חדש תשרי ושמותיו:
שלשה שמות לחֹדש זה: החֹדש השביעי, ירח האיתנים ותשרי:
התורה קראתו בכל מקום החֹדש השביעי לפי שהוא שביעי למנין החדשים, שמתחיל תמיד מניסן:
אמרו חכמים: כל השביעיים חביבים:
למעלה - הרקיע השביעי חביב; שמים ושמי השמים (הרי שלשה), זבול, מעון, מכון, ערבות - סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת (תהלים סח). בארצות - השביעית חביבה; ארץ, אדמה, ארקא, גיא, ציה, נשיה, תבל - וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק (שם ט). בדורות - השביעי חביב; אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך - וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקִים (בראשית ה). באבות - השביעי חביב; אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה - וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים (שמות יט). בבנים (בני ישי) - השביעי חביב; אליאב, אבינדב, שמעא, נתנאל, רדי, אצם, דוד - דָּוִיד הַשְּׁבִעִי (דברי הימים - א ב). במלכים - השביעי חביב; שאול, איש בושת, דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא - וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה' אֱלֹקָיו (דברי הימים - ב יד; והוא נענה מיד, יותר מן המלכים קודמיו). בשמיטים - השביעית חביבה - וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה (ויקרא כה; שנת היובל לסוף שבע שמיטות). בשנים - השביעית חביבה - וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כג). בימים - השביעי חביב - וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי (בראשית ב). בחדשים - השביעי חביב - בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (ויקרא כג):
הרי שיִּחד הקב"ה את שמו על השביעיים ובחר בהם וקדשם לשמו:
והחכמים גם דרשו 'שביעי' לענין שובע ואמרו: 'שביעי - שהוא משׂוּבע במצוות; שופר בתוכו, כיפור בתוכו, סוכה בתוכו, ערבה בתוכו:
דבר אחר: שהוא משׂוּבע בכל; גרנות בתוכו, גיתות בתוכו, כל מיני מגדים בתוכו':
אחד עשר ימי חג בחֹדש זה: שני ימי ראש השנה (ואחד מהם מדרבנן), יום כיפור, שבעת ימי החג ושמיני עצרת. ובחו"ל שמוסיפין על כל החגים (חוץ מיום כיפור) יום אחד מפני הספק, יש בחֹדש זה שנים עשר ימי חג:
ועוד דרשו 'שביעי' מלשון שבועה, על שם השבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם בשעת העקדה להפוך להם לישראל בחֹדש זה מידת הדין למידת הרחמים בזכרון עקדת יצחק אביהם (שהיתה בראש השנה):
בנביאים נקרא החֹדש הזה גם בשם ירח האיתנים, שנאמר (מלכים - א ח): וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ואמרו חכמינו ז"ל: לפי שבו נולדו האבות שהם איתני עולם. ועוד, על שם שהוא איתן במצוות שבו, בתבואות ובפֵרות שבו:
ובלשון החכמים נקרא חֹדש זה בשם תשרי, שכשעלו ישראל מבבל העלו עמם שמות חֳדָשִׁים שקראו לכל חֹדש שם מיוחד לו. ושם זה, תשרי, דרשו חז"ל על שם תשרי ותשבוק כל חובינו. תשרי - לשון התרה ומחילה:
מזל מאזניִם:
שנים עשר מזלות יש ברקיע, והם קבוצות של כוכבים מהלכים שנראים בצורות שונות. מזלות אלה קבועים ב'גלגל המזלות', 'גלגל' זה רָחבו כשלשים מעלות ובמרכזו נמצא מסלול השמש ('קו המילקה'). כך שגלגל זה מהוה כעין 'רקע' של כוכבים מאחורי השמש:
גלגל זה 'נע' גם הוא כתנועת השמש, ממזרח למערב, אלא שתנועתו מהירה קצת יותר מתנועת השמש. מפני כך, אם נתבונן באופק המזרחי כשמאיר השחר לפני שהחמה זורחת במלא עוזה, ונראה בו קבוצת כוכבים מסוימת, למחרת נראה את אותה קבוצת כוכבים במקום גבוה יותר ממקומה של אתמול, וכך בכל יום תתקדם קבוצה זו יותר:
כעבור חֹדש ימים לערך, נראה באופק קבוצת כוכבים אחרת לגמרי, וכעבור כשנה תמימה נראה שוב את אותה קבוצה הראשונה, מעל האופק, באותה שעה:
משום כך חלקו הקדמונים את אותו גלגל ל- קבוצות, כל קבוצה שהיתה נראית במשך חֹדש ימים בעת זריחת החמה, היא מזלו של אותו חֹדש. מזלו של חֹדש תשרי דומה לצורת מאזניִם, כעין שתי כפות מאזנים וחוט משקולת ביניהן. לרמז שבחֹדש זה נִדון כל העולם כולו לפי מעשיו של האדם ושוקלים במאזניִם זכויות כנגד עוונות:
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא (תהלים סב): אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם כָּזָב בְּנֵי אִישׁ - בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת, הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד - 'אמר ר' חייא בשם ר' לוי: כל הבלים שישראל עושין כל ימות השנה - 'במאזנים לעלות'; הקדוש ברוך הוא מוחל להם במזל מאזנים, בחֹדש תשרי' וכו':
אחד בתשרי:
'אחד בתשרי - ראש השנה לשנים, לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות':
לשנים - למנין שנות מלכי האומות הנכתבים בשטרות, שאם עמד המלך קודם אחד בתשרי, יש למנות לו מאחד בתשרי שנה שניה למלכו:
לחשבון התקופות והמולדות (וכדברי האומר: בתשרי נברא העולם):
לדין כל השנה, שמראשית השנה נִדון מה יהא בסופה:
לשמיטין וליובלות - שמשנכנס תשרי של שנת השמיטה או היובל, אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:
ובשנת היובל, באחד בתשרי לא היו עבדים משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן, וכיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן:
לנטיעה - כל פֵּרות האילן בשלש השנים הראשונות לאחר נטיעתם או שתילתם, הם ערלה ואסורים באכילה ובהנאה, וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים (ויקרא יט) ונקראו הפֵּרות מן השנה הזאת, פֵּרות 'נטע רבעי', ובזמן שבית המקדש קיָּם אוכלים אותם או את הנקנה מכסף פדיונם, בירושלים, ובזמן הזה פודים אותם, כשם שפודים מעשר שני. ואם נטע אילן יותר מארבעים וארבעה ימים קודם אחד בתשרי - מתחילה השנה השניה באחד בתשרי. (אבל בפחות מארבעים וארבעה, לא עלתה לו שנה, ששלשים יום בשנה חשובים שנה לענין זה, ולא פחות, ועוד ארבעה עשר יום להשרשת האילן ולקליטתו באדמה. וראה בחלק ג, בסוף פרק ל"ד):
ולירקות - אחד בתשרי נחשב ראש השנה לענין תרומות ומעשרות של כל פֵּרות האדמה, כגון ירקות ותבואה. שאסור לעשר מפֵּרות שנה אחת על פֵּרות של שנה אחרת, לכך פֵּרות האדמה הנלקטים קודם אחד בתשרי מתעשׂרים לחוד ואלו הנלקטים אחר האחד בתשרי מתעשרים לחוד:
וכן לענין חילוקי המעשרות, שהמעשרות משתנים משנה לשנה כפי שיבואר אי"ה להלן בפרק 'ט"ו בשבט' - עמוד שפא:
זה היום תחילת מעשיך:
בראש השנה השלים הקדוש ברוך הוא את בריאת מעשי בראשית. שאותו יום ששי שבו נברא האדם, ראש השנה היה - לדברי רבי אליעזר שאומר: בתשרי נברא העולם:
בראש השנה פתח נח את מכסה התבה וראה עולם חדש (לדעת ר' אליעזר):
בתשרי נולדו האבות (- אברהם ויעקב, לדברי ר' אליעזר), שהם ראשית ותחילה לעולם חדש לאחר שחטאו הדורות הראשונים:
בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה, כי עקרות היו, וה' פקד אותן ביום זה שתלדנה:
בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, שהיה כלוא שם שתים עשרה שנה, ואורו התחיל זורח:
בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ובאה להם ראשית גאולתם:
בראש השנה נאספו שבי הגולה בירושלים להעלות עולות במזבח, ואז החלו להתנדב לבנין הבית השני:
בראש השנה נברא אדם הראשון. הא כיצד - בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כנס עפרו, ברביעית גבלו, בחמִשית רקמו, בשִׁשית עשאו גולם והעמידו על רגליו, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית צִוָּהו (על עץ הדעת טוב ורע), בעשירית עבר על ציוויו, באחת עשרה נִדון, בשתים עשרה יצא בדימוס (נמחל לו) מלפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו, אתה סימן לבניך: כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידים בניך להיות נכנסים לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס:
ראש השנה - שני ימים:
ראש השנה עושים יום טוב שני ימים, אחד בתשרי ושני בתשרי, אף על פי שמִּן התורה לא נצטוינו אלא לעשותו יום אחד בלבד, שהרי הכתוב אומר (ויקרא כג): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:
דבר זה שעושין ר"ה שני ימים, מתקנת נביאים ראשונים הוא:
טעם הדבר, מפני שבית דין הגדול היו מקדשין את החֹדש על פי עדים שראו מולד הלבנה, וקבלו עליהם קדושת יום טוב מיד עם כניסת הערב שאחרי יום כ"ט אלול - מִספק שמא יבואו עדים למחר ויקדשו אותו היום:
באו עדי החֹדש, היה אותו היום קֹדש ולמחר חול; ואם לא באו באותו היום, נתקדש יום מחר ונתברר הדבר למפרע שיום תמול היה חול:
וכדי שלא יבואו העם לזלזל בקדושת יום ראשון שיש בה ספק עד שבאים עדי ראיַּת מולד הלבנה - עמדו נביאים ראשונים ותקנו קדושת ראש השנה קבועה וקיֶּמת שני ימים בכל שנה באיסור מלאכה בתקיעת שופר ובתפילות היום וכו':
ושני ימים אלה של ראש השנה נקראים יחד: 'יומא אריכתא', כלומר, יום ארוך של שני 'מעת לעת' ('מעת לעת' = יממה) וקדושת שניהם קדושה של ודאי היא ולא קדושה מספק. אולם לענין הכנת צרכי אוכל נפש, דינם כשני ימים, ואסור להכין ולבשל מיום אחד ליום שני, מן הטעם המבואר בפוסקים:
כתב הרמב"ם ז"ל: 'יום טוב של ראש השנה, בזמן שהיו קובעין על הראיה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק. לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החֹדש, שאין השלוחין יוצאין ביום טוב:
ולא עוד אלא אפילו בירושלים עצמה, שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים; שאם לא באו העדים כל יום שלשים, נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים, קֹדש, ולמחר קֹדש:
והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראיה, התקינו שיהיו עושין - אפילו בני ארץ ישראל - אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון. הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה, מדברי סופרים':
ומה בין הזמן שהיו קובעין חדשים על פי ראיה, לזמן הזה? שבזמן שהיו מקדשין על פי ראיה אפשר היה שיום ראשון של ראש השנה יהיה מדרבנן ויום שני מן התורה, אימתי, כשלא באו עדים שראו את המולד ביום הראשון; אבל בזמן הזה, שקובעין חדשים ומועדים על פי החשבון בלבד, ועושין תמיד את יום ראשון של ראש השנה באחד בתשרי, הרי היום הראשון הוא מן התורה, ויום שני של ראש השנה הוא מדברי סופרים:
יום הדין:
ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נִדון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר (דברים יא): עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה - 'מראש השנה נִדון מה יהא בסופה':
ואמרו חכמינו: 'בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון'. שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה, ואף על פי כן כולם נסקרים בסקירה אחת שנאמר (תהלים לג): מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. הקדוש ברוך הוא שהוא היוצר, רואה ומשגיח ללב כולם ביחד ומבין לכל מעשיהם:
אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים - תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו (ועשו תשובה) - נכתבים לחיים; לא זכו (שלא עשו תשובה) - נכתבים למיתה:
ואמרו הקדמונים רמז בכתוב לשלשה ספרים הללו, במזמור ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע (תהלים קלט. ומזמור זה כתבו דוד על ידי אדם הראשון, כמשאז"ל). גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ - בבריאה. וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָם יִכָּתֵבוּ - שנכתבין בדין. וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל, מֶה עָצְמוּ רַאשֵׁיהֶם - אלו צדיקים גמורים שנכתבים לחיי עולם, אִם תִּקְטֹל אֱלוֹהַּ רָשָׁע - אלו רשעים שנידונים למיתה. וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם - אלו בינונים שתלויים ועומדים:
בכל יום מימות השנה הקדוש ברוך הוא דן את עולמו, כמו שאמרו חז"ל, ומה הפרש בין ראש השנה לשאר הימים? אלא שבכל יום הוא דן על מעשי היום ועל ברואי מטה בלבד, ובראש השנה נידונים עליונים ותחתונים; ועל מעשי השנה כולה, ואף לשנים רבות, כענין שמצינו (מלכים - ב ח): קָרָא ה' לָרָעָב... שֶׁבַע שָׁנִים:
תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ... כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב (תהלים פא) - חק לשון מזונות הוא, כמו וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם (בראשית מז) שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה (חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פיחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו):
ומפני שני טעמים עיקריים נקבע ראש השנה ליום הדין. הטעם האחד לפי שביום זה נגמרה בריאת העולם ועלה במחשבה תחילה להנהיג את העולם במידת הדין, לפיכך נקבעה תחילת השנה ליום הדין. הטעם השני, זה שכבר נאמר למעלה, שביום זה עמד אדם הראשון בדין, ושב בתשובה ונמחל לו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס:
שני טעמים אלה מרומזים בתפילת המוסף שאנו אומרים בראש השנה: כי תביא חק זכרון להפקד כל רוח ונפש, להזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית. מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית - זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון. זכרון ליום הראשון של גמר בריאת העולם, וזכרון ליום הדין הראשון:
סמך לדבר, מן הכתוב בתהלים (קיט): כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד. לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ - ביום שנשלמה הבריאה ועמדה על מכונה, עומדים הכל למשפט כעבד לפני אדונו:
(רמז נוסף בפסוק זה על יום הדין שהוא בראש השנה: למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך - שוה לגימטריא של ראש השנה):
והוסיפו קדמונינו ואמרו: בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם; מידת בשר ודם - דן את אוהבו בשעת רצונו, כדי לרחם עליו, ואת אויבו בשעת כעסו, כדי להיפרע ממנו במיצוי הדין - והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא דן את העולם כולו (וגם את עוברי רצונו) בשעת רצונו בלבד, בחֹדש תשרי שיש בו מועדים ומצוות הרבה: שופר וכיפור, סוכה וארבעה מינים, והקב"ה מתרצה לבריותיו בחֹדש זה:
מחסד האל על בריותיו לפקדם ולראות מעשיהם בכל שנה, כדי שלא יתרבו עוונות ויתחיֵּב העולם כליה, אלא מעביר עליהם עד שהם מועטים ומכפר עליהם. ומצד זה יום הדין הוא יום מועד:
מהו יום הדין?:
זה שאמרו חכמים, צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים ורשעים גמורים לאלתר למיתה - והרי אנו רואים כמה צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ורשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים?:
אלא כך היא המידה: יש עוונות שדינו של השופט בצדק נותן ליפרע מהם בעולם הזה, ויש שהדין נותן ליפרע מהם בעולם הבא, וכן בשכר המצוות. וכשאדם עושה צדקות כל השנה ומתלכלך גם בעברות, ובאִין מעשיו לפני אדון הכל, הוא יתברך, שוקל את כולם ונוטל מהם הראוי ליפרע עליו בעולם הזה וחותך הדין לחיים (היינו חיי שלוה בעושר ונכסים וכבוד), או למיתה (ואף נגעים ועוני ומיתת הבנים וכדומה מכונים כאן 'מיתה'):
אמוֹר מעתה: 'צדיק גמור' הוא מי שיצא זכאי בדין זה, ואפשר שיהא אדם רשע בכל מעשיו, אלא שדינו נותן לשלם לו בעולם הזה שכר מקצת מצוות שעשה, והרי הוא 'צדיק גמור' בדינו, וכן להפך. ואילו הבינונים, הם אותם שדינם מעויין ושקול ויש בידם להטות הכף במעשיהם:
זה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נִדון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או יתחיֵּב לגיהנם ואבדון, שאין אדם נִדון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה - אם ראוי לחיים ולשלום, או למיתה ויסורים. כך אמרו רז"ל במסכת ראש השנה (וקטע זה בחלק 'זכרונות' שבתפילת מוסף של ר"ה): זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ועל המדינות בו יֵאָמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשׂבע ובריות בו יִפָּקֵדו להזכירם לחיים ולמות':
אלא, בראש השנה שוקלים מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו. וכשאדם נפטר לבית עולמו, שוקלים בהם ופוסקים עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות:
אפילו חטא אדם כל השנה, אל יתיאש מן התשובה אלא ישוב לדרך הצדקות קודם שיבוא בדין, ויאמין בלבו שיש בידו תמיד להכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות. ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכיפורים, יותר מבכל השנה:
ואין האדם נִדון אלא לפי מעשיו בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. אפילו שקועים בחטא כל השנה, הקב"ה מעיד על ישראל שרצונם לעשות רצונו, כיון שבאים לתשובה ביום הדין ועושים רצונו של מקום, הרי הם נידונים לפי מה שהם עתה:
יום טוב ואין אומרים בו הלל:
כיון שראש השנה הוא יום הדין, צריך כל אדם להיות ירא וחרד מאימת הדין ויזהר מקלות ראש ומכל דבר המסיח דעתו מאימת הדין:
וכל כך גדול מורא הדין על ישראל בימים אלה, שאפילו הלל אין קוראים בהם, אף על פי שראש השנה יום טוב. אין ישראל אומרים הלל לפני הקדוש ברוך הוא אלא בלב שהוא מלא שמחה וגילה בלבד, ואילו בימי הדין גדולה היראה והרעדה בלב ישראל יותר מן השמחה והגילה, לכן אינם קוראים את ההלל:
'אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו - וישראל אומרים שירה?':
אף על פי כן לא יהא אדם עצב ממורא הדין, אלא יסתפר ויתרחץ לכבוד החג, וילבש מלבושי יום טוב, להראות שאנו בטוחים בה' יתברך שיצדיק אותנו במשפט:
ואין לבכות בראש השנה. ובשעת התפילה יש מתירין לבכות. וכן מצינו לחסידים ואנשי מעשה, שהיו שופכין דמעות בתפילות כל הימים הנוראים כתינוקות, כדי לעורר רחמי האב על התינוק. שאף על פי שכולנו חכמים וכולנו נבונים, אין אנו לפני הקב"ה אלא כתינוק שאינו בוש מפני אביו ובוכה לפניו על כל משאלות לבו:
ומצינו בעזרא הסופר כשהיה קורא בתורה לפני הקהל אשר נאספו ביום אחד לחֹדש השביעי, והיו כל העם בוכים בשמעם את דברי התורה, ויאמרו להם עזרא ונחמיה: אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ... לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וְּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח):
וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְפָּטִים צַדִּיקִם וגו' (דברים ד) - 'איזו אומה כאומה הזאת! בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא; אבל ישראל אינם כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים וכו' ואוכלין ושותין ושמחים. יודעים שהקב"ה עושה להם נסים':
ליל ראשון של ראש השנה:
בליל ראשון של ראש השנה אחר התפילה, מברך איש לחברו 'לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים'. ולאשה: 'תכתבי ותחתמי' וכו':
ולמה אין מברכין כן גם ביום ראש השנה אחר התפילה? לפי שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים, ואם יברך אותו בברכה זו גם ביום, וכבר עברה שעת הדין שהיא בשעות ראשונות של היום, יהא זה כאילו מחזיק את חברו, שאינו צדיק גמור, ועדיִן לא נחתם לטובה, ואינו ראוי לעשות כן, אלא כל אחד יחזיק את חברו לצדיק גמור, ואף על פי שלפי ראות העינים אין הדבר נראה כן. כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ושמא הרהר זה תשובה בלבו והרי הוא צדיק גמור:
יש קהילות שמברכים כך גם ביום:
בהדלקת הנרות מברכת האשה 'להדליק נר של יום טוב' (ויש נוהגין לומר: 'של יום הזכרון') ו'שהחיָנו' - במקום שנהגו. האיש כולל ברכת 'שהחיָנו' בקידוש היום. (עוד על הדלקת נרות - ע' להלן בעמוד קצג):
אמרו חכמינו זכרונם לברכה: סימנא - מילתא היא (הסימן - ממש יש בו). ולפיכך עושים בראש השנה סימנים המראים לטובה, שנזכה בדין ושתתחדש עלינו שנה טובה:
וסימנים אלה עושים בשעת הסעודה בליל ראשון של ראש השנה, ומנהג ספרד גם בליל שני:
טובלים פרוסת חלה של המוציא בדבש, ויש טובלים בסוכר, ויש נוהגים לטבול הפרוסה גם במלח וגם בדבש. לאחר שאכלו מן הפת כזית, לוקחים תפוח מתוק וטובלים אותו בדבש ומברכים 'בורא פרי העץ' ואוכלים ממנו ואומרים: 'יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה', אבל אין מפסיקין באמירת יהי רצון בין ברכת 'פרי העץ' לאכילה:
ואוכלים מיני ירקות ופֵרות שבשמותיהם יש רמז לטובה, כגון: סִלקי, כרתי, רוביא, קרא ותמרי. ובשעת אכילת כל ירק אומר 'יהי רצון' מענין הרמז שיש בו. כשאוכל סִלקי אומר: שיסתלקו שונאינו, (נוסח ספרד - אויבינו ושונאינו), וכשאוכל כרתי אומר: שיִּכָּרתו שונאינו, ומכוֵּן בזה גם לאלו הרוחות הרעים, המחבלים והמקטרגים הנבראים מעוונותיו, וכשהוא אוכל רוביא אומר: שירבו זכויותינו:
וכן כשאוכל רִמון אומר 'שירבו זכויותנו כרִמון'. כשאוכל תמרים אומר: יתמו שונאינו. קרא - יקראו לפניך זכויותינו, (נוסח ספרד - שתקרע רוע גזר דיננו, ויקראו וכו'):
ראוי שהמאכלים גופם יהיו טובים למאכל, לא מרים ולא חמוצים:
וכן נוהגים לאכול ראש כבש או ראש דג ואומרים: יהי רצון מלפניך שנהיה לראש ולא לזנב. וכן מדקדקים לאכול דגים, סימן לברכה. וכל זה הוא סימן להזכיר לאדם שהוא עומד בדין ויתעורר לתשובה:
וצריך להזהר מאד שלא יכעס ביום זה, מלבד גודל האיסור של כעס שהפליגו חכמינו ז"ל בגנותו וענשוֹ בכל השנה, ואולם בראש השנה יזהר מן הכעס וההקפדה ביותר, אלא ילביש פניו חדוַת ה' וימלא לבו רצון ואהבה, כדי שיהיה לו לסימן טוב:
ואין אוכלים בראש השנה אגוזים וכיו"ב, לפי שמרבים כיחו וניעו ויפריעו לו בתפילתו. ועוד, שאגוז בגימטריא חטא, ואין מזכירין חטא בראש השנה:
והוסיפו החכמים האחרונים ואמרו טעם שעושין סימנים אלה בליל ראש השנה, משום שאין עיקר בקשותינו בתפילות יום הדין על עניני עולם הזה אלא על מלכות שמים בלבד, 'ובכן תן פחדך', 'ובכן תן כבוד', 'ותמלוך' וכו'. אלא שגם כל עניני העולם הזה רמזים הם למלכות שמים ועשויים לסיֵּע לעבודת ה' יתברך ולקבלת עול מלכותו. לכך גם מבקשים על הענינים של העולם הזה בדרך רמז בלבד, על ידי סימנים אלה:
ראוי לאדם ללמוד בסעודת הלילה ד' פרקי המשניות של מסכת ר"ה:
תשליך:
במנחה של ראש השנה אומרים 'אשרי' 'ובא לציון' (ובשבת - קורין גם בתורה מפרשת השבוע הבא) ואחר כך מתפללים תפילת לחש כמו בשחרית ואחרי חזרת הש"ץ אומרים 'אבינו מלכנו'. בשבת או בערב שבת, למנהג האשכנזים אין אומרים 'אבינו מלכנו', ואולם הספרדים נוהגים לומר 'אבינו מלכנו' גם בשבת, כמו שיזָּכר להלן בפרק שני:
אחרי תפילת המנחה וקודם שקיעת החמה, עושים סדר 'תשליך'. הולכים למקום שיש שם מים (וטוב שיהיו בו דגים), לחוף ים או נהר, ואם אין ימים ונהרות בעיר, הולכים אל באר מים, או מעין או בור שמכונסים בו מי גשמים, ואומרים את הפסוק (מיכה ז): מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. ועוד פסוקי רחמים ומזמורי תהלים. ויש מוסיפים תפילה שחבר החיד"א. ומנערים שולי הבגדים שלש פעמים, לרמוז שנִּתֵּן לב להשליך החטאים ולהיות נקיים מכל חטא. וסמך למנהג זה מן המקרא (נחמיה ה): גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹקִים:
ויש במנהג זה גם הזכרת זכות אבות. שכשהלך אברהם אבינו לעקוד את יצחק (ועקדת יצחק בראש השנה היתה), נעשה השטן לפניהם כנהר גדול ונכנסו אברהם ויצחק במים עד צוארם. אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה:
רבונו של עולם, באו מים עד נפש; אם אני או יצחק בני טובע - על ידי מי יתיחד שמך בעולמך? מיד גער הקב"ה בנהר, וניצול. לפיכך אנחנו הולכים אצל ימים ונהרות להזכיר זכותם שמסרו נפשם על קיום מצוות ה' ובאו עד צוָארם במים:
חל יום ראשון של ראש השנה להיות בשבת, נוהגים האשכנזים לעשות סדר תשליך אחרי מנחה של היום השני. והרבה מן הספרדים עושים תשליך ביום א' של ר"ה אפילו בשבת:
טעמים נוספים ל'תשליך' - על שם: וַיֵאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם (נחמיה ח; ובראש השנה היה):
- על שם הכתוב בשמואל (א ז): וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה', ותרגם יונתן: 'ושפיכו לבהון בתיובתא (בתשובה) כמיא לפני ה''. וכן פירש רש"י: סימן הכנעה - הרי אנו לפניך כמים הנשפכים:
- לומר: כשם שמים הללו נעים ונדים, באים וכלים ואינם דבוקים למקומם, כך חטאתינו אינם צמודים בנו אלא לפי שעה באו ויחלופו וכאילו אינם:
ולמה במקום דגים? לסימן טוב, שנפרה ונרבה כדגים ולא תשלוט בנו עין הרע. ועוד:
להשים על לבבנו שאנו כדגים הנאחזים במצודה - מצודתו של יצר הרע, ונהרהר בתשובה:
עֵרוּב תבשילין:
חל יום שני של ראש השנה בערב שבת, צריך לעשות 'ערוב תבשילין' בערב החג, שהוא יום ד', קודם חשכה, ובזה יהא מותר להכין ביום שני של חג צרכי שבת:
וענין הערוב הוא, לפי שאסרו חכמים לבשל מיום טוב לשבת, כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול. אבל אם הכין מערב יום טוב תבשיל לשבת - מותר, לפי שנעשה כאילו התחיל כבר לבשל מערב יום טוב לשבת, ועכשָׁו אינו אלא גומר מלאכתו, ובזה יהא לו הֶכר, שיאמר: ומה מיום טוב לשבת אסור לבשל - קל וחומר מיום טוב לחול שאסור לבשל. ולכך נקרא 'עֵרוב' - שמערב בישולו לצורך שבת בבישולו לצורך יום טוב והכל נעשה בישול אחד:
ערוב זה עושים בפת ותבשיל: בערב החג קודם שקדש היום, לוקח בידו חלה אחת, או מצות שתים (כדי שיהא בהן שיעור כביצה) ונותן עם החלה או עם המצות לפחות כזית מדבר מבושל - בשר, דגים או ביצה שלוקה או צלויה וכיוצא באלו, ומברך: 'אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על מצוַת עֵרוב':
ואף על פי שמצוה זו אינה אלא מדברי חכמים, מברכים 'וצִונו' לפי שהקדוש ברוך הוא צונו בתורתו לשמוע בקול חכמים כמה שנאמר (דברים יז): לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וזה הטעם בכל המצוות שהן מתקנת חכמים ומברכים עליהן 'וצִונו':
אחרי הברכה אומרים: 'בזה הערוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר (מנר דלוק. שאין מולידין אש ביום טוב) ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת', ומצניעין אותו להיות קיָּם עד תחילת שבת. והמנהג שלוקחין את החלה או את המצות של הערוב ל'לחם משנה' של סעודת שבת. הואיל שנעשתה בפת זו מצוה אחת, תֵּעשה בה גם מצוה אחרת:
מצוה על גדול העיר לערב על כל בני עירו, (וכן יכול כל אדם לזַכות בערובו את שכניו וכל מי שרוצה), שאם ארע לאחד ששכח או נאנס ולא הניח, או שאינו יודע להניח, או שנאכל ערובו ביום טוב טרם שבשל לשבת, יסמוך על חברו או על גדול העיר שהניח בעבורו, ואולם מי שאפשר לו לערב ולא ערב מפני שהיה בדעתו לאכול בשבת בבית אחר וכיוצא בזה, אם נמלך ובא להכין צרכי שבת בחג - אסור, ואין ערובו של אחר מתירו; וישאל לחכם כיצד יעשה:
זה המזכה לאחרים בערובו, כיצד הוא עושה? נותן את הפת והתבשיל ביד אחד מאנשי ביתו הגדולים (ויש מחמירים שלא לזכות על ידי בניו הסמוכים על שלחנו, אפילו גדולים, וכן על ידי אשתו שמעלה לה מזונות), או אפילו ביד קטן שאינו בנו, ואומר לו: זכה בתבשילין אלה בשביל אחרים. חוזר ונוטלם הימנו ואחר כך אומר:
בזה הערוב יהא מותר וכו' ומסיֵּם: 'לנו ולכל ישראל הגרים בעיר הזאת'. ויש לו לאדם לערב על כל העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום:
תקיעת שופר ועניניה:
נצטוינו בתורה לתקוע בראש השנה בשופר, כמו שנאמר (במדבר כט א): וּבַחֹדֶשׁ הַשְׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:
'אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב - רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל - הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה':
והוסיפו חכמים אחרונים:
בשעה שהאדם מתעורר משנתו וזוכר את בוראו, באותה שעה אף הוא נזכר לפניו לטובה. הרי שהשופר מזכיר למטה ומעלה זכרון למעלה, הוא שאמרו רבותינו: '...כדי שיעלה זכרונכם לפני, במה - בשופר':
תקיעת השופר בראש השנה יש בה עשרה ענינים:
הענין הראשון, מפני שהיום תחילת הבריאה שבו ברא הקדוש ברוך הוא העולם ונעשה מלך על עולמו, וכן עושים המלכים שתוקעים לפניהם בחצוצרות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותו; וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה:
הענין השני, כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעים בו בשופר להכריז ולהזהיר על ראשנו, כמי שמזהיר ואומר: כל הרוצה לשוב - ישוב, ואם לאו - אל יקרא תגר על עצמו; וכן עושים המלכים, מזהירים את העולם תחילה בגזרותיהם וכל העובר אחר כך אין לו טענה:
הענין השלישי, להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו (שמות יט): וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם כשאמרו 'נעשה ונשמע':
הענין הרביעי, להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו בתקיעת שופר שנאמר (יחזקאל לג):
וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשֹּׁופָר וְלֹא נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה... וְהוּא נִזְהָר - נַפְשׁוֹ מִלֵּט:
הענין החמישי, להזכירנו חרבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים. וכשאנו שומעים קול השופר, נבקש מאת השם על בנין בית המקדש:
הענין הששי, להזכירנו על ידי תקיעה בשופר של איל, עקדת יצחק, שמסר נפשו לשמים, ונשחט תמורו איל; וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה:
הענין השביעי, שכשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא, כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שכתוב (עמוס ג): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ:
הענין השמיני, להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו שנאמר (צפניה א): קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד... יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה:
הענין התשיעי, להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל ולהתאוות אליו, שנאמר בו (ישעיה כז): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם:
הענין העשירי, להזכירנו תחית המתים שנאמר בה (ישעיה יח): כָּל יֹשְבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ:
לשמוע קול שופר:
'כמה תקיעות חיָּב אדם לשמוע בראש השנה? - תשע תקיעות:
לפי שנאמר 'תרועה' ביובל (ביום הכיפורים של שנת היובל) ובראש השנה שלש פעמים (ויקרא כג; שם כה; במדבר כט), וכל תרועה - פשוטה (תקיעה) לפניה ופשוטה לאחריה; ומפי השמועה למדו שכל תרועות של החֹדש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל - תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן: תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה:
תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא: אם היא היְּללה שמיללות הנשים בנהייתן בעת שמיַבבות; או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול; או שתיהן כאחת - האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה - הן הנקראות תרועה; שכך דרך הדואג, מתאנח תחילה ואחר כך מילל:
לכך אנו עושין הכל:
היללה היא שאנו קוראין תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראין שלשה שברים:
נמצא סדר התקיעות כך הוא:
מברך ותוקע תקיעה, ואחריה שלשה שברים ותרועה, ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלש פעמים (הרי תשעה קולות שהן שנים עשר קולות, שש פשוטות ושלש תרועות שהן שש - שלש של שברים ושלש של תרועה):
ותוקע תקיעה, ואחריה שברים, ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלש פעמים (הרי עוד תשע קולות, שש פשוטות ושלש תרועות של שברים):
ותוקע תקיעה ואחריה תרועה, ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלש פעמים. (הרי עוד תשע קולות, שש פשוטות ושלש תרועות של יללה): נמצא מנין כל הקולות שלשים, כדי להסתלק מן הספק':
טעמים ורמזים וסודות רבים נאמרו בענין זה של קול השופר, והנה מקצתן:
כל ענין היום - בקולות, קול שופר וקול תפילה, שכך טֶבע הקול שהוא נשמע ממקום למקום ומקרב רחוקים אל מקום אחד, הרי שהוא 'למעלה מן המקום', לכך הוא מסוגל לתשובה וקיבוץ נדחים מקצוי ארץ אל הקדוש ברוך הוא, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו:
קול השופר - קול זעקת הלב, בלא חיתוך דיבור, והוא עמוק יותר מכל הקולות הנחתכים בדיבור:
השופר - לשון סתרים שאין מכיר בה אלא הקב"ה לבדו והיא עלומה מכל המקטרגים, וכענין צפצופו של תינוק שאין יודע בו אלא אמו:
השופר מקבץ ומעלה עמו כל קולות התפילה של כל ימות השנה, כצאן הנאסף לקול תרועת הרועה:
לערבב השטן:
אותן שלשים הקולות שתוקעים אחר קריאת התורה ולפני תפילת מוסף נקראות 'תקיעות מיושב', כלומר, שעדיִן לא עמדו בתפילה, ורשאין לשמען בין עומדין ובין יושבין (ובלבד שיעמוד התוקע). בקהילות אשכנז נהגו לעמוד באותן התקיעות ובקהילות ספרד נהגו לשבת:
וכשעומדין הציבור אחר כך בתפילת מוסף, חיָּבים לתקוע עוד תקיעות על סדר הברכות שבתפילת מוסף לראש השנה, בסוף כל ברכה מסדר מלכויות, זכרונות ושופרות. ותקיעות אלה נקראות 'תקיעות מעומד' לפי שהן בתפילת העמידה:
יש נוהגים לתקוע על סדר התפילה בחזרת הש"ץ בלבד, ואחרים נהגו לתקוע על הסדר אף בתפילה שבלחש:
'ולמה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, (וחוזרים) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן':
יש מפרשין, ערבוב השטן, היינו הכנעת היצר, כמו שאמרו 'הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות':
ובירושלמי פורש ענין ערבובו של השטן: 'שכשהוא שומע קול שופר פעם ראשונה, (הרי הוא) בהול ואינו בהול; כששומע שנית, אומר: ודאי זה הוא שופר של יתקע בשופר גדול והגיע זמנו (של השטן) להתבלע, כדכתיב (ישעיה כה): בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח ומתערבב ואין לו פנאי לקטרג':
שטן העולם שערמתו מרובה משל חכמים ונבונים והכל נופלים ברשתו, כלום נבער מדעת הוא, שמתירא מפני קול שופר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים בו שלא קול שופר מלך המשיח הוא?:
מכאן אנו למדים כי באמת היכולת ביד ישראל להביא אז את הקץ תוך השמעת קול שופר. ולעת קץ במהרה בימינו, אפשר שכך יהיה, ישראל תוקעים בשופרותיהם למצוַת היום, ובשעת תקיעותיהם נפתח סגור לבם ונחרדים מעוונותיהם וברגע קטן הם מהרהרים בתשובה, ואין מספיקים לגמור את תקיעותיהם - וקול שופר של המלך המשיח כבר נשמע, ומתערבים קולות השופר, שלו עם שלהם, והגאולה באה:
שכן, שופר קטן שלנו ושופר גדול שלעתיד - ענין אחד לשניהם: להעיר ולעורר נרדמים ולהזכיר נשכחות, ושופר גדול שלעתיד, מאליו 'יתָּקַע' מתוך סיכום וקיבוץ כל קולות השופרות הקטנים שבכל הדורות, עד שיהא הקול הולך וחזק מאד ואינו פוסק, עד שהוא מגיע אף לאזני האובדים והנדחים ומעוררם ומביאם להשתחוות בהר הקדש בירושלים:
בקי הוא השטן בענינים אלה יותר מאתנו, יודע הוא כֹּחם של ישראל וכֹּחו של קול השופר שאפשר שתהא פתיחתו בידי כל אדם וסיומו בידי משיח בן דוד שיִּגלה לנו במהרה בימינו אמן, ואין מעצור לגאולה זו ויכולה היא לבוא בכל עת ובכל שעה ולכך הוא חושש:
מאה קולות:
כבר פשט המנהג בקהילות ישראל שתוקעין בין הכל מאה קולות. מהם תקיעות, מהם שברים ומהם תרועות. וסמכו מנין זה של קולות השופר, כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא ותיבב על בנה: מַדּוּעַ בֹּשֵׁש רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו (שופטים ה). שכך היה ידוע לחכמים במסורת, שמספר פעיותיה - מאה:
וכן מבְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה עד תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ שנאמר בשירת דבורה על אודות אם סיסרא - מאה ואחת אותיות שיש בהן יבבות ופעיות של צער שנצטערה האם על סיסרא בנה. כל הנאמר שם מדבריה אחר כן הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל וגו' לא דברים של צער הם, אלא דברי תנחומים שהתנחמה הבל בנצחונות בנה שבגללם הוא בושש לבוא:
ומה ענין מאה קולות של שופר אצל פעית אם סיסרא? ולמה לא העמידו את המנין על מאה ואחת כמנין פעיותיה של זו?:
אלא שקול השופר בא לעורר רחמים על זרעו של יצחק שנעקד כאיִל על גבי המזבח, וכל הפעיות שפעתה אם סיסרא פעיות של אכזריות היו, אכזריות אשר לא מצינו כמותה בכל העולם:
האֵם בשעה שהיא מיבבת על צער בנה, הלא תדע רחם על אמהות אחרות כמותה, שבוכות על מות בניהן; אבל היא, אם סיסרא, אינה כן אלא כל תנחומיה - הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר. סיסרא בנה עוסק כעת בריטוש שבויים מישראל ובניפוץ עוללים, וזאת נחמתה, ובכך היא מפיגה את צערה - יש לך אכזריות גדולה מזו?:
יבואו מאה קולות השופר של רחמים, ויבטלו אותן הפעיות שכולן של אכזריות היו, חוץ מאחת בהן - זה צער האם על בנה שיש בו גם ממידת הרחמים אפילו אצל אכזרים. פעיה אחת זו של רחמים אין קול השופר בא לבטל; לפיכך מאה קולות כנגד מאה פעיותיה של אכזרית זו, שפעתה לשם אכזריות:
עוד רמז למאה קולות - שכן אמרו ז"ל: מאה פעיות האשה פועה כשהיא יושבת על המשבר, צ"ט למיתה ואחת לחיים. וביום הרת עולם - תבל ומלואה כיושבת על המשבר, אם לשבט אם לחסד, לפיכך תוקעין מאה קולות:
סימן לדבר: אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה - יודעי – בגימטריא מאה:
הרבה מקהילות תימן לא נהגו במאה קולות, על פי שיטת הרמב"ם:
הספרדים נוהגים להוסיף עוד תרועה גדולה אחת בסוף התפילה לפני 'עלינו לשבח' או אחריו. אחד ומאה קולות אלה שתוקעים, הוא כנגד מנין 'מיכאל' המלאך, שעולה מאה ואחד, כדי לחזק כֹּחו של מלאך מיכאל שהוא שר ישראל במרום ועומד ומליץ על ישראל ומבקש עליהם רחמים:
ועוד טעם להריע תרועה גדולה לאחר התפילה, כדי לערבב השטן שלא יקטרג על ישראל שהולכים לביתם אחר התפילה ואוכלים ושותים ושמחים וכאילו ח"ו אינם יראים מאימת הדין:
תקיעה אחרונה שבסדר התקיעות, נהגו להאריך בה וקורין אותה 'תקיעה גדולה', וכענין שאמור במתן תורה (שמות יט) בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר - בהאריך היובל (השופר), אות הוא לסיום הקולות, שכן דרך התוקעין:
השופר - המגן האחרון:
משל לאחד שהיה תועה ביער, והיו בו חיות רעות מן הדורסים והטורפים, והיו עמו קשת וחצים להציל עצמו מן הדורס. ויהי הוא הולך ביער הנה והנה, ועל כל אשר ראו עיניו מרחוק היה חושב כי דוב הוא או ארי וזאב, והיה יורה בחצים - עד בואו אל המקום ההוא וראה כי עץ נרקב הוא. וירא באשפתו ובתרמילו, וראה כי לא נשאר לו כי אם חץ אחד. והיה נשמר מעתה שלא לירות החץ ההוא על ספק כי הלא במקום סכנה הוא, אולי יצטרך אותו להציל עצמו מפי הטורף, אז יירה החץ להעבירו וחיתה נפשו בגללו:
הנמשל: נאמר מפי המשורר (תהלים נז): יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה וגו' נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם וגו', ובזמן שהיינו בעיר אלקינו הר קדשו, היו לנו כלי הצלה הרבה - בית המקדש ומזבח וקרבנות וכהן גדול עומד ומשרת בהם - היה סמוך לבֵּנו ובטוח כי נחליף כֹּח למחות מעלינו כל סאון סואן, כל טורף ושואג. לא כן עתה, כאשר מכלי ההצלה הרבים והעצומים לא נשאר לנו כי אם השופר הדל הזה. לכן פקח עיניך ידידי והבט והכן לבך, ועשית כחכמתך (המגיד מדובנא):
תקיעת שופר וברכותיה:
כל מצוה שבין אדם למקום שנצטוינו עליה מן התורה או מדברי סופרים - חיָּבים לברך עליה ולשבח לה', שקדשנו בה וצונו לעשותה. וסמכו חכמים את דבריהם על ראיות ואסמכתות מן התורה, שכל המצוות טעונות ברכה:
ואולם גם סברא יש בדבר: קל וחומר מברכות הנהנין:
אדם אוכל פרי או שותה מים או מריח ריח טוב ונהנה, הרי הוא מברך על הנאתו שנותנת לו חיי שעה. המצוות שנותנות לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא, על אחת כמה וכמה שהוא חיָּב לברך עליהן:
ומַטְבע רוב ברכות המצוות שטבעו חכמים, כך הוא: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם - אשר קדשנו במצוותיו וכו'. לעולם הוא פותח בלשון נוכח 'אתה', וחותם בלשון נסתר 'אשר קדשנו' ולא 'אשר קדשתנו':
ולמה? לפי שכשהוא פותח לברך, מתוך התעוררות הלב הוא פותח; שרואה את חסדיו של הקב"ה שמלאים כל עולמו וכל אשר יביט האדם הרי הוא רואה את אלֹקיו קרוב לו, ומשבחו על כל החסדים יחד - כי ממך הכל ואתה בכל. ומיד נמלא לבו פחד ורעדה איך ערב לעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועוד לדבר אליו בלשון 'אתה'! לכן הרי הוא כמתנצל ואומר: אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו וכו', ואיך אחריש ואתאפק מלברך אותו:
ועל המצוה הזו של תקיעת שופר (כמו שאר מצוות הבאות לפרקים) מברך שתי ברכות:
אחת על גוף המצוה - ברוך אתה וכו' אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו לשמוע קול שופר, והשניה - מפני שאינה תדירה וצריך להמתין עליה זמן מרובה עד שיגיע זמנה ויוכל לקיְמה; הרי הוא מודה לה' שהחיהו וקיְּמו והגיעו לזמן זה. הראשונה נקראת ברכת המצוה, והשניה - ברכת הזמן, או ברכת שהחיָנו, ולעולם ברכת המצוה קודמת לברכת שהחיָנו, ושתיהן קודמות לעשיָּתה של המצוה. מברך תחילה ואחר כך הוא עושה:
מצוה זו לשמוע קול שופר, חלה על כל יחיד לעצמו ואין קיומה תלוי בציבור דוקא, בין יש לו ציבור ובין אין לו ציבור הרי הוא חיָּב לתקוע ולברך על התקיעות קודם שיתקע. אלא שמצוה להדר ולעשות מצוה זו ברוב עם, משום שבתקיעת שופר אנו ממליכים עלינו את מלכו של עולם ומודים בדיניו שהוא שופט בהם את כל הארץ, וברוב עם הדרת מלך:
לכן מתכנסים הכל לבתי כנסיות, ובני הכפרים שאין להם בתי כנסת ומנין קבוע באים לערים הגדולות, ואחד תוקע לכולם, והוא גם מברך תחילה והכל שומעין ומתכוְּנים לצאת ידי חובתם בתקיעות ובברכותיהן:
אחד התוקע ואחד השומע מפי התוקע, אם זה מתכוֵּן להוציא אחרים ידי חובתן וזה מתכוֵּן לצאת, שניהם שוים בקיום המצוה. וכן בברכות, אחד המברך ואחד השומע מפי המברך ועונה אחריו אמן, אם מתכוְּנים זה להוציא וזה לצאת - שניהם שוים. (בדיעבד, אם כיוֵן לבו לצאת ידי חובה, אפילו לא ענה אמן - יצא):
כלל זה שהשומע ברכה ומכוֵּן לצאת בה דינו כמברך, אמור בכל המצוות, אלא שבכל המצוות נהגו שכל אחד מברך לעצמו (שאין הכל בקיאין לכוֵּן לצאת ולהוציא אחרים), ואילו במצוה זו (ובדומות לה, כגון מקרא מגילה משום פרסום הנס) אמרו חכמים שיעשה כן לכתחילה: אחד מברך ותוקע והכל שומעין ועונים אמן, משום הטעם שאמרנו:
ברוב עם הדרת מלך:
ועוד, שהרי הוא צריך לסדר את תקיעותיו על ברכות מלכויות זכרונות ושופרות שבתפילת המוסף. ודבר זה רק הציבור חיָּב בו ולא היחיד:
אסור להפסיק אפילו בדיבור אחד משעת הברכות ועד סוף סדר התקיעות. ואם סח, אף על פי שעבר, אינו חוזר ומברך. ואין בכלל זה אמירת פיוטים בין תקיעות דמיושב למוסף. וכן כל דבר שמענין התקיעות או התפילה:
נשים פטורות מתקיעת שופר, שהיא מצוַת עשה שהזמן גרמא, אלא שכבר קבלו על עצמן לשמוע התקיעות:
אשה שלא באה לבית הכנסת ושומעת תקיעת שופר בביתה מאיש שכבר יצא ידי חובתו, למנהג האשכנזים תברך 'לשמוע קול שופר', ולמנהג הספרדים אינה מברכת. חולה, שבא אליו תוקע לביתו, אם התוקע כבר שמע התקיעות, עדיף שיברך החולה בעצמו ולא התוקע:
פסוקים של רחמים:
קודם התקיעות והברכות, נוהגים ברוב הקהילות לומר שבע פעמים פרק מ"ז שבתהלים כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף וגו' שיש בו שבע פעמים שם אלקים שהוא רומז על דין, וכתוב בו עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר - רמז לסילוק הדין (הרמוז בשם 'אלקים') והיפוכו לרחמים (שם הויה) - על ידי קול השופר:
ואחרי כן אומרים עוד שבעה פסוקים של רחמים: מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ (תהלים קיח), שכך הוא ענין השופר שתוקעין בו בצידו הצר וקולו מרחיב והולך עד שבוקע רקיעים. ואחריו עוד ששה פסוקים שראשי אותיותיהם מצטרפים לתבות 'קרע שטן':
קוֹלִי שָׁמָעְתָּ, אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי (איכה ג):
רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת, וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ:
עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב, אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:
שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ, כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב:
טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי, כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי:
נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה', וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי (תהלים קיט):
ואחר כך מברכים על התקיעות שתי הברכות ותוקעים:
בין הכל אומרים תקפ"ז תבות, כמנין 'שופר' (עם הכולל - תוספת אחד המקובלת בגימטריות, כנגד המלה בעצמה):
מנהג קהילות ספרד להוסיף עוד פסוקים ופיוטים. וכן המנהג בכל קהילות המזרח לומר ביום הראשון של ראש השנה, (וי"א אף ביום השני), את הפיוט 'עת שערי רצון' (וכנוסחת התימנים: 'עת שערי רחמים') המתאר את סיפור עקדת יצחק, ואומרים אותו בנעימה מיוחדת ובהשתפכות הנפש. והגר"א לא נהג לומר שום מזמור קודם תקיעת שופר, ולא ה'יהי רצון' שבין כל סדר וסדר:
נהגו שמורה הוראה מקרא לפני התוקע את התקיעות, אחת לאחת, כדי שלא יטעה:
אין תקיעת שופר בשבת:
אף על פי שתקיעת שופר מצוה גדולה, שיש בה המלכת מלך והתעוררות של רחמים בדין כל באי העולם, תקנו חכמים שלא יהו תוקעין בשופר ביום ראשון של ראש השנה אם הוא חל בשבת. ומפני חומרתה של שבת תקנו כך, שמא יִמָּצא אחד שאינו בקי בתקיעות וילך אצל חכם שילמדוֹ, או יתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או יוציא את השופר מרשות לרשות ויבוא לידי חילול שבת:
חמורה היא השבת כל כך שספק חילולה על ידי היחיד, דוחה מצוה גדולה של תקיעת שופר אצל כל הרבים, ובכל מקום, אפילו אין שם רשות הרבים שחיָּבים בה מדאוריתא, ואפילו יש שם ערוב להתר הטלטול אפילו מדרבנן:
ובירושלמי סמכו לדין זה מן הכתובים: כתוב אחד אומר יוֹם תְּרוּעָה (במדבר כט) וכתוב אחד אומר זִכְרוֹן תְּרוּעָה (ויקרא כג), הא כיצד? כאן בחול (תרועה ממש), כאן בשבת (זכרון שופר בלא שופר):
לכשתמצי לומר, דבר זה רמוז בכתובים עצמם: וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט):
אם ראש השנה באחד מימות החול שכָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ - אבל מלאכת אוכל נפש תעשו, אז - יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם - תרועה ממש, ולא 'זכרון תרועה' בלבד:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ (ויקרא כג):
כלומר, כשחל יום א' בחֹדש בשבת (בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן), אזי - זכרון תרועה. ולכך כאן לא הקדים 'כל מלאכת עבודה לא תעשו' - שכשחל בשבת אין עושים מלאכה כלל, אפילו מלאכת אוכל נפש:
אף על פי כן, אין המצוה הזו בטלה לגמרי מישראל אפילו פעם אחת, שכן ביום שני של ראש השנה אין מבטלין התקיעות לעולם, שאי אפשר לו שיחול ביום השבת:
וכשגזרו שלא לתקוע בשבת, לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה בית דין הגדול בירושלים - היו תוקעים בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבים. ולא אנשי ירושלים בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים. אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעים:
תפילות ימים נוראים:
התפילות שישראל מתפללין לפני המקום בימים הנוראים, מצוינות בין תפילות כל שאר המועדים בנוסח שלהן, ובמה שמוסיפין עליהן תחילה וסוף, ובניגונן, ואפילו במנין ברכותיהן:
ברית כרותה לתפילת ימים נוראים שאינה חוזרת ריקם. כך אמרו במדרש:
פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם (תהלים קב) - כלפי הדורות אמרו, שאין להם לא נביא ולא כהן מורה צדק ולא מִקדש שיכפר עליהם, אלא תפילה אחת נשארה להם, שהם מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, אל תבזה אותה מהם!:
יש נוהגין לכרוע בתפילות ימים נוראים, והנוהגין כן - זוקפין עצמן בתחילת הברכות ובסופן, שלא להוסיף על תקנת חכמים, שלא תקנו לכרוע אלא בתחילת ברכות אבות והודאה ובסיומן:
כל השנה כולה, מתפללין בימות החול שמונה עשרה ברכות (שעליהן נוספה עוד אחת) ובשבת ובמועדים מתפללין רק שבע ברכות - שלש הראשונות ושלש האחרונות - כבימות החול, והרביעית שבאמצע היא ברכה על קדושת היום וגומר בה בשבת - 'מקדש השבת', ובמועדים - 'מקדש ישראל והזמנים':
תפילת רגל זו כתפילת רגל זו, אלא שמזכיר בכל רגל מענין היום ב'ותתן לנו ה' אלקינו את יום'... וב'יעלה ויבוא' - חג המצות הזה, או חג השבועות הזה וכו' וכן בתפילת המוסף שמזכיר בברכה הרביעית את קרבן היום, כל רגל ורגל קרבנו השיָּך לו ואין שם שינוי יותר. אבל בראש השנה השינויים רבים:
א. בשתי הברכות הראשונות ובשתי הברכות האחרונות, מוסיף בהן ואומר 'זכרנו לחיים', 'מי כמוך', 'וכתוב לחיים' ו'בספר חיים'. (וכך הוא אומר כל עשרת ימי תשובה עד שגומר תפילת נעילה ביום הכיפורים, אלא שבתפילה זו האחרונה מזכיר לשון 'חתימה' בכל מקום שנזכר בהוספות אלה לשון 'כתיבה'). ותוספות אלו, בימי הגאונים תקנום:
ב. חותם את הברכה השלישית ב'המלך הקדוש' ולא 'האל הקדוש' כפי שחותם כל השנה. וכך הוא חותם גם בכל תפילות עשרת ימי התשובה:
ג. מאריך בברכה השלישית של 'אתה קדוש' ומוסיף בה תפילות שיש בהן בקשות ותחנונים על גילוי מלכות שמים על פני כל הארץ, גילוי כבוד עַם סגולה ועובדי ה', שמחת צדיקים וששון ירושלים, ושתעבור ממשלת זדון מן הארץ ויגלה אורו של משיח וכו'. וכשם שהוא מאריך בברכה זו בראש השנה כך הוא מאריך בה ביום הכיפורים, אבל בשאר הימים מעשרת ימי תשובה אינו מאריך:
ד. לפני חתימתה של הברכה הרביעית שאומרה על קדושת היום, כל מקום שמזכיר שם בשלש הרגלים תפילה על שלום ישראל וקדושת ישראל וכו', הרי הוא מזכיר בראש השנה תפילה על מלכות שמים שתתפשט על פני כל הארץ, ישראל וכל עמי התבל, (וביום הכיפורים מתפלל על מחילת העוון וטהרת הלב), וגומר: ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזכרון:
ה. מוסיף פיוטים לפני התפילה כמנהג רוב קהילות ספרד והרבה קהילות אשכנז, ובחזרת הש"ץ גם בתוך התפילה. וטעם הוספת הפיוטים - כדי להאריך בתפילה ובישיבה בבית הכנסת ביום הקדוש. ומוסיף תפילת 'אבינו מלכנו' אחרי התפילה, חוץ משבת שאין אומרים 'אבינו מלכנו'. ובקהילות הספרדים אומרים 'אבינו מלכנו' גם בשבת. וכן מוסיפים לפני 'ברכו' שבשחרית שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים (תהלים קל) ברוב הקהילות:
ו. מסלסל בנעימה שהיא מיוחדת לתפילות הימים הנוראים בלבד ומאריך בה, מה שאינו עושה כן בשום רגל אחר. בקהילות אשכנז נוהגים שהש"ץ היורד לפני התבה בשחרית, ומתחיל ב'המלך יושב', פותח בניגון בחשאי ומגביה קולו והולך במתון, כדי שישמע במורא ובאימה:
וכתוּב בספר 'החיים' (שחבר אחי המהר"ל מפראג): בשעה שש"ץ יורד לפני התבה וצועק 'המלך', מיד כל המקטרגים מסתלקים. משל ללסטים שתפס נפש אחת והוליכו דרך עיר המלך, כיון שבאו לשוק, צעק הנתפס בקול רם: 'המלך'! מיד שמט הלסטים ידו וברח. כך אנו מסורים כל השנה ביד היצר הרע עד שאנו באים כאחד לבית אלקינו וצועקים לתשועת המלך, מיד השטן מסתלק:
כל ההוספות והשינויים האלה, נמסרו לנו מקצתן מפי אנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח קבוע לכל תפילות השנה, ומקצתן מפיהם של חכמי הדורות שידעו היאך לרצות את קונם ביום הדין והיאך למלא לבב העומדים בתפילה, מורא שמים ופחד הדר גאון ה' היושב בדין:
ז. ועיקר השינוי שבתפילות יום הדין הוא בתפילת מוסף שבראש השנה שמוסיפין שם ברכות ואומרים סדר מלכויות, זכרונות ושופרות:
מלכויות זכרונות שופרות:
תפילות המוספין שבכל השנה, קבעו בהן אנשי כנסת הגדולה שבע ברכות, ובתפילות המוספין של ראש השנה קבעו תשע ברכות. שלש הראשונות ושלש האחרונות כבכל השנה (מלבד נוסח 'ובכן יתקדש' וכו' שהוא נוסח קבוע לברכת 'אתה קדוש' ושאר ההוספות שנזכרו לעיל, שהן מנהג רוב המקומות), ושלש ברכות האמצעיות, הן שנקראות 'מלכויות, זכרונות ושופרות':
סדר מלכויות הוא כולל עם הברכה הרביעית, שאומרהּ על קדושת היום. ואינו קובעו ברכה לעצמו, לפי שעיקר קדושת היום - המלכתו של הקב"ה על כל מעשיו; אבל סדר זכרונות וסדר שופרות, קובע להם ברכות לעצמם. נמצא שכל הברכות שבתפילת מוסף של ראש השנה - תשע:
תשע ברכות אלה הן כנגד תשע האזכרות שאמרה חנה (הזכירה שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א תשע פעמים) בתפילתה (עָלַץ לִבִּי בַּה'... שמואל א ב):
כל אזכרה שאמרה חנה בנבואתה על פקידתה אשר נפקדה בראש השנה ('דאמר מר: בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה'), כנגדה אנו מיחדים ברכה לה' ביום זה ואומרים תשע פעמים: ברוך אתה ה' וכו'. ואף ענין היום רמוז בתפילתה: ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ - אימתי? בראש השנה:
בסדר מלכויות מודים אנחנו להקב"ה שהוא ברא את הכל ומלכותו על הכל ומקבלים עלינו את מלכותו לעולם ועד - 'כי אתה אלקים אמת, ודברך אמת וקיָּם לעד, ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ' וגו':
בסדר זכרונות אנו מודים ומכריזים על אמונתנו אשר הוא הבורא והוא הפוקד את כל יצוריו תמיד וזוכר כל מעשי בני אדם מראשית ועד אחרית, ומשלם להם כפעלם - 'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם ואין שכחה לפני כסא כבודך, ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, ברוך אתה ה' זוכר הברית':
בסדר שופרות אנו חוזרים ומקבלים עלינו עול תורה כאילו עכשָׁו היא נִתנה בקולות וברקים וקול שופר חזק מאד ומצפים לישועה האחרונה, שנזכה לשמוע קול שופר של משיח, ושיעלו תקיעותינו לרצון ויהיו לזכרון לפניו - 'כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך, ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים':
שלשה סדרים אלה, כנגד שלש עיתים לישראל: ימי מלכות - בראשונה, זכרון העבר בגלות, ושופרות של מלכות שמים לעתיד:
שלשה סדרים אלה של מלכויות זכרונות ושופרות, כולם על מטבע אחד נתקנו: בכל סדר וסדר מתחיל בתפילה נאה מענין הסדר, ואומר עשרה פסוקים שיש בהם מאותו הענין. פסוקים של מלכות ה' בסדר מלכויות, פסוקים של זכירה בסדר זכרונות, ופסוקים של תרועה גדולה ובשורת ישועה בסדר שופרות, ובסוף משלים כל סדר בבקשה מאותו הענין ובחתימת ברכה:
עשרת הפסוקים שאומר בכל סדר, גם הם על אופן אחד נקבעו, שאומר בכולם שלשה פסוקים מן התורה, שלשה פסוקים מן הכתובים (וכולם מספר התהלים), שלשה פסוקים מספרי נביאים; ובפסוק האחרון, העשירי, הוא חוזר אל התורה ומסיֵּם בו את הסדר:
קצת עיונים בתפילות ראש השנה:
אגודה אחת:
ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וירָאוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים - הרי התיקון בשלמותו, לְמה מתפללים עוד:
ויעשו כולם אגודה אחת - דבר זה למה? וכי יש מעלה עוד לאחר התיקון השלם?:
- אלא דבר זה בא משום: לעשות רצונך בלבב שלם. לפי שאין כל העִתות שוות בכל אדם, ויש עת שאדם עם כל רצונו הטוב הוא מוצא את עצמו שהוא מקצר במעשה השלם לעומת רעהו, ומצטער ואין לבו שלם באותה שעה; אבל אם כולם עשו אגודה אחת, והרצון משותף לכל - בשעה שמוצא את עצמו מקצר, מה הוא עושה? - יוצא לראות מה שותפיו עושים באותה שעה, וכשמוצאם על שלמותם, מיד הוא שמח ואומר: אשרי לכולנו שלעולם אין הפסד יוצא מתחת ידינו, תמיד הרוַח מובטח, אם לא במעשה ידי - במעשה ידם של אחי ורעי שכמוהם כמוני. רק אז מובטח שהכל עושים רצונו בלבב שלם באמת ותמים:
עשרה מאמרות, עשרת הדברות ועשרה הילולים:
בעשרה מאמרות ברא הקדוש ברוך הוא כל עולמו ונעשה מלך על כל הארץ. אף אנו בעת שבאים להמליך אותו בראש השנה, אומרים עשרה פסוקים של מלכויות - ה' מַלְכֵּנוּ:
בעשרת הדברות שנאמרו בסיני, קפל הקב"ה כל תורתו ונתנה לישראל, והודיעה לכל באי העולם, ונעשה מחוקק, ונעשה שופט על כל באי העולם. אף אנו בעת שעומדים לפני כס משפטו להשפט על מעשינו ביום הדין, אומרים עשרה פסוקים של זכרונות שנפָּקד לטובה - ה' שֹׁפְטֵנוּ ה' מְחֹקְקֵנוּ:
בעשרה הילולים חתם דוד מלכו משיחו את ספר התהלים שיש בו תיקון לכל חטאי הדורות, עד אשר תמלא כל הארץ דעה את ה' וכל הנשמה תהלל יה, ישראל ואומות העולם. אף אנו בעת ששומעים קול שופר, אומרים עשרה פסוקים של שופרות, לידע ולהודיע ולהִוָּדע, כי מאתו בלבד יצאה לנו תורה שנלך בה עד סוף הימים, ומאתו בלבד עתידה שתצא ישועה והרוָחה לכל עמי העולם, וְהָיָה בַּיוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם (ישעיה כז) - הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ:
שכך הנביא ישעיה מרמז לנו על שלשה סדרים אלה של מלכויות זכרונות שופרות בפסוק אחד: כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ, ה' מְחֹקְקֵנוּ, ה' מַלְכֵּנוּ, הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ (שם לג):
הנביא מתחיל במתן תורה שהוא באמצע ימי עולם וקרוב לו, שאז נעשינו לעם והוא שופטנו ומחוקקנו, חוזר לראשית הימים שמאז מלכותו קיֶּמת, ומסיֵּם באחרית הימים שיִּגלה בהם כֹּח מעשיו וישועתו על הכל; אבל אנו בתפילתנו אומרים מלכויות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות:
'מה ראו חכמים לומר מלכויות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות? אלא, המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים, כדי שתזכר לו. ובמה? בשופר של חרות. ואין שופר, אלא של חרות שנאמר: וְהָיָה בַּיוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל. אבל איני יודע מי תוקעו - תלמוד לומר (זכריה ט): וַה' אֱלֹקִים בַּשׁוֹפָר יִתְקָע:
זוכר את כל הנשכחות:
'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם' (מתוך ברכת הזכרונות):
אומרים בשם צדיק אחד שפֵּרש מידה זו של הקדוש ברוך הוא 'זוכר נשכחות', כמין חומר, וכך פרש:
מידתו של הקדוש ברוך הוא, שאת הנשכחות לאדם הוא זוכר, אבל הנזכרות לאדם אינו זוכר, כיצד?:
הרי שעבר אדם עבֵרה ושוכחה ולא שב עליה בתשובה - הקב"ה זוכרה ומביא את האדם בדין עליה:
עבר עבֵרה וזוכרה תמיד כמו שאמר דוד (תהלים נא): וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד - הקב"ה אינו זוכרה, שהרי אינה מן הנשכחות:
הרי שעשה אדם מצוה וזוכרה תמיד ומתגאה בה - הקב"ה אינו זוכרה, שהרי שונא ה' כל גבה לב:
עשה מצוה ושכחה והרי הוא בעיניו כאילו לא עשה כלום - הקב"ה זוכרה תמיד וטומנה אצלו ומשלם לעושֶׂהָ כגמולו הטוב:
הפיוט 'ונתנה תוקף':
'מעשה בר' אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפך לדתם, וימאן לשמוע להם. ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון. ויהי כהיום בהחזיקם עליו, ויאמר: חפץ אני להִועץ ולחשוב על הדבר עד שלשה ימים, וכדי לדחותם מעליו אמר כן:
ויהי אך יצֹא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר ללבו על אשר כך יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלקים חיים, ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם, כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה! ויבך ויתעצב אל לבו:
ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג, וישלח ההגמון אחריו, ויאמר: לא אלך. ויוסף עוד הצר שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה - וימאן ללכת אליו. ויאמר ההגמון:
מהרו את אמנון להביאו בעל כרחו! וימהרו ויביאו אותו:
ויאמר לו: מה זאת אמנון, למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי? ויען ויאמר אמנון: אני את משפטי אחרוץ: כי הלשון אשר דִּברה ותכזב לך - דינה לחתכה! כי חפץ היה רבי אמנון לקדש את ה' על אשר דִּבר סרה. ויען ההגמון ויאמר: לא, כי הלשון לא אחתוך כי היטב דִּברה, אלא הרגליִם אשר לא באו למועד אשר דברת אלי, אקצץ, ואת יתר חלקי הגוף איַסר:
ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו. ועל כל פרק ופרק היו שואלין לו: התחפוץ עוד אמנון, להפך לאמונתנו? ויאמר: לא. ויהי ככלותם לקצץ, צִוָּה הרשע להשכיב את רבי אמנון במגן אחד, וכל פרקי אצבעותיו בצדו, וישלחהו לביתו. הכי נקרא שמו ר' אמנון - כי האמין באל חי וסבל על אמונתו יסורין קשין מאהבה, רק על הדבר שיצא מפיו:
אחר הדברים האלו קרב מועד והגיע ראש השנה, בקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים ולהשכיבו אצל שליח ציבור. ויעשו כן. ויהי כאשר הגיע שליח ציבור לומר הקדושה ו'חיות אשר הנה', אמר לו ר' אמנון: המתן מעט ואקדש את ה' הגדול. ויען בקול רם: 'ובכן לך תעלה קדושה' כלומר, שקדשתי את שמך על מלכותך ויחודך, ואחר כך אמר: 'ונתנה תוקף קדושת היום'. אמר 'אמת כי אתה הוא דיָּן ומוכיח' כדי להצדיק עליו את הדין שיעלו לפניו אותן פרקי ידיו ורגליו, וכן כל הענין. והזכיר 'וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי'. שכך נגזר עליו בראש השנה. וכשגמר כל הסילוק, נסתלק ונעלם מן העולם לעין כל ואיננו כי לקח אותו אלקים. ועליו נאמר (תהלים לא): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ וגו':
אחר הדברים והאמת אשר הועלה ר' אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס ולמד לו את הפיוט ההוא 'ונתנה תוקף קדושת היום' ויצו עליו לשלוח אותו בכל תפוצות הגולה להיות לו עֵד וזכרון. ויעש הגאון כן'. (אור זרוע הלכות ראש השנה):
