הלכות ראש השנה בן איש חי - שנה ראשונה פרשת נצבים

כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו. נראה לי בסייעתא דשמיא, על פי מה שכתב מהרי"א אבוהב, מדברי רבותינו זכרונם לברכה, באגדת בראשית, בפסוק "שמעו דבר ה'", 'אין דבר אלא שמירת שבת כמה דאמרינן, "ממצוא חפציך ודבר דבר", אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אפילו אם עברתם על עשרת הדברות, שמרו שבת ואסלח לכם', עד כאן:

עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, לכל ימים נתת בן זוג, ולי לא נתת, אמר לה ישראל יהיו בן זוגך', עד כאן:

נמצא יש קורבה גדולה לישראל עם השבת, ברם ודאי אין קורבה זו נוהגת ביניהם, אלא אם כן יהיו ישראל שומרים שבת כהלכתו, במחשבה ודבור ומעשה, דאף על פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דבור אסור הרהור מותר, אין קדושתו של שבת שלימה, אלא אם כן יזהר בו גם בהרהור, וכמו שכתוב בשלחן ערוך, וכנזכר בפוסקים ז"ל, וזהו שכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד", זה השבת המכונה בשם דבר, וכל זה הוא כאשר "בפיך ובלבבך לעשותו", דלא סגי בשמירתו במעשה בלבד, אלא צריך בדבור שבפה, ובהרהור הלב גם כן, ואז אתם תהיו בן זוג לשבת:

או יובן בסייעתא דשמיא, דאיתא באותיות דרבי עקיבא, אין דבר אלא לשון מצוה, שנאמר "כי דבר ה' בזה", עיין שם:

וידוע דרמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה, הם מכוונים כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שכל אבר וגיד של האדם, אחוז במצוה אחת ודבוק בה. אך מקשים, והלא אי אפשר לאדם אחד לקיים כל תרי"ג מצות, ונמצא שהוא חסר באיבריו, ומתרצים דנשלם בתרי"ג מצות, על ידי הדיבור, דקורא בהם כאלו קיים, וגם במחשבה שמחשב אימתי תבוא לידי מצוה פלונית ואקיימנה:

וזהו שכתוב "כי קרוב אליך הדבר", הם תרי"ג מצות, כי המצוה מכונית בשם 'דבר', ואף על פי שאי אפשר שתבא לידי מעשה בהם, והיינו כי "בפיך" בדיבור, "ובלבבך" במחשבה, נחשב לך "לעשותו", רצונו לומר כאילו עשיתו:

או יובן בסייעתא דשמיא, דאיתא באותיות דרבי עקיבא, אין דבר אלא רפואה, שנאמר "ישלח דברו וירפאם", וידוע דהתשובה היא רפואה לעולם, שנאמר "ארפא משובתם", ועיקר התשובה שתרפא את האדם, היא אשר תהיה בפה ובלב יחדיו, וזהו שכתוב, "כי קרוב אליך הדבר" הוא רפואת התשובה, על ידי ש"בפיך ובלבבך לעשותו":

או יובן בסייעתא דשמיא, פה לב במילואם כזה - פ"ה, ה"י, למ"ד, בי"ת, עולים מספר תוקף, לרמוז תוקף האדם על ידי התחברות הפה והלב ביחד, ולכן מספר הנזכר, עולה מספר קדושה עליונה, שעל ידי שלימות פה ולב יחדיו, יזכה אדם לקדושה עליונה:

גם פה לב במילואם הוא מספר שופר לרמוז דהתעוררות התשובה הרמוזה בשופר כמ"ש רז"ל 'שופר - שפרו מעשיכם' צריכה להיות שלימה בפה ובלב ביחד ולא תהיה בפה דוקא והנה ידוע דכל ענייני השופר רומזים לתשובה לכן ארז"ל מצותו בשל איל ופירשו בו לרמוז שצריך לעשות תשובה בעודו בתוקף החומר, ולכך שופר מספר תוק"ף, גם צריך שיהיה השופר כפוף רמז לבעל תשובה שיהי לבו כפוף ונכנע, וכאשר האריך הגאון השל"ה ז"ל ברמזי השופר על עניני התשובה:

ומה שתוקעין תקיעה ושברים ותרועה ותקיעה בסדר זה תחלה, היינו כי התקיעה רומזת לשמחה וטובה, ושברים ותרועה רומזים לצער ויסורין כי זה ילולי יליל וזה גנוחי גנח, ולכך אין עושין תקיעה ושברים במשך אחד ונשימה אחת וכנזכר בספר ה'לבוש' ז"ל מפני שזו רומזת לשמחה וזו להפך ואין לערבם יחד. והנה ידוע המעשה באותו שעשה טבעת וכתב עליה גם זה יעבר, ואם הוא בצער אז יראנה ויתנחם, ואם הוא בטובה יראנה ולא יבא להתגאות בטובו ועשרו כי יחשוב שגם זה יעבור ואין לו קיום וכן כאן תוקעים אחר תקיעה הרומזת לטובה ושמחה שברים שהם רומזים לצער ויסורים, לרמוז לאדם שלא יתגאה בטובתו ויגבה לבו כי צריך לחשוב, אחר שמחה יבא לתוגה, ותקועים אחר התרועה הרומזת לצער ויסורין, עוד הפעם תקיעה הרומזת לטובה, לרמוז, אם עומד בצער אל יתייאש מן הרחמים אלא יחשוב, סוף הכבוד לבא ויראה ימי טובה ושמחה, גם התקיעה הרומזת לטובה היא ארוכה במשך אחד, לרמוז הטוב יבוא בלתי הדרגות במשך אחד, אך שברים כוחות קצרים לרמוז שהצער יבא מעט מעט, וכמ"ש על פסוק "ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה" שיחלק עת אחד גדול של צרה לעתות קטנים כדי שיסבלם האדם ולא ימות:

והנה תמונת השופר הרומז בו התעוררות התשובה הוא צד אחד רחב וצד אחד קצר והאדם צריך לתקוע בצד הקצר ונמצא שמקום תפיסתו בשופר מתרחב והולך, לרמוז כי בעל תשובה צריך להיות מוסיף והולך בעבודת השם, על דרך שארז"ל תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתם מתוספת עליהם, גם רמוז בזה התמונה שצידו אחד קצר וצידו אחד רחב ותוקע בצד הקצר לרמוז כי אות של התשובה שהיא אות ה' יש לה שני פתחים א' רחב ואחד קצר ובעל תשובה ליעול בקצר דבזה מסתייעא מלתא וכנזכר בגמרא. או יובן, נרמז בתמונה זו שהקצר למטה והרחב למעלה, דבעל תשובה בדברים של מטה דהם שייכים להנאת עוה"ז יקצר ויקמץ בהם, אבל דברים השייכים למעלה שהם ענינים הנפשיים יתנהג בהרחבה ורבוי:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד בתמונת השופר על פי המעשה דר' יהושע בר חנניה הנז' בגמרא דערובין דף נ"ג ע"ב, א"ר יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה ותינוק ותינוקת, אשה מאי היא, פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת עשתה לי פולין ביום הראשון אכלתים ולא שיירתי מהם כלום, ביום שני לא שיירתי כלום, ביום שלישי הקדיחתן במלח כיון שטעמתי משכתי ידי מהן, א"ל רבי מפני מה אינך סועד אמרתי לה כבר סעדתי מבעוד יום, אמרה לי היה לך למשוך ידיך מן הפת, אמרה לי רבי שמא לא הנחת פאה בראשונים, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס אבל משירין פאה בקערה, תינוקת מה היא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה, אמרה לי תינוקת אחת רבי לא שדה היא זו, אמרתי לה לא דרך כבושה היא, אמר לסטים שכמותך כבשוה, תינוק מאי היא פעם א' הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר, אמר לי זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אות גנות ופרדסים חזרתי לאחורי אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה, אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה, נשקתיו על ראשו ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם ע"כ, ופירש הגאון חיד"א ז"ל ב'פתח עינים' שמעשיות אלו לא היו ממש אלא ריב"ח נקיט הכי בדרך משל ללמד בזה תוכחות מוסר, דנודע ימי האדם חלוקים לשלשה זמנים שהם ימי עליה וימי עמידה וימי ירידה, והאדם בשני הפרקים שהם עליה ועמידה נמשך אחר חומר עוה"ז וממלא תאותו בהבלי עוה"ז ותענוגיו ולא יפנה לעסק עוה"ב, ורק בימי הירידה שתש כוחו אז הוא פורש לעשות לו דרך תשובה, וז"ש נתארחתי אצל אכסניא היא עוה"ז, עשתה לי פולין אותיות פלוני, שהזמינתו לתאוות החומר העכור של העולם הזה הנמשך מן 'פלוני', ויום ראשון שהוא זמן העליה אכל מהנאות ותענוג עוה"ז ולא שייר מן הזמן כלום לצורך עוה"ב, ויום שני הוא זמן העמידה ג"כ עשה כך, אך יום שלישי שהוא זמן הירידה הקדיחתן במלח שלא נשאר בו כח לתענוג עוה"ז והקיפוהו מכאובים בגופו וכוחות אבריו מכל צד ואז כיון שבא לטעום בע"כ משך ידו מהתענוגים ואז התחיל לשוב בתשובה, ובאה הנשמה לעורר אותו בתשובה ביותר שמצאה מקום לדבר אתו דברים המתישבים על הלב, וכדי להכנס עמו בדברים לעורר אותו בתשובה אמרה לו בתחילה מפני מה אינך סועד היום בתענוגי עוה"ז כאשר היית נוהג בזמנים הראשונים והשיב כבר סעדתי באותם הזמנים שנתמלא הכרס זיני בישי ועד מתי יהיה זה, ואמרה הנשמה היה לך למשוך ידיך מן הפת, כלומר אם את מעשיך הראשונים אתה זוכר ומתחרט עליהם לא די לך בזה שאתה מושך ידיך רק מן התענוגים, אלא צריך סגופים ותעניות שתמשוך ידיך גם מן הפת שהוא צורך גדול לקיום הגוף, ואמרה לו שמא לא הנחת לעוה"ב בימים שעברו, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס רמז לזמן המיוחד לעסק התורה שהיא אל"ף ס', ר"ל לימוד ס' מסכתות אין משיירין ממנו פאה לצורך עוה"ז, אבל משיירין פאה בקערה, ר"ל מזמן המיוחד לעסק עוה"ז שנדמית לקערה והיא חיי שעה גי' קערה משיירין ממנו פאה לעסק עוה"ב שיחטוף מזמן זה לקדשו בקדושת התורה ואיך אתה כל ימי הראשונים אבדת כל זמנך כולו בהבלי עוה"ז:

ומעשה התינוקת מוסר לילדי הזמן שעושין דברים נגד דין תורה, ואם יאמר להם החכם שזה אסור יאמרו כך הוא מנהג העולם, וראוי להשיב להם לסטים שכמותכם כבשוה לדרך זו, שאותם שנהגו בכך הם היו גוזלים להקב"ה לעבור על דת. ועי"כ הקליפה יונקת משפע הקדוש ואין גזלה גדולה מזו:

ומעשה התינוק רמז ליצה"ט שנקרא ילד מסכן וחכם, אמר לו באיזה דרך נלך לעיר האלקים היא גן עדן ואמר זו קצרה וארוכה ר"ל דרך הרשעים שמראה להם היצה"ר דרך קצרה בעוה"ז שאין בה טרחא בעבודת השם, אך ארוכה מצד עוה"ב כי לא במותו יקח לו מקומו הראוי לו בגן עדן אלא צריך לחזור בגלגולים רבים וגם לידון בגיהנום שנים רבים עד שיהיה ראוי לבא אל מקומו בג"ע, אך דרך הצדיקים שעוסקים ועמלים בעוה"ז בתורה ובמצות ומע"ט היא ארוכה וקצרה, כי בעוה"ז ארוכה שיש טורח ויגיעה רבה לגוף, אמנם מצד עוה"ב היא קצרה כי אחר שנפטר מעוה"ז ילך תכף ומיד לעיר אלקים לאור באור החיים, עכת"ד ע"ש:

נמצא החוטא הולך בדרך קצרה וארוכה, שהוא נמשך אחר הנאת החומר הנראית לעינים ואינו מביט בתכלית, ולכן השופר שבא לעורר החוטאין בתשובה צריך התוקע לתקוע בצד הקצר כדי שיהיה הקול הולך תחלה בקצרה ואח"כ בארוכה, יען כי הוא בא לעורר לבבות החוטאים שהם הולכים בקצרה וארוכה, אבל הצדיקים שהולכים בארוכה וקצרה אין צריך לעורר אותם בשופר:

ומה שמצינו בהלכות השופר דאינו כשר אא"כ הוא שפופרת שיש בתוכו זכרות מתחלת ברייתו, אבל אם לקח הזכרות שבו וחקק בתוכה ועשאה שפופרת בידי אדם ה"ז פסול, כל זה הוא רמז למשל האמור במעשה התינוק שבני אדם עושים מעשים אסורים כפי דעת תורה וטוענים שהוא מנהג, ובאמת אם המנהג הוא יש לו היתר ע"פ תורת ה' ה"ז מנהג טוב ויש לקיימו דנמצא דרך זה פתוח בידי שמים, אבל אם המנהג הוא הפך תורת ה' ורק פתוח דרך זה בידי אדם שהתירו לעצמם דבר זה הרי 'מנהג' זה הוא אותיות גהינם ואסור ללכת בדרך זה, וכמו כן דבר זה דהשופר הוא לשון שפופרת ולא הוכשר להוליך בו הקול אא"כ שפופרת זו היא פתוחה בידי שמים, אבל אם אדם עשה שפופרת בעצמו שחפר הזכרות ועשאו שופר ה"ז פסול:

ומה שארז"ל בשיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן הוא רמז למוסר הרמוז במעשה האשה הנ"ל דהוכיחה הנשמה לאדם על אשר איבד כל זמנו בהבלי עוה"ז ולא שייר פאה בימי העליה והעמידה לצורך עוה"ב, דהא ודאי אין האדם יכול לעסוק בתורה כל הימים וכל הלילות, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם דמוכרח לעסוק בעסקי עוה"ז, אך צריך שיקבע עתים לתורה ועת לעסק עוה"ז באופן שהוא יאחז דרך התשובה תמיד כל הימים בידו ויראה לכאן ולכאן, כלומר יראה איזה שעות מן היום בעסק עוה"ז להביא טרף בני ביתו, ואיזה שעות מן היום ומן הלילה בעסק התורה ודרך התשובה יאחזנו בידו ולא ירפה ממנו, וזהו הרמז בשיעור השופר הרומז לתשובה שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד בדין שיעור השופר הנזכר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, רמזו כאן חז"ל בזה שגם בתשובה צריך שילך אדם במידת המצוע כי זה כלל גדול הן בענייני הגשמיות וגופניות הן בענייני הרוחניות והנפשיות, וכמ"ש בספר בן המלך והנזיר מלך אחד היה עומד לפני רבו בשעת מותו ויאמר לו הריני וצווני, א"ל השמר שלא תהיה לח ותתעצר ולא יבש ותשבר, ולא מתוק ותמצץ, ולא מר ותימאס ע"כ ע"ש, ופרשתי הכוונה שעשה לו שני חלוקות הא' כנגד עניינים הנפשיים באומרו לא תהיה לח ותתעצר שאם האדם ירצה לעשות תשובה באופן שירבה בתעניות וסגופים יותר ממה שמזגו סובל, אז זה ודאי מריק כל כוחו מגופו וימות ואין חפץ לה' בזה, ולז"א לא תהיה לח ותתעצר שיעצרו התעניות וסגופים כל כח וליחות שבגופך שאז יתרוקן גופך ותמות, וגם לא תהיה יבש ותשבר, ר"ל שלא תקשה לבך כעץ יבש לא תכנע ולא תשוב שאז תשבר בעונותיך כמ"ש "ומקשה לבו יפול ברעה", וחזר ואמר חלוקה הב' כנגד עניינים הגופניים שלא תהיה מתוק להרבות מתנות ולהנות בני אדם יותר מדאי ואז תמצץ, שיקפצו עליך בני אדם ויכלו ממונך ותשאר ריקם ובזה לא חפץ ה', וגם לא מר ותמאס שלא תהיה קמצן וכילי מאד שאז תמאס בשמים ובארץ, ומאחר שגם דרך התשובה צריך האדם ללכת בו באופן המיצוע לכן אמרו השופר הרומז לתשובה יאחזו באחיזת המיצוע שיהיה נראה לכאן ולכאן באחיזתו בו:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, דאותיות שקודם 'שופר' הם אותיות 'עקרה' ואחר שופר - תשצ"ז שהוא מספר 'שכרך הרבה מאד', רמז שהחוטא קודם התשובה היתה נשמתו עקרה שאין לה בנים אלו מצות ומעשים טובים כמ"ש ע"פ "אלה תולדות נח נח", ואחר שעשה תשובה שאז הפך הזדונות לזכיות נאמר לו "שכרך הרבה מאד" שיש לו שכר עצום מזה שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, וז"ש יאחז השופר בידו ויראה לכאן לכאן, ר"ל יראה אותיות שקודם השופר ואותיות שאחר השופר וילמוד מזה מוסר גדול. גם יראה קודם שופר יש מספר שע"ה שהוא מספר 'כלל ופרט', רמז שהשב יביט בתשובתו על הפרט מה שעשה בעצמו, וגם על הכלל מה שנעשה בכללות ישראל כי ישראל ערבים זל"ז, ואחר שופר תשצ"ז שהוא מספר 'ישוב הדעת' רמז לתיקון עון שיכבת זרע לבטלה שהוא תיקון הדעת בסוד אין קשוי אלא לדעת, ולז"א רז"ל אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת:

או יובן בס"ד יראה לכאן ולכאן ע"ד מ"ש רבינו מהר"מ אלשי"ך ז"ל בפרשה זו, דחסיד אחד היה מכבד כל אדם הגדול ממנו בשנים באומרו זה עשה מצות יותר ממני והגדול ממנו בחכמה אומר ודאי זה חייב אני לכבדו, והקטן ממנו בשנים אומר זה לא עשה עונות כמוני, והקטן ממנו בחכמה אומר זה לא יתחייב על עונותיו כמוני דנידון כשוגג לגבי דידי ע"ש, ומזאת העצה ג"כ יש תועלת להיות מתקנא מן בני אדם במצות ויראה עצמו שפל מכולם, וזהו יראה לכאן ולכאן בהגדולים ממנו בשנים ובקטנים ממנו, גם נ"ל יראה לכאן ולכאן בעבירות שבין אדם למקום ובעבירות שבין אדם לחבירו, גם נ"ל בס"ד על דרך שאמר התנא 'דע מאין באת ולאן אתה הולך', כי בשתי ראיות אלו יקנה האדם הכנעה ושפלות לעצמו, וקבלת התשובה תלויה בהכנעת הלב דכתיב "זבחי אלקים רוח נשברה", וכתיב "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה":

ולכן תיקנו להתענות ערב ראש השנה כדי שיכנס האדם לעשרת ימי תשובה בהכנעה ושברון לב כי התענית עושה הכנעה בלב האדם, ורוב ציבור נהגו בתענית זה של ערב ראש השנה ואין בזה יוהרא אם יכירו בו אחרים שהוא מתענה, ויש סמך לתענית זה ממדרש תנחומא כמבואר ב'לבוש' ז"ל, ולכן טוב שכל אדם ינהוג בתענית זה חוץ מחלוש הרבה וזקן וקטן:

(א) מי שלא ישן בליל ערב ראש השנה יכול לאכול עד עמוד השחר, אבל מי שישן לא יאכל אחר שינה, ורק משקה של קהוו"א מותר קודם עלות השחר:

(ב) אין תוקעין בערב ראש השנה לא ביום ולא בלילה אפילו בביתו, ואם התוקע של הקהל רוצה להרגיל עצמו וצריך הוא לכך יתקע בחדר סגור או בבור. ואין נופלים ע"פ בערב ראש השנה, אבל במנחה שלפניו נופלים ואומרים ודוי דהא בליל ערב ראש השנה אומרים ודוי וסליחות ונוהגים לילך בערב ראש השנה על הקברות ולומר בקשות שם, ואל ישים מגמתו נגד המתים אלא יתפלל להשי"ת שיתן לו רחמים בזכותם, ויכול להשתטח על קבר הצדיק ויאמר הריני מבקש מנפש הצדיק הקבור פה שתתפלל עלי לפני הקב"ה כך וכך, ויזהרו בתפלת מנחה של ערב ראש השנה כי היא תפלה האחרונה:

(ג) מסתפרין בערב ראש השנה, וטוב להזהר להסתפר קודם חצות, ובעת שמסתפר יכוין להעביר כוחות הדינין, ולקיים מצות הפאות ולובשים לבנים בראש השנה באמונתינו ובטחונינו בחסדי השי"ת, והוא ע"פ מ"ש רז"ל במדרש וכנזכר בלבוש ז"ל, ונוהגין לטבול בערב ראש השנה משום קרי דאפשר שיצא ממנו איזה טיפה בהשתנה ולאו אדעתיה, וגם משום טומאה דתשמיש המטה, וגם כדי לקבל הארת קדושת יו"ט של ראש השנה לחיים טובים ולשלום, לכן טבילה ראשונה יכוין בה בשביל טהרה, ושניה יכוין בה לתיקון הכעס, ושלישית למתק הדין והגבורה בחסדים, ורביעית לפשוט מעליו בגדי החול, ויכוין בזה ג"כ 'תכלה שנה וקללותיה', וחמישית לקבל עליו הארת קדושת יום הזכרון ויכוין בזה 'תחל שנה וברכותיה' וגם הנשים יהיו זהירים לטבול בערב ראש השנה ואפילו הבתולות, וצריכין לסרוק שערות ראשם תחלה משום חציצה, וכן יבדקו גופם משאר דברים החוצצין, ורק אין צריכין להסיר שיער בית השחי ובית הערוה ועיין במטה אפרים:

(אם) האיש אנוס שלא יוכל לטבול, ישפוך על גופו תשעה קבין מין בהיותו עומד ערום ויבא אדם אחד וישפוך עליו המים מראשו ועד רגליו, ותשעה קבין אלו הם כל קב הוא תל"ב דרה"ם, כי כל קב הוא ארבעה לוגין וכל לוג הוא ק"ח דרה"ם וכנזכר בבית דוד דף קל"ו, ואם אין לו כלי אחד שיכיל כל תשעה קבין יחלקם בשנים או שלש כלים אבל יותר משלשה כלים אין מצטרפין, ויזהר לשפוך השני קודם סיום קלוח הראשון וכן יעשה בשלישי, וכנזכר במשנה פ"ג דמקואות ועיין ש"ע הגאון רבנו זלמן ז"ל סי' תר"ו ומ"ש בט"ז סי' פ"ח הוא טעות סופר, ואם גם זה אינו יכול לעשות טוב שיטול ידיו ארבעים פעמים, וכך הסדר יערה תחלה על יד ימין פ"א ויכוין באות ראשונה של שם ע"ב, וכן פ"א על יד שמאל ויכוין ג"כ באות ראשונה של שם ע"ב, ועוד יערה פ"ב על ימין ויכוין באות שניה דשם ע"ב, וכן פ"ב על שמאל ויכוין באות שניה וכן על זה הדרך עד עשרה פעמים ויחזור ויערה עשרה פעמים בזה אחר זה על ימין ויכוין בכל פעם באות אחת דעשרה אותיות שם ע"ב ויערה אח"כ עשרה פעמים בזא"ז על שמאל ויכוין בהם בעשרה אותיות שם ע"ב על הסדר נמצא סך הכל ארבעים פעמים וכנזכר בספר "אמת ליעקב" ניניו ז"ל בקונטרס 'שפת אמת' יע"ש:

(ד) יהיה רגיל לאכול בראש השנה בשתי הלילות על שלחנו בסדר זה, תחלה תמרים ויברך 'בורא פרי העץ' ויאכל תמרה אחת, ואח"כ יאמר 'יה"ר שיתמו אויבנו' וכו', ויאכל תמרה הב', ויכוין בבקשה זו על אויבים התחתונים, ואח"כ יאכל רובי"א והוא מה שקורין בלשון ערבי לובי"א ויאמר 'יה"ר שירבו זכיותנו', ולפי מ"ש הגאון מג"א ז"ל שיבקש גם לפי המשמעות הנראה מלשון המדינה, על כן אנחנו אנשי בגדא"ד שקורין אותה לובי"א צריך לומר 'שירבו זכיותו ותלבבנו', וכאשר נוהגים לומר בקרא שתי בקשות 'שתקרע רוע גזר דיננו' 'ויקראו לפניך זכיותינו' שהוא משמעות קריעה על שם קר"ע, וכן הענין ברובי"א לפי לשון מדינתינו, ואחר רובי"א יאכל כרתי ויאמר 'שיכרתו אויבנו ושונאינו', ויכוין בזה על כוחות הרעות שנבראו מהעוונות של אדם ומנצוצי קרי אשר עליהם מכוונים בק"ש שעל המיטה ועליהם נאמר "אויבי איש אנשי ביתו", ואחר כרתי יאכל סלקא ויאמר 'שיסתלקו אויבינו' וכו' ויכוין בזה על המקטרגים וכוחות הדין המשטינים למעלה, ואח"כ יאכל "קרא" ויאמר 'שתקרע רוע גזר דיננו' (ויכוין בשם קר"ע) 'ויקראו לפניך זכיותנו', ואח"כ יאכל רמון מתוק ויאמר 'שנהיה מלאים מצות כרמון', ואח"כ יאכל תפוח מבושל בסוכר ויאמר 'יה"ר שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה', ואין אומרים כדבש, וכתבו האחרונים ז"ל הטעם שמביאין תפוח רמז לחקל תפוחין קדישין בסוד "ראה ריח בני כריח שדה", ונ"ל בס"ד טעם לתפוח בליל ראש השנה כי התפוח יש בו שלשה הנאות טעם ומראה וריח, והוא לסימן טוב לבקשתינו שפע הכללי שהוא 'בני חיי מזוני' לכל השנה כולה, ועוד נ"ל בס"ד טעם אחר ע"פ מ"ש בזוה"ק פ' שמיני דף מ' בפסוק "רפדוני בתפוחים", תפוח אפיק חמרא ומכוין רעותא דלא יזיק חמרא, והיינו דאוכלין תפוח אחר יין כדי שלא יזיק להם היין, ולכן מנהג בני אדם לתת תפוח לתוך כוס היין וכמ"ש בספרים, וידוע שהיין הם גבורות ונמצא התפוח הוא מבסם הגבורות, ועתה בראש השנה כל מגמתינו הוא לבסם ולמתק הגבורות לכך אוכלין תפוח, ועוד נ"ל בס"ד טעם אחר, דאיתא בזוה"ק כל הפירות שורשם במלכות ורק התפוח שורשו בדוכרא שהוא סוד תפארת וכמ"ש הקדמה זו במ"א, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל דחדשי הקיץ הם בנוקבא שה"ס המלכות מניסן ועד תשרי, וחודשי החורף מתשרי ועד ניסן הם בדוכרא שה"ס התפארת, ולכן בליל ראש השנה שהוא התחלת חודשי הדוכרא אוכלין תפוח ששורשו בדוכרא:

ואחר התפוח נוהגין לאכול ראש כבש, ומבקשים 'יה"ר שנהיה לראש ולא לזנב' 'ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו עליהם השלום', ואם לא היה יכול להביא ראש כבש לא יביא ראש של עז כי הוא 'דינא קשיא' כנזכר בזוה"ק פרשת שמיני דף מ"א ע"ב ועיין עוד בזוהר חדש סדר תולדות, ולכן טוב שלא יגדל אדם עז בתוך ביתו ולפחות יזהר בזה בראש השנה ושאר עשרת ימי התשובה שלא ימצא בביתו עז, ועל כן לא יביא לפניו בראש השנה ראש עז דאם לא נמצא לו ראש כבש יביא של עוף, וצריך שיביאו מבושל ולכך ינקוב ראש הגולגולת שלו וימלחנו ויבשלנו, וראש עוף זכר הוא יותר טוב מראש עוף נקבה לסימנא טבא, וכשמביא ראש עוף לא יאמר בבקשה אלא רק 'שנהיה לראש ולא לזנב', אבל אין אומרים 'ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו' אלא בראש כבש, ויש עושין סדר הנ"ל במאכלים הנ"ל גם ביום ראש השנה בשחרית וכנזכר ב'מטה אפרים', וכן אנחנו נוהגים בביתנו להביא כל הנ"ל על השלחן גם ביום:

(ה) לא יאכלו בראש השנה דבר חמוץ ולא תבשיל מבושל בדבר חמוץ, וכן יזהרו מפירות חמוצים הן רמונים הן ענבים הן אגסים, וכתב ב'מטה אפרים' דהוא הדין שלא יאכל פרי שלא נגמר עדיין בישולו, ומנהג טוב לאכול בשר שמן ומיני מתיקה לסימנא טבא אך לא ירבה בהם למלאות כריסו אלא 'טועמיה חיים זכו', וישתה שתיות עריבות על פי הכתוב בעזרא "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם", דפסוק זה נאמר על יום ראש השנה כידוע:

(ו) יזהר שלא יכעוס, דמלבד חומר איסור הכעס שהוא קשה בכל זמן, הנה הוא ביום ראש השנה אינו סימן טוב לאדם, והאשה צריכה להיות זריזה לערוך השלחן ולכסותו במפה יפה קודם שיבא בעלה מבית הכנסת כדי שבבואו ימצא השלחן ערוך והוא לסימן טוב, אם אם נזדמן שבא ולא ראה השלחן ערוך לא יתקוטט עם אשתו ויכעס דהכעס הוא סימן רע ביותר, אלא יסבול ולא יקפיד אפילו בלב:

(ז) קודם קידוש ישב במושבו על מטה מוצעת ויאמר פתיחת אליהו זכור לטוב עד 'קום רבי שמעון ויתחדשון' וכו', אח"כ יאמר פסוק "ונח מצא חן בעיני ה'" י"ב פעמים, ואח"כ פסוק "ויזרע יצחק בארץ ההיא" וכו' י"ב פעמים, ואח"כ פסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" יו"ד פעמים, ואח"כ פסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" שבעה עשר פעמים ואח"כ "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום" וכו' עשרה פעמים, ויאמר 'תחל שנה וברכותיה' ויעמוד לקדש:

(ח) בקידוש בשתי הלילות יברך 'שהחיינו', ואם נזדמן לו פרי חדש יניחנו לפניו על השלחן בליל שני כשמברך 'שהחיינו' ויכוין עליו, אך אין צריך להקפיד לחזור על דבר זה, וכל סדר ליל א' יעשה בליל ב', וילמוד על השלחן בשתי הלילות משנה מסכת ראש השנה ויכוין כנגד שם אדנ"י, אך יזהר ללמוד אותה בנעימה, ונוהגין ללמוד גם לשון זוה"ק הנדפס במחזורים:

(ט) אם חל טבילת מצוה בליל ראש השנה ישמש ויטבול בבוקר, והמתחסד לדחות התשמיש של טבילת מצוה הרי זה חסידות של שטות ואפילו אם אינה טבילה של מצוה אם רואה שנתעוררה תאותו הרבה על אשתו ישמש ויטבול בבוקר כדי שלא יבא ח"ו לידי טומאת קרי, וכל אינש ידע בנפשיה:

(י) שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן, וביצה שנולדה בזה אסורה בזה, וכן הניצוד או נתלש בזה אסור בזה, ואם ראש השנה חל ביום חמישי ושישי אסור גם בשבת שאחריהם, וספק נולד בערב ראש השנה ספק ביום ראש השנה ה"ז אסור:

(יא) אין ישנים ביום ראש השנה, וצריך להזהר שיתעורר משינתו בלילה קודם עלות השחר, ואם יש לו כאב הראש או שאר מיחוש שמוכרח לישן ביום, יתאפק וישן אחר חצות היום:

(יב) סדר התשליך עושין אפילו חל ראש השנה בשבת וכן נמצא כתוב בכתיבת יד הרב מוהר"י ענתבי ז"ל בשם רבינו הרש"ש ז"ל, ואם נאנס ולא עשה התשליך ביום ראשון, יעשה ביום השני אחר מוסף, כן מצאתי כתוב בספר 'תורה לשמה' כ"י:

(יג) בראש השנה אין אומרים 'מחול וסלח לעונותינו', וצריכין להזהר בבקשה שאומרים קודם תהלים ואחר תהלים לדלג לשונות אלו, ואע"ג דכתב בזוה"ק אסור לפרשא חטאיו בהאי יומא, היינו דוקא בקול רם אבל בלחש בעת תקיעת שופר דמיושב כששוהה התוקע בין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת יתודה בלחש על חטאיו בפרטות, ובסידור רבינו הרש"ש ז"ל מסודר נוסח ודוי להתודות בין הסדרים הנזכרים:

(יד) יאמר בפירוש קודם שיתקע 'הריני מוכן בתקיעות אלו של מיושב ושל העמידה בכולם להוציא כל השומע ידי חובתו', דאע"פ שהוא מוכן לכך מסתמא, טוב לפרש בפיו, ובין התוקע ובין הציבור לא ישיחו בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, והפסוקים ופיוט שנוהגים הציבור לאומרם קודם תפלת מוסף אחר חזרת ס"ת להיכל לא יאמרם התוקע:

(טו) יכסה השופר עד גמר הברכות, וצריך שיאחזנו בידו בעת הברכה מכוסה ועיין 'ראש משביר' סי' למ"ד, וקודם הברכה יכה בידו על הבימה כדי שירגישו כל הציבור שהוא מוכן לברך ויתנו דעתם על הברכה, ויאמר 'ברשות מורי ורבותי' ויברך בקול רם ויכוין להוציא הציבור ידי חובתם, ואם יש אדם יושב רחוק מן התוקע וחוש השמע שלו חלוש דודאי אינו שומע הברכות היטב אז יברך לעצמו כשמברך התוקע וישמע התקיעות, ויש מקומות נוהגים לעמוד בעת הברכה של תקיעת שופר ויש מקומות שלא נהגו לעמוד, ופה עירנו לא נהגו לעמוד:

(טז) יאחז השופר ביד ימין ומעמידו ג"כ בצד ימין אם אפשר לו, וגם תקיעה ראשונה יאמר לו המקרא, ויזהר שלא יהיה השופר פגום במקום הנחת פה אפילו פגימה כל דהו, ויתקנו קודם ראש השנה:

(יז) מי שנאנס ולא בא לבית הכנסת ובא התוקע לביתו לתקוע לו ג"פ תשר"ת וג"פ תש"ת וג"פ תר"ת צריך זה לעמוד בעת התקיעות, כי אלו הם אצלו חיוב של תורה וצריך להיות מעומד דומיא דספירת העומר, יען כי הוא אינו שומע תקיעות בסדר תפילת מוסף ובאלו יוצא י"ח מדאורייתא, והנשים פטורות מן הדין כי זו מצות עשה שהזמן גרמה, אך רוב הנשים קבעו מצוה זו עליהם בתורת חיוב ובאים לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ולכן האשה שנהגה בכך כמה שנים נעשה עליה חיוב, ואם נאנסה שלא היתה יכולה לבא לבית הכנסת יבא התוקע אצלה לביתה ויתקע לה אך לא תברך וכן נהגו בביתנו, ואשה שנהגה במצוה זו ונזדמן לה פעם אחת שלא תוכל לבא לבית הכנסת וגם לא תוכל להביא תוקע לביתה תעשה התורה בערב ראש השנה על קבלת המנהג:

(יח) מן ראש השנה עד יוה"כ אומרים 'המלך הקדוש', ואם אמר 'האל הקדוש' או שהוא מסופק חוזר לראש התפלה, ואם אמר 'האל הקדוש' ותכף, נזכר וסיים 'המלך הקדוש' וכך היתה אמירתו 'האל הקדוש המלך הקדוש' יצא, ואם הש"ץ טעה בחזרה ג"כ חוזר לראש וחוזר ואומר קדושה, וכן בברכה 'מעין שבע' נמי הדין כן ואע"פ שיש חולקין בברכה 'מעין שבע' לא אמרינן 'ספק ברכות להקל' נגד סברת רבינו האר"י ז"ל דסבר ברכה 'מעין שבע' היא במקום חזרה וכמ"ש בסה"ק 'מקבציאל':

(יט) בברכת 'השיבה' אומר 'המלך המשפט', ואם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט' כיון דזכר 'מלך' אינו חוזר, ואע"ג דמר"ן ס"ל חוזר קימא לן 'ספק ברכות להקל' אפילו כנגד סברת מר"ן ז"ל וכמ"ש בסה"ק 'מקבציאל':

(כ) אם סיים הברכה ולא אמר 'זכרינו' ו'מי כמוך' אינו חוזר, ואפילו אמר 'ברוך אתה ה'' ונזכר אינו רשאי לסיים 'למדני חוקיך' כדי לומר 'זכרנו' ו'מי כמוך', ואיתא בספר 'תורה לשמה' ד'זכרנו' כיון שהיא בקשת רחמים אם לא אמרה במקומה יאמר אותה ב'שומע תפלה' ובשבת ובראש השנה יאמר אותה קודם שיעקור רגליו, משא"כ 'מי כמוך' אין לה תשלומין דאינה בקשת רחמים, וכן באמירת 'וכתוב' וכו' 'ובספר' וכו' דאם שכח אינו חוזר, אך יאמר אותה קודם שיעקור רגליו דהם בקשת רחמים:

(כא) במוסף של ראש השנה ושבת שובה ויוה"כ יאמרו 'מי כמוך אב הרחמים', וכן הוא הדין במנחה של שבת שובה, וגם אם חלו ראש השנה ויוה"כ בשבת יאמר במנחה 'אב הרחמים', וכשאומר במוסף ראש השנה פסוק "ה' צבאות יגן עליהם", יעשה תנועה של סוף פסוק כי זהו פסוק בזכריה וסיומו זה, אבל מה שאומר אחרי זה 'ה' צבאות יגן עליכם' וכו' זהו בקשה, וכשאומר "ואתם הדבקים" וכו' כשיגיע לאות תי"ו של "תכתבינו" ידלג תיבת "היום" דאין להחזיק עצמו כצדיק גמור שנכתבים בראש השנה וכנזכר ב'לבוש' ז"ל, ויזהר לומר 'תכתבינו ברחמיך לחיים טובים' בשביל הראשי תיבות שלא תהיה תל"ט, וכן באות פ"ה יאמר 'היום תפקדינו ברחמיך לחיים טובים':

(כב) כשאומר 'זכרנו לחיים' יכוין להמשיך חיים לנשמה, וכשאומר 'כתבינו בספר חיים' יכוין להמשיך חיים לגוף, ויכוין ראש 'זכרינו' ז' והסוף מ', מספר הוי"ה אהי"ה שהם חכמה ובינה, וכשאומר 'זוכר יצוריו ברחמים לחיים' יכוין זה על הנשמות שזוכר אותם ברחמיו להחזירם לחיים להחיותם בעוה"ז בסוד חזרתם בגלגול ומזה יתאמת אצלינו ענין תחית המתים, וכשאומר 'היום הרת עולם אם כבנים אם כעבדים', כתב רבינו הרש"ש ז"ל כשאומר כן כל עצמותיו יאחזמו רעד לכי יפקוד הקב"ה: 'אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי', ולכן יאמר זה במתון ושברון לב, ולכן המנהג שגם בחזרה אומרים זה בציבור בקול רם מלבד הש"ץ:

(כג) בנוסח יה"ר של תהלים כתוב 'ונזכה ונחיה ע' שנה ואם בגבורות שמונים שנה' ואיך יאמר כן הזקן ששניו יותר משמונים ועוד אפי' שלא הגיע עדיין לשבעים למה ישאל דבר קצוב ושמא הקב"ה נתן לו חיים יותר, על כן לא יאמר זה הנוסח, אלא יאמר כך 'ונזכה לחיים ארוכים טובים ומתוקנים' ובנוסח זה ודאי יש סוד שבו מברכים כהן גדול במוצאי כפור בצאתו לשלום מן הקודש:

(כד) בעשרת ימי תשובה אין עושין הפסקה של תענית דאין נכון להתענות בלילה ג"כ, מפני שבימים אלו עיקר התקון נעשה ע"י אכילה ושתיה, ולולי שאנחנו מוכרחים להתענות ביום בעבור תקון עונותינו לא היינו מתענים גם ביום, ועתה שאנחנו מתענים ביום אנחנו סומכים להשלים התיקון ע"י אכילה ושתיה שבלילה, ולכן כתוב בספר 'תורה לשמה' שצריך לאכול פת בכל לילה בעשרת ימי תשובה כדי לברך 'ברכת המזון':

(כה) כלה שהיא ובעלה סומכים על שלחן חמיה וחמותה, ולכך בכל השנה כולה חמותה תוציא חלה מן העיסה ותברך, הנה בעשרת ימי תשובה תשתדל ליקח הכלה מעות מבעלה ותקנה בו קמח שיעור חלה, כדי שתקיים היא בעצמה הפרשת חלה בברכה לפחות פעם אחת בשנה: