אוצר היראה - חג השבועות

מועדי השם, ספירה ושבועות

ד. טבילת המקוה בשבועות הוא חסד עליון ורחמים גדולים ודעת נפלא מאד. כי שבועות הוא שכל דק ועליון וגבוה מאד, שהוא חסדים ורחמים גדולים מאד, כי הרחמים הם כפי הדעת, כמו שמבאר במקום אחר. אשרי הזוכה לקבל קדשת שבועות, בפרט המקוה של שבועות, שהיא מקוה של שער החמשים, שמשם נמשך הקדשה והטהרה על ישראל אז (לקו"מ סי' נו).

אות ה

בשבועות מקבלין התורה, ואז יכולין לקבל חיות חדש ולהמשיך רפואה להראה (שם סי' רסו).

פסח ספירה ושבועות

אות יא

כל ימי הספירה מבררין ברורין על- ידי קדשת המחשבה, שממשיכין על- ידי ספירת העמר הנ"ל. ועקר הברור הוא בבחינת השבע מדות, כי המחשבות חולפין ועוברין על האדם כפי המדות שאוחז בהם, עד שביום ל"ג בעמר נחשב כאלו נגמר הברור, מטעם המבאר בפנים. ואז נעשה בחינת גל ומחצה המפסיק בין הקדשה והסטרא-אחרא, שלא תקרב עוד בערמומיתה להכניס מחשבות רעות במח, חס ושלום, שזה בחינת הגל שנעשה בין יעקב ללבן, בחינת "עד הגל הזה". וכל זה בכח הצדיקים הגדולים, שהם בחינת התנוצצות משיח, שזה בחינת רשב"י שנסתלק אז (שם אות לה, ועיין פנים).

אות יד

"חמץ" אותיות "מצח", בחינת מצחא דזעיר אנפין וכו', שמשם התעוררות כל הדינים, רחמנא לצלן; ומזה העקר אחיזת הסטרא-אחרא והקלפות בחינת שמד, אל אחר, כפירות וזנות, בחינת "מצח אשה זונה". ועל-ידי שנזהרין מאכילת חמץ בפסח, ועל-ידי מצות ספירת העמר, על-ידי-זה ממשיכין הארה והמתקה מבחינת מצח הרצון, ואז נמתקין הדינים שאחיזתם מבחינת מצח הנ"ל, על-ידי הארת מצח הרצון. ועל-כן אחר-כך התר החמץ, עד שעל-ידי-זה אנו זוכין בשבועות לבחינת התגלות מצח הרצון, שהוא בחינת פדיון העליון הכולל הנ"ל, שעל-ידי-זה כל ההמתקות, עד שמתגירין גרים ועולים על-ידי-זה משמד לרצון, שזה בחינת התקרבות ישראל להשם יתברך בשבועות על-ידי קבלת התורה (שם טז).

אות טו

על-ידי מ"ט ימי הספירה ממשיכין ההמתקה, להמתיק כל הכ"ד בתי-דינים (שם אות כה).

אות טז

על-ידי שיוצאין מגלות מצרים, שהוא ערות הארץ, בחינת תאות נאוף, ומקדשין את עצמן במ"ט ימי הספירה, שעל-ידי-זה נכללין במ"ט אותיות שיש בשמות השבטים, שזה בחינת קדשת הברית, כמבאר בפנים על-ידי-זה זוכין אחר-כך בשבועות לקבלת התורה, כי עקר קבלת התורה שתהיה בבחינת ברכה וסם-חיים הוא על- ידי קדשת הברית (הל' ברכת התורה ה"א).

אות כג

על-ידי הנפת עמר שעורים למעלה ולמטה וכו', וספירה, אנו ממשיכין עלינו אמונת השגחה פרטית, לידע ולהאמין כי הכל מקשר אליו, כי הוא יתברך משגיח תמיד בהשגחה פרטית על כל פרטי הבריאה. וזה הכנה לקבלת התורה, כי זה יסוד כל התורה כלה, שתלוי באמונה הקדושה הזאת (הל' משא ומתן ה"ד אות ט).

אות כד

מה שנעורין בליל שבועות ואומרים אז הראשית והאחרית של כל סדרא ושל כל ספר בתורה שבכתב ושבעל-פה עין 'אמונה', אות כג.

אות כח

על-ידי שהצדיק מאיר גם בדרי מטה, שהם אותם האנשים הפחותים שנפלו ממדרגתם מאד, שידעו גם הם כי מלא כל הארץ כבודו, והשם אתם ועמם ואצלם, ולא ייראו ולא יתיאשו, חס ושלום, רק גם הם יתעוררו ויקיצו ויתחילו להתקרב להשם יתברך מעתה בתורה ותפלה ומעשים טובים, ועל-ידי-זה בעצמו הוא מאיר בהם הדעת ומגרש מהם הרוח שטות ומוציאם על- ידי-זה מכל העונות, שזהו עקר הרחמנות שצריכין לרחם על ישראל. כי אפלו אם האדם הוא כמו שהוא, תכף כשמודיעין לו היטב כי גם שם ובמקומו נמצא גם-כן השם יתברך, כי גם בתוך הרוח שטות בעצמו יש ניצוצות הקדשה, כי גם שם יש חיות אלקותו יתברך, שזה בחינת "השכן אתם בתוך טמאתם", על-ידי-זה בעצמו נתבטל הרוח שטות, בבחינת "ונעו אלילי מצרים מפניו", שזה בחינת: "ועברתי בארץ מצרים" ואתגליתי וכו', ועל-ידי- זה "והכיתי כל בכור וכו'", שהוא בחינת הדעת דסטרא-אחרא, שמשם הרוח שטות, כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אליו יתברך! כי עקר קיום הרוח שטות הוא מהסתרת אלקותו יתברך;
אבל תכף כשנתגלה אלקותו יתברך גם שם, אזי ממילא נתבטל הרוח שטות. וזה בחינת הנפת עמר שעורים, שהוא מאכל בהמה, בחינת הרוח שטות, וצריכין לנפותה בשלש-עשרה נפה עד שיברר גם משם ניצוצות קדושים וברורים נפלאים, עד שיעלה הכל לריח ניחוח לה', כי גם שם נעלם חיות אלקותו יתברך, כי מלא כל הארץ כבודו, ועל-ידי- זה מקרבין הכל להשם יתברך, שזה בחינת כלליות העולמות, בחינת תחתונים למעלה וכו'. וזה בחינת ספירת העמר שאחר-כך, הינו שמקשרין הימים והזמן, ששם עקר אחיזת הרוח שטות, לבחינת למעלה מהזמן, שזה בחינת מה שמבאר בכונות, שעל-ידי ספירה ממשיכין המקיפין וכו', והמקיפין אלו הם בחינת אריכות ימים ושנים, בחינת עולם הבא, שהיא למעלה מהזמן.
וזה בחינת "תמימת תהיינה", כי זה עקר תמימות ושלמות הזמן, לקשרו למעלה מהזמן, בחינת כלליות דרי מטה בדרי מעלה, כלליות העולם הזה בעולם הבא, שזה עקר השלמות, ועל-ידי-זה אנו זוכין להשיג דעת וחכמה אמתית דיקא על-ידי הימים והזמן, כי בכל יום יש בו חכמה ודעת מיחד, בחינת "ימים ידברו וכו'". ועל-ידי-זה שאנו עוסקין בימי הספירה להרים ולהגביה התחתונים והירודים מאד בחינת דרי מטה, להגביהם למעלה ולקרבם להשם יתברך, שזה נמשך מבחינת הנפת עמר שעורים כנ"ל, על-ידי- זה נמשך בכל יום איזה הארה מהארת הרצון, עד שבשבועות נמשך בחינת עליונים למטה, בחינת "וירד ה' על הר סיני", ואז זוכין בשלמות להמשיך הארת הרצון, שזה בחינת שפע הכתר שנמשך בשבועות, בחינת מקוה של שבועות, שהוא בחינת ים-החכמה הנ"ל. ואז עולין מבחינת מאכל בהמה למאכל אדם, שזה בחינת שתי הלחם שהקריבו בשבועות. ואז נתתקן בחינת אכילת ישראל בשלמות, שיזכה כל אחד בשעת אכילתו להארת הרצון שהוא בחינת מ"ה, שזה תכלית שלמות ה'אדם' שגימטריא 'מ"ה'.
וזה שמובא בכונות ספירה, שיש ש"ך ניצוצין, וצריכין לכון להמשיך בכל יום מ"ה ניצוצות, גימטריא 'אדם'; ובשבעת ימי השבוע ממשיכין שבע פעמים 'אדם' גימטריא שט"ו, ועם ההא וכו' גימטריא ש"ך וכו'; הינו, על- ידי שמודיע לנו הצדיק כי גם בהרוח שטות בעצמו יש שם חיות אלקותו יתברך, על-ידי-זה מדבק את עצמו להשם יתברך גם משם, עד שנתעורר משם להשם יתברך מכל מקום שהוא שם, ועל-ידי-זה הוא מלקט בכל יום כמה ניצוצות הקדושים המלבשים שם במקומו, ואז הוא מהפך מבחינת שט"ו, שהוא בחינת "שטו העם ולקטו" בשטותא, כמבאר בזהר הקדוש, שזה בחינת עשתונותיו ומחשבותיו ובטחונותיו של שוא והבל, שכלם הם מבחינת הרוח שטות שנתעה בו, והוא מברר מכל זה ניצוצות הקדושים שהם בחינת דעת, בחינת רצון, בחינת מ"ה, בחינת שבע פעמים אדם, כי בכל מדה ומדה משבע מדות ובכל בחינה ומדרגה צריכים ברורים אלו. וכל זה אנו עוסקין לברר בחינת אדם, בחינת דעת, שנעלם גם בתוך בחינת בהמה כנ"ל, עד שזוכין אחר-כך לשלמות הארת הרצון, בחינת מדרגת אדם בשלמות, שזה בחינת שבועות כנ"ל.
וכל זה הוא תקון חטא אדם הראשון, שפגם באכילתו. ועכשו מתקנין זאת בתחלה בבחינת "ואכלת את עשב השדה", שגם בחינת מאכל בהמה, בחינת עשב השדה, יתברר על-ידי שממשיכין הדעת והארת הרצון גם לשם, ואחר-כך יזכה על-ידי היגיעה בתורה ותפלה והתקרבות לצדיקים לבחינת לחם, מאכל אדם, בחינת "בזעת אפיך תאכל לחם", שזה בחינת מה שבפסח מקריבין עמר שעורים ובשבועות מקריבין שתי הלחם כנ"ל (שם אותיות כט לג לד לה לו).

אות מ

בימי הספירה הקדושים אנו עוסקין לטהר עצמנו מזהמת מצרים, הינו מבלבול המדמה, שהוא בחינת זהמת הנחש, אשר על-ידי-זה נפגמה האמונה הקדושה. ועל-כן מקריבין תחלה העמר שעורים שהוא מאכל בהמה, בחינת מדמה, כי גם בהמה יש לה כח המדמה; ועל-ידי שמניפין העמר שעורים ומקריבין אותו לה', על-ידי-זה אנו מתקנין ומבררין המדמה. ועל-כן סופרין אחר-כך הימים לעמר, כי על-ידי-זה אנו ממשיכין עלינו הארה מקדשת קבלת התורה שאנו עתידין לקבל בשבועות, שעל-ידי-זה נזכה לברר המדמה ולתקן ולהשלים האמונה בשלמות, כי עקר הספירה והמנין הוא רק בבחינת המדמה, כמבאר בפנים. ועל-ידי-זה אנו זוכין באמת אחר-כך בשבועות לקבלת התורה, ואז זוכין לתכלית שלמות תקון המדמה והאמונה כנ"ל (שם יח).

אות מב

על-ידי שסופרין השבע שבועות קדם קבלת התורה, לברר המדמה ולזכות לאמונה שלמה כנ"ל, על-ידי-זה ממשיכין קדשת האמונה על כל יום ויום של כל ימי השנה, באפן שנזכה ליסוד האמונה כל ימי עולם, שבכל יום ויום שיבוא, אף-על-פי שיתגבר הבעל-דבר באיזה בלבול שיתגבר, כפי התגברותו בכל יום מחדש, אף- על-פי-כן יהיה לנו כח לברר האמונה על-ידי צדיקי הדור, שנזכה להתקרב אליהם ולהתגבר על העזי-פנים שבכל דור הרוצים להעלים אור הצדיק, רק נזכה לחפש ולבקש באמת את הצדיק האמת עד שנזכה למצאו (הל' ברכת הריח ה"ד, אות לח לט).

אות מג

עקר השנה הוא בשביל שהשכל מתבלבל ומתיגע מאד על-ידי בלבול המדמה, ועל-ידי השנה נתברר המדמה. ועל-כן על-ידי השנה נתברר האמונה, בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך", כי עקר שלמות האמונה על- ידי ברור המדמה. ועל-כן כל אחד ואחד, כפי מה שזוכה לברר המדמה כן הוא ממעט בשנה. ועל-כן בשבועות, שאז זוכין לקבל התורה, שהוא בחינת המשכת רוח הקדש על כל ישראל, שעל- ידי-זה נתברר המדמה, על-כן נעורין בליל שבועות (שם מא).

אות נ

עקר טמאת וזהמת מצרים הוא אמונות כזביות וכפירות שנמשכין מזהמת הנחש. וזה עקר יציאת מצרים ומתן-תורה שבכל דור, הינו לזכות לאמונה שלמה, שהיא יסוד כל התורה, כמאמר רבותינו ז"ל; כי עקר גדול האמונה הוא על-ידי העצות, שזה בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, והתורה נקראת עצה, שעל-ידי-זה נתגדל ונשלם האמונה הקדושה. אך מחמת שעקר התגלות העצות הוא על-ידי האיש תבונות, שזוכה לצחצח נשמתו על-ידי אכילתו ופרנסתו שממשיך על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, כמבאר בפנים. וזה בחינת הקרבת העמר שעורים, שהוא בחינת כלליות כל הצמצומים, כידוע, ואחר-כך סופרין הימים לעמר. ועל-ידי כל זה ממשיכין רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שהם בחינת ימים ומדות. ועל-ידי-זה נמשך פרנסה, שזה בחינת המן שהתחיל לירד בימי הספירה עד שעל-ידי-זה נתגלה אחר-כך על-ידי האיש תבונות כל העצות הקדושות, שהם בחינת כלל קבלת התורה בשבועות. וזה בחינת המקוה של שבועות, בחינת "מים עמקים עצה בלב איש" שנתגלה בשבועות. ועל- כן לא התר אכילת לחם חדש עד הקרבת העמר, כי פרנסת ישראל צריך שיהיה נמשך רק על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שזה בחינת הקרבת העמר שעורים כנ"ל (הלכות תחומין, הלכה ה, אותיות ב ו).

אות נו

ספירת הימים לעמר הוא בחינת שסופרין ומודדין הימים, שהם בחינת מדות, בכדי לקבל האור במדה, שלא יהיה בבחינת רבוי אור, שמשם יניקת ההסתרה; הינו בכדי שנוכל להמשיך החיות מהחי החיים לתוך הימים והמדות, שזהו עקר מעלת התורה שמקבלין בשבועות, שעל-ידי התורה ממשיכין החיות לתוך הימים והמדות. ומחמת שהמדות הם ז', בחינת שבע ימי הבנין כידוע, ועקר המשכת החיות שהוא אור הדעת הוא מבחינת קדשת שבת כנ"ל (אות נג), על-כן סופרין שבע שבתות, כדי לתקן כל בחינת ז' הימים על-ידי שבע שבתות. וזה בחינת "וספרתם לכם ממחרת השבת", כי גם יום-טוב נקרא שבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי כל קדשת יום-טוב נמשך גם-כן על-ידי שבת (עין שבת, אות עט). ומחמת זה בעצמו נזכר השבת אצל ספירה, כי גם תקון הספירה, דהינו כדי לגלות ההסתרה על-ידי המשכת הדעת והחיות הנ"ל, כל זה נמשך משבת (שם).

אות נח

כל עקר יציאת מצרים היה בשביל מתן תורה, שהוא בחינת תרי"ג עטין, שעל-ידי העצות הקדושות האלו זוכין לאמונה, שהוא כלל ויסוד כל התורה כלה. והתגלות העצות הוא על- ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שבזה אנו עוסקין במצות הקרבת העמר-שעורים וספירת העמר, כמובא בקצור גם לעיל (אות נא). ועל-כן נוהגין אז בשעת ספירת העמר ואחר-כך לצעק מעמק הלב מאד, כדי לגלות העצות עמקות. גם ממשיכין אז האמרות טהורות הנעשין מתקון המחין, על-ידי שמעלין מבחינת "החתים בשרו מזובו" לבחינת "פתוחי חותם קדש לה'", בחינת תפלין; כי האמרות טהורות הם בחינת "מזקק שבעתים", בחינת שבע שבתות של ימי הספירה. גם מתקנין אז פגם המאכלים. אך עקר עסקנו בימי הספירה הקדושים הוא להמשיך בחינת תקון המשפט, שזה בחינת העמר-שעורים, שהוא כלליות הצמצומים והדינים, שהם בחינת כלליות הדינים והמשפטים העוברים על האדם בכל יום. ומניפין את העמר לה', לידע ולהודיע כי כל המשפטים והדינים כלם מאתו יתברך ואין להרהר אחריהם כלל, כי צדיק ה' וישר משפטיו, ועל-ידי-זה בעצמו נמתקין הדינים והמשפטים ונתהפך הכל לטובה. וזה בחינת שעורים, שהוא מאכל בהמה, הינו שצריכין לשום עצמו כבהמה שאין בה דעת כלל, שזה הוא התקון של בחינת פגם המשפט, הינו מה שמהרהרין אחר מדותיו יתברך, כמו שכתוב "כי קנאתי בהוללים" וכו' כנ"ל, וסים שם: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך".
ועל-כן סופרין הימים לעמר, כי תקון המשפט צריכין להמשיך בכל יום, כי אדם נדון בכל יום, כמאמר רבותינו ז"ל, וכמו שרואין בחוש השנויים העוברין על האדם בכל יום ובפרט בענין הפרנסה, כי אין יום דומה לחברו, וכל יום יש לו שפע שלו, והכל על-פי צדקות משפטיו יתברך, בבחינת "לעשות משפט עבדו וכו' דבר יום ביומו". ועל-כן באלו הימים שאנו מכינין עצמנו לקבלת התורה אנו סופרים כל יום לעמר, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל, כדי להמשיך בחינת תקון המשפט על כל יום ויום, שכל מה שיעבר עליו בזה היום לא יהרהר אחרי השם יתברך כלל, רק יתקרב דיקא על-ידי-זה להשם יתברך. וזה בחינת "שבע שבתות 'תמימת' תהיינה", כי עקר תקון המשפט הוא על- ידי תמימות ופשיטות, להשליך כל החכמות ולבלי להרהר אחריו יתברך כלל, ולידע ולהאמין כי ישרים דרכי ה', ולהתגבר בכל עת לחטף איזה טוב כל מה שיוכל, וגם על-ידי זה בעצמו נמתקין ממנו כל הדינין והמשפטים כנ"ל (שם אותיות ז ח ט י יב).

אות עב

עמר שעורים הוא מאכל בהמה, שזה בחינת "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך", הינו בחינת אמונה, שמסלקין דעתם ומשימין עצמן כבהמה וסומכין על אמונה לבד. ואז מתחילין לספר הימים והשבועות לעמר, הינו להמשיך כל המדות, שהם בחינות שכליות קדושים, להמשיכם כלם לתוך אמונה, שעל-ידי-זה זוכין אחר-כך לקבל התורה בשבועות, כי עקר קבלת התורה על-ידי אמונה (שם).

אות עט

בשבועות אז נמשך עקר הדעת והמחין שמאיר משה רבנו לכלל ישראל, להודיעם כי ה' הוא האלקים, שזה בחינת קבלת התורה בשבועות, שאז נתגלה הדעת הזה בשלמות, בבחינת "אתה הראת לדעת". והדעת הזה הוא בחינת הלמוד של דרי מעלה ודרי מטה, שהם בחינת בנים ותלמידים. וזה בחינת כל העשרת הדברות, כמבאר בפנים (שם אותיות יג יד).

אות פ

ימי הספירה הם בבחינת הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן; שצריכין להמתין כל ימי הספירה כדי לקדש ולטהר עצמו בשלמות, עד שיזכה לבחינת קבלת התורה בשבועות (ענין ספירה ה"א).

אות פד

בתחלת ההתקרבות, כשרוצין לכנס בעבודת השם לטהר ולקדש את עצמו, עקר ההתחלה הוא מיראה, ועל- ידי יראה זוכה לאהבה ולדעת ולטהר מחו ודעתו בשלמות. ועל-כן כשרוצין לצאת מטמאת מצרים, שהוא בחינת פגם הדעת והמחשבה, פגם הברית, ולזכות לקבלת התורה, מתחילין מהנפת העמר- שעורים, שהוא בחינת תקון היראה, כמבאר בפנים; ואז סופרין אחר-כך הימים לעמר, ועל-ידי-זה ממשיכין על עצמן תקון היראה בכל יום ויום, ועל-ידי היראה ממילא נמשך אהבת השם יתברך, ועל-ידי-זה מטהרין המחין מכל מיני חמוץ המח במחשבות זרות והרהורים. ואז כשהיראה בשלמות והמחין בשלמות, אז זוכין להמשיך בחינת רעמים, המבאר בפנים, שזה סוד הקולות וברקים של מתן תורה. ועל-ידי-זה נתפשט העקמימיות שבלב, וזוכין לעשות המצוה בשמחה כזו עד שירגיש ענג שבת, דהינו העולם הבא של המצוה, בשעת קיום המצוה בעצמה, שזה בחינת אספקלריא המאירה, שזכו כל ישראל לזה בשעת מתן תורה, כמו שכתוב: פנים בפנים דבר ה' עמכם 'פנים בפנים' זה בחינת אספקלריא המאירה. וכל זה זכו על-ידי משה רבנו, עליו השלום, שזכה לנבואת אספקלריא המאירה. וזה בחינת 'נעשה ונשמע' שאמרו אז, הינו שזה עקר שכרם שרוצים בעד המצוה, שיזכו לשמע ולקבל עוד מצות, בחינת 'שכר מצוה מצוה'. ועל-כן באמת זכו על- ידי-זה לשני עדיים, שהם בחינת שמחת עולם, כמאמר רבותינו ז"ל, כי שמחה כזאת היא בחינת שמחת השם יתברך כביכול, שהוא חי לעד וקים לנצח, ועל- כן היא בודאי שמחת עולם ממש.
וזה בחינת שבע שבתות שסופרין קדם מתן תורה, כדי לכלל כל שבעת ימי בראשית בקדשת שבת, שזה בחינת 'זכרהו מאחד בשבת', הינו להרגיש ענג עולם הבא שהוא בחינת שבת בכל יום ויום גם בעולם הזה, בשעת עשית המצות בשמחה שלמה כנ"ל. ועל-כן צריכין לספר שבע שבתות, כי באמת שבת הוא מעין עולם הבא; אבל אף-על-פי-כן יכול להיות שאפלו ביום השבת יהיה הכונה בשביל שכר עולם הבא ממש, ועל-כן צריכין להזדכך בימי הספירה, לזכך כל שבעת ימי בראשית, ואפלו יום שבת קדש בעצמו צריך גם-כן זכוך, כדי להמשיך על כלם בחינת עולם הבא, יום שכלו שבת, כדי להרגיש העולם הבא בכל שבעת ימי בראשית, דהינו בכל מעשה המצות, עד שלא ירצה שום עולם הבא כלל, רק יהיה שכרו מהמצוה בעצמה כנ"ל. וזה: "תספרו חמשים יום", כי זה עקר הספירה, להמשיך על כל המ"ט יום האור של יום החמשים, שהוא בחינת יובל הגדול, בחינת עולם הבא שצריכין להרגיש בשעת המצוה, כי זה עקר התכלית והשלמות שזוכין לזה בשבועות, כי זה עקר קבלת התורה בשבועות לזכות לעשות המצוה בשמחה שלמה כזאת כנ"ל (שם הלכה ב).

אות פה

הנפת העמר-שעורים, שהוא מאכל בהמה, הוא בחינת מה שמעלין ומניפין ומרימין להשם יתברך כל הנפשות והרצונות שאינם טובים, שנפלו לתאוות הבהמיות, מרימין ומעלין אותן גם-כן בכלל קבוץ הנפשות. וזה בחינת ספירת העמר שאחר- כך, שאז אנו עוסקין ללקט ולקבץ כל הנפשות הנפולין ולהביאם גם-כן תחת המספר והמנין דקדשה, שלא יהיה נעדר ונאבד שום אחד מהם. וזה בחינת ספירת הימים, שהם בחינת הז' מדות הקדושים, שמשם יוצאין כל הנפשות, עד שזוכין על-ידי- זה אחר כך בשבועות שנתקבצין כל הנפשות יחד. ועל-כן נקרא עצרת, מלשון אסיפה וקבוץ, שזה בחינת "ויחן שם ישראל נגד ההר" הנאמר במתן תורה, ואמרו רבותינו ז"ל: כלם כאיש אחד, שזה בחינת קבוץ וכלליות נפשות ישראל יחד, שעל-ידי-זה ממשיכין תורה, שזה בחינת קבלת התורה בשבועות. ועל-ידי המשכת התורה ממשיכין השגחה שלמה מבחינת עינא פקיחא דלא נאם. וזה בחינת מה שנעורין בליל שבועות. וזה בחינת מה שאוכלין מאכלי חלב בשבועות, לרמז על בחינת "עיניו כיונים וכו' רחצות בחלב", שמרמז גם-כן על עיני ההשגחה הנ"ל, כמבאר בפנים. וזה שסופרין שבעה שבועות, כנגד ז' גלדי עינא, שהוא בחינת ההשגחה; וצריכין לממני יומי וצריכין לממני שבועי וכו', עין פנים. וזה בחינת "מהחל חרמש בקמה תחל לספר" וכו', כי קצירת התבואה מן השדות הוא בחינת לקוטי וברורי הנפשות, כידוע. ועל-כן הנפת העמר-שעורים דיקא מתיר הקציר, כי אז נכנע הסטרא-אחרא, ויש כח בידינו להעלות הנפשות הנפולין, שזה בחינת הנפת העמר כנ"ל. ומאז צריכין לספר, שהוא גם-כן מה שמלקטין ומקבצין כל הנפשות הנ"ל להביאם תחת הספירה והמנין כנ"ל (שבועות הלכה א). ועין שם עוד לענין מה שקורין רות בשבועות, כי בו התגלות מלכות משיח, שעל-ידי-זה זוכין לקבלת התורה וכו'.

אות פו

מה שנעורין בליל שבועות הוא כדי להכניע ולשבר את השנה והתרדמה, שהוא בחינת תרגום, הינו להכניע הרע שבו ולהעלות הטוב שבו ללשון-הקדש, שזה עקר שלמות לשון- הקדש, שעל-ידי-זה זוכין לשמירת הברית ולקבלת התורה, שזה בחינת מתן תורה בשבועות. ועל-כן נוהגין אז לשורר השיר של 'אקדמות' שנתקן בלשון תרגום, וכן ביום שני קדם ההפטורה משוררין 'יציב פתגם', שהוא גם-כן בלשון תרגום, שזה בחינת מה שמעלין הטוב שבתרגום גם-כן ללשון-הקדש כנ"ל (שם הלכה ב).

אות קא

בארבעים ותשעה ימי הספירה מטהרין את עצמו ממ"ט שערי טמאה, שהם כלולים בקלפת פרעה. אך אף-על-פי-כן יש עדין קלפות ושקרים, שהם בחינת שער החמשים לטמאה, שהוא בחינת קלפת לבן, בחינת קלפת עמלק ואדום. אך בכח קבלת התורה שקבלנו בשבועות, ביום החמשים, ושרש התורה הוא משער החמשים של הקדשה, על-ידי-זה יכולין להכניע ולשבר גם קלפות ושקרים אלו. ועל-כן בשבועות, שהוא יום הבכורים, ובהבאת בכורים, מזכירין מעשה לבן, כמו שכתוב "ארמי אבד אבי", כי אז נמשך כח להכניע ולבטל אותו (שם אות כב).

אות קו

מובא בזהר הקדוש, שעמר שעורים איהו בדיקו דאשת חיל, שהם כנסת ישראל; כי המניעות, שהם בחינת עמר שעורים כנ"ל, הם עקר הבדיקה והנסיון והצרוף של כל אחד מישראל, שבודקין ומנסין ומצרפין אותו על-ידי-זה אם יוכל לעמד בנסיון ולשבר המניעות. וכל מי שיש לו לב חזק ביותר ונוטה יותר אל האמת, מנסין ומצרפין אותו במניעות גדולות וחזקות ביותר, כמו שכתוב "ה' צדיק יבחן", וכמאמר רבותינו ז"ל: הפשתני הזה כל מה שהוא יודע שפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר, כי זה עקר ביאת האדם לזה העולם בשביל הבחירה, שיעמד בנסיון כנגד המניעות; ועקר קבלת התורה שהוא בחינת שבועות תלוי בזה. ועל-כן קדם שבועות מונין מ"ט ימי הספירה, שעל-ידי-זה נזדכך כל אחד בבחינת "כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים" שבעתים הם בחינת מ"ט ימי הספירה וכנ"ל (הלכות הכשר כלים הלכה ד, אות כא).

אות קז

על-ידי קבלת התורה בשבועות, על- ידי-זה יצאה כל הבריאה כלה מכח אל הפעל, כי כל העולם היה תלוי עד ששה בסיון וכו' כמאמר רבותינו ז"ל; אך ענין קבלת התורה בעצמה צריכין להוציא בכל פעם מן הכח אל הפעל, הינו שנזכה לקבל התגלות פנימיות התורה; והעקר, שנזכה עתה שימשך עלינו הארת פני התורה הקדושה באפן שנזכה לקימה בשלמות, שיזכה כל אחד לצאת בשלמות מרע לטוב ולעלות בכל פעם מדרגא לדרגא. ולהוציא דבר זה מכח אל הפעל צריכין לשבר מניעות רבות, ועקר שבירת המניעות הוא על-ידי הרצון והחשק דקדשה כנ"ל; אבל לא היה כח להתגבר גם בהרצון והתוחלת והתקוה אל הטוב האמתי, מאחר שכל אחד רואה עצם רחוקו, וזה כמה שהוא נכסף אל הטוב ועדין לא עלתה בידו, ומחמת זה רבים מתרשלים אפלו מהרצון והחשק הטוב. אבל כשיזכיר האדם את עצמו את כל החסד והטוב שכבר זכינו בזה העולם, כי כבר זכינו לקבל כל התורה, מבראשית עד לעיני כל ישראל, וכל ששה סדרי משנה הקדושים, עם שני התלמודים והגמרות הקדושים, ומדרשים ושאר ספרי רבותינו ז"ל הקדושים, וכל הספרים הקדושים מהצדיקים הבאים אחריהם, עד שגם בדורותינו זכינו להתגלות חדושי-תורה נפלאים ונוראים כל-כך על-ידי-זה יש לנו כח לקוות וליחל ולצפות לישועה שלמה גם עתה ברצון חזק, שגם עד זקנה ושיבה אל יעזבנו, עד שנזכה על- ידי זה הרצון החזק לשבר כל המניעות, ולבוא לתכלית האמת מה שצריך איש הישראלי לבוא בזה העולם-המעשה. וזה שאומרין בליל שבועות ההתחלה והסוף מכל סדר וסדר של התורה הקדושה ומכל ספרי תנ"ך ומשניות, כדי להזכיר לפני השם יתברך את כל החסד והטובה שכבר עשה עמנו, שכבר זכינו שיצא מכח אל הפעל תורה קדושה ונפלאה ומתוקה כזאת, שזה בחינת ההתחלה והסוף, שהוא בחינת כח ופעל, כמבאר בפנים; ועל-ידי-זה אנו מקוים ומצפים גם עתה ברצון חזק וכסופין עצומים, שנזכה למחר ביום השבועות הקדוש, זמן מתן תורתנו, לקבל מחדש את כל התורה הקדושה, באפן שנזכה לקימה מעתה ולעלות בכל פעם מדרגא לדרגא כראוי בשלמות (שם אותיות כה כו).

אות קח

בכל ימי הספירה אנו עוסקין להגביר הרצון דקדשה, עד שנזכה על-ידי-זה להמתיק כל הדינים ולשבר כל המניעות. וזה בחינת גדל ההתעוררות וההשתוקקות והרצון דקדשה שיש לכל ישראל בשעת מצות ספירת העמר, כנראה בחוש. ועל-כן נעורין אחר-כך בליל שבועות, כי כבר זכינו לשבר השנה שנמשכת מגדל השתטחות המניעות (עין שנה, אות כא), ועכשו זכינו לבטל כל המניעות על-ידי תקף הרצון דקדשה, שעל-ידי-זה אין צריכין עתה עוד לשנה, רק לעסק בתורה ולהוציא כל הקדשה מכח אל הפעל כנ"ל (שם אות ל).

אות קט

כשהאור אחד, כמו שהיה קדם הבריאה, אין זה שלמות, כי עקר כונתו יתברך הוא שיצא האור מלמעלה למטה, ויתרבה ויחיה ויקים את כל הברואים, והעקר את ישראל, שהם תכלית הכל; כי עקר השלמות שתצא הבריאה מכח אל הפעל, שאז שיך מספר, כי כל זמן שהיה הכל בכח אין שיך מספר כלל, רק אף-על-פי-כן עקר התקון, שגם אחר-כך כשיצא הכל מכח אל הפעל ונעשה בחינת מספר, אף-על- פי-כן לא יהיה המספר נפרד, חס ושלום, מהאחד הפשוט יתברך, רק שיחזר הפעל אל הכח, ואף-על-פי-כן לא יתבטל שם לגמרי, שלא יחזר העולם לתהו ובהו, חס ושלום, רק יחזר ויעלה למעלה בכל פעם וימשיך החיות למטה בבחינת "והחיות רצוא ושוב"; והעקר על-ידי אמונה שלמה, שידע אחר הבריאה שכל הבריאה מאתו יתברך, בבחינת "וידע כל פעול" וכו', כי גם אחר שיצא מכח אל הפעל עדין הכל אחד, כי ה' אחד ברא הכל ומחיה ומהוה ומקים את הכל. וזה בחינת כונת הספירה, שסופרין הימים לעמר קדם שבועות, בכדי לחזר ולקשר כל המספר, שהם בחינת ז' ימי בראשית, שעל-ידם יצאה כל הבריאה מכח אל הפעל, לחזר ולקשר הכל לשרשו. כי עתה צריכין להכין עצמנו לקבלת התורה, שעל-ידי-זה חוזר ויוצא תקון כל הבריאה מכח אל הפעל בשלמות, בבחינת "והחיות רצוא ושוב", שיהיה אחר הבריאה כמו קדם הבריאה, ואף-על- פי-כן יתקים הבריאה, שכל זה נעשה בכח הצדיקי אמת שממשיכין לנו הארת התורה בכל דור בדרכים נפלאים. וזה גם- כן בחינת מספר בני ישראל שקורין קדם שבועות, כמאמר רבותינו ז"ל: מנו ועצרו, כמבאר בפנים (שם אותיות לט מ).

אות קכח

אחר שסופרין ימי הספירה ונטהרין מזהמת מצרים, בחינת עבד, בחינת ערלה, בחינת שקר, אז אחר- כך זוכין לקבלת התורה בשבועות שהוא תורת אמת, שעל-ידי התורה מקשרין כל העולמות ונכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, שזהו התכלית מכל מצות התורה (שם אות יב).

אות קכט

בשעת מתן תורה היו כל ישראל בבחינת גרים, כי אז היה התחלת התקרבותן לאביהם שבשמים, שיצאו מטמאת מצרים לשלמות קדשת ישראל. ועל-כן קורין רות בשבועות, כי שבועות, שהוא מתן תורה, הוא בחינת התקרבות בעלי-תשובה וגרים, בחינת רות שהיתה גירת. ומחמת זה היה במתן תורה קול שופר ואש, כי נתעורר אש המשפט בכדי לשרף ולבטל כל הרע שהיה נאחז בהם מטמאת מצרים, שזה בחינת מלאך ה' הנראה אל משה בלבת אש בתחלת ההתגלות של בשורת גאלת ישראל. אך אז במתן תורה, שהיה גמר התקון, אז נתגלה אש המשפט בפמבי, וכמו שכתוב "ודבריו שמענו מתוך האש", ועל-כן באמת נזדככו אז לגמרי מאחיזת הרע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שנעשו אז חרות מהכל. ועל-כן התורה בכלל נקראת גם-כן משפט (שם ה"ג אות ו).

אות קל

השנה הוא בחינת הסתלקות המחין, שהם בחינת מאורי אור, מאור עינים הנמשכין משם ה'. ועל-כן עקר זמן השנה בלילה, שאז זמן הסתלקות המאורי-אור והתגברות בחינת מאורי אש, בחינת "ובערב יהיה כמראה אש לילה". ועל-כן בשבועות, שצריכין לקבל התורה שהיא בחינת שם ה', בחינת מאורי אור, על-כן נעורין כל הלילה, כדי להכניע את השנה שהיא בחינת מאורי אש, כדי שיתגברו מאורי אור שהם הפך השנה, כדי שנזכה לקבלת התורה, שהיא בחינת שם ה', בחינת מאורי אור ומאור עינים. ועל-כן בבקר אוכלין מאכלי חלב, בחינת 'דם נעכר ונעשה חלב', כמובא, שזה בחינת שנכנעין מאורי אש ומתגברין מאורי אור. וזה שמובא במדרש, שקבלת התורה היתה על-ידי מצות בשר בחלב, כי על-ידי שישראל נזהרין מאכילת בשר בחלב, על-ידי-זה מכניעין המאורי-אש ומתגברין המאורי- אור, ואז זוכין לקבלת התורה כנ"ל (הל' מזוזה, ה"ב; עיין אכילה, אות קכה).

אות קנח

עקר קבלת התורה הוא כדי להמשיך שכינת אלקותו יתברך למטה, כי מיום שברא הקדוש-ברוך-הוא את עולמו נתאוה להיות שכינתו בתחתונים; ועקר המשכת שכינת אלקותו יתברך למטה הוא על-ידי התורה, כמאמר רבותינו ז"ל על "ויקחו לי תרומה". וזה בחינת הנפת עמר שעורים וספירה, שהוא הכנה לקבלת התורה; הינו כי על-ידי-זה ממתיקין ומבטלין הבחינת כח המכריח, המפסיק ומרחק את העולם מהתורה ומהצדיק, שהם בחינת כח המושך להמשיך אלקותו יתברך למטה ולהמשיך את האדם לקרבו להשם יתברך; ועל-ידי הנפת העמר- שעורים נתבטל כח המכריח ונמתק בשרשו בקדשה, ששם גם הכח המכריח והמפסיק הוא לטובה גדולה, בכדי שיקבלו את האור בהדרגה ובמדה, שלא יהיה בבחינת רבוי האור כנ"ל. כי לפי גדל כח המושך, היה מתבטל הכל במציאות, על-כן הוא טובה גדולה מה שברא השם יתברך כח המכריח והמפסיק, בכדי שיהיו יכולים לקבל האור בהדרגה ובמדה, בבחינת "והחיות רצוא ושוב". אבל מחמת שכח המכריח נמשך מבחינת צמצומים ודינים, על-כן כשנשתלשל למטה נתהוה מזה לפעמים דינים גמורים, שמהם יניקת הסטרא-אחרא והקלפות, עד שנתהוה מזה כח המפסיק והמכריח יותר מדי, שמהם כל המניעות של כל המונעים והמפסיקים והמעכבים מלהתקרב לעבודתו יתברך ולהתורה והצדיקים האמתיים, ואינם מניחים להתקרב כלל. ועל-ידי הנפת העמר ממתיקין כל הדינין בשרשן, ועל-ידי- זה נמתק הכח המכריח, שלא ישתלשל ממנו, חס ושלום, הכח המכריח והמפסיק דסטרא אחרא, שרוצה להפסיק ולהרחיק לגמרי מהשם יתברך, רק אדרבא, שיהיה כח המכריח לטובה גדולה כדי שיוכל לקבל האור בהדרגה ובמדה כנ"ל. וזה בחינת ספירת העמר שסופרין הימים לעמר, כי הימים הם בחינת מדות, וכל זה הוא הכנה לשבועות, כדי לקבל אז האור בהדרגה ובמדה על-ידי כח המושך וכח המכריח ביחד, כי בקדשה שניהם שוים לטובה, כנ"ל (הל' חזקת מטלטלין הלכה ד, אות ד ה).

אות קעא

אחר שסופרין ימי הספירה זוכין לשבועות, שאז הוא עקר קבלת התורה, ואז זוכין לקבל בחינת כתר, כמובא בכונות; ו'כתר' הוא לשון המתנה כמובא, מלשון "כתר לי זעיר" וכו', ואז הוא תכלית התקון של בחינת הצמצומים בכל הבחינות. הינו, כי בימי הספירה הקדושים מתקנין בחינת הצמצום של המחין, שלא יצא המח חוץ לגבול דקדשה, שלא יחשב מחשבות רעות וחכמות חיצוניות וחכמות של הבל וכל מיני מחשבות שהם חוץ לגבול הקדשה, שכלם נמשכין מבחינת זהמת מצרים, שבזה אנו עוסקין לטהר עצמנו מכל זה בכל ימי הספירה הקדושים. וכפי שאנו זוכין לכל זה, כן נמשך עלינו הארת המחין דקדשה, עד שבשבועות ביום החמשים אז מקבלין המחין בשלמות, ונמשך עלינו הקדשה משער החמשים, וזוכין לקבל התורה, ואז נתתקן בחינת צמצום המחין בבחינה עליונה; הינו כי גם בקדשה עליונה מאד צריכין גם-כן לצמצם המח שלא יצא חוץ לגבול שיש לו, שזה בחינת האזהרה שהזהירו את ישראל קדם קבלת התורה: "פן יהרסו לעלות אל ה'". כי צריכין לתקן המח על- ידי שני מיני צמצומים, הינו כי בתחלה בעת שרוצין לקבל המחין, צריכין לצמצם המח שלא יצא חוץ מגבול הקדשה, שלא יחשב מחשבות חוץ כנ"ל, וזה מתקנין בימי הספירה; ואחר- כך גם כשמקבלין המחין, צריכין לתקן הצמצום השני, שגם בקדשה לא יצא המח חוץ לגבול, בבחינת: במפלא ממך אל תדרש וכו', שזה בחינת האזהרה של "פן יהרסו". וזה צריכין לתקן בשבועות על-ידי בחינת כתר, שנמשך אז על ישראל, כי כתר לשון המתנה, כנ"ל, הינו שאסור להרס לעלות אל ה', רק בהדרגה ובמדה בבחינת מתינות והמתנה (שם אות ט).

אות קפב

שבועות הוא בחינת התעוררות השנה, וקבוץ ותחית נדחים המתים, שזה בחינת תחית המתים שהיה בשעת מתן תורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ואז לאחר התחיה, שיתקבצו כל הנדחים ויתקרבו כל הרחוקים אליו יתברך, אז תגדל השמחה מאד, בבחינת "זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", וכמו שכתוב "ושמחת עולם על ראשם"; כי זה עקר שמחתו ותענוגיו יתברך, כשמחזירין בתשובה את הרחוקים מאד, וכמבאר בפנים; וזה בחינת השמחה הגדולה של שבועות. ומחמת שעקר התקרבות הרחוקים הוא על-ידי הצדיקי אמת, שעוסקים בזה תמיד בחייהם לעורר בני-אדם משנתם ולהחזירם בתשובה; וביותר עוסקים בתקון זה לאחר הסתלקותם, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וכמבאר בפנים (עיין 'צדיק, אות רסט הנ"ל). וזה בחינת עצם השמחה של הלולא רבה דרשב"י שעושים בל"ג בעמר, שאז מתחיל להתמתק הדין הנאחז בימי הספירה שהוא בחינת שנה, ומתחיל להתנוצץ הארה של שבועות, שהוא בחינת התעוררות השנה, בחינת תחית המתים, בחינת קבלת התורה; ואז השמחה גדולה מאד, בחינת השמחה שלעתיד, שהיא בחינת השמחה של שבועות כנ"ל (שם אות ט).

אות קצג

המשכת התגלות התורה, שזה בחינת שבועות זמן מתן תורתנו, היא על-ידי צדקה. וזה: "ועשית חג שבעות וכו' מסת נדבת ידך אשר תתן" (הל' קידושין ה"ג אות יד).

מקווה

אות ג

מקוה של שבועות הוא מקוה של שער החמשים, כמובא בכונות. ועל- ידי-זה זוכין להמשיך על עצמו התנוצצות משיח, שאז יתגלו וימשכו העצות הקדושות האמתיות הנמשכין משער החמשים, שעל-ידי-זה יכולין לעלות מכל הנפילות והירידות שבעולם, אפלו מהנפילות הנמשכין משער החמשים של הטמאה, רחמנא לצלן, וזוכין לשוב להשם יתברך ולקים את כל דברי התורה, שזהו עקר קבלת התורה בכל שנה בשבועות, כי לא המדרש עקר אלא המעשה (הלכות קריאת- שמע הלכה ה).