ספר התודעה - חג השבועות

שמותיו של החג:

ארבעה שמות לחג זה:

חג הקציר - ככתוב (שמות כג): וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וגו';:

חג שבועות - ככתוב (שם לד): וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים וגו'; ונאמר (דברים טז): ועשית חג שבעות לה' אלקיך;

יום הביכורים - ככתוב (במדבר כח): וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו';

עצרת - ושם זה אינו במקרא רק חז"ל קראוהו כך בכל מקום:

חג הקציר - על שם קציר החיטים שבאותה תקופה, והחיטים הם המאוחרים בתבואות השנה, ובהם כלתה עונת קציר השנה, ועושים חג במנחה חדשה שמביאים בית ה':

חג שבועות - על שם שבעה שבועות שסופרים לפניו, וביום החמשים חג לה' ולתורה אשר נתן:

יום הביכורים - על שם המנחה החדשה, לחם תנופה שתים, שמביאים במקדש, והיא מתרת החדש להביא ממנו מנחות למקדש. וביום זה מתחילה עונת הביכורים שכל אחד לוקח מראשית כל פרי אדמתו, משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שם אותם בטנא ומביאם בית ה'. ולקח הכהן הטנא מידו והניחו לפני מזבח ה' אלקים:

עצרת - קראוהו חכמים, לפי שעיקר ענינו של חג זה שהוא שמיני שאחר שבעה ימי חג המצות וקשור עמהם; המשכם הוא וסיומם. ימי הספירה שביניהם אינם מפסיקים, שהם כחולו של מועד שאינו מפסיק בין חג ראשון לאחרון. נמצא שיום זה הוא כשמיני עצרת שלאחר החג. ולכן קראוהו על שמו, עצרת. כלומר, עצרת של פסח:

ובדין שתהא עצרת של חג רחוקה מן החג חמשים יום כעצרת של פסח, אלא מפני טורח הגשמים שבאותה עת, לא הטריחם הקדוש ברוך הוא לבוא לבתיהם ולחזור ולבוא לירושלים פעם שניה, כדאיתא בילקוט:

תדע, שבחמשה מקומות מזכירה התורה את החג. ארבעה שנזכרו כאן, בסדר משפטים, תשא, פנחס, וראה; והחמשי שלא נזכר כאן והוא בסדר אמור שבויקרא. שם, בסדר אמור, עיקר מקומו; ששם נזכרים כל מעשי החג ומצוותיו - והנה דוקא שם לא נזכר שום שם מן השמות שקראה תורה לחג זה במקומות האחרים שאינם עיקר:

כל עניני החג נקראים בסדר אמור בנשימה אחת ובמקושר עם חג המצות. למה? לפי שזה ענינו של חג זה, שהוא עצרת של פסח. (וראה עוד בענין זה לעיל בח"א פרק שמיני 'שמחת תורה', עמוד רמח):

יום הקהל:

ועוד אמרו חכמי הדורות, שלפיכך קראו חכמים ראשונים לחג זה 'עצרת', מפני שכך קראו משה רבינו במשנה תורה ליום של מתן תורה: 'יום הקהל'. ו'עצרת' פרושו:

יום הקהל. כלומר יום שהכל נעצרים במקום אחד:

עוד טעם, לפי שאין ליחיד ביום טוב זה שום מצוה מיוחדת לו, אלא הוא יום טוב בדבר זה בלבד, שנעצרים בו מלעשות מלאכה:

עצרת - יום אחד:

רבי שמעון אומר: פסח וחג שאין עונת מלאכה בשדה - זה שבעה (ימים) וזה שמונה; עצרת שהיא עונת מלאכה, אינה אלא יום אחד בלבד. מלמד שחס הכתוב על ישראל. (ספרי - ראה):

כתפוח בעצי היער:

וקראתם בעצם היום הזה - זה יום חמשים, זה יום עמידת ישראל לפני הר סיני לקבל התורה. לפי שקבלו אבותינו התורה לסוף חמשים יום לצאתם ממצרים, נתן להם יום הביכורים לסוף חמשים יום ליום טוב הראשון של חג המצות. לכך נקראו ישראל בכורה (הושע ט): כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה וגו'. ואומר (שיר השירים ב): כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים - כשם שהתפוח הזה מוציא פרי לחמשים יום משיוציא (ציץ), כך ישראל קבלו את התורה לקץ חמשים יום לצאתם ממצרים וכו':

ועשית חג שבעות לה' אלקיך (דברים טז) - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך, שלא תאמר אם אין קציר אין אתה עושה יום טוב, לכך נאמר ועשית חג שבעות - כגון שישראל בגלות ואין להם קצירת העומר, ואפילו הכי - ועשית חג שבעות. (פסיקתא זוטרתא):

יום טוב של עצרת ברור:

שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור (שהשמים טהורים מעננים) - זרעו חיטים וכו'. תניא, אבא שאול אומר: יום טוב של עצרת ברור - סימן יפה לכל השנה:

אמרו בירושלמי: 'בכל הקרבנות (מוספים, הנזכרים בפרשת פינחס) כתיב חטא (שעיר חטאת), ובעצרת אין כתיב חטא - אמר להם הקדוש ברוך הוא: מכיון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם':

שתי שבועות:

כתב בספר 'טור ברקת', רמז נאה לשם 'חג השבועות' - אל תקרי שבועות אלא שבועות; כלומר, לשון רבים של שבועה. היינו, חג שנעשו בו שתי שבועות. שבועה אחת שנשבע לנו הקדוש ברוך הוא שלא ימיר אותנו באומה אחרת; והשבועה השניה, שנשבענו אנחנו לקב"ה שלא נחליף ולא נמיר אותו באל אחר:

דינים ומנהגים לחג השבועות:

כל תפילות החג והקידוש ביום טוב זה, כתפילות והקידוש של כל שלש הרגלים, אלא שמזכיר 'את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו'. ובמוסף מזכיר את מוספי היום ואת המנחה החדשה שהקריבו בו, ואומר וביום הבכורים. וכן גומרין בו את ההלל כשאר רגלים:

וכן אומר 'שהחינו' בקידוש היום כבשאר רגלים. והאשה מברכת 'שהחינו' עם הברכה שמברכת על הנרות קודם הדלקתם - כפי המנהג. ומצוה לעשות בו שתי סעודות על בשר ויין, הכל כמו ברגלים אחרים:

ונוהגים לטבול בערב שבועות, שחיב אדם לטהר עצמו ברגל. ויש נוהגים לטבול גם פעם שניה ביום טוב שחרית, זכר לטהרה שנטהרו ישראל בימי הפרישה כדי לקבל את התורה בטהרה:

אף על פי שבכל ערבי יום טוב נוהגים להקדים קצת תפילת ערבית של יום טוב, בליל שבועות מאחרים להתפלל עד אחר צאת הכוכבים, לפי שהתורה אמרה (על הימים שלפני החג) שבע שבתות תמימת תהיינה (ויקרא כג), ואם יקדימו לקבל קדושת יום טוב מבעוד יום, והוא היום הארבעים ותשעה לספירה, נמצא שהחסירו מעט ממ"ט ימי הספירה ואין זה 'תמימות':

וכן הקידוש שעל היין של שבועות, אין אומרים אותו עד שיהיה לילה ודאי:

נוהגים לשטוח עשבים או ענפי עצים בבתים ובבית הכנסת, לחג השבועות. ויש המעטרים את ספר התורה בשושנים:

אם לא הכין את העלים מערב שבועות, אסור לקחת סתם עלים (אפילו אם נתלשו מן האילן בערב יום טוב) ולתלות בחג, ואם הכין אותם עבור החג ולא תלאם, מותר:

חל יום טוב ביום ראשון, אסור לשטחם בשבת אפילו הכינם לכך מערב שבת; שאין שבת מכינה ליום טוב:

נהגו להעמיד אילנות בבית הכנסת סביב לבימה, להזכיר שבחג השבועות העולם נדון על פרות האילן, ויתפללו עליהם. והגר"א בטל מנהג זה בהרבה קהילות, משום שעכשו הוא מחק העמים להעמיד אילנות בחגיהם:

נוהגים להיות נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה ואומרים 'תיקון ליל שבועות' כסדר הכתוב בסידורים:

ואיתא בשו"ע האר"י ז"ל: 'דע שכל מי שבלילה זה לא ישן כלל ועיקר, והיה עוסק בתורה - מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק':

יזהרו מאד בתפילת שחרית ובקריאת התורה שלא יתנמנמו. ובעיקר בתפילת מוסף, כי הוא החיתום והגמר של מצות ספירת העומר שסיומה במנחה חדשה, ככתוב (ויקרא כג):

וספרתם לכם וגו' והקרבתם מנחה חדשה וגו'. והכל הולך אחר החיתום:

הנעורים כל הלילה, בשחרית נוטלים ידיהם ואין מברכין 'על נטילת ידים' וחלק מברכות השחר אלא שומעים אותן מפי מי שישן בלילה ונתחיב בברכות אלה. הוא מברך והם יוצאים ידי חובתם בשמיעה ובענית אמן:

וראה עוד להלן על ענין תיקון ליל שבועות:

אקדמות:

הפיוט 'אקדמות' חברו רבי מאיר ברבי יצחק שהיה חזן בעיר וורמייזא (וורמס), היא העיר שחי בה רש"י. וכמסופר, למד רש"י תורה מפיו של הפיטן הזה. וכן היו קרובים קרבת משפחה זה לזה:

בנו של המחבר נהרג על קידוש השם במסעי הצלב של שנת תתנ"ו, ואף הוא קדש שם שמים בויכוח עם הכמרים שכפו עליו. בויכוח זה פתוהו הכמרים ושדלוהו לעזוב דתו ולקבל דתם. אף הוא השיב להם אמרים כאיולתם ולעג להם, ובקול מלא עוז ובטחה ספר להם מגבורות הבורא ומאהבתו את ישראל וממעלת התורה, והשכר הטוב הצפון למקימיה:

לא ארכו ימיו של המחבר הקדוש אחרי הויכוח, כי גוע ומת מיד אחרי כן:

ובמותו, השאיר אחריו ברכה, הפיוט 'אקדמות' בשבח הבורא, בשבח התורה ובשבח ישראל מקבליה - בלשון הארמית. ונתקבל פיוט זה בהרבה תפוצות ישראל לאמרו לפני קריאת התורה בחג השבועות, בנעימה מיוחדת מלאה שגב הוד ונצחון. ובקהילת וורמייזא עצמה לא נתקבל מנהג זה, מפני עגמת נפש על מחברו שאהבוהו מאד, ופיוט זה מזכיר להם את מותו. וכן גם פחדו שלא להכעיס על ידי כך את שכניהם הנוצרים שאתם היה לו הויכוח, ושבפיוט זה דברי ניצוח קשים כנגדם:

תוכן אקדמות בקצרה:

תשעים חרוזים באקדמות. ארבעים וארבעה חרוזיו הראשונים מתחילים בסדר א"ב כפול. יתר החרוזים, ראשי תבותיהם הראשונות מצטרפים למשפט זה: 'מאיר ביר רבי יצחק, יגדל בתורה ובמעשים טובים, אמן, וחזק, ואמץ':

השיר כתוב ארמית שלא יבינוהו אלא ישראל בלבד, העוסקים בתורה ובדברי החכמים הראשונים שדברו גם ארמית. כל החרוזים מסתימים באותיות 'תא'; לרמז על התורה, שפיוט זה חובר לשבחה, שאין לה חקר וסוף, וכיון שאדם השלים לימודה והגיע לאות ת, מיד הוא חוזר והוגה מבראשית ומתחיל ב - א:

תחילת דיבורו בגבורות הבורא, שאילו כל הרקיעים היו יריעות של קלף וכל עצי היער - עטי סופרים, וכל מי הים - דיו, וכל הבריות - סופרים ורושמי רשימות, אינם מספיקים לפרש גדולתו של הבורא והדרו אשר בשמים ובארץ, ושכל בריאתם רק במאמר קל, ובאות אחת של דיבור, באות ה, הקלה שבאותיות;

וצבאות שמים, שרפים וחיות ואופני הקדש, כולם מלאים חיל ורעדה רתת וזיע בבואם לקלס להקב"ה, ואין להם רשות לקלס אותו אלא לעתים מזומנות, ויש שאינם אומרים קדושה אלא אחת לשבע שנים ואחרים שאינם אומרים אלא פעם אחת בלבד, ואינם שונים;

שתי פעמים בכל יום, בבוקר ובערב. וכל חפצו של הקב"ה שיהו ישראל עוסקים בתורתו ומתפללים לפניו ומקבל תפילותיהם, אף הם רשומים בתפלין של הקב"ה, לאמר: מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ;

על כן למען רצונו של הקב"ה, נאה לי לספר בשבחם של ישראל ובגדולתם:

והנה באים כל אומות העולם ושואלים את כנסת ישראל: 'מי הוא זה ואיזה הוא שלמענו את נהרגת ונשחטת, את היפה באומות? יקרה את ויפה - בואי אלינו ונתן לך כל משאלותיך':

וישראל משיבים בחכמה. רק שמץ דבר הם מודיעים - גדולתכם מה חשובה לעומת הגדולה שצפויה לי בבוא שעתי? או אז יאיר לנו אור גדול, ואתם בחושך תאבדו!:

ירושלים תבנה, הגלויות יתכנסו, שערי גן עדן יפתחו, וכל זהרם יגלה לנו, ונבוא שעריהם ונתענג בזיו השכינה ובאצבע נראה עליו: הנה אלקינו זה, קוינו לו - ויושענו. וכל צדיק בחופתו יושב ובסוכת עור של לויתן. ועתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. וגם סעודה מכין להם בגן עדן מן הלויתן ושור הבר, ויין המשומר מששת ימי בראשית;

אשרי הזוכה והמאמין ומצפה ואינו עוזב אמונתו לעולם!:

אף אתם כשתשמעו את שבחכם עם השירה הזאת - חזקים באמונתכם היו, ותזכו לשבת בחבורת קדושים וטהורים לעולם הבא אם תקשיבו לדברי היוצאים בהדרת קדש:

מרומם הוא אלקינו, ראשון הוא ואחרון, אשרינו שחפץ בנו ונתן לנו את תורתו!:

מקומו של 'אקדמות':

בדורות של שמד, כשחרב חדה היתה מונחת על צואר ישראל בכל עת ובכל שעה, ושונאי ישראל הציתו מדורות אש בכל מקום לשרוף את ישראל חיים על החזיקם באמונת אלקים חיים, אז מצאו ישראל המעונים והנרדפים שבכל קהילות אשכנז, עידוד ועצמה בשיר הזה שהושר באזניהם וחזקם באמונה לבל יחתו מפני אויביהם. ולגודל מעלת השיר וקדושת מחברו, הנהיגו לאמרו בחג השבועות, ובאמצע קריאת התורה. עלה הכהן לתורה וברך, קראו את הפסוק הראשון מקריאת היום: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני - מיד הפסיקו, ושרו אקדמות. גמרו את השיר, המשיכו בפרשת היום:

וכל כך למה? כדי ללמד את העם את מצות קידוש השם, שאין לנו תורה אלא אם נחזיק בה אפילו בשעה שנוטלים את נפשנו; וקידוש השם - מגופה של תורה הוא שנתנה בחדש השלישי:

בדורות האחרונים ערערו גדולי ישראל על המנהג להפסיק את קריאת התורה באמירת השיר הזה באמצע, ולכך פשט המנהג שקוראים לכהן לעלות לתורה, פותחים את הספר ומכסים אותו במטפחתו, ולפני שהוא מברך על התורה, הקורא וכל הציבור שרים אקדמות. והמנהג הוא שהקורא שר בית והקהל עונה לעומתו בבית השני:

אזהרות:

בקהילות ספרד לא נהוג לומר אקדמות, אבל אומרים אחר חזרת הש"ץ של מוסף, או לפני מנחה, 'אזהרות' לרבי שלמה בן גבירול; כל תרי"ג מצוות עשה ומצוות לא תעשה מיוסדות על דרך השיר. ובחוץ לארץ מחלקים את האזהרות ואומרים ביום הראשון מצוות עשה, וביום השני מצוות לא תעשה:

וכן יש מקומות שאומרים אזהרות של פיטנים אחרים. וידועות האזהרות המיוחסות לרבנו אליהו; שאף על פי שנשמטו מהן כמה מצוות, לא נמנעו מלאמרן, מפני שמחברן - קדוש היה, וחבוש בבית האסורים בשעה שיסד אותן, ומזכרונו יסדן, וספר לא היה אתו שיעין בו לידע אם החסיר אם לא:

ה'כתובה':

נהוג בהרבה קהילות ספרד שבעת פתיחת הארון להוצאת הספר, קוראים ברוב עם נוסח של כתובה שבין ישראל לתורה. חברה רבי ישראל נג'ארה:

והרי קטע ראשון וקטע אחרון מנוסח של כתובה זו:

ירד דודי לגנו לערוגת בשמו:

להתעלס עם בת נדיב ולפרוס עליה סכת שלומו:

אפריון עשה לו המלך שלמה:

שרפים ואופנים נטש, ופרשיו ורכבו:

ובין שמחת אילת אהבים שם מסיבו:

ביום חתנתו וביום שמחת לבו:

רעיתי יונתי בואי אתי לדברי ואולם:

כי למענך אעזוב כל המוני מעלה וחילם:

וארשתיך לי לעולם:

אמרה איומה את שמעת דוד שמעתיהו:

ואהבת עולם אהבתיהו:

ישקני מנשיקות פיהו:

לחופה נתרצתה מחולת המחנים:

וכנגד נעשה ונשמע לקחה ששים רבוא עדי עדיים:

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים:

ויהיה הקשר אמיץ עם עם זו, קנה בסיני:

ואת ספר המקנה והחתום אקרא באזני המוני:

הנה היא כתובה לפני:

בששי בשבת אגיד את הרשום בכתב הנשתון:

יום להנחיל אוהביו תורה אל חי נתכון:

ששה ימים לחדש סיון....ושלא יצא למקום רחוק או בים ישים נתיבו:

כי אם ספר תורה מונח נגד לבו:

והיתה עמו וקרא בו:

וכל התנאים הללו שרירים וקימים:

כצבא השמים בשחק נרשמים:

לעדי עד ולעולמי עולמים:

ונשבע החתן לקים כל דבר להמונו:

ולהנחיל יש לאוהביו ולעושי רצונו:

נשבע ה' בימינו:

וקנה החתן קנינים חמשה:

ומהם תורה ותעודה וסגולה מאורשה:

והוציא את האבן הראשה:

יראו צדיקים וישמחו ויאכלו את פרים:

בתעודה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים:

והכל שריר ובריר וקים:

ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל במרץ:

ואמר להקים גדריה מאין פורץ פרץ:

ואעידה לי עדים נאמנים, את השמים ואת הארץ:

ישמח חתן עם כלה:

לקחת לו לגורלו:

וישמח לב כלה בבעל נעוריה ותאמר למהללו:

אשרי העם שככה לו:

קריאת התורה בחג השבועות:

בחג השבועות קוראים בתורה בסדר יתרו, מבחדש השלישי וגו' עד סוף הסדרה, וזה מענינו של יום שהוא יום מתן תורתנו. ועשרת הדברות קוראים ב'טעם עליון' (ענין 'טעם עליון' יתבאר להלן):

המפטיר קורא בסדר פינחס וביום הבכורים, ומפטירין בנביא ביחזקאל במעשה מרכבה, על שם שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני ברבוא רבבות אלפי שנאן. ונהגו לקרוא למפטיר את הגדול והחכם שבמקום. ובחו"ל קוראים ביום השני כל הבכור (שבסדר ראה) עד סוף הסדרה, מפטיר וביום הבכורים, ובנביא - בחבקוק (ב - ג) מן וה' בהיכל קדשו עד למנצח בנגינותי:

לפני קריאת התורה, אחרי שקראו את הכהן לעלות לתורה, ולפני שברך, אומרים בקהילות אשכנז 'אקדמות' בניגון המקובל, והוא שבח גדול ועצום לבורא עולם, ולעם ישראל שקבלו התורה, ורב הטוב שצפון להם ממנה לעתיד לבוא, כמוזכר למעלה:

ובקהילות הספרדים נהגו שעם פתיחת ההיכל וקודם שמוציאים ספרי תורה, אומרים נוסח 'כתובת נישואין' שבין שני 'בני הזוג', והם: כנסת ישראל והתורה, כנ"ל:

'ונוהגין בכל המקומות לומר בסוף, אחר חזרת התפילה 'אזהרות' העשויות על מנין המצוות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו':

קוראים במגילת רות בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמד שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני כמו שהיה לרות כשנתגירה. ולפי שיטת הגר"א, יש לקרוא במגילה כשרה כתובה על קלף ולברך על קריאתה שתי ברכות: 'על מקרא מגילה' ו'שהחינו':

ובחוץ לארץ קוראים מגילת רות ביום השני של החג:

ויש קהילות שלא נהגו לקרוא כלל מגילת רות בחג השבועות בבית הכנסת, אלא כל אחד ואחד לומדה לעצמו בביתו, או בבית הכנסת שלא בשעת תפילה:

וראה עוד להלן על קריאת מגילת רות בחג השבועות:

אחר הצהרים מתכנסים בבית הכנסת ואומרים תהלים בציבור (ובחו"ל עושים כך ביום השני), לפי שעצרת הוא יום פטירתו של דוד המלך:

טעם העליון וטעם התחתון:

בעשרת הדברות יש במסורת שני מיני נגינות. הנגינה האחת, רוב טעמיה מעל לתבות, והיא הקרויה 'טעם עליון'. נגינה זו מסודרת לפי ה'כתיב' בספר תורה שאין בה חלוקת פסוקים, אלא חלוקה של פרשיות פתוחות וסתומות בלבד, ומסורת הכתיב, שכל דיבור ודיבור פרשה בפני עצמו. מאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה, ודיבור אחד, (ש'אנכי' ו'לא יהיה לך' בדיבור אחד נאמרו); ולפיכך אין בטעם העליון הפסק של סוף פסוק בדיבור זה והוא כולו פסוק אחד, בנגינת טעמיו. וכן מזכור עד כבד פסוק אחד, ומלא תרצח עד לא תחמד (ולא עד בכלל) נכתב בארבע פרשיות ועושים מהם ארבעה פסוקים, אף על פי שבמסורת הקרי, הם כולם פסוק אחד:

והנגינה השניה, רוב טעמיה למטה מן התבות ולכך נקראת ה'טעם התחתון', והיא מסודרת לפי מסורת הקרי, שלפיה אין מלא תרצח עד לא תחמד אלא פסוק אחד, שאין לנו פסוק שיהא בו פחות משלש תבות. ולפיכך נקרא פסוק זה בנגינה המחברת, ולעומת זאת מחלקים את הפרשה מאנכי עד לא תשא לכמה פסוקים, וכן הדיבור זכור עד כבד נחלק לכמה פסוקים, ולפיכך נקראים בנגינה המפסקת:

וההבדל בין שני הטעמים, העליון והתחתון, אינו בנגינה בלבד, אלא גם בניקוד המלים ובהדגשת אותיות או הרפיתן;

לפי הטעם התחתון קוראים פני בנו"ן קמוצה, לפי שמלה זו היא סוף פסוק, ואילו לפי הטעם העליון אין מלה זו סופו של פסוק ואין בה גם אתנחתא, על כן היא נקראת פני בנו"ן פתוחה:

וכן המלה כל שבפסוק ועשית כל מלאכתך, שלפי הטעם העליון הרי היא באמצעו של פסוק ולכן היא רפויה, ואילו לפי הטעם התחתון הרי היא באה אחרי טעם מפסיק שבועשית ('טיפחא'), ולכן היא דגושה. וכן לא תרצח - לפי הטעם העליון שזהו פסוק שלם, הצדי"ק באה קמוצה וכן התי"ו דגושה, לפי שהמלה לא מוטעמת על ידי טעם מפריד; ולפי הטעם התחתון קוראים לא תרצח בתי"ו רפויה וצד"י פתוחה. וכן רפויות לפי הטעם התחתון הת"וים של לא תגנב ולא תנאף, ולפי הטעם העליון הן דגושות:

ובשבועות נוהגים לקרוא בציבור לפי הטעם העליון, המפסיק בין כל דיבור ודיבור, לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות, ועל כן עושים מכל דיבור פסוק בפני עצמו. ודיבור שיש בו כמה פסוקים, מחברים אותם ועושים אותם פסוק אחד, כדי שיהא כל דיבור נשמע לעצמו, שכך שמענום מסיני:

מוספי עצרת:

ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות, והוא 'עצרת'. וביום הזה היו מקריבין בבית המקדש קרבן מוסף כמו המוסף של ראש חדש (וכן כל שבעת ימי הפסח) - שני פרים, ואיל, ושבעה כבשים, כולם עולות; ושעיר חטאת. ואלו הם הקרבנות האמורים בחומש הפקודים (הוא ספר במדבר), והם מוסף היום:

ועוד מביאים יתר על המוסף ביום הזה, מנחה חדשה - שתי הלחם; ומקריבים עם הלחם:

פר ושני אלים ושבעה כבשים, הכל עולות; ושעיר חטאת, ושני כבשים זבח שלמים, ואלו הם הקרבנות האמורים בחומש ויקרא:

נמצא הקרב ביום זה יתר על שני התמידים (שבכל יום): שלשה פרים ושלשה אלים וארבעה עשר כבשים, הכל עשרים בהמה, עולות; ושני שעירי חטאות, נאכלים; ושני כבשים שלמים, נאכלים:

שתי הלחם אינם באים אלא מן הארץ ומן החדש וכו'. וכיצד היו עושים? מביאים שלש סאים חיטים חדשות (שהם עשרה עשרונות) ושפים אותן ובועטים (דשים) בהן וכו', וטוחנים אותן סולת, ומנפים מהן שני עשרונות, מנופה בשתים עשרה נפה וכו':

שתי הלחם שהם מן החדש, צריכים לבוא עשרון מכל סאה ומחצה, ומנפים אותם בשתים עשרה נפה; ולחם הפנים שהוא בא מן הישן, די לו באחת עשרה נפה, והוא בא עשרון מכל סאה. אבל העומר שהוא בא מן השעורים החדשות, אינו בא מן המובחר אלא משלש סאים ובשלש עשרה נפה:

ולוקחים שני העשרונות ולשים אותן אחת אחת, ואופים אותן אחת אחת וכו'. ואין עשיתן דוחה יום טוב, ואין צריך לומר שבת, אלא אופים אותן מערב יום טוב וכו':

והרי מפורש בתורה שהם חמץ, וכיצד עושה? מביא שאור ממקום אחר ונותנו לתוך העשרון סולת, ומחמצו באותו השאור:

ומרובעות הן. אורך כל חלה שבעה טפחים, ורחבה ארבעה טפחים, וגובהה ארבע אצבעות:

כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים? מביא שני הכבשים ומניפם בעודם חיים וכו'. ואחר כך שוחטים אותם ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם ומניחם בצד שתי הלחם, ומניח שתי ידיו מלמטן, מניף הכל כאחד במזרח, במקום כל התנופות; מוליך ומביא, מעלה ומוריד וכו' (רמב"ם, הלכות תמידין ומוספים פרק ח):

מאכלי חלב:

נוהגים בהרבה מקומות לאכול בשבועות מאכלי חלב, (ובחו"ל - ביום הראשון של חג). וטעמים הרבה נאמרו על מנהג זה. ומנהג אבותינו תורה היא, ואין לעבור על מנהג זה:

רבים נוהגים גם לאכול בשבועות תופיני עוגה האפויה ומטוגנת בדבש, על שם: דבש וחלב תחת לשונך (שיר השירים ד) האמור על מי שזוכה לתורה:

העולם נוהגים לאכול בחג השבועות מאכלי חלב, ואחר כך אוכלים בשר, לקים ושמחת בחגך, ואין שמחה בלא בשר. אז צריך לדקדק להתקדש, בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתנו, לעשות קינוח והדחה היטב, להפסיק בברכת המזון ולהמתין כשעה, ואחר כך יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן לבשר. ורמז לדבר: ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך (רמז לחג הבכורים) - לא תבשל גדי בחלב אמו, שיהא נזהר שלא יערבבנו (של"ה):

ויש מן הפוסקים שמתירים בשבועות לאכול מאכלי חלב וגבינה אחרי מאכל בשר, קצת לפני שיעור ההמתנה הנהוג בכל השנה:

למה אוכלים מאכלי חלב בשבועות?

- כשם שאוכלים שני תבשילים בפסח, לזכר הפסח והחגיגה, אף כאן עושים זכר לקרבן היום, שתי הלחם, שכיון שאסור לאכול בשר וחלב מככר אחד, צריך להביא שתי לחמים על השלחן, הדומה למזבח;

לפי שיום שמשו את משה מן המים, ששי בסיון היה, ולא רצה לינוק אלא מחלב אשה עבריה; לכך מזכירין זכותו ביום זה במאכל חלב;

לפי שעד מתן תורה הותר להם בשר נחירה ובהמה טמאה, ועכשו אחר נתינת התורה נצטוו על השחיטה ועל מאכלות אסורות (שכל תרי"ג מצוות היו כלולות בעשרת הדברות), ונאסרו להם כל הכלים, ולא היו יכולים להגעיל הכלים, שאותו היום שבת היה, כי הכל מודים שבשבת נתנה תורה, והוכרחו לאכול מאכלי חלב;

לפי שקודם שנתנה להם תורה חששו לאכול מאכלי חלב מטעם איסור אבר מן החי שנוהג בבני נח, והתר אכילתם, מן התורה לומדים, שמנתה בו שבח ארץ ישראל:

ארץ זבת חלב ודבש כדאיתא במסכת בכורות; עכשו שקבלו תורה, אכלו חלב בהתר;

מנחה חדשה לה' בשבעתיכם - ראשי תבות: מחלב;

חלב בגימטריא ארבעים - כנגד ארבעים יום שעשה משה בהר סיני;

שאמרו במדרש: שמונה שמות להר סיני, אחד מהם - 'גבנונים', שהוא לבן וצח כגבינה, לכך אוכלים גבינה;

עוד טעם, משום שהתורה אינה אוהבת אלא שפלות, לכך בימים קדמונים היו יושבים על הארץ ולומדים תורה. ומאכל חלב הוא מאכל של קטנות:

'דבש וחלב תחת לשונך' - יש מי שאומר: לפיכך נמשלה התורה בדבש וחלב, לפי ששנים אלה רומזים על כח התורה, שכל העוסק בה יוצא מטומאתו ונטהר. שכן הדבורה - שרץ טמא, והדבש שהיא עושה - טהור. אף החלב תחילתו דם שהוא אסור, וממנו נעשה חלב שהוא מותר. שכך אמרו חכמים: 'דם נעכר ונעשה חלב':

למה שוטחים עשבים?

זכר למתן תורה שהיה בהר ירוק, ולכך גם מרבים באילנות ובמיני פרחים ריחניים לשמחת היום הגדול הזה;

משה רבינו נולד בז' אדר ותצפנהו שלשה ירחים עד ו' סיון, ואז ותשם בסוף. וסוף, הוא הקנים ועשבים שאנו שוטחים, לזכר הנס שנעשה למשה רבינו עליו השלום;

מנהג ישראל תורה היא להכין שושנים ושאר מיני עשבים בחג השבועות על פי דברי המדרש: משל למלך שהיה לו פרדס נטוע. לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס ונמצא מלא חוחים. הביא קצצים לקצצו, וראה בו שושנה אחת של ורד וכו' אמר המלך: בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס. בזכות התורה ינצל העולם כולו;

והדת נתנה בשושן - אל תקרי 'שושן', אלא שושן. מכאן שמעטרים ספר תורה בשושנים:

מנהג זה קדום הוא מאד, שלפי מדרש אגדה, היה המן מקטרג בו על ישראל לפני אחשורוש:

מנהגי קהילות עתיקות:

בחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו, היו אופים במגנצה מיני חלות מיוחדות (פלודין בלע"ז) וקוראים להם 'סיני', מפני שביום זה מתחילים התינוקות ללמוד, והיו מתכונים להמתיק להם קבלת התורה;

ובפרנקפורט על נהר מיין מנהגנו לעשות מולייתא מחלב או בשר, ודמות סולם עם שבע שליבות עליה, זכר לשבעה רקיעים שקרע הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה;

נהגו הנשים לעשות בשבועות לחם ארוך ולו ארבעה ראשים, זכר לשתי הלחם שהקריבו בעצרת;

על שם הכתוב ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, ואין נהר אלא תורה, ואין עדן אלא סיני:

ועוד טעם, שהתורה נקראת לחם, וכתיב ארוכה מארץ מדה, לכך עושים לחם ארוך, וארבעת הראשים הם כנגד 'פרדס' - פשט, רמז, דרוש, סוד, שהתורה נדרשת בהם:

מנהגים של מסירת תורה:

'מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות; לפי שנתנה בו תורה. וכעלות השחר מוליכין הנערים לבית הכנסת, כדכתיב (שמות יט): ויהי ביום השלישי בהית הבקר וגו'. ומביאים הלוח שכתוב עליו 'א' ב' ג' ד' ה' ו', ת' ש' ר' ק', ותורה צוה לנו משה, תורה תהא או אומנותי, ופסוק ראשון של ויקרא, וקורא הרב כל אות ואות, והתינוק קורא אחריו, ונותן על הלוח מעט דבש. לוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו, ופסוקים כתובים על עוגה שנלושה בדבש. וכן עושים בביצה שכותבים עליה כתב של תורה:

והרב קורא עם הנער כל מה שבלוח, ובעוגה, ובביצה. והביצה תהיה מקולפת ומבושלת. אחר שסימו הנערים לימודם, מאכילים אותם העוגה והביצה, כי טוב הוא לפתיחת הלב. ומכסין הנערים תחת המקטורן כשמוליכים אותם מביתם עד בית הרב או עד בית הכנסת. והטעם, על שם: ויתיצבו בתחתית ההר (שם). ונותנים אותו על זרועו של הרב המושיבו ללמוד, על שם: כאשר ישא האמן את הינק (במדבר יא), ועל שם: ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועתיו (הושע יא). ולאחר הלימוד מביאים הנער על שפת הנהר, על שם שהתורה נמשלה למים, ועל שם יפוצו מעינתיך חוצה (משלי ה), ושיהא לנער רוחב לב. והעוגה מתוקנת מן ג' גריצין של סולת, כנגד מן ובאר ושליו. ומרבין בה דבש וחלב, דוגמא לוינקהו דבש וגו' (דברים לב), וכתיב דבש וחלב תחת לשונך וגו':

'דומה הענין כאילו הקריבו לפני הר סיני... ללמדך שתנהוג בבנך כשתכניסהו לתלמוד תורה כמנהג הזה; לכסותו ולהעלותו - שכן מצינו במשה שעשה כסדר הזה לישראל וכו':

ולמה מרחיצין ומלבישין אותו בבגדים נקיים? כדרך מתן תורה: ויכבסו שמלתם (שמות יט) וכו':

ולמה לשין את החלות בחלב ודבש? משום שנאמר: וינקהו דבש מסלע, ומעין מקרא של פתיחת לב, שנאמר: דבש וחלב תחת לשונך:

ולמה אין מניחין ללוש את העיסה אלא לבתולה? תבוא בתולה שהיא טהורה, ותלוש לקטן שהוא טהור וכו':

ולמה ביצים? שדעתו של תינוק אצל ביצים וכו':

ולמה החכם מכסה אותו תחת כנפיו? דרך צניעות ודרך ענוה וכו':

ולמה מחפים האותיות בדבש ואומרים לו: לחוך? זהו כענין שמפורש (יחזקאל ג):

ואכלה ותהי בפי כדבש למתוק, כלומר, כשם שנוחים לו האותיות ללחוך, כך תהא לו תורה נוחה לקובעה ללומדה וללמדה' וכו':

רמז לזה שמכסין הנער, שלא יראה גוי וכלב ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש - גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא (שמות לד). כעלות השחר יום עצרת, מביאין הנערים - על שם בהית הבקר ויהי קלת וברקים (שם יט), ומכסין אותו תחת המקטורן מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב, ונותנים אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד, וקורא הרב כל תבה ואחריו הנער, ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב, ואל ישנה אדם מן המנהג:

כתב הר' יעקב עמדין בסידורו 'בית יעקב', וזו לשונו:

'ובאמת לא ידעתי מדוע בטלו המנהג ההוא מכל וכל. ואף אם מנהג אכילת העוגה שכתובים עליה פסוקים ושמות, יש להרהר אחריו, והיכא דנהוג נהוג; אבל כל מה שכתב מתחילה ועד סוף, נראה טוב וישר והגון מאד, ואיך נהיתה כזאת לעקור דבר נאה כזה בלי טעם, אין זה כי אם ממיעוט מחשבה על עסק הלימוד הישר והטוב':

תיקון ליל שבועות:

חכמי הסוד תקנו סדר לימוד לכל ליל שבועות, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבעל פה ודברים מן הזהר, וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה. ותיקון זה הוא על פי מאמר הזהר המפליג מאד בשבח הנעור בלילה זה ומצפה לשעת קבלת תורה, שאז נעשים כנסת ישראל עם התורה בחיבור אחד, ושעת מתן תורה היא שעת חופתם וכל הלילה שלפניה ראוי לעסוק בצרכי הכלה ותכשיטיה וכו':

ועוד אמרו, שלפיכך נתקן סדר הלילה, כדי לתקן פגם של מקבלי התורה הראשונים, שהלכו לישון באותו הלילה, והקדוש ברוך הוא עוררם מן השנה שיבואו לקבל התורה, כדאיתא במדרש:

ואין זו קטגוריא ח"ו על ישראל שבאותו הדור, שכולם בני דעה היו ומצפים לשמוע דבר ה', אלא מפני שהיו בהם חלשים והתיראו שמא לא יוכלו לעמוד על כל כחם בשעת הדיבור אם לא ינפשו בלילה. ואנשי אמת היו כולם ולא עשו מפני הבושה מזה על זה, ואם שער אדם בנפשו ששנתו בלילה יפה לו כדי שישמע הדיבור והוא בכל כחו וזיוו, עשה כן, כיון שלא נאסרו בכך:

ועוד דברים בגו:

אמרו חז"ל, 'אמר רבי יודן, אפילו פרעוש לא עקץ בם, וישנו ישראל עד שתי שעות ביום'. - אי אפשר לומר שכל העם מקצה שקעו מאליהם בתרדמה עמוקה כזו עד שלא הקיץ אחד מהם עד עלות השחר - אין זה מדרך הטבע. אפילו אחד בהם הקיץ, היה הוא מעורר לכולם מפני הכבוד ומפני המורא - אין לך לומר אלא שמאת ה' היתה זאת, להעריב עליהם שנתם יותר מן הרגיל כדי שיהא הוא כביכול מעורר אותם בכבודו ובעצמו:

ולמה כן? ללמד מדת דרך ארץ למוסרי תורה שבכל דור ודור, לחכמי ישראל ולסופריהם, שיהו הם מעוררים תלמידיהם לתלמוד תורה. ואם יאמר החכם: זקן אני וחכם, ואין זה לפי כבודי! יאמרו לו: כלום חכם אתה כמי שנתן תורה לישראל? והרי אפילו הקב"ה כך עשה עם ישראל!:

מכאן סומכים גם עתה שאין הכל נעורים כל הלילה, אלא זה שיודע בנפשו שיהא עם כל כחו ורעננותו בשעת התפילה והקריאה של שחרית:

ואולם הנעורים בלילה זה ומיחדים בו כל שיחם ושיגם ומחשבותיהם לשמים, אשרי חלקם. והמטהרים עצמם בטהרה גמורה זוכים על ידי תיקון זה לגילוי שכינה, וכאותו מעשה שמביא השל"ה ב'מסכת שבועות' שנגלתה שכינה על החבריא הקדושה, מרן ה'בית יוסף' וחבורתו בשבתם יחד בלילה זה ועסקו ב'תיקוני כלה ותכשיטיה', ושכינה אמרה להם: אשריכם ואשרי חלקכם! וכו':

מאמר הזהר:

רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה (כנסת ישראל) מתיחדת בבעלה (התורה). שכך שנינו, שבאותו לילה שהכלה מתעתדת להיות בחופת בעלה למחר, כל בני היכלה של הכלה צריכים כל אותו הלילה להיות עמה לשמוח בה בתיקוניה - לעסוק בתורה (ולחרוז) מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות וברזי החכמה, משום שהם הם תיקוניה ותכשיטיה. והיא ונערותיה עמה נכנסת ועומדת מעל לראשיהם ומרוצה מהם ושמחה בהם כל אותו הלילה, ולמחרת אינה נכנסת לחופתה אלא אתם, והם נקראים 'בני החופה'. וכיון שנכנסת לחופה, הקדוש ברוך הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם!:

מדרשי חכמים על מתן תורה:

אמר ריש לקיש: מהו שנאמר (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי? - ה יתרה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשי בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו:

ויאמר, ה' מסיני בא וגו' (דברים לג) - כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד נגלה, אלא על כל האומות:

בתחילה הלך אצל בני עשו, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח, אמרו לפניו: רבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם - רוצח הוא, שנאמר (בראשית כז): והידים ידי עשו, ולא הבטיחו אביו אלא על החרב - ועל חרבך תחיה (שם) - אין אנו יכולים לקבל את התורה!:

הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה? - לא תנאף. אמרו לפניו, רבונו של עולם, כל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף - ותהרין שתי בנות לוט מאביהן וגו' (שם יט) - אין אנו יכולים לקבל את התורה!:

הלך לו אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? - לא תגנוב. אמרו לפניו, רבונו של עולם, כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אל מן הגנבה ומן הגזל - והוא יהיה פרא אדם ידו בכל, ויד כל בו (שם טז) - אין אנו יכולים לקבל את התורה!:

לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה, אם ירצו ויקבלו את התורה. ואחר כך בא לו אצל ישראל - אמרו לו: נעשה ונשמע! זהו שנאמר (דברים לג): ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש, מימינו אש דת למו:

ילדי ישראל ערבים לתורה:

מפי עוללים וינקים יסדת עז (תהלים ח) - זה שאמר הכתוב (משלי ו): "בני אם ערבת לרעך", בישראל הכתוב מדבר, בשעת מתן תורה, שהיו ערבים זה לזה. כיצד? כשבקש הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, אמר להם: תנו לי ערבים שאתם מקימין את התורה. אמרו לו: הרי אבות העולם ערבים בנו. אמר להם: חייכם, הם חיבין לי, הלואי שיעמדו הם עצמם. משל למי שהיה צריך ללוות, אמרו לו:

הבא ערב וטול כמה שאתה מבקש. הלך והביא מי שחיב אצלו. אמר לו: הבאת מי שחיב לי, הלואי שיעמוד בעצמו! לך והבא שאינו חיב לי וטול. כך אמר הקב"ה לישראל: אבות העולם הבאתם לי ערבים, שיש לי עליהם כמה חובות? אלא תנו לי ערבים, שאינם חיבים לי וכו'. ומי הם אלה שאינם חיבים לך? אמר להם: התינוקות: מיד הביאו לו התינוקות מדדי אמותיהם והמעוברות שלהם. ועמדה כרסן של אמותיהם כמראה של זכוכית והיו רואים לקב"ה מתוך כרסן ומדברים עמו. אמר להם הקב"ה: ערבים אתם את אבותיכם, שאם אתן להם את התורה, שהם מקימין אותה, ואם לאו - אתם נתפסים עליהם? אמרו לו: הן! אמר להם: אנכי ה' אלקיך! אמרו לו: הן. אמר להם: לא יהיה לך אלהים אחרים! אמרו לו: לא. ועל כל דיבור ודיבור היו משיבים עליהם, על הן - הן, ועל לאו - לאו. אמר להם: מפיכם אני נותן את התורה, שנאמר:"מפי עוללים וינקים יסדת עז". ואין עוז אלא תורה, שנאמר (תהלים כט): ה' עז לעמו יתן. לפיכך כשיבטלו את התורה, ח"ו בניהם נתפסים עליהם, שנאמר (הושע ד): "נדמו עמי מבלי הדעת וגו' אשכח בניך גם אני". ומהו גם אני? אמר הקב"ה: כביכול אף אני משתכח, שהיו התינוקות מברכין אותי:

עליונים ותחתונים מתנצחים על התורה:

אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש לתנה לבשר ודם? - ה' אדנינו, מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים - מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח)? אמר לו הקב"ה למשה: החזר להם תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם, מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה: אמר לפניו: רבש"ע, תורה שאתה נותן לי, מה כתוב בה? - אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אמר להם: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם? - תורה למה תהא לכם?! שוב מה כתוב בה: לא יהיה לך אלהים אחרים - בין הגויים אתם שרויים, שעובדים עבודה זרה? שוב מה כתוב בה: לא תשא - משא ומתן יש ביניכם?! - זכור את יום השבת לקדשו - כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות?! שוב מה כתוב בה: כבד את אביך ואת אמך - אב ואם יש לכם?! - שוב מה כתוב בה: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב - קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?!: מיד הודו לו להקב"ה וכו'. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב למשה ומסר לו דבר, שנאמר: עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם (תהלים סח). ואף מלאך המות מסר לו דבר (שהקטורת מצילה מן המגפה) וכו':

(כתוב בספר בית הלוי, שהויכוח בין משה למלאכים היה על תורה שבעל פה. כלומר, על הכח לפרש את התורה ועל ההכרעה בדבר של ספק ושיקול דעת. ותושבע"פ זו נתנה בששי בסיון, שהרי הסכים הקב"ה עם משה ולא ירדה שכינה ביום זה אלא למחרת, בשביעי בסיון):

למה נתנה תורה במדבר:

ויחנו במדבר (שמות יט). נתנה תורה דימוס, פרהסיא, במקום הפקר; שאילו נתנה בארץ ישראל, היו אומרים: אומות העולם - אין להם חלק בה. לפיכך נתן תורה דימוס, פרהסיא, במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל, יבוא ויקבל:

לא נתנה תורה בארץ ישראל שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שנתנה בארצו לפיכך לא קבלנו אותה; היו ישראל אומרים לאומות: אין לכם חלק בה; שלא להטיל מחלוקת בין השבטים:

ומפני מה נתנה במדבר? - מה מדבר רק מכל מעדנים, כך אין דברי תורה מתקימים אלא במי שמונע עצמו מכל מעדנים:

נעשה ונשמע:

אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', יצתה בת קול ואמרה להם: מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (תהלים קג): ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו, מתחילה עשי, ואחר כך לשמע:

דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים, אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע'. וכיון שחטאו ישראל (בעגל) ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופרקום וכו':

ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט) - אמר ר' אבדימי בר חמא: מלמד, שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: 'אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!':

(אף על פי שכבר אמרו נעשה ונשמע? - אלא שכיון שכבר קבלוה, שוב אינם יכולים לחזור בהם לעולם):

למה לא נתנה להם התורה מיד:

אמר רבי יצחק: ראויים היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתנתן להם התורה מיד. אלא אמר הקב"ה: עדין לא בא זיום של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולים לקבל תורה מיד:

משל למה הדבר דומה? למלך שעמד בנו מחליו, ואמר לו הפדגוג: ילך בנך לאסכולה שלי. אמר: עדין לא בא זיוו של בני ואתה אומר 'ילך בני לאסכולה שלי'? אלא יתעדן בני שנים ושלשה ירחים במאכל ובמשתה ויבריא, ואחר כך ילך לאסכולה שלך:

כך אמר הקב"ה: עדין לא בא זיום של בני; משעבוד טיט ולבנים יצאו - ואני נותן להם התורה? אלא יתעדנו בני שנים ושלשה חדשים במן ובאר ושלו, ואחר כך אני נותן להם את התורה:

אמר רבי יהושע בן לוי: כשיצאו ישראל ממצרים היו בהם בעלי מומים מעבודת פרך; שהיו עושים בטיט ובלבנים, והיתה האבן נופלת עליו מן הבנין ושוברת את ידו וקוטעת את רגלו. אמר הקב"ה: אינו דין שאתן תורתי לבעלי מומים. מה עשה? - רמז למלאכי השרת ורפאו אותם:

וכל העם ראים את הקולת - מלמד שלא היו בהם סומים. מכלל שנאמר אתה הראת לדעת - מלמד שלא היו בהם טפשים. ומכלל שנאמר ויענו כל העם יחדו - מלמד שלא היו בהם אלמים. מכלל שנאמר מן השמים השמיעך את קלו - מלמד שלא היו בהם חרשין. ומכלל שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר - מלמד שלא היו בהם חגרים. ומנין שלא היה בהן אחד חושש בראשו וחש בשניו? תלמוד לומר (תהלים קה): ואין בשבטיו כושל:

ראים את הקולת - בנוהג שבעולם אי אפשר לראות את הקול, אבל כאן ראו את הקולות ואת הלפידים, כשם שראו את הלפידים כך ראו את הקולות:

(ויש גם מפרשים שהיו הדברות נחרתות בענן והיו רואים אותן גם היאך כתובות, כדי שאי אפשר יהיה להחליף 'לא' ב'לו' וכדומה):

לא עמד דור, ולא עתיד לעמוד, הראויים לקבל את התורה, כאותו דור:

למה נתנה תורה בסיון:

בחדש השלישי היום כפול כלילה, ששעות היום בעצרת ארוכות והלילה קצר, וישנו ישראל עד ב' שעות ביום, ויצא משה למחנה ישראל והיה מעורר אותם משנתם, אמר להם: כבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחופה!:

אנכי ה' אלקיך - מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחילת התורה? משלו משל, למה הדבר דומה? לאחד שנכנס במדינה, אמר להם: אמלוך עליכם. אמרו לו: כלום עשית לנו טובה, שתמלוך עלינו? מה עשה - בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות; אמר להם: אמלוך עליכם? אמרו לו: הן והן!: כך המקום, הוציא ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם המן, העלה להם הבאר, הגיז להם השלו, עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם: אמלוך עליכם? אמרו לו: הן והן!:

למה בהר סיני:

למה תרצדון הרים גבננים (תהלים סח) - אמר רבי יוסי הגלילי: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומדינין אלו עם אלו - זה אומר: עלי התורה נתנת, וזה אומר: עלי התורה נתנת. תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא. זה אומר אני נקראתי, וזה אומר אני נקראתי. אמר הקב"ה למה תרצדון, הרים - גבננים; כולכם 'הרים', אלא כולכם 'גבנונים' - כולכם נעשתה עבודה זרה על ראשיכם, אבל סיני שלא נעשתה עבודה זרה עליו - ההר חמד אלקים לשבתו:

סיני, מהיכן בא? אמר רבי יוסי: נתלש מהר המוריה, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו. אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו - נאה לבניו לקבל עליו תורה:

כשעמד הקב"ה ואמר אנכי ה' אלקיך, היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות, ובא תבור וכו', זה אומר: אני נקראתי וזה אומר: אני נקראתי, וכיון ששמעו מפיו: אשר הוצאתיך מארץ מצרים - עמד כל אחד ואחד במקומו ואמרו: לא עסק - אלא עם מי שהוציא ממצרים:

(הר סיני הנמוך שבהרים, ישראל הקטן שבאומות, משה רבינו הענו מכל אדם - והיא היא גדולתה של התורה שמלמדת את האדם להיות ענו):

חיל ורעדה:

כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, ירדו עמו עשרים ושתים אלף מרכבות מלאכים, וקול שופר נשמע באויר עד שרעש כל העולם, ויהי כל העולם לחרדת אלקים:

כשנתן הקב"ה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי הגויים אחזתם רעדה בהיכליהם ואמרו שירה. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו:

מה קול ההמון אשר שמענו? מבול בא לעולם? אמר להם: כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: שמא מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא? אמר להם: חמדה טובה יש לו להקב"ה בבית גנזיו, שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, והוא מבקשה ליתנה לבניו, וכו' ה' עז לעמו יתן. מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום:

ואחרי הרעש - דממה:

אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקב"ה את התורה, צפור לא ציצה, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע והבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש - ויצא הקול אנכי ה' אלקיך:

קול ה' בכח:

דיבור ראשון כשיצא מפי הקב"ה, היו זיקים וברקים יוצאים מפיו ולפיד מימינו ומשמאלו והקול פורח באויר השמים ואומר: 'עמי עמי, בית ישראל, אנכי ה' אלקיך':

כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, נתמלא כל העולם כולו בשמים:

חכו ממתקים - אמרו בשם רבי יוחנן: בשעה ששמעו ישראל בסיני אנכי פרחה נשמתם, זה שנאמר (שיר השירים ה): נפשי יצאה בדברו. חזר הדיבור לפני הקב"ה ואמר:

רבונו של עולם, אתה חי וקים ותורתך חיה וקימת, ושלחתנו אצל מתים? - כולם מתים!:

באותה שעה חזר הקב"ה והמתיק להם את הדיבור. זהו שנאמר: קול ה' בכח - לבחורים. קול ה' בהדר - לתשושין. ר' לוי אמר: אילו היה כתוב: 'קול ה' בכחו' - לא היה העולם יכול לעמוד, אלא קול ה' בכח - בכח של כל אחד ואחד; הבחורים לפי כחם, הקטנים לפי כחם, היונקים לפי כחם, והנשים לפי כחן:

תני רבי שמעון בן יוחאי: תורה שנתן הקב"ה לישראל החזירה להם נפשותיהם. התחילה התורה מבקשת רחמים על ישראל מן הקדוש ברוך הוא, אמרה לפניו: רבונו של עולם, יש מלך משיא בתו והורג את בן ביתו? - כל העולם כולו שמח בשבילי, ובניך מתים?! מיד חזרה נשמתם. זהו שנאמר (תהלים יט): תורת ה' תמימה משיבת נפש:

דבר אחר: חכו ממתקים - למלך שדבר כנגד בנו, ונתירא ונשמטה נפשו ממנו. כיון שראה המלך כך, שנשמטה נפשו - התחיל מגפף ומנשק אותו, ומפתהו, ואמר לו: מה לך? לא בני יחידי אתה? לא אני אביך?

כך, כשדבר הקב"ה אנכי ה' אלקיך מיד פרחה נשמתם. כיון שמתו התחילו המלאכים מגפפים ומנשקים אותם ואומרים להם: מה לכם? אל תיראו, בנים אתם לה' אלקיכם! והקב"ה ממתיק בחכו הדיבור ואמר להם: לא בני אתם? אנכי ה' אלקיכם, עמי אתם, חביבים אתם לפני - והתחיל מפתה אותם עד שחזרה נשמתם:

מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקב"ה, וכו' ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: מקבל אתה עליך את הדיבור הזה? כך וכך דינין יש בו, כך וכך עונשין יש בו וכו';

הדיבור עצמו היה מחזיר על כל אחד ואחד וכו':

תניא זכור ושמור - בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע:

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר - שהוא עושה את הכל בבת אחת: ממית ומחיה בבת אחת, מכה ורופא בבת אחת; אשה על המשבר, יורדי הים והולכי מדבריות וחבושים בבית האסורין, אחד במזרח ואחד במערב, ואחד בצפון ואחד בדרום - שומע כולם בבת אחת:

כפטיש יפוצץ סלע:

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר - אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור, קבלו בהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל (דברים כט): כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום... ואת אשר איננו פה עמנו היום. 'עמנו עומד היום' לא כתוב כאן, אלא עמנו היום - אלו הנשמות העתידות להבראות, שאין בהן ממש, שלא נאמרה בהן עמידה; שאף על פי שלא היו באותה שעה, כל אחד ואחד קבל את שלו. ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתם, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור, כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני:

אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר (תהלים סח): ה' יתן אמר המבשרות צבא רב - כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות:

תני דבי ר' ישמעאל: וכפטיש יפצץ סלע (ירמיה כג) - מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות:

קול גדול ולא יסף - רבי יוחנן אמר: קול ה' נחלק לשבעה קולות, והם נחלקים לשבעים לשון וכו':

רבנן אמרו: שלא היה לו בת קול. (כשאדם קורא לחברו, יש לקולו בת קול; והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לקולו בת קול):

יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, והימים והנהרות ברחו, ההרים והגבעות נתמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם, וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות עמדו עמהם בהר סיני:

מלוא כל העולם:

בשעה שנתן הקב"ה את התורה בסיני, הראה בקולו לישראל פלאי פלאים:

כיצד - היה הקב"ה מדבר והקול יוצא ומחזר בכל העולם. ישראל שומעים את הקול בא להם מן הדרום - והיו רצים לדרום לקבל את הקול; משם נהפך להם לצפון, והיו רצים לצפון. נהפך להם למזרח, והיו רצים למזרח. נהפך להם למערב, והיו רצים למערב. נהפך להם מן השמים והיו תולים עיניהם לשמים; והיה הקול נהפך להם מן הארץ, והיו ישראל אומרים זה לזה והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה (איוב כח):

תורה שלמה:

בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא ומשנה, תלמוד ואגדה, שנאמר: וידבר אלקים את כל הדברים האלה - אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה באותה שעה: מאחר שלמדה מפי הקב"ה, אמר לו: למדה לישראל. אמר לפניו: רבונו של עולם, אכתוב אותה להם (אף את אותה תורה ששמע בעל פה)? אמר לו: איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שאומות העולם עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם - ויהיו בזויים באומות; אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו אומות העולם וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם:

דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים יותר מדברי תורה, שנאמר (שיר השירים א): כי טובים דדיך מיין:

אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין 'שלום' בעירך? אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו: ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת:

(קושר כתרים - מעטר אותן בתגים. ונתירא משה להפסיק באמירת 'שלום', לעזרני - רמז לכח של תורה שבעל פה שנתן למשה):

כבוד התורה:

מנהגו של עולם: שר בשר ודם גוזר גזרה, ספק מקימין אותה ספק אין מקימין אותה. ואם תמצי לומר מקימין אותה - בחייו מקימין אותה, במותו אין מקימין אותה. ואילו משה רבינו גזר כמה גזרות ותקן כמה תקנות - וקימות הן לעולם ולעולמי עולמים:

אמר ר' שמעון בן לקיש: התורה שנתנה למשה, כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, וחתומה באש, ומלופפת באש; ועם שכותב, קנח הקולמוס בשערו, ומשם נטל משה זיו הפנים:

קודם שנברא העולם, עורות של קלף לא היו מצויים שתכתב עליהם התורה וכו' אלא במה נכתבה? - בזרועו של הקב"ה, באש שחורה על גבי אש לבנה:

אין התורה נלמדת אלא בבית התלמוד. שאל ר' שמואל בר' נחמן את ר' יונתן בן אלעזר שהיה עומד בשוק, אמר לו: שנה לי פרק אחד. אמר לו: לך לבית התלמוד ואשנה אותך שם. אמר לו: רבי, לא למדתני: חכמות בחוץ תרנה (משלי א)? אמר לו:

אין אתה יודע לקרות ואין אתה יודע לדרוש. מהו חכמות בחוץ תרנה? - בחוצה של תורה. המרגלית היכן נמכרת? בחוצה (בחנות שבשוק מוכרי אבנים טובות). כך התורה בחוץ שלה היא נאמרת. מהו ברחבות? במקום שמרחיבין לה. והיכן מרחיבין לה? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. לכך נאמר (שם): ברחבות תתן קולה:

מדרשי חכמים על עשרת הדברות:

אלו הן עשרת הדברות: 'אנכי' ו'לא יהיה לך' 'לא תשא' ו'זכור' 'כבד' ו'לא תרצח' 'לא תנאף' ו'לא תגנב' 'לא תענה' ו'לא תחמוד'. חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, דברי ר' חנינא בן גמליאל:

חמשה כנגד חמשה:

'לא תרצח' כנגד 'אנכי', מלמד שכל הרוצח כאילו ממעט בדמות:

'לא תנאף' כנגד 'לא יהיה', מלמד שעבודה זרה שקולה כנגד ניאוף. וכן הוא אומר (ירמיה ג): והיה מקל זנותה ותחנף את הארץ ותנאף את האבן ואת העץ:

'לא תגנב' כנגד 'לא תשא', שכל הגונב סופו לישבע (לשקר):

'לא תענה' כנגד 'זכור', כביבול, אמר הקב"ה: אם העדת על חברך עדות שקר, מעלה אני עליך כאילו העדת שלא בראתי עולמי בששת ימים ולא נחתי בשביעי:

'לא תחמוד' כנגד 'כבד', שכל החומד אשת חברו, עולה ממנה בן מכבד את מי שאינו אביו ומקלל את אביו:

עשרת הדברות שנתנו בסיני הן כללות התורה. ותרי"ג מצוות כלולות בתרי"ג האותיות שבעשרת הדברות. ובין כל דיבור ודיבור היו כתובים על הלוחות דקדוקיה ואותיותיה של תורה, שנאמר (שיר השירים ה): ממלאים בתרשיש - והתלמוד הוא כים הגדול - מה הים הזה בין גל גדול וגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור - דקדוקיה ואותיותיה של תורה:

(תרי"ג אותיות - מאנכי עד אשר לרעך ולא עד בכלל. ובאשר לרעך - שבע אותיות, והן רומזות לשבע מצוות בני נח):

עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם:

אנכי - כנגד ויאמר אלקים יהי אור. וכתוב (ישעיה ס): והיה לך ה' לאור עולם:

לא יהיה לך - כנגד ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. אמר הקב"ה: היה מבדיל ביני ובין עבודה זרה, שנקראה מים מכונסים, כדכתיב (ירמיה ב): אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים:

לא תשא - כנגד ויאמר אלקים יקוו המים. אמר הקב"ה: המים חלקו לי כבוד ופנו את עצמם, ואין אתם חולקים לי כבוד מלשבע בשמי לשקר:

זכור - כנגד ויאמר אלקים תדשא הארץ. אמר הקב"ה: מה שתאכל בשבת - מוקיר לי. שלא נברא העולם, אלא שלא יהו חוטאים ויהיו חיים לעולם ואוכלים גידולי הארץ:

כבד - כנגד ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים. אמר הקב"ה:

הא בראתי לך שני מאורות: אביך ואמך, הוי זהיר בכבודם:

לא תרצח - כנגד ויאמר אלקים ישרצו המים. אמר הקב"ה: אל תהיו כדגים הללו, שהגדולים בולעים את הקטנים וכו':

לא תנאף - כנגד ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו'. אמר הקב"ה: הא בראתי לך זוגך, כל אחד ואחד ידבק בזוגו, במינו:

לא תגנב - כנגד ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע וגו'. אמר הקב"ה: אחד מכם אל יפשוט בגנבה ובממון חברו, אלא מן ההפקר כעשבים הללו וכו':

לא תענה - כנגד ויאמר אלקים נעשה אדם וגו'. אמר הקב"ה: הא בראתי לך חברך בדמותי ונתחברת ודמית לצלמי, לא תעיד על חברך עדות שקר:

לא תחמוד - כנגד ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו. אמר הקב"ה: הא בראתי לך זוגך, כל אחד ואחד מכם ידבק בזוגו, לא יחמוד גבר מכם אשת חברו:

אנכי ה' אלקיך:

אנכי ה' אלקיך - האוקינוס הזה, אלף בני אדם מביטים בה, כל אחד ואחד אומר: בי היא מבטת; כך הקב"ה היה מביט בכל אחד ואחד מישראל ואומר: אנכי ה' אלקיך:

אנכי ה' אלקיך. למה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר לך שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר: בשבילי נתנו עשרת הדברות, ואני חיב לקימן. ולא שיאמר, דיה לתורה שתתקים על ידי אחרים:

אנכי ה' אלקיך - לפי שנראה להם הקב"ה על הים כגבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה, ונראה להם בימי שלמה כבחור, ונראה להם בימי דניאל כזקן מלא רחמים - אמר להם הקב"ה: לא בשביל שאתם רואים אותי דמויות הרבה, תדמו שיש הרבה אלהות, אלא אני הוא שבים, אני הוא שבסיני, אני הוא שבכל מקום - אנכי ה' אלקיך:

אנכי ה' אלקיך - מה תלמוד לומר: אלקיך? אמר הקב"ה: אם אתם עושין רצוני, הרי 'אנכי ה'' ונאמר בו: ה' אל רחום וחנון. ואם לאו - 'אלקיך', אני נפרע משונאיכם (לשון סגי נהור), שאין ת"ל 'אלקים', אלא לשון דיין:

אנכי ה' אלקיך - מלמד שהחזיר הקב"ה תורתו על כל אומות העולם ולא קבלו ממנו, חזר לו אצל ישראל ואמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אפילו אין לי עליך אלא שהוצאתיך מארץ מצרים - כדאי. מבית עבדים - אפילו אין לי עליך אלא שפדיתיך מבית עבדים - די:

לא יהיה לך אלהים אחרים:`

לא יהיה לך אלהים אחרים, רבי אלעזר אומר: 'אלהים אחרים' - שהם מחדשים להם אלהות בכל יום, הא כיצד? היה לו של זהב ונצרך לו, עושהו של כסף; של כסף ונצרך לו, עושהו של נחושת; וכן של ברזל ושל בדיל ושל עופרת, וכן הוא אומר (דברים לב): חדשים מקרוב באו:

לא יהיה לך אלהים אחרים - וכי אלהות הן? והלא כבר נאמר: כי לא אלהים המה (ישעיה לז), ומה תלמוד לומר אלהים אחרים? אלא שאחרים קוראים אותם אלהים:

אנכי ולא יהיה לך - מפי הגבורה שמענום:

אנכי ה' אלקיך - מלמד שראו פנים שעתיד לשלם לצדיקים לעתיד לבוא כו'. אל קנא - מלמד שראו פנים עתידות ליפרע מן הרשעים לעתיד לבוא:

פקד עון אבת על בנים - והכתיב: ובנים לא יומתו על אבות - הא כיצד? כאן כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:

כתוב אחד אומר: פקד עון אבת על בנים וכתוב אחד אומר (יחזקאל יח):

בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן - אם היו אבות זכאין, תולה להן; ואם לאו אין תולה להן: משלו משל למה הדבר דומה: לאחד שלוה מן המלך מאה מנה, וכפר בו. ובא בנו ולוה מן המלך מאה מנה, וכפר בו. ובא בן בנו ולוה מן המלך מאה מנה וכפר בו. לרביעי אין מלוין אותו, מפני אבותיו שהיו כפרנין. וכן הוא אומר (איכה ה): אבתינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, אל תהי קורא 'עונותיהם סבלנו' אלא 'עונותינו סבלנו', מי גרם לנו לסבול עוונות נפשנו? - אבותינו שהיו כפרנין:

ועשה חסד לאלפים - מרובה מידת הטובה ממידת פורענויות, על אחת - חמש מאות. במידת פורענויות כתיב: פקד עון אבת על בנים ועל שלשים ועל רבעים, ובמידת הטובה הוא אומר: ועשה חסד לאלפים:

לאהבי ולשמרי מצותי. לאהבי - זה אברהם אבינו וכיוצא בו, ולשמרי מצותי - אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? - על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף? - על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב? - על שאכלתי את המצה, מה לך לוקה באפרגל? - על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה יג): אשר הכיתי בית מאהבי - מכות אלו גרמו לי לאהב לאבי שבשמים:

לא תשא:

לא תשא וגו'. אל תמהר לישבע שקר ואל תהי שבועה שגורה בפיך, שכל המרגיל עצמו להשבע, אף פעמים שלא ירצה להשבע, לשונו מרגילתו לשבועה. לכך אפילו באמת, אין אדם רשאי לישבע. כי כשמרגיל לשונו לישבע, נשבע היום ונשבע למחר ונעשית שבועה שגורה בפיו וקלה בעיניו. וכל המחלל שמו של הקב"ה ונשבע לשקר או אפילו באמת, סופו שהקב"ה מגלה רשעו וענשו לכל האדם, אוי לו בעולם הזה ואוי לו בעולם הבא:

לא תשא. כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני: לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. מה הטעם? שבכל עברות שבתורה לא נאמר בהן לא ינקה, וכאן כתיב לא ינקה:

זכור את יום השבת לקדשו:

זכור ושמור - שניהם נאמרו בדבור אחד, מה שאי אפשר לפה לדבר ומה שאי אפשר לאוזן לשמוע, וכן הוא אומר: וידבר אלקים את כל הדברים האלה. ואומר (תהלים סב): אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי:

זכור - זכרהו על הכוס. מכאן שמקדשין על הכוס של יין:

דבר אחר: זכור ושמור - זכרה עד שלא תכנס, ושמרה משתכנס. מכאן שמוסיפין מחול על הקדש בכניסתה וביציאתה:

דבר אחר: זכור - רבי יהודה בן בתירה אומר: מנין שכשאתה מונה, הוי מונה: אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, רביעי בשבת, חמשי בשבת, וערב שבת - תלמוד לומר זכור:

שמאי הזקן אומר: 'זכרה' עד שלא תבוא, ו'שמרה' משתבוא:

אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון השבת זז מפיו. לקח חפץ טוב, אמר, זה לשבת:

ואמרו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת: מצא בהמה נאה, אומר, זו לכבוד שבת; מצא אחרת נאה ממנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מידה אחרת היתה בו, שכל מעשיו לשם שמים, דכתיב (תהלים סח): ברוך ה' יום יום:

(לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת):

לקדשו - במה אתה מקדשו? במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. שלא תהא סעודתך של שבת כסעודת החול, ולא עטיפתך של שבת כעטיפתך בחול. ומנין שאפילו עני לא יהא מאכלו של שבת כמאכל החול? תלמוד לומר: זכור:

ששת ימים תעבד - רבי אומר: הרי זו גזרה (=מצוה) אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה (בששת הימים):

ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך - מלמד כשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית. שנאמר: ששת ימים תעבד. ומכיון שנאמר ששת ימים תעבד מה תלמוד לומר: ועשית כל מלאכתך? אלא להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות (אף שאין לו צורך במלאכה לצורך פרנסתו) - ילך ויעסוק בהן, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה:

גדולה מלאכה, שהרי הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש - מביא מעילה וחומשה ומביא אשם בשתי סלעים; והפועלין שהיו עושין בהקדש - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה:

רבי שמעון אומר: גדולה מלאכה שאפילו כהן גדול שנכנס ביום הכיפורים שלא בשעת עבודה - חיב מיתה, ובשעת מלאכה - טמאים ובעלי מומין מותרים להכנס:

רבי אלעזר בן עזריה אומר: גדולה מלאכה, שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה. שנאמר (שמות כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:

ועשית כל מלאכתך - וכי אפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת הימים? אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה:

שבת לה' אלקיך - רבי תנחומא, ואמרי לה רבי אלעזר בשם רבי מאיר: שבות כאלקיך. מה אלקיך שבת ממאמר - אף אתה שבות מן המאמר:

(מן המאמר - שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול):

שבת לה' אלקיך - שבות מן המחשבה. מכאן אמרו: לא יטיל אדם בשדה בשבת - לידע מה היא צריכה ולא במרחץ - לרחוץ בה משחשכה, וכל חשבונות שצריך להן, בין שעברו בין שעתידין לבוא, אין מחשבין אותן בשבת:

מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא - ונמנע אותו חסיד ולא גדרה (עולמית. כדי שלא לקים מחשבתו שחשב בשבת). ונעשה לו נס ועלתה לו צלף בשדהו וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו:

אתה ובנך ובתך - יכול בנו ובתו הגדולים: כשהוא אומר אתה, הרי בנו ובתו הגדולים אמורין, מה תלמוד לומר: בנך ובתך? אלו בנו ובתו הקטנים. שלא יאמר לבנו קטן:

הכנס לי כלכלה (סל לפרות) זו מן השוק:

קטנים הבאין לכבות, אין שומעין להן, שאף הן נצטוו על השביתה. יכול יחזור אחריהן שלא ישברו חרסים, שלא ינתזו צרורות? ת"ל: אתה, מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך, אף הן מדעת עצמן מלאכת עצמן:

עבדך ואמתך, יכול בעבד ואמה העברים? - ואינו כמוך (ולמה צריך להזהיר עליהם)? ואיזה - זה עבד ואמה התושבים (שנכרים הם):

ובהמתך - למה נאמר? אם לומר שלא יעשה בה מלאכה, הרי כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה, מה תלמוד לומר ובהמתך? - שלא ישכיר אדם בהמתו לגוי ולא ישאילנה ושלא תצא במשוי בשבת:

וגרך אשר בשעריך - אם בגר צדק הכתוב מדבר, כבר אמר (במדבר טו):

חקה אחת לכם ולגר הגר; הא מה אני מקים וגרך? בגר תושב (=נכרי הגר אתך, שקבל עליו לקים שבע מצוות בני נח) הכתוב מדבר, שהוא שכירו ולקיטו של ישראל, שלא יניחנו לעשות לו מלאכה בשבת. אבל לעצמו ומדעת עצמו, עושה:

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו - במה ברכו וקדשו? ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן: בכל יום הוא אומר עמר לגלגלת ובשבת הוא אומר שני העמר לאחד; בכל יום הוא אומר: וירם תולעים ויבאש ובשבת הוא אומר (שם): ולא הבאיש ורמה לא היתה בו:

רבי שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר: ברכו במאורות וקדשו במאורות; ברכו במאור פניו של אדם וקדשו במאור פניו של אדם. ואף על פי שנתקלקלו מאורות מערב שבת - לא לקו עד מוצאי שבת. ואף על פי שנתקלקל מאור פניו של אדם (הראשון) מערב שבת, לא לקה עד מוצאי שבת, וכן הוא אומר (ישעיה ל): והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים:

אמר לו רבי יוסי: מה אני צריך, והלא כבר נאמר (תהלים מט) ואדם ביקר בל ילין - לא לן כבודו עמו אלא בטל כבודו, כבהמות נדמו? אמר לו: הן, הגזרה היתה מערב שבת ולא לן עד שנגזרה עליו גזרה, ולא לקה עד מוצאי שבת:

טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא, אמר לו: מה יום מיומים? אמר לו: ומה האיש מהאנשים?:

אמר לו: מה אמרתי לך, ומה אמרת לי? - אמר לו (רבי עקיבא): אמרת לי מה נשתנה יום השבת מכל הימים? ואמרתי לך: מה נשתנה טורנוסרופוס מכל האנשים? - אמר לו:

המלך רוצה לכבדני. אמר לו: מלך מלכי המלכים רוצה שיהו ישראל מכבדים את השבת:

כבד את אביך ואת אמך:

דרש עולא רבה, מאי דכתיב (תהלים קלח): יודוך ה' כל מלכי ארץ, כי שמעו אמרי פיך? 'מאמר פיך' לא נאמר, אלא - אמרי פיך - בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא אנכי ולא יהיה לך אלהים אחרים, אמרו עובדי אלילים: לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר: כבד את אביך ואת אמך - חזרו והודו למאמרות הראשונים:

כבד את אביך ואת אמך - כבוד זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (משלי ג): כבד את ה' מהונך, אמור מעתה: מאכיל, ומשקה, ומלביש, ומכסה, ומוציא ומכניס:

כבד את אביך, וכתיב (ויקרא יט): איש אמו ואביו תיראו. איזהו מורא ואיזהו כבוד? מורא - לא עומד במקומו ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. כבוד - מאכיל ומשקה, ומלביש ומכסה ומוציא:

דבר אחר: כבד את אביך ואת אמך. את אביך - לרבות אשת אביך, ואת אמך - לרבות בעל אמך. וכשהוא אומר ואת אמך - לרבות אחיך הגדול, שחיב לנהוג בו כבוד:

ואינו חיב בכבוד אשת אביו אלא כל זמן שאביו קים, וכן אינו חיב בכבוד בעל אמו אלא כל זמן שאמו קימת, אבל לאחר מיתתן אינו חיב בכבודן:

(את - לרבות. הוא"ו של 'ואת' - ריבוי נוסף. לאחר מיתה - מכל מקום דבר הגון הוא לכבד אשת אביו או בעל אמו גם לאחר מיתת אביו או אמו. וכן צריך אדם לכבד את חמיו וחמותו, ואת אביו זקנו, אבי אביו):

רשב"י אומר: גדול כבוד אב ואם שהשוה הקב"ה כבודן לכבודו ומוראן למוראו. כתיב (משלי ג): כבד את ה' מהונך, וכתיב: כבד את אביך ואת אמך. כתיב (דברים ו):

את ה' אלקיך תירא וכתיב (ויקרא יט): איש אמו ואביו תיראו. כתיב (שם כד): ונקב שם ה' מות יומת וכתיב (שמות כא):

ומקלל אביו ואמו מות יומת וכו'. וכן הדין, מפני ששלשתן שותפים בו, אביו ואמו והקב"ה:

אבות שיצאת מהם, כבדם כמוני. אמר הקב"ה: הבטן שנולדת בה - כבדהו, שדים שינקת מהם - פרנסם, שהיו עמי כשיצרתיך:

כבד את אביך - תני ר"ש בן יוחאי: גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו, נאמר: כבד את אביך ואת אמך, ונאמר: כבד את ה' מהונך. ממה אתה מכבדו? - מהונך; מפריש לקט שכחה ופאה, מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר עני וחלה, ועושה סוכה ולולב שופר ותפלין וציצית, מאכיל את הרעבים משקה את הצמאים; אם יש לך - אתה חיב בכל אלו, ואם אין לך - אין אתה חיב באחת מהן; אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם - בין יש לך בין שאין לך - כבד את אביך ואת אמך. אפילו אתה מסבב על הפתחים:

למען יארכון ימיך על האדמה - ולא בגולה, ולא בתושבות:

(תושבות - המושבות שבחוץ לארץ, אף על פי שכבושות תחת ידך):

שאלו את רב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים רבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא צערו וכו':

שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם: כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו, ואינו מכלימו:

יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו ברחים ומביאו לחיי העולם הבא:

(פסיוני - עוף חשוב ושמן. וטורדו - שנענש עליו שמראה לו (הבן לאביו) צרות עין על סעודתו. מטחינו ברחים - שהיא מלאכה קשה, ומביאו לעולם הבא - שמכבדו בדברו אליו דברים טובים וניחומים, מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו):

מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן:

לא תרצח:

לא תרצח - אל תתחבר לרוצחים, התרחק מחבורתם שלא ילמדו בניך מעשה רציחות, ובעוון רציחה חרב בא לעולם. נפש שאין אתה יכול להשיבה - למה תאבדה בלא דין תורה? נר שאי אתה יכול להחיותה, למה תכבה? כי מעשה האלקים להמית, ולהחיות היא מעט בבני אדם ואתה לא תדע, כמה שכתוב (קהלת יא): כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשה האלקים אשר יעשה את הכל:

(לא תרצח, לא תנאף וגו' - האזהרות שבדברות אלה נאמרו בלשון לא ולא בלשון אל - לפי שאין הן אזהרות רק על עצם המעשים בלבד, אלא מצוה על האדם שיקדש את חייו עד שממילא לא ירצח ולא ינאף. כלומר, עשה לך סיגים שיבטיחו לך כי לא תרצח, לא תנאף וכו'):

לא תנאף:

לא תנאף - אל תניח את האף שיבוא לעולם:

דבר אחר: לא תנאף - מרובע (מארבע אותיות) - שלא ינאף לא ביד ולא ברגל ולא בעין ולא בלב. דבר אחר: לא תנאף - באף, אסור להריח בשמים של ערוה מן העריות:

קשה היא הזנות שהיא אחד משלשה דברים שפרש בהן הכתוב גיהנם, ואלו הן: הבא על אשת איש, ובעל לשון הרע, ומלכות הרשעה. הבא על אשת איש - שנאמר (משלי ו):

היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה... כן הבא אל אשת רעהו, לא ינקה כל הנגע בה וכו':

לא תגנוב:

לא תגנב. שבעה גנבים הם:

הראשון שבגנבים - גונב דעת בני אדם: המסרהב (מפציר) בחברו לאורחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, והפותח חביותיו והן מכורות לחנוני; השני - המעוול במידות והמשקר במשקלות, והמערב את החול בפול ואת החומץ בשמן וכו'. למעלה מהן: גנב איסורי הנאה פטור מלשלם, כסות ופרות וכלים וכו'. למעלה מהם גונב נפש מישראל שהוא מתחיב בנפשו. הרביעי - המחובר לגנב וחולק עמו. החמשי - גנב שנמכר בגנבתו. הששי - הגונב אחר הגנב וכו'. השביעי - הגונב על מנת להחזיר, והגונב על מנת למיקט, והגונב את שלו, אלא שבור שניו בדין וטול שלך בפרהסיא:

לא תענה:

לא תענה ברעך עד שקר. ובדברות אחרונות כתיב (דברים ה): ולא תענה ברעך עד שוא, מלמד ששוא ושקר בדיבור אחד נאמרו. מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע:

לא תענה - אמר שלמה המלך בחכמתו: כל מה שיכול אדם לעמול ולסגל במצוות ובמעשים טובים אינו די להספיק להיות כפרה על היוצא מפיו לרע, לכך חיב אדם לשמור פיו מלשון הרע. שהלשון נכוית תחילה לכל האברים. והיא באה תחילה לדין:

לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו:

כמה קשה לשון הרע! משל לנכה רגלים שהיה מרעיש את המדינה, אמרו: אילו היה שלם על אחת כמה וכמה; כך הלשון מחותך ומונח בתוך הפה והוא מרעיש את העולם, למה הוא דומה? לכלב שהוא קשור בשלשלת, וחבוש, ונתון לפנים משלשה בתים, והוא מנבח וכל העם מתיראים ממנו, אילו היה בחוץ, מה היה עושה? כך לשון הרע, נתון לפנים מן הפה ולפנים מן השפתים ומכה שאין לו סוף - אילו היה בחוץ, על אחת כמה וכמה. אמר הקב"ה: מכל צרות הבאות עליכם, אני יכול להציל אתכם; אבל בלשון הרע - הטמן עצמך ואין אתה מפסיד:

תנא דבי רבי ישמעאל, המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלש עברות: עבודה זרה, עריות, ושפיכות דמים:

כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב): אשר אמרו ללשננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו:

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אומר הקב"ה לשר של גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה - נדוננו:

ואמר רב ששת אמר ראב"ע: כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר, ראוי להשליכו לכלבים. דכתיב (שמות כב): לכלב תשליכון אתו, וסמיך ליה: לא תשא שמע שוא וגו' קרי ביה נמי: 'לא תשיא':

לא תחמוד:

לא תחמד. ולהלן (דברים ה) הוא אומר: לא תתאוה, לחיב על תאוה בפני עצמה וחמדה בפני עצמה. מנין שאם התאוה אדם, סופו לחמוד? שנאמר: לא תתאוה... ולא תחמד. מנין חמד אדם סופו לגזול? שנאמר (מיכה ב): וחמדו שדות וגזלו:

תאוה בלב, וכן הוא אומר (דברים יב): כי תאוה נפשך; וחימוד במעשה, וכן הוא אומר (שם ז): לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וכו':

(לא תחמוד - כיצד אפשר לצוות על החמדה שבלב שמאליו הוא חומד? אלא שיהו כל הקנינים של חברך רחוקים ממך כל כך, עד שלבך לא יחמוד להם, כשם שלא באה החמדה בלב הכפרי שישא את בת המלך):

קריאה במגילת רות:

מקורו של מנהג זה מצאנו במסכת סופרים. ומה ענין רות אצל עצרת, שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה? ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני:

קוראים רות בשבועות מפני שכתוב בה (רות א): בתחלת קציר שערים, והוא זמן הקציר; -... ובועז נשא את רות בקצירת תבואתו וכו';

זכר למעמד הר סיני, שקבלו את ישראל סך תר"ו מצוות, נוסף על השבע מצוות שנצטוו בני נח, ועולה סך הכל למספר תרי"ג. לכך תקנו לומר מגילת רות בחג זה, כי רות הוא מספר תר"ו;

מתחילת בריתה היתה רות ראויה לקבל עליה עול מצוות. אותיות שמה מעידות עליה:

'רות' - שש מאות ושש, ושבע מצוות בני נח - תרי"ג כנ"ל;

לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה כדין גרים. ולכבודה של רות שהיתה גיורת ונעשתה אם למלכות, אומרים לה: כולנו גרים היינו אז;

לפי שמגילת רות נכתבה על ידי שמואל הנביא, ליחס את דוד המלך שבא מרות המואביה, כי מן השמים הסכימו על הדבר, וסוף המגילה מסים עיקר היחוס מפרץ עד דוד לכבודו. ודוד נולד בעצרת ומת בעצרת;

ולפיכך קוראים מגילת רות בזמן מתן תורתנו, לידע ולהודיע ולהיודע כי התורה שבכתב עם התורה שבעל פה - תורה אחת היא ואי אפשר לזו בלא זו. תדע, שעל ידי שדרשו חכמים בכח התורה שבעל פה שנמסר להם: 'מואבי - ולא מואבית', על ידי כך הותרה רות לבוא בקהל ויצא ממנה דוד משיח ה' לכל הדורות, ועל מלכות בית דוד נשענת כל כנסת ישראל שהיא והתורה - אחת. והכל על ידי כחה של תורה שבעל פה: