קיצור שולחן ערוך

סימן קל"ד – הלכות סוכה, ובו ט"ו סעיפים:

(א) מצוה לבנות את הסוכה מיד ביום שלאחר יוהכ"פ ואפילו הוא ערב שבת, דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה. ויבחר מקום נקי להעמידה שם. ומצוה על כל אדם שיעסוק בעצמו בעשיית הסוכה ובהנחת הסכך. ואע"פ שהוא אדם נכבד זהו כבודו שעוסק בעצמו במצוה. ומן הראוי היה לברך שהחיינו על עשיית הסוכה אלא שאנו סומכין על שהחיינו שאומרים בקידוש. ויהדר ליפות את הסוכה ולהנאותה בכלים נאים ומצעות נאות כפי כוחו:

(ב) בענין דפנות הסוכה יש הרבה חילוקי דינים ואין הכל בקיאים. ע"כ צריכין לעשות דפנות שלמות וחזקות שלא יהא הרוח מניע אותם, וגם שלא יכבה הרוח את הנרות. ומי שאין לו די צרכו לדפנות, מוטב שיעשה שלש שלמות מארבע שאינן שלמות. ומי שידו משגת מצוה לו שתהיה לו סוכה בנויה עם גגות שנפתחים ונסגדים ע"י צירים לסגרם בשעת הגשמים, וכשפסקו הגשמים נפתחים הגגות והסכך הוא נגוב ויכול לקיים מצות סוכה כראוי:

(ג) גם בסכך יש כמה דינים. וכיון שאנו נוהגין לסבך בענפי אילנות או בקנים, כיון שהם גידולי קרקע והמה תלושים ואינם מקבלים טומאה ואינם קשורים יחד, אין בהם שום חשש:

(ד) לכתחלה ראוי להחמיר שלא להניח על הסוכה דבר המקבל טומאה שיניח עליו את הסכך, כגון סולמות שיש בהן בית קיבול השליבות, וכל שכן שאר כלים כגון מרא [מעדר] ומגרפה, ואפי' ליתן אותם על הסכך להחזיקו יש להחמיר. ובדיעבד או שאין לו שאר דברים הכל מותר, דקיימא לן דמותר להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה:

(ה) צריך להניח סכך עד שתהא צלתה מרובה מחמתה. שאם היה חמתה מרובה מצלתה פסולה מן התורה. ולכן צריכין ליזהר להניח כל כך, שאפילו לאחר שיתייבש תהא צלתה מרובה. גם צריכין ליזהר שלא יהא במקום אחד אויר ג' טפחים. ולכתחלה צריך שיהא אויר קצת בין הסכך כדי שייראו הכוכבים, ומ"מ אם היתה מעובה שאין הכוכבים נראים כשרה. אבל אם היתה מעובה כ"כ שאפילו אם יורדים גשמים הרבה אינם יורדים לתוכה, א"כ הוי כעין בית ופסולה:

(ו) בסוכות הבנויות לפעמים בולטים דפים למעלה על הכותלים ועל דפים אלו מונחים הכלונסאות שעליהם הסכך. ומאחר שאין הדף רחב ארבע אמות אינו פוסל את הסוכה משום סכך פסול, כי הלכה למשה מסיני היא דבפחות מארבע אמות אמרינן דופן עקומה, פירוש שנחשב אל הדופן וחשבינן לזה כאילו הדופן נתעקם שם למעלה, אלא שאין יושבים ואין ישנים תחת הדף כי שם אין לו דין סוכה, ואפילו אינו רחב אלא ארבעה טפחים, אבל יתר הסוכה כשרה. אך אם מונחים אצל הדופן דפים ברוחב ד' אמות או יותר, זהו נקרא סכך פסול ופוסל את כל הסוכה. ומכל מקום אם אינו כן אלא בצד אחד, כמו שהדרך הוא בקצת סוכות בנויות שעושין קצת תקרה מצד אחד (כדי לפנות לשם את הכלים תיכף בהתחלת הגשמים) זה אינו מזיק, דכיון שאינו אלא מצד אחד, הרי יש כאן עוד ג' דפנות כשרות שמונח עליהם סכך כשר, וסוכה משלשה דפנות גם כן כשירה ובלבד שיהא שם שיעור סוכה, דהיינו לכל הפחות שבעה טפחים על שבעה טפחים במרובע, ולא ישבו תחת התקרה:

(ז) העושה סוכתו תחת ענפי אילן הרי היא פסולה. ואפילו אם מחמת הענפים בלבד היתה חמתה מרובה מצלתה, ואם כן בסכך שהניח עליה עשה את הסוכה, מכל מקום פסולה. ואפילו אם יקוץ אח"כ ענפי האילן מ"מ הסוכה נשארת בפסולה דכתיב חג הסוכות תעשה לך ודרשינן תעשה ולא מן העשוי (ע"ל סימן ט' ס"ו). ולכן לאחר שקצץ הענפים צריך הוא להגביה כל ענף מן הסכך ויחזור ויניחנו לשם סוכה. וכן אסור להניח את הסכך קודם שעשה את הדפנות, דבעינן שבהנחת הסכך תהא סוכה כשרה:

(ח) וכן בסוכה העשויה בגגות הנפתחים צריך לפתוח את הגגות קודם שמניח את הסכך, אף שאח"כ סוגר את הגג וחוזר ופותח, אינו מזיק דהוי כאילו פורס עליה סדין וחוזר ונוטלו. ומ"מ יש להחמיר שיהא הגג פתוח בהכנסת החג (מע"א). עוד צריכין ליזהר באלו הסוכות שיהא הגג פתוח היטב עומד בשוה עם דופן הסוכה, שאם אינו עומד בשוה אלא נוטה קצת על הסכך, אפילו אינו שיעור גדול שתפסל הסוכה בכך, מ"מ צריך ליזהר שלא ישב במקום הזה שהגג משופע שנמצא יושב תחת הגג (עיין לעיל סעיף ו'). אע"פ שסוכת החג פטורה מן המזוזה, מ"מ אלו הסוכות הבנויות שמשתמשים בהם כל השנה ונתחייבו במזוזה, גם בחג לא נפטרו, ואין צריכים אחר החג לקבוע את המזוזה מחדש:

(ט) יוצאין בסוכה שאולה, אבל לא בסוכה גזולה. ולכן אסור לעשות סוכה ברשות הרבים. ובשעת הדחק שאין לו סוכה אחרת בשום אופן, יושב בה ומברך עליה:

(י) יש ליזהר שלא יקצוץ הישראל בעצמו סכך לסוכתו אלא יקנה מאחר. ובשעת הדחק יכול לקצוץ בעצמו אלא שיטול רשות מבעל הקרקע:

(יא) מותר לעשות סוכה בחול המועד:

(יב) עצי סוכה בין מהדפנות בין מהסכך אסורין בהנאה עד לאחר שמחת תורה, כיון שהוקצו למצוה. ואפילו ליטול מהם קיסם לחצוץ שיניו אסור. ואפילו אם נפלו אסורין ולא מהני בהו תנאי. ואם חל שמחת תורה בערב שבת, אסורים גם בשבת. וכן נויי סוכה אסורים בהנאה אפילו נפלו. וכיון שאסורין בהנאה לכן בשבת וביקש אסורין בטלטול משום מוקצה. ומ"מ אתרוג התלוי בסוכה לנוי, מותר להריח בו דלא הוקצה מריח. ובנוי התלוי בסכך נוהגין שאפילו תנאי לא מהני, אבל בנוי התלוי בדפנות מהני תנאי. והסדינין המצויירים שתלויים בסוכה לנוי נוהגין לטלטלן שלא יתקלקלו מן הגשמים ואפי' לא התנה בפירוש, כי מסתמא מתחלה אדעתא דהכי תלאן. ומ"מ טוב להתנות תחלה בפירוש, דהיינו קודם בין השמשות הראשון יעמוד שם ויאמר - אני מתנה שאהא מותר לאכול ולהשתמש בנוי סוכה זו מתי שארצה. וצריך ליזהר בנוי סוכה אשר בדעתו ליטלו בתוך יו"ט שלא לקשרו בקשר אלא בעניבה (עיין לעיל סימן פ' סעיף מ"ה מ"ו):

(יג) גם לאחר החג כשסותר את הסוכה, לא יפסע על העצים ולא ישתמש בהם לדבר מגונה, משום דתשמישי מצוה נינהו כמו ציצית (עיין לעיל סימן ט' סעיף י"ט):

(יד) אסור לחקוק פסוק בסוכות תשבו וגו' או שאר פסוק, על דלעת וכיוצא בו לנוי סוכה משום דיבא אח"כ לידי בזיון, ועוד דאסור לכתוב פסוק שלא לצורך:

(טו) ערב סוכות לאחר חצות היום לא יאכל פת, כדי שיאכל בסוכה לתיאבון. ויש להרבות בצדקה בערב סוכות:

סימן קלה - דיני ישיבת סוכה, ובו כ"ב סעיפים:

(א) כתיב בסכות תשבו שבעת ימים, פירוש תדורו בסוכות. אמרה תורה שידור בסוכה שבעת ימים כמו שהוא דר בביתו כל השנה, כן תהא עתה עיקר דירתו בסוכה, שיכניס לתוכה כליו הנאים ומצעות הנאות, ואוכל ושותה ולומד ומטייל וישן בסוכה. ואפילו אם מספר עם חברו יספר בסוכה. וכן אם מתפלל ביחידות, יתפלל בתוך הסוכה. וכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. ולכן צריכין לכוין בישיבת הסוכה שצוונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים. וסוכות אלו שאמר הכתוב כי בסוכות הושבתי נחלקו בהם תנאים, ר' אליעזר אומר המה ענני הכבוד שהקיף בהם הקב"ה את אבותינו לבל יכם שרב ושמש, ור' עקיבא אומר סוכות ממש שעשו להם בשעת חנייתן מפני החמה. ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן, לא צונו לעשות הסוכה באותו הזמן, לפי שהוא התחלת ימי הקיץ ודרך כל ארם לעשות אז סוכה לצל, ולא היתה ניכרת שהיא במצות הבורא יתברך שמו, לבן צוה אותנו לעשותה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה, בזה יראה לכל כי מצות המלך היא עלינו לעשותה:

(ב) צריך להחזיק את הסוכה בכבוד שלא יהיו מצות בזויות עליו. ולכן לא יכניס לתוכה כלים שאינם מכובדים, כגון קדרות וכד ששואבים בו מים וכלים שמשהים בהם קמח ועריבה ויורה ומחבת ומכתשת וכיוצא בהן. וגם הקערות לאחר האכילה צריך להוציאן לחוץ. אבל כלי שתיה יהיו בסוכה. ונוהגין שלא להכניס לתוכה נר של חרס משום דמאיס. וכן לא יעשה בה תשמיש בזוי, כגון שטיפת קדרות וקערות אבל כוסות מותר לשטוף. וכ"ש דאסור להשתין בה אפילו לתוך כלי אע"פ שעושה כן בתוך ביתו. אבל תשמיש המטה מותר בסוכה שהרי עיקר מצותה איש ואשתו. אם הכניס לתוכה כלים בזויים אינה נפסלת בכך, אך בשעה שהם בה אין לברך לישב בסוכה עד שיוציאם:

(ג) אכילה בסוכה בלילה הראשון הוא חובה, שצריך לאכול בסוכה פת לכל הפחות כזית. ואפילו מצטער חייב לאכול בסוכה. ואם יורדים גשמים (ע"ל ס"ט) אם מדמה שיפסקו לאחר שעה או שתי שעות, ימתין ואח"כ יקדש ויאכל בסוכה כראוי. ואם רואה שלא יפסקו הגשמים, או שהמתין ולא פסקו, מקדש בסוכה ומברך שהחיינו ומכוין בשהחיינו גם על הסוכה, אבל אינו מברך לישב בסוכה. ונוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל שם כזית פת בלי הפסק, והולך לתוך הבית וגומר סעודתו. ויש לו לכוין בשעת נט"י ובשעת ברכת המוציא שדעתו לאכול גם בבית (ע"ל סי' מ"ב סעיף י"ט כ"א). ואם פסקו הגשמים קודם שבירך ברהמ"ז, הולך שוב לתוך הסוכה ומברך לזשב בסוכה ואוכל קצת יותר מכביצה פת ומברך ברהמ"ז. ואם פסקו הגשמים לאחר שבירך ברהמ"ז, הולך ג"כ לתוך הסוכה ונוטל ידיו שנית ואוכל יותר מכביצה פת בברכת לישב בסוכה ומברך ברהמ"ז. אם בסוכה שלו אף לאחר שפסקו הגשמים עדיין המים מטפטפין מן הסכך, ויש בשכונתו סוכה שהיתה מסוגרת בגג ולאחר הגשמים נפתחה, ילך שמה ויאכל פתו בטוב לבב:

(ד) בלילה השני גם כן חובה לאכול בסוכה ואפילו הוא מצטער, ודינו כמו בלילה הראשון וכמו שכתבנו, אלא חילוק אחד יש ביניהן, שאם ראה שלא יפסקו הגשמים, או המתין ולא פסקו, מקדש בבית ואוכל שם, וקודם ברהמ"ז הולך לתוך הסוכה ואוכל שם לכל הפחות כזית פת בלא ברכת לישב בסוכה וחוזר לביתו ומברך ברכת המזון:

(ה) ערבית, כשבא מבהכ"נ נכנס לסוכה ומקדש מיד, רק לא יקדש אלא כשהוא ודאי לילה. וכשהוא מברך בקידוש לישב בסוכה, יכוין לפטור בברכה זו סעודה זו וגם השינה ושאר צרכיו שיעשה בסוכה עד הקידוש שביום המחר. ובברכת שהחיינו יכוין שהוא מברך שהחיינו על החג וגם על הסוכה. ולכן בלילה הראשון מברכין תחלה לישב בסוכה ואחר כך שהחיינו, שתהא ברכת שהחיינו גם על הסוכה. ובלילה השני מברך תחלה שהחיינו ואחר כך לישב בסוכה:

(ו) כשאוכלים כמה בעלי בתים בסוכה אחת, ויש שם גם הנשים ושאר בני בית שצריכין לשמוע היטב את הקידוש לצאת בו, אם יקדשו כל הבעלי בתים ביחד, תרי קלי לא משתמעי ולא ישמעו היטב את הקידוש. על כן טוב יותר שיקדשו בזה אחר זה. ואם מקדשים ביחד כגון אם אין שם מי שצריך לצאת בשמיעת קידוש, אם קדם אחד וסיים ברכת בפה"ג או ברכה אחרת ואחר כך סיים חברו, אין להראשון לענות אמן אחר ברכת חברו, משום דאמן הוי הפסק בין ברכת בפה"ג לשתיה. והעולם נוהגים להמתין זה על זה ועונין אמן, וזהו שלא כדין, אלא יש להם לומר הכל ביחד:

(ז) בשאר הלילות וכן בכל הימים אין חיוב לאכול בסוכה, אלא שאם הוא רוצה לאכול אכילת קבע או לישן צריך לאכול או לישן בסוכה. ומהי אכילת קבע, פת יותר מכביצה אפי' לא קבע עליה, ואפילו היא פת כסנין. וכן תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן יותר מכביצה וקבע עליו, חייב בסוכה ולברך עליו לישב בסוכה. אבל פירות אפי' אבל הרבה וקבע עליו מותר לאכול חוץ לסוכה. וכן יין או שאר משקים או בשר וגבינה מותר לאכול ולשתות חוץ לסוכה, ודוקא כשלא קבע עליהם, אבל אם רוצה לשתות יין או שאר משקים בדרך קבע, או שרוצה לאכול בשר או גבינה דרך קבע צריך סוכה, ולא יברך עליהם לישב בסוכה. וטוב שיאכל קודם פת כדי שיברך. וכל זאת מדינא. אבל מי שמחמיר על עצמו שאפילו מים אינו שותה חוץ לסוכה, הרי זה משובח:

(ח) שינה אפילו ארעי, מדינא צריך סוכה. וכן עושין המדקדקין במצות שאפילו שינת ארעי אינם ישניט חוץ לסוכה. ועתה שנוהגים הרבה להקל בשינה, כתבו האחרונים ז"ל כמה טעמים ללמד קצת זכות עליהם. אבל כל ירא שמים ראוי לו להחמיר ולעשות סוכה שיכול לדור שם עם אשתו כמו שהוא דר בכל השנה כולה אם אפשר לו. ולכל הפחות שתהא ראויה לישן שם הוא לבדו, ואם אינה כן אפילו בדיעבד היא פסולה:

(ט) ירדו גשמים, פטור מן הסוכה. באיזה גשמים פטור, אם ירדו כל כך שהוא משער שאם היו נופלים בך לתוך התבשיל היה מתקלקל, אפילו אין לפניו התבשיל, או שהוא משער שאם היו נופלים לתוך החדר שהוא בו, היה יוצא משם לחדר אחר, אז יצא גם מן הסוכה לבית. ואם התחיל לאכול בסוכה ואח"כ ירדו גשמים ונכנס לתוך הבית והתחיל לאכול גם בבית, או שמחמת הגשמים התחיל מתחלה לאוכל בבית, ואח"כ פסקו הגשמים, גומר סעודתו בבית ואינו מחויב ללכת באמצע הסעודה מביתו לתוך הסוכה. וכן כשהעת קר והמאכלים נקרשים בתוך הסוכה, פטור מן הסוכה ואוכל בבית:

(י) לענין שינה בסוכה גם גשמים מועטין הוי צער לישן ויכול לצאת. ואם יצא לביתו והשכיב את עצמו לישן ואח"כ פסקו הגשמים, או שמתחלה שכב בביתו לישן מפני הגשמים ואח"כ פסקו, אין מטריחין אותו לילך לסוכה כל הלילה אלא ישן בביתו עד הבוקר:

(יא) כשהוא פטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, נקרא הדיוט ואינו מקבל שכר עליו, ואינו רשאי לברך משום דהוי ברכה לבטלה. וכשיוצא מן הסוכה בשביל הגשמים, לא יבעט בסוכתו ויצא אלא יצא בהכנעה כעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו:

(יב) נוהגין שאין מברכין לישב בסוכה אלא באכילת קבע. ונוהגין שמברכין תתלה המוציא ואח"כ לישב בסוכה קודם שטועם. ושאר הדברים שהוא אוכל בסוכה כל היום וכל מה שהוא יושב ועושה שם ואפילו אם ישן שם, נפטר הכל בברכה שבירך בשעת אכילת קבע עד שיאכל שנית בקבע. ואם לא יצא מן הסוכה לעסקיו או לבהכ"נ בין סעודה לסעודה, כיון שבירך פעס אחת שוב אינו צריך לברך בסעודה שניה שאוכל. ואפילו כל שבעת ימי החג אם ישב ואכל ולמד והתפלל וישן תוך סוכתו, א"צ לברך רק פעם אחת כיוו שלא הסיח דעתו מן הסוכה. ואפילו יצא יציאת ארעי ודעתו לחזור מיד לא הוי היסח הדעת. וא"צ לברך בסעודה שניה רק כשיצא לעסקיו או לבית הכנסת וכדומה, ואפילו הלך לתוך ביתו ללמוד שם או לעשות שם איזה דבר שהוא שוהה בו, גם כן הוי היסח הדעת וצריך לברך בסעודה שניה:

(יג) מי שהולך אפילו באמצע סעודתו לסוכת חברו ואוכל שם שיעור דחייב בסוכה, צריך לברך גם שם לישב בסוכה:

(יד) מי ששכח לברך לישב בסוכה ונזכר באמצע סעודה, או אפילו לאחר שגמר אכילתו, צריך לברך, כי גם הישיבה שישב שם אח"כ, היא מצוה:

(טו) נשים פטורות מסוכה, ואע"פ כן רשאין לברך. קטנים ג"כ פטורים. ומ"מ כל שהוא מבן חמש שנים ולמעלה, חייב אביו לחנכו שיאכל בסוכה. ואפילו אין אביו בביתו אין להניחו שיאכל חוץ לסוכה:

(טז) חולה ומשמשיו פטורים מסוכה. אם הוא חולה שאין בו סכנה, אין המשמשין פטורין אלא בשעה שהוא צריד להם. אם הוא חולה שיש בו סכנה, פטורין גם בשעה שאין צריך להן כל כך:

(יז) מצטער גם כן פטור מן הסוכה בשאר הלילות וכן כל הימים. והיינו שמצטער מחמת צנה או מרוח או מריח רע וכיוצא בו. וכן אם כבו לו הנרות בסוכתו בשבת ויש לו טורח גדול לילך לסוכת חברו, יכול לילך לביתו במקום שיש לו נרות דולקות. ודוקא אם מתחלה עשה סוכתו כראוי ואך במקרה בא לו הענין שהוא מצטער לישב או לישן בתוכה, אבל אם מתחלה עשאה במקום ריח רע וכדומה, או במקום שמתירא לישן בה, אינו יוצא בה אפילו באכילה ביום. אם בא הרוח לכבות הנרות דרך הדפנות, מותר לפרוש שם סדין או בגד:

(יח) הולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום, כיון שאין להם שהות לטרוח אחר סוכה, כיון שצריכין לילך תיכף לדרכן. אבל אם יכול לישב בסוכה בלי טורח, חייב לישב בסוכה. ובלילה כשהוא במלון שהוא רוצה ללון שם, צריך לטרוח א"ע לישב בסוכה. אפילו הוא במקום שאין שם סוכה, אם יכול לעשות סוכה במעט ממון, חייב להשתדל שיהיה לו סוכה לישן בתוכה. ואם הולך גם בלילה, דינו כמו ביום. וההולכים בכפרים לגבות חובות בחול המועד, אם אין יכולין לעשות להם סוכה, יחמירו על עצמם לחזור לבתיהם בכל לילה לקיים מצות סוכה:

(יט) שלוחי מצוה, אפילו בלילה כשהם במלון, אם צריכים לטרוח אחר סוכה, או שאינו נוח להם לישן בסוכה ואם יישנו יהיו למחר יגעים ויתעכבו מן המצוה, פטורין מסוכה. אבל בלאו הכי חייבים:

(כ) שומרי גנות ופרדסים ותבואה וכיו"ב, אם אפשר לשמור כולו במקום אחד, יששה לו שם סוכה וישב בה:

(כא) העושים יין אצל הגוים, פטורין מן הסוכה בין ביום בין בלילה משום דצריכים לשמור שלא יגע בו הגוי. ואם הוא בענין שאינו צריך שימור, חייבין:

(כב) היושבים בחנות אע"פ שהם דרים חוץ לעיר והחנות הוא בעיר, ורגילין כל השנה ברוב פעמים לאכול שם ביום, מכל מקום בסוכות חייבים לאבול בסוכה:

סימן קלו - הלכות לולב ושאר המינים, ובו י' סעיפים:

(א) כבר נהגו ישראל שמי שהוא קונה אתרוג ולולב והוא אינו מבין, מראה אותן למורה הוראה אם הם כשרים או לא, כי יש הרבה חילוקי דינים. ויש להדר לקנות לולב חדש, כי לולב היבש אינו כשר אלא בשעת הדחק. וי"א דכל שכלה הירקות שבו, הוי יבש. שזעור הלולב שיהיה השדרה חוץ מן העלין העליונים ארבעה טפחים. ובשעת הדחק י"ג גודלין ושליש גודל סגי:

(ב) ההדס צריך להיות משולש, דהיינו שיוצאין בו מכל קן וקן שלש עלין בשורה אחת בשוה שלא יהיה אחד גבוה או נמוך מחבריו. וצריכין שיהיו העלין חופין את עצו, דהיינו שראש כל עלה יגיע למעלה מעוקצה של העלה שלמעלה. ובתוך אלו ההדסים המובאים ממרחק, בדוחק שימצאו כשרים, וצריכין לבדקם. והירא דבר ה' יהדר לקנות הדסים לחים ירוקים משולשים ומהודרים. והגדלים במדינתנו צריכין לדקדק בם אם אינם מורכבים ואם לא גדלו בעציץ שאינו נקוב. וכן צריכים לדקדק בזה בלולבין הגדלים במדינתנו. אם אינו בנמצא הדסים משולשים, יטול שאינם משולשים ולא יברך:

(ג) שיעור ההדס שלשה טפחים. ובשעת הדחק סגי בעשרה גודלין. ויהיה כל ההדס מלמטה עד למעלה משולש. ובשעת הדחק אם למטה המועט אינו משולש והרוב שלמעלה משולש, גם כן כשר. צריכין לדקדק שלא ינשרו העלין מן ההדס, כי אם נשרו אפילו מקצת עלין יש כמה חילוקי דינים וצריכין לעשות שאלת חכם:

(ד) צריכין להשגיח שלא יהא נקטם ראשו, דהיינו ראש העץ. ואם אין לו רק קטומים, יעשה שאלת חכם. אבל הענפים הקטנים שיוצאין בין הקנים, צריכים לקטום אותם שלא יפסיקו בין הקנים:

(ה) הערבה ידועה. העלה משוך, ופיה חלק, והקנה אדום. ואפי' בעודו ירוק כשר, כיון שכשהוא שוהה באילן מתאדם. ורוב מין זה גדל אצל הנחלים, וע"כ נקרא ערבי נחל. ואפילו הגדלים במקום אחר כשרים, אלא שאם אפשר יש להדר ליקח מאותן הגדלים אצל נחל. שיעור הערבה כשיעור ההדס:

(ו) ערבה שיבשה או שנשרו רוב העלין שלה או שנקטם ראש העץ, פסולה. וי"א דגם אם נדלדלו העלין מן הקנה ותלוים למטה פסולה. וצריכים להשגיח מאד גם בערבה, כי לפעמים מחמת שתוחבין אותה אל הלולב או על ידי הנענועין, נושרין העלין ואז פסולה:

(ז) צריך ליזהר שלא יקצוץ הישראל בעצמו מן האילן אחד מארבעת המינים לצרכו אפילו נתן לו בעל הקרקע רשות, אלא הגוי או ישראל אחר יקצצם ויקח מהם:

(ח) לוקחין שלשה בדי הדס ושני בדי ערבה (ואין להוסיף) ואוגדין אותם עם הלולב שיהיו כולן אגודה אחת. וצריכין להשגיח שיהיו כולם כדרך גדילתן, דהיינו מקום החתך למטה, שאם גתהפך אפילו רק בד אחד גם בדיעבד אינו יוצא. ויש לאגוד את ההדס מימין השדרה אל הלולב, ואת הערבה משמאלו, דהיינו שכשיטול את הלולב והשדרה נגד פניו, יהיה ההדס נגד ימינו והערבה נגד שמאלו, ויהיו למטה הכל שוים, כדי שכשיטול את הלולב יאחוז כולם. ומ"מ יש לראות שיהיה ההדס מעט גבוה מן הערבה. וצריך להשגיח שתצא השדרה מן הלולב למעלה מן ההדס לכל הפחות טפח. קושר כולם ביחד בקשר גמור, דהיינו שני קשרים זה ע"ג זה. ומלבד מה שקשר אלו המינים ביחד, יעשה עוד בלולב שלשה קשרים, רק טפח אחר מן הלולב למעלה יהיה בלי קשר כדי לכסבס בו בשעת הנענועים. אם יש חוט כרוך על ההדס צריך להסירו קודם האגוד שלא יהא חציצה. אם הותרה האגודה ביו"ט, אסור לאגרה ביו"ט בקשר אלא בעניבה, או כמו שנוהגין שכורכים סביבותיהם ותוחבין ראש הכרך לתוך העגול הכרוך:

(ט) ערבה שנתלשה ביו"ט, בין ביו"ט הראשון בין ביו"ט שני, אסורה היום אפילו בטלטול בעלמא, כי הוא מוקצה גמור. ואם נתלשה ביו"ט ראשון כשרה ביו"ט שני. אך אם חל יום ראשון בשבת ונתלשה, אסורה גם ביום שני. אם הובאו מחוץ לתחום אתרוג או שאר מינים, מותרין לטלטלן ולצאת בהם. אך אם אין העיר מתוקנת בעירובין, אסורין לטלטל לחוץ מן הבית שהם שם, וילכו כולם שמה לצאת בהם:

(י) מי שאין לו כל ארבעת המינים מובחרים, טוב לו יותר לצאת בשל חברו (ועי' פי' שלחא"ז סעיף ח'). ומ"מ מצוה לו שיהיו לו גם כן ד' מינים כפי השגת ידו, לעשות בהם הנענועים בהלל ובהקפות:

סימן קלז - דיני נטילתן וסדר ההקפות, ובו י"ג סעיפים:

(א) נוטל את הלולב עם האגוד ושדרת הלולב כנגד פניו בימינו, ואת האתרוג בשמאלו. וכיון שבכל המצוות צריכין לברך עליהן קודם עשייתן, וגם האתרוג צריכין להחזיק דרך גדילתו דהיינו שהעוקץ שבו נחתך מן האילן יהיה למטה והשושנתא למעלה, ע"כ כשהוא נוטל את האתרוג קודם שמברך, יטלהו בהיפוך, העוקץ למעלה והשושנתא למטה, שלא יצא בו, ומברך מעומד על נטילת לולב (לפי שהלולב גבוה מכולן, חשוב הוא ונקראת כל האגודה על שמו). וביום ראשון מברך גם שהחיינו. ואם חל יום ראשון בשבת שאין נוטלין בו לולב, אזי מברך שהחיינו ביום שני. ולאחר שבירך, מהפכו בידו ומקרבו אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם, ומנענע לארבע רוחות כסדר הזה מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה מטה. וכן בנענועים שבהלל וכן בהקפה יזהר לקרב את האתרוג אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם. אם הפך ונטל את האתרוג בימין ואת הלולב בשמאל, יחזור ויטלם בלא ברכה:

(ב) איטר, נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל כל אדם, ואת האתרוג בשמאלו. ואם הפך, חוזר ונוטלם בלא ברכה. ומי שהוא שולט בשתי ידיו, הרי הוא ככל אדם:

(ג) נכון שיחלוץ את התפילין קורם נטילת לולב. ולכל הפחות יסיר את הרצועה מעל ירו שלא תהא חציצה. גם נכון להסיר הטבעות שבאצבעותיו:

(ד) סדר הנענועים שבהלל כך הם - בהודו יש שש תיבות חוץ מן השם. וינענע בכל תיבה לרוח אחת, ובשם לא ינענע. בהודו למזרח. כי לדרום. טוב למערב. כי לצפון. לעולם למעלה חסדו למטה. הש"ץ אינו מנענע אלא בהודו וביאמר נא ישראל, והצבור בכל פעם שאומרים הודו. ובאנא, הש"ץ גם הצבור מנענעים רק באנא ה' הושיעה נא. וכיון שמלבד השם יש בו שלש תיבות, מנענעים בכל תיבה לשתי רוחות. ובהודו שבסוף הלל גם כן מנענעים הש"ץ והצבור. כשמנענע למטה, ישפיל רק ידיו למטה, והלולב עם שאר המינים ישארו כדרך גדילתן. ויש נוהגין שמהפכין את הלולב לצד מטה. ואל ישנה אדם מן המנהג. א"צ להפוך פניו להצד שהוא מנענע, רק ראש הלולב יטה. והנענוע א"צ שיהיה בחוזק, אלא כסכוס מעט כדי שיתנענעו העלין סגי:

(ה) אסור לאכול קודם נטילת לולב. ומי שהןא בדרך ומצפה שיבא למקום שיש שם אתרוג ולולב, וכן הדרים בישובים ומשלחים להם אתרוג ולולב, צריכין להמתין עד חצות היום ולא יותר, כי אסור להתענות ביו"ט ובחוה"מ יותר. ומי שחלש לבו להמתין עד חצות, יכול לטעום איזה דבר קודם. אבל מי שאין לבו חלש, יש לו להחמיר אפילו בטעימה:

(ו) מותר להחזיר הלולב ביו"ט למים ולהוסיף עליו מים, אבל לא יחליף. ובחוה"מ מצוה להחליף את המים כדי שישאר הלולב לח ומהודר. ונוהגין ליקח בחוה"מ בכל יום ערבה חדשה ללולב, והוא הידור מצוה:

(ז) הדס של מצוה אסור להריח בו בכל שבעת ימי החג אפי' בשבת. אבל באתרוג מותר להריח בו בשבת ומברכין עליו הנותן ריח טוב בפירות. ובשאר ימי החג אין להריח בו אפילו שלא בשעת נטילתו לצאת בו, משום דיש ספק ברכה. הלולב אסור לטלטלו בשבת אפי' לצורך גופו ומקומו, משום דהוי מוקצה. אבל האתרוג כיון שיכולין להריח בו, אינו מוקצה ומותר לטלטלו. ומותר ליתנו לתוך המוכין שהיה בו קודם יו"ט שכבר קלט הריח. אבל לא יתנו לתוך מוכין חדשים או לבגד משום דמוליד ריחא:

(ח) ביו"ט הראשון אין יוצאין בלולב ושאר מינים שאולים, אלא צריכין שיהיו שלו ממש, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, ודרשינן לבם משלכם להוציא את השאול. ולדידן בני חו"ל שעושין שני ימים טובים מספיקא, גם ביו"ט שני אין מברכין עליו. ואם אחר נותנם לו במתנה על מנת להחזיר, הוי מתנה ויוצא בהם. ואפילו נותנם לו סתם לצאת בהם, נחשב כאילו אמר לו בפירוש שהוא נותנם לו במתנה על מנת להחזיר. אם אין האיש בביתו והאשה רוצה ליתנם לאחר לצאת בהם, תליא באומדן רעת הבעל אם הוא גברא דקפיד או לא:

(ט) שותפים שקנו להם אתרוג ושאר המינים, מסתמא אדעתא דהכי קנאום דבשעת מצותן כל אחר מקנה חלקו לחברו. ולכן המנהג שהקהל קונים אתרוג וכל הקהל יוצאין בו. וכל מי שידו משגת מחויב לתת דמי אתרוג. ועם כל זאת מוטב לצאת באתרוג של יחיד אשר לו כל המינים מהודרים, כי מה שהיחיד מקנה לחברו עדיף טפי:

(י) ביום הראשון לא יתנו להקטנים ליטול לולב ואתרוג עד לאחר שיטלו הגדולים, כי הקטן קונה ואינו מקנה מן התורה:

(יא) בכל ימי החג לאחר תפלת מוסף, נוהגין להעלות ס"ת על הבימה, ומניחין את ארה"ק פתוח עד לאחר אמירת ההושענות שאז מחזירין את הס"ת, וכל מי שיש לו אתרוג ולולב מקיף את הבימה שעליה הס"ת בשעת אמירת ההושענות. בכל יום מקיפין פעם אחת, וביום השביעי שהוא הושענא רבה מוציאין כל הס"ת ומעלין אותן על הבימה, ומקיפין ז' פעמים זכר למקדש שבכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים. ההקפות צריכין להיות לצד ימין. ולפי שהס"ת על הבימה וכל הצבור צריכין להפוך פניהם כלפי ס"ת שעל הבימה קודם שיתחילו להקיף ואז הוי צפון ימין שלהם, לכן מקיפין דרך צפון. כל מי שיש לו אתרוג ולולב ואינו מקיף, רעה הוא עושה. בקצת מקומות נוהגין בהושענא רבה ובשמחת תורה לאחר שהוציאו כל הס"ת מן ארה"ק מעמידין לתוכו נר דולק (לרמז תורה אור, שכשאין שם תורה צריכין לאור אחר), ואין זה מנהג יפה ויש לבטלו, כי אסור להשתמש בארה"ק תשמיש חול אפילו לפי שעה (ט"ז סי' קנ"ד סק"ז. אבל בא"ר סי' תרס"ט מביא מנהג זה בשם הס' מ"צ):

(יב) בשבת אין מקיפין, שגם במקדש לא היו מקיפין. ולכן אין מעלים ס"ת על הבימה אלא פותתין את ארון הקודש עד לאחר אמירת ההושענות:

(יג) מי שאירע לו אבל בחג, וכן אבל כל י"ב חודש על אביו או אמו, נוהגין שאינו מקיף. ויש לו לכבד באתרוג ולולב שלו את מי שאין לו, שיקיף הוא:

סימן קלח - דיני הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה, ובו י' סעיפים:

(א) ביום חמישי של חול המועד הוא הושענא רבה. נוהגין להיות נעורים בלילה שלפניו לעסוק בתורה כמו שנדפס הסדר, לפי שבחג נידונין על המים, שכל חיי האדם תלויים במים, והיום הוא יום האחרון של החג והכל הולך אחר החיתום. בשחרית מרבים קצת בנרות בבהכ"נ כמו ביוהכ"פ, והש"ץ לובש את הקיטל. אומרים למנצח כמו ביו"ט ואומרים גם מזמור לתודה ואין אומרים נשמת. ואומרים אין כמוך שמע ישראל כמו ביום טוב, ובקדושת מוסף נעריצך:

(ב) מנהג נביאים שכל אחד יטול ביום זה ערבה מיוחדת מלבד הערבה שבלולב. וכל הפוסל בערבה שבלולב פוסל בערבה זו. לכן לא יקצצנה הישראל בעצמו לצרכו (כמש"ל סי' קל"ו ס"ז). אלא שאם נשרו אפילו רוב העלין, כשרה, ואפילו עלה אחד בבד אחד כשרה. ומ"מ הידור מצוה הוא שיהיו בה עלין הרבה, והבדים ארוכים. והמנהג היפה לקחת חמש בדין ואוגדין אותם בעלי לולב:

(ג) אין לוקחין אותה עם הלולב ביחד, אלא כשמגיע לתענה אמונים מניחים את הלולב והאתרוג ונוטלין אותה לפי שאז מתפללין על המים. ולאחר גמר ההושענות מנענין עמה ואח"כ חובטין אותה בקרקע חמש פעמים ודי בזה אפילו לא נחסרו עליה. ולאחר החבטה לא יזרקנה על הקרקע משום ביזוי מצוה. וטוב להצניעה להשליכה בתוך האש שאופין מצות, הואיל ואיתעבד בה חדא מצוה ליתעבד בה מצוה אחריתא:

(ד) ליל שמיני עצרת יש להמתין שלא לקדש עד הלילה. ומברכין בקידוש שהחיינו לפי שהוא רגל בפני עצמו. ואין מברכין לישב בסוכה, לפי שבתפלה ובקידוש אומרים יום השמיני חג העצרת הזה, ואם היו מברכין לישב בסוכה הוי תרתי דסתרי:

(ה) ליל שמיני עצרת וכל היום, אוכלין בסוכה אלא שאין מברכין כמו שכתבנו. ולאחר הגמר אומרים יה"ר וכו'. ובענין השינה בסוכה, יש מקילין וכן נוהגין. אבל הנכון להחמיר:

(ו) בשמיני סמוך לחשיכה יכול לפנות את הכלים מן הסוכה לתוך הבית אבל לא יסדרם ביום משום דהוי כמכין מיום טוב לחברו:

(ז) יום אחרון של החג שהוא ג"כ שמיני עצרת, נקרא שמחת תורה, לפי שמסיימין בו את התורה ושמחים בה. ערבית לאחר התפלה עושין הקפות ואח"כ מכניסין ספרי התורה ומשיירין אחד שקורין בו תלתא גברי בפרשת וזאת הברכה. ויש מקומות שנוהגין לקרות בפרשיות נדרים. אחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש, ומכניסין את ספר התורה ואומרים עלינו:

(ח) ביום שמחת תורה נוהגין בהרבה מקומות שהכהנים נושאים כפיהם בתפלת שחרית ולא במוסף, משום דבמוסף יש חשש שכרות. ואין אומרים ותערב בתפלת שחרית:

(ט) ביום, אחר ההקפות, משיירין ג' ס"ת ומרבים בקרואים בס"ת א' בפרשת וזאת הברכה כמה פעמים עד מעונה, ובסוף קוראים כל הנערים. והנכון שהגדול שבהם יברך והשאר ישמעו. וקורין להם פרשת המלאך הגואל וגו'. אח"כ קוראין לחתן תורה וקורא מן מעונה עד גמירא. וכס"ת השני קורא חתן בראשית, ואומרים חצי קדיש, וקורין בשלישי מפטיר (וע"ל סי' ע"ט ס"א). ונוהגין בהרבה מקומות לדקדק לקרות לחתן תורה אדם חשוב. ואפילו מי שעלה כבר בפ' וזאת הברכה, מ"מ עולה לחתן תורה או לחתן בראשית. במקום שאין להם אלא שני ספרי תורה, קורין בראשון חאת הברכה ובשני בראשית וחוזרין ולוקחין את הראשון למפטיר:

(י) נוהגין שהחתן תורה והחתן בראשית נודרין נדבות, וקורין לכל מרעיהם ועושין משתה ושמחה לסיומה של תורה ולהתחלתה. דאיתא במדרש (תחלת קהלת) ויבא ירושלם ויעמד לפני ארון ברית ה' וגו' ויעש משתה לכל עבדיו, אמר ר' יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה: