ספר התודעה - ראש השנה תקיעות השופר וסדר התפילות

קריאת התורה בראש השנה:

אומרים 'ויהי בנסוע הארון' ו'שלש עשרה מידות' (ובשבת אין אומרין 'שלש עשרה מידות' בהרבה קהילות) ושאר הפסוקים שאומרים בשעת הוצאת ספר תורה מן הארון, אלא שמוסיפים תבת 'ונורא' בפסוק 'אחד הוא אלקינו, גדול אדונינו, קדוש שמו' ואומרים בראש השנה, וכן ביום הכיפורים: 'קדוש ונורא שמו':

ומוציאים שני ספרי תורה וקורין באחד וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה (שבסדר וירא), לפי שבראש השנה נפקדה שרה - חמשה קרואים (ואם חל בשבת - שבעה), ולמפטיר קורין בספר שני את קרבן היום שבפרשת פינחס, ומפטירין בנביא בפקידת חנה ובתפילתה (בשמואל - א א,ב) לפי שגם חנה נפקדה בראש השנה. ועל תפילה זו של חנה, יסדו תשע ברכות במוסף היום, כדלהלן:

ביום השני קורין חמשה אנשים בפרשת עקדת יצחק (שהיא המשך לקריאת היום הראשון. והעקדה, בראש השנה היתה), כדי להזכיר זכות לזרעו, ובספר השני קורין מפטיר בקרבן היום כדאתמול, ומפטירין בנביא בספר ירמיה (לא): כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֵב וגו' ומסיְּמים: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנוּ עוֹד וגו' והכל בכדי לעורר זכות על ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ביום הזִּכרון ולהזכיר חסד נעוריהם ויעודי הנביאים שנבאו להם באחריתם - שיעמדו להם ביום דין ויצאו מרוחמים:

ונוהגים לשנות נעימת הקריאה בימים נוראים, כדי שיַּטו העם אזנם לקריאה, ויתוקן בזה מה שפגמו בקריאה בכל השנה:

תקיעת שופר ועניניה:

נצטוינו בתורה לתקוע בראש השנה בשופר, כמו שנאמר (במדבר כט א): וּבַחֹדֶשׁ הַשְׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:

'אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב - רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל - הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה':

והוסיפו חכמים אחרונים:

בשעה שהאדם מתעורר משנתו וזוכר את בוראו, באותה שעה אף הוא נזכר לפניו לטובה. הרי שהשופר מזכיר למטה ומעלה זכרון למעלה, הוא שאמרו רבותינו: '...כדי שיעלה זכרונכם לפני, במה - בשופר':

תקיעת השופר בראש השנה יש בה עשרה ענינים:

• הענין הראשון, מפני שהיום תחילת הבריאה שבו ברא הקדוש ברוך הוא העולם ונעשה מלך על עולמו, וכן עושים המלכים שתוקעים לפניהם בחצוצרות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותו; וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה:
• הענין השני, כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעים בו בשופר להכריז ולהזהיר על ראשנו, כמי שמזהיר ואומר: כל הרוצה לשוב - ישוב, ואם לאו - אל יקרא תגר על עצמו; וכן עושים המלכים, מזהירים את העולם תחילה בגזרותיהם וכל העובר אחר כך אין לו טענה:
• הענין השלישי, להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו (שמות יט): וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם כשאמרו 'נעשה ונשמע':
• הענין הרביעי, להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו בתקיעת שופר שנאמר (יחזקאל לג): וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשֹּׁופָר וְלֹא נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה... וְהוּא נִזְהָר - נַפְשׁוֹ מִלֵּט:
• הענין החמישי, להזכירנו חרבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים. וכשאנו שומעים קול השופר, נבקש מאת השם על בנין בית המקדש:
• הענין הששי, להזכירנו על ידי תקיעה בשופר של איל, עקדת יצחק, שמסר נפשו לשמים, ונשחט תמורו איל; וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה:
• הענין השביעי, שכשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא, כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שכתוב (עמוס ג): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ:
• הענין השמיני, להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו שנאמר (צפניה א): קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד... יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה:
• הענין התשיעי, להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל ולהתאוות אליו, שנאמר בו (ישעיה כז): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם:
• הענין העשירי, להזכירנו תחית המתים שנאמר בה (ישעיה יח): כָּל יֹשְבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ:

יום תרועה:

אף על פי שלא נתפרש בתורה שתרועת ראש השנה היא בשופר, למדנו מיובל שכתוב בו (ויקרא כה): וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, שהתרועה בשופר:

ולמה לא הזכיר הכתוב בפֵרוש 'שופר' גם בתרועת ראש השנה? לרמוז על תרועה אחרת, שאף היא מחובת היום - זו תרועת פה בתפילה ותחנונים ושברון הלב בתשובה. וכן במזמור תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר (תהלים פא) נאמר בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ:

התורה קראתו ליום זה 'יום תרועה' ולא 'יום תקיעה', לרמז על שברון הלב, (תרועה, לשון שברון הוא. כמו תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם - תהלים ב) בחרטה ותשובה מן החטאים. שכל המתנחם על חטאתו, בוכה ומתאנח ומצטער עליה הרבה, ועל ידי כך הוא מוכיח שעזב את חטאיו ולא ישוב אליהם עוד. יום תרועה - יום של שברון הלבבות בחרטה ובתשובה:

לשמוע קול שופר:

'כמה תקיעות חיָּב אדם לשמוע בראש השנה? - תשע תקיעות:

לפי שנאמר 'תרועה' ביובל (ביום הכיפורים של שנת היובל) ובראש השנה שלש פעמים (ויקרא כג; שם כה; במדבר כט), וכל תרועה - פשוטה (תקיעה) לפניה ופשוטה לאחריה; ומפי השמועה למדו שכל תרועות של החֹדש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל - תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן: תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה:

תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא: אם היא היְּללה שמיללות הנשים בנהייתן בעת שמיַבבות; או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול; או שתיהן כאחת - האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה - הן הנקראות תרועה; שכך דרך הדואג, מתאנח תחילה ואחר כך מילל; -:

לכך אנו עושין הכל; -:

היללה היא שאנו קוראין תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראין שלשה שברים:

נמצא סדר התקיעות כך הוא:

מברך ותוקע תקיעה, ואחריה שלשה שברים ותרועה, ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלש פעמים (הרי תשעה קולות שהן שנים עשר קולות, שש פשוטות ושלש תרועות שהן שש - שלש של שברים ושלש של תרועה); -:

ותוקע תקיעה, ואחריה שברים, ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלש פעמים (הרי עוד תשע קולות, שש פשוטות ושלש תרועות של שברים); -:

ותוקע תקיעה ואחריה תרועה, ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלש פעמים. (הרי עוד תשע קולות, שש פשוטות ושלש תרועות של יללה); - נמצא מנין כל הקולות שלשים, כדי להסתלק מן הספק'. (וראה בתרשים שבסמוך):

טעמים ורמזים וסודות רבים נאמרו בענין זה של קול השופר, והנה מקצתן:

כל ענין היום - בקולות, קול שופר וקול תפילה, שכך טֶבע הקול שהוא נשמע ממקום למקום ומקרב רחוקים אל מקום אחד, הרי שהוא 'למעלה מן המקום', לכך הוא מסוגל לתשובה וקיבוץ נדחים מקצוי ארץ אל הקדוש ברוך הוא, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו:

מסוגל לתשובה וקיבוץ נדחים מקצוי ארץ אל הקדוש ברוך הוא, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו:

קול השופר - קול זעקת הלב, בלא חיתוך דיבור, והוא עמוק יותר מכל הקולות הנחתכים בדיבור:

השופר - לשון סתרים שאין מכיר בה אלא הקב"ה לבדו והיא עלומה מכל המקטרגים, וכענין צפצופו של תינוק שאין יודע בו אלא אמו:

השופר מקבץ ומעלה עמו כל קולות התפילה של כל ימות השנה, כצאן הנאסף לקול תרועת הרועה:

לערבב השטן:

אותן שלשים הקולות שתוקעים אחר קריאת התורה ולפני תפילת מוסף נקראות 'תקיעות מיושב', כלומר, שעדיִן לא עמדו בתפילה, ורשאין לשמען בין עומדין ובין יושבין (ובלבד שיעמוד התוקע). בקהילות אשכנז נהגו לעמוד באותן התקיעות ובקהילות ספרד נהגו לשבת:

וכשעומדין הציבור אחר כך בתפילת מוסף, חיָּבים לתקוע עוד תקיעות על סדר הברכות שבתפילת מוסף לראש השנה, בסוף כל ברכה מסדר מלכויות, זכרונות ושופרות. ותקיעות אלה נקראות 'תקיעות מעומד' לפי שהן בתפילת העמידה:

יש נוהגים לתקוע על סדר התפילה בחזרת הש"ץ בלבד, ואחרים נהגו לתקוע על הסדר אף בתפילה שבלחש:

'ולמה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, (וחוזרים) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן':

יש מפרשין, ערבוב השטן, היינו הכנעת היצר, כמו שאמרו 'הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות':

ובירושלמי פורש ענין ערבובו של השטן: 'שכשהוא שומע קול שופר פעם ראשונה, (הרי הוא) בהול ואינו בהול; כששומע שנית, אומר: ודאי זה הוא שופר של יתקע בשופר גדול והגיע זמנו (של השטן) להתבלע, כדכתיב (ישעיה כה): בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח ומתערבב ואין לו פנאי לקטרג':

שטן העולם שערמתו מרובה משל חכמים ונבונים והכל נופלים ברשתו, כלום נבער מדעת הוא, שמתירא מפני קול שופר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים בו שלא קול שופר מלך המשיח הוא?:

מכאן אנו למדים כי באמת היכולת ביד ישראל להביא אז את הקץ תוך השמעת קול שופר. ולעת קץ במהרה בימינו, אפשר שכך יהיה, ישראל תוקעים בשופרותיהם למצוַת היום, ובשעת תקיעותיהם נפתח סגור לבם ונחרדים מעוונותיהם וברגע קטן הם מהרהרים בתשובה, ואין מספיקים לגמור את תקיעותיהם - וקול שופר של המלך המשיח כבר נשמע, ומתערבים קולות השופר, שלו עם שלהם, והגאולה באה:

שכן, שופר קטן שלנו ושופר גדול שלעתיד - ענין אחד לשניהם: להעיר ולעורר נרדמים ולהזכיר נשכחות, ושופר גדול שלעתיד, מאליו 'יתָּקַע' מתוך סיכום וקיבוץ כל קולות השופרות הקטנים שבכל הדורות, עד שיהא הקול הולך וחזק מאד ואינו פוסק, עד שהוא מגיע אף לאזני האובדים והנדחים ומעוררם ומביאם להשתחוות בהר הקדש בירושלים:

בקי הוא השטן בענינים אלה יותר מאתנו, יודע הוא כֹּחם של ישראל וכֹּחו של קול השופר שאפשר שתהא פתיחתו בידי כל אדם וסיומו בידי משיח בן דוד שיִּגלה לנו במהרה בימינו אמן, ואין מעצור לגאולה זו ויכולה היא לבוא בכל עת ובכל שעה ולכך הוא חושש:

מעשה השטן שנתערבב:

מעשה נורא שקרה בארץ ספרד לאחר הגֵּרוש. היו שם רבים מישראל שקבלו עליהם דת הנוצרים מפני האונס. מגדולי המלכות היו ומעשירי הארץ, והיה קשה עליהם לעזוב את כל יגיעם ולנדוד למרחקים ברעב ובחוסר כל, לכן המירו דתם בגלוי, ובלבם נשארו נאמנים לה' אלקי אבותיהם והשתדלו לקיֵּם מצוותיו ככל אשר יכלו לעשות בסתר:

וביניהם אחד בשם דון פרננדו אגולר, שהיה מנצח בתזמורת המלכותית בברצלונה:

הגיעו ימי אלול וקרב יום הדין וכלתה נפשו לשמוע קול שופר בראש השנה. ואתו עמו רבים מאחיו שגם נפשם משתוקקת לאותה מצוה:

מה עשה? פרסם ברבים שביום פלוני (ואותו יום - ראש השנה היה) יקיֵּם קונצרט שבו ישמיע נעימות בכלי תרועה שונים ממנגינותיהם של אומות שונות..:

רבים היו שם מן האנוסים שבאו לשמוע קול שופר וכל תאוָּתם נִתנה להם. נשמעו שם מנגינות רבות ושונות בביצוע של מנגנים שאינם מבני ברית ונשמע גם קול תרועת שופר, תקיעות תרועות ושברים, ככל מצוַת היום, בניגונו וניצוחו של דון אגולר בעצמו, ואין איש מאנשי הכמורה שם על לב:

אמר חכם אחד: מעולם לא הצליח אדם לבלבל את השטן בתקיעותיו, כדון אגולר בשעתו. כל שליחי השטן היו שם, גדולי הכמורה והאינקויזיציה, כולם שמעו וראו ולא ידעו מאומה..:

מאה קולות:

כבר פשט המנהג בקהילות ישראל שתוקעין בין הכל מאה קולות. מהם תקיעות, מהם שברים ומהם תרועות. וסמכו מנין זה של קולות השופר, כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא ותיבב על בנה: מַדּוּעַ בֹּשֵׁש רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו (שופטים ה). שכך היה ידוע לחכמים במסורת, שמספר פעיותיה - מאה:

וכן מבְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה עד תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ שנאמר בשירת דבורה על אודות אם סיסרא - מאה ואחת אותיות שיש בהן יבבות ופעיות של צער שנצטערה האם על סיסרא בנה. כל הנאמר שם מדבריה אחר כן הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל וגו' לא דברים של צער הם, אלא דברי תנחומים שהתנחמה הבל בנצחונות בנה שבגללם הוא בושש לבוא:

ומה ענין מאה קולות של שופר אצל פעית אם סיסרא? ולמה לא העמידו את המנין על מאה ואחת כמנין פעיותיה של זו?:

אלא שקול השופר בא לעורר רחמים על זרעו של יצחק שנעקד כאיִל על גבי המזבח, וכל הפעיות שפעתה אם סיסרא פעיות של אכזריות היו, אכזריות אשר לא מצינו כמותה בכל העולם:

האֵם בשעה שהיא מיבבת על צער בנה, הלא תדע רחם על אמהות אחרות כמותה, שבוכות על מות בניהן; אבל היא, אם סיסרא, אינה כן אלא כל תנחומיה - הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר. סיסרא בנה עוסק כעת בריטוש שבויים מישראל ובניפוץ עוללים, וזאת נחמתה, ובכך היא מפיגה את צערה - יש לך אכזריות גדולה מזו?:

יבואו מאה קולות השופר של רחמים, ויבטלו אותן הפעיות שכולן של אכזריות היו, חוץ מאחת בהן - זה צער האם על בנה שיש בו גם ממידת הרחמים אפילו אצל אכזרים. פעיה אחת זו של רחמים אין קול השופר בא לבטל; לפיכך מאה קולות כנגד מאה פעיותיה של אכזרית זו, שפעתה לשם אכזריות:

עוד רמז למאה קולות - שכן אמרו ז"ל: מאה פעיות האשה פועה כשהיא יושבת על המשבר, צ"ט למיתה ואחת לחיים. וביום הרת עולם - תבל ומלואה כיושבת על המשבר, אם לשבט אם לחסד, לפיכך תוקעין מאה קולות:

סימן לדבר: אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה - יודעי - בגימטריא :

הרבה מקהילות תימן לא נהגו במאה קולות, על פי שיטת הרמב"ם:

הספרדים נוהגים להוסיף עוד תרועה גדולה אחת בסוף התפילה לפני 'עלינו לשבח' או אחריו. אחד ומאה קולות אלה שתוקעים, הוא כנגד מנין 'מיכאל' המלאך, שעולה מאה ואחד, כדי לחזק כֹּחו של מלאך מיכאל שהוא שר ישראל במרום ועומד ומליץ על ישראל ומבקש עליהם רחמים:

ועוד טעם להריע תרועה גדולה לאחר התפילה, כדי לערבב השטן שלא יקטרג על ישראל שהולכים לביתם אחר התפילה ואוכלים ושותים ושמחים וכאילו ח"ו אינם יראים מאימת הדין:

תקיעה אחרונה שבסדר התקיעות, נהגו להאריך בה וקורין אותה 'תקיעה גדולה', וכענין שאמור במתן תורה (שמות יט) בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר - בהאריך היובל (השופר), אות הוא לסיום הקולות, שכן דרך התוקעין:

השופר - המגן האחרון:
משל לאחד שהיה תועה ביער, והיו בו חיות רעות מן הדורסים והטורפים, והיו עמו קשת וחצים להציל עצמו מן הדורס. ויהי הוא הולך ביער הנה והנה, ועל כל אשר ראו עיניו מרחוק היה חושב כי דוב הוא או ארי וזאב, והיה יורה בחצים - עד בואו אל המקום ההוא וראה כי עץ נרקב הוא. וירא באשפתו ובתרמילו, וראה כי לא נשאר לו כי אם חץ אחד. והיה נשמר מעתה שלא לירות החץ ההוא על ספק כי הלא במקום סכנה הוא, אולי יצטרך אותו להציל עצמו מפי הטורף, אז יירה החץ להעבירו וחיתה נפשו בגללו; -:

הנמשל: נאמר מפי המשורר (תהלים נז): יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה וגו' נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם וגו', ובזמן שהיינו בעיר אלקינו הר קדשו, היו לנו כלי הצלה הרבה - בית המקדש ומזבח וקרבנות וכהן גדול עומד ומשרת בהם - היה סמוך לבֵּנו ובטוח כי נחליף כֹּח למחות מעלינו כל סאון סואן, כל טורף ושואג. לא כן עתה, כאשר מכלי ההצלה הרבים והעצומים לא נשאר לנו כי אם השופר הדל הזה. לכן פקח עיניך ידידי והבט והכן לבך, ועשית כחכמתך (המגיד מדובנא):

תקיעת שופר וברכותיה:

כל מצוה שבין אדם למקום שנצטוינו עליה מן התורה או מדברי סופרים - חיָּבים לברך עליה ולשבח לה', שקדשנו בה וצונו לעשותה. וסמכו חכמים את דבריהם על ראיות ואסמכתות מן התורה, שכל המצוות טעונות ברכה:

ואולם גם סברא יש בדבר: קל וחומר מברכות הנהנין; -:

אדם אוכל פרי או שותה מים או מריח ריח טוב ונהנה, הרי הוא מברך על הנאתו שנותנת לו חיי שעה. המצוות שנותנות לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא, על אחת כמה וכמה שהוא חיָּב לברך עליהן:

ומַטְבע רוב ברכות המצוות שטבעו חכמים, כך הוא: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם - אשר קדשנו במצוותיו וכו'. לעולם הוא פותח בלשון נוכח 'אתה', וחותם בלשון נסתר 'אשר קדשנו' ולא 'אשר קדשתנו':

ולמה? לפי שכשהוא פותח לברך, מתוך התעוררות הלב הוא פותח; שרואה את חסדיו של הקב"ה שמלאים כל עולמו וכל אשר יביט האדם הרי הוא רואה את אלֹקיו קרוב לו, ומשבחו על כל החסדים יחד - כי ממך הכל ואתה בכל. ומיד נמלא לבו פחד ורעדה איך ערב לעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועוד לדבר אליו בלשון 'אתה'! לכן הרי הוא כמתנצל ואומר: אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו וכו', ואיך אחריש ואתאפק מלברך אותו:

ועל המצוה הזו של תקיעת שופר (כמו שאר מצוות הבאות לפרקים) מברך שתי ברכות:

אחת על גוף המצוה - ברוך אתה וכו' אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו לשמוע קול שופר, והשניה - מפני שאינה תדירה וצריך להמתין עליה זמן מרובה עד שיגיע זמנה ויוכל לקיְמה; הרי הוא מודה לה' שהחיהו וקיְּמו והגיעו לזמן זה. הראשונה נקראת ברכת המצוה, והשניה - ברכת הזמן, או ברכת שהחיָנו, ולעולם ברכת המצוה קודמת לברכת שהחיָנו, ושתיהן קודמות לעשיָּתה של המצוה. מברך תחילה ואחר כך הוא עושה:

מצוה זו לשמוע קול שופר, חלה על כל יחיד לעצמו ואין קיומה תלוי בציבור דוקא, בין יש לו ציבור ובין אין לו ציבור הרי הוא חיָּב לתקוע ולברך על התקיעות קודם שיתקע. אלא שמצוה להדר ולעשות מצוה זו ברוב עם, משום שבתקיעת שופר אנו ממליכים עלינו את מלכו של עולם ומודים בדיניו שהוא שופט בהם את כל הארץ, וברוב עם הדרת מלך:

לכן מתכנסים הכל לבתי כנסיות, ובני הכפרים שאין להם בתי כנסת ומנין קבוע באים לערים הגדולות, ואחד תוקע לכולם, והוא גם מברך תחילה והכל שומעין ומתכוְּנים לצאת ידי חובתם בתקיעות ובברכותיהן:

אחד התוקע ואחד השומע מפי התוקע, אם זה מתכוֵּן להוציא אחרים ידי חובתן וזה מתכוֵּן לצאת, שניהם שוים בקיום המצוה. וכן בברכות, אחד המברך ואחד השומע מפי המברך ועונה אחריו אמן, אם מתכוְּנים זה להוציא וזה לצאת - שניהם שוים. (בדיעבד, אם כיוֵן לבו לצאת ידי חובה, אפילו לא ענה אמן - יצא):

כלל זה שהשומע ברכה ומכוֵּן לצאת בה דינו כמברך, אמור בכל המצוות, אלא שבכל המצוות נהגו שכל אחד מברך לעצמו (שאין הכל בקיאין לכוֵּן לצאת ולהוציא אחרים), ואילו במצוה זו (ובדומות לה, כגון מקרא מגילה משום פרסום הנס) אמרו חכמים שיעשה כן לכתחילה:

אחד מברך ותוקע והכל שומעין ועונים אמן, משום הטעם שאמרנו: ברוב עם הדרת מלך:

ועוד, שהרי הוא צריך לסדר את תקיעותיו על ברכות מלכויות זכרונות ושופרות שבתפילת המוסף. ודבר זה רק הציבור חיָּב בו ולא היחיד:

אסור להפסיק אפילו בדיבור אחד משעת הברכות ועד סוף סדר התקיעות. ואם סח, אף על פי שעבר, אינו חוזר ומברך. ואין בכלל זה אמירת פיוטים בין תקיעות דמיושב למוסף. וכן כל דבר שמענין התקיעות או התפילה:

נשים פטורות מתקיעת שופר, שהיא מצוַת עשה שהזמן גרמא, אלא שכבר קבלו על עצמן לשמוע התקיעות:

אשה שלא באה לבית הכנסת ושומעת תקיעת שופר בביתה מאיש שכבר יצא ידי חובתו, למנהג האשכנזים תברך 'לשמוע קול שופר', ולמנהג הספרדים אינה מברכת. חולה, שבא אליו תוקע לביתו, אם התוקע כבר שמע התקיעות, עדיף שיברך החולה בעצמו ולא התוקע:

פסוקים של רחמים:

קודם התקיעות והברכות, נוהגים ברוב הקהילות לומר שבע פעמים פרק מ"ז שבתהלים כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף וגו' שיש בו שבע פעמים שם אלקים שהוא רומז על דין, וכתוב בו עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר - רמז לסילוק הדין (הרמוז בשם 'אלקים') והיפוכו לרחמים (שם הויה) - על ידי קול השופר:

ואחרי כן אומרים עוד שבעה פסוקים של רחמים: מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ (תהלים קיח), שכך הוא ענין השופר שתוקעין בו בצידו הצר וקולו מרחיב והולך עד שבוקע רקיעים. ואחריו עוד ששה פסוקים שראשי אותיותיהם מצטרפים לתבות 'קרע שטן':
קוֹלִי שָׁמָעְתָּ, אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי (איכה ג):
רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת, וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ:
עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב, אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:
שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ, כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב:
טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי, כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי:
נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה', וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי (תהלים קיט):

ואחר כך מברכים על התקיעות שתי הברכות ותוקעים:

בין הכל אומרים תקפ"ז תבות, כמנין 'שופר' (עם הכולל - תוספת אחד המקובלת בגימטריות, כנגד המלה בעצמה):

מנהג קהילות ספרד להוסיף עוד פסוקים ופיוטים. וכן המנהג בכל קהילות המזרח לומר ביום הראשון של ראש השנה, (וי"א אף ביום השני), את הפיוט 'עת שערי רצון' (וכנוסחת התימנים: 'עת שערי רחמים') המתאר את סיפור עקדת יצחק, ואומרים אותו בנעימה מיוחדת ובהשתפכות הנפש. והגר"א לא נהג לומר שום מזמור קודם תקיעת שופר, ולא ה'יהי רצון' שבין כל סדר וסדר:

נהגו שמורה הוראה מקרא לפני התוקע את התקיעות, אחת לאחת, כדי שלא יטעה:

שופר - שפרו מעשיכם:

'וחיָּב אדם לכוֵּן את לבו בשמיעת שופר ביום ראש השנה, וידע וישכיל שהוא יום דין והקדוש ברוך הוא יושב על כסא דין, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כצאן האלו שעוברים על ידי הרועה והוא עומד ואומר: זו לחיים וזו לשחיטה, כך אדם עובר לפני הקב"ה בראש השנה, וכל מעשיו כתובים בספר ונקראים לפני הקב"ה, ואין אדם יודע אם נגמר דינו לחיים או למות; על כן צריך אדם לכוֵּן את לבו לשמוע השופר, מפני שהוא מזכיר לאדם לעשות תשובה וישוב אל ה' וירחמהו ויצא זכאי ליום הדין' (מנורת המאור):

'ואמרו במדרש תהלים: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר - אמר רבי ברכיה בשם ר' אבא: שפרו מעשיכם, קדשו מעשיכם! ומה שופר זה - תוקע מזה ומוציא מזה, כך כל קטגורים שבעולם מקטרגים לפני, ואני - שומע מזה ומוציא מזה' (אבודרהם):

אין תקיעת שופר בשבת:

אף על פי שתקיעת שופר מצוה גדולה, שיש בה המלכת מלך והתעוררות של רחמים בדין כל באי העולם, תקנו חכמים שלא יהו תוקעין בשופר ביום ראשון של ראש השנה אם הוא חל בשבת. ומפני חומרתה של שבת תקנו כך, שמא יִמָּצא אחד שאינו בקי בתקיעות וילך אצל חכם שילמדוֹ, או יתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או יוציא את השופר מרשות לרשות ויבוא לידי חילול שבת:

חמורה היא השבת כל כך שספק חילולה על ידי היחיד, דוחה מצוה גדולה של תקיעת שופר אצל כל הרבים, ובכל מקום, אפילו אין שם רשות הרבים שחיָּבים בה מדאוריתא, ואפילו יש שם ערוב להתר הטלטול אפילו מדרבנן:

ובירושלמי סמכו לדין זה מן הכתובים: כתוב אחד אומר יוֹם תְּרוּעָה (במדבר כט) וכתוב אחד אומר זִכְרוֹן תְּרוּעָה (ויקרא כג), הא כיצד? כאן בחול (תרועה ממש), כאן בשבת (זכרון שופר בלא שופר):

לכשתמצי לומר, דבר זה רמוז בכתובים עצמם: וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט):

אם ראש השנה באחד מימות החול שכָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ - אבל מלאכת אוכל נפש תעשו, אז - יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם - תרועה ממש, ולא 'זכרון תרועה' בלבד; -:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ (ויקרא כג):

כלומר, כשחל יום א' בחֹדש בשבת (בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן), אזי - זכרון תרועה. ולכך כאן לא הקדים 'כל מלאכת עבודה לא תעשו' - שכשחל בשבת אין עושים מלאכה כלל, אפילו מלאכת אוכל נפש:

אף על פי כן, אין המצוה הזו בטלה לגמרי מישראל אפילו פעם אחת, שכן ביום שני של ראש השנה אין מבטלין התקיעות לעולם, שאי אפשר לו שיחול ביום השבת:

וכשגזרו שלא לתקוע בשבת, לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה בית דין הגדול בירושלים - היו תוקעים בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבים. ולא אנשי ירושלים בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים. אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעים:

זמן תקיעת שופר:

זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה. ומצוָתה משעת הנץ החמה (ובשעת הדחק - משעלה עמוד השחר) ואילך עד שעת שקיעת החמה, אלא שזריזין מקדימין למצוות:

ולמה נהגו את סדר התקיעות בציבור אחרי שחרית וקריאת התורה ובמוסף, ולא בשחרית? משום מעשה שהיה:

פעם אחת שעת הגזרה היתה לישראל, שרדפום שונאיהם וחשדום שרוצים לעשות מלחמה עמהם, כיון שראו לישראל שמתכנסים בבית הכנסת ותוקעים בשופר, דִּמו שמתאספים לתקוע תרועת המלחמה, והרגום. לכך תקנו אחרי כן תקיעות וברכות במוסף, שכשרואים לישראל שהם קוראים שמע ומתפללים וקוראים בתורה ואחר כך תוקעים, אומרים: עסק של מצוה הוא זה לישראל ולא עסק של תרועת מלחמה:

טעם אחר שמשום כך דוחים את התקיעות למוסף, משום גזרה שגזרו האויבים שלא יתקעו ישראל בשופר, והיו אורבים להם עד שש שעות ביום, כיון שראו שאינם תוקעים, שוב לא ארבו להם ותקעו אחרי כן. ואף על פי שבטלה הגזרה לא חזרו למנהג הראשון, שחוששין שמא יחזור הדבר לקלקולו, ומוטב שתהא להם יותר שהות לתקיעות. לכן תוקעים את התקיעות במוסף:

ועוד טעם אמרו חכמים: 'למה אין ישראל תוקעים מן התפילה הראשונה אלא בתפילת המוספים? כדי שבשעה שהם עומדים בדין יהיו מצויין מלאי מצוות הרבה (שכבר קראו 'שמע', התפללו וקראו בתורה) ויזכו בדין':

כתבנו לחיים:

צריך כל אדם שיכוֵּן דעתו בתפילות ראש השנה, להתפלל בעיקר על מלכות שמים ועל צרכי הכלל ולא על צרכי הפרט; שיהא כל העולם כולו יוצא זכאי בדין ויִרבה השלום בעולם, ותִגָּלה מלכותו של הקדוש ברוך הוא על כל ברואיו וידע כל פעול כי ה' פעלו ויבין כל יצור כי הוא יצרו ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה. זה בלבד הוא עיקר התפילה ביום הדין אשר כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון להזכירם לחיים או למות:

אדם היודע שהעולם כולו נִדון על כל מעשיו, כיצד יפנה דעתו לבקש על מחסוריו שלו? אפילו יודע בעצמו שהוא יצא זכאי בדינו, היאך ימלא לבו לבקש על טובתו שלו וכל העולם כולו נשקל עכשָׁו במאזנים לשבט או לחסד? אבל יבקש רחמים על עצמו ועל העולם כולו שיכתבו בספר חיים טובים, והחותך חיים לכל חי, הוא ימלא להם כל מחסוריהם. כך אמרו:

'מאן דיהיב חיי - יהיב מזוני' כלומר, מי שנותן חיים - נותן גם מזונות:

תפילות הימים הנוראים:

התפילות שישראל מתפללין לפני המקום בימים הנוראים, מצוינות בין תפילות כל שאר המועדים בנוסח שלהן, ובמה שמוסיפין עליהן תחילה וסוף, ובניגונן, ואפילו במנין ברכותיהן:

ברית כרותה לתפילת ימים נוראים שאינה חוזרת ריקם. כך אמרו במדרש:

פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם (תהלים קב) - כלפי הדורות אמרו, שאין להם לא נביא ולא כהן מורה צדק ולא מִקדש שיכפר עליהם, אלא תפילה אחת נשארה להם, שהם מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, אל תבזה אותה מהם!:

יש נוהגין לכרוע בתפילות ימים נוראים, והנוהגין כן - זוקפין עצמן בתחילת הברכות ובסופן, שלא להוסיף על תקנת חכמים, שלא תקנו לכרוע אלא בתחילת ברכות אבות והודאה ובסיומן:

כל השנה כולה, מתפללין בימות החול שמונה עשרה ברכות (שעליהן נוספה עוד אחת) ובשבת ובמועדים מתפללין רק שבע ברכות - שלש הראשונות ושלש האחרונות - כבימות החול, והרביעית שבאמצע היא ברכה על קדושת היום וגומר בה בשבת - 'מקדש השבת', ובמועדים - 'מקדש ישראל והזמנים'; -:

תפילת רגל זו כתפילת רגל זו, אלא שמזכיר בכל רגל מענין היום ב'ותתן לנו ה' אלקינו את יום'... וב'יעלה ויבוא' - חג המצות הזה, או חג השבועות הזה וכו' וכן בתפילת המוסף שמזכיר בברכה הרביעית את קרבן היום, כל רגל ורגל קרבנו השיָּך לו ואין שם שינוי יותר. אבל בראש השנה השינויים רבים:

א. בשתי הברכות הראשונות ובשתי הברכות האחרונות, מוסיף בהן ואומר 'זכרנו לחיים', 'מי כמוך', 'וכתוב לחיים' ו'בספר חיים'. (וכך הוא אומר כל עשרת ימי תשובה עד שגומר תפילת נעילה ביום הכיפורים, אלא שבתפילה זו האחרונה מזכיר לשון 'חתימה' בכל מקום שנזכר בהוספות אלה לשון 'כתיבה'). ותוספות אלו, בימי הגאונים תקנום:

ב. חותם את הברכה השלישית ב'המלך הקדוש' ולא 'האל הקדוש' כפי שחותם כל השנה. וכך הוא חותם גם בכל תפילות עשרת ימי התשובה:

ג. מאריך בברכה השלישית של 'אתה קדוש' ומוסיף בה תפילות שיש בהן בקשות ותחנונים על גילוי מלכות שמים על פני כל הארץ, גילוי כבוד עַם סגולה ועובדי ה', שמחת צדיקים וששון ירושלים, ושתעבור ממשלת זדון מן הארץ ויגלה אורו של משיח וכו'. וכשם שהוא מאריך בברכה זו בראש השנה כך הוא מאריך בה ביום הכיפורים, אבל בשאר הימים מעשרת ימי תשובה אינו מאריך:

ד. לפני חתימתה של הברכה הרביעית שאומרה על קדושת היום, כל מקום שמזכיר שם בשלש הרגלים תפילה על שלום ישראל וקדושת ישראל וכו', הרי הוא מזכיר בראש השנה תפילה על מלכות שמים שתתפשט על פני כל הארץ, ישראל וכל עמי התבל, (וביום הכיפורים מתפלל על מחילת העוון וטהרת הלב), וגומר: ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזכרון:

ה. מוסיף פיוטים לפני התפילה כמנהג רוב קהילות ספרד והרבה קהילות אשכנז, ובחזרת הש"ץ גם בתוך התפילה. וטעם הוספת הפיוטים - כדי להאריך בתפילה ובישיבה בבית הכנסת ביום הקדוש. ומוסיף תפילת 'אבינו מלכנו' אחרי התפילה, חוץ משבת שאין אומרים 'אבינו מלכנו'. ובקהילות הספרדים אומרים 'אבינו מלכנו' גם בשבת. וכן מוסיפים לפני 'ברכו' שבשחרית שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים (תהלים קל) ברוב הקהילות:

ו. מסלסל בנעימה שהיא מיוחדת לתפילות הימים הנוראים בלבד ומאריך בה, מה שאינו עושה כן בשום רגל אחר. בקהילות אשכנז נוהגים שהש"ץ היורד לפני התבה בשחרית, ומתחיל ב'המלך יושב', פותח בניגון בחשאי ומגביה קולו והולך במתון, כדי שישמע במורא ובאימה: וכתוּב בספר 'החיים' (שחבר אחי המהר"ל מפראג): בשעה שש"ץ יורד לפני התבה וצועק 'המלך', מיד כל המקטרגים מסתלקים. משל ללסטים שתפס נפש אחת והוליכו דרך עיר המלך, כיון שבאו לשוק, צעק הנתפס בקול רם: 'המלך'! מיד שמט הלסטים ידו וברח. כך אנו מסורים כל השנה ביד היצר הרע עד שאנו באים כאחד לבית אלקינו וצועקים לתשועת המלך, מיד השטן מסתלק: כל ההוספות והשינויים האלה, נמסרו לנו מקצתן מפי אנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח קבוע לכל תפילות השנה, ומקצתן מפיהם של חכמי הדורות שידעו היאך לרצות את קונם ביום הדין והיאך למלא לבב העומדים בתפילה, מורא שמים ופחד הדר גאון ה' היושב בדין:

ז. ועיקר השינוי שבתפילות יום הדין הוא בתפילת מוסף שבראש השנה שמוסיפין שם ברכות ואומרים סדר מלכויות, זכרונות ושופרות:

מלכויות זכרונות שופרות:

תפילות המוספין שבכל השנה, קבעו בהן אנשי כנסת הגדולה שבע ברכות, ובתפילות המוספין של ראש השנה קבעו תשע ברכות. שלש הראשונות ושלש האחרונות כבכל השנה (מלבד נוסח 'ובכן יתקדש' וכו' שהוא נוסח קבוע לברכת 'אתה קדוש' ושאר ההוספות שנזכרו לעיל, שהן מנהג רוב המקומות), ושלש ברכות האמצעיות, הן שנקראות 'מלכויות, זכרונות ושופרות':

סדר מלכויות הוא כולל עם הברכה הרביעית, שאומרהּ על קדושת היום. ואינו קובעו ברכה לעצמו, לפי שעיקר קדושת היום - המלכתו של הקב"ה על כל מעשיו; אבל סדר זכרונות וסדר שופרות, קובע להם ברכות לעצמם. נמצא שכל הברכות שבתפילת מוסף של ראש השנה - תשע:

תשע ברכות אלה הן כנגד תשע האזכרות שאמרה חנה (הזכירה שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א תשע פעמים) בתפילתה (עָלַץ לִבִּי בַּה'... שמואל א ב):

כל אזכרה שאמרה חנה בנבואתה על פקידתה אשר נפקדה בראש השנה ('דאמר מר: בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה'), כנגדה אנו מיחדים ברכה לה' ביום זה ואומרים תשע פעמים: ברוך אתה ה' וכו'. ואף ענין היום רמוז בתפילתה: ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ - אימתי? בראש השנה:

בסדר מלכויות מודים אנחנו להקב"ה שהוא ברא את הכל ומלכותו על הכל ומקבלים עלינו את מלכותו לעולם ועד - 'כי אתה אלקים אמת, ודברך אמת וקיָּם לעד, ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ' וגו':

בסדר זכרונות אנו מודים ומכריזים על אמונתנו אשר הוא הבורא והוא הפוקד את כל יצוריו תמיד וזוכר כל מעשי בני אדם מראשית ועד אחרית, ומשלם להם כפעלם - 'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם ואין שכחה לפני כסא כבודך, ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, ברוך אתה ה' זוכר הברית':

בסדר שופרות אנו חוזרים ומקבלים עלינו עול תורה כאילו עכשָׁו היא נִתנה בקולות וברקים וקול שופר חזק מאד ומצפים לישועה האחרונה, שנזכה לשמוע קול שופר של משיח, ושיעלו תקיעותינו לרצון ויהיו לזכרון לפניו - 'כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך, ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים':

שלשה סדרים אלה, כנגד שלש עיתים לישראל: ימי מלכות - בראשונה, זכרון העבר בגלות, ושופרות של מלכות שמים לעתיד:

שלשה סדרים אלה של מלכויות זכרונות ושופרות, כולם על מטבע אחד נתקנו: בכל סדר וסדר מתחיל בתפילה נאה מענין הסדר, ואומר עשרה פסוקים שיש בהם מאותו הענין. פסוקים של מלכות ה' בסדר מלכויות, פסוקים של זכירה בסדר זכרונות, ופסוקים של תרועה גדולה ובשורת ישועה בסדר שופרות, ובסוף משלים כל סדר בבקשה מאותו הענין ובחתימת ברכה:

עשרת הפסוקים שאומר בכל סדר, גם הם על אופן אחד נקבעו, שאומר בכולם שלשה פסוקים מן התורה, שלשה פסוקים מן הכתובים (וכולם מספר התהלים), שלשה פסוקים מספרי נביאים; ובפסוק האחרון, העשירי, הוא חוזר אל התורה ומסיֵּם בו את הסדר:

קצת עיונים בתפילות ראש השנה:

אגודה אחת:

ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וירָאוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים - הרי התיקון בשלמותו, לְמה מתפללים עוד:

ויעשו כולם אגודה אחת - דבר זה למה? וכי יש מעלה עוד לאחר התיקון השלם?:

- אלא דבר זה בא משום: לעשות רצונך בלבב שלם. לפי שאין כל העִתות שוות בכל אדם, ויש עת שאדם עם כל רצונו הטוב הוא מוצא את עצמו שהוא מקצר במעשה השלם לעומת רעהו, ומצטער ואין לבו שלם באותה שעה; אבל אם כולם עשו אגודה אחת, והרצון משותף לכל - בשעה שמוצא את עצמו מקצר, מה הוא עושה? - יוצא לראות מה שותפיו עושים באותה שעה, וכשמוצאם על שלמותם, מיד הוא שמח ואומר: אשרי לכולנו שלעולם אין הפסד יוצא מתחת ידינו, תמיד הרוַח מובטח, אם לא במעשה ידי - במעשה ידם של אחי ורעי שכמוהם כמוני. רק אז מובטח שהכל עושים רצונו בלבב שלם באמת ותמיד:

עשרה מאמרות, עשרת הדברות ועשרה הילולים:

בעשרה מאמרות ברא הקדוש ברוך הוא כל עולמו ונעשה מלך על כל הארץ. אף אנו בעת שבאים להמליך אותו בראש השנה, אומרים עשרה פסוקים של מלכויות - ה' מַלְכֵּנוּ:

בעשרת הדברות שנאמרו בסיני, קפל הקב"ה כל תורתו ונתנה לישראל, והודיעה לכל באי העולם, ונעשה מחוקק, ונעשה שופט על כל באי העולם. אף אנו בעת שעומדים לפני כס משפטו להשפט על מעשינו ביום הדין, אומרים עשרה פסוקים של זכרונות שנפָּקד לטובה - ה' שֹׁפְטֵנוּ ה' מְחֹקְקֵנוּ:

בעשרה הילולים חתם דוד מלכו משיחו את ספר התהלים שיש בו תיקון לכל חטאי הדורות, עד אשר תמלא כל הארץ דעה את ה' וכל הנשמה תהלל יה, ישראל ואומות העולם. אף אנו בעת ששומעים קול שופר, אומרים עשרה פסוקים של שופרות, לידע ולהודיע ולהִוָּדע, כי מאתו בלבד יצאה לנו תורה שנלך בה עד סוף הימים, ומאתו בלבד עתידה שתצא ישועה והרוָחה לכל עמי העולם, וְהָיָה בַּיוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם (ישעיה כז) - הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ: שכך הנביא ישעיה מרמז לנו על שלשה סדרים אלה של מלכויות זכרונות שופרות בפסוק אחד: כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ, ה' מְחֹקְקֵנוּ, ה' מַלְכֵּנוּ, הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ (שם לג): הנביא מתחיל במתן תורה שהוא באמצע ימי עולם וקרוב לו, שאז נעשינו לעם והוא שופטנו ומחוקקנו, חוזר לראשית הימים שמאז מלכותו קיֶּמת, ומסיֵּם באחרית הימים שיִּגלה בהם כֹּח מעשיו וישועתו על הכל; אבל אנו בתפילתנו אומרים מלכויות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות:

'מה ראו חכמים לומר מלכויות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות? אלא, המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים, כדי שתזכר לו. ובמה? בשופר של חרות. ואין שופר, אלא של חרות שנאמר: וְהָיָה בַּיוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל. אבל איני יודע מי תוקעו - תלמוד לומר (זכריה ט): וַה' אֱלֹקִים בַּשׁוֹפָר יִתְקָע:

זוכר את כל הנשכחות:

'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם' (מתוך ברכת הזכרונות):

אומרים בשם צדיק אחד שפֵּרש מידה זו של הקדוש ברוך הוא 'זוכר נשכחות', כמין חומר, וכך פרש:
מידתו של הקדוש ברוך הוא, שאת הנשכחות לאדם הוא זוכר, אבל הנזכרות לאדם אינו זוכר, כיצד?: הרי שעבר אדם עבֵרה ושוכחה ולא שב עליה בתשובה - הקב"ה זוכרה ומביא את האדם בדין עליה: עבר עבֵרה וזוכרה תמיד כמו שאמר דוד (תהלים נא): וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד - הקב"ה אינו זוכרה, שהרי אינה מן הנשכחות: הרי שעשה אדם מצוה וזוכרה תמיד ומתגאה בה - הקב"ה אינו זוכרה, שהרי שונא ה' כל גבה לב: עשה מצוה ושכחה והרי הוא בעיניו כאילו לא עשה כלום - הקב"ה זוכרה תמיד וטומנה אצלו ומשלם לעושֶׂהָ כגמולו הטוב:

אין מזכירין ראש חודש:

ראש השנה הוא גם ראש חֹדש, ראשון לחדש תשרי, ובבית המקדש היו מקריבים ביום זה עולת ראש חדש כמשפט. אף על פי כן אין מזכירין ענין ראש חדש בכל תפילות היום, לא בשחרית ולא במוסף, וכן לא באמירת סדר הקרבנות קודם תפילת שחרית. ויש מן הראשונים שסמכו לכך מאמר חכמים

'איזהו חג שהחֹדש מתכסה בו - הוי אומר, זה ראש השנה' - שראש חדש וקרבנו מכוסין בסדר התפילה:

משל למלך שבא לעיר, ובאו עמו דוכסים והגמונים, אין מזכירין כלל שום שר שבא עם המלך, כי אם המלך. כן בראש השנה, ראש חֹדש שבא עם המלך, כלומר עם ראש השנה, אין מזכירין כלל משל ראש חֹדש, ואין אומר וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם בראש השנה:

ואולם יש מן הפוסקים שפסקו לומר במוסף פסוק מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ (הכתוב אצל מוסף ראש השנה - במדבר כט), וכן התקינו לומר

'ושני שעירים כהלכתם', אחד של ראש השנה ואחד של ראש חֹדש. וכן מנהג האשכנזים: ולדברי הכל אין מזכירין ראש חֹדש בתפילת היום (לומר: 'את יום הזכרון הזה ואת יום ראש החֹדש הזה'), שכן 'זכרון אחד עולה לכאן ולכאן':

מוסף בשעת רחמים:

יחיד המתפלל בראש השנה בביתו, אל יתפלל תפילת מוסף בשלש שעות הראשונות של היום, כיון ששעות אלה הן של דין, שהקדוש ברוך הוא דן את עולמו וכועס על עובדי עבודה זרה שמכעיסים לפניו בשעות אלה; -:

שנינו משמו של רבי מאיר: בשעה שהמלכים מניחים כתריהם בראשיהם (בשעה שלישית של היום, שדרך מלכי אומות העולם לקום בה משנתם) ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה; -:

אמר רב יוסף: אל יתפלל אדם תפילת המוסף בשלש שעות הראשונות של היום, ביום הראשון של ראש השנה - ביחיד (שלא בציבור), כיון שבשעות אלה מתעורר הדין (כנ"ל), שמא יעיְנו בדינו וידָּחה בדינו. אם כך - גם הציבור (לא יתפלל מוסף באותן השעות)? - הציבור (אינו נדחה) משום שמרובות זכויותיו:

הפיוט "ונתנה תוקף":

'מעשה בר' אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפך לדתם, וימאן לשמוע להם. ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון. ויהי כהיום בהחזיקם עליו, ויאמר: חפץ אני להִועץ ולחשוב על הדבר עד שלשה ימים, וכדי לדחותם מעליו אמר כן:

ויהי אך יצֹא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר ללבו על אשר כך יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלקים חיים, ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם, כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה! ויבך ויתעצב אל לבו:

ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג, וישלח ההגמון אחריו, ויאמר: לא אלך. ויוסף עוד הצר שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה - וימאן ללכת אליו. ויאמר ההגמון:

מהרו את אמנון להביאו בעל כרחו! וימהרו ויביאו אותו:

ויאמר לו: מה זאת אמנון, למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי? ויען ויאמר אמנון: אני את משפטי אחרוץ: כי הלשון אשר דִּברה ותכזב לך - דינה לחתכה! כי חפץ היה רבי אמנון לקדש את ה' על אשר דִּבר סרה. ויען ההגמון ויאמר: לא, כי הלשון לא אחתוך כי היטב דִּברה, אלא הרגליִם אשר לא באו למועד אשר דברת אלי, אקצץ, ואת יתר חלקי הגוף איַסר:

ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו. ועל כל פרק ופרק היו שואלין לו: התחפוץ עוד אמנון, להפך לאמונתנו? ויאמר: לא. ויהי ככלותם לקצץ, צִוָּה הרשע להשכיב את רבי אמנון במגן אחד, וכל פרקי אצבעותיו בצדו, וישלחהו לביתו. הכי נקרא שמו ר' אמנון - כי האמין באל חי וסבל על אמונתו יסורין קשין מאהבה, רק על הדבר שיצא מפיו: