לקט מתוך שבחי הבעש"ט - חג השבועות

• המוכסן ומלאך המוות
• ברית מילה
• שליחות לדוכס
• לתהות על קנקנו של הבעש"ט
• הכנסייה בוערת
• תפילה על גשם ועונשו של השד
• הבעש"ט מחייה ילד
• תפילת מנחה ביום כפור
• בן זכר תמורת עושר
• גלגול נשמות בדג ובכלב
• מחלת האישה מגינה על העיר
• מותו של ר' יוסף מלממד
• הבעש"ט מתפלל בלא נכרים
• טבעת מכסף ריבית
• קברו של ר' דוד פורקעס
• גניבת הלולקע
• יום כיפור בשדה
• הבעש"ט רואה למרחוק
• סכנת טביעה ביום הבר מצווה
• שלא ישמע כל אחד מה שצריך לשמוע
• הילד העיוור
• השר מקבל את מחלת האישה
• חלום
• הבעש"ט מחייה ילד
• חולה אהבת ה'

המוכסן ומלאך המוות

גם בא מוכסן אחד שנתרועע מזלו מאוד והבעש"ט ראה שמלאך המוות רוקד אחריו ואמר לו דברים כבושים שישוב בתשובה, ומה לך לילך אחר קנייני עולם הזה, מוטב לעשות תשובה ולתקן דרכיו. וחשדו שהבעש"ט רוצה מעות, ורצה ליתן לו מעות, ולא קיבל ממנו. וכשיצא אמר הבעש"ט הוי שוטה, שהיום או מחר ימות, ודואג בשביל מזלו. וגיסו הרב מוהר"ר גרשון גער בו, ואמר למה הוציא מפיו דברים לא טוב על בר ישראל. והשיב לו, מה אעשה לכם שאתם סומים ולא ראיתם שמלאך המוות הולך אחריו. ונסע לביתו, ובעת הזאת היה גיסו של הבעש"ט מ' יעקב אלמן מאשתו, ונסע לישא אישה דרך המוכסן הנ"ל, כי דרך אחד להם. וכשבאו למלון לן בכפר אחד סמוך לכפר המוכסן, ועשה המוכסן הנ"ל סעודה הגונה בשבילו, והרב מ' יעקב לא רצה לאכול בשר, ונתנו מאכל של חלב בסוף השולחן. והתלוצץ בו המוכסן. ואח"כ הלכו לישן, ובלילה התעורר המוכסן בכאב ראש גדול ובצעקה גדולה, וביקש שיאמרו עמו וידוי, ולא היה שם שום אדם שיאמר עמו הוידוי. ואמר עמו הרב רבי יעקב וידוי, וענה אחריו הוידוי בניגון, ותמה ר' יעקב על זה. ואח"כ הלכה אשתו ממנו, כי אמרה אולי ישן הוא מעט, ונוח לו. ובזמן מועט השגיחה עליו והוא מת. וחזר ר' יעקב הנ"ל לביתו להודיע כי באמת סומים אנחנו.

ברית מילה

ומשם אדמו"ר נבג"מ שמענו, שמוהר"מ מטשארנאביל היה סנדק, והרב מ' אברהם ז"ל היה מוהל. וכאשר אמר ברכת המילה ביראה גדולה, נפל הסכין מידו מפני פחד ורעדה מגדולתו ית'. ואחרי זה שאל הרב מוהר"מ אותו על היראה הגדולה מה טיבה, והשיב: בעיני יפלא האיך אפשר לשאול שאלה כזו.

שליחות לדוכס

בקהילה קדושה אחת היה לאנשי העיר ייסורים ונגישות גדולות מהקאמיסאר שלהם, עד שממש לא יכלו לסבול. והיה ביניהם עצה שאין להם אופן אחר כי אם לשלוח שליח להדוכס שהיה רחוק מהם ערך שמונים פרסאות. ובחרו שני אנשים אפרתים, אחד זקן ונשוא פנים והשני איש רך בשנים. והזהירו אנשי הקהילה למען ה', שיזרזו את נסיעתם כי קרוב זמן הקאנטראקט (=החוזה), וכאשר יאחרו הזמן אפילו יום אחד יהיה מעוות שלא יוכלו לתקן. והנה דרך נסיעתם היה על קהילה קדושה מזריטש ובאו לאכסניה ביום א' בבוקר לשם והתפללו באכסניה. בין כך וכך דיבר הבעל הבית עימהם מה עסקיהם ולהיכן פניהם מועדות לנסוע, וספרו כל המאורע. אמר הבעל הבית, עצתי שתלכו אל רבינו הגדול לשאול פי קודשו מה תעשו. והגם כי הזקן היה מסרב מעט, עם כל זה השני שהיה רך בשנים נמשכה לבו לעצתו, ופיתה את הזקן שילכו להרב, וכן עשו. והנה בביאתם להרב מצאו שם רוב עם שרוצים לכנוס לפני ולפנים, ונשתהו כמה שעות עד שמצאו את הגבאי שלו, ואמרו לו שרצונם לכנוס להרב. והלך הגבאי להרב, והשיב להם בשם הרב שילינו פה הלילה, ולמחר ישיב להם תשובה. והיה קשה להאיש הזקן מאוד עיכובם, כי היו נחוצים מאוד לדרכם מפני שהזמן קצר מאוד. עם כל זה היו מוכרחים ללון שם. וביום המחר אחר התפילה, באו שנית לבית הרב, ונתעכבו גם כן הרבה עד שהגיע לסדרן. הלך הגבאי פעם שנית להרב, והשיב להם בשם הרב שילינו עוד לילה אחד פה. והיה קשה להם הדבר מאוד. והיו מתחרטים מאוד על הליכתם אליו, עם כל זה היו מוכרחים להתעכב עד יום ג'. וכשבאו ביום ג' באה להם תשובה מהרב שלא ייסעו בדרך הידועה כי אם בדרך אחרת, אשר היא עקומה. והאיש הזקן נתכעס מאוד על השני על עיכובם עד עתה על לא דבר. ועם כל זה שמעו לדבריו, ונסעו בדרך אשר צווה עליהם הרב. והנה בנסיעתם במר נפשם על עיכובם, נתקשרו השמים בעבים וירד עליהם הגשם מן השמים, ממש גשם שוטף. ובתוך כך תעו מן הדרך והיה להם צער גדול מאוד. ונסעו כך עד שבאו לכפר אחד. ומאוד נתקררו מן הגשם ורוח שהיה, ועמדו שם ללון. ונתנו הסוסים שלהם לערל שירעה אותם בלילה, וצוו עליו שיביא הסוסים בהשכמה. ולמחר השכימו ועמדו להתפלל וגמרו תפילתם ועדיין לא הביאו הסוסים, והיה להם צער גדול מאוד מעיכובם, כי נתייראו שיעברו המועד הקבוע. ובין כך בא הערל ואמר שנתפסו הסוסים לחצר השר, מפני שנמצאו בהיזק, ובקשו את בעל הבית שיסע להשר לבקש הסוסים. אמר הבעל הבית שבוודאי לא ילך להשר, כי מלבד שבוודאי לא יחזיר הסוסים, אלא אפילו יכה אותו מכות אכזריות, כי כן דרכו מעולם. ורצו לשלם להבעל הבית עבור טרחתו שילך לשם, ולא רצה בשום אופן כי גופו חביב עליו מממונו, והוכרחו הם במר נפשם לילך בעצמם להשר. והנה כאשר הגיעו להחצר, ראו עבד אחד, ונראה להם שהוא עבד הדוכס שלהם. וכיון שראה העבד אותם הכיר אותם גם כן שהם מקהילה הידועה, כי הוא היה כמה פעמים עם הדוכס. ושאלו את העבד מה טיבך בכאן, והשיב כי אני בכאן עם הדוכס. ונתמלאו שמחה והלכו עמו להדוכס. וכשראה אותם שמח הדוכס לקראתם מאוד. ושאל מהם להיכן הם נוסעים וסיפרו לו כל המאורע, ופעלו אצלו כל מה שביקשו על צד היותר טוב. ונתן להם מכתבים. עוד אמרו לפניו, הסוסים שלנו נתפסו אצל השר. שלח הדוכס להשר שישיב להם תכף ומיד הסוסים שלהם, ונסעו בשמחה גדולה, ובאו כמה ימים קודם זמן המוגבל. וראו בעיניהם כי דבר ה' הוא מרישא לסיפא.

לתהות על קנקנו של הבעש"ט

שמעתי מגיסו מ' מרדכי ששמע מר' יחיאל מקוליווער: פעם אחת בא איש אחד ממדינת ליטא, ששלחו אותו בני מדינתו לתהות על קנקנו, ונתאכסן אצל ר' יחיאל הנ"ל, ואכל אצל הבעש"ט, וכשמע בערב שבת התפילה של הבעש"ט, הוטב בעיניו מאוד. ולאחר התפילה הלך אחר הבעש"ט לביתו, וכשבא הבעש"ט לביתו, התחיל לצעוק על עבדו ורגז עליו שילך מהר אל הסוסים, כי סוס אחד חנק את עצמו. והעבד מתחנן לו ואמר אדוני, אלך תכף וחזר ורגז עליו, ורצה להכותו. הלך העבד והציל הסוס וכשראה האורח הנ"ל את הכעס מהבעש"ט תמה מאוד, ואמר בלבו, אחר תפילה כזו יהיה נחשב בעיניו סוס אחד לכעוס על עבדו, ובפרט בשבת. ובבוקר כששמע תפילתו הוטב בעיניו, ואף על פי כן זאת הקושיא נקבע בלבו. ואחר שבת כשרצה לנסוע לביתו, גילה הדבר לפני ר' יחיאל הנ"ל והלך לדרכו. ור' יחיאל סיפר הדברים לפני הבעש"ט, וכעס ואמר, מה להם לתהות על קנקני, אספר לך שיהודי אחד הלך בדרך, ונגה לו בערב שבת קודש, ולא יכול להגיע לישוב על שבת קודש. ועלה בדעתו, ופנה מן הדרך לשדה לצד לשבות שם, ובא גזלן אחד והתחיל להכותו ורצה להרגו. והיהודי זה היה מגושם מאוד, ולא הייתי יכול לתקפו כי אם בדבר הבהמה. על כן הטלתי אימה ופחד על עבדי, וכל מה שהטלתי יותר פחד על עבדי, נפל יותר פחד על הגזלנים, עד שהניחו אותו בחיים. ותראה שיביאו אותו מהרה לעיר. וכן היה.

הכנסייה בוערת

שמעתי מר' מאיר מאנפאליע שר' יוסף מלמד מזורניץ היה דר בעיר, ושכחתי שם העיר. והיה ביתו סמוך לבית עבודת אלילים. פעם אחת בא הבעש"ט לעירו וראה ביתו סמוך לבית עבודת אלילים. ואמר, בבית זה דר איש צדיק. וכשבא ר' יוסף להקביל פניו, שאל מפני מה אתה דר סמוך לבית עבודת אלילים, והשיב לו אני איש עני מאוד, אילו היה לי מעות הייתי מטלטל את ביתי למקום אחר. ולא איחר הדבר, ונשרף בית עבודת אלילים, ולא הניח שר העיר לבנות שוב בית אחר במקוםהזה.

תפלה על הגשם וענשו של השד

שמעתי מחמי, וגם מהרב דקהילתינו, כשהיה יושב הבעש"ט עדיין בשיינק בכפר, היו פעם אחת צריכים לגשמים. והתפלל על הגשמים. והייתה שם מכשפה אחת שהיה לה שד אחד, ועשתה כשפים שלא ירד גשם, והבעש"ט בתפילתו קלקל כשפיה, ואמר לה אותו השד שהוא מקלקל כשפיה. באה המכשפה לאמו ואמרה לה, אמרי לבנך שיעזוב ויניח ממני, כי אני אעשה לו כישוף. סברה אמו שהריב עמה על עסק חוב של י"ש, ואמרה לו אמו בני עזוב מן הגויה הלז, כי היא מכשפה. אמר לאמו אין אני חושש לה, ועשה את שלו והתפלל על גשמים. ובאה הכשפנית פעם שניה לאמו, ואח"כ שלחה עליו השד שלה. וכשבא אליו לא היה יכול לכנוס לד' אמותיו, ואמר לו הבעש"ט, אתה העזת לבוא אלי תכף לך ותזיק את הגויה דרך חלון קטן של שאוב אחד, וכן עשה. ואחר כך תפס אותו בבית הכלא ביער, ואינו יכול לזוז משם עד עולם. וכשנתפרסם הבעש"ט, נסע עם אנשים דרך יער, עמד והלך ליער והציץ לו שהוא יושב בתפיסה, ושחק מאוד. ושאלו לו, וסיפר להם המעשה הנ"ל.

סכנת טביעה ביום הבר מצווה

הבעש"ט מחיה ילדשמעתי מר' פסח בנו של ר' יוסף מקאמינקע שהבעש"ט היה בדרך, ובא לעיר אחת ושמע כרוז שיתאכסן בבית פלוני, ובא לבית הנ"ל ולא רצו לקבל אותו על האכסניה הלז, מחמת שהילד של בעל הבית היה חולה מאוד. ושלח את הסופר לבית, ואמרה האישה איך אפשר להתאכסן בכאן, הלא תראו את הילד החולה, ואני בצער גדול. וקיללה את הבעש"ט. והבעל הבית לא היה יכול להעיז, ויצא להבעש"ט לבקש ממנו, ואמר שהוא דבר שאי אפשר. ונשבע לו הבעש"ט כשיתאכסן אצלו יחיה הילד. וקיבל אותו לביתו. ותכף הלך הבעש"ט למקווה, וראה שלא טוב עם הילד. וציוה שלא ימצא שום אדם בבית זה. והלכו כולם לבית אחר, וגם להסופר ציוה שלא יהיה בבית זה עד שיקרא אותו ליתן לו יין לקידוש, כי בערב שבת קודש היה המעשה הלז. והוא נשאר יחידי עם הילד, והתפלל אצל הילד תפילת מנחה, ושהה הרבה בתוך הלילה, עד שהסופר ירא פן ח"ו יסתכן הבעש"ט מחמת גודל התאמצותו בתפילה על החולה, כי מסוכן הדבר. והלך הסופר ופתח את הפתח בלאט, ושמע שאומר לנשמת הילד הכנס לגוף, כי תוכרח להיכנס כי לא אשבע לשקר. ולא ידע אם הילד מת או שהיה חי עדיין, והיה בו עדיין קצת חיות. והלך הסופר משם, ובשעה קלה חזר ונכנס, ומצא אותו שוכב על הארץ בפישוט ידים ורגלים, וקם ואמר הלא אמרתי לך שתכנוס בגוף הילד. וצווח הירש תן יין לקידוש. ואכל עם הסופר, ולא ישן כל הלילה. ובבקר מסר הרפואות והנהגות לסופר, והוא הלך להתפלל לבהמ"ד. והבינה אמו של הילד, שהילד חזר לאיתנו, והתחילה לבכות בכיה גדולה. ושמע הסופר ושאל אותה מה את בוכה, אמרה לו ואיך לא אבכה שקללתי צדיק כזה. והשיב לה אל תבכה, רבי שלי הוא איש טוב וימחול לך. וכשבא הבעש"ט מתפילתו, שמע ג"כ שהיא בוכה, שאל לסופר וסיפר לו, ושלח את הסופר אליה ואמר אמור לה שלא תבכה, ותעשה סעודה שלישית טובה, ומבטיח אני לה שהילד ישב עמנו לשולחן על הסעודה הנ"ל. וזה שנפל הבעש"ט על הארץ בפישוט ידים ורגלים, שקיבל עליו לקבל פולסא דנורא עבור השבועה, והנשמה הוכרחה ליכנוס לגוף. ופעל להילד שיחיה יותר משישים שנים, ושיהיה לו בנים ופרנסה טובה כל ימי חייו. ומזה הנראה שבא זמן הקץ להילד, לכך הוצרך להתפלל עליו כמה שיחיה ועל פרנסה ועל בנים.

תפילת מנחה ביום כיפור

עוד סיפר לי ר' פסח הנ"ל: פעם אחת נסע הבעש"ט מקאמינקע לביתו, ונסע עמו בצוותא חדא ר' ברוך מקאמינקע בעגלה מיוחדת, והסופר ישב עמו, וגם העגלה של קמח הולך אחריו. אמר הבעש"ט, במקום פלוני נתפלל מנחה, וזה היה בימי החורף והיה קור גדול, ואותו מקום היה רחוק כמה פרסאות. ונתקררו מאוד והקור נכנס בגופם, ואמרו אי אפשר להגיע למקום הלז, כי המקום רחוק עדיין, ואנו כולנו נתגבר עלינו הקור. וגם העבד שלו אמר שנתקרר מאוד. ונסעו דרך יער, וציוה הבעש"ט לעמוד, ונגע באילן אחד באצבעו, ודלק האילן ונתבער, וחממו אצל האש, וגם העבד שלו שלף השטיויל וייבש המטלית שעל הרגלים, ואח"כ נסעו עד מקום פלוני. ובנסעם מן המקום הזה היה ר' ברוך מסתכל מה יהיה באילן הזה, וגער בו הבעש"ט שלא יסתכל.

בן זכר תמורת עושר

שמעתי מהרב ר' פאלק הכהן, שחמיו ר' שמעריל לא היה לו בן זכר, והבעש"ט היה מתאכסן אצלו, ולא היה לו בית מיוחד בשבילו והתאכסן בבית הלז, והנשים סרו משם לשכינו, ומבשלין שם, ובעת הסעודה מביאין לכאן. פעם אחת, יום אחד קודם נסיעתו, רצה לבקשו שיתפלל עבורו שיהיה לו בן זכר, וסיבב אליו ולא יכול לדבר מפני הבושה. ולמחר קודם הנסיעה גם כן סיבב לדבר אליו, ולא יכול ובוש ממנו פתאום. אמר לו הבעש"ט, שלח אחר אשתך. ובאה, ולקח הבעש"ט מטהו בידו ואמר לה הבעש"ט רואה שתלד בן זכר, כי אני אשבר לך עצמות במטה זה. וכן היה, שילדה בזו השנה בן זכר ושמו ר' דוד שהיה אב"ד בקהילה קדושה טשיטשילנק. ומנהגו של ר' שמעריל היה, אפילו אם ילדה אשתו בת, נסע להבעש"ט ולקח ממנו קמיע וניתן לו שני אדומים או יותר, כי הוא היה בעת הנ"ל סוחר, והיה לו ערך ג' אלפים זהובים. וכשנולד לו בן הנ"ל נסע להבעש"ט ליקח ממנו קמיע כמנהגו מאז, אמר לו ילדה אשתך בן, אמר לו כן. אמר לו הבעש"ט תדע שלא יהיה לך עוד מעות, כי נתנו לך ברירה או מעות או בן, ובררתי אני בשבילך טוב שיהיה לך בן זכר. וכן היה, כל הסחורה שקנה הפסיד בה, עד שהפסיד כל מעותיו. ונתקבל אח"כ למ"מ הקהילה קדושה וויערחווקה. ואני כאשר הכרתי אותו, כשהיה שכיח אצל הרב דקהילה קדושה קאסוב, היה בעת ההיא מ"ץ דקהילה קדושה סאוראן.

גלגול נשמות בדג ובכלב

שמעתי מהרב דקהילה קדושה פולנאי ומהרב דקהילתינו, שר' נחמן מקאסוב היה לו קרוב אחד ושמו ר' יודל מטשידנוב, ואביו שלו ר' יוסף היה מוכיח. ודרכו של ר' יודל שלא היה רוצה ליהנות משל אחרים רק מיגיע כפו, והיה מו"מ שלו עם ברזל. פעם אחת נסע לרודני (=אכסניה) אחת, והיה רוצה לשבות שם. אמר בעל הבית, ומה יאכל רום מעלתו, דגים אין לי, ובשר לא יאכל מחמת שלא בדק הסכין. על כן עניתי קרוב לכאן יש עוד רודני, ושם דר איש משופע, ובוודאי יש אצלו דגים ושוחט, ויסע רום מעלתו אליו, ונסע. וכשבא לאמת המים סמוך לרודני הלז, הייתה הדרך עוברת דרך אמת המים, כי המים לא היו עמוקים. וכעת היו גשמים גדולים, או עת הפשרת השלגים, ונתגדל אמת המים הנ"ל. והם לא הבינו, ורצו לעבור דרך אמת המים. וקדם כלב אחד, ורץ קודם לאמת מים הנ"ל, וטבע בתוך המים הלז, והיה הכלב עולה ויורד במים, וצעק בקול מר עד שנכמרו רחמי החסיד הלז, וזלגו עיניו דמעות. וראה שלא אפשר לעבור וחזר לרודניע הנ"ל, וביקש מן הבעל הבית להתאמץ שיהיו דגים על שבת. והלך הבעל בית והפציר את הציידים, וצדו והביאו דג גדול שקורין "העכט". ואמר הבעל בית אני דר בכפר הלז כמה שנים, ולא נזדמן לי דג כזה. ועשו לו ממנו כמה מאכלים. ובליל שבת היה יושב בסעודה וזימר זמירות ונרדם על השולחן, ונראה לו אביו בחלום, ואמר לו: תדע שאני מגולגל בדג הזה, והמסור שרדפתי אותו בחיי היה מגולגל בכלב זה שטבע, וזה היה תיקונו מה שנטבע בשבילך בני, להצילך. ואני הוצרכתי להתגלגל בדג זה, מחמת שרדפתי אותו, ותיקנת אותי במה שזלגו עיניך דמעות על טביעת הכלב. וראה בני איך שתאכל דג זה. וכשבא להבעש"ט אמר אליו הבעש"ט שכך היה אומר שרבי יודיל גילגול שמואל הנביא.

מחלת האישה מגינה על העיר

שמעתי מחברי ששמעו מר' נחום מטשארנאביל, פעם אחת היה הבעש"ט בקהילה קדושה חמעלניק, ושם היה בעל מגיה אחד ואשתו הייתה חולה. ואכסניה של הבעש"ט היה סמוך אצל הרב אב"ד חתן הפ"ח. ובא הבעל מגיה לבעש"ט לבקש ממנו שיתן רפואה לאשתו, ולא רצה. ולא עוד אלא שרגז עליו ודיבר אליו דברים לא טובים, והוקשה הדבר להרב אב"ד הנ"ל. ולערב כשהלכו כולם שאל הרב את הבעש"ט מפני מה לא רצה לרפאות את האישה הנ"ל, והשיב כי היא צדקנית, ומחמת חולשתה מגינה על העיר מן הליסטים שביער. וכשיכלו הליסטים מיער ממילא תוחזר לבריאותה. ושאל אותו מפני מה רגז על הבעל מגיה, והשיב שראיתי שששורה עליו דינים, ובזה הרוגז בטלתי הדינים ממנו.

מותו של רבי יוסף מלממד

שוב שמעתי ממנו: פעם אחת בדרך נסיעתו של הבעש"ט להמעלניק שמע כרוז על ר' יוסף מלמד מקהילה קדושה הנ"ל שימות. וכשבא לעיר באו אצלו אנשי עירו ורצו לשלם לו שירפא אותו, ולא רצה לרפאו ולא גילה טעמו. ואחר שנסע הבעש"ט משם, בא דוקטור אחד וריפא אותו והבריא. והדוקטור היה עדיין שם. ובתוך כך חזר הבעש"ט לעיר הנ"ל, וספרו לו שהבריא ר' יוסף הנ"ל ע"י רפואות של הדוקטור שריפא אותו. ובתוך עמידתו של הבעש"ט הנ"ל ביקש ר' יוסף את הדוקטור לעשות לו איזה תחבושת לגרש הכינים מראשו, שנתרבו מאוד מחמת רוב חוליו. ונתן לו הדוקטור משחה אחת למשוח את ראשו, משח את ראשו בזה המשחה ומת. אז גילה הבעש"ט טעמו שלא רצה לרפאותו, מחמת קול הכרוז ששמע.

הבעש"ט מתפלל בלא נכרים

ומהרב דקהילתנו שמעתי שפעם אחת נסע רבי נחמן עם הבעש"ט, ובאו לכפר אחד והיה זמן המנחה. ואמר הבעש"ט להגבאי, לך לבית וראה אם אפשר להתפלל ור' נחמן לקח הכיס של טלית ותפילין והלך לבית. והגבאי אמר להבעש"ט: הבית מלא נכרים. ואמר הבעש"ט לך וקרא לר' נחמן שישב על העגלה, כי נתאחר זמן מנחה. וכנס הגבאי ומצא אותו מעוטף בטלית ותפילין ומתפלל. ואמר לו הגבאי שיצא, והוא לא שמע. ויצא הגבאי ואמר להבעש"ט שהוא מעוטף בטלית ותפילין ומתפלל. אמר הבעש"ט בודאי יגרום איזו צרה לנכרים. ובתוך כך הודלק המבצר ובאו ריקים וגרשו כל הערלים להציל המבצר ונשאר הבית פנוי, אז הלך הבעש"ט ג"כ להתפלל.

טבעת מכסף ריבית

וכזה המעשה שמעתי מר' אלימלך: שפעם אחת בא לשכנו הצורף, וראה טבעת אחת, ונטל בידו, ותכף זרקה, ואמר שטבעת זו נלקחה מממון ריבית. וחקר הצורף שכן היה.

קברו של רבי דוד פורקעס

שמעתי מהרב דקהילתינו, פעם אחת היה הבעש"ט בקהילה קדושה פולנאי, ונסע מקהילה קדושה הנ"ל אל עיר חדש והדרך הוא אצל בית הקברות של עיר חדש. וראה הבעש"ט עמוד אש גדול עומד על קבר אחד, ושלח את המשרת שיראה על המצבה מי קבור שם, ונכתב שנקבר שם צדיק אחד הנקרא משה עבד ה'. ואמר הרב שאצלו יהיה נקבר איש אחד, ושמו ר' דוד. והיה אצלם בעיר איש אחד הנקרא ר' דוד צערעס ונתבהל מאוד כששמע דבר זה שהוא סבור שעליו רמז הבעש"ט שהוא ימות. אמר לו הרב, אל תפחד, לא אתה הוא הדוד שאמרתי. וכמו ערך י"ב שנים אחר פטירת הבעש"ט ז"ל, בא הרב דוד פורקעס לקהילה קדושה פולאני על שבת חזון, ועמד בעגלה שלו לפני הרב דקהילה קדושה הנ"ל, ונתראה פנים עמו, ונטל ממנו רשות שישבות על עיר חדש. ובא לבית הרב דשם ולא מצאו בביתו, כי נסע לדרך ושבת שם. והיה ר' דוד מתמה בעצמו כל יום השבת ואמר איני יודע מה אני עושה בכאן, הרב המגיה אינו בביתו ואני לא באתי כי אם לקבל פני הרב, שהוא היה צדיק. ובמוצאי שבת קודש, שהיה ט' באב, נחלש וקרא לחברה ועשה צוואה. ושכב על מיטתו ונפטר לעולמו ביום א', וקברו אותו אצל קבר ר' משה הנ"ל. וכשהיו בבית הקברות, ראו מה שנכתב על המצבה והיה לפלא בעיניהם. ויספר בכל העיר הפלא הזאת. אז נזכרה אמו של המוכיח מפולנאי שהייתה זקנה ביותר מדברי הבעש"ט, מה שאמר זה יותר מעשרים שנה שאצל זה הקבר יוקבר ר' דוד, וראו כי דבר ה' הוא.

גניבת הלולקע

פעם אחת נסע הרב, ובדרך עישן את הלולקע ]=מקטרת[. והציבוק היה ארוך מאוד עד שהלולקע הייתה יוצאה מהעגלה. וכאשר נסעו כך, בא כנגדם שר אחד ושני אנשי חיל רוכבים על סוסים, ונטלו הלולקע ממנו ונסעו לדרכם. והרב נסע גם כן. ואחר שעה עמד הרב ואמר למשרתו, קח לך סוס אחד ותרכוב עליו להשיג האנשי חיל, ותיקח מהם הלולקע, וכן עשה. וכשהשיגם, ראה שהם יושבים על סוסיהם וישנים. לקח הלולקע והלך כדרכו.

יום כיפור בשדה

פעם אחת נסע אחד על יום הכיפורים להבעש"ט, והנה יום קודם ערב יום כפור נסע האיש כל היום וכל הלילה, בכדי למהר נסיעתו לשם, ובא לאור הבוקר של ערב יום כיפור א' פרסה סמוך לעיר מזיבוז. אז אמר בנפשו, הנה הוא סמוך לעיר, והסוס נתייגע מאוד כי נסע כל הלילה - אעמוד בכאן להתפלל ובין כך ירעה הסוס. אחר התפילה גברה עליו השינה, אמר בלבו מה בכך אם אישן בכאן שעות שתים. הנה הסוס ינוח מיגיעו, ואז אחר כך אסע במהירות ואיך שיהיה בוודאי אבוא קודם חצות היום לעיר. ושכב על העגלה, ונרדם בשינה מאוד. וכשניעור משנתו, ראה שהוא בין השמשות של יום הכיפורים. ונצטער הרבה מאוד, כי אחרי כל היגיעות שיגע ליסע להבעש"ט על יום כיפור, מוכרח הוא להיום יום כיפור על פני השדה בעצמו, סמוך לעיר. ובפשיעתו וצעק ובכה במר לבו כל הלילה וכל היום. ובמוצאי יום כיפור נסע במהירות להבעש"ט במר נפשו, וכשבא להבעש"ט, עשה צחוק ממנו. והעניין היה שהוא היה צריך להעלות בתפילתו תפילת עם שבשדות. ומן השמים הכריחו אותו לכך.

הבעש"ט רואה למרחוק

פעם אחת ישב הבעש"ט בסעודה עם אנשיו, ובאמצע הסעודה הרים את ידיו ועשה תנועות רבות כמו אדם ששט בנהר, ואמר: שוטה עשה כך וכך ותנצל. ויהי בעיני הרואים לפלא. כמו שעה בא איש אחד וסיפר איך שנפל עם העגלה שלו בנהר, והוא אינו יודע לשוט. ומיד בא בדעתו, אנסה נא לעשות ביד כך וכך וב"ה שהועילה לי ויצאתי מן הנהר. וכמו כן, פעם אחת בסעודה צעק ואמר: שוטה, הלא ראית כמה ערלים על פני השדה. טול בייגל שלך וזרוק אותו לעיניהם, ויבואו אליך. וג"כ אחר שעה, בא איש אחד ואמר שנפל בנהר ולא היה מי שיצילנו, כי הערלים היו על ההר. והוא היה בנחל ולא ראו אותו. ונזכר שיש אצלו בייגל וזרק הבייגל לערלים ומיד באו והצילו אותו בעזרת ה'.

סכנת טביעה ביום הבר מצווה

בקהילה קדושה קאסניטין-ישן היה איש אחד חשוכי בנים והיה כמה פעמים לפני הבעש"ט. פעם אחת הבטיח לו שתלד אשתו בן זכר, וצוה לו שיתן לו ידיעה אז כשתלד. וכן הוה, כשילדה אשתו בן זכר ונסע להבעש"ט לבשרו מלידת אשתו בשמחה רבה. והיה כאשר בא להבעש"ט ובשר בבשורה זו, ויתאפק עד בוש והתחיל לבכות בכיה רבה ונתרשלו ידיו מאוד. ושאל את פיו, מה זה אדוני בוכה, ויאמר כי אני רואה אשר ביום שיעשה הילד בר מצווה יטבע בנהר רחמנא ליצלן. ואמר הבעש"ט בוודאי ישכח ע"ז לגמרי, אבל זה לך האות, כי באותו יום ילבש שני הפוזמקאות על רגל אחת ויחפש אחר השניה, ואם תשמרנו אז כל היום בשמירה מעולה שלא יראה פני המים, אז בת דינא ביטל דינא. ואם תעלים עין ממנו אז בוודאי יוטבע בנהר רחמנא ליצלן. והנה ביום שנעשה בר מצווה, הלך האיש להתפלל בבית הכנסת והנער היה ישן עדיין. וכשבא מבית הכנסת הנער היה מחפש ובא מזווית לזווית. וישאלהו אביו, מה תבקש ויאמר פוזמק אחד נאבד ממני, וירא אביו והנה הוא לבוש שני הפוזמקאות על רגל אחת. וכשראה מעשה נזכר הלכה, וישם אל לבו לשמור את הילד הזה היום. ובאותו היום הקדירה החמה מאוד, ורצו כל אנשי העיר אל הנהר לרחוץ. ונשמט גם הילד ורץ אל הנהר. ותכף ומיד רצו אחריו והחזירוהו לביתו. וכאשר ראה אביו שהוא דוחק את עצמו מאוד לרחוץ על הנהר ואי אפשר לשומרו, נתן אותו בחדר אחד וסגר בעדו. וכל היום צעק במר הניחו אותי, איה רחמנותכם, כרחם אב על בנים שזפתני החמה. ולא השגיחו עליו ולא נתנו לו אפי' מעט מים לשתות. ויהי אחר המנחה, כשהיו אנשי העיר כולם על הנהר, יצא דמות ראש אחד עם שתי ידיים, וטפח בידיו על המים ואמר זה שלי אינו בכאן. ומיד נשקע ולא נראה ותכף ומיד נח הנער מרתיחתו, וישן הנער. ובעזרת ה' נתגדל בטוב לאי"ט כמאמר הבעש"ט ז"ל.

שלא ישמע כל אחד מה שצריך לשמוע

פעם אחת היה מספר בשבחו של הרב מ' נחמן הראדענקער בפניו. והוא היה יושב בריחוק מקום ממנו. אזי הקריב את עצמו והרכין את אוזנו לשמוע והיה בעיני העם לפלא. ושאלו את הרב ואמר להם כי הרב מוה"ן ביקש מהש"י שיתנו לו במתנה שלא ישמע כל אחד מה שצריך לשמוע, וזה שאני מספר בשבחו אינו שומע. והוא, כאשר ראה שפתי נעות וקולי לא ישמע, היה סבור שאני מדבר בדברי תורה, לכן הרכין את עצמו לשמוע מקרוב. והמופת כזה, כשאני מדבר דברי תורה, אז שומע אפילו מרחוק. ובאופן אחר שמעתי שהרב עשה זה בכוונה כי בעת שסיפר בשבחו, ראה שפתיו נעות וקולו לא שמע, אז כאשר הרכין את עצמו לשמוע, ויהי לצחוק בעיני כולם. והרב עשה זאת מפני שלא הוטב בעיני הרב זה שביקש מהש"י שלא ישמע כל אחד דבר המצטרך באמרו ממ"נ אם הוא ראוי לזה עפ"י מעשיו, הקב"ה לא יקפח שכרו. כמו שמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה, שאחר המילה ניתנו גם ה' איברים ברשותו וכוח השמיעה אחד מהן ואם אינו עפ"י מעשיו למה יעלה במעלות.

הילד העוור

בסטאמבול היה איש אחד עשיר מופלג, והיה לו בן יחיד אחד מופלא ופתאום נעשה סומא מעיניו. ובקשו מהרופאים שירפאו אותו ואחרי כל התחבולות שעשו לא הועילו כלום, ונתייאשו מרפואות. ובהיות הבעש"ט בקהילה קדושה הנ"ל, אמר להאיש הנ"ל שהוא ירפאנו רפואה שלימה. ומאד שמח לדבריו והכניסו לביתו בכבוד גדול. וכשראתה אשת הנגיד הנ"ל, ותבזהו בעיניה, כי לא הלך בבגדים חשובים מפני טלטול הדרך וימים. ותכעוס על בעלה ותאמר למה הבאת אותו אלי, הלא כל הרופאים לא הועילו כלום ומה יועיל זה בשמות. ותדבר על שמות הקדושים, ויחרה אף הבעש"ט על שלא האמינה בכוח פעולת שמות הקדושים, ויאמר היכן הוא הילד הסומא, הביאהו אלי וארפאהו שיראה תכף ומיד כדרך כל האדם. ויהי באמרו נתפעם רוחה, כי הרוצה לשקר ירחיק עדותו. והוא אומר שבזו הרגע יראה, יכול להיות שיאמת דבריו. ומיד הביאו לו החולה וילחוש באוזניו איזה דבר. ומיד צווה להביא גמרא לפניו, וציוה לו לקרות וקרא כדרך כל הארץ. והיה שמחה גדולה באנשי הבית. ותכף ומיד העביר הרב ידו על עיניו וחזר כבראשונה והיה בכיה גדולה בבית. ובקשו אותו בקידה ובהשתחוויה ורצו ליתן לו מעות סך עצום. והשיב הרב אתה המרשעת שלגלגת משמות הקדושים, אסור לך ליהנות מהם. כי מתחילה לא רציתי לעשות לכבודו ח"ו או בשביל מעות רק בשביל קידוש ה' יתברך. הראיתך בעיניך גודל כוח קדושת השם, אבל אתה לא נהנה מהם והלך מאתם כך.

השר מקבל את מחלת האשה

במדינת וואלחייא היה איש אחד גביר מפורסם ופתאום חלתה אשתו על שתי ידיה שלא יכלה להרים אותם בשום אופן. והלך עמה אצל כל הרופאים, ולא הועילו כלום, ונתייאשו מרפואתה. וגם שאל בקדריים ולא עלתה ארוכה למכתה. והסכימה דעתו לנסוע עמה מעיר לעיר, אולי תעלה ארוכה למכתה ע"י בע"ש או רופאים. ויהי בנסיעתו, וישמע את שמע הבעש"ט מרחוק. ויסע לקהילה קדושה מזיבוז ובבואם לקהילה קדושה הנ"ל, הלכו להבעש"ט. וצווה עליו שתשב בקהילה קדושה הנ"ל, ותשב שם ימים רבים. ובתוך משך הזמן, באו כמה פעמים להרב וצווה לישב עוד. ויהי ברבות הימים, פעם אחת צווה להכין העגלה עם הסוסים, וצווה להאיש הנ"ל שיסע עם אשתו החולה גם כן אחריהם. ויהי בנסיעתם, באו לאיזה כפר, ושם היה דר אחד מאנשי הבעש"ט. ויהיה בבואם לשם, שאל הרב את המוכסן אם ייתן לו אכסניה. ויפלא מאוד בעיני המוכסן על זאת השאלה, כי באמת היה לו זכיה רבה שיתאכסן הרב אצלו. והשיב לו הרב, כי כאשר יתאכסן אצלו, אזי יסגרו החלונות והשערים והדלתות שלא לפתוח לשום אדם יהיה מי שיהיה, אפילו שר גדול, ובאם שידחוק את עצמו מאוד, אזי להשיב כי בכאן הרב בעש"ט. והבטיח המוכסן לעשות כן, ועמדו אצלו בקרעצמי ותכף ומיד עשו כדבר הרב. והכינו את עצמם לסעודת הערב, ואחרי הסעודה ישנו כולם מלבד הבעש"ט, ישב אצל השולחן ולמד באיזה ספר. והאישה החולנית ישבה בירכתי הבית, והנה באותו היום בא אחיו של השר מהקרעצמי ההוא אשר לא ראו איש את אחיו זה יותר משתים עשרה שנה, ותהי השמחה גדולה ביניהם. ואכלו ושתו ונשתכרו, ובאמצע הדברים התחיל השר להתפאר את עצמו איך על מקום הידוע בנה קרעצמי טובה ומהודרת עד מאוד, ויהלל אותה עד מאוד. וביקש האורח אותו שיתנו לו סוס אחד שיסע לשם. ונתנו לו סוס טוב ומובחר, ובהיות שהמקום היה קרוב מהמבצר, נסע רק בבגד אחד. ותכף כשנסע מיד התחיל רוח סערה עם שלג הנקרא מיטעלניצע, ונתעכב בנסיעתו כמה שעות עד שבא להקרעצמי ודפק על הדלת שיפתחו לו, והשיבו לו שאי אפשר לפתוח לו מפני שבכאן הרב הבעש"ט. וביקש כמה פעמים בתחנונים גדולים לפתוח לו, היות שנתקרר מאוד, והשיבו לו כנ"ל עד שבפעם האחרון, רמז הבעש"ט שיפתחו לו. וכאשר נכנס השר לבית הלך אנה ואנה עד שנתחמם מעט, וכאשר שב לאיתנו שאל מי הוא זה הבעש"ט, והראו לו את הרב. ומיד התחיל לבעור בו אש הכעס, והלך עוד כפעם בפעם ושאל עוד מי הוא זה ואיזהו הבעש"ט אשר עבורו לא פתחו לי את הדלת, עד שהיה באפשרותי ממש למות מגודל הקרירות, והראו לו את הרב. עד שפעם שלישית בערה בו אש הכעס לגמרי, וכשהראו לו את הרב, שלף חרבו מתערה, והניף את ידו על הרב להרגו. מיד צעק הרב להאישה החולנית הגביהי את שתי ידיך וכן עשתה. ומיד נעשה חילופין להאישה, חזרו ידיה לבריאותה כבראשונה, והשר לא יכול להשיב ידו. ותייבש ידו והתחנן מאוד להרב, ואמר שלא אוכל להועיל לך, כי מכבר נעשה החילופין ואי אפשר לשנות עוד.

חלום

פעם אחת חלם הרב מו' דוד פורקעס איך שבא להבעש"ט וראה עומדים אצלו ארבעה אנשים. שניים היה מכירם, והשלישי היה אליהו ז"ל והרביעי נעלם ממנו, כי לא ידע מי הוא וגם היה בוש מלשאול את הבעש"ט. פעם אחת אחר הסתלקותו, היה אצל הרב המגיד הנ"ל, ושאל ממנו האיך תוארו וצורתו ותנועותיו. וכשסיפר לו ר' דוד, אמר המגיד כי זהו מ' יצחק לוריא ז"ל. גם פעם אחת שמעו מהבעש"ט שאמר על הרב הגדול מ' חיים צאנזור מבראד, שהוא נצוץ ריב"ז. אמר המגיד הנ"ל מה תתפלאו על זה כי הייתה לו צורת ריב"ז ממש.

הבעש"ט מחיה ילד

בקהילה קדושה מזיבוז היה איש אחד חשוכי בנים, והיה מזכיר תמיד לפני הבעש"ט, והבטיח לו שבוודאי יהיו לו בנים. וכאשר בא בימים, הטריח כמה פעמים את הבעש"ט, ובעז"ה אשתו ילדה לו בן זכר לעת זקנותה. ולא ארכו הימים ומת בתוך ימי הלידה, ומיד בא להבעש"ט ברעש ורוגז, למה תשלה אותי ליתן לי דבר כוזב שיופסק ממני מיד, והלא יותר טוב היה לי שלא היה לי בנים כל עיקר. והשיב הבעש"ט, הלא אמרתי שיהיה לך בנים, בוודאי יחיה הילד. והמתין עד בוש ולא קם ולא זע הילד. גם רוח חיים אין בו, ולא היה לו פנים לדבר עוד עם הבעש"ט אחרי שהוא מבטיח לו בהבטחה נאמנה. ובא להרב ודיבר עמו מצד אחר, ושאל ממנו אם יכין את עצמו על הברית, ואת מי יכבד. וצווה לו שיכין לו את עצמו כנהוג, וסנדק צווה לו לכבד אדם ידוע וכן חיתוך, ולעצמו מציצה. וכן עשו. הביאו את הילד לבית הכנסת ומהל אותו ולא יצא דם כחותך בשר המת. והתחיל הרב לומר ברכות שאחר המילה, וכשאמר תיבות קיים את הילד הזה לאביו ולאמו, שהה הרבה עד שחזר נפש הילד אל קרבו, וניתז דם מהמילה עד שמי קורה, ובעז"ה חי הילד לגמרי.

חולת אהבת ה'

פעם אחת בא איזה דוקטור גדול ומפורסם לדוכסה שבהעיר. ותתפאר הדוכסה בשבח הבעש"ט, כי אדם גדול הוא וגם בקי ברפואות. אמר הדוקטור שלחה אחריו שיבוא לכאן. ותאמר אין זה כבודו, כי אם לשלוח אחריו עגלה גדולה כדרך השרים, כי אדם גדול הוא. ותשלח אחריו ויבוא לפניהם. וישאל הדוקטור מהרב אם אמת שהוא בקי ברפואות, והשיב לו אמת הדבר. ויאמר באיזה מקום ומאיזה מומחה למד, ויאמר הש"י למדני. ויהי לצחוק בעיני הדוקטור. וישאל אותו עוד אם הוא מבין על הדופק, ויאמר הרב הנה אני יש לי איזה חסרון תבין על הדופק שלי, ואני אראה ואבחין הדופק שלך. ולקח הדאקע' את הדופק של הרב, הבין שיש איזה חסרון, אבל אינו יודע מה היא, כי באמת היה חולה חולת אהבה לש"י מה שזהו למעלה מהבנתו. אחרי זה תפס הרב את הדאקע' בדופק שלו, והחזיר הרב פניו להדוכסה ושאל ממנה הנגנבו לך חפצים אלו ואלו, ותאמר הן, זה כמה שנים שנגנבו ואיני יודעת איה הם. ויאמר הרב, שלחו לאכסניה שלו ותפתחו תיבתו תמצאו את כל החפצים בשלמות. ושלחו תכף ומצאה כדבריו הקדושים, ונסע הדוקטור משם בחרפה ובוז (והעניין כי אחורים דאבא הוא קפ"ד אותיות דפ"ק ולכן היו הצדיקים מכירים בדופק על כל החטאים כמ"ש בזה"ק ובת"ז).