לקוטי מוהר"ן בענין ראש השנה

מה שהעולם נוסעין על ראש השנה לצדיקים, כי עקר המתקת הדינין אינו אלא על ידי קדשת וטהרת המחשבות, כי שם שרשם. (כמו שכתוב) (כמובא בזהר): כלא במחשבה אתבררו (עיין זוהר פקודי רנד). ואי אפשר לבוא למחין זכים אלא על ידי התקשרות לצדיקים, (כמובא) (כמו שכתוב) בזהר: "ויקח משה את עצמות יוסף", 'משה הוא בחינת מחין, ויוסף הוא בחינת צדיק', הינו שאין שלמות למחין אלא על ידי התקשרות לצדיקים. וראש השנה הוא מקור הדינים של כל השנה, וצריך לטהר את מחשבתו כדי להמתיקם, ובשביל זה נוסעין לצדיקים כדי לזכות לקדשת המחשבה:

ליקוטי תנינא
תורה ה - תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב (תהלים פ"א):

א העקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה. כי יש סובלי חלאים, שיש להם מכות מפלאות, והם סובלים החלאים רק בשביל נפילת האמונה, בבחינת (דברים כ"ח): "והפלא ה' את מכתך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים". 'ונאמנים' דיקא, כי הם באים על ידי פגם אמונה, כי על ידי נפילת האמונה באים מכות מפלאות, שאין מועיל להם לרפואות ולא תפלה ולא זכות אבות.

כי כל הרפואות הם על ידי עשבים, והם גדלים רק על ידי אמונה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית ח): 'אין הגשמים יורדין אלא בזכות אמונה', שנאמר: "אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף". שכשיש אמונה, אז יורדין גשמים וצומחים עשבים, ואזי יש רפואות, אבל על ידי נפילת האמונה אין גשמים, ואזי אין רפואה. גם עקר כח הרפואה שיש בכל עשב ועשב הוא על פי הסדר שיש להזרעים, לפי המקום ולפי הזמן. כי יש עשב, שעקר כחו לרפאות הוא רק כשקוצרין אותו, עד שלא הביא שליש, ואחר כך אין כח לאותו עשב לרפאות. וכן יש עשב, שכחו רק כשנגמר, עד שנופל מאליו, וכיוצא בזה, כפי הסדר של הזמן שיש להם. וכן יש סדר לפי המקום - שבמקום זה גדל זה העשב, ובמקום אחר גדלים עשבים אחרים, ועקר כחם לרפאות הוא רק על פי הסדר שיש להם לפי הזמן והמקום.

וסדר הזרעים הוא על ידי אמונה, בבחינת (שבת לא): 'אמונה - זה סדר זרעים', שעל ידי אמונה נעשה הסדר של הזרעים לפי הזמן והמקום, שעל ידי זה יש להם כח לרפאות, ועל כן על ידי נפילת האמונה אין מועיל רפואות. וכן תפלה הוא גם כן בחינת אמונה, כמו שכתוב (שמות י"ז) "ויהי ידיו אמונה", ותרגומו: 'פרישן בצלו'. וכן זכות אבות נתגלה גם כן רק על ידי אמונה, בבחינת (שיר השירים ב): "הנצנים נראו בארץ". 'הנצנים' - אלין אבהן, כמו שכתוב בזהר הקדוש (בהקדמה א:), הם נראין ונתגלין בארץ שהיא בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה", בחינת: 'עפר מאנא דכלהו' (תקוני זהר, תקון ע' ק"כ:). על כן על ידי נפילת האמונה אין מועיל לו לא רפואה ולא תפלה ולא זכות אבות, כי כל אלו הם בחינת אמונה כנ"ל.

וגם אין מועיל להחולה קול צעקה של אח וגניחות, שלפעמים מועיל להחולה אלו הקולות, שמרחמין עליו על ידי קולות הללו, אבל על ידי נפילת האמונה גם זה אין מועיל, כי הגניחות וצעקת אח הנ"ל הם קול בלא דבור, וקול - זה בחינת אבהן, כי הקול כלול מאש מים רוח (תקון סט), שהם בחינת תלת אבהן, והם נראין ונתגלין רק על ידי אמונה, שהיא בחינת עפר מאנא דכלהו. ועל כן על ידי נפילת האמונה אין מועיל לו גם הקולות הנ"ל.

וגם על ידי זה בעצמו אין מועיל לו רפואה, כי עקר הרפואה היא על ידי התמזגות היסודות, כי יש ארבעה יסודות: אש, מים, רוח, עפר, וצריך לזה חכם גדול, שידע על פי (דאקטיריי) למזג היסודות שיש בכל אחד ואחד מן העשבים, כפי הרפואה שצריך זה החולה לפי קלקול היסוד, שנתקלקל ונחלש אצל זה החולה. (גם בהכרעת הקול יש בחינת התמזגות היסודות), ועל כן על ידי פגם אמונה, שעל ידי זה נפגם בחינת הארבעה יסודות, כי כלם מתגלין רק על ידי בחינת עפר שהיא מאנא דכלהו, על כן אין לו רפואה:

ב והתקון לזה הוא שצריכין לחתר ולמצא המים, שמשם גדלה האמונה. ואלו המים הם בחינת עצות שמשם גדלה האמונה, בבחינת (ישעיה כ"ה): "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן"; שעל ידי העצות גדלה האמונה.

ועצות הם בחינת עמק הלב, הינו כשנתקלקל ונופל האמונה, עד שאין מועיל אפלו קול צעקה, שהוא קול בלא דבור כנ"ל, אזי צריכין לצעק מן הלב לבד, בבחינת (איכה ב): "צעק לבם אל ה'", שהוא צעקת הלב לבד, בלי קול, בבחינת (תהלים ק"ל): "ממעמקים קראתיך ה'" - מעמקא דלבא. ועמק הלב זה בחינת עצות, בבחינת (משלי כ): "מים עמקים עצה בלב איש". ועל כן כשאין מועיל קול צעקה מחמת נפילת האמונה, אזי צריכין לצעק מן הלב לבד; בלי קול, רק מעמקא דלבא, ועל ידי זה נתגלין העצות כנ"ל, שהם בחינת: "מים עמקים עצה" וכו'.

ועל ידי העצות שנתגלין בעולם, (דהינו שיודעין בעולם לתן עצה לנפשם, כל אחד ואחד מה שצריך), על ידי זה גדלה האמונה, בבחינת: "עצות מרחק אמונה אמן", כנ"ל. ואזי חוזר ונתתקן כל הבחינות הנ"ל, כי העצות הם בחינת פלא, בחינת: "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק" וכו', ועל ידי זה נתתקן ומקבל רפואה להמכות המפלאות, שהם בחינת: "והפלא ה' את מכתך" וכו'. גם תפלה היא בחינת פלאות בחינת (שמות ט"ו): "נורא תהלת עשה פלא". וכן זכות אבות, בבחינת (תהלים ע"ח): "נגד אבותם עשה פלא":

וזהו: "ואנכי תרגלתי לאפרים" (הושע י"א) - זה בחינת עצות, כמו שכתוב (שמות י"א): "העם אשר ברגליך" - ההולכים אחר עצתך. קחם על זרועתיו - זה בחינת זכות אבות, שהם "זרועות עולם" (דברים ל"ג). ולא ידעו כי רפאתים - כי באמת על ידי זה נעשה רפואה כנ"ל:

וזהו בחינת בריאת העולם, 'ברישא חשוכא והדר נהורא'. חשך זה בחינת העדר העצה, בבחינת (איוב ל"ח): "מי זה מחשיך עצה במלין" ואחר כך, כשנתגלה העצה שהוא בחינת עמק, בחינת מים עמקים, זה בחינת (שם י"ב): "מגלה עמקות מני חשך". וכל מה שנתגלה יותר האור, דהינו העצה, ונדחה החשך שהוא העדר העצה, נתגדל האמונה ביותר.

כי עקר גדול האמונה הוא בבחינת (תהלים צ"ב): "ואמונתך בלילות", דהינו כל מה שנדחה והולך חלק מהלילה ונתקרב אל אור היום, נתגדל האמונה ביותר, וכן הולכת ונגדלת מעט מעט, כפי מה שנדחה מהלילה ונתקרב יותר אל היום, עד שבאור היום אז נתגדל האמונה בשלמות, בבחינת (איכה ג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך". ואז, באור היום, הוא עקר צמיחת הרפואה, בבחינת (ישעיה נ"ח): "אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח". נמצא שעל ידי התגלות העצה שהיא בחינת התגלות האור מן החשך, דהינו שנדחה החשך שהוא בחינת לילה, ונתגלה האור, בחינת יום, על ידי זה נתגדל האמונה כנ"ל, ועל ידי זה עקר הרפואה, בבחינת: "אז יבקע כשחר אורך וארכתך" וכו':

וזהו מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אמרי, כבריתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז:). עזי זה בחינת אמונה, בחינת (תהלים צ"ג): "לבש ה' עז התאזר", בחינת (ישעיה י"א): "והיה צדק אזור מתניו, ואמונה אזור" וכו'. והדר אמרי - אמרי בחינת הרפואה, בחינת (שם נ"ז): "אמר ה' ורפאתיו", וזהו אמר; ראשי תבות: אש מים רוח, שמשם הרפואה. הינו מפני מה עקר הרפואה על ידי אמונה, כי צריך להקדים אמונה בתחלה, ואחר כך זוכין לרפואה, והשיב: כבריתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא, הינו, כי זה הוא בחינת בריאת העולם שברישא חשוכא וכו', כי עקר גדול האמונה - על ידי העצה, שהיא בחינת: "מגלה עמקות מני חשך", כי אין האמונה נגדלת בשלמות רק באור היום, ועל כן צריכין לקבל הרפואה רק על ידי אמונה, כי צמיחת הרפואה היא רק באור היום, בבחינת: "אז יבקע כשחר אורך" וכו', כנ"ל:

ג ולדלות ולגלות המים הנ"ל, דהינו העצות, לזה צריכין איש תבונות, בבחינת: "מים עמקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה". וזה שכתוב (דברים ל"ב): "כי גוי אבד עצות המה, ואין בהם תבונה", כי כשאין תבונה, עצתו אבודה, כי התגלות העצה - על ידי איש תבונה כנ"ל. ואיש תבונות הוא, מי שיש לו נשמה, בבחינת (איוב ל"ב): "ונשמת שדי תבינם".

וצריך לזכך ולצחצח הנשמה, וזה נעשה על ידי שממשיך המשכת רוחניות אלהות לתוך צמצומים, שזה בחינת שדי, שהוא בחינת צמצום, כי שדי - על שם שאמר לעולמו די, (כמובא בפירש"י פרשת מקץ, ועין בראשית רבה פרשה ה' ופרשה מ"ו, חגיגה י"ב), ועל ידי זה מצחצח הנשמה. וזהו: "ונשמת שדי תבינם" - שעל ידי בחינת שדי, דהינו המשכת רוחניות אלהות לתוך צמצומים, על ידי זה מצחצח הנשמה, ואזי הוא איש תבונות כנ"ל. כי על ידי המשכת רוחניות אלהות לתוך צמצומים, דהינו לתוך גופים, על ידי זה נכפל ונתרבה פרנסתו, כי כשממשיך רוחניות אלהות לתוך צמצומים, דהינו לתוך גופים, זה בחינת בריאה, כי נעשה עתה בריאה חדשה על ידי חבור רוחניות אלהות עם הגוף והצמצום, שזה עקר הבריאה, ואזי תכף כשנעשה איזה בריאה, אזי השם יתברך נותן פרנסה תכף, כי השם יתברך מפרנס 'מקרני ראמים עד ביצי כנים' (עבודה זרה ג:), ותכף שיש בריאה, תכף השם יתברך נותן פרנסה, כי הנשמה לבד אינה צריכה פרנסה, וכן הגוף לבד אינו צריך גם כן פרנסה, ועקר צרך הפרנסה הוא רק כשנתחבר הנשמה עם הגוף, דהינו 'שתופא דנפשא ובשרא' (עיין הקדמת התיקונים) אז צריכין פרנסה, ועל כן על ידי שממשיך רוחניות אלהות לתוך צמצומים וגופים שזה בחינת בריאה, בחינת שתופא דנפשא וגופא, על ידי זה נתרבה ונכפל פרנסתו, כי תכף כשיש בריאה, נותן השם יתברך פרנסה כנ"ל.

וזה בחינת (ברכות ס"ג): כל המשתף שם שמים בצערו - דהינו שממשיך ומשתף רוחניות אלהות לתוך הצמצום שהוא בחינות צער, אזי כופלין לו פרנסתו, כי על ידי זה נתרבה הפרנסה כנ"ל. שנאמר: והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך. 'שדי' זה בחינות הצמצום, בחינות המשכת רוחניות אלהות לתוך הצמצום, בחינת 'משתף שם שמים בצערו' - על ידי זה: "וכסף תועפות לך", הינו רבוי הפרנסה כנ"ל, ועל ידי הפרנסה הוא מצחצח נפשו, כי אכילת הצדיק הוא רק בשביל הנשמה, כמו שכתוב (משלי י"ג): "צדיק אוכל לשבע נפשו", ושביעת הנפש זה בחינת הצחצחות, שמצחצח נשמתו על ידי אכילתו, בבחינת (ישעיה נ"ח): "והשביע בצחצחות נפשך". ואזי כשמצחצח נשמתו, אזי הוא איש תבונות, בחינת: "ונשמת שדי תבינם" כנ"ל. ועל ידי זה נתגלין העצות כנ"ל. ומשם גדלה האמונה וכו' כנ"ל:

ד ודע, שעל ידי נפילת האמונה על ידי זה נעשה ונתחזק אמונות כזביות, אמונות העבודה זרה וכיוצא, כמו שכתוב (יחזקאל כ"ו): "אמלאה החרבה", כשזה קם זה נופל וכו' (עין מגלה ו) (ועין רש"י תולדות ע"פ ולאם מלאם יאמץ). כי עקר קיום וחזוק אמונות כזביות הוא מנפילת האמונה הקדושה, וכשמעלין האמונה הנפולה, מזה נעשין גרים, כי על ידי שנלקטין ונבררין נפילת האמונה שמשם יניקת אמונתם, על ידי זה נחלש כח אמונתם, ואזי הם חוזרים לאמונתינו הקדושה ונעשין גרים.

ולפעמים נעשין גרים בכח ולפעמים נעשין גרים בפעל. הינו או שנעשין גרים ממש בפעל, שבאין עכו"ם ומתגירין או שנעשה רק בכח, שעל ידי שמעלין אמונה הנפולה ונחלש אמונתם, על ידי זה נתגלה להם במקום שהם האמונה הקדושה, ומאמינים שם במקום שהם, שיש יחיד קדמון יתברך, בבחינת (מלאכי א): "בכל מקום מקטר ומגש לשמי". וזה תלוי כפי חזק האמונה כזביות שהיה מתחלה, הינו כשהאמונה כזביות היתה חזקה בתחלה, אזי אחר כך כשמשברין אותה ומעלין האמונה הנפולה דקדשה משם ונעשין גרים, אזי נעשין גרים בפעל ממש, וכשהאמונה כזביות לא היתה חזקה כל כך בתחלה, אזי כשנשברת ומהפכין אותה אל הקדשה, אזי אין נעשה ממנה רק גרים בכח:

ה והנה הכלל - שעל ידי שמעלין אמונה הנפולה, על ידי זה נעשין גרים, ומחמת שאלו הגרים נעשין מלקיטת נפילת האמונה, על כן הם מזיקין לישראל, בבחינת (קדושין ע:): 'קשים גרים לישראל כספחת'. ספחת - הינו מכות, בחינת מכות מפלאות הנ"ל, שנעשין על ידי נפילת האמונה כנ"ל, ומחמת שאלו הגרים נעשין מלקיטת נפילת האמונה, על כן הם קשים כספחת כנ"ל:

ואלו הגרים הם מכניסין גאוה בישראל, כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה ה:): "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" - 'מפני גאותן של ישראל, שנתנה לעכו"ם'. נמצא שהגאוה דקדשה של ישראל נפלה אליהם, ועל כן כשחוזרים עכו"ם ומתגירין, הם מביאין עמהם גאוה שהיתה אצלם כנ"ל, ומכניסין בישראל גאוה:

ועל ידי זה נוטלין חרב הגאוה מנהיגי הדור, שמתגאים על הדור בחנם, כי יש מנהיגים, שמתנהגים ברבנות ומושלים על עם דל, והם מתגאים על הדור בחנם, כי לא נתן להם גדלה מן השמים כלל, רק הם מתגאים מעצמם על הדור בחנם, והם מקבלין חרב הגאוה, בבחינת (דברים ל"ג): "ואשר חרב גאותך" - על ידי הגרים הנ"ל, שהם מכניסין גאוה בישראל כנ"ל, ומושלים על עם דל בחנם, ויש להם כח אפלו להעניש את מי שאינו רוצה להכניע עצמו תחת ממשלתם, וכל זה על ידי חרב הגאוה הנ"ל. ובאמת אין זה נקרא מעניש, אלא מזיק, כי הן מזיקי עלמא. וזה: 'קשים גרים לישראל כספחת', בחינת ספיחים שגדלים מאליהם, הינו שעל ידי הגרים נוטלין גאוה מנהיגי הדור, שגדלים מאליהם ומתגאין מעצמן על הדור בחנם, כי לא נתן להם גדלה מן השמים כלל כנ"ל, ועל כן נקראים גרים, על שם (תהלים ס"ג): "יגירהו על ידי חרב", כי על ידי הגרים נעשה חרב הגאוה כנ"ל:

ו ועל ידי הגאוה של אלו המנהיגי הדור על ידי זה הם מגבירים תאות נאוף בעולם, בבחינת (משלי ו): "ואשת איש נפש יקרה תצוד", שעל ידי גאוה מתגבר תאות נאוף (עיין סוטה ד:) שהיא בחינת חותם דסטרא אחרא, בחינת (ויקרא ט"ו): "החתים בשרו מזבו, כי על ידי חרב הגאוה דקדשה מתגברים על תאות נאוף, בבחינת (תהלים מ"ה): "חגור חרבך על ירך". אבל על ידי חרב הגאוה של אלו המנהיגים הנ"ל שמקבלים מהגרים כנ"ל, מתגבר, חס ושלום, תאוה זו כנ"ל:

ז ולהנצל מזה הוא על ידי המגנים שבדור. כי יש מגני ארץ, שהם מגנים עלינו ומצילין אותנו, כי הם מכניעין החותם דסטרא אחרא, שנעשה על ידי הגאוה כנ"ל, בבחינת (איוב מ"א): "גאוה אפיקי מגנים סגור חותם צר", שהם סוגרין ומכניעין חותם דסטרא אחרא, שהיא בחינת תאוה הנ"ל, שנעשה על ידי גאוה כנ"ל. ועל ידי שהם מכניעין זאת התאוה, שהוא בחינת חותם דסטרא אחרא, על ידי זה נעשה בחינת תפלין, מחין, שהם בחינת חותם דקדשה, בחינת (שיר השירים ח): "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" (עין תקון א ותקון כ"ב).

כי עקר תקון המחין - על ידי שבירת תאות נאוף, כי עקר המח על ידי לחות הגוף, כי המח הוא כמו נר דולק, והלחות שבגוף הם עולין להמח, ונעשין שמנים אל המח. נמצא שעקר המחין - על ידי לחות ושמנונית הגוף. על כן על ידי שמכניעין תאות נאוף, ואין יוצאין לחות ושמנונית הגוף לחוץ, על ידי זה עולין הלחות אל המח ונעשה שמנים, שזה עקר המחין. על כן על ידי המגנים הנ"ל שמכניעין תאוה זו, על כן הם עושין על ידי זה בחינת תפלין, מחין כנ"ל, כי הם מעלין לחות הגוף מבחינת החתים בשרו, עושין מזה מחין בחינת תפלין, כי תפלין הם התנוצצות המחין, ועל כן נקראו התפלין יקר, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה ט"ז:) "ויקר" - אלו תפלין, כי התפלין נעשין על ידי תקון תאות נאוף, שהיא בחינת: "אשת איש נפש יקרה תצוד", כנ"ל. ועל כן נקראין התפלין פאר (סוכה כ"ה.), כי נעשין על ידי תקון הגאוה וההתפארות, שמביאין הגרים כנ"ל.

וזה בחינת (שמות ג): "ומשה היה רעה". משה הוא הדעת בחינת מחין, תפלין, הוא רועה דקדשה, הפך "רעה זונות" (משלי כ"ט). וזה בחינת שבעה רועים דקדשה, בחינת משה היה רועה בחינת תפלין, שין של שלשה ראשים, שין של ארבעה ראשים, שהם בחינת שבעה רועים הנ"ל. וזה בחינת שדי של תפלין, זה בחינת הצמצום, שצריך כל אחד ואחד לצמצם את מחו ושכלו, שלא להניח את המח לצאת חוץ לגבול שיש לו, שלא יהיה משוטט המח במה שאין לו רשות לפי מדרגתו, בבחינת (חגיגה י"ג): 'במפלא ממך אל תדרש, במכסה ממך אל תחקר', שזהו בחינת שדי בחינת צמצום, כי שדי - שיש די באלהותו לכל בריה (כמובא בפירש"י פרשת לך), הינו שכל בריה יש לו די וגבול באלהותו יתברך, שאסור לו לילך בשכלו כי אם עד הגבול, לא יותר, כי כל אחד ואחד יש לו גבול וצמצום בשכלו לפי ערכו, שאפלו בקדשה אסור לו לצאת חוץ לגבול שיש לו, בחינת: 'במפלא ממך אל תדרש וכו', בחינת (שמות י"ט): "פן יהרסו אל ה' לראות" וכו' *). (*) פי' כל אחד ואחד יש לו גבול וצמצום בידיעת אלהותו, לפי ערכו ומדריגתו. כי מה שנחשב להקטן במעלה בחינת במופלא ממנו, שהוא למעלה ממדריגתו, וצריך לצמצם שכלו שם, זה אצלו בחינת במופלא ממנו. והאדם הגדול ממנו במעלה הגבוה, הוא יכול להשיג זאת, רק שהוא יש לו צמצום וגבול אחר גבוה ממנו, ששם הוא צריך לצמצם שכלו. וכן אדם הגבוה עוד יותר, גם זה אינו נחשב אצלו בחינת במופלא ממנו, רק שיש לו צמצום וגבול גבוה עוד יותר. וכן בכל אדם ואדם לפי מדריגתו. נמצא שלכל אדם וכל בריה יש לו צמצום וגבול מיוחד בהשגת אלהותו יתברך לפי מדריגתו, שעד זה הגבול מותר לרדוף מחשבתו להשיג ממנו יתברך לא יותר. וזה בחינת שדי, שדרז"ל שיש די באלהותו לכל ברי'. היינו שכל ברי' וברי' יש לו די וגבול וצמצום באלהותו, היינו בידיעת אלהותו, היינו שכל בריה ובריה יש לו די וצמצום וגבול מיוחד בפ"ע בידיעת אלהותו כפי מדריגתו, וזהו שיש די באלהותו לכל בריה). וזה בחינת (שם ל"ג): "ושמתיך בנקרת הצור", הנאמר במשה, בעת שזכה לראות ולהשיג מה שהשיג, הינו שהבטיחו השם יתברך להגן עליו, שיהיה נסתר בנקרת הצור, דהינו בחינת צמצום, שלא יצא המח לשוטט חוץ לגבול שהיה לו:

ח ועל ידי זה נעשין דבורים כשרים, להחיות ולהשיב את הנשמות הנפולות, כי יש נשמות שנפלו, שצריכין להחיות ולהשיב אותם בכל מיני מטעמים, המשיבין את הנפש, בבחינת (שיר השירים ב): "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני". ועל ידי תקון וזכוך המחין, שנעשה על ידי מגני ארץ כנ"ל, מזה נעשה אמרות טהורות להחיותם.

כי עקר התגלות המח הוא בהדבור, כמו שכתוב (משלי ב): "מפיו דעת ותבונה". ועל כן כשהמחין זכים, נעשין דבורים כשרים, ובהם משיבין את הנשמות הנפולות, בבחינת (שם כ"ו): שבעה משיבי טעם, הינו על ידי תפלין מחין שהם בבחינת שבעה רועים, על ידם נעשין שבעה משיבי טעם, הינו בחינת דבורים כשרים הנ"ל, שבהם משיבין הנשמות שנפלו, שהם בחינת (שם כ"ד): שבע יפול צדיק וקם. וזהו בחינת (תהלים י"ב): אמרות ה' אמרות טהורות מזקק שבעתים; הינו בחינת האמרות טהורות שנעשין על ידי זכוך המחין, בחינת תפלין שהם בחינת שבעה רועים, שעל ידי זה נעשה שבעה משיבי טעם כנ"ל, וזהו: מזקק שבעתים, כנ"ל:

ט וזה בחינת חלום על ידי מלאך (עיין ברכות נה:). כי אלו המאמרות טהורות הם בחינת מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך, כי הדבור הוא הרשימה של המח, כי מה שנרשם ונעלם במח, נחקק ונרשם בהדבור, וכשהמחין זכים, שעל ידי זה נעשין אמרות טהורות כנ"ל, אזי גם כשנסתלק המח בשעת שנה, ואין נשאר רק הרשימה של המח שהוא בחינת דבור, אזי גם הרשימה זכה, בבחינת חלום על ידי מלאך. וזה בחינת שאחר הסתלקות משה בא שר צבא ה' ואמר: "עתה באתי" (יהושע ה). הסתלקות משה זה בחינת הסתלקות הדעת, בחינת שנה שאז הדעת מסתלק, ואין נשאר רק הרשימו, אזי הוא בחינת: "ויאמר וכו' אני שר צבא ה'", דהינו מלאך, "עתה באתי", כי אז נשאר הרשימו בבחינת מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך כנ"ל:

וזה בחינת: "ה' יתן אמר המבשרות צבא רב" (תהלים ס"ח). ה' יתן אמר - זה בחינת אמרות טהורות הנ"ל, בחינת הרשימה של המח שזה בחינת מלאך כנ"ל. וזהו: המבשרות צבא רב - הינו מלאכים כנ"ל. וזה בחינת מה שמובא בכתבי האר"י, זכרונו לברכה, שצבאות הוא הנעלם של שדי, כי הנעלם של שין דלת יוד הוא בגימטריא צבאות עם הכולל, כמבאר שם. הינו שהנעלם של שדי, דהינו כשבחינת שדי שהוא המחין נסתלק, בחינת הסתלקות המחין בשעת שנה, ואין נשאר רק הרשימו, שהוא בחינת נעלם של שדי, אזי זאת הרשימו שהיא בחינת נעלם של שדי, היא בבחינת צבאות, בחינת מלאך כנ"ל. וזה בחינת (דניאל ז): "ושער ראשה כעמר נקא". 'שער ראשה' זה בחינת התנוצצות המחין, כי השערות יוצאין מן המחין, וכשהמחין נקיים וזכים, אזי נעשה גם מהרשימו בחינת מלאך. וזהו: 'כעמר נקא'. עמר ראשי תבות: עשה מלאכיו רוחות (תהלים ק"ד), בחינת מלאכים שנעשין על ידי הרשימו, כשהמחין נקיים וזכים כנ"ל.

אבל כשאין המחין נקיים וזכים, אזי נעשה מבחינת שערות בחינת (ישעיה י"ג): "ושעירים ירקדו שם", בחינת חלום על ידי שד. וזה בחינת אדם ובהמה, בחינת חלום על ידי מלאך וחלום על ידי שד. כי חלום על ידי מלאך זה בחינת אדם, בחינת (בראשית א): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". 'כדמותנו' - זה כח המדמה, שהוא בצלמנו בבחינת מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך, כי בשעת שנה המח מסתלק, ואין נשאר רק בחינת כח המדמה, וכשהמחין זכים, אזי גם הכח המדמה שנשאר הוא בבחינת מלאך, בחינת: כדמותנו בצלמנו - שהכח המדמה הוא בצלמנו, בבחינת מלאך כנ"ל, בחינת חלום על ידי מלאך וזה בחינת אדם, כמו שכתוב: "נעשה אדם" וכו'. אבל חלום על ידי שד זה בחינת בהמה, בבחינת (חבקוק ב): "ושד בהמות יחיתן".

וזה בחינת (תהלים מ"ט): אדם ביקר בל ילין - הינו כשאינו לן וישן ביקר בבחינת תפלין כנ"ל, הינו שאינו מזכך המחין בבחינת תפלין אזי: נמשל כבהמות נדמו - הינו אז הכח המדמה בבחינת בהמה, בחינת חלום על ידי שד שזה בחינת בהמה כנ"ל.

וזה אותיות מלאך ראשי תבות: "כי לאלקים מגני ארץ" (שם מ"ז) כי על ידי מגני ארץ נעשה המלאך, על ידי שמתקנין המחין והתפלין כנ"ל, שעל ידי זה נעשה בחינת חלום על ידי מלאך כנ"ל:

י אבל יש גם להמאכלים חלק בחלום, כי מן המאכלים עולים עשנים אל המח ונצטירין מהם חלומות בשנה. על כן צריכין לחזק את המלאך, כדי שלא יהיה נפגם החלום על ידי המאכלים, כי כשאין חזוק בהמלאך, אזי נפגם החלום על ידי המאכלים בבחינת חלום על ידי שד, חס ושלום:

כי יש שבעה אקלימים, ועל כל אקלים יש מלאך ממנה, בחינת (זכריה ד): "שבעה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ", ועל כן בכל אקלים גדלים פרות אחרים, כפי הממנה, ועל כן הם נחלקים לשבעה אקלימים כנגד בחינת שבעה רועים, שהם בחינת תפלין, שמשם נעשין בחינת המלאכים כנ"ל והשפע כשיורדת, מקבל אותה תחלה המלאך הממנה שם, ואחר כך יורדת דרך השדים השוכנים באויר, שהם מקבלים את השפע בדרך מעבר לבד, ואין יונקים ממנה רק כדי חיותם לבד, ואחר כך יורדת השפע למטה, לאותו המקום והשדה שהשפע הולכת לשם, ואחר כך מקבל המלך את השפע (עיין זוהר תרומה קנג.) בבחינת (דניאל ד): "אנת הוא מלכא" וכו', שנאמר שם על האילן "דמזון לכלא בה" וכו'. וזה בחינת (קהלת ה): "מלך לשדה נעבד", שהמלך מקבל השפע מן השדה, דהינו כשהשפע באה למטה, אז מקבל אותה המלך. וכל אלו מקבלין מבחינת שדי, ועל כן כלם נקראים על שם שדי, כי שד - על שם שד"י, וכן שדה - על שם שדי, וכן העובד השדה נקרא על שם שדי, כמו שכתוב (ישעיה כ"ח): "יפתח וישדד אדמתו". וכשבחינת המלאך חזק, אזי אין השדים מקבלין השפע רק דרך מעבר לבד, ואין יונקים ממנה רק כדי חיותם לבד.

אבל כשנחלש, חס ושלום, כח המלאך, אזי הם מקבלין לעצמן כח המלאך, ואזי המאכלים הגדלים על ידם, נתערב בהן כח הש"ד, כי הם קבלו לתוכן ממש את כח המלאך. נמצא כשגדלים המאכלים, הם גדלים על ידי תערבת כח הש"ד, וכשאוכלין אלו המאכלים, נעשה מהם חלום על ידי שד, חס ושלום, ולא זו אף זו, כי גם הם יכולין לטמא את האדם, חס ושלום, בשנה בטמאה הידוע, חס ושלום, כי המלאך הוא בחינת אש, כמו שכתוב (יחזקאל א): "מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים", וכשנחלש כח המלאך, ואזי השדים מקבלין לעצמן כח המלאך, אזי הם מחממין על ידי האש הזה ומטמאין, חס ושלום, בטמאה הנ"ל. ועל כן צריכין לחזק את המלאך, וחזוק המלאך הוא על ידי שמחה, בבחינת (משלי ט"ו): "לב שמח ייטב פנים, זה בחינת המלאך, בחינת (ישעיה ס"ג): "ומלאך פניו הושיעם" - שנתחזק על ידי לב שמח. ועל כן מקום המלאכים נקרא שחקים על שם שחוק ושמחה, כי עקר חזוק המלאכים - על ידי שמחה כנ"ל:

וזה בחינת השמחה של תפלין, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, [שרב] (שר' ירמיה) הוה בדח טובא, ואמר: תפלין קא מנחנא (ברכות ל, ועין תר"י שם). הינו, כי על ידי תפלין מחין נעשה בחינת המלאך כנ"ל, ועל כן צריך שמחה כדי לתן חזוק להמלאך כנ"ל. ועל כן כשחלם לאדם חלום לא טוב, התקון הוא תענית (עיין שבת י"א.), כי תענית הוא בחינת שמחה, כמו שכתוב (תהלים צ): "שמחנו כימות עניתנו", שעל ידי תענית נעשה שמחה, ועל ידי השמחה נותנין חזוק להמלאך ומתקנין ומכניעין את בחינת החלום רע, שהוא בחינת חלום על ידי ש"ד, שבא על ידי שאין חזוק בהמלאך כנ"ל. ועל כן מי שאין רוצה להתענות על החלום, אומרים לו המיטיבין: "לך אכל בשמחה לחמך", (קהלת ט) הינו שיהיה אכילתו בבחינת שמחה, שעל ידי זה מחזק את המלאך ומכניע את השדים, שעל ידם נתקלקל החלום על ידי המאכלים כנ"ל:

ועקר חזוק המלאך הוא בניסן, כי ניסן ראש השנה למלכים (ראש השנה ב.), ואז נתחדש כל ההתמנות של כל אחד ואחד, ואז נותנין לכל המלאכים ההתמנות שלהם, ואזי נתחדש הרצון של השם יתברך, בחינת (דניאל ד): "וכמצביה עבד בחיל שמיא", כי אז נותנין לכלם ההתמנות שלהם כרצונו יתברך, ואז יש להמלאכים שמחה ונתחזקין. כי אז, בניסן, הוא זמן הגאלה, כי 'בניסן נגאלו', וזה ידוע, שעקר גלות מצרים היה לתקן חטא אדם הראשון, שהיו שדים מחממין אותו והוליד שדין וכו' (ערובין י"ח: בראשית רבה פרשת כ'), והחמום הוא על ידי חלישות המלאך כנ"ל, ומחמת זה היה גלות מצרים ובניסן נגאלו, ונתתקן חטא אדם הראשון אז. נמצא שבניסן נתחזק כח המלאך, שזה בחינת תקון חטא אדם הראשון, שנתתקן בניסן, בעת גאלת מצרים כנ"ל. וזה שכתוב (שמות ז): "והוצאתי את צבאתי" - בחינת מלאכים, שיצאו ונגאלו בניסן (עין מכילתא פ' בא). כי אז נתחזקו ונתתקנו כנ"ל. ועל כן עקר התחדשות הרצון, בחינת: "וכמצביה עבד בחיל שמיא", הוא בניסן, כי אז הוא זמן תקון וחזוק שלהם כנ"ל.

אבל גם בכל השנה יכולין לחדש הרצון על ידי השמחה, כי על ידי השמחה נותנין חזוק בהמלאכים כנ"ל, ואזי נתעורר שמחה בהמלאכים כאלו נתחדש הרצון, בחינת: "וכמצביה עבד בחיל שמיא", באותו היום, כאלו קבלו ההתמנות שלהם באותו היום. אבל עקר התחדשות הרצון הוא בניסן, ואזי הוא עקר חזוק שלהם. ואזי בניסן היה ראוי שיתבטל הטמאה הנ"ל לגמרי, מאחר שנתתקן ונתחזק כח המלאך, כנ"ל:

יא אבל יש שבא טמאה הנ"ל מבחינה אחרת. כי דע, שעל ידי רבנים ודינים שאינם כשרים, שעושין עוות הדין, על ידי זה בא טמאה הנ"ל, חס ושלום, כי על ידי עוות המשפט, שהוא בחינת (תהלים קכ"ב): "כסאות למשפט", נופלין בחינת אהבות מן המרכבה, כי כסאות למשפט שהוא בחינת המרכבה, שם הוא בחינת אהבה קדושה, בבחינת (שיר השירים ג): "מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". וכשנפגם המרכבה בחינת כסאות למשפט על ידי עוות הדין - אזי נופלים משם אהבות נפולות, ועל ידי האהבות הנפולות בא, חס ושלום, החמום והטמאה הנ"ל. ועוות המשפט נעשה על ידי בחינת תפלין רעים.

כי יש בחינת תפלין מחין שיש בהם פסלת, כי התפלין מחין נעשין על ידי שמעלין הלחות ושמנונית הגוף מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, בחינת תפלין מחין כנ"ל. ויש לחות שצריכין לצאת בבחינת טפת עשו וישמעאל, וכשמעלין בחינת אלו השמנונית מבחינת החתים בשרו אל המח, אזי נתערב פסלת בהמחין והתפלין, ועל ידי זה נעשה קלקול המשפט, בבחינת (חבקוק א): "רשע מכתיר את הצדיק" הינו הפסלת שמתערב ומסבב את המח, על ידי שמעלין בחינת טפת עשו וישמעאל אל המח, על ידי זה נתקלקל המשפט. וזהו: על כן יצא משפט מעקל, הינו קלקול המשפט כנ"ל, כי המשפט - על ידי המח, כמו שכתוב בשלמה (מלכים א ג): "כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט". ועל כן כשנפגם המח, נתקלקל המשפט.

ועל ידי קלקול המשפט בחינת משפט מעקל, על ידי זה בא, חס ושלום, טמאה הנ"ל, כנ"ל. וזה מעקל, אותיות עמלק, שעל ידו בא הטמאה הנ"ל, בבחינת (דברים כ"ה): "אשר קרך בדרך". וזהו (במדבר כ"ד): "וירא את הקיני" - "וירא את עמלק", שהם סמוכים זה לזה בתורה, כי טמאה הנ"ל, שהיא טמאת עמלק, היא באה על ידי גרים, ככל המבאר למעלה. וזה בחינת מראה בחלום (כמו שקורין זאת הטמאה מראין). מראה ראשי תבות: רשע מכתיר את הצדיק, שעל ידי זה בא טמאה זו כנ"ל, על ידי שנעשה עוות המשפט כנ"ל:

יב ואזי כשבא טמאה הנ"ל על ידי עוות המשפט, אין תקון רק על ידי קשור המרכבה שצריכין לקשר המרכבה, בחינת: מרכבו ארגמן, שהם רפאל וגבריאל וכו', שהם מלאכי המרכבה, כמובא, שצריך לקשרם, לתקן פגם המרכבה הנ"ל, שמשם באין האהבות הנפולות כנ"ל. ועל כן קדם השנה נתתקן מקדמונים לומר קשור המרכבה, דהינו: מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל וכו'; כי על ידי קשור המרכבה נצולין מטמאה הנ"ל:

יג וזה בחינת: תקיעה, תרועה, שברים. תקיעה זה בחינת: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג), בחינת חרדת הגוף, בחינת קר רוח בחינת (משלי י"ז): "וקר רוח איש תבונה", שעל ידי זה הוא תקון האמונה, על ידי 'איש תבונה' כנ"ל. תרועה זה בחינת: "ומשה היה רעה" בחינת תפלין, הפך רעה זונות כנ"ל. שברים זה בחינת חלומות צודקים ואמתיים, בחינת (שופטים ז): "את מספר החלום ואת שברו", דהינו חלומות צודקים ואמתיים:

גם שברים הוא בחינת תקון המשפט, בחינת (תהלים נ"א): "לב נשבר" (עין תקון כ"א דף מ"ט), דהינו מה שהלב נשקה לכבות חמום הלב, שהוא כמו נור דלוק, בחינת (תהלים ק"ד): "ישברו פראים צמאם" כי על ידי קלקול המשפט, שמזה נופלין אהבות נפולות כנ"ל, ועל ידי זה הם מחממין הלב ומטמאין, חס ושלום, כנ"ל, כי הלב הוא מקום המשפט, כמו שכתוב (שמות כ"ח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו". וכשיש קלקול המשפט, הם מחממין הלב על ידי האהבות הנפולות, ועל כן צריך להשקות את הלב, לכבות חמום הנ"ל. וזה בחינת שברים, בחינת לב נשבר, בחינת: "ישברו פראים צמאם", דהינו שהלב נשקה, ונכבה חמום הנ"ל, שזה בחינת תקון המשפט:

יד וזה בחינת: ראש השנה, יום כפור, סכות, שמיני עצרת. כי ראש השנה הוא בחינת תקון האמונה, בבחינת (תהלים פ"ט): "אף אמונתך בקהל קדשים", כי אז נתקבצין כל הקהלות הקדושות, ועל ידי זה נתלקטין ונתקבצין כל לקוטי האמונה, בבחינת: "אף אמונתך בקהל קדשים" כנ"ל, ועל ידי זה נעשה תקון המחין כנ"ל.

וזהו ראש השנה - ראש דיקא, כי נעשה ונתתקן בחינת מחין כנ"ל. וזהו בחינת החמשה חושים של המח, שכלם נמצאים בבחינת ראש השנה, כי יש חמשה חושים בהמח, שהם: "ראיה, שמיעה, ריח, טעם, משוש" - וכלם נמשכין מהמח, כי מהמח נמשכין גידין לכל אלו החושים, וכל אלו החושים נמצאים בבחינת ראש השנה, שהוא בחינת ראש ומחין כנ"ל.

'חוש הראיה' בראש השנה הוא בבחינת (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", בראש השנה נדון מה יהא בסופה (כמובא בפירש"י שם), שבראש השנה רואה ומשגיח על כל השנה, מה יהא בסופה, וזהו בחינת 'חוש הראיה'. שמיעה הוא בחינת מה שהשם יתברך שומע קול צעקות ותפלות ותרועת עמו ישראל ברחמים. ריח זה בחינת (ישעיה י"א): "והריחו ביראת ה'", בחינת: 'ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת'. טעם זה בחינת (בראשית כ"ז): "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" - 'מפקודין דעשה' (תקוני זהר, תקון כ"א), הינו מה שהשם יתברך טועם בראש השנה כל המעשים טובים של ישראל, וזהו בחינת 'חוש הטעם'. משוש הוא בידים, כמו שכתוב בעבודה זרה (תהלים קט"ו): "ידיהם ולא ימישון" כי המשוש הוא בידים, וזהו בחינת 'שידו פשוטה לקבל שבים מראש השנה עד יום הכפורים' (ראש השנה י"ח), וזה בחינת 'חוש המשוש'.

נמצא שבראש השנה הוא תקון המחין כנ"ל, ועל ידי תקון המחין נעשין בחינת תפלין דמכסין על מחא, כי תפלין הם התנוצצות המחין. וזהו בחינת עשרת ימי תשובה, כי תשובה היא בחינת (ירמיה ט"ו): "אם תוציא יקר מזולל" וזהו בחינת תפלין שנקראו 'יקר', כמו שאמרו: "ויקר" - אלו תפלין כנ"ל. (כי התפלין נעשין על ידי תקון המחין, שהם נעשין על ידי שמתקנין ומעלין מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה בחינת מחין תפלין כנ"ל. וזהו בחינת: "אם תוציא יקר מזולל", שהוא בחינת תשובה, והבן - נראה לי).

וביום כפור, אז הוא גמר תקון חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין, הפך חותם דסטרא אחרא כנ"ל, בבחינת: 'וביום צום כפור יחתמון'. הינו שבעשרת ימי תשובה נעשה בחינת תקון התפלין כנ"ל, וביום הכפורים אז הוא גמר תקונם, כי אז נגמר גמר תקון חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין כנ"ל.

סכה זה בחינת תקון המלאך, כי סוכה בגימטריא מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך, שנעשה על ידי תקון המחין והתפלין כנ"ל. ועל כן סכות הוא זמן שמחתנו, בחינת שמחה של תפלין, לתן חזוק להמלאך, כדי שלא יזיקו המאכלים לקלקל את החלום כנ"ל, כי סכות הוא חג האסיף, שאוסף כל מיני מאכל, ועל כן אז צריכין שמחה לחזק את המלאך, שזהו תקון המאכלים כנ"ל, ועל כן הוא זמן שמחתנו כנ"ל.

שמיני עצרת זה בחינת מלכות, בחינת (שמואל א ט): "זה יעצר בעמי", הנאמר במלך, שזה בחינת תקון המשפט, בבחינת (תהלים ע"ב): "משפטיך למלך תן", הינו בחינת תקון המשפט המבאר למעלה, שעל ידי זה נתבטל טמאה הנ"ל, כנ"ל. וזהו בחינת מה שמובא בכתבים, שבשמיני עצרת הנקבא עוצרת הטפה, הינו בחינת תקון טמאה הנ"ל, שנתתקן בחינת החתים בשרו על ידי בחינות הנ"ל, ונעצרת הטפה בקדשה ואינה נשחתת, בבחינת החתים בשרו, חס ושלום:

טו וזה בחינת רבי עם תלמידים, שכשיש רבי אמתי עם תלמידים, על ידי זה נעשה ונתתקן גם כן כל הבחינות הנ"ל, כי על ידי קבוץ התלמידים אצל הרב, על ידי זה נתקבץ ונתלקט חלקי האמונה. ועל כן נקרא למוד הרב עם התלמידים ישיבה, על שם קבוץ חלקי האמונה, שהוא בחינת (שמות ט"ז): "ארץ נושבת", בחינת (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה", הפך: "ארץ לא זרועה" (ירמיה ב), שהיא בחינת פגם אמונה כנ"ל. כי הרב הוא משגיח על חלקי האמונה של כל אחד ואחד לקבצם ולהעלותם, בבחינת (תהלים ק"א): "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי". 'לשבת עמדי' - בחינת ישיבה, בחינת: "ארץ נושבת", וכנ"ל.

ועל כן הגרים שנעשין על ידי קבוצי האמונה, כמבאר לעיל, על כן הם נקראים על שם ישיבה, כמו שכתוב (במדבר כ"ד): "וירא את הקיני ויאמר איתן מושבך". וזהו: אית"ן - תני"א דמסיע לך, כמובא בתקונים (תקון כ"א דף מ"ג), כי למוד הישיבה הוא מסיע לגרים, כי הם נתגירין על ידי בחינת הישיבה כנ"ל, כי על ידי רבי עם תלמידים שהוא בחינת ישיבה, על ידי זה נעשין גרים, על ידי שנתקבצין ונתלקטין חלקי האמונה כנ"ל. נמצא שבחינת אמונה נתתקן על ידי רבי עם תלמידים.

גם נתחדש ונתתקן המח, כי מח התלמידים נתתקן ונתחדש על ידי הרב, וגם מח הרב נתחדש על ידי התלמידים, כמו שאמרו (מכות י): 'ומתלמידי יותר מכלם':

ועקר זמן הקבוץ הוא בראש השנה, שהוא בחינת ראש שאז הוא בחינת תקון המחין כנ"ל, והם מאירין ומחזקין זה את זה, דהינו כי גם בהרב עם התלמידים כשמתקבצים, יש כל בחינות החמשה חושים של המח. 'חוש הראיה' זה בחינת מה שרואין את הרב, בבחינת (ישעיה ל): "והיו עיניך רואות את מוריך", שהוא דבר גדול. 'שמיעה' הוא בחינות (איוב ל"ו): "ויגל אזנם למוסר" דהינו מה שכל אחד ואחד שומע המוסר של הרב. 'ריח' זה בחינת הטרחות והיגיעות שיש לכל אחד ואחד בשביל לנסע ולילך ולבוא אל הרב, וזה בחינת ריח, בחינת (שיר השירים ז): "וריח אפך", בחינת (קהלת ב): "אף חכמתי עמדה לי" - 'חכמתי שבאף עמדה לי' (מדרש רבה קהלת סדר ב, עין שם במתנות כהונה), דהינו על ידי טרחות ויגיעות, כי אי אפשר לקבל מהרב כי אם על ידי טרחות ויגיעות, וזהו בחינת 'חוש הריח'.

טעם' זה בחינת מה שכל אחד טועם ומרגיש מתיקות אמרי נעם של הרב. 'משוש' זה בחינת ידים כנ"ל, זה בחינת ההוצאות שיש לכל אחד, מה שכל אחד מוציא יגיע כפו על הוצאות לבוא להרב, וזה בחינת 'משוש', בחינת ידים, בחינת יגיע כפו כנ"ל. נמצא שגם כאן נתתקן בחינות החמשה חושים כמו בראש השנה, והם מאירין ומחזקין זה את זה. שלפעמים נחלש בחינות החמשה חושים של ראש השנה, ונתחזקין על ידי אלו החמשה חושים של הרב עם התלמידים, וכן להפך. גם בחינת תפלין, שהוא חותם דקדשה, נתתקן על ידם, בבחינת (ישעיה ח): "חתום תורה בלמדי":

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתבות ק"ו עין שם): 'כד הוו קמו רבנן ממתיבתא דרב הונא, הוו נפצי גלימיהו, וסלק ענני (בג' איתא וסליק אבקא, אך המכוון שהאבק כסה על אור החמה כמו ענן. וע' בחידושי מהרי"ט כתובות, שכתב שם וז"ל ונראה דה"ק דכי מכסי יומא במערבא מחמת עננים וכו' הוו אמרי קמו ממתיבתא דר"ה, כלומר דמו כמאן דקמו, ומזכירין אותו לשבח לומר שהיה לו תלמידים הרבה (ואפשר שהוא על דרך כמו (נחום א) וענן אבק רגליו). וכסי ליומא' (דהינו שמשא). הינו כשהיו קמים התלמידים מהישיבה של רבם רב הונא, 'הוו נפצי גלימיהו', דהינו הלבושין בחינת גדלות, כמו שכתוב (תהלים צ"ג): "ה' מלך גאות לבש", הינו שהיו מנפצין ומסלקין בחינת הגאוה, כי על ידי הישיבה של הרב עם התלמידים נתתקן חותם דקדשה, שהוא הפך הגאוה כנ"ל. וזהו: גלימיהו, גלמי ראשי תבות: "יי מלך גאות לבש" (תהלים צ"ג), בחינת הגאוה כנ"ל, שהם הכניעו וסלקו אותה. וזהו: 'וסלק ענני', זהו בחינת תקון הברית שמסלקין ומעלין בחינת החתים בשרו לבחינת מחין תפלין כנ"ל. וזהו: 'וסלק ענני', בחינת (בראשית ט): "והיתה הקשת בענן", בחינת תקון הברית כנ"ל. וזהו: ענן - ראשי תבות: "נדיבי עמים נאספו" (תהלים מ"ז), בחינת גרים.

כי על ידי תקון הגרים נעשה תקון הברית כנ"ל. ואזי כשנעשה תקון הברית, דהינו שמעלין בחינת החתים בשרו לבחינת מחין, אזי נעשה בחינת תפלין דמכסין על מחא (עין תקון ס"ט דף קט"ו). וזהו: 'וכסי ליומא, דהינו שמשא', הינו בחינת תפלין דמכסין על מחא שהוא בחינת שמשא, בחינת משה, בחינת (בבא בתרא עה): 'פני משה כפני חמה', כי משה הוא הדעת, וכנ"ל:

וכשנתתקן המח בבחינת משה, בחינת תפלין כנ"ל, אזי גם בבחינת הסתלקות משה, דהינו כשנסתלקין המחין, אזי גם הרשימה שנשאר שהיא בחינת שנה, היא טובה גם כן מאד, בבחינת (קהלת ה): "מתוקה שנת העובד" - ראשי תבות משה.

כי לפעמים נסתלקין המחין אצל הרב, וכן אצל התלמידים, כי אין המחין קבועים תמיד. ובשעת ההסתלקות אזי הוא בחינת הסתלקות משה, שהוא הדעת בחינת שנה, ועל ידי תקון המחין על ידי הישיבה כנ"ל, אזי גם בשעת ההסתלקות הדעת, שהוא בחינת הסתלקות משה, בחינת שנה, אזי גם בחינת השנה מתוקה וטובה, בבחינת: "מתוקה שנת העובד" כנ"ל, כי על ידי תקון המחין בבחינת משה על ידי זה הוא תקון השנה, בבחינת חלום על ידי מלאך כנ"ל. וזהו: "מתוקה שנת העובד". 'מתוקה' דיקא, בחינת מין מתיקין, בחינת תקון הברית שהוא בחינת מין מתיקין (כמובא (במ"א) בלקוטי הראשון בסימן נ'), הפך פגם הברית, שהוא בחינת מין מרירין, שהוא בחינת פגם טמאה הנ"ל, חס ושלום, אבל על ידי תקון המחין כנ"ל, על ידי זה השנה מתוקה בבחינת מין מתיקין, בבחינת תקון הברית כנ"ל. וזהו: 'אם מעט ואם הרבה יאכל', הינו שאין מזיק לו האכילה, שעל ידה בא, חס ושלום, טמאה הנ"ל בחלום בשנה כנ"ל, כי נתתקן בחינת השנה על ידי תקון המחין כנ"ל, כי על ידי תקון המחין גם השנה שהיא בחינת הסתלקות הדעת, היא גם כן טובה ומתוקה מאד כנ"ל:

כי באמת צריכין דיקא לסלק את המח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבד את ה' בפשיטות, כי צריך שיהיו מעשיו מרבין מחכמתו (אבות פרק ג), ולא המדרש הוא העקר, אלא המעשה (שם פרק א), ועל כן צריכין לסלק כל החכמות ולעבד את ה' בפשיטות, בלי שום חכמות. לא מבעיא חכמות של שטות של סתם בני אדם, אלא אפלו חכמות גמורות, אפלו מי שיש לו מח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה, הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסק בעבודתו יתברך בפשיטות. וצריך אפלו להתנהג ולעשות דברים, שנראה כמשגע בשביל עבודת השם, בבחינת (משלי ה): "באהבתה תשגה תמיד", שבשביל אהבת השם צריכין לעשות דברים הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך, כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת השם ומצוותיו יתברך, ולאו דוקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך נקרא מצוה. כי יש תרי"ג מצוות, ואלו התרי"ג מצוות יש להם ענפים רבים, וכל דבר שיש בו רצון השם יתברך, שעושין בו נחת לאביו שבשמים, הוא בחינת מצוה, וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט, כדי לעשות איזה רצון ונחת להשם יתברך.

ואזי כשאהבתו חזקה כל כך להשם יתברך, עד שמסלק כל חכמתו ומשליך עצמו לרפש וטיט בשביל עבודתו יתברך, כדי לעשות לו יתברך איזה נחת, אזי הוא טובה להמחין, כי אזי זוכה להשיג אפלו מה שהוא למעלה מהמחין, מה שגם משה בחייו לא השיג, הינו בחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (עין ברכות ז), שזה בחינת עוות המשפט, כי זה נראה כעוות הדין, חס ושלום, שגם משה בחייו לא השיג זאת. הינו גם כשהמח בשלמות ואינו נסתלק, שזה בחינת משה בחייו, כי הסתלקות המחין בחינת שנה זה בחינת הסתלקות משה כנ"ל, וקיום המחין, בעת שהמחין קימים ואינם נסתלקין, זה בחינת משה בחייו, וגם אז אין יכולין להשיג השגה הנ"ל, דהינו להשיג מפני מה יש צדיק ורע לו וכו', אבל על ידי שאהבתו חזקה כל כך להשם יתברך, שמשליך ומגלגל עצמו ברפש וטיט בשביל עבודתו יתברך, ועושה עבדות כעבד ממש בשביל אהבתו יתברך, אזי זוכה להשיג גם מה שבחינת משה בחייו, דהינו בעת קיום המחין אין יכולין להשיג, דהינו 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו':

כי יש בחינת בן, שהוא מחפש בגנזיא דמלכא, כמו בן (עין זהר בהר קי"א:), ויש בחינת עבד, שאין לו - רק לעשות עבודתו שנתנו לו, ואסור לו לשאל שום טעם וחקירה על עבודתו, כי הוא מחיב רק לעשות את שלו, דהינו עבודתו שנתנו לו לעשות. אבל יש בן, שהוא אוהב כל כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך וקופץ בתוך הסוללות הגדולה (שקורין פאסי'), בתוך קשרי המלחמה, ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפלו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו, ואזי כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמור בשביל אהבתו, אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפלו לבן, כי אפלו הבן, שהוא מחפש בגנזיא דמלכא, אף על פי כן יש מקומות שגם הבן אסור לכנס לשם, הינו שיש השגות, שגם הבן אינו משיג אותם, אבל על ידי שהבן מסלק כל חכמתו ומשליך עצמו לעבדות כנ"ל, על ידי זה אביו מרחם עליו ומגלה לו מה שאינו נמסר אפלו לבן, הינו שנתגלה לו בחינת 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', שגם משה בחייו לא השיג זאת.

וזהו בחינת (מלאכי ג): וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו העבד אתו. 'העבד אתו' דיקא, הינו בחינת בן שמשליך עצמו לעבדות, שמסלק כל חכמתו ועושה מעשה עבד, וזהו: בנו העבד אתו, הינו בן שעושה מעשה עבד כנ"ל, על ידי זה: 'וחמלתי עליו', כי על ידי זה השם יתברך מרחם עליו, מחמת שרואה אהבתו חזקה כל כך, ומראה ומגלה לו בחינת 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו' כנ"ל. וזהו (מה שכתוב שם): ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וכו', דהינו שזוכה להשיג על ידי זה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כנ"ל:

וזה בחינת תקון המשפט; כי זוכה להשיג 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', שזה נראה כעוות המשפט, ועכשו, כשזוכה להשיג ולהבין זאת, זה בחינת תקון המשפט. נמצא שעל ידי רבי אמת עם תלמידים, נעשין ונתתקנין כל הבחינות הנ"ל:

טז וזהו בחינת הראה. כשהראה בשלמות נעשין גם כן כל הבחינות הנ"ל, כי הראה היא קר ולח. קר זה בחינת: "וקר רוח איש תבונה", בחינת תקון האמונה על ידי איש תבונה כנ"ל. לח זה בחינת הלחלוחית והשמנונית העולה אל המח, ונעשה בחינת מחין תפלין כנ"ל.

גם כשהראה בשלמות, זה בחינת תקון השנה, כי השנה על ידי הראה. כי הראה היא קר ולח, ועל ידי קר ולח, על ידי זה עקר השנה. ועל כן בשעת גשמים אז הוא זמן שנה, כי אז ערב לאדם השנה מאד, וזה מחמת שהגשמים הם קר ולח, קרירות ולחות וכן בבקר השנה ערבה גם כן, כי אז יורד הטל, ואזי גם כן הוא קר ולח, ועל כן השנה ערבה אז גם כן. נמצא שעל ידי הראה שהיא קר ולח, הוא בחינת תקון השנה.

גם ראה על שם שהיא מאירת עינים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חלין מט). וזהו בחינת שמחה, בחינת (משלי ט"ו): "מאור עינים ישמח לב", הינו בחינת תקון השמחה, שהוא חזוק המלאך כנ"ל.

גם הראה בשלמות זה בחינת תקון המשפט, כי מקום המשפט הוא בלב, כמו שכתוב: "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו". ועל ידי קלקול המשפט, שעל ידי זה נופלין אהבות נפולות מן המרכבה כנ"ל, על ידי זה בא חמום הלב כנ"ל. נמצא שחמום הלב זה בחינת קלקול המשפט. והראה מנשבת על הלב ומקררת החמום, שזהו בחינת תקון המשפט.

וזה בחינת (תהלים קמ"ז): "ישב רוחו יזלו מים". הינו על ידי נשיבת הרוח של הראה שהיא מנשבת על הלב ומקררת חמום הלב, על ידי זה נעשה בחינת תקון המשפט. וזהו: "יזלו מים", בחינת (עמוס ה): "ויגל כמים משפט", שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל. וזהו ראה על שם שהיא מאירת עינים כנ"ל, זה בחינת (סנהדרין ו:): 'אין לדין אלא מה שעיניו רואות', שזהו בחינת תקון המשפט. וזהו: מאירת - ראשי תבות: תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, הינו בחינת תקון המשפט שהוא תקון המרכבה, ששם האהבה דקדשה, בבחינת: "מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", כנ"ל. וזה בחינת (הושע ו): "ומשפטיך אור יצא" וכמו שאנו אומרים: 'ותוציא כאור משפטינו' הינו על ידי הראה, שהיא מאירת עינים, על ידי זה הוא בחינת תקון המשפט, בחינת: 'ותוציא כאור משפטינו':

וזה פרוש: אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן, זמנא חדא הוה קאזלינן במדברא, והוה אטמא דבשרא בהדן. פתחנא ונקרינא ואנחנא אעשבא. אדמיתינן ציבי, חלם אטמא וטוינן. כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינהו להנהו גמרי דהוו קא מלחשי. כי אתאי לקמה דאמימר, אמר לי: ההוא עשבא סמתרי הוה, הנהו גמרי דרתמא הוו: (בבא בתרא ע"ד:)

הינו שספר, שפעם אחד הלך במדבר - זה בחינת תקון האמונה, בבחינת (ירמיה ב): "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". 'ארץ לא זרועה'. זה בחינת פגם האמונה, שעל ידי זה נתקלקלו הזרעים כנ"ל, ולכתך אחרי במדבר זה בחינת תקון האמונה, שהאמינו בו יתברך והלכו אחריו במדבר, ותקנו בחינת "ארץ לא זרועה", דהינו נפילת האמונה כנ"ל. והוה אטמא דבשרא בהדן. 'אטמא בשרא' זה בחינת גרים, שהם ערלי בשר (יחזקאל מ"ד), שעל ידם בא בחינת: החתים בשרו, כנ"ל. וזהו: אטמי בשרא - בחינת ערלי בשר ובחינת החתים בשרו, כנ"ל. כי על ידי עלית האמונה הנפולה נעשין גרים, שעל ידם מתגבר, חס ושלום, חותם דסטרא אחרא, בחינת: החתים בשרו, כנ"ל.

ופתחינן - הינו שתקננו בחינת החתים בשרו, ונעשה בחינת חותם דקדשה, שהוא בחינת (שמות כ"ח): "פתוחי חתם קדש לה'", הינו בחינת תקון המחין כנ"ל. ונקרינן - זה בחינת: "ושמתיך בנקרת הצור", בחינת צמצום המחין, שלא לצאת חוץ לגבול כנ"ל. ואנחנא אעשבא - 'עשבא' זה בחינת כלליות המאכלים, כמו שכתוב (בראשית ט): "כירק עשב נתתי לכם את כל"; נמצא שכלליות המאכלים הם בחינת עשבא. וזה: ואנחנא אעשבא - הינו אחר שהיינו מתקנים את המחין כנ"ל, הנחנו עצמנו אעשבא, הינו על המאכלים, לתקן את המאכלים, שלא יזיקו ויפגמו את החלום, חס ושלום. ותקון זה, הינו תקון המאכלים, נעשה על ידי חזוק המלאך, שנתחזק על ידי התחדשות הרצון, על ידי השמחה כנ"ל. וזהו: 'אדמיתינן ציבי' - זה בחינת: "וכמצביה עבד בחיל שמיא", בחינת התחדשות הרצון. הינו שהיינו רוצים להביא הרצון, בחינת התחדשות הרצון, שזהו חזוק המלאך, שעל ידי זה הוא תקון המאכלים כנ"ל.

וזהו: אדמיתינן ציבי חלים - הינו שבתוך שהיינו עוסקים בתקון המאכלים על ידי התחדשות הרצון, חלם לנו חלום. וזהו: חלים לשון חלום. גם חלים הוא לשון התקשרות והתחברות, כי החלום היה מחובר משני כחות: מכח המלאך וכח השד, מחמת שעדין לא נתתקנו המאכלים כנ"ל. וזהו: וטוינן לשון תענית (עין דניאל ו, פסחים ק"ז), הינו שהיינו מתענים. כי התענית מביא שמחה שהוא תקון החלום כנ"ל.

כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא - הינו כשחזרנו ובאנו לחדש ניסן שהוא אחר שנים עשר חדשי השנה, כי ניסן תחלת החדשים והוא ראש השנה למלכים, ואז הוא חזוק המלאך כנ"ל, ואף על פי כן: חזינהו להני גמרי דקא מלחשי, דהינו שגם לבתר תריסר ירחי שתא שהוא ניסן, אז גם כן עדין היו בוערים הגחלים, הינו בחינת חמום הלב, שעל ידי החמימות בא טמאה הנ"ל, חס ושלום. ובאמת בניסן הוא חזוק המלאך כנ"ל, והיה ראוי שיתבטל אז הטמאה הנ"ל לגמרי - כי אתינא לקמה דאמימר, אמר: הנהו עשבא דסמתרי הוו, הינו שהמאכלים הנ"ל שהם בחינת עשבא כנ"ל, 'של סם תרי הוו', שהיה כלול בהם שני כחות: סם חיים וסם מות, דהינו כח המלאך וכח השד כנ"ל. כי קדם תקון המאכלים, אזי נתערב בהן כח השד כנ"ל, ואזי הם בחינת סמתרי, סם תרי, כי הם כלולים משני כחות: כח המלאך וכח השד כנ"ל.

וזהו: הנהו עשבא דסמתרי הוו, כנ"ל. הנהו גמרי דרתמא הוו. 'רתמא' הינו רתם, כמו שפרש רש"י, זה בחינת תקון המרכבה, בחינת (מיכה א): "רתם המרכבה". הינו שהודיע לו אמימר, שהחמימות בא מפגם המרכבה על ידי עוות המשפט כנ"ל, שלזה אין תקון כי אם על ידי קשור המרכבה, בחינת: רתם המרכבה. וזהו ריתמא - ראשי תבות: תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים שמנפילת האהבה הזאת בא החמימות הנ"ל, ואין תקון כי אם על ידי בחינת: "רתם המרכבה", הינו קשור המרכבה, בחינת: "מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", כנ"ל:

וזהו: "תקעו בחדש שופר". תקעו זה בחינת: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", בחינת חרדת הגוף, בחינת: "וקר רוח איש תבונה". הינו בחינת איש תבונות שעל ידו נתתקן האמונה כנ"ל. בחדש שופר - הינו בהתפארות חדש, דהינו התפארות וגאוה חדשה שנתגלה. הינו בחינת גרים שהם מכניסין גאוה בישראל, שנעשין על ידי שמעלין האמונה הנפולה כנ"ל. וזהו: בכסא ליום חגנו. בכסא - זה בחינת תפלין דמכסין על מחא, כי מהגאוה הנ"ל נעשה תפלין על ידי המגני ארץ, שהם מתקנין ומעלין פגם הגאוה, שהיא בחינת: החתים בשרו ועושין מזה בחינת חותם דקדשה, בחינת תפלין כנ"ל. וזהו: ליום חגנו - הינו ראש השנה שהוא בחינת ראש ומחין, שאז נעשין כל הבחינות הנ"ל. כי חק לישראל הוא - חק לשנא דמזונא (ביצה ט"ז), בחינת תקון המאכלים כנ"ל. משפט לאלקי יעקב - זה בחינת תקון המשפט, הכל כנ"ל:

ובאמת הוא דבר גדול מאד להשליך מאתו כל החכמות ולהתנהג בפשיטות, לעשות מעשה עבדות לעבדו יתברך בעבדות בתמימות, בלי חכמות, כי זה בחינת סתרי תורה, שהתורה נסתרת ונעלמת שם, כי כשעושה עבדות פשוטים, ובאמת בודאי יש בהם תורה גבוה מאד, רק שאין יודעין מה שיש בהם. נמצא שהתורה שיש בהם הוא נסתר ונעלם, בחינת סתרי תורה. וסתרי תורה הוא בחינת (שיר השירים ז): "חמוקי ירכיך" - 'מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר', כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סכה מט:), ועל ידי זה נעשה תקון המשפט, בבחינת: "חמוקי ירכיך כמו חלאים" וכו', שהם השתין שמחוללין ויורדין עד התהום (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, שם [עמוד א'] בסכה), בחינת (תהלים ל"ו): "משפטיך תהום רבה"; הינו בחינת המשפט שנפל עד התהום. ועל ידי העבדות הנ"ל, שהם בחינת סתרי תורה, בחינת: "חמוקי ירכיך", בחינת: שתין, שהם מחוללין עד התהום, הם בוקעין ויורדין עד התהום ומעלין את המשפט מנפילתו, מבחינת: "משפטיך תהום רבה", בבחינת (תהלים מ"ב): "תהום אל תהום קורא", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית כ"ה:): 'כשמנסכין את המים בחג, תהום אומר לחברו: אבע מימך'. הינו, שהתהומות קורין זה לזה, שישובו ויחזרו המשפט שנפל אליהם, כדי שיחזר ויתתקן המשפט, בבחינת: "ויגל כמים משפט". וזהו: 'אבע מימך', בחינת: "ויגל כמים משפט", הינו שיביעו ויחזרו המשפט שנפל אליהם, שיתתקן בבחינת: "ויגל כמים משפט", כנ"ל. נמצא שעל ידי עשיות ועבדות בפשיטות נעשה תקון המשפט:

תורה מ

מי שיודע מארץ ישראל, שטעם באמת טעם ארץ ישראל, הוא יכול להכיר באחר, אם היה אצל צדיק על ראש השנה אם לאו, ואם אותו הצדיק הוא גדול במעלה או קטן, ואם הוא צדיק אמתי אם לאו, או אם הוא בעצמו צדיק.

כי טעם ארץ ישראל יכולין לציר לפני מי שיודע טעם שכל. כי רק מי שהוא איש בור, אי אפשר לו לידע זאת, אבל מי שיודע משכל, כגון לומדים שמרגישים מעט טעם השכל בפשט וקשיא כדרך הלומדים, או חכמים בחכמות אחרות, שמרגישים טעם שכל, יכולין להבין טעם ארץ ישראל, כי 'אוירא דארץ ישראל מחכים' (בבא בתרא קנח, ובזהר פינחס דף רמה:, ובתקון כב). וטעם החכמה והשכל בודאי יקר מאד, אך עקר מעלת קדשת ארץ ישראל הוא רק על ידי השגחת השם יתברך. ומחמת שהשם יתברך מסתכל בארץ ישראל תמיד, כמו שכתוב (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", על ידי זה ארץ ישראל מקדשת ואוירה מחכים, כי עינים על שם החכמה, כי התפתחות החכמה נקרא בחינת עינים, כמו שכתוב (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם", ופרש רש"י: 'על שם החכמה נאמר'. ומחמת שעיני ה' בארץ ישראל, שמסתכל בה תמיד, על ידי זה 'אוירא דארץ ישראל מחכים'.

אך מהיכן נמשך ונתעורר זאת אצל השם יתברך, דהינו בחינת עינים להשגיח כנ"ל, זה נעשה על ידי נשמות ישראל, שהשם יתברך מתפאר בהם, בבחינת (ישעיה מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר". ועל ידי ההתפארות נעשין בחינת תפלין, שנקראין פאר (סכה כה), והתפלין הם בחינת מחין, ונכנסין לפנים ובוקעין בעינים, ומזה נעשה השגחת השם יתברך כביכול, שעל ידי זה נעשה קדשת ארץ ישראל, בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים כנ"ל. ועל שם זה נקרא ארץ ישראל, שמקבלת קדשתה, מבחינת: "ישראל אשר בך אתפאר", כנ"ל.

אך בודאי לא כל העתים שוות בהתקרבות ישראל להשם יתברך, כי לפעמים, חס ושלום, יש שנתרחק אחד מהשם יתברך (עין זוהר בשלח א ב.) ואזי אדרבא, השכינה צועקת: 'קלני מראשי, קלני מזרועי' (סנהדרין מו). הינו שצעקתה, שנתקלקל ונפגם בחינת ההתפארות שאינו יכול להתפאר בהם, ונפגם בחינת התפלין, שנעשין מן ההתפארות כנ"ל. וזה: 'קלני מראשי, קלני מזרועי', 'מראשי' 'מזרועי' דיקא, בחינת תפלין (שמניחין על הראש ועל הזרוע) וכנ"ל. רק כשאחד מישראל נתקרב להשם יתברך, ונתוסף עוד ישראל שרוצה לעבדו יתברך, וכל מה שנתוספין יותר רבים מישראל שרוצים לעבדו ולהתקרב אליו, אזי נתגדל ונתוסף יותר התפארותו יתברך, שהוא יתברך מתפאר בעמו ישראל המתקרבים אליו. ועל ידי זה ההתפארות נעשין תפלין מחין, ומזה נעשה קדשת ארץ ישראל, בחינת 'אוירא דארץ ישראל מחכים' על ידי עיני השגחתו כנ"ל:

אך מי שיכול לראות זאת ההתפארות, שמתפאר השם יתברך בעמו ישראל, אזי הוא מקבל בחינת פאר ומחין מן זאת ההתפארות שרואה, ונעשין אצלו גם כן בחינת תפלין, ונכנסין לפנים כנ"ל, ובוקעין בעינים כנ"ל, ואזי נעשין עיניו גם כן בבחינת עיני ה'. ואזי בכל מקום שהוא מסתכל ורואה, נעשה שם גם כן בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים, כי עקר קדשת ארץ ישראל הוא רק מבחינת עינים הנ"ל.

אבל מי הוא זה שיוכל לראות את השם יתברך, שיוכל לראות התפארותו יתברך, אמנם מי שרואה את הצדיק האמת, שהוא מקרב בני אדם לעבודתו יתברך, והוא עקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, נמצא שהוא בעצמו ההתפארות שמתפאר השם יתברך בעמו, כי על ידו כל ההתקרבות וההתפארות. אזי מי שמסתכל בו. ועקר הדבר בעת הקבוץ, בעת שמתקבצים אליו העולם הבאים לשמע את דבר ה', וביותר - בראש השנה, שאז הוא הקבוץ הגדול, אזי ההתפארות גדול ביותר, מחמת שמתקבצים הרבה בני אדם, החפצים להתקרב אליו יתברך, ואזי נתגדל ונתוסף פאר ויפי הצדיק, כי הוא בעצמו ההתפארות כנ"ל, אזי מי שמסתכל באמת בזה הצדיק האמתי, אזי הוא גם כן מקבל מן ההתפארות הזאת, ונעשין אצלו גם כן בחינת תפלין מחין כנ"ל, ואזי נעשין עיניו גם כן כנ"ל בבחינת עיני ה'. ואזי גם בכל מקום שהוא מסתכל, נעשה גם כן בחינת ארץ ישראל, בחינת 'אוירא דארץ ישראל מחכים', כי הוא מחכים האויר על ידי הסתכלותו בעיניו הנ"ל, שנעשין מן ההתפארות כנ"ל.

וזה פרוש (ישעיה ל"ג): "מלך ביפיו תחזינה עיניך", הינו כשתזכה לראות מלך ביפיו, דהינו הצדיק ביפיו ותפארתו, דהינו בעת הקבוץ, שאזי הוא יפיו ותפארתו כנ"ל, על ידי זה: "עיניך תראינה ארץ מרחקים", בחינת ארץ ישראל, בחינת 'אוירא דארץ ישראל מחכים'. כי החכמה נקרא מרחקים, כמו שכתוב (קהלת ז): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה", הינו שעל ידי זה שתראה את הצדיק ביפיו ותפארתו כנ"ל, על ידי זה בכל מקום שתראה בעיניך, יהיה נעשה בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים כנ"ל. וזהו: 'עיניך תראינה ארץ מרחקים' כנ"ל. נמצא, מי שיש לו תאוה והשתוקקות לארץ ישראל, בפרט מי שטעם טעם האמת של ארץ ישראל, כשפוגע ומתועד יחד עם אדם שהיה אצל צדיק אמתי על ראש השנה, הוא מחיב להרגיש אז טעם ארץ ישראל, כי על ידי זה האיש נעשה גם זה האויר בבחינת ארץ ישראל כנ"ל, וראוי שיתעורר לו עתה השתוקקות וגעגועין לארץ ישראל, כל אחד לפי בחינתו. ועקר הדבר - שיהיה באמת ובתמימות:

ויש בזה עוד ענינים, כי 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו'. (קהלת רבה סדר א) נמצא שאין ממלא תאותו ורצונו בממון לעולם, כי תמיד חסר לו כנ"ל. אבל יש בחינת שפע כפולה, בחינת (איוב כ"ב): "וכסף תועפות לך", שהוא לשון כפול. נמצא שבזה השפע נתמלא רצונו, מאחר שהיא כפולה (ולא סים):

תורה צד

שמעתי מפיו הקדוש, שהיה כתוב אצלו תורה על ענין ראש השנה, שצריכין לנסע לצדיקים על ראש השנה. והיה מבאר שם מענין שלשה ראשים שמתקבצין בראש השנה, כשזוכין אז להיות אצל הצדיק. כי הצדיק הוא בחינת ראש, כי הוא ראש בני ישראל, וראש השנה הוא גם כן בחינת ראש, כי הוא ראש השנה, וכל אחד בא עם מחו ודעתו להצדיק ומקשר דעתו ומחו שבראשו, שזהו גם כן בחינת ראש, להצדיק שהוא ראש בני ישראל (שמות ל) בראש השנה, נמצא שנתקבצו שלשה ראשים יחד. והיה לו בזה תורה שלמה, ולא זכיתי לקבלה: