא יבואו לקלות ראש:

כל העזרה לא היתה אלא אורך מאה ושמונים ושבע אמה על רוחב מאה ושלשים וחמש אמה, והיו נדחקים ובאים לשם רבואות הרבה מישראל בלא מספר, מעשה נסים:

ומנורות של זהב היו שם, נתונות בקרקע העזרה וגבוהות חמשים אמה (ויש אומרים:

מאה אמה), וארבעה ספלים של זהב בראש כל מנורה, שבהם היו נותנים את השמן והפתילות להדלקה. וארבעה סולמות היו קבועים לכל מנורה, סולם לספל, סולם לספל, וארבעה צעירים מפרחי כהונה היו עולים עליהם לראש המנורה, ובידיהם כדי שמן, שלשים לוג בכל כד (כעשרה ליטר), ומטילים את השמן שבכדים לתוך הספלים ונותנים פתילות עבות כדי שיהא אורן גדול ומאיר למרחוק, וכן בכל מנורה ומנורה:

מבלאי מכנסי הכהנים ומאבנטיהם שהיו של פשתן, היו מפקיעים ומגדלים פתילות למנורות האלה:

וכשהיו מדליקין את המנורות, לא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. לפי שהר הבית גבוה היה מכל ירושלים הבנויה, והמנורות היו גבוהות ועלו מעל חומות העזרה הרבה, היתה האורה זורחת בכל העיר עד שכל אשה יכולה היתה בחצרה לברור חיטים לאור בית השואבה:

החליל מכה לפניהם, ומנגנים בכנור ובמצילתים וכל אחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה - בפה. וזקני סנהדרין וחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפני העם באבוקות של אור שבידיהם שהיו זורקים אותן כלפי מעלה, זורקים אחת ומקבלים שניה והיו רגליהם מרקדות על רצפת העזרה למטה, ואבוקותיהם מקפצות באויר העזרה למעלה, והיו אומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות. אלו מרקדים, ואלו מפזזים ומכרכרים, ואלה מספקים כפיהם עם שירת פיהם. הללו אומרים: 'אשרי ילדותנו שלא בישה את זקנותנו!' - אלו חסידים ואנשי מעשה שלא טעמו טעם חטא מימיהם. והללו אומרים: 'אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו!' - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: 'אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא - ישוב וימחל לו!':

ושמחה זו לא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל, ראשי הישיבות והסנהדרין, וכל זקן בעם, והחסידים הגדולים ובעלי המצוות - הם לבדם שהיו משמחים לפני העם וזה היה כבודם. אבל כל העם האנשים והנשים - כולם באים לראות ולשמוע:

אמרו עליו על הלל הזקן: כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן: 'אם אני כאן - הכל כאן, ואם אני איני כאן - מי כאן? למקום שאני אוהב - שם רגלי מוליכות אותי' (שיר שבח לישראל שמשבחין לפני הקדוש ברוך הוא שאין קדושה לבית המקדש אלא בזכותם). 'אם אתה תבוא אל ביתי - אני אבוא אל ביתך, שנאמר (שמות כ):

בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (הקב"ה כך עונה לישראל):

אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני אגודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה, וזוקף; ואין כל בריה יכולה לעשות כן, וזוהי 'קידה':

ובשעה שחכמי ישראל וראשיו וצדיקיו היו משמחים בעזרת ישראל למעלה, היו הלויים עומדים למטה מהם, על חמש עשרה המעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים (כנגד חמש עשרה 'שיר המעלות' שאמר דוד בספר תהלים), ועל הרובדים שבין המעלות, ומנגנים בכנורות ובנבלים ובמצילתים ובחצוצרות ובמגרפות ובכל כלי שיר בלא מספר, ומנגנים בכליהם, ושרים בפיהם דברי שירות ותשבחות כל אותו הלילה עד לקריאת הגבר. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב:

ועמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושתי חצוצרות בידיהם; -:

קרא הגבר - פסקו לנגן, ונדם השיר, ועמדו מלרקוד, והכהנים תקעו והריעו ותקעו, והתחילו יורדים משער העליון. הגיעו למעלה העשירית - תקעו והריעו ותקעו שנית. הגיעו לעזרת נשים - תקעו והריעו ותקעו, פעם שלישית. היו תוקעים ומריעים ותוקעים עד שמגיעים לשער היוצא מעזרת נשים להר הבית:

הגיעו לשער היוצא ממזרח, ועד שלא יצאו, הפכו פניהם ממזרח למערב ששם השכינה שורה בהיכל ובקדש הקדשים, והתודו על עוונות הכהנים שהיו בבית ראשון ושלא נהגו כבוד בבית המקדש, ואמרו: 'אבותינו שהיו במקום הזה - אחוריהם אל ההיכל ומשתחוים קדמה לשמש (לשון הכתוב בספר יחזקאל ח), ואנו - ליה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונים ואומרים: אנו ליה, וליה עינינו:

(ומפני שהיו פונים עתה לצד מזרח לשאיבת המים, היו מתודים כך, שלא יאמרו עליהם שהולכים להשתחוות לשמש בשעת זריחתה כשם שעשו אבותיהם):

הגיעו לשילוח, היה ממלא ממי השילוח צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין, וחזרו ובאו להר הבית, ומשם לעזרת נשים. עלו חמש עשרה מעלות והגיעו עד לשער המים. כל השנה כולה היה שער זה סגור ופתחוהו בימי החג להביא משם את המים לנסך על גבי המזבח:

הגיעו לשער המים - תקעו והריעו ותקעו ונכנסו לעזרה. וכהן אחר היה שוחט בינתים את התמיד וזורק את דמו ומעלה אבריו על המזבח. והכהן שבידו צלוחית של מים עלה בכבש המזבח, ופנה לשמאלו אל קרן דרומית מערבית, שם השיתין שהנסכים נתנים שם:

ושני ספלים של כסף היו שם בראש המזבח, בקרן מערבית דרומית, מערים את המים מצלוחית של זהב לספל המערבי, ואת היין - לספל המזרחי. והמנסך את המים מגביה ידיו כדי שיהא העם רואה בניסוך. וניסוך המים והיין נעשים כאחת, והם כלים מן הספלים יחד (כנ"ל), ונופלים אל השיתין שבמזבח:

ולמה הצריכו למנסך להגביה ידיו ושיראו כל העם בניסוך המים? לפי שהצדוקים מכחישים את דברי החכמים ואינם מודים בניסוך המים שהוא מצוה. פעם אחת היה שם כהן אחד צדוקי ולא נתן המים שבצלוחית הזהב לתוך הספל שמנסכין בו, אלא נסכם על גבי רגליו - ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. וגם אבנים זרקו בו; ואותו היום נפגמה קרן המזבח מן האבנים שנפלו עליה ונפסל המזבח לעבודה עד שתקנוהו. מאותה שעה תקנו שהכהן המנסך את המים, אומרים לו: הגבה ידך! והוא מגביה ידו ומנסך המים לעיני כל העם:

ובשעה שהכהן מנסך את הנסכים על המזבח, הלויים עומדים על דוכנם שלצד המזבח, ושרים בפיהם, ומנגנים בהרבה כלי שיר, בכל יום את השיר של היום. והיו מפסיקין את המזמור שתי פעמים באמצע, ועל כל הפסקה והפסקה, וכן לאחר שגמרו כל המזמור - היו תוקעים ומריעים ותוקעים, בין הכל שלש פעמים:

וכל העם העומדים בעזרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם על כל תקיעה שהיו שומעין משלש תקיעות אלה:

גמרו הלויים בשיר, היו נפטרים לבתיהם שמחים וטובי לב. וכשהיו נפטרין זה מזה, היו אומרים זה לזה: יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך וראה בנים לבניך שלום על ישראל:

אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שנה בעינינו (כלומר, לא טעמנו טעם שנה). כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפילה. משם - לקרבן מוסף. משם - לתפילת המוספים. משם - לבית המדרש. משם - לאכילה ושתיה. משם - לתפילת מנחה. משם - לתמיד של בין הערבים. מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה:

השמחה והכבוד:

לעולם יהא אדם רץ לשמחה של מצוה, שאין לך מידה גדולה מן השמחה ששמחים בשעת עשית המצוה, והיא חשובה בעיני המקום יותר מן המצוה גופא. העושה מצוה ואינו שמח בה, אינו עושה מאהבה אלא מיראה או מהרגל או מפני שהוא רוצה להתהדר בה בפני אחרים; אבל זה ששמח עם המצוה, ודאי עושה מאהבה שהוא אוהב את המקום ואוהב את גזרותיו:

ואל יאמר אדם, חכם אני, נשיא אני, ומכובד בעיני הבריות, ואין זה לפי כבודי להגלות לעיני העם בפיזוזי ובכרכורי שאפזז ואכרכר מתוך שמחה, שכן דוד מלך ישראל נכבד היה מכל בני עמו והניח את כבודו וחלק כבוד לה' לבדו, וזה היה כבודו בשעתו, וגם נחל כבוד לו ולזרעו עד סוף כל הדורות:

וכן מצינו בשמחת בית השואבה שהיתה במקדש, שכל נכבדי העם וגדוליו הניחו את כבודם וחלקו כבוד לה', והיו נקלים בעיניהם מזאת ועשו עצמם שמשים ומשמחים לכל העם על כל מצוה קלה. ואין לך מצוה קלה שהיתה במקדש כמו ניסוך המים שאינה כתובה בתורה בפרוש והצדוקים אינם מודים בה. לומר לך: אין חכמה ואין גדולה ואין כבוד לאדם לפני ה'. רק ה' לבדו הוא מלך הכבוד, וכל מצוותיו, וכל גזרותיו, ואפילו רמז קל שמצאו חכמים בתורה - שקול כנגד כל כבוד בשר ודם אפילו הוא מלך גדול ומולך על מלכים, כדוד בשעתו וכשלמה בשעתו:

וזו לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות לולב: 'השמחה שישמח אדם בעשית המצוה ובאהבת הא ל שצוה בהם - עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע הימנו שנאמר (דברים כח): תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וגו'. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו - חוטא ושוטה. על זה הזהיר שלמה ואמר (משלי כה): אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה:

וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל - ב ו): ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שם): המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו':

שמחת הדבקות בשורש:

מה טעם ניסוך המים בחג הסוכות דוקא?:

למה קבעו שמחת החג על ניסוך המים?:

משום מה חסידים ואנשי מעשה שמחים ביותר בשמחת בית השואבה? -:

ענינים אלה נתפרשו יפה בדברי החכמים האחרונים, שאמרו:

אין שמחה שלמה לאדם אלא בשעה שהוא דבוק בשרשו. שמחה וגיל יש לו, בשעה שנתפרד משרשו לשעה וחזר ונתדבק אליו. כך הם ישראל: כל חיותם של ישראל - שהם דבקים בשרשם, בחי העולמים, ויודעים שאין להם משל עצמם כלום, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו משפיע עליהם חיים וטובה והכל ממנו. אפילו מסגלים תורה ומצוות ומעשים טובים הרבה, אין זה אלא חסד שהקב"ה עשה עמהם, שנתן להם תורה ומצוות וחפץ במעשיהם שיזכו בהם:

כל זמן שישראל זוכרים זאת, הרי הם דבוקים בשרשם. חס ושלום אם רם לבבם ושוכחים את ה' אלקיהם, ועמי הארץ שבהם אומרים בלבבם: כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה; אנשי המעשה אומרים: בצדקתי כי זכיתי; ועמלי תורה אף הם אומרים: בחכמתי כי נבונותי - באותה שעה אין להם תקומה לשונאיהם של ישראל, שהרי תולשים עצמם משרש חיותם. ואפילו רוב תורתם וצדקת מעשיהם אינם עומדים להם באותה שעה, למה? שהכל מהול בגבהות הלב, וכל גבהות לב - תועבה היא לפני ה'. ולא עוד, אלא שבכל מקום שיש גבהות הלב, יש פרוד ואין שלום. זה מראה עצמו גבוה מזה וזה מראה חברו נמוך ממנו, והקב"ה שונא את הפרוד ואינו אוהב אלא את האחדות והשלום:

כל השנה כולה, יצר הרע שבלב כל אדם מכרכר לפניו ומשתדל להטיל בו זוהמה ולפגום עבודתו; רוצה להכניס יוהרה בלב עובדי ה' ועוסקי תורתו, ולהכשיל בחטא כל אדם, איש איש כפי מדרגתו ומעלתו ולפי מה שהוא עלול להכשל. כל שביתה שיצר הרע קונה לו בלב האדם פגיעתה רעה והזקה מרובה, וגורמת לפרוד לבבות בישראל, ולמחיצות בינם לבין אביהם שבשמים:

כיון שבא החג - כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, כל אשר בשם ישראל יכונה, כגדוליו וכקטניו, כולם כאחד נכנסים ובאים תחת צל השכינה; ולמחרת משכימים ונוטלים ארבעה מינים: אתרוג, לולב, הדס עם הערבה - זקני העם וגדוליו, עמלי תורה, אנשי מעשה עם דלת העם שאין בהם כלום - הכל עושין אגודה אחת לעשות רצון ה' בלבב שלם; ולא עוד, אלא שהאתרוג אף על פי שהדור הוא מכל המינים מעמיד עצמו בצד ומראה עצמו שפל מכולם. אותה שעה נטל שלטונו של יצר הרע מישראל והם חוזרים ודבקים בשרשם, בחי העולמים, וכל פה לפניו יודה, וכל קומה לפניו תשתחוה, וכל לב אותו יירא, וכל קרב וכליות יזמרו לשם ה': אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו! -:

לא מרובנו מכל העמים, לא בצדקתנו ולא בחכמתנו - כי באהבתך בלבד שאתה אוהב את כולנו אהבה שאינה תלויה בשום דבר, מפני זה בלבד בחרת בנו; כי מה יכול בשר ודם לפעול בכחו, ואם יצדק - מה יתן לך. ומפני שרצית בנו לא בזכות מעשינו, לפיכך כולנו שוים בעיניך לאהבה את כולנו, ואף אנו כולנו שוים בעינינו, לאהוב זה את זה בלב שלם, באהבה שאינה תלויה בשום דבר ושאינה בטלה לעולם:

אף הקדוש ברוך הוא עונה להם לישראל ומרמז להם במצות ניסוך המים: חביבים עלי כל קרבנות שאתם מקריבים לפני כל השנה כולה, וביותר חביב עלי קרבן זה שאתם מנסכים לפני מים על גבי המזבח בחג זה. ושאבתם מים בששון! לפי שקרבן זה אין בו טורח לאדם שמביאו, בשיפולי ביתי כריתי לכם אני מעין ישועה, הוא מעין השילוח; ואין לכם בו לא נטיעה, לא בצירה, לא דריכה, לא זיקוק, לא סינון ולא שמירה ולא שום עמל אחר; לפיכך טהור הוא הקרבן הזה ונקי מכל שמץ גאוה ויוהרה של מביאיו - שלשה לוגין תשאבו ממעין ישועתי ותנסכו אותם על מזבחי, יחד עם נסך היין, שיש בו נטיעה ובצירה ודריכה וזיקוק וסינון ושמירה, ויעלו שניהם לפני לריח ניחוח כאילו הקרבתם לפני דמכם וחלבכם; כי האהבה שאני אוהב לכם, אהבה משורש היא, ואינה תלויה בשום דבר, וזה כזה הכל שוה בעיני, היין - כמים, והמים - כיין, העובד מיגיעה כמי שעבד שלא ביגיעה - ובלבד שתהיו שמחים בי כשם שאני שמח בכם, ובשמחתכם לא תתערב שום מחשבה זרה:

חסידים ואנשי מעשה, זקני העם וגדוליו, שכל חייהם מזבח כפרה, זובחים יצרם ומעלים קרבנות לשמים בכל מחשבות לבם ובכל עמל כפיהם - אין להם שמחה גדולה כבשעה הזו שהם שמחים עם ניסוך המים, ויודעים עתה שכל קרבנותיהם שהם מעלים לה' כל השנה ביגיעת בשר ובעמל רוח, עולה לרצון לה' ומקובל לפניו, כנסך זה של מים שמנסכים עתה והוא טהור ומקובל ונרצה לפניו יתברך. הכל אהבה משורש, כנסך היין וכנסך המים!:

ולא עוד, אלא שבאותה שעה הכל מתעלה עמהם; ולא אחיהם מישראל בלבד, אלא כל היקום וכל ברואי תבל יש להם אחיזה באותה שמחה שרשית של ניסוך המים. שניסוך היין מיוחד הוא לישראל בלבד ומגע נכרי פוסל בו; אבל המים, כל באי העולם שוים בו ואין מגע נכרי פוסל בהם, כיון שבשורש - הכל טהור היה, והמים הרי קדמו לבריאת הארץ, ובעת תשחת הארץ - המים לא נשחתו, ולעולם נשארו בטהרתם:

ולפיכך - 'נסכו לפני מים - כדי שיתברכו לכם גשמי שנה', שהרי אמרו: 'בחג נידונין על המים', וכשהארץ מתברכת במים - כל יושבי הארץ מתברכים בהם, כישראל וכאומות העולם. והרי עשיתיכם ממלכת כהנים לכל גויי הארצות - הביאו לפני קרבן משורש בראשית, ויתברכו בו כל ברואי בראשית!:

שבעים פרי החג:

בוא וראה מה בין ישראל לאומות העולם. אומות העולם כשהם שמחים - לבם על עצמם בלבד, אבל ישראל אינם כן, כיון שבאים לידי שמחה, לבם על כל העולם כולו להריק עליו ולהשפיע שפע טוב על הכל:

יום טוב ראשון של החג, כיון שהאיר השחר, הקריבו את התמיד ונסכו את נסכיו, ניסוך היין וניסוך המים, ונתברך כל העולם כולו בשפע ובברכה על כל השנה:

גמרו להקריב את התמיד, הביאו עולות מוסף והעלו על המזבח לכפר. לא קרבן מוסף של יום זה כקרבן מוסף של יום זה, אלא כל יום ומוספו שלו, ככתוב בתורה (במדבר כט): ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו' פרים בני בקר שלשה עשר וגו'; וביום השני פרים בני בקר שנים עשר וגו'; וביום השלישי פרים עשתי עשר וגו'; וכך פוחת והולך עד היום השביעי, שמביא שבעה פרים בלבד, ונמצא מקריב שבעים פרים בכל ימי החג:

שבעים פרים אלה שמקריבים בימי החג כנגד מי? כנגד שבעים אומות העולם הראשונות שיצאו מבני נח והן אבות כל האומות והלשונות עד היום הזה. וישראל מקריבין בעדם לכפרה עליהם ולתפילה ולרצון על שלומם וטובם, אשר לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו מלחמה, ישבו שלוים ושבעים זה עם זה בשלום:

אמרו חכמים במדרשם: תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תהלים קט) - אתה מוצא שישראל מקריבים שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, הרי אנו מקריבים שבעים פרים לשבעים אומות, לפיכך היו צריכים אף הם להיות אוהבים אותנו. ולא דיין שאין אוהבים אותנו אלא שונאים אותנו! - תחת אהבתי ישטנוני:

ועוד אמרו החכמים בענין זה:

'אמר רבי יהושע בן לוי: אילו היו אומות העולם יודעים, מה היה המקדש יפה להם - קסטריות (מגדלי שמירה) היו מקיפים אותו כדי לשמרו. שהיה יפה להם יותר משלישראל. שכן שלמה סדר תפילה (מלכים - א ח): וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא... ובא והתפלל אל הבית הזה, וכתיב (שם):

ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. אבל כשהוא בא אצל ישראל, מה כתיב - (שם): ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, אם היה ראוי לו - היה נותן לו, ואם לאו - לא היה נותן לו. ולא תאמר בית המקדש, אלא אילולא ישראל, לא היה מטר יורד, ולא השמש זורחת, שבזכותם הקדוש ברוך הוא מרויח (מביא רוחה) לעולמו':

ישמעאל ועשו:

אמרו חכמים, שאותו כח שנתן בבניו של נח שנפרדו והיו לשבעים אומות, נתן אחר כך ביוצאי חלציו של אברהם, שנאמר לו (בראשית יז): כי אב המון גוים נתתיך, וכל שבעים האומות שבעולם, יונקים מבניו של אברהם. תחילה נעשה ישמעאל הראש לכל שבעים האומות. כשהוליד יצחק את עשו נתחלקה ההשפעה היורדת משמים לשבעים האומות בין ישמעאל ועשו, ונעשה ישמעאל ראש לשלשים וחמש אומות, וכן עשו - ראש לשאר שלשים וחמש. ואולם יעקב ובניו ושבעים הנפש אשר בהם שירדו למצרים - נעשו עם לבדד ועומד כנגד כל שבעים האומות שתחת יד שאר יוצאי חלציהם של אברהם ויצחק. שבעים נפש כנגד שבעים האומות:

וכן אמרו חכמים קדמונים, כי ישמעאל נקרא בתורה 'שעיר עזים', ועשו 'שעיר' סתם:

והקדוש ברוך הוא הועיד את ישראל לממלכת כהנים לכפר על כל העמים והלשונות, וירושלים - בית תפילה לכל העמים. על כן כשבאו ישראל להקריב שבעים פרים בשבעת ימי החג כדי לכפר על ע' אומות העולם, היו צריכים לחלק הכפרה בין הנתלים בישמעאל לנתלים בעשו, חלק כחלק, שלשים וחמשה פרים לישמעאל, ושלשים וחמשה פרים לעשו:

וכשהקריבו את שבעים הפרים בשבעת ימי החג - על סדר זה הקריבום: ביום הראשון שלשה עשר פרים ובכל יום פוחת אחד והולך: שנים עשר, אחד עשר, עשרה, תשעה, שמונה, שבעה. לרמז: שאף על פי שבזכותם של ישראל יש קיום לכולם, הרי אין נצח אלא לישראל בלבד ולאלה שעתידים להיות נתלים בישראל; ואילו שאר הכחות מלבד ישראל עתידים להיות פוחתים והולכים:

שלשים וחמשה פרים שהקריבו ישראל בחג לשם הנתלים בישמעאל, ושלשים וחמשה לשם הנתלים בעשו - היכן זה רמוז בתורה? -:

צא וראה בפרשת הקרבנות של מוספי החג (במדבר כט), ותמצא שם רמז גלוי:

ביום הראשון:

פרים שלשה עשר:

ו'שעיר עזים' (ישמעאל) אחד חטאת:

ביום השני:

פרים שנים עשר:

ו'שעיר עזים' (ישמעאל) אחד חטאת:

ביום השלישי:

פרים עשתי עשר:

ו'שעיר' (עשו) אחד חטאת:

ביום הרביעי:

פרים עשרה:

ו'שעיר עזים' (ישמעאל) אחד חטאת:

ביום החמשי:

פרים תשעה:

ו'שעיר' (עשו) אחד חטאת:

ביום הששי:

פרים שמונה:

ו'שעיר' (עשו) אחד חטאת:

ביום השביעי:

פרים שבעה:

ו'שעיר' (עשו) אחד חטאת:

הרי שבעים הפרים מחולקים בשוה בין 'שעיר עזים' ל'שעיר', בין ישמעאל לעשו:

ובדין, שישמעאל שהוא בן אברהם יקדים לעשו שהוא בן יצחק, אלא שאם נתן לו שלשה ימים הראשונים, יעלו לו שלשים וששה, לפיכך מדלג עליו ביום השלישי ומקריב לשם עמי עשו כדי שיתחלקו כפרותיהם מחצה על מחצה. לפיכך 'שעיר עזים' - בראשון, בשני וברביעי; ו'שעיר' - בשלישי, בחמשי, בששי ובשביעי:

ושמחת בחגך:

בזמן שהיה בית המקדש קים, היתה שמחת בית השואבה נעשית בעסק גדול, ועכשו שבעוונותינו חרב בית המקדש ואין לנו מזבח ולא קרבנות ולא נסכים ולא ניסוך המים, אף על פי כן אנו שמחים בחג שמחה יתרה. קרבנות בטלים אבל המצוות אינן בטלות לעולם, והרי הכתוב אומר (דברים טז): ושמחת בחגך:

לפיכך נוהגין בהרבה תפוצות ישראל שמתכנסים בלילי החג חבורות חבורות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות שלומדים תורה, ויושבים בסוכת החג בצותא, ומזמרים שירות ותשבחות לזכר שמחת בית השואבה:

ומנהג הוא לזמר חמשה עשר 'שיר המעלות' שבספר תהלים (פרקים: קכ - קלד), שחמש עשרה המעלות שהיו במקדש, ויורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים ושעליהן עמדו הלויים בשיר בשמחת בית השואבה - היו מכוונות כנגדם:

ויש נוהגין להביא גם כלי שיר, ומנגנים בכנורות ובחלילים ובתופים לזכר השמחה שהיתה במקדש, כן יזכנו ה':

כשם שהשמחה נוהגת בכל ימי החג ויום טוב האחרון, כך גומרין את ההלל בכל שמונת ימי החג. שלא כפסח שאין גומרין בו את ההלל אלא ביום טוב ראשון בלבד; -:

לפי שימי החג חלוקין בקרבנותיהם, לא הרי מנין הפרים ביום זה כביום זה, מה שאין כן בפסח. ועוד שמצות הלולב מתחדשת בו בכל יום. ועוד יש טעם בפסח שלא לגמור ההלל, משום 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?', כמו שיבוא להלן בעזה"י:

עניני יום טוב:

(עיקרי דינים שנהוגים בכל המועדים):

חיב אדם לנהוג שמחה ביום טוב ולכבדו ולענגו:

איזוהי שמחת יום טוב? בזמן שבית המקדש היה קים, עיקר שמחת הרגל היתה בשלמי חגיגה ובשלמי שמחה שהיו מביאים לבית המקדש, ולאחר הקרבת אמוריהם על המזבח (החלב ושתי הכליות ויותרת הכבד, ובכבש - גם האליה, נקראים בלשון חכמים:

'אמורים'. כלומר, החלקים האמורים בתורה להקטיר על המזבח) - היו הבעלים אוכלים מהם בקדושה ובשמחה, והלוי והגר והיתום והאלמנה - אתם על שלחנם. ועכשו שאין בית המקדש ולא עליה לרגל ולא שלמים - עיקר השמחה בקביעות סעודה בחג על בשר ויין, ומשמח ברגל לאשתו ובני ביתו ולכל הנלוים אליו, כל אחד כראוי לו. קונה תכשיטים ובגדים נאים כפי ממונו לאשתו לכבוד יום טוב, מחלק קליות ואגוזים ומגדנות לתינוקות, ומשמח לעניים, ומספק להם צרכי החג כדי שיהא לבם שמח עליהם:

ונוהגים להרבות במאכלים ערבים ביום טוב יותר מבשבת, וללבוש ביום טוב בגדים משובחים משל שבת, כי ביום טוב נאמר ציווי על השמחה בתורה, ולא בשבת:

ומכלל השמחה ביום טוב - לעסוק בתורת ה' שנאמר (תהלים יט): פקודי ה' ישרים משמחי לב:

האבל אינו נוהג אבלות ביום טוב, משום שמחת החג:

איזהו כבוד יום טוב? שזוכרו ומכין עצמו אליו קודם שבא. לפיכך חיב אדם בערב יום טוב להסתפר לכבוד החג, לרחוץ גופו בחמין ולחוף ראשו וליטול צפרניו ולהחליף בגדיו וללבוש כסות נקיה:

אמרו חכמים: 'חיב אדם לטהר עצמו ברגל'; - לכן ראוי לאדם שיטבול במקוה או בנהר בערב החג:

וכן מצוה להתעסק בערב יום טוב בהכנת מאכלים משובחים לכבוד הרגל. אפילו מי שיש לו בביתו כמה משרתים, ראוי הוא לו משום כבוד יום טוב, להשתדל בערב יום טוב להכין בעצמו איזה דבר מצרכי החג. וכן מצוה להמנע מלקבוע סעודה בערב יום טוב סמוך למנחה ומעלה (שלש שעות קודם צאת הכוכבים). וטוב להחמיר מחצות היום, כדי שיהא נכנס כשהוא תאב לסעודת החג ואוכלה בתאבון, וזהו כבודו של החג:

איזהו עונג יום טוב? קביעת שתי סעודות אחת בלילה ואחת ביום, והדלקת הנר בכניסת החג, כדי להנות מאורו בליל יום טוב:

ואין קביעות סעודה אלא בפת (חלות או לחם). וצריך שתי ככרות שלמות. וקובע סעודותיו על היין ששותה בשעת סעודה, מלבד היין שהוא מקדש עליו קודם הסעודה. ומרבה בבשר ובשאר מגדנות לעונג יום טוב:

ומברכין על הדלקת הנרות 'להדליק נר של יום טוב'. ורבים נוהגין שהאשה מברכת בשעת ההדלקה גם ברכת 'שהחינו', חוץ מביום טוב אחרון של פסח שאין מברכין 'שהחינו':

בהדלקת הנרות שביום טוב, מברכין תחילה ואחר כך מדליקין, לפי שברכת המצוה קודמת לעשיתה. ובשבת מדליקין תחילה ואח"כ מברכין, למנהג בני אשכנז, לפי שהברכה היא כקבלת שבת, ולאחר קבלת שבת שוב אסור להדליק:

ראוי לו לאדם שלא יצמצם בהוצאות יום טוב, אפילו אם אין ידו משגת אלא מעט. שאין אדם חסר כלום בהוצאות שהוא מוציא לכבוד יום טוב, אלא מתברך בהן. שכל מזונותיו ויציאותיו (=הוצאותיו) של אדם קצובים לו מראש השנה, על כל השנה כולה - חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם פחת - פוחתין לו, ואם מוסיף - מוסיפין לו:

שמחת מצוה ולא שמחת הגוף:

וכשהוא אוכל ושותה, חיב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו. ועל אלו נאמר (הושע ט):

זבחיהם כלחם אונים להם, כל אכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם וגו'. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב): וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם:

אף על פי שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת: בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום, וחוזרין לבתיהם ואוכלין. והולכים לבתי מדרשות, קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצות היום מתפללין תפילת המנחה וחוזרין לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה:

כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה. שהשכרות, והשחוק הרבה, וקלות הראש - אינה שמחה אלא הוללות וסכלות; ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל. שנאמר (דברים כח): תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. הא למדת שהעבודה - בשמחה. ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות:

(רמב"ם פ"ו מהלכות יו"ט):

בין יום טוב לשבת:

אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. כלומר, כל מלאכה שאסורה בשבת אסורה גם ביום טוב, חוץ מכמה מלאכות שהתירה תורה ביום טוב לצורך אוכל נפש ולשמחת החג, ואלה הן: לישה, אפיה, שחיטה, בישול, הוצאה מרשות לרשות, והבערת אש:

וקבלו חכמינו זכרונם לברכה, שמלאכות הוצאה והבערה כשם שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו גם לצורך אחר של הנאה ותענוג, וכן הותר הבישול שלא לצורך אוכל נפש, כגון שמחמם מים לרחיצת פניו ידיו ורגליו; מה שאין כן בשאר מלאכות שנמנו לעיל שהותרו לצורך אוכל נפש בלבד. ואילו שאר מלאכות לא הותרו כלל, אפילו יש בהן צורך אוכל נפש, כגון קצירה ותלישה מן המחובר, דישה, זריה לרוח, טחינה וניפוי, כל אלה אסורות. לא הותרו מלאכות אוכל נפש אלא משעת לישה ואילך, ואותן המלאכות שנזכרו לעיל (שחיטה ובישול, הוצאה והבערה), מפני שאי אפשר לעשותן בערב יום טוב, או שיהיה הפסד וחסרון אם לא יעשה אותם היום:

ויש ניפוי שהוא מותר ביום טוב, כגון קמח שהיה מנופה מערב יום טוב ונפלו בו צרורות ביום טוב, מותר לנפותו על ידי שינוי. וכן כל דבר שאי אפשר לבוררו מערב יום טוב ואין דרך לבוררו הרבה בבת אחת, בוררין אותו ביום טוב ואפילו במסננת:

אוכלין שיתקלקלו אם יטחנו קודם החג (כגון בצל ובננות) מותר לטחנם ביום טוב. אוכלין שלא יתקלקלו אך טעמם יפוג אם יטחנו מאתמול, טוחנים אותם ביום טוב בשינוי, כגון הפיכת המגררת או טחינה על גבי מפה. אף בשר ודגים, אם שכח לטחנם בערב יום טוב מותר לטחנם ביום טוב בשינוי:

אף על פי שהושוה יום טוב לשבת לענין איסור מלאכה, לא הושוה לענין עונשין. שהעושה מלאכה בשבת במזיד חיב כרת, ובעדים והתראה - סקילה, וביום טוב - חיב מלקות; והעושה מלאכה בשבת בשוגג חיב חטאת, וביום טוב פטור:

הרי שאמרו שהוצאה והבערה, מתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו גם שלא לצורך אוכל נפש, לפיכך מותר להעביר טליתו וכל כלי תשמישיו וצרכי מאכל מרשות לרשות לצורך מועט. אבל לא ישא משא גדול כדרך שהוא עושה בחול אלא ישנה, ובמקום שאי אפשר, עושה כדרכו:

רוב דיני מוקצה שוין ביום טוב ובשבת; ויש דינים במוקצה שהחמירו בהם ביום טוב יותר מבשבת, כדי שלא יבואו לזלזל ביום טוב:

אסור לומר לגוי שיעשה מלאכה האסורה ביום טוב, כשם שאסור בשבת:

המלאכות שהותרו לעשות ביום טוב, לא הותרו אלא לצורך אדם מישראל אבל לא הותרו לצורך הנכרי, וכן אסור לעשותן לצורך בהמתו או חיה ועוף שברשותו:

הבערת אש מותרת, אבל כיבויה - אסור. ואפילו גרם כיבוי, שלא במקום הפסד - אסור. לפיכך אסור להעמיד נר דולק במקום שהרוח יכולה לנשב שם ולכבותו, אפילו אם בשעה שהוא מעמיד את הנר אין הרוח נושבת:

היתה האש גדולה מדי, עד ששורפת את המאכל המתבשל עליה או מעלה פיח ומקלקל את התבשיל - מותר להקטין את האש כמידת הצריך לאוכל; אבל אם יכול להעמיד את קדרתו על אש אחרת - אסור:

אסור ליתן את הנר על האש כדי להמיס תחתיתו ולהדביקו כך אל הפמוט, מפני שממרח את החלב הגביש, ו'ממרח' - מלאכה האסורה ביום טוב:

הנוהגים התר לעשן סיגריות ביום טוב, יזהרו מפני כיבוין, וכן יזהרו שלא להפיל בידים את האפר מן הסיגריה כל זמן שיש בו אש:

לא הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש אלא כדי לתקן דבר מאכל שהיה כבר בעולם מאתמול, אבל אם נולד ביום טוב, כגון ביצה שנולדה ביום טוב, אסור לבשלה ואסור לגמעה אפילו חיה, והיא אסורה אפילו בטלטול, אבל כופה עליה כלי כדי שלא תשבר, ובלבד שהכלי לא ינענעה:

מותר להדליק את הנר מנר אחר שהוא דולק כבר, להנאת אורו. וכן מותר להבעיר את האש ביום טוב כדי להתחמם בה ביום סגריר וקר; אבל אסור להוליד אש ביום טוב. לפיכך אין מציתין את הגפרור על ידי חיכוך, ולא במצת וכדומה - אלא מדליקין את הנר מנר אחר הדולק וכיוצא בזה:

הדלקת החשמל ביום טוב, לדעת רוב הפוסקים האחרונים, איסור יש בה, לכן נוהגין בה איסור ואין מדליקין את החשמל ביום טוב. כל שכן שאסור לכבות את החשמל ביום טוב:

אין שוטפין ומדיחין את הכלים לאחר שאכלו בהם. כלים שצריך להם עוד באותו היום - מותר לשטוף:

במוצאי יום טוב מבדילין על הכוס כבשבת, אבל אין מברכים על הנר ולא על הבשמים:

חולו של מועד:

ששה הימים שבין יום טוב ראשון של חג הסוכות ושמיני עצרת (ובחוץ לארץ חמשה ימים), וחמשה הימים שבין יום טוב ראשון של פסח ליום טוב אחרון שבו (ובחו"ל ארבעה ימים), הם שנקראים חולו של מועד:

מקראות רבים דרשו חכמים בתורה, ואסרו עשית מלאכה בחול המועד. ואיסור מלאכה זה שיש בחולו של מועד, אינו כאיסור מלאכה שיש ביום טוב שמפורש בו: כל מלאכת עבדה לא תעשו (ויקרא כג ועוד), אלא התורה מסרה דבר זה לחכמים שיורו לנו איזו מלאכה אסורה בחולו של מועד ואיזו מלאכה מותרת:

כל מלאכה שאדם עושה לצורך אכילה, לעצמו או לאחרים, לחול המועד וליום טוב - מותרת בחול המועד:

וכן כל מלאכה בדבר האבד שאין בה טרחה מרובה, היינו שאם לא יעשנה עתה היא תפסד - מותרת. אבל ישתדל להקל בטורח ולעשותה בצנעה כמידת האפשר:

מלאכה שיש בה טרחה מרובה מותרת במקום הפסד גדול:

היתה לו מלאכה בדבר האבד שהיה יכול לעשותה קודם החג ודחה אותה לעשותה בחולו של מועד, שאמר: דבר האבד מותר לעשות בחוה"מ - תפסד המלאכה ולא יעשנה בחול המועד:

היתה לו מלאכה שאסורה בחול המועד, ובא עני שאין לו לצרכי החג כראוי, ובקש ממנו לעבוד אצלו כדי שישתכר לצרכי החג - מותר לו לעשותה על ידו, ובלבד שהמלאכה הזו תעשה בצנעה. ויש שאין מתירין בזה אלא מעשה הדיוט או מסחר ולא מעשה אומן שלא לצורך המועד, אלא אם כן אין לו מה לאכול כלל:

כל מלאכה שבשדה חוץ מהשקאת שדה צמאה ותלישת פרות מן המחובר לצורך המועד - אסורה. ובמקום שיש הפסד מרובה מותר אף במלאכה אחרת:

אסור להסתפר ולהתגלח בחולו של מועד. ואם לא הסתפר קודם המועד מפני שהיה אנוס באונס ידוע ומפורסם, כגון אבל והיוצא מבית האסורים - מותר לו להסתפר בחול המועד:

נטל צפרניו בערב יום טוב וגדלו, מותר ליטלן במועד. לא נטל בערב יום טוב - לא יטול במועד. מותר ליטול צפרניו שלא בסכין, אלא בידיו או בשניו. ויש מתירין בכל ענין:

כביסת בגדים אסורה במועד אלא אם צריך להם ביותר לחג, ואי אפשר היה לו בשום אופן לכבסם בערב יום טוב. וכיבוס חיתולי תינוקות מותר:

אריגה ותפירה, אפילו תיקון בגדים, אסורין בחול המועד, ואם צריך לבגד במועד, יתפרנו בשינוי:

דבר שהוא צורך רפואה בין לאדם ובין לבהמה - מותר לעשות בחול המועד:

דברים של משא ומתן וחשבונות אסור לכתוב במועד. ואם הוא מתירא שאם לא ירשמם עתה ישכחם ויבוא לידי הפסד - מותר:

אגרת שלומים שאדם כותב לחברו ואין בה דברים של משא ומתן, מותר לכתוב בחול המועד, ובלבד שלא יכון כתיבה זו לעשותה במועד. וכותבין בשינוי:

לוה מחברו מעות אפילו שלא לצורך המועד, כותב לו שטר במועד. ואם בטוח אצלו שישיג ללוות גם אחרי המועד, אסור לכתוב לו שטר בחול המועד:

אין מפנים את הדירה לעבור לדירה חדשה בחולו של מועד אלא אם כן היתה הדירה החדשה באותה חצר. היה דר בדירה שאינה שלו ורוצה לעבור לדירה שהיא שלו - מותר. ששמחה לאדם לדור בדירה שהיא שלו. ויש אוסרים גם בזה:

אפילו מלאכת דבר האבד שהותר לעשותה בחול המועד, ישתדל לעשותה בצנעה. וכן הדין במלאכות שהתירו לעשותן לצורך המועד ואינן נכרין לכל שלצורך המועד הן נעשות:

מקח וממכר של סחורה אסור בחול המועד אלא אם יש שם אחד מן התנאים האלה:

א. צריך להשתכר לצרכי החג; -:

ב. נזדמן לו רוח מרובה שאינו מזדמן תדיר - יעשהו בצנעה, ויוציא לכבוד יום טוב יותר ממה שהיה בדעתו להוציא; -:

ג. אם לא ימכור עתה יפסיד מן הקרן. אבל מניעת הרוח לא נקרא הפסד:

אין נושאין נשים במועד, שאין מערבין שמחה בשמחה, אבל מותר לארס אשה, לכתוב ה'תנאים' ואפילו לקדש בלא סעודה:

חול המועד אסור בהספד ותענית. מי שמת לו מת במועד מתחיל לנהוג שבעת ימי אבלות לאחר המועד. אבל נוהג אבלות בדברים שבצנעה אף במועד:

יהא אדם זהיר שלא יבוא לידי פחזות וקלות ראש מתוך שמחת אכילה ושתיה. ומצינו בירושלמי, אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה אתי, התרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו לעשות מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגעין בתורה, ועכשו אוכלין ושותין ופוחזין..:

ויזהר כל אדם מאד שלא יעשה בחול המועד מלאכה האסורה, שהרי אמרו חכמים: 'כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה'. ועוד אמרו: 'המבזה את המועדות אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא'. אלא צריך לכבד את חולו של מועד ולקדשו בביטול מלאכה, במאכל ובמשתה ובבגדים נאים:

שאר דינים וענינים בחול המועד - ראה עוד בחלק ב, עמ' שנז ואילך:

שבת של חול המועד:

שבת שבתוך החג מוסיפין בה שמחה יותר מן הרגיל בכל שבת משום שמחת יום טוב, ויש נוהגין להכין שתי פשטידות בשבת חול המועד, אחת משום שבת ואחת משום המועד:

תפילת ערבית שחרית ומנחה של שבת חול המועד - כתפילות כל שבת ומזכירין בהן ב'יעלה ויבוא' מענין המועד, וקורין את ההלל לאחר תפילת שחרית:

תפילת מוסף, עיקרה של הרגל ומזכירין בה של שבת, וחותם בברכה הרביעית: מקדש השבת וישראל והזמנים. ואילו הקריאה בתורה - כולה של החג:

בשבת חול המועד סוכות, נוהגים האשכנזים שקוראים במגילת קהלת לפני קריאת התורה. וחלוקות דעות הפוסקים בענין קריאת מגילה זו, יש אומרים שקורים אותה ביחיד, היינו שכל אחד קורא אותה מן הספר המודפס ואין מברכים על קריאתה. ויש אומרים שקורא אותה בציבור מן המגילה הכתובה על קלף ומברכים על קריאתה שתי ברכות. 'על מקרא מגילה', ו'שהחינו':

ולפיכך קורין בקהלת, משום שהזמן זמן שמחה הוא, ובקהלת כתיב (ב): ולשמחה מה זה עשה. גם משום שכתוב בה (יא): תן חלק לשבעה וגם לשמונה - אלו שבעת ימי החג ושמיני עצרת. וכן שלמה המלך אמרה בהקהל, שמצותו בחג:

'ושמעתי דלכן קורין אותו בסוכות, לא מפני שמהביל שמחת עולם הזה, רק שממנו נקח תוקף ועיקר השמחה האמיתית על ידי ההבלת כל עניני עולם הזה, רק לבי שמח מכל עמלי, וזה היה חלקי מכל עמלי'. (שם ב):

פרק שמיני - הושענא

הושענא

אחר אמירת הלל בימי החג, או אחר תפילת מוסף, מקום מקום ומנהגו - מוציאים ספר תורה מארון הקדש ומביאים אותו לבימה שבבית הכנסת, והחזן וכל הקהל אומרים בקול רם: 'הושענא' ארבע פעמים (למענך אלקינו, בוראנו, גואלנו, דורשנו) ואחר אומרים את הנוסח של הושענא על כל א"ב הקבוע לכל יום, וכל העם מקיפין את הבימה, ואתרוגיהם ולולביהם בידיהם, בששת ימי החג הראשונים - הקפה אחת בכל יום, וביום השביעי - שבע הקפות:

מנהג זה הוא זכר למקדש, שבשבעת ימי החג היו הכהנים מקיפים את המזבח בהלל ובשמחה פעם אחת בכל יום, ושבע פעמים ביום הושענא רבה שהיה נקרא אז 'יום השביעי של ערבה', או 'יום ערבה' סתם, או 'יום חיבוט חריות':

'מצות ערבה כיצד? -:

מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטים משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא (רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא) ואותו היום (הושענא רבה) מקיפין את המזבח שבע פעמים:

בשעת פטירתן (מן המזבח) מה הם אומרים - 'יופי לך מזבח, יופי לך מזבח' וכו'. כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיו מלקטים מערב ומניחים אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו' וכו':

ולמה בערבה בהושענא רבה? לפי שהערבה גדלה על המים, ואז נידונים על המים:

לזכר הקפות אלה שהיו במקדש בחג, אנו מקיפים את ספר התורה שעל בימת בית הכנסת; שאין לנו שיור רק התורה הזאת והיא לנו כמזבח כפרה. ואומרים דברי ריצוי לפני הקדוש ברוך הוא שיברך עלינו את השנה בגשמי ברכה בטללים טובים ובמי תהום שיעלו להשקות את האדמה:

ועוד יש בהקפות הללו זכר ליריחו שהקיפוה ישראל ששה ימים, פעם אחת בכל יום, וביום השביעי הקיפוה שבע פעמים, ותקעו והריעו שבע פעמים עד שנפלו שבע חומותיה ונלכדו שבע אומות שבה (ראה יהושע כד,יא). והיא תחילת מלחמותם של ישראל בכיבוש הארץ ויציאתם מישיבה בסוכות במדבר לשבת בית בארץ ישראל, לפיכך עושים לה זכר באחרון של סוכות:

דברי ריצוי ותפילה אלו שאנו אומרים בהקפת הבימה, נקראים 'הושענא' או 'הושענות' בלשון רבים. לפי שתבת 'הושענא' שהיא צרוף של שתי תבות הושע נא, או הושיעה נא, חוזרת ונשנית על כל פסוק ופסוק מתפילות ההקפה סביב הבימה, והיא העיקר שבתפילה. וכך גם במקדש לא היו מזכירין בשעת הקפת המזבח אלא לשון זו של תפילה:

הושיעה נא. לא לשון עזרה, הצלה, חנינה וכו' אלא לשון ישועה בלבד, וכמו שנזכר לעיל מלשון המשנה:

סדרן של הושענות (כמנהג האשכנזים):

עשרה פיוטים עתיקים מקובלים ברוב תפוצות ישראל בתפילות 'הושענא' של שבעת ימי החג, וכולם של עשרים ושנים פסוקים שהם סדורים על פי סדר אותיות א"ב, ואלו הם:

למען אמתך, למען בריתך, למען גדלך ותפארתך וכו':

אבן שתיה, בית הבחירה וכו':

אום אני חומה, ברה כחמה וכו':

אדון המושיע, בלתך אין להושיע וכו':

אדם ובהמה, בשר רוח ונשמה וכו':

אדמה מארר, בהמה ממשכלת וכו':

למען איתן הנזרק בלהב אש, למען בן הנעקד על עצים ואש וכו':

אערוך שועי, בבית שועי וכו':

אל למושעות, בארבע שבועות וכו':

אום נצורה כבבת, בוננת בדת נפש משיבת וכו':

בששה הימים הראשונים של החג, אומרים בכל יום תפילה אחת. לא הרי תפילת יום זה כתפילת יום זה, ולא הרי סדר תפילות של שנה אחת כסדר תפילות של שנה אחרת, אלא הן מסודרות לפי ימי קביעת המועדים שחל בכל שנה, ולפי כללים קבועים אלה:

אום נצורה שמדברת בשבח ישראל שומרי שבת - לעולם נאמרת ביום השבת. (ובקהילות הספרדים וכן במקצת קהילות האשכנזים אין אומרים הושענא בשבת). אבל אין מקיפין בשבת כלל, שאף במקדש לא היו נוטלין ערבה בשבת, ועוד, שאין אנו מקיפין אלא בלולב, ואין הלולב נטל בשבת:

למען אמתך שמדברת בגדולתו של הקדוש ברוך הוא - לעולם היא נאמרת ביום ראשון של חג, חוץ מבשנה שחל ראשון של חג להיות בשבת, שהיא נדחית ליום ראשון, ואילו בשבת אומרים 'אום נצורה':

אבן שתיה שמדברת ביקרת בית המקדש ובגבורת האהבה שהיתה שם בין הקדוש ברוך הוא לישראל - לעולם היא שניה באה אחר תפילת 'למען אמתך', חוץ מבשנה שאומרים 'למען אמתך' ביום השני של חג (כנזכר בפסקה הקודמת) שאז אומרים ביום השלישי תפילת 'אערוך שועי' ומפסיקין בה בין 'למען אמתך' ו'אבן שתיה', מפני הטעם שיאמר להלן:

אערוך שועי שיש בה זכר כפרת עוונות של יום הכיפורים - לעולם היא נאמרת ביום השלישי של החג, מפני שיום שלישי של חג הוא יום שחל בו יום הכיפורים באותה שנה, חוץ מבשנה שיום שלישי של החג חל להיות בשבת, שדוחין אותה למחרת, ובשבת אומרים 'אום נצורה':

אדון המושיע - לעולם היא האחרונה בסדר התפילות של ששה ימי החג קודם הושענא רבה. שכל עיקרה של תפילה זו, בטחון הישועה בקדוש ברוך הוא, לפיכך חותמין בה כל ימי ההקפות של הושענא, ועוד, לפי שהיא תפילה מפורשת על הגשמים לכך מסמיכין אותה לסוף החג כמה שאפשר, שהגשמים בחג אינם סימן ברכה. אלא שאם יום הששי של החג חל בשבת, אין חותמין בה אלא אומרים תפילה השיכת לאותו היום, 'אום נצורה':

אל למושעות שמדברת בצרות ישראל בגלות האחרונה והארוכה, היא מעין הקדמה ל'אדון המושיע' שיש בה בטחון וישועה, לפיכך היא באה ביום החמשי של החג. ואם חל יום חמשי של חג בשבת - מקדימין אותה ליום הרביעי:

אום אני חומה, מדברת בשבחם של ישראל, ואין אומרים אותה אלא בשנה שיום הששי של חג חל להיות בשבת וחותמין סדרת ההקפות ב'אום נצורה' במקום תפילת 'אדון המושיע' שמדלגין עליה בשנה זו. ואז מתחילין 'למען אמתך' וסומכין אליה לפי הסדר 'אבן שתיה', ו'אערוך שועי' במקומה ביום השלישי, 'אל למושעות' במקומה ביום החמשי ו'אום נצורה' כקביעותה בשבת, ויום הרביעי של חג שנעשה פנוי בשנה זו, אומרים בו 'אום אני חומה', שמדברת בשבחם של ישראל:

לפיכך סדר תפילות הושענא בששה ימי החג הראשונים הוא כך:

שני:

למען אמתך:

שלישי:

אבן שתיה:

למען אמתך:

רביעי:

אערוך שועי:

אבן שתיה:

חמשי:

אום אני חומה:

אערוך שועי:

למען אמתך:

ששי:

אל למושעות:

אל למושעות:

אבן שתיה:

שבת:

אום נצורה:

אום נצורה:

אום נצורה:

אום נצורה:

ראשון:

אדון המושיע:

אערוך שועי:

למען אמתך:

שני:

אל למושעות:

אערוך שועי:

שלישי:

אדון המושיע:

אבן שתיה:

רביעי:

אל למושעות:

חמשי:

אדון המושיע:

מנהג הספרדים בסדר הושענות שונה ממנהג האשכנזים, ואומרים בהן פיוטים אחרים, ואין משנים את הסדר אלא בכל שנה אומרים אותם על אותו סדר. בשבת אין אומרים הושענא כלל. הפתיחה (שאומרים קודם ההקפה 'למענך אלקינו' וכו') והחתימה (שאומרים לאחר שהקיפו 'אני והו הושיעה נא', כדלהלן) שוות בשני המנהגים:

הושענא רבה:

הושענא רבה הוא היום האחרון למצות ארבעה מינים ולמצות סוכה (בחוץ לארץ יש מנהגים שונים בנוגע לסוכה גם בשמיני עצרת), והוא נקרא 'הושענא רבה' על שם שמרבים בתפילות 'הושענא' ביום זה יותר מכל ימי החג, ונוטלים בו ערבה שקורין אותה גם 'הושענא', על שם תפילות 'הושענא' שבאותו היום:

אף על פי שמן התורה לא נבדל יום הושענא רבה משאר ימי החג, כבר נהגו ישראל בכל הדורות הרבה מנהגים מיוחדים ליום זה ועשאוהו מקצת יום טוב:

מנהג נביאים (חגי זכריה ומלאכי) שנוטלים ערבה. ומיחדין בה תפילה ואחר כך חובטין אותה. ואין זה כשאר מצוות דרבנן שמברכין עליהן בשעת עשיתן, אלא כשתקנו נטילת ערבה תקנוה כמנהג בלבד לכן אין מברכין על נטילת ערבה:

נוהגים רבים להיות ערים כל הלילה ואומרים 'תיקון' וקורין במשנה תורה ומשלימים ספר תהלים ומחברים את הלילה והיום בתורה ובתפילה. והמדקדקים במצוות נוהגים לטבול קודם עלות השחר:

והטעם שנעורין בלילה - שהוא יום אושפיזין של דוד המלך ע"ה שלא היה ישן יותר מ'שיתין נשמי' בלילותיו, ומתגבר כארי בשירות ותשבחות. ויש בעינוי שנה זה גם מענין עינוי יום הכיפורים שראוי ליום זה שהוא יום כפרה:

לובשים בגדי חג, ויש נוהגים ללבוש בגדי לבן כמו ביום הכיפורים, ומדליקים משיורי הנרות של יום כיפור:

ברוב קהילות ספרד אין משנים בתפילת הושענא רבה מתפילת חול המועד. ואולם בקהילות אשכנז משנים מעט: בפסוקי דזמרה שלפני תפילת שחרית אומרים 'למנצח מזמור לדוד השמים מספרים' וכל שאר המזמורים הנאמרים בשבת ויום טוב, אבל אין אומרים 'מזמור שיר ליום השבת' קודם 'יהי כבוד' אלא 'מזמור לתודה', לפי שאין אומרים מזמור שיר ליום השבת אלא בשבת ויום טוב האמור בתורה, שלא היו מקריבין בהם אלא קרבנות ציבור בלבד ולא קרבנות יחיד, אבל בהושענא רבה היו מקריבין במקדש קרבנות יחיד, לפיכך אומרין מזמור לתודה, שהתודה קרבן יחיד היא:

ויש רבים הנוהגים לומר מזמור שיר ליום השבת גם בהושענא רבה:

וכן אין אומרים 'נשמת כל חי', שאין בו קדושת יום טוב מלאה ואין הנשמה יכולה להתאמץ כולה להדבק ביוצרה כמו ביום טוב; ויש שאומרים גם 'נשמת'. וצריך כל אדם לנהוג כמנהג אבותיו:

אחרי הלל, או אחר מוסף, אומרים 'הושענות' בסדר הכתוב בסידורים, ומקיפים את הבימה שבע פעמים וכשמגיעים לפיוט 'תענה אמונים' מניחים את הלולב והאתרוג ונוטלים הערבה וגומרים את סדר ההושענות. ויש נוהגים על פי הקבלה, שלא ליטול הערבה עד זמן החביטה:

במוסף אומרים (כמנהג אשכנז) קדושה רבא, היינו, כל נוסח של 'כתר' או 'נעריצך' עם 'כבודו מלא עולם' ולא מקצרין בו כבשאר ימי חול המועד:

וממעטין אפילו במלאכה המותרת בחולו של מועד, עד שעה שיוצאין מבית הכנסת; ומרבין בסעודת יום טוב:

ענינו של היום:

בהושענא רבה, גמר החיתום של הדין המתחיל בראש השנה. בהתחלת הדין, בראש השנה ויום כיפורים, כל באי העולם עוברין לפני הקב"ה כבני מרון ונסקרים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות נדון העולם בכללותו על המים, ויום השביעי של חג, הוא יום הושענא רבה, הוא יום החיתום האחרון של הדין הזה. ולפי שחיי האדם תלויים במים, והכל הולך אחר החיתום, לכך דומה הושענא רבה במקצת ליום הכיפורים, ומרבים בו בתפילה ובתשובה כעין יום הכיפורים:

ועוד משלו בזה החכמים הקדמונים זכרונם לברכה משל ואמרו: 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא' וסדרי המשפט של זו דומה לשל זו; -:

במלכותא דארעא, מלך שהוא רחום וצדיק, כשהוא דן את הדין, אם הוא מוצא זכות - חותך את הדין מיד, ואם לאו - משהה אותו בשביל שהסנגורים ילמדו זכות. לאחר זמן הוא חותך את הדין. חתך לרחמים - מודיעו מיד, ואם לאו - מעכב גזר הדין בידו, שמא ימצא הנדון זכות ומקרע גזר הדין והופכו לרחמים. לבסוף מוסר פתקיו ביד שליחיו אם למות ואם לחיים טובים, והשליחים יוצאים ובאים לעשות דין או רחמים. היו הפתקים של רחמים - שוב אינם משתנים לשל דין, היו של דין - אפשר שיהפכו לרחמים בשעה אחרונה. כיצד? הרי שיצא גזר דין קשה על פלוני שמרד במלך, ובאים שליחי המלך לבית הנדון ומוצאים אותו שמח במלכותו של המלך ועושה כל גזרותיו בשמחה - מה הם אומרים? לא זה שנגזר עליו כך, הוא הנראה לפנינו כך, איש אחר הוא! וחוזרין למלך, ואף הוא מסכים עמהם ואומר איש אחר הוא, קרעו גזר דינו וחתמו עליו לחיים טובים! -:

אף במלכותא דרקיעא כך. בראש השנה כל באי העולם עוברים לפני הקדוש ברוך הוא, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. בינונים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים ונחתמין ביום הכיפורים, וגמר החיתום הוא בהושענא רבה ונמשך עד השכמת הבקר של יום שמיני עצרת. לכן מרבים בתפילה ובתחנונים בהושענא רבה שהוא שביעי לסוכות, ומתעוררים בתשובה, ומעוררים רחמים חדשים; ואפילו כבר היה גזר דין קשה, קורעים אותו וכותבים בשמים 'פתקים' טובים:

וביום השמיני - עצרת הוא לכל ישראל, שנעצרין לפני המקום ואומרים לפניו: קשה עלינו פרידתנו ממצוותיך. אפילו נגמרו מצוות סוכה ולולב וקרבנות החג וניסוך המים - הרי אנו נעצרין לפניך ושמחים בך. ואז באים שליחי מעלה ומוצאים את כל ישראל שמחים לפני המקום שמחת אהבה. ואפילו היו ביניהם נידונים לרעה - אין הרעה פוגעת בהם, אנשים אחרים הם, אוהביו של הקב"ה, ושמחים בו ובכל מצוותיו:

ואמרו חכמים במדרשם: 'אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אני יחיד ואתה יחיד - אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזהו הושענא רבה'; - 'אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, אם אין כפרה לבניך בראש השנה - תהא ביום הכיפורים. ואם לאו - תהא בהושענא רבה':

ולמה הבטיח הקב"ה הבטחה זו לאברהם דוקא? אלא מה אורו של אברהם התחיל זורח בעולם אחר עשרים ואחד דורות, אף אורם של בניו, אפילו יאחר לזרוח, לא יאחר יותר מעשרים ואחד יום אחר תחילת הדין בראש השנה, וזה יום הושענא רבה. אמור מעתה, עיקר ענינו של היום: תפילה ורחמים בשעת חיתום הדין ו'יציאת הפתקים':

ומכאן מנהג ישראל לברך איש את רעהו ביום זה 'פתקא טבא':

יום זה מרובה בקרבנות יותר מבכל השנה, שהוא סוף לסדר שלש רגלים ומי שלא הביא נדרו עד כה, מביאו עתה, שלמחר הוא עובר בלא תאחר לשלמו (דברים כג). לפיכך בו עיקר דין המים, שבעוון נדרים הגשמים נעצרים ככתוב (משלי כה):

נשיאים ורוח וגשם אין - איש מתהלל במתת שקר. והיו אוסרים הקרבנות בעבותות הערבה אל קרנות המזבח בדרך רמז של תפילה: רבונו של עולם! מה שנדרנו הבאנו והעבותות בידינו, אף אתה אל תעצור מלהוריד הגשמים בעתם:

ובדרך הרמז: הושע נ"א, הושיענו ביום נ"א, זה יום הושענא רבה שהוא יום חמשים ואחד לימי סליחה שמתחילין בראש חדש אלול:

הושענא רבה בא לאחר עשרה ימים מיום הכיפורים, שהם כהשלמה ומילוי לעשרת ימי תשובה (כענין מילויו של האות יו"ד, וא"ו ודל"ת, שאף הן עשר), לפיכך אף בו הכפרה:

בו ביום היה דבר ה' ביד חגי אל זרובבל בן שאלתיאל לחזק ידו בבנין הבית:

ואני תפילה:

ביום הושענא רבה מניחים ישראל כל צדקותיהם וכל זכויותיהם מכל השנה, אף אינם פונים לזכות אבות שבידיהם, ומבקשים חיים על עצמם ועל כל העולם כולו רק בזכות התפילה בלבד, ואומרים לפני רבון העולמים, רבונו של עולם באנו לפניך דלים וריקים ואין בידינו כלום, לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים ולא זכות אבות, ואין לנו אלא פה להתפלל לפניך בלבד. אף אתה עננו רק בזכות תפילה זו שאנו מתפללים לפניך בלב נשבר ונדכה:

כל מעשי היום רומזים לתפילה. ריבוי ההקפות וההושענות; נטילת הערבה; ואושפיזין של היום, האחרון שבשבעה הרועים הנאמנים - דוד מלך ישראל; -:

כל ימי החג מקיפים את הבימה בתפילת הושענא פעם אחת, והיום הזה - שבע פעמים, ואחר שבע ההקפות אומרים עוד הרבה פיוטים ותחנונים וכולם בלשון הושענא, כמי שאין לו במה לתלות כלום ומבקש רק ישועה:

הערבה שנוטלים באותו יום לאחר שמניחין את האתרוג והלולב, רומזת אף היא לתפילה. שכבר נאמר למעלה בענין זה שהערבה דומה לפה ושפתים, והיא כנגד אלה מישראל שאין בהם לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים. עכשו מניחים את כל האיגוד שארבע כיתות מישראל נתאגדו יחד, ואומרים, אין בנו טעם תורה ולא ריח מצוות, לא אתרוג ולא לולב ולא הדס - כולנו דומים לערבה זו. ומה יש לנו? - פה להתפלל; כערבה זו שדומה לפה:

ומובא בספרים שזהו גם ענין ההקפה במעגל - שאין בו לא ראש ולא סוף, לא ראשון ולא אחרון, אלא כולם שוים לפני הקב"ה ומצפים לישועתו:

וכן דרשו רז"ל: אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו) - אלו בני אדם שערומים בדעת - ומשימים עצמם כבהמה. הם הראויים ביותר לישועה:

ואף לעתיד נאמר (צפניה ג): והשארתי בקרבך עם עני ודל - וחסו בשם ה':

וערבה תפילה זו על הקדוש ברוך הוא, יותר מכל התחנונים. אל תקרי ערבה, אלא ערבה:

אף ראש האושפיזין ביום הושענא רבה, דוד המלך נעים זמירות ישראל, כל עצמו וכחו בתפילה היה, כמו שאמר על עצמו (תהלים קב): תפלה לעני כי יעטף, ונאמר (שם קט):

ואני תפלה. ופרקי התהלים שאמר דוד, מעינות של תפילה הם לכל באי העולם שבכל הדורות:

כנגד מידותיו של הקדוש ברוך הוא:

אין אומרים 'אום נצורה' בהושענא רבה, מפני שאינו חל בשבת לעולם. אין אומרים 'אערוך שועי' בהושענא רבה, שכל עיצומו של היום דומה ליום הכיפורים. ואין אומרים 'אל למושעות' בהקפות היום, מפני שתפילה זו מיוסדת על הגלות האחרונה, ושבע ההקפות האלה זכר להקפות שהיו במקדש לפני שהלכו ישראל לגלות אדום:

ושבעת הפיוטים שאומרים בהקפות הושענא רבה, מיוסדים על פי שבע המידות שהזכיר דוד בתשבחותיו להקדוש ברוך הוא, בשעה שהתנדב העם למלאכת בית המקדש, ככתוב (דברי הימים - א כט): ויברך דויד את ה' וגו' לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו' לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש. וכן מוסיפים פסוק לאחר כל פיוט, השיך בענינו לספירה מסוימת:

והספרדים נוהגים בשבע ההקפות של הושענא רבה, להזכיר בפיוטים את שבעה הרועים ועושים הקפה ראשונה לשמו של אברהם אבינו, שניה - יצחק, וכן כולם. ואחר כך אומרים פיוטים ובקשות שענינם גשמי ברכה, תבואת השדה ועצי פרי:

אני והו הושיעה נא:

בסוף תפילות 'הושענא' בכל ימי החג בגמר ההקפה, וכן בהושענא רבה בגמר כל ההקפות, קוראים החזן והציבור פסוק זה בקול רם: אני והו הושיעה נא! זכר למקדש שכשהיו גומרין להקיף את המזבח בערבה, תקעו והריעו ותקעו ואומרים פסוק זה:

נחלקו חכמים במשנה כיצד היו אומרים במקדש, 'אנא ה' הושיעה נא', או 'אני והו הושיעא נא':

כל מצוות החג ומנהגיו במקדש, עטופים סודות עליונים וצרופי שמותיו של הקדוש ברוך הוא יש בכל דיבור ומעשה ממעשי החג ומצוותיו:

אף פסוק זה, צרוף שמותיו של הקב"ה יש בו. שכך מקובל אצל חכמי האמת מדור דור, שבשלשה הפסוקים הנזכרים בסדר 'ויהי בשלח' (שמות יד) קודם קריעת ים סוף:

ויסע מלאך האלקים ההלך לפני מחנה ישראל וגו', ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וגו' ויט משה את ידו על הים וגו', ושבעים ושתים אותיות בכל פסוק ופסוק - שבעים ושנים צרופי שמותיו של הקב"ה יש בשלשה פסוקים אלה. כל שם - בן שלש אותיות; אות אחת מכל פסוק, ולפי סדר ידוע לחכמי האמת בלבד. והשמות האלה - כולם שמות של גאולה וישועה הם, והיודע לסדר שמות אלה על סדרם ולכון בהם כונות לב כראוי, הריהו מעורר את מידות הרחמים של גאולה וישועה:

ושתי התבות הראשונות שאומרים בהושענות, אני והו, הם שנים מתוך שבעים ושנים שמותיו של הקב"ה היוצאים מן הפסוקים האלה:

אני יוצא מאות אמצעית שבפסוק ראשון (א של מאחריהם) ואות אמצעית של פסוק שני (נ ראשונה של הענן) ואות אמצעית של פסוק שלישי (י של קדים):

והו יוצא מאות ראשונה של פסוק ראשון (ו ויסע), אות אחרונה של פסוק שני (ה שניה של הלילה) ואות ראשונה של פסוק שלישי (ו של ויט):

ופשוטם של שתי תבות אלה, כך מתפרש: כנסת ישראל אומרת, אני והוא בצרה יחד. שכך אמר הקב"ה: עמו אנכי בצרה (תהלים צא) - לפיכך מבקשים למען כבוד שמו - הושיעא נא! ואף הפזמון שאנו אומרים אחריו כולו מדבר בענין הזה היאך השכינה עמנו בגלותנו, ואתנו ישוב נדחים קובץ:

ובמדרש דרשו שתי התבות כלפי הקדוש ברוך הוא 'אני' - כענין שנאמר (יחזקאל א):

ואני בתוך הגולה, 'והו' על דרך שנאמר (ירמיה מ): והוא אסור באזקים - כביכול הקב"ה בעצמו בגולה ובאזיקים:

ויש שקורין 'והו' בשורוק, כמו 'והוא', ומפרשים בדרך קריאה של רמז להקב"ה שאמר (דברים לב): ראו עתה כי אני אני הוא:

ושתי תבות אלה גימטריא שלהן כגימטריא של 'אנא ה'' - שבעים ושמונה. וכשאומרים אני והו הושיעה נא כאילו אומרים: אנא ה' הושיעה נא, והוא פסוק בתהלים, פרק קיח:

הערבה ודיניה:

הלכה למשה מסיני שתהא ערבה נטלת במקדש כל שבעת ימי החג. והיא זו שנזכרת במשנה 'מורביות של ערבה' שהיו מלקטין ממוצא הסמוכה לירושלים:

ערבה זו היא מצוה לעצמה מלבד בדי הערבה האגודים עם הלולב. ובערבה זו היו עושין כל יום הקפות סביב המזבח פעם אחת, וביום האחרון של חג הקיפו בה את המזבח שבע פעמים:

ולא היתה הלכה זו שנתנה למשה מסיני אלא על המקדש בלבד ואילו על כל שאר גבולות ישראל לא נאמרה ההלכה:

הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, תקנו מנהג של ערבה גם בגבולין (וכאמור לעיל, לא כמצוה שיש עמה ברכה אלא כמנהג) זכר למקדש. ולפי שאין לה עיקר מן התורה בגבולין (שלא כלולב, שנטל ביום ראשון בכל מקום מן התורה), לא עשו לה זכר בכל ימי החג אלא שיהו נוטלים ערבה ביום האחרון של חג ומיחדים בה תפילה על המים והברכה לכל השנה:

נוטלים חמשה בדים של ערבה כאותם שלוקחים לאגוד הלולב, ואוגדים אותם יחד. ואף על פי שאין מחמירין בערבה זו כבערבה של לולב, מכל מקום לוקחים אותה מן המובחר והיפה משום 'זה אלי ואנוהו' - במצוות. ולאחר שמניחים את הלולב והאתרוג בגמר ההקפות בבית הכנסת והגיעו לפיוט 'תענה אמונים', נוטלים אותה ביד, ואומרים את הפיוטים עד שגומר את הפיוט 'קול מבשר'. או באמצע הקדיש וקודם 'תתקבל' כמנהג החסידים, או בסוף כל התפילה כמנהג הספרדים - אז חובטין אותה על הקרקע חמש חבטות ונותנים אותה במקום שלא ירמסו עליה ברגלים, שאין נוהגים בה מנהג זלזול גם לאחר החבטה:

ענין זה של חבטה יש בו סודות עמוקים ותיקונים גדולים, ואין זוכים לדעת אותם אלא גדולי ישראל בלבד. וכל איש ישראל שאין לו עסק בנסתרות, הרי הוא מכון לעשות כמנהג שנהגו הנביאים וכל חכמי הדורות ושבשכר זה שהוא עושה כמעשיהם, יחשב לפני המקום כאילו כיון כל כונותיהם, ויבטלו מעליו כל הדינים הקשים, ותתעורר האהבה שבין כל ישראל לאבינו שבשמים, ותטיב עלינו החתימה:

קודם חשכה:

בהושענא רבה קודם חשכה, נוהגין להכנס לסוכה ואוכלין שם מטעמת כל שהיא, איזה דבר קל שאין בו משום סעודה, כדי לקים בפעם האחרונה מצות 'בסכות תשבו', ומברכין אחריו ברכה אחרונה, וכשיוצאין מן הסוכה אומרים תפילה זו:

יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, כשם שזכיתי וישבתי בסוכה זו, כן אזכה (לשנה הבאה) לישב בסוכת עורו של לויתן, ומסימין - 'לשנה הבאה בירושלים':

שכך אמרו חכמים, שלעת קץ יעשה הקדוש ברוך הוא סוכה אחת שישבו בה כל ישראל והיא תהא עשויה מעורו של לויתן; ואילו בשרו יהיה מאכל לצדיקים:

ונוהגין להוריד מן הסוכה שטיחים ושאר כלים יפים שיש לו צורך בהם לביתו לכבוד החג:

שמיני עצרת:

שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו ואינו קשור לחג הסוכות אלא סמוך לו בלבד. ומשום כך מברכין בו 'שהחינו', האשה - בשעת הדלקת נרות, אחר ברכת 'להדליק נר של יום טוב' (ויש שאין נוהגין לברך 'שהחינו' בהדלקת הנרות), והאיש - בקידוש שהוא מקדש על היין:

ונקרא 'שמיני עצרת' על שם הכתוב (במדבר כט): ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לה' פר אחד וגו' ו'לשון חבה הוא זה (לשון עצרת) כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם: קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד':

'דבר אחר: למה נעצרו עוד יום אחד? רב אמר, משל למה הדבר דומה - למלך שהגיע לו יום טוב. באו אריסיו וכבדו אותו, באו בני ביתו וכבדו אותו. היתה מטרונה מרמזת להם: עד שנוהג עמכם - תבעו צרכיכם מן המלך! כך התורה מרמזת לישראל: תבעו צרכיכם וכו'. (וישראל נותנים כל דעתם בחג לבקש חיים וששון לשבעים אומות העולם, ולעצמם אינם מבקשים כלום) כיון שלא הבינו, כבשה (עצרה) אותם עוד יום אחד, זה יום השמיני' (שכתוב בו לכם):

'אמר רבי לוי: בכל חדש וחדש שבקיץ בקש הקדוש ברוך הוא ליתן לישראל מועד. בניסן - נתן להם הפסח; באייר - נתן להם פסח קטן; בסיון - נתן להם עצרת; בתמוז, היה בדעתו ליתן להם מועד גדול - ועשו להם את העגל, ובטל תמוז אב אלול. בא תשרי - ופרע להם; ראש השנה, ויום הכיפורים, והחג. אמר הקדוש ברוך הוא:

לאחרים הוא (תשרי) פורע, ושלו - אינו נוטל? נתן לו יומא (יום אחד) - ביום השמיני עצרת תהיה לכם':

ודיני היום לגבי איסור מלאכה והתר אוכל נפש - הכל כמו שמבואר לעיל בדיני יום טוב:

אף על פי ששמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא, יש בו השלמה לשבעת ימי החג, ועוברים מסוכת עראי לדירת קבע להשלים בבית המרווח ענין החג ושמחתו מה שאי אפשר בסוכה, לפיכך בו תוקף השמחה בריבוי - והיית אך שמח וכדלהלן:

ואף בימי שלמה המלך ע"ה בו נשלם חינוך הבית ויצא כבוד ה' מאוהל וממשכן לדירת קבע. ובו ברך שלמה את העם, ואף הם ברכוהו, וכך אמר חכם אחד: יום שמיני עצרת הוא יום 'אושפיזין' של שלמה המלך:

בחוץ לארץ יש מנהגים שונים לענין ישיבת סוכה בשמיני עצרת שהוא ספק שביעי. ואולם בכל מקום אין נוטלין בו הלולב, הואיל ואף בשאר ימי חול המועד אין חיובו מן התורה אלא במקדש. ועוד שיש בנטילת לולב ביום טוב סרך איסור:

מיוחד בקרבנו:

ואף על פי שאמרנו שמיני עצרת רגל הוא בפני עצמו ככל שאר הרגלים (פסח, שבועות, סוכות) - קרבנו של יום זה שהיו מקריבים בבית המקדש, אינו דומה לקרבן שאר הרגלים. בפסח היו מקריבים למוסף היום: פרים - שנים, איל - אחד, ושבעה כבשים. וכן בחג השבועות פרים - שנים, איל - אחד, ושבעה כבשים. ובחג הסוכות הקריבו שבעים פרים כל ימי החג יחד, מלבד אילים - שנים, כבשים בני שנה - ארבעה עשר, שהיו מקריבים כל יום משבעת ימי החג. נמצא שחג הסוכות מרובה בקרבנותיו יותר מכל הרגלים. ואולם אי אתה מוצא רגל שהיו מקריבים בו למוסף, פר אחד, אלא שמיני עצרת בלבד. ולמה פר אחד בלבד? -:

אמרו חכמים במדרש:

'משל למלך שעשה סעודה שבעה ימים וזמן כל בני אדם שבמדינה לשבעת ימי המשתה. כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה - נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר, או של דג, או ירק. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל ביום השמיני עצרת תהיה - לכם, גלגלו במה שאתם מוצאים - בפר אחד ואיל אחד':

אכן, אין קרבנו של שמיני עצרת דומה לקרבן שאר הרגלים, אבל דומה הוא לקרבן מוסף של ראש השנה ושל יום הכיפורים שגם בהם נאמר פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים:

מכאן רמז למה שאמרו חכמים שיש ביום זה גם ענין של כפרה וסליחה וסוף החיתום לכל ימי השנה, וכמו שנזכר לעיל:

גדולה תפילה בשעת החיתום:

איתא בזהר הקדוש ובמדרשים, שגמר החיתום האחרון הוא בהשכמת הבוקר של יום שמיני עצרת. וכן איתא שמשה רבינו התפלל לפני הקדוש ברוך הוא תקט"ו (חמש מאות וחמש עשרה) תפילות שיכנס לארץ ישראל, כמנין 'ואתחנן' (וכמנין תפלה), ונשתתק ולא התפלל עוד, כי ה' אמר לו: רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה; שאילו היה מתפלל עוד תפילה אחת היה נענה, אבל משה קבל עליו גזרת המקום ולא התפלל עוד. ועוד אמרו בגמרא שהצדיקים שוהין בכל תפילה שעה אחת - כל המדרשים הללו עולים בקנה אחד. כיצד? -:

אימתי התפלל משה תפילותיו אלה? בשנה האחרונה, בשנת הארבעים. ומתי התחיל בתפילה? בשעת הרחמים והדין, בראש השנה של שנה זו. מראש השנה ועד בקרו של שמיני עצרת, כמה שעות? חמש מאות ושש עשרה שעות. שכן אם תכפיל עשרים ואחד יום עד ליל שמיני עצרת, בעשרים וארבע שעות היום, יצא לך המנין חמש מאות וארבע. הוסף עליהן שתים עשרה של ליל שמיני עצרת - הרי חמש מאות ושש עשרה שעות. ומשה התפלל כל אותן השעות שעה לתפילה, שעה לתפילה, חוץ מן השעה האחרונה שלפני גמר החיתום האחרון. ואילו היה מאריך בתפילה עד שעת החיתום, היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא לדחות תפילתו של צדיק זה. והיה שומע תפילתו ונענה לו על תפילתו שבשעת החיתום:

תפילת גשם:

'בחג נידונים על המים'. והיה ראוי להזכיר גשמים בתפילת יום טוב הראשון של חג, כשם שמזכירין טל ביום טוב הראשון של פסח מפני שהתבואות צריכות לטל ובפסח נידונין על התבואות; אף על פי כן אין מזכירין גבורות גשמים אלא משמיני עצרת ואילך. כל ימי החג הרי אנו כאילו רומזים לפני הקדוש ברוך הוא שיתן לנו גשמים בעונתם, ואנו מרצים לפניו בארבעה מינים הגדלין על המים, ובניסוך המים שאנו מנסכים על המזבח, ובהקפות ערבי נחל שמקיפים בהן את המזבח, אבל בתפילה אין מזכירין גשמים בפרוש. למה?:

אמרו חכמינו, לפי שהטל שמבקשים עליו בפסח, סימן ברכה הוא לעולם תמיד, ומתפללין על הטל שירד גם במועד, ואילו הגשמים אנו מבקשים עליהם שירדו בעונתם ולא שירדו בימי הסוכות. שהגשמים בחג - סימן קללה הם, לפי שאין יכולים לקים מצות ישיבת סוכה בשעה שהגשמים יורדים. והרי זה כאילו מראים לישראל מן השמים שאין מצותם מקובלת לפניו יתברך, וכאילו רומז להם: אי אפשי בשימושכם. וכך אמרו חכמים במשנה: 'משלו משל, למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו - ושפך לו קיתון על פניו':

הואיל והגשמים בחג אינם סימן ברכה, לפיכך אין מזכירין אותם בתפילה עד שמיני עצרת. כיון שישראל יצאו מסוכותיהם ונכנסו לבתיהם ולמחרת משכימים ובאים לבתי כנסיותיהם להתפלל, מיד עורכים תפילה לפני הקדוש ברוך הוא, ומחברין אותה לתפילת המוסף ומבקשים מלפניו שיפתח את אוצרו הטוב, את השמים, כדי שיפריחו את האדמה אשר תניב תנובתה ותתברך תבואתה:

עצרת תהיה לכם - 'לכם' תשעים בגימטריא, כמנין מים, לפיכך בו שואלין על המים:

ואף על פי שקבעו תפילה על הגשם בשמיני עצרת, עדין אין אנו מבקשים על ירידת הגשמים לאלתר, אלא רק מזכירים אותה בדרך שבח להקב"ה ואומרים בברכת 'אתה גבור': 'משיב הרוח ומוריד הגשם', ואילו בברכת 'ברך עלינו' (או 'ברכנו' לנוסח הספרדים) שאומרים במוצאי החג, אין שואלין את הגשמים אלא ממשיכים בנוסח 'ותן ברכה', עד יום ז' בחשון - בארץ ישראל, כדי שיהא ספק לעולי הרגלים שעלו לירושלים לחג - להגיע לבתיהם קודם שירדו הגשמים:

גבורות גשמים:

קבעו חכמים להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא שמוריד גשמים לעולם, בברכה שניה שבתפילה, היא ברכת תחית המתים. ברכה זו נקראת 'גבורות' שמסדרין בה שבחו של המקום על גבורותיו שהוא מראה בעולמו: מכלכל חיים, מחיה מתים, סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים וכו'. שעל ידי הגשמים התבואה גדלה ובאים חיים לעולם. וכן הגשמים מחיים את הצמחים. והאילנות שקרובים להתיבש ולמות ולנפול, באים הגשמים - חיים חדשים נכנסים בהם, הנופלים נסמכים והחולים מתרפאים. ועוד שדומה לתחית המתים - שהזרעים נקברים בקרקע ועל ידי הגשמים, צומחים ועולים:

ועוד הפליגו חכמים הרבה במעלת הגשמים וכמו שיתבאר בעז"ה להלן. :

דיני משיב הרוח ומוריד הגשם:

במוסף של שמיני עצרת מתחילין לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. ובמקום שנוהגים לומר 'תפילת גשם' בחזרת הש"ץ של מוסף, אם הכריזו קודם תפילת הלחש לומר משיב הרוח - אומרים כבר בתפילת הלחש, ואם לאו - אין אומרים אלא מתפילת המנחה ואילך:

חולה שמתפלל בביתו ביחידות, וכן בני הכפרים שאין להם מנין במקומם, ממתינים בתפילת מוסף עד שעה שיודעים בודאי שהתפלל הציבור תפילת מוסף, ואומרים 'משיב הרוח' בתפילת המוסף שמתפללים ביחידות:

נוסח הספרדים, שלאחר קריאת התורה וקודם מוסף אומרים פיוטים ומזכירים ענין הגשם, ומתחיל החזן בפיוט 'אל חי יפתח אוצרות שמים' והקהל עונה: 'ישב רוחו יזלו מים' וכו' ומאותה שעה ואילך כבר מזכירים גשמים בתפילה:

ומזכירין 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בכל התפילות עד תפילת המוסף של יום טוב ראשון של פסח. עד שישמעו מפי החזן: 'מוריד הטל':

טעה ולא אמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' במקומו, נזכר קודם שסים הברכה 'ברוך אתה ה' מחיה המתים' - אומר משיב הרוח... ומסים את הברכה; -:

נזכר לאחר שסים הברכה ולא התחיל 'אתה קדוש' - אומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' ואינו חוזר לראש; -:

נזכר לאחר שהתחיל 'אתה קדוש' חוזר לראש התפילה ומתחיל בברכה ראשונה של שמונה עשרה:

גמר תפילתו ואינו זוכר אם אמר 'משיב הרוח', אם לאו; עברו עליו שלשים יום - בחזקת שאמר; ואם לאו - בחזקת שלא אמר:

בדורותינו, מנהג הרוב לומר בקיץ 'מוריד הטל' (שאין הזכרה זו חובה). מעתה, מי שאמר בחורף 'מוריד הטל' כהרגלו בקיץ ולא הזכיר גשם, וסים הברכה, אינו חוזר, כיון ששבח להקב"ה בטל שאף הוא חיים לעולם:

שמחת תורה:

שמחת תורה ושמיני עצרת - יום אחד הוא, אלא שבחוץ לארץ שכל החגים שם שני ימים, מיחדים את היום הראשון לשמחת החג ולתפילת הגשם בעיקר, ועושים רק התחלה לשמחת תורה בהקפות שבליל שמיני עצרת, ואת היום השני מיחדים לשמחת התורה בעיקר. אבל בארץ ישראל שאין יום טוב שני וכל החגים רק יום אחד - עושים כל סדר שמחת תורה ביום זה של שמיני עצרת, יחד עם שאר עניני היום:

שמיני עצרת לחג הסוכות - כעצרת (חג השבועות) לחג הפסח:

בפסח זכו ישראל לחרות וראו אותותיו ונפלאותיו של הקדוש ברוך הוא ואת כל המוראים הגדולים אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואחר המתינו חמשים יום עד שעמד מורא שמים בלבם יפה יפה - ונכנסו עמו בברית התורה, בקולות וברקים, לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו:

ובחג הסוכות זוכים ישראל לחרות הנפש מיצר הרע, שיוצאים מטוהרים ומזוככים מעוונותיהם אחרי יום הכיפורים, ובאים ומתדבקים בהקדוש ברוך הוא ונכנסים בצל אמונתו, בסוכה, מתוך שמחה ואהבה. כיון שמתעוררת בהם האהבה להקב"ה והשמחה בו יתברך - מיד מכניסים את השמחה והאהבה הזו בתורה, וקושרים עמה ברית של אהבה ושמחה אשר לא ימושו מהם כל השנה בכל עת שעוסקים בתורה. וברית זו שעושים עתה עם התורה לא בקולות וברקים היא, לא בחרדה ורעדה, אלא בשמחה ובשירה ובריקודים:

משום כך נהגו כל ישראל לעשות שמחת תורה בשמיני עצרת שאחרי חג הסוכות. עצרת - כעצרת; מה העצרת הראשונה יש עמה ברית התורה, אף עצרת זו יש עמה ברית התורה; אלא שהראשונה באה מתוך חרות הגוף ומתוך מורא ויראה, וזו באה מתוך חרות הנפש ומתוך שמחה ואהבה. אין היראה מלפני השם יתברך שלמה אלא אם יש עמה גם אהבה, ואין האהבה שלמה אלא אם יש עמה גם יראה, נמצא ששתיהן משלימות זו את זו. וכן הכתוב אומר (תהלים ב): וגילו ברעדה - במקום גילה שם תהא רעדה:

'והיתה ראויה (עצרת זו) להיות אחר החג - חמשים יום, כשם שעצרת אחר הפסח - חמשים יום, אלא אמר הקב"ה: חורף הוא, ואינן יכולין להניח בתיהם לבא לכאן, אלא עד שהן אצלי - יעשו עצרת':

אף על פי כן אינם מפסידים מן הסמיכות הזו שבין העצרת לחג. אילו היו סומכים עצרת הראשונה לפסח לא היתה הברית עולה יפה, שעדין לא עמדה בלבם היראה היטב, אבל בחג, כיון שהברית שהם כורתים עתה עם התורה, היא ברית של אהבה ושלאחר תשובה בימים הנוראים, הרי היא מתחזקת בלבם יפה יפה, מיד. שגדול כח בעלי תשובה יותר מן הצדיקים, ומה שהצדיקים עושים בשבעה שבועות, בעלי תשובה עושים בשבעה ימים. ובחג הסוכות - כל ישראל בעלי תשובה הם, ובאים בכח גדול. וגם מצוות סוכה ולולב מסיעות בידם:

סיום התורה:

משה תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בכל שבת ושבת. וחכמי הדורות שאחר משה רבינו, קבעו מנהגים איזו פרשה לקרוא בשבת זו, ואיזו בשבת אחרת, מתי להתחיל את התורה ומתי לסימה:

בדורותינו, המנהג הפשוט בכל ישראל - שמשלימים את התורה בשנה אחת, וחולקים את פרשיותיה לחמשים וארבעה סדרים, כמנין שבתות השנה שבשנה מעוברת, וקורין בכל שבת סדר אחד. ויש שקורין שני סדרים בשבת אחת, כגון בשנה פשוטה ששבתותיה הן חמשים או חמשים ואחת. וכן יוצא לקרוא שני סדרים בשבת אפילו בשנה מעוברת מפני השבתות המובלעות בחגים שאין קורין בשבתות אלה את פרשת השבוע, אלא מענין הרגל:

וקורין סדר בראשית בשבת הראשונה שאחרי החג, ומסימין את התורה, בארץ ישראל - בשמיני עצרת, ובחוץ לארץ - ביום טוב שני שנקרא 'שמחת תורה'. ועושין סעודה גדולה ושמחים ומרקדים ומפזזים ומכרכרים ומזמרים כל מיני זמירות ותשבחות לכבוד התורה, ככתוב אצל שלמה (מלכים א ג): ויקץ שלמה והנה חלום (ששרתה עליו רוח הקדש) ויבוא ירושלם ויעמד לפני ארון ברית ה' ויעל עלות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו. ואמרו חכמים: 'מכאן שעושין סעודה ושמחים לגמרה של תורה':

אין לנו שיור רק התורה הזאת:

ואמרו חכמים האחרונים רמזים לשמחת תורה בשמיני עצרת:

בשבעת ימי החג שמחו ישראל במצוות החג: סוכה, לולב ואתרוג הדס וערבה, ניסוך המים, וערבה שהיו מקיפין בה את המזבח; כיון שמגיע שמיני עצרת, אומרים ישראל לפני המקום: היום הזה אין לנו לא סוכה, ולא לולב, לא ניסוך המים, ולא ערבה, ואין לנו שיור רק התורה הזאת שאנו שמחים בה:

וגדולה שמחה זו מכל שאר שמחה, שהיא תדירה ואינה בטלה לעולם וגם אינה מתמעטת כלל. אפילו חרב בית המקדש וחרבה ירושלים וישראל נשתעבדו בין האומות, שמחה זו של התורה לא פסקה מהם ולא נתמעטה. וכך אמרו החכמים: 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה בלבד' וכי מי נטל מהקב"ה את עולמו? אלא שאין השכינה שורה אלא במקום שהשמחה שורה שם, ואין שם לא עצב, ולא חורבן; ומיום שחרב בית המקדש - כל העולם נעשה חרב ושמם, שהחורבן נגע בכל ואפילו תקפן ועיזוזן של המצוות, אינם כמו שהיו לפני החורבן, ואילו בתורה ובד' אמות של ההלכה - שם לא נגע החורבן כלל, ושם השמחה שלמה ותמה כמו שהיתה לפני החורבן, ולפיכך גם השכינה שורה שם ושמחה עם ישראל בשמחת תורה:

למעלה מן הזמן:

אמרה תורה 'שנה' בחג הסוכות: וחג האסיף - תקופת השנה (שמות לד), וחגתם אתו חג לה' - שבעת ימים בשנה (ויקרא כג), ולא הזכירה תורה 'שנה' בשאר החגים והמועדים - לומר לך: אין לזמן אלא שבעה ימים בלבד; כשבעת ימי בראשית. כל שבוע נוסף שמתחדש ובא - אינו אלא חזרה על השבוע שהיה כבר, וכן תמיד. ואיזהו השבוע בשנה שהוא מקיף את כל שאר השבועות וכולם מקופלים בו? זה שבוע ימי החג. וכל שפע וברכה המצויים בכל השנה כולה - הכל משבעה ימים אלה באים ומהם כל השנה יונקת. לכך נאמר בחג זה: שבעת ימים בשנה ונאמר: תקופת השנה:

וכשאתה אומר 'שמיני' - הרי זה חוץ לתקופת הזמן ולמעלה ממנו. ואיזהו דבר שהוא למעלה מן הזמן שראוי להיות שעתו ב'שמיני' שהוא למעלה מן הזמן? הוה אומר: זו התורה שהיא למעלה מן הזמן. יבואו ישראל שהם למעלה מן הזמן, וישמחו בתורה שהיא למעלה מן הזמן, ביום שהוא חוץ מן הזמן ולמעלה ממנו - לכך נאמר: ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט):

ביני וביניכם:

על קרבן שמיני עצרת פר אחד, אמרו חז"ל (נזכר למעלה) שהיא סעודה קטנה שאמר הקדוש ברוך הוא: 'בואו ונגלגל אני ואתם ואין לאחרים חלק בה'. סעודה קטנה זו רומזת על התורה שכתוב בה: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (דברים לג) - אל תקרי מורשה אלא מאורשה. שהתורה מאורסה לישראל כאשה לבעלה והם שמחים בה כמשוש חתן על כלה, ואין לכל אומה ולשון שום חלק בתורה:

כל שרי האומות כבר נטלו חלקם בטל השמים ובמשמני הארץ, בשכר שבעים הפרים שהקריבו ישראל עבורם בשבעת ימי החג - ויצאו; עכשו נכנסו ישראל לפני ולפנים לשמוח בשמחת התורה שהיא גנוזה באוצרו של הקדוש ברוך הוא ואין לאומות חלק בה:

והיית אך שמח - אך אתה בלבד שמח, ובשמחתך אל יתערבו זרים:

מנהגי שמחת תורה:

ערבית אחרי התפילה מוציאין כל ספרי תורה מארון הקדש ועושים בהם שבע הקפות סביב הבימה וכל העם מרקדין לפני ספרי התורה בשמחה גדולה ובחדוה עצומה, ומבקשים שהקדוש ברוך הוא יזכור לנו זכות שבעת הרועים הנאמנים, ותפילותינו יבקיעו כל שבעה הרקיעים, ויעלו לפני כסא הכבוד ויתקבלו ברצון. וכך עושים בבוקר אחר תפילת שחרית:

ונוהגין בהרבה קהילות ספרד, לעשות הקפות גם במנחה ובערבית במוצאי החג. יש נוהגין כשמוציאין את ספרי התורה מן הארון מכניסין שם נר דולק. כדי שלא יהא הארון חסר אורה לגמרי, אלא יהא אור הנר במקום אור תורה שנמצא שם תמיד:

ונהגו לעטר הספרים בכתרים ובעטרות לכבוד התורה:

ונוהגים בהרבה קהילות ישראל, שקוראים בתורה בליל שמחת תורה, מה שאין עושים כן בשום לילה אחר. ומנהגים שונים בקריאה זו; יש קוראים שלשה קרואים ב'וזאת הברכה' ויש קוראים פרשיות של ברכה בשלשה מקומות בתורה: ברכת 'ויתן לך', וגוללין את הספר וקוראין 'המלאך הגואל', ומשם לברכת כהנים שבסדר נשא או לברכות בלעם שבסדר בלק. ובין גברא לגברא כל הקהל שר ומזמר לכבוד התורה:

בקריאת התורה של יום שמחת תורה קוראים ב'וזאת הברכה'. ומפני שהכל עולין לתורה ביום זה, לכן חוזרין על הפרשה הרבה פעמים כדי שתספיק הקריאה לכל הציבור. ומסימין את הקריאה בשלשה קרואים המיוחדים לשמחת תורה בלבד. אחד עולה ל'כל הנערים' והיא הקריאה שלפני סיום התורה, אחד גדול (בר מצוה) מברך בתורה תחילה וסוף, וכל הנערים הקטנים שבבית הכנסת עומדים לידו וחופה פרוסה על ראש כולם, והם מברכים עם העולה לתורה; ואחר הברכה האחרונה אומרים הכל 'המלאך הגואל':

זה שעולה אחרון, והוא הרב או הנכבד שבבית הכנסת, מסים את התורה; והוא שנקרא 'חתן תורה' על שם תורה צוה לנו משה מורשה - מאורסה, כאילו התורה ארוסה לו והוא החתן. וכשמסימים הקריאה, כל הקהל קורא בקול רם 'חזק חזק ונתחזק':

אחריו עולה 'חתן בראשית' בספר שני. מתחיל בראשית ברא וקורא עד סוף פרשת ויכולו - אשר ברא אלקים לעשות:

ואחריו עולה מפטיר, ונוהגים לקרוא גם אותו 'חתן מפטיר', והוא קורא בספר שלישי בקרבן היום, בסדר פינחס - ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו':

ובקהילות ספרדים עושים 'חתן מעונה', 'חתן תורה', ו'חתן בראשית'. 'חתן מעונה' - מתחיל בקריאתו מפסוק מענה אלקי קדם שבסוף הפרשה עד על במותימו תדרך. חתן תורה - חוזר לראש הפרשה וזאת הברכה וקורא כולה עד שמסים התורה, ולפיכך גם קוראים לו: 'חתן מסים'. ואין נוהגים לקרוא בסיום התורה 'חזק', אלא חתן בראשית מתחיל בראשית, ואומרים לו: 'בסימנא טבא!'. סדר מפטיר שוה בכל הקהילות:

ונוהגין ש'חתן תורה' מזמין כל הקהל למשתה בשמחת תורה. וזה לשון הגהות הרא"ש:

'וחתני תורה רגילין לעשות בשושבינין סעודה גמורה, ומזמינים את הקהל ונותנים להם מאכלים טובים. ומצאתי עיקרו של המנהג במדרש':

תורה שהיא תמיד חדשה:

למה מתחילין 'בראשית' בשמחת תורה? כדי להראות שחביבה תורה עלינו כדבר חדש. וכך דרשו חכמים: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (דברים ו) - לא יהו בעיניך כדיוטגמא (פקודה) ישנה, שאין אדם סופנה (מוקירה), אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה:

ועוד כתוב בהגהות מנהגים לר' אייזיק טירנא: 'בשעה שישראל מסימים את התורה, בא שטן לפני הקדוש ברוך הוא לקטרג עליהם ואומר: ישראל לומדים תורה ואין מסימים אותה. וכיון שמסימים אותה, אומר לו הקב"ה: הלא סימוה. והוא משיב:

אף על פי שסימוה - אין מתחילין אותה. וכשמתחילין אותה על ידי 'חתן בראשית', משיב הקב"ה: הלא התחילוה. נמצא שאין יכול לקטרג':

וכן הן דברי תורה לעולם, כעיגול וכמחול, סופן נעוץ בתחילתן:

ועוד רמז יש בדבר: שימני כחותם על לבך (שיר השירים ח). אנו חותמים באות למ"ד ופותחין בבי"ת, והרי אותיות לב:

אסרו חג:

היום שלאחר החג, בשלשת הרגלים: פסח שבועות וסוכות - נקרא 'אסרו חג' על שם הכתוב (תהלים קיח): אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח:

ודרשו חכמים למקרא זה כך: אסרו חג - תוספת יום שקושרים (איסור, לשון קשר) אותו אל החג. בעבתים - בהמות עבות ושמנות לסעודה. עד קרנות המזבח - מעלת דבר זה מגעת עד מעלת הקרבנות שמקריבים על המזבח. ולכן אמרו: 'כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן':

לפיכך נוהגים באסרו חג קצת יום טוב שמרבים בו קצת בסעודה, וממעטים בו בהספד ותענית ואין אומרים בו תחנון. ואם חל בשבת אין אומרים בו במנחה 'צדקתך צדק'. זה הכלל: כל שאילו היה חול, לא אמרו בו תחנון - בשבת, אין אומרים בו 'צדקתך צדק'. והרבה אין אומרים תחנון כל חדש תשרי חוץ מבעשרת ימי תשובה:

ובזמן שבית המקדש היה קים וישראל עולים לרגל ומביאים עולות ראיה ושלמי חגיגה, היה - בחג השבועות - יום שלאחר החג, עיקר בהקרבת קרבנות חובה ונדבה, וקורין אותו 'יום טבוח'. לפי שלא היו כל ישראל מספיקין להביא חובתם בחג, והיו מביאין לאחר החג, שעצרת יש לה תשלומין כל שבעה שלאחריה וביותר ביום הסמוך לה. וכן הקרבנות שאינם קרבים ביום טוב, הביאום ביום הזה:

אף פסח וסוכות שאין תשלומין לקרבנותיהם משעבר הרגל, היו נוהגים שמחה ואיסור תענית באסרו חג, ובירושלמי קורין אותו 'בן המועד', ואמרו שם שלפיכך נקהלו ישראל בימי עזרא לצום ולתשובה אחר החג ביום כ"ד בתשרי ולא בכ"ג בו מפני - 'בן המועד' שאסור בתענית:

וכל הנוהג שמחה באסרו חג, הרי הוא מקים דברי חכמים ומקבל עליו שכר. ועוד שהוא מעיד על עצמו שחביב עליו החג שצותה תורה, וקשה עליו פרידתו ממנו בבת אחת, וכאילו רוצה להאחז בו גם אחר עברו. וזאת היא מידת ישראל קדושים שמחבבין את המצוות ומצפים להן קודם בואן, והוגים בהן אחר עברן:

ברכת החדש:

שבת שקודם ראש חדש, מברכין על החדש ומכריזין עליו בבית הכנסת אחר קריאת התורה וקודם מוסף, שראש חדש פלוני יהיה ביום פלוני, ומוסיפין להכרזה זו תפילה תחילה וסוף. הכרזה זו עם התפילות הנלוות אליה ('יהי רצון' ו'יחדשהו'), נקראת 'ברכת החדש', והשבת שמכריזין בה על החדש נקראת 'שבת מברכין':

'ברכת החדש' זו שנהגו בכל תפוצות ישראל, עושין אותה בשבת, כי בשבת מתקבצים כל ישראל לבתי הכנסיות ואפילו אותם שאין רגילים לבקר בהיכל ה' בימות החול. ומודיעים להם מתי יחול ראש חדש בשבוע הבא, וידעו לסדר תפילותיהם כדין ראש חדש, והנשים ידעו להמנע ממלאכה שנהגו שלא לעשות בראש חדש:

ועוד יש בברכה זו שעושין ברבים וביום קהילה לכל (בשבת, שהכל מתקהלים בביהכנ"ס), משום זכר לקידוש החדש שהיו הסנהדרין עושים בכל חדש וחדש, כשבאו עדים והעידו שראו את הירח החדש, וקדשו בית דין את החדש על פיהם:

וקידוש זה היה נעשה בעסק גדול ובברכות ובתשבחות. זקני סנהדרין וחשובי ירושלים היו יושבים וממתינים לעדי החדש. באו עדים - חוקרים אותם ואם היתה עדותם מכוונת - בית דין אומרים: מקודש החדש - מקודש! והיו מברכין שלש ברכות על כוס יין:

ברכה ראשונה - על היין:

ברכה שניה - ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר גלה סוד חידוש הירח, הורם ולמדם זמנים חדשים וימים טובים, מנה נבונים סודרי עתים וכו' ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים. ואומר לאחר סיום הברכה: הודו לה' כי טוב!:

ברכה שלישית - אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו, המלך המשיח יצמיח בימינו, כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים כולנו בבנין בית המקדש - ירבו ימים טובים בישראל, ירבו תלמידי תורה בישראל - מקודש החדש, מקודש וכו' מקודש בתורה, מקודש בהלכה, מקודש בעליונים, מקודש בתחתונים, מקודש. ברוך אתה ה' מקודש בציון מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל, מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הועד. ואומר לאחר סיום הברכה: הודו לה' כי טוב!:

ולפי שמצות קידוש החדש היתה מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל בגאולתם הראשונה ממצרים, ולפי שבה תלויה קביעת כל המועדים ורוב הענינים הנתלים בהם, לכן עשו אותה סנהדרין ברגש בהודיה ובברכה:

ועכשו שאין לנו סנהדרין מעברי שנים ומקדשי חדשים, עושים זכר לקידוש החדש בברכה שאנו מברכין עליו בשבת הקודמת לו, וקבעו בה תפילות מענין היום:

אין מברכין על החדש אלא אחת עשרה פעמים בשנה (ובשנה מעוברת - שתים עשרה פעמים) שכן אין מברכין על חדש תשרי, כאמור למעלה:

ובנוסח 'יהי רצון' הנהוג אצל קהילות האשכנזים לומר לפני ההכרזה, מבקשים על חיים טובים שיתחדשו עלינו בחדש הבא - באחת עשרה לשונות של טובה. חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה וכו', וכוללים בכך כל חדשי השנה בברכת כל חדש וחדש, מלבד חדש תשרי שאין כוללים, מפני שכל ענינו של חדש זה - שחותכים בו חיים לכל השנה. (ובשנה מעוברת - אדר ב' כלול בברכת אדר א'):

ותפילה זו קדומה היא ביותר, ורב, תלמידו של רבנו הקדוש, היה רגיל לאמרה בכל יום אחר תפילתו (בלא הקטע 'שתחדש עלינו את החדש הזה לטובה ולברכה'):

נכון לידע זמן המולד בשעה שמברכין על החדש:

וכשם שקידוש החדש היה מעומד, כך ברכת החדש אומרים אותה מעומד (בעמידה), משעה שהחזן מתחיל: 'מי שעשה נסים לאבותינו'. ונוסח זה שאנו אומרים בברכת החדש - מי שעשה נסים לאבותינו וכו' הוא יגאל אותנו בקרוב - תקנו לומר כך, מפני שמצוה זו נתנה לראשונה בשעת גאולה, משום כך מבקשים שנוכל לעשותה גם היום מתוך גאולה וקיבוץ כל נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ:

ב'שבת מברכים' אין מזכירים נשמות המתים ואין אומרים 'אב הרחמים', מפני שיש בה תוספת של שמחה, אבל אומרים אב הרחמים בשבת מברכין שבימי הספירה, ויש אומרים גם בשבת שמברכין ראש חדש אב, כיון שאין השמחה בה מרובה בגלל האבלות שנוהגים בימים אלה. והנוהגים כהגר"א אין אומרים אב הרחמים בכל שבת מברכין חוץ משבת שמברכין ראש חדש אב. וכמנהג הספרדים אומרים 'המרחם' והיא תפילת 'יזכור', בכל השבתות:

'שבת מברכין' ראשונה בשנה, היא שבת בראשית שמברכין בה על חדש חשון:

שבת בראשית:

שבת ראשונה שלאחר החג, נקראת 'שבת בראשית' לפי שקורין בה סדרה ראשונה שבתורה, סדרת בראשית:

במנחה של שבת בראשית מתחילין - כמנהג האשכנזים - לומר 'ברכי נפשי' וחמשה עשר 'שיר המעלות' שבתהלים. ואומרים אותם במנחה כל שבתות החורף עד שבת הגדול שלפני הפסח, שמפסיקין לומר 'ברכי נפשי' וכו' ואומרים במקומם קצת מן ההגדה של פסח, גם זה לפי מנהג קהילות אשכנז בלבד, ובקהילות ספרד אין קוראים את ההגדה בשבת הגדול:

טעם שמתחילין לומר ברכי נפשי בשבת בראשית, לפי שכל אותו המזמור מדבר בענין מעשה בראשית, בגבורות הבורא ובפלאי היצירה. וחמשה עשר שיר המעלות שאומרים עם פרק זה - גם כן מאותו הטעם, שעל ידי חמשה עשר שיר המעלות אלה שאמר דוד, נתן קיום לכל מעשה בראשית. כדאמרינן בגמרא: 'בשעה שחפר דוד את היסודות למזבח, פגע בתהום ועלה התהום ובקש להציף את כל העולם. כתב שם של הקב"ה על החרס וזרקו לתהום וירד התהום ששה עשר אלף אמה ונסתם בחרס. ראה שירד התהום יותר מדי, אמר:

התהום כמה שהוא סמוך לפני האדמה יותר, הוא משקה אותה יותר - אמר חמשה עשר שיר המעלות והעלהו לתהום חמשה עשר אלף אמה והעמידו באלף אמה סמוך לפני האדמה'. נמצא, שחמשה עשר שיר המעלות אלה, יש בהם קיום כל מעשי בראשית שאלמלא אמרם דוד, היה כל העולם כולו יבש מן המים:

והיה ראוי לומר פרקים אלה בכל שבתות השנה, שהשבת היא זכרון למעשי בראשית אלא שבשבתות הקיץ הם נדחים מפני פרקי אבות שאומרים בהן, ולכן מתחילים לאמרם בשבת בראשית ואומרים אותם כל שבתות החורף: