לקוטי הלכות ראש השנה

הלכה א':

ענין שופר:
על - פי מה שכתב רבנו זכרונו לברכה במאמר "תהמת יכסימו" (בסימן ט) על פסוק (בראשית ו' טז) "צהר תעשה לתבה וכו' ופתח התבה בצדה וכו' תחתיים שניים" וכו':

והכלל, שכאשר החשך והקלפות מסבבין מכל צד עקר התקון על - ידי אמת שתראה שיצא הדבור שבתפלה מפיך באמת ועל - ידי זה יאיר לו השם יתברך בבחינת (תהלים כ"ז א) "ה' אורי וישעי". ויזכה לעשות פתח בהחשך שהוא נצד בו, עין שם היטב. ויותר ממה שכתוב שם שמעתי פנים אל פנים מפיו הקדוש. ועל - ידי זה נעשה תקון התפלה, שהוא בחינת יעקב ובניו, עין שם היטב:

א) וזה בחינת קול השופר שהוא מרמז על התשובה, בחינת "שפרו מעשיכם" (עין שוחר טוב תהלים פ"א), כמו שכתוב (רמב"ם תשובה ג' ד/"עורו ישינים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"), 'עורו ישנים מתרדמתכם'. ועל - כן שופר שהוא בחינת עלמא דאתי (זהר רעיא מהימנא פנחס רל"ב.), שהוא בחינת בינה (זהר רעיא מהימנא כי תצא רע"ח.) בחינת תשובה כידוע (שם ויקרא י"ז.). וזה הוא בחינת קול היוצא מן השופר, שהוא בחינת קול אמת היוצא מעמקא דלבא, בחינת (תהלים ק"ל א) "ממעמקים קראתיך ה'", בחינת (שם קי"ח ה) "מן המצר קראתי יה" (עין פרי עץ חיים שער השופר פרק א), דהינו שמחמת גדל התגברות המסבב מכל צד אזי פונים עצמן אל האמת וקוראים אל השם באמת מעמק הלב, שעל - ידי זה נצולים מן החשך, בחינת 'ופתח התבה בצדה תשים' כנ"ל. וזה בחינת "ענני במרחב יה", שזוכה להרחיב לו ולצאת כנ"ל, כי קול השופר הוא בחינת אמת, שהוא בחינת יעקב, כמו שכתוב (מיכה ז' כ), "תתן אמת ליעקב". בחינת (בראשית כ"ז כב) "הקל קול יעקב".

וזה שכתב רבנו שם שיעקב הוא בחינת התפלה, כי עקר תקון התפלה על - ידי אמת כנ"ל, שזה בחינת יעקב כנ"ל. ועל - כן לא נזכר בתורה כי אם תרועה, ושאר הקולות אנו למדים משם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עין ראש השנה ל"ג ל"ד שו"ע או"ח סימן תקצ). כי תרועה הוא בחינת יעקב (תקוני זהר תקון נ"ה דף פ"ח:) שעקר קול השופר מרמז עליו כנ"ל, ועל - כן התרועה הוא "גנוחי גנח, וילולי יליל" (ראש השנה ל"ג:), הינו מה שגונח ויליל וקורא אל השם לחזר אליו כנ"ל. ועל - כן כל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה (שם) זה מרמז גם כן על התשובה שמתחלה היה פשוט ומתקן, הינו קדם הקלקול, ואחר שנתקלקל ונשבר בחינת "חרפה שברה לבי" (תהלים ס"ט כא), בחינת "וירדפום וכו' עד השברים" (יהושע ז' ה), אזי על - ידי התרועה, שהוא בחינת אמת כנ"ל, על - ידי זה חוזר ונפשט. וזה בחינת תקיעה שאחריו שהוא קול פשוט.

ועל - כן תוקעין בראש השנה, כי אז הוא התגברות הדינין, שהם בחינת החשך. ועל - כן צריך למשך עצמו אל האמת שזה בחינת קול השופר כנ"ל והוא 'זכרון ליום ראשון' (תפלת מוסף דראש השנה, ועין ראש השנה כ"ז.), כי אז בתחלת הבריאה גבר החשך שכסה "פני תהום". "ורוח אלקים" (בראשית א' ב) שהוא בחינת יעקב, שהוא בחינת 'רוח' כמו שכתוב (שם מ"ה כז), "ותחי רוח יעקב אביהם", שהוא בחינת אמת כנ"ל (עין זהר ויצא קס"ב כי תצא רע"ו.), היה "מרחפת על פני המים" לגרש ולפנות החשך על - ידי בחינת אמת, ועל - ידי זה נתגלה האור, כמו שכתוב (בראשית א' ג), "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור". כמו שמבאר לעיל, שעל - ידי האמת מאיר אור השם יתברך בחינת 'השם אורי', כמו שמבאר שם באר היטב, עין שם. ועל - ידי זה נתהוה הבריאה. ועל - כן אמת הוא קיום העולם, כי עקר הבריאה על - ידי אמת כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ל"ו ד/"ד"א וזכרתי את בריתי יעקב הה"ד (ישעיהו מג) "ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל", ר' פנחס בשם ר' ראובן, אמר הקב"ה לעולמו, עולמי, עולמי, אומר לך, מי בראך, מי יצרך? יעקב בראך, יעקב יצרך, ככתוב "בוראך יעקב ויוצרך ישראל") על פסוק (ישעיה מ"ג א), "בוראך יעקב". 'עולמי, עולמי, מי בראך? יעקב בראך' וכו'. כי עקר בריאת העולם על - ידי בחינת יעקב שהוא בחינת אמת כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים נ"ד./"שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח"), 'תשובה קדמה לעולם', כי עקר התשובה על - ידי אמת שעל ידו מגרשין החשך ועושין פתח לצאת כנ"ל, שבחינה זאת קדמה לעולם. ועל - ידי זה נתהוה בריאת העולם בחינת 'וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת וכו' ויהי אור' כנ"ל, ועל - כן ראש השנה שהוא 'זכרון ליום ראשון' ועל - כן אז מתחיל ימי התשובה.

ועל - כן תוקעין אז בשופר, שהוא בחינת קול אמת שעושה פתח ומרחיב לצאת כנ"ל. ועל - כן שופר קצר מלמעלה ורחב מלמטה. וצריך לתקע במקום הקצר דיקא. ואם תקע במקום הרחב לא יצא (ראש השנה כ"ז: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף יב), כי הרוצה לכנס צריך לכנס דרך פתח הצר דיקא, בחינת 'ופתח התבה בצדה תשים', כמו ששמעתי מרבנו זכרונו לברכה בעל פה בבאור, שצריך לעשות פתח חדש דיקא, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות כ"ט:) שהה' דומה לעולם הזה וכו' וכל הרוצה לצאת וכו', ומן הצד פתוחה שכל הרוצה לכנס יכנס. ומקשי שם, ולכנס בהאי דנפיק? ומתרץ שם, לא סגי וכו', עין שם. וזה בחינת 'ופתח התבה בצדה תשים'. 'בצדה' דיקא, כי צריך לכנס דיקא דרך הפתח הצר שהוא מן הצד, דהינו מצד הה' כנ"ל ואז השם יתברך מרחיב לו הפתח ומוציאו. ואז 'ענני במרחב יה' כנ"ל. וזה הוא בחינת השופר שהיא קצר מלמעלה וכו' וצריך לתקע ולהוציא הקול השופר, שהוא קול אמת, ממקום הצר דיקא ואז השם יתברך מרחיב לו כנ"ל:

ב) ועל - כן גם אם הפך השופר ותקע בו לא יצא. בין שהופכין כדרך שהופכין החלוק וכו' בין שהרחיב וכו' (שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף יב), כי עקר התשובה כתקונה, הוא שיעשה התשובה באותו הגוף עצמו ובאותו ענין עצמו שחטא, וישוב ויחזר דרך מקומות הצרים והדחוקים להשם יתברך, אבל אם יתהפך גופו וישתנה בבחינת "תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש" (איוב ל"ח יד), שחס ושלום, יהפכו וישנו גופו, דהינו שימות ויחזר ויתגלגל ואחר כך ישוב ויצעק אל השם אין זו תשובה הגונה, כי צריך לשוב בגוף הזה דיקא כמות שהוא וילך דרך מקום הצר והדחוק ומשם יקרא וישוב אל השם באמת, אז ירחיב לו השם יתברך, ואזי הוא בחינת תקיעת שופר כהלכתו, הינו בחינת תשובה באמת כראוי כנ"ל. ועל - כן אם נקב צריך שתהיה הסתימה במינו דיקא (שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ז), כי באותו ענין שחטא יתקן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פ"ו: רמב"ם תשובה ב') וכנ"ל. (וכמו ששמעתי בבאור היטב מפיו הקדוש דברים הללו):

ג) ועל - כן יחיד מוציא את הרבים ידי חובה בתקיעות שופר, כי העקר תלוי ביחיד שמתעורר וצועק באמת להשם יתברך, שעל - ידי זה עושה פתח שיצאו בו אחרים מן החשך שלהם. כמו ששמעתי מרבנו זכרונו לברכה על "ופתח התבה בצדה תשים", עין שם במקום אחר (לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן קיב) על פסוק זה. ומאחר שהיחיד מכון להוציא אחרים מהחשך שלהם, אזי כל מי שרוצה לצאת ומכון לבו לזה, אזי יכול לצאת דרך הפתח שעשה היחיד כנ"ל ועל - כן תקיעת שופר תלוי בכונת הלב, והתוקע כמתעסק ולשורר - לא יצא (ראש השנה כ"ח: כ"ט. ל"ב: ל"ג: שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ח), כי "אחר כונת הלב הן הן הדברים" (ברכות ט"ו.), כי צריך לכון לבו מאד ולהוציא הקול באמת מעמק הלב כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה כ"ט.), "כל מי שאינו מחיב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובה". בזה מרמז כי דיקא מי שהוא חיב מאד בעיני עצמו או שהוא חיב באמת, ואזי מגדל החשך והלחץ והדחק המסבב אותו מכל הצדדים הוא צועק באמת להשם יתברך, זה יכול לעשות פתח שיצאו בו גם אחרים. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא כ"ב:), "אין ממנין פרנס על הצבור אלא מי שקפה של שרצים תלוי מאחוריו" וכו'. ועל - כן דיקא מי שהוא מחיב בדבר התשובה ומטל עליו על של תשובה, זה יכול להוציא אחרים ידי חובה לעשות להם גם כן פתח לצאת על - ידי קריאתו באמת להשם יתברך:

ד) ועל - כן התרועה משלשת, וכן כלל תקיעת שופר משלש, "שלש של שלש שלש" (ראש השנה ל"ג: שו"ע או"ח סימן תקצ סעיף א), כי עקר תקיעת שופר הוא בחינת אמת, שהוא משלש, בחינת (עין זהר יתרו פ"א:) אש, מים, רוח, בחינת ראש, תוך, סוף (עין דברים רבה א' י, שבת נ"ה. ברש"י, תקוני זהר תקון ס"ג דף צ"ד: צ"ה.). ועל ידו מתקן ג' עולמות בחינת תחתיים שניים ושלישים, (כמו שכתב רבנו שם, עין שם).

ועל - כן התקיעות בשעת התפלה, כי על ידם תקון התפלה כנ"ל. ועל - כן תוקעין שתים עשרה תרועות (ראש השנה ל"ג: ל"ד. שו"ע או"ח סימן תקפה סעיף ב, וסימן תקצ), דהינו ששה מישב וששה מעמד, כי בשלשים קולות דמישב יש ששה תרועות. וכן בשלשים קולות שתוקעין על סדר הברכות (ראש השנה ל"ב. ל"ד. שו"ע או"ח סימן תקצב), כי הם עקר החיוב, והשאר הם נוספים כנגד י"ב שבטי בני יעקב, שהם בחינת י"ב נסחאות התפלה (זהר שלח ק"ע. פרי עץ חיים שער התפלה הקדמה) שנתתקן על - ידי האמת, שזה בחינת תרועה כנ"ל (וכמו שכתוב שם, עין שם):

ה) ועל - כן שופר הוא בחינת יציאת מצרים כידוע (עין זהר הקדמה י"ג:), כי עקר גלות מצרים הוא על - ידי פגם התפלה, (כמו שמבאר שם). וכן לעתיד כתוב (עין ישעיה כ"ז יג), 'ובשופר גדול יתקע' (מתפלות מוסף לר"ה ויוה"כ), כי עקר הגאלה תלוי בזה על - ידי שנתתקן התפלה על - ידי בחינת אמת כנ"ל, (כמו שמבאר שם, עין שם). שופר הוא בחינת יעקב, בחינת "שופרה דיעקב מעין שופרה דאדם" (בבא מציעא פ"ד. בבא בתרא נ"ח.). וזה בחינת 'תקע בשופר וכו' ושא נס', כי על - ידי שופר, שהוא בחינת אמת ותקון התפלה, על - ידי זה נתעלין הנסים, שהוא בחינת תפלה, כמו שמבאר שם:

ענין המאה קולות (עין פרי עץ חיים שער השופר, של"ה מסכת ראש השנה פרק תורה אור י"ד - מובא במגן אברהם סימן תקצו), על - פי מה שאמר רבנו במאמר "פתח רבי שמעון עת לעשות להשם" (בסימן סמ"ך) ששופר הוא בחינת התגלות היראה, שעל - ידי זה זוכין לעשירות גדול. והיראה הוא בחינת "פחד יצחק" (בראשית ל"א מב) ויצחק זכה לעשירות (עין בראשית רבה ס"ד ה) על - ידי שהמשיך אריכת ימים, בחינת יראה בארץ פלשתים, כמו שכתוב (שם כ"ו ח), "ויהי כי ארכו לו שם הימים" וכו'. ועל - ידי זה זכה לעשירות, כמו שכתוב (שם יב), "ויזרע יצחק וכו' וימצא בשנה ההוא מאה שערים". וכנגד זה תוקעין מאה קולות כנגד מאה שערים שזוכין על - ידי השופר כנ"ל. ועל - כן תקיעת שופר שלש של שלש שלש, בחינת התגלות שלמות היראה שהוא שלשה קוין וכל קו כלול משלש, (כמו שמבאר שם).

ועל - כן צריך לקרות לפני התוקע (שו"ע או"ח סימן תקפה סעיף ד, ברמ"א), כי עקר התגלות היראה על - ידי דבור שיוצא על - ידי התעוררות השנה, (כמו שמבאר שם). ועל - כן יש דעה (עין של"ה מסכת ראש השנה פרק נר מצוה י"ד) שתקיעה ראשונה אין לקרות לפני התוקע, כי אז עדין בחינת העדר הדבור, בחינת (משלי ו' א) "תקעת לזר כפיך" כו', כמו שכתב שם רבנו שהתקיעה מרמז על זה. וזה בחינת התאדמות פני התוקע (עין פרי עץ חיים שער השופר פרק א), הינו על - ידי השבעים פנים של התעוררות השנה, (כמו שמבאר שם), ועל - כן עקר תקיעת שופר על תקון הברית, (כמו שאיתא בכתבים), כי על - ידי היראה שנתגלה על - ידי השופר, נכנע יפי הנשים וזוכין לתקון הברית, כמו שמבאר שם:

הלכה ב':
על - פי המאמר "ויהיו נא פי שנים ברוחך אלי" (בסימן סו), עין שם היטב כל המאמר מראשו לסופו:

א) והנה בראש השנה אנו צריכין להוציא מכח אל הפעל, כי ראש השנה הוא התחלת הבריאה, 'זה היום תחלת מעשיך' וכו' (במוסף לראש השנה). וקדם יש בחינת חרון אף, שהוא בחינת דינא קשיא (עין זהר נשא רל"א:) שמתעורר בראש השנה, וצריכין להמתיקו ולבררו שיהיה נעשה ממנו בחינת 'רוחו של משיח', (כמבאר שם במאמר הנ"ל). ועל זה אנו עוסקים בראש השנה ומרבין בתפלות ובתחנונים שהם המתקת החרון אף. ואז נעשה ממנו בחינת 'רוחו של משיח', כי עקר רוח החיים של משיח הוא התפלה, (כמבאר במאמר "אמר אל הכהנים" בסימן ב ובמקום אחר [עין לקוטי מוהר"ן חלק ב, סימן פג]). ועל - כן ממליכין אותו יתברך בראש השנה בכל התפלות ואומרים 'המלך הקדוש', 'המלך המשפט' וכיוצא (ברכות י"ב: שו"ע או"ח סימנים קיח, תקפב), כי אז נתגלה בחינת 'רוחו של משיח', שהוא שרש המלכות, (כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בסימן נד), כי התגלות מלך המשיח הוא התגלות מלכותו יתברך, כי עקר התגלות מלכותו יתברך הוא לעתיד כשיתגלה מלכות משיח, כמו שכתוב (זכריה י"ד ט), "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא" וכו':

ב) וזהו שאיתא בספרים שמשיח יבא מסטרא דיצחק שיהיה נמתק 'פחד יצחק' ויהיה נעשה 'ישחק', הינו כנ"ל, שהתגלות רוח של משיח הוא על - ידי המתקת חרון אף, דהינו תקף הדין, שהוא פחד, שהוא בחינת 'פחד יצחק' (זהר תוספות ש"ב.) כידוע שאנו ממתיקין פחד יצחק בראש השנה (עין שם אמר צ"ט), וכשנמתק נתגלה 'רוחו של משיח' כנ"ל. ועל - כן נתגלה זאת בראש השנה.

וצריכין להוציא מכח אל הפעל שיפתחו ויתחלקו הידים בבחינת "פותח את ידיך" (תהלים קמ"ה טז) "אל תקרי - ידיך, אלא יודי"ך" (תקוני זהר הקדמה ז':), דהינו השני יודי"ן של השני שמות יהו"ה - אדנ"י, שהם בחינת יו"ד בראש ויו"ד בסוף, בחינת כח ופעל, בחינת "סוף מעשה במחשבה תחלה" (מפיוט 'לכה דודי' ועין זהר ויחי רמ"ו: בא מ"ב: ויקרא ו': פנחס רמ"ז: רנ"ח תקונים מזהר חדש ע"ט. ובראשית רבה א' ד), שיתחלקו ויפתחו על - ידי השש אותיות שבאמצע, שהם בחינת מקום וציור וזמן שיש בכח ומקום וציור וזמן שיש בפעל, שהם ג' אותיות שיש בשם העצם וג' אותיות של שם הכנוי, שעל - ידי אלו הו' אותיות שהם ו' בחינות הנ"ל, על - ידי זה יוצא הדבר מכח אל הפעל, וזה נעשה על - ידי שלמות הדבור. ושלמות אותיות הדבור על - ידי בחינת עלמא דאתי, על - ידי בחינת אמת, שעל - ידי זה נעשה יום הדין הגדול, ועל - ידי זה נעשה שפה ברורה ונשלם אותיות הדבור, ואחר כך צריכין לעשות נקדות להאותיות, ולהוציא הדבור ממצר הגרון, וזה נעשה על - ידי הכסופין והחשך שנעשה על - ידי מניעות, שעל - ידי זה נעשה נקדות להאותיות, בחינת (שיר השירים א' יא) "נקדות הכסף". וזה בחינת ט' נקודין, ט' רקיעין (תקון י"ח) ואזי כשיש נקדות להאותיות ונשלם הדבור בשלמות אזי יוצא מכח אל הפעל וכו', (עין שם כל זה היטב).

ג) וזה בחינת קול שופר בראש השנה, כי קול דנפיק משופר, זה בחינת אמת שיתגלה בבחינת עולם הבא, כי עקר האמת לעתיד, כמו שמבאר שם, כי הקול הוא בחינת אמת, בחינת יעקב כמו שכתוב (בראשית כ"ז כב), "הקל קול יעקב". בחינת "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז' כ). והוא יוצא משופר שהוא בחינת עלמא דאתי, כמובא, כמו שכתוב (ישעיה כ"ז יג), "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". ועל - ידי בחינת האמת שנתגלה על - ידי בחינת עלמא דאתי, שזה בחינת קול השופר, על - ידי זה נעשה יום הדין, (כמבאר שם במאמר הנ"ל).

וזה בחינת 'ובשופר גדול יתקע וכו' ויאמרו הנה זה יום הדין' (מפיוט 'ונתנה תקף'), כי הדין נתגלה על - ידי קול השופר, שהוא בחינת אמת שנתגלה בעלמא דאתי שעל ידו נעשה הדין, כי האמת אינו יכול לסבל הרשעים, (כמו שמבאר שם). ואזי כשנתגלה הדין, אזי נעשה "שפה ברורה" (צפניה ג' ט), כי חוזרים להשם יתברך ושבים בתשובה מאימת הדין, כי אז מבינים ההפרש שבין צדיק לרשע וכו', (כמו שמבאר שם).

וזה בחינת התעוררות התשובה שנעשה על - ידי קול השופר, כמו שכתוב (עמוס ג' ו), "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" כנ"ל. נמצא, שעל - ידי קול השופר, שהוא בחינת אמת, בחינת עלמא דאתי, על - ידי זה נעשה בחינת 'שפה ברורה' כנ"ל, ועל - ידי זה מוציאין מכח אל הפעל (כמו שמבאר שם).

וזה בחינת הנסירה שמתחלת בראש השנה (פרי עץ חיים שער ראש השנה), שהיא בחינת מוציא מכח אל הפעל, כי בראש השנה, כי בראש השנה הוא ההתחלה על - ידי קול השופר, שהוא בחינת אמת כנ"ל. ועל - כן עקר הקול שנזכר בתורה הוא תרועה, כמו שכתוב (במדבר כ"ט א), "יום תרועה יהיה לכם", כי תרועה הוא בחינת יעקב כידוע, שהוא בחינת אמת, בחינת ו' (שם אחרי מות ס"ו:), שעל ידו מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. וזה לשון תרועה, שהוא לשון שבירה, וכן שברים שהוא גם כן תרועה מספק הוא גם כן לשון שבירה, הינו בחינת חתוך ושבירת הידים הנ"ל. שפותחין ושוברין וחותכין בין הכח והפעל שהם שני היודי"ן, שזה בחינת מוציא מכח אל הפעל כנ"ל.

ועל - כן כל תרועה - תקיעה בראש ותקיעה בסוף (ראש השנה ל"ג:). זה בחינת יו"ד בראש ויו"ד בסוף. שהם בחינת כח ופעל. כי תקיעה הוא קול פשוט, שהוא בחינת יו"ד שאין בה שום ציור, רק בחינת קול פשוט. והתרועה באמצע התקיעות, כי התרועה הוא בחינת אמת, בחינת וא"ו, בחינת השש אותיות שבין שני היודי"ן שעל ידם מוציאים מכח אל הפעל, כמו שמבאר שם. ועל - כן התרועה הוא שלשה קולות, כמו שאמרו (שם ושו"ע או"ח סימן תקצ סעיף ג) "שעור תרועה כשלש יבבות", כנגד שלש בחינות שיש אצל הכח ואצל הפעל, שהם מקום וציור וזמן, שהם שלש אותיות שיש אצל יו"ד בראש, וכן שלש אותיות אצל יו"ד בסוף כנ"ל.

וזה שנסתפקו בתרועה אם הוא שברים או אם הוא מה שקורין תרועה, ופסקו לעשות שניהם (ראש השנה ל"ד.). כי יש ב' פעמים ג' בחינות הנ"ל, דהינו מקום וציור וזמן בכח וכן בפעל כנ"ל, והספק הוא איזה מהם עקר, אם צריך לעשות ולתקן בחינת מקום וציור וזמן שבכח או שבפעל. כי עקר הדבר מה שאנו צריכין לתקן ולפתח היודי"ן בחינת מוציא מכח אל הפעל, העקר הוא בבחינת תשובה בכלל ובפרט. כי בכלל צריך לעשות תשובה ולתקן חטא אדם הראשון שפגם בזה שעל - ידי חטאו סלק השכינה מתחתונים, וגרם מיתה, שזה בחינת שחוזר הפעל אל הכח, ומחמת זה אנו צריכין לחזר ולתקן זאת בכל שנה להוציא מכח אל הפעל מחדש. וכן כל אחד צריך לעשות תשובה על כל מה שחטא ופגם וזה נעשה בחינת מוציא מכח אל הפעל:

כי עקר העברה על - ידי נפילת חתוך הידים, דהינו היודי"ן הנ"ל. בבחינת (אבות ג' א) "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה", (כמו שמבאר שם, עין שם). ועל - כן התקון הוא על - ידי תשובה, שהוא בחינת פתח חרטה, בחינת פתח, בחינת פתיחת וחתוך הידים הנ"ל, הינו כי מאחר שחטא ופגם בפתיחות הידים הנ"ל, כי נפלו לידי עברה חס ושלום, בזה הוא מחריב העולם חס ושלום, כי אזי חוזר ונסתלק הפעל אל הכח כבתחלה, שזה בחינת מיתה, בחינת (ברכות י"ח:) "רשעים בחייהם קרויים מתים", כי עקר הקדשה, שהוא החיות בחינת רוח דלתתא, בחינת פעל, מסתלקת למעלה וחוזר אל הכח. ואין חיותו רק מאיזה ניצוצות שנפלו. ועל - כן כשרוצה לעשות תשובה הוא צריך לבנות העולם מחדש ולהוציא מכח אל הפעל. וזה נעשה על - ידי התשובה בעצמו שהוא פתח חרטה, בחינת פתח כנ"ל. נמצא, שבראש השנה, שהוא ימי תשובה, צריכין להוציא מכח אל הפעל על - ידי התשובה בעצמה שהוא פתח חרטה כנ"ל.

ועל זה מרמז קול השופר, דהינו התרועה, שהוא בחינת המוציא מכח אל הפעל, כי תרועה הוא "גנוחי גנח וילולי יליל" (ראש השנה ל"ג:), דהינו בחינת חרטה שמתחרטין על העברה וגונחין בלבם ומיללין יללות על גדל הפגמים שפגם כל אחד כפי מה שיודע בנפשו מה שעשה כל השנה, ובזאת החרטה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. ונסתפקו אם התרועה הוא 'גנוחי', דהינו שברים, שזה בחינת (תהלים נ"א יט) "לב נשבר ונדכה" כמו מי שגונח מלבו, וזה כנגד פגם שלש בחינות שיש בכח, דהינו בחינת מקום וציור וזמן שיש בכח, דהינו שלש אותיות שיש אצל יו"ד בראש. הינו שנסתפקו אם עקר התשובה לתקן פגם המחשבה, שפגם במחשבה שבמח המתפשטת בלב ונצטירת בשלש בחינות מקום וציור וזמן אם עקר התשובה צריכין לתקן זאת. כי עקר לבלי להניחה להצטיר במחשבת עברה חס ושלום, כי אם לא היה מניחה להצטיר במחשבה בודאי לא היה בא לידי עברה בשום אפן, על - כן אפשר שעקר התשובה צריכין רק על פגם המחשבה כנ"ל. וזה בחינת שברים, בחינת 'לב נשבר ונדכה', בחינת 'גנוחי גנח', דהינו אנחת וגניחת הלב, כי מאחר שעקר הפגם במחשבה שבלב, על - כן התשובה על - ידי לב נשבר, דהינו גנוחי ואנחה שגונח ומתחרט בלבו על פגם המחשבה שבלב.

או אם נאמר שעקר התשובה על פגם המעשה, כי אף - על - פי - כן עקר העברה היא כשבאה לידי מעשה חס ושלום, רחמנא לצלן, וזה בחינת תרועה, בחינת (תהלים ב' ט) "תרועם בשבט ברזל", שצריך לעשות תשובה גדולה לכלות ולשבר כל הקלפות שנעשו על - ידי העברה חס ושלום. ועל - כן כשבאה העברה לידי מעשה חס ושלום, צריכין קול יללה שהוא יותר מגנוח-י, כי גנוחי הוא רק בלב כנ"ל, אבל יללה הוא קול צעקה ויללה שצריכין לצעק ולילל בקול מר בכמה וכמה קולות תכופים זה לזה כמו תרועה, על גדל הפגם שעשה במעשה חס ושלום, כדי שעל - ידי זה יתקן הפגמים על - ידי גדל תשובתו. ויתקים בו, 'תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם', שישבר וינפץ כל הקלפות והמקטרגים.

וזה בחינת תרועה שהוא 'ילולי יליל', שהוא יותר מגנוחי, שהוא תשובה על פגם המעשה והיא שלש קולות כנגד שלש בחינות הנ"ל, שהם בחינת מקום וציור וזמן שיש אצל יו"ד בסוף, בחינת פעל, וכן השברים הוא גם כן שלשה קולות כנגד שלש בחינות שיש אצל יו"ד בראש בחינת כח. ושניהם יחד הם ששה קולות, בחינת שש אותיות הנ"ל שעל ידם מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל.

ועל - כן הצרכו רבותינו זכרונם לברכה מספק לעשות שניהם, שהם בחינת ו' כנ"ל. וגם הצרכו לעשות כל אחד לבד, דהינו תקיעה שברים תקיעה לבד, ותקיעה תרועה תקיעה לבד, כי צריך לתקן כלם, דהינו לתקן פגם המעשה והמחשבה יחד. דהינו פגם עברה במזיד שבזה פוגם במחשבה והמעשה, וכנגד זה הוא תקיעה שברים תרועה תקיעה שכולל שניהם מחשבה ומעשה כנ"ל. ולפעמים במחשבה לבד ואינו עושה העברה בפעל וכנגד זה הוא תקיעה שברים תקיעה כנ"ל. ולפעמים יש מעשה בלא מחשבה כגון שוגג וכנגד זה הוא תקיעה תרועה תקיעה.

וכל התקון הוא בבחינת מוציא מכח אל הפעל, כי על - ידי הפגם נסתלק וחוזר הפעל אל הכח כנ"ל וצריכין על - ידי התשובה לחזר ולפתח וכו' כנ"ל. וגם על פגם מחשבה צריכין לחזר ולהוציא מכח אל הפעל, כי גם במחשבה לבד יש בחינת כח ופעל, דהינו ראשית ותחלת המחשבה כשאין לה שום ציור וסופה כנצטירת במקום וציור וזמן, ועל - כן לעולם תקיעה בראש, ותקיעה בסוף, ותרועה באמצע או שברים שהוא גם כן תרועה, שזה בחינת מוציא מכח אל הפעל, שהם יו"ד בראש ויו"ד בסוף וכו' כנ"ל:

ד) וזה בחינת מאה קולות שתוקעין בראש השנה (עין פרי עץ חיים שער השופר, של"ה מסכת ראש השנה פרק תורה אור י"ד - מובא במגן אברהם סימן תקצו), כי מן הכח עד הפעל, דהינו מתחלת המחשבה עד סוף המעשה היא בחינת מאה, בבחינת (זהר רעיא מהימנא קרח קע"ט. ותוספות מנחות מ"ג:) "אל תקרי מה אלא מאה", שזה בחינת "מעשר מן המעשר" (במדבר י"ח כו), כי צריך להשתלשל בבחינת מחשבה דבור ומעשה שהם מאה בחינת השתלשלות. ועל - כן צריכין מאה קולות כדי שישתלשל ויצא מכח אל הפעל, שהם מאה בחינות כנ"ל:

ה) והנה בראש השנה מתחילין להוציא מכח אל הפעל על - ידי האמת, שהוא בחינת קול שופר כנ"ל, שעל - ידי זה נשלמים אותיות הדבור, (כמו שמבאר שם), אבל עדין צריכין לעשות נקדות אל האותיות ולהוציא הדבור ממצר הגרון, כי בראש השנה לא נתגלה רק הקול לבד, כי מאחר שעדין אין נקדות להאותיות אין נשמעין האותיות, כי האותיות אי אפשר לגלותם כי אם על - ידי הנקדות, ועל - כן קול השופר הוא בחינת (תהלים קי"ח ה, ועין פרי עץ חיים שער השופר פרק א) "מן המצר קראתי י"ה", בחינת מצר הגרון, כי אי אפשר להוציא הדבור בשלמות כי אם על - ידי נקדות, וכשעושין נקדות להאותיות ונשלם הדבור ויוצא ממצר הגרון, אזי נגמר ויוצא מן הכח אל הפעל בשלמות, (עין כל זה במאמר הנ"ל).

ואלו הנקדות נעשין בשאר ימי תשובה שהם ט' ימים אחר ראש השנה, שהם כנגד ט' נקודין שיש משורוק עד קמץ, כי הנקדות נעשין על - ידי כסופין וחשק, (כמו שמבאר שם), הינו על - ידי הימי תשובה שבהם חושקין וכוספין להשם יתברך בחשק חזק, כי הם ימי תשובה ימי רצון שכל ישראל מדבקין עצמם אז להשם יתברך בחשק גדול וכסופין וגעגועין גדולים להשם יתברך, על - ידי זה נעשים בחינת נקדות, ובכל יום נשלם בחינת נקדה אחת עד שביום הקדוש נשלם נקדה העליונה, דהינו קמץ שהוא בחינת כתר (תקוני זהר תקון ע' דף קכ"ט:). ואז הוא יום הכפורים שהוא בחינת כתר כידוע (עין שער הכונות ענין יום הכפורים דרוש ד, מגיד מישרים אחרי), ואז כשנשלם כל הנקדות אז יוצא מכח אל הפעל בשלמות (ועל - כן אז נשלם הנסירה לגמרי), ועל - כן מתפללין ביום הכפורים ה' תפלות כנגד ה' מוצאות הפה, כי אז נשלם הדבור על - ידי הנקדות כנ"ל.

ועל - כן מתענין ביום הכפורים ה' ענויים (יומא ע"ג: ע"ד. שו"ע או"ח סימן תריא), כי הנקדות הם נעשין על - ידי החשק והכסופין כנ"ל, ולפי הנקדה כן צריכין חשק, כי יש חשק למעלה מחשק, ומאחר שביום הכפורים צריכין לזכות אל הנקדה העליונה, שהוא קמץ בחינת קמוץ וסתום שהוא נחשק גדול מאד, וצריכין לזה חשק גדול מאד מאד, כי לפי מעלת הנחשק כן צריך שיהיה החשק. על - כן ביום הכפורים שצריכין לזכות לנחשק כזה שהוא קמיץ וסתים בחינת קמץ, על - כן צריכין לבטל את עצמו מכל וכל, לפרש מכל תאוות עולם הזה, ועל - כן מענין את עצמן בחמשה ענויים, כדי לבטל עצמו כדי לזכות לנחשק כזה, הינו בחינת קמץ כנ"ל:

ו) וזהו שמצוה לאכל בערב יום הכפורים (ברכות ט'. שו"ע או"ח סימן תרד), כי עקר החשק נעשה על - ידי המניעה, (כמו שמבאר שם), כי על - ידי שמונעין הדבר ממנו הוא חושק ביותר. כי המניעה הוא רק בשביל החשק, (עין שם היטב). והנה באמת שניהם הם מכרחים, דהינו המניעה והחשק, כי המניעה בעצמה צריכין גם כן מאד, כי צריך לקבל בהדרגה ובמדה ואם מקבלין ביותר מהראוי לו, בזה נתבטל לגמרי, כי "רבוי השמן גורם כבוי הנר" (חובת הלבבות שער אהבת השם פרק ז), כי אין יכול לקבל רבוי האור. נמצא, שזה בעצמו שרצה לתקן נתקלקל, דהינו מה שהיה רוצה להוציא מכח אל הפעל, דהינו להמשיך חיות דקדשה למטה, ומחמת שרצה יותר מהמדה על - ידי זה חזר וקלקל, כי אין יכול לסבל רבוי האור וחוזר ונסתלק למעלה. על - כן כל דבר שבקדשה שרוצין לעשות, בהכרח שיהיה מניעה כדי שלא יקבל פתאם האור שלא בהדרגה, שזהו בחינת "הבא לטהר מסיעין לו. אמרינן לו המתן" (יומא ל"ח: ל"ט.). בחינת מניעה שמונעין אותו כשבא לטהר ולעשות דבר שבקדשה כדי שלא לקבל האור פתאם שלא בהדרגה ובמדה, ועל - כן מונעין אותו, ועל - ידי המניעה נעשה לו חשק יותר ואזי הוא חושק וכוסף מאד, והמניעה מונעת אותו, ואזי הוא חושק יותר והמניעה מונעת יותר, ועל - ידי זה, הינו על - ידי המניעה והחשק, נעשה כלי לקבל בתוכו את האור בהדרגה ובמדה. הינו כשזוכה אחר כך שיהיה לו חשק גדול כפי המניעה ומשבר את המניעה וזוכה למה שהוא חושק, אז נעשה מהמניעה שהיה לו קדם כלי לקבל בתוכו את האור הנחשק. וכמו ששמעתי מרבנו זכרונו לברכה, שכל היסורים והמניעות שיש לאדם כשמתחיל להתקרב להשם יתברך ולצדיק האמת, נעשה מהם כלי לקבל אחר כך בתוכו קדשת ישראל. נמצא, שהמניעה היא טובה גדולה, כי על - ידי זה נעשה כלי לקבל אור הקדשה בהדרגה ובמדה.

ועל - כן קדם יום הכפורים צריכין דיקא לאכל בערב יום כפור, כי ביום הכפורים שצריכין לזכות לנחשק גדול, לנקדה העליונה, בחינת קמץ, צריכין לבטל עצמו מכל וכל כנ"ל, כי אי אפשר לקבל האור הגדול של יום הכפורים שהוא בחינת קמץ, בחינת כתר, כי אם על - ידי בטול גמור. אבל באמת הבטול צריך שיהיה בבחינת רצוא ושוב, לקבל האור בתוך בחינת כלי בהדרגה ובמדה. על - כן צריכין לאכל בערב יום כפור, והאכילה שמחיבים לאכל בערב יום כפור הוא בחינת מניעה כנגד קדשת התענית של יום הכפורים, בבחינת 'הבא לטהר מסיעין לו - אומרים לו המתן'.

כי לפי גדל קדשת יום הכפורים מגדל החשק והכסופין וההשתוקקות לקדשה כזו של יום הכפורים, בודאי היו רב בני ישראל מפרישין עצמן בקדשה יתרה ובפרישות גדול סמוך ליום הכפורים, שהוא יום קדוש ונורא כזה, ובודאי לא היה אפשר לאכל ולשתות ולהתענג בערב יום כפור מגדל החשק והכסופין לקדשת יום הכפורים, אבל השם יתברך מנע אותנו מזה וגזר לאכל דיקא בערב יום כפור, בבחינת 'הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן', בחינת מניעה. כי גם בהקדשה בעצמה יש בחינת מניעה, שגם המניעה בעצמה הוא קדש, אך המניעה הוא בשביל קיום האדם שלא יתבטל לגמרי כנ"ל, כדי שיוכל לקבל האור על - ידי כלי במדה ובהדרגה.

וזה בחינת אכילת ערב יום כפור, שזה בחינת 'המתן', בחינת מניעה, כדי שיוכל אחר כך ביום הכפורים לקבל האור הגדול על - ידי גדל החשק והבטול של יום הכפורים, ואף - על - פי - כן לא יתבטל לגמרי מאחר שכבר נעשה כלי על - ידי בחינת המניעה, דהינו אכילת ערב יום כפור. וזה שאיתא בכתבים (עין פרי עץ חיים שער יום הכפורים פרק א) שאכילת ערב יום כפור נעשה כלי לקבל בתוכו אור הענוי, הינו כנ"ל. כי על - ידי הענוי נתבטלין ומקבלין אור הגדול שהוא בחינת קמץ, בחינת כתר, אך אי אפשר לקבלו כי אם על - ידי מניעה שהוא בחינת אכילת ערב יום כפור, שעל - ידי זה נתגדל החשק ביותר, על - ידי המניעה כנ"ל. ועל - ידי גדל החשק והמניעה נעשה כלי שמקבלין בתוכו אור קדשת יום הכפורים שהוא בחינת קמץ וסתום שזוכין על - ידי הענוי והבטול כנ"ל.

ועל - כן הם ה' ענויים כנגד ה' מוצאות הפה שנשלם ביום הכפורים כנ"ל. כי על - ידי הענויים נשלם הדבור לגמרי כי אין שלמות להדבור כי אם על - ידי הנקדות כלם שהם תשע נקדות. וביום הכפורים זוכין לנקדה העליונה, דהינו קמץ, שזוכין לזה על - ידי הבטול והחשק. כי מחמת שמבטלין עצמן מכל תאוות עולם הזה על - ידי הענויים, על - ידי זה נתרבה מאד החשק והכסופין להתדבק בו יתברך, ועל - ידי זה נעשה בחינת קמץ, ואז נשלם הדבור. נמצא, שהדבור נשלם על - ידי הענויים של יום הכפורים ועל - כן הם ה' כנגד ה' מוצאות הפה כנ"ל, ואזי כשנשלם הדבור אז יוצא מכח אל הפעל בחינת (תהלים קמ"ה טז) "פותח את ידיך וכו'", ועקר נעשה על - ידי תשובה שהוא פתח חרטה כנ"ל, ועל - כן אז עקר התשובה, כי אז צריכין לפתח ולהוציא מכח אל הפעל בשלמות כנ"ל, שזה נעשה על - ידי תשובה שהוא פתח חרטה כנ"ל. ואזי על - ידי התשובה שמתחרטין על העבר ומדבקין עצמן בחשק גדול וכסופין גדולים להשם יתברך, על - ידי זה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל, ואזי הוא עת רצון גדול ונמחלין כל העוונות כשיוצא מכח אל הפעל ונפתח הרוח דלתתא מן הרוח דלעלא ואזי נמשך הרוח דלתתא, שהוא חיות התחתונים למטה, ובזה נתגלה אור גדול ונשפע שפע רב, ונמתקין כל הדינים ונתתקנין ונתכפרין כל העוונות. כי עקר פגם העוונות הוא שמסלקין השכינה מתחתונים, שזה בחינת מיתה שנסתלק החיות דלתתא למעלה, אבל כשחוזרין ומוציאין מכח אל הפעל ומגלין הרוח דלתתא שנפתח מן הרוח דלעלא, בזה נתתקן הפגם וחוזר ונמשך חיות ושפע גדול למטה כנ"ל:

ז) ואזי צועקין 'שמע ישראל; ה' הוא האלקים', ביום הכפורים לעת ערב, כי כשמוציאין מכח אל הפעל וממשיכין חיות דקדשה למטה - זהו תכלית היחוד. כי קדם שמוציאין מכח אל הפעל ואין חיות למטה אין יודעין כלל מהשם יתברך, כי אין לנו שום השגה בו יתברך כי אם על - ידי פעלותיו, הינו על - ידי בחינת יו"ד בסוף שהיא חכמה תתאה, שעל - ידי זה משיגין ויודעין אלהותו כל חד כפום מה דמשער בלבה (זהר וירא ק"ג:). ואזי כשנפתח ונתגלה בחינת יו"ד בסוף, שהוא בחינת פעל, אזי יודעין אלהותו ואחדותו יתברך ועקר הידיעה שיודעין שכלו אחד - 'ה' הוא האלקים'. והכח והפעל כלו אחד בתכלית היחוד, כי הפעל נמשך מן הכח. והם מיחדים באחדות אחר הפעלה כמו קדם, כי אי אפשר להוציא מכח אל הפעל עד שנשלם בחינת נקדה העליונה, שהוא קמץ, בחינת כתר שצריכין לבטל עצמו לגמרי בבחינת בטול לזכות לבחינת נקדה זו העליונה. ואז דיקא מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. נמצא, שאי אפשר להוציא מכח אל הפעל כי אם כשמבטלין עצמו לגמרי בבחינת בטול ונכללין בתחלת המחשבה, שהיא בחינת קמץ, בחינת כתר. ואז דיקא יוצא מכח אל הפעל.

וזה בחינת "סוף מעשה במחשבה תחלה" (מפיוט 'לכה דודי' ועין זהר ויחי רמ"ו: בא מ"ב: ויקרא ו': פנחס רמ"ז: רנ"ח, תקונים מזהר חדש ע"ט. ובראשית רבה א' ד), הינו כשרוצין לגלות סוף המעשה להוציא מכח אל הפעל, אז צריכין לעלות ולכלל בתחלת המחשבה, שהוא בחינת כתר, בחינת קמץ, שעל - ידי זה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. ועל - כן אז יודעין כי 'ה' הוא האלקים' וכלו אחד. כי כשחוזרין מהבטול בבחינת רצוא ושוב ומוציאין מכח אל הפעל, אז יודעין כי 'ה' הוא האלקים', כמבאר היטב בדברי רבנו זכרונו לברכה (בסימן ד) על פסוק (דברים ד' לה), "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים". וזה שאומרים ביום הכפורים 'ה' הוא האלקים' ואחר כך תוקעין תקיעה אחת, זה מרמז כי עתה נשלם ויוצא לגמרי מכח אל הפעל, שהיא בחינת יוד בסוף, שהיא בחינת קול פשוט כנ"ל:

ח) וזה שנהגו העולם על - פי גדולי עולם שלא להתענות בעשרת ימי תשובה כי אם עד אחר חצות, ואחר כך אוכלין (עין רמ"א סימן תקפא סעיף ב, ומחצית השקל שם י), וכן שמעתי מרבנו זכרונו לברכה שכן ראוי לנהג, הינו כנ"ל. כי אז הם ימי רצון ימי חשק שמדבקין עצמן בהשם יתברך בחשק גדול מאד שעל - ידי זה נעשין נקדות כנ"ל. ועל - כן צריכין לתת גבול ומדה להחשק והדבקות שלא יתבטל לגמרי כנ"ל, ועל - כן צריכין לאכל בסוף היום שזה בחינת מניעה, שעל - ידי המניעה והדבקות והחשק נעשין הנקדות כנ"ל.

וזה בחינת ט' נקודין, ט' רקיעין, הינו שהנקדות נעשין על - ידי המניעות שהם בחינת רקיעין, (כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם). ועל - כן קרא הנקדות בשם רקיעין, דהינו היכלות וכלים לקבל בתוכם האור, שזה בחינת רקיע העליון (שעל ראשי החיות), שעל ידו נעשין היכלות וכלים על - ידי הרדיפה והמעכב, (כמבאר מזה במאמר "אמצעותא דעלמא" בסימן כד):

ט) שיך לעיל מה שכתוב במאמר הנ"ל, שיש חרון אף ונמתק ונעשה 'רוחו של משיח', ואחר כך בא בתוך בחינת ידים, ומוציאין מכח אל הפעל. וזה בחינת (בראשית א' ב) "והארץ היתה תהו ובהו", זה בחינת החרון אף. "ורוח אלקים מרחפת" וכו', 'דא רוחו של משיח', כמו שאיתא בזהר (בראשית רבה ב' ד, זהר וישב קצ"ב: ויחי ר"מ. השמטות רס"ג. תקון ל"ו דף ע"ז: זהר חדש תקונים פ"ב: פ"ג.), כי רוחו של משיח נתגלה מן החרון אף על - ידי המתקתו, כמו שכתוב שם, "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור". זה בחינת ימינא ושמאלא, כמובא, בחינת כח ופעל, כמו שכתוב שם, ברוך השם לעולם, אמן ואמן:

הלכה ג':
ענין ראש השנה ויום הכפורים ותקיעות שופר בראש השנה. על - פי המאמר "מרכבת פרעה וחילו" וכו' (סימן לח), עין שם היטב.

כי צריך להעלות הדבור ולתקנו, כי מפגם הדבור נעשה "רוח סערה" וכו' (תהלים קמ"ח ח), עין שם. ו'רוח סערה' הזה הוא מקטרג גדול שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות, והוא "אחר הדברים" וכו' (בראשית כ"ב א; עין זהר וירא קי"ט: תקון י"ח דף ל"ה:). וצריך לאכפיא סטרא ד"קץ כל בשר" (בראשית ו' יג; עין זהר ויחי רל"ח, פקודי רס"ט, בלק ר"ז) שהוא רוח סערה הנ"ל, תחת הדבור דקדשה וכו'. וצריך להעלות את הדבור לשרשו, שהוא הזרוע, שהם חמש אצבעין שביד שמאל, שהם ה' גבורות (עין שער הכונות דרוש הלילה דרוש ג), שהם בחינת ה' מוצאות הפה (עין עץ חיים שער ה' - טנת"א - פרק ג). והתחלת עלית של הדבור הוא מראשו, הינו מהמבחר האמת שיש בהדבור וכו', ותקון הדבור הוא על - ידי התורה שלומדין בצר לאדם בעניות ובדחקות, שהוא בחינת לילה, שאז שולטנותא דקץ כל בשר (עין זהר ויקרא כ"א כ"ב.). וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (חגיגה י"ב:/"אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו" ומה טעם "יומם יצוה ה' חסדו" - משום ובלילה שירה עמי. ואיכא דאמרי, אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום, שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי"), "הלומד תורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד ביום", וחסד הוא בחינת "בקר דאברהם" (זהר מקץ ר"ג השמטות רס"ג.). ועל - ידי זה נופלים כל המקטרגים השולטים על הדבור. ואז הדבור יוצא בשיר ושבח והלל להקדוש ברוך הוא וכו'. וכשמעלה את הדבור לשרשו, הינו לגבורות, ומתחיל לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות ומעורר את עצמו להשם יתברך אזי נכנס אור שרש וכו', ומתחיל לדבר בחמימות שבלב דברי אמת שבלב וכו' בהתעוררות בתשובה, ורואה פחיתותו וגדלת הבורא. ואזי נכנס בו בושה גדולה על פשעיו כנגד רב ושליט וכו'. והבושה הזאת עדין אינו בפעל וכו', אבל אחר כך כשעושה תשובה ומסיר ממנו הטפשות ונתוסף בו שכלו אזי נתגלה הבושה על פניו, והבושה הזאת הוא בחינת אור התפלין וכו'. וזה פרוש "אז תבין יראת ה'" וכו' (משלי ב' ה), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" וכו' (דברים כ"ח י), "ודעת אלקים תמצא" וכו' (משלי שם):

א) וזה בחינת ראש השנה ותקיעות שופר, כי בראש השנה יוצא המקטרג הגדול (עין זהר רעיא מהימנא אמר צ"ח) שהוא בחינת 'רוח סערה' הנ"ל, בחינת 'קץ כל בשר'. וצריך לאכפיא אותו תחת הדבור דקדשה וצריך להעלות ולתקן הדבור, כי עקר יניקתו מהדבור, שהוא בחינת מלכות (שם בראשית ל"ו.), שכל עבודתנו בראש השנה הוא בשביל לגלות מלכותו יתברך, שהוא על - ידי תקון הדבור, שהוא בחינת מלכות. כי הדבור, שהוא בחינת מלכות, נפגם על - ידי חטא אדם הראשון שפגם בעזות, שהוא פגם הדבור (וכמבאר במאמר הנ"ל לקמן, עין שם היטב). ואנו צריכין בראש השנה ויום הכפורים לתקן חטא אדם הראשון (כמובא בכתבים [עין פרי עץ חיים שער ראש השנה]), ועל - כן אנו צריכין להעלות הדבור לשרשו ולתקנו כדי לגלות מלכותו יתברך על - ידי הדבור המתקן היוצא בשיר ושבח והלל להקדוש ברוך הוא, ולזכות על - ידי הדבור לבחינת בושה, שהוא בחינת יראה שנמשך על - ידי שמכירין את הבורא יתברך על - ידי התשובה שזוכין על - ידי הדבור, (כמבאר ומובן כל זה במאמר הנ"ל). ועקר עלית הדבור על - ידי התורה שלומדים בצר לאדם בעניות ודחקות, ועל - ידי זה זוכין לחסד בחינת 'בקר דאברהם'.

וזה בחינת קול שופר, כי שופר הוא בחינת מתן תורה שנתנה בקול שופר ועל - ידי קול שופר אנו מזכירין זכות התורה. ועל - ידי זה אנו ממשיכין חסד של אברהם, כי קול שופר הוא בחינת התורה שאנו לומדין בצר ובדחקות, בבחינת "מן המצר קראתי י"ה" (תהלים קי"ח ה), שהוא בחינת מצר השופר. וזה בחינת מתן תורה שהיתה בקול שופר, כי התורה נתנה "במדבר בארץ ציה" (יחזקאל י"ט יג עין הושע י"ג ה), שזה מרמז שעקר התורה הוא כשמקימין אותה מעני ודחק, שהוא בחינת 'מדבר ארץ ציה', ועל - כן השופר מזכיר זכות התורה שנתנה במדבר, שהוא בחינת התורה שלומדין בצר ובדחקות, שהוא בחינת מצר השופר כנ"ל.

ועל - ידי זה נמשך חסד לאברהם להכניע סטרא ד'קץ כל בשר', להכניע כל המקטרגים, כי כל המקטרגים נכנעין על - ידי קול השופר כידוע, הינו על - ידי חסד לאברהם שמתעורר על - ידי קול שופר, שהוא בחינת זכות התורה שלומדין בצר ובדחקות כנ"ל, ואז כשמעלין הדבור ומתחילין לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות וכו' דברי אמת שבלב וכו':

ב) וזה בחינת "תקיעה שברים תרועה". 'תקיעה' זה בחינת חסד לאברהם (עין זהר רעיא מהימנא פנחס ר"ל רל"ב, תקון נ"ה דף פ"ח:) הנמשך על - ידי קול השופר כנ"ל. 'שברים' זה בחינת גבורות (זהר שם) בחינת "לב נשבר" (תהלים נ"א יט), הינו זה שמדברין בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות ומשברין הלב בהתעוררות בתשובה, וזה בחינת שברים. 'תרועה' הוא בחינת יעקב, בחינת אמת כמובא (זהר שם), כי עקר עלית הדבור הוא מהמבחר האמת וכו' כנ"ל, וזה בחינת תרועה, שהוא בחינת אמת כנ"ל.

ועל - ידי כל זה נמשך בושה שהוא כלליות הגונין. וזה בחינת התאדמות פני התוקע, זהו בחינת כלליות הגונין, בחינת בושה "דאזל חורא ואתי סומקא" (עין בבא מציעא נ"ח:), כי עקר התקון על - ידי הבושה, (כמבאר שם במאמר הנ"ל). וזהו בחינת היראה הנמשך על - ידי קול שופר, כמו שכתוב (עמוס ג' ו), "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". כי היראה היא הבושה, כמו שמבאר שם, והיראה הנמשך על כל העולם על - ידי התוקע בשופר זה בחינת "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח י). כי התאדמות פני התוקע זה בחינת הבושה שנתגלה על פניו, ועל - ידי זה נמשך בושה ויראה על כל המסתכלין עליו בבחינת 'וראו וכו' ויראו ממך' (וכמבאר שם, עין שם).

והתקיעה אחרונה הוא להמשיך המחין לפנים, כי בתחלה הבושה אינו בפעל, אבל על - ידי התשובה מתגלה היראה והבושה על פניו על - ידי שנתוסף לו הכרה בגדלות הבורא יתברך על - ידי התשובה כנ"ל. וזה בחינת תקיעה אחרונה, כי על - ידי השברים תרועה, שהם בחינת תשובה כנ"ל, על - ידי זה זוכה להבנה יתרה בגדלתו יתברך. ועל - כן כל העולם מתעוררין בתשובה בשעת תקיעת שופר, כי עקר השופר הוא בשביל זה כנ"ל, ועל - ידי זה נמשך הבנה יתרה ואז מתגלה הבושה על פניו. וזה בחינת תקיעה אחרונה, בחינת 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו'. הינו היראה והבושה שמתגלה על פניו על - ידי הבנה יתרה שנתוסף לו על - ידי התשובה, שהוא בחינת שברים תרועה כנ"ל, כי השופר הוא בחינת תפלין (עין רעיא מהימנא תצא רפ"ג.), בחינת "אם לבינה" (משלי ב' ג), כי שופר הוא בחינת בינה עלמא דאתי כידוע (זהר רעיא מהימנא נשא רל"ב, תצא רע"ח.). וזה בחינת 'אז תבין יראת ה'', (כמבאר שם, עין שם היטב):

ג) וזה בחינת מה שאיתא בכונות (עין פרי עץ חיים שער השופר פרק ד) שתקיעה אחרונה הוא להמשיך המחין לפנים, כי על - ידי שברים תרועה שהם בחינת תשובה כנ"ל, על - ידי זה נתוסף לו דעת והכרה בגדלתו יתברך כנ"ל. וזה בחינת תקיעה אחרונה שנכנסין המחין, הינו שנתוסף לו דעת כנ"ל. שזוכין לזה על - ידי התעוררות התשובה שיש בשעת תקיעת שופר, שזה בחינת שברים תרועה כנ"ל. ועל - ידי זה זוכין להבנה יתרה כנ"ל. וזה בחינת תקיעה אחרונה, בחינת כניסת המחין לפנים כנ"ל, ועל - ידי זה נמשך בושה ויראה. וזה בחינת 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו' וכו', בחינת תקיעה אחרונה כנ"ל:

הלכה ד':
ענין ראש השנה ותקיעת שופר ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים וסכה ולולב:
על - פי המאמר "ויאמר השם אל משה קרא את יהושע ואצונו" וכו' (סימן ו), עין שם כל המאמר כלו היטב מראשו לסופו:

ובקצור, כי אי אפשר לזכות לכבוד אלקי אלא על - ידי תשובה, שהוא בחינת כתר, בחינת 'הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן' (יומא ל"ח:/"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (משלי ג) "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן". בא לטמא - פותחין לו, בא לטהר - מסייעין אותו. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה"), בחינת "אהיה" - 'אנא זמין למהוי" וכו' (עין זהר אחרי ס"ה:). ועקר התשובה כשישמע בזיונו ידם וישתק, כי קדם התשובה הוא בחינת 'אחורי פני אהיה' גימטריא 'דם' (עץ חיים שער ל"ט דרוש ה', שער הכונות דרושי הפסח דרושים א' ה', פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א', שער הפסוקים וישב, לקוטי תורה וישב), ועל - כן באים עליו בזיונות ושפיכות דמים, והתקון לזה שיהפך 'דם' ל'דום'. בחינת (תהלים ל"ז ז) "דם לה' והתחולל לו" - 'והוא יפיל לך חללים' (גיטין ז'.), שנכנע הדם שבחלל השמאלי. כי קדם התשובה הדם שבחלל השמאלי בתקפו, ועל - כן באין עליו בזיונות ושפיכות דמים, ועל - כן כשמקים 'דם להשם' וכו', על - ידי זה 'והוא יפיל לך חללים', שנכנע הדם שבחלל השמאלי וכו'.

וצריך לעשות תשובה על תשובה, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, כי אפלו בשעה שאומר חטאתי וכו', גם זה אי אפשר לומר בבר לבב בלי פניה. ואפלו מי שזכה לעשות תשובה שלמה, אף - על - פי - כן צריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה שהיא בבחינת גשמיות כנגד ההשגה שמשיג אחר כך. וזה בחינת (זכריה י"ד ו) "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון" - 'אור שהוא יקר בעולם הזה' וכו' (פסחים נ'.). וזה בחינת (תהלים נ' כג) "זובח תודה יכבדנני" וכו'. וצריך להיות בקי בהלכה בחינת עיל ונפיק, בחינת רצוא ושוב, בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" וכו' (תהלים קל"ט ח), (עין שם היטב).

ועל - ידי זה נעשה "אדם לשבת על הכסא", כי על - ידי הדמימה והשתיקה נעשה בחינת נקדה התחתונה שתחת הוא"ו שבאלף (עין תקוני זהר הקדמה ו':-ח'.). ועל - ידי התשובה, שהוא בחינת אהי"ה בחינת כתר וכו', נעשה בחינת נקדה העליונה, שהוא בחינת כסא דמתכסיא לעילא מוא"ו שבאלף שהוא בחינת (חגיגה י"ג.) "במפלא ממך אל תדרש". והוא"ו שבאלף הוא בחינת רקיע שמים - אש ומים (שם י"ב.), כלליות הגונין, וזה נעשה על - ידי הבושה שמשתנה פניו לכמה גונין (עין ברכות ו': ובמהרש"א שם ד"ה 'מאי כרום'). ואז נעשה בחינת אלף כנ"ל, ונעשה אדם בחינת א' דם. ונעשה 'אדם לשבת על הכסא' בחינת "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" וכו' (יחזקאל א' כו), ואז נעשה יחוד בין חמה ללבנה, בין משה ליהושע. כי משה בחינת חמה זה בחינת נקדה העליונה, ויהושע בחינת לבנה, בחינת נקדה התחתונה (בבא בתרא ע"ה.). והוא"ו זה בחינת האהל וכו' וכו', (עין שם כל זה היטב).

וזה בחינת שלש מצות שנצטוו ישראל "להכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה" וכו' (סנהדרין כ':), עין שם:

א) וזה בחינת ראש השנה ותקיעות שופר, בחינת (תהלים פ"א ד) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו". 'איזה חדש שהלבנה מתכסה בו? הוי אומר, זהו ראש השנה' (ראש השנה ח'.). ואיתא בתקונים (עין תקון כ"א דף נ"א./"ובזמנא דדחקין לה לאסתכלא בה, אתכסייא מכל וכל. ואימתי, בירחא שביעאה. הדא דכתיב (תהלים פ"א) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו". מאי בכסה, בירחא דאתכסייא ביה סיהרא. בההוא זמנא דאתכסיאת מניה, איהי אמרת לישראל דיתקנון צלותין במאכלין טבין, מפקודין דעשה. דצלותא שקילא ככל פקודין. בההוא זמנא יימא קודשא בריך הוא לישראל, "ועשה לי מטעמים" ברעותא דשכינתא, "כאשר אהבתי" מפקודין דעשה. ותקנת שכינתא עם ישראל מאכלין דצלותין דאינון קרבנין. ובזמנא דאיהי תקינת מזונא למלכא, יהיבת לון עיטא לאתערא בשופר. דביה עתיד קודשא בריך הוא לאכנשא ביה לישראל מן גלותא מארבע סטרין, הדא הוא דכתיב "תקע בשופר גדול לחירותינו ושא נס לקבץ גליותינו", ואיהו חשיב דאיהו יומא דדינא דיליה וברח"), 'כד איהו כבדה בחובין כדין אתכסיאת' וכו', עין שם, 'ויהיב לון עיטא לאתערא רחמי ובמה? בשופר, הדא הוא דכתיב, תקעו בחדש שופר בכסה' וכו'. כי ראש השנה הוא תחלת התשובה של כל השנה, כי הוא יום ראשון מעשרת ימי תשובה. וזה היום תחלת מעשיך שנברא בו אדם הראשון (זהר אמר ק': ועין ר"ן ראש השנה ט"ז. ד"ה 'בראש השנה כל באי') ופגם על - ידי חטאו. וצריכין אנו לתקן חטאו ברבות הזמן מראש השנה עד שמיני עצרת, (כמבאר בכתבים). וכן כל אחד ואחד בפרט צריך לתקן מעשיו ולחזר בתשובה באלו הימים כדי לזכות להתקרב בתכלית ההתקרבות אליו יתברך ביום שמיני עצרת. וזה בחינת מה שכתוב במאמר הנ"ל, שתשובה הוא בחינת כתר לשון המתנה, כמו שכתוב (איוב ל"ו ב) "כתר לי זעיר" וכו', בחינת 'הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן', עין שם. כי מחמת חטא אדם הראשון, וכן כל אחד על - ידי חטאיו, אי אפשר להתקרב מיד. ועל - כן צריכין להמתין מראש השנה עד יום שמיני עצרת, שאז עקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, על - ידי התשובה שזכינו לעשות מראש השנה עד אחר הושענא רבה. וזה בחינת 'אומרים לו המתן':

ב) ועקר התשובה הוא בבחינת "דום להשם והתחולל לו" - 'והוא יפיל לך חללים' שנכנע הדם שבחלל השמאלי וכו'. וזה בחינת תקיעת שופר שהוא קול בלא דבור, זה בחינת 'דם להשם' וכו', כי אין לנו פה להשיב וכו'. כמו שכתוב בזהר הקדוש ברעיא מהימנא (משפטים קי"ט.) שצריך לבוא לפניו יתברך ולהשים עצמו כבהמה לקרבן "וימא הכי אין לי פה להשיב". וזה בחינת שופר, שהוא קול בלא דבור.

כי השופר הוא בחינת תשובה כמובא (עין לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן ס; זהר אמר ק', השמטות רנ"ד. זהר חדש נח ל"ד:), בחינת (רמב"ם תשובה ג' ד/"עורו ישינים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם") 'עורו ישנים מתרדמתכם'. ומחמת שאז בראש השנה הוא התחלת התשובה של כל השנה, ובתחלת התשובה כשאדם מתחיל להתקרב אליו יתברך אז הקטרוג גדול מאד רחמנא לצלן, מחמת שעדין עוונותיו מבדילים בינו לבין קונו והם מקטרגים עליו ואינם מניחים אותו להתקרב, ואז מגדל הקטרוג אי אפשר לדבר שום דבור לפניו יתברך, כי עדין הדם שבחלל השמאלי בתקפו והדבור הוא מהדמים, ומחמת שהדם שבחלל השמאלי בתקפו עדין, אי אפשר לדבר שום דבור הגון כראוי, כי הדבור מבלבל מאד מחמת הדם שבחלל השמאלי, ועל - כן על - ידי הדבור יוכל, חס ושלום, הקטרוג להתגבר יותר, בפרט כי אז הקטרוג גדול כנ"ל. וזה שאסרו חכמינו זכרונם לברכה (עין בית יוסף סימן תקפד והובא במג"א שם ס"ק ב, זהר פנחס רל"ט. ופרי עץ חיים שער השופר פרק ה) להזכיר שום ודוי של חטאים בראש השנה, כי אז בראש השנה עשו בא מצדו (עין זהר רעיא מהימנא אמר צ"ט ק') שרוצה לקטרג ומביא כל החטאים חס ושלום לקטרג, ומתקף הדין אז אסור להזכיר שום חטא ועון שלא יתגבר יותר חס ושלום, וכנ"ל, כי אז הוא התחלת התשובה כנ"ל. ועל - כן יהיב להון עיטא לתקע בשופר (עין זהר וישב ק"צ. תצוה קפ"ד. בלק ר"ב: פנחס רנ"ח: תקון כ"א דף נ"א:), זה בחינת 'דם להשם', כי אז בראש השנה צריכין לדום ולשתק ולבלי להרבות בדבור, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר [שיחות הר"ן סימן כא]). ואפלו החטאים אסור להזכיר כנ"ל. וזה בחינת 'דם להשם', וזה בחינת תקיעת שופר, שהוא בחינת תשובה, זה בחינת 'דם להשם', כי 'אין לנו פה להשיב' ואי אפשר לנו לדבר שום דבור לבקש מלפניו על חטאינו, רק אנו קוראים אליו יתברך בקול לבד בלי דבור בבחינת (תהלים ק"ל א) "ממעמקים קראתיך ה'" - מעמקי דלבא. וזה בחינת קול השופר, בחינת (שם קי"ח ה) "מן המצר קראתי י"ה". כי בתחלת התשובה שאז אי אפשר לדבר שום דבור כנ"ל וצריכין רק לדום ולשתק כנ"ל, אז קוראין אליו יתברך רק בקול לבד. וזה בחינת "דם לה' והתחולל לו", שמיחלים ומצפים אליו יתברך "כעיני עבדים אל יד אדוניהם" (שם קכ"ג ב) וקוראים אליו מעמק הלב לבד בלי שום דבור בבחינת 'ממעמקים קראתיך השם', וזה בחינת קול השופר כנ"ל.

כי עקר בחינת השופר הוא בחינת בושה, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג' ו). והיראה היא בושה, בחינת (תקוני זהר הקדמה ה': תקון ז' דף כ"ד. תקון כ"ח דף ע"ב:) "ירא בשת" (כמו שכתוב במקום אחר [עין לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן לח]). והבושה זה בחינת שסובלין חרפות ובושות ומתבישין על חטאם, ואין להם פה לדבר רק דוממים להשם ומיחלים אליו יתברך, ועל - ידי זה נעשה בחינת אדם. כי אז בראש השנה צריכין לתקן בחינת אדם, כי אדם הראשון על - ידי חטאו נאמר עליו "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". ועל - כן עקר התשובה על - ידי בחינת 'דם להשם', כי צריכין לעשות עצמו כבהמה שאין לה פה לדבר, ועל - ידי זאת השתיקה והדמימה השם יתברך מרחם עליו, וזוכה על - ידי שתיקה זו לבחינת תשובה שהיא בחינת כתר, שהוא גם כן בחינת שתיקה, כי הוא למעלה מהדבור.

וזה עקר בחינת תשובה, שזוכין שיתהפך הירידה לעליה, דהינו מה שנפגם הדבור ויצא מגדר האדם לגדר בהמה, על - ידי מעשה הבהמיות שעשה, ועל - ידי שמכיר את מקומו, וכשבא לשוב בתשובה אין לו פה להשיב, ועל - ידי דמימה ושתיקה זו השם יתברך מרחם עליו וזוכה לעלות בתכלית העליה, כי זוכה לתשובה, שהוא בחינת כתר, בחינת שתיקה שלמעלה מהדבור, וכשזוכה לעלות לשם אזי חוזר ונעשה אדם כנ"ל, דהינו שנעשה בחינת אלף, כי (תקוני זהר בהקדמה דף ז'.) "לית אדם בלא אלף" וכו', (כמבאר שם). ואזי בודאי חוזר ונבנה הדבור בשלמות, כי גדר האדם הוא הדבור:

ג) וזה נעשה בראש השנה, שאז חטא אדם הראשון (עין זהר רעיא מהימנא אמר ק' ק"א סנהדרין ל"ח), ופגם בבחינת אדם ועל - כן צריכין עתה לתקן בחינת 'אדם לשבת על הכסא'. כי בראש השנה הלבנה מתכסה בו, כי עקר התשובה לתקן בחינת אדם, הינו בחינת האלף, שהוא בחינת נקדה התחתונה ונקדה העליונה. והוא"ו שבתוך האלף וזה בחינת חמה ולבנה וכולי, (כמבאר כל זה במאמר הנ"ל, עין שם). כי עקר התשובה שיהיה נעשה יחוד בין חמה ולבנה, כי כל החטאים נמשכין מבחינת מעוט הירח שהיה על - ידי שקטרגה הירח "אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד" וכו' (חולין ס':). וכל אחד על - ידי חטאיו גורם מעוט הירח חס ושלום, וכן להפך על - ידי מעשים טובים ותשובה ממלאין פגימת הלבנה, כי עושים יחוד בין חמה ולבנה. ועל - כן עקר התשובה הוא לתקן וליחד בחינת נקדה התחתונה ונקדה העליונה, כדי ליחד חמה ולבנה, שזהו עקר התקון של כל החטאים.

וזה בחינת ראש השנה, כי בראש השנה הם שני ראשים ביחד, דהינו ראש השנה וראש חדש, והם בחינת חמה ולבנה, כי עקר השנים הם לחמה ועקר החדשים הם ללבנה, כי החמה אין לה חדש רק שנה, והלבנה אין לה שנה רק חדשים, (כמובא בספרי התכונה [עין רמב"ם ריש הלכות קדוש החדש]). ובראש השנה מתקבצים יחד שני הראשים, ראש השנה וראש חדש, שהם בחינת חמה ולבנה כנ"ל, ואז הלבנה נתכסית, זה בחינת 'דם להשם'. כי באמת הנקדה התחתונה היא בחינת דבור, כי הנקדה התחתונה היא בחינת "מלכות פה" (תקוני זהר הקדמה י"ז.) שמשם עקר הדבור. אך כשרוצין לעשות תשובה אז צריכין להמשיך הנקדה התחתונה על - ידי דמימה ושתיקה, כי אז היא מתכסית למעלה בבחינת 'כד איהי כבדה בחובין היא אתכסיאת', וזה בחינת 'איזה חדש שהלבנה מתכסית בו', כי הדבור בחינת נקדה התחתונה עולה ונתכסה ונתעלם בנקדה העליונה שהיא בחינת שתיקה. וזה בחינת "זכרון אחד עולה לכאן ולכאן" (עירובין מ': שו"ע או"ח סימן תקפב סעיף ו), כי הלבנה שהיא בחינת ראש חדש, נכלל בראש השנה שהוא בחינת חמה, ועל - ידי התשובה שמתחילין בראש השנה בבחינת 'דם להשם', שזהו בחינת שופר, על - ידי זה ממשיכין הנקדה התחתונה. כי כשנקדה התחתונה, בחינת לבנה נכללת ונתכסית למעלה ואזי אינה נכרת כלל, ואז לא נכר תמונת האלף וכו', ועל - ידי שאנו מקימין בחינת 'דם להשם', על - ידי זה נמשך ומאיר עלינו בחינת הנקדה התחתונה. ועל - ידי קול השופר נעשה בחינת רקיע כלליות הגונין, כי הקול כלול מאש מים רוח (זהר בא מ"ג:), והוא בחינת וא"ו שבתוך האלף, כי הקול הוא בחינת וא"ו (שם שמיני ל"ח במדבר קכ"א.), בחינת יעקב, בחינת "הקול קול יעקב" (בראשית כ"ז כב), והנקדה העליונה זה בחינת ראש השנה, שהוא בחינת חמה.

וזה בחינת השופר בעצמו, כי השופר הוא בחינת בינה, בחינת תשובה, בחינת אהי"ה, שהיא בחינת נקדה העליונה. ואזי נעשה 'אדם לשבת על הכסא', ואז יוצא משפטנו מלפני המלך היושב על הכסא יתברך שמו, כי אנו נכללין בו יתברך ומתדמין אליו, כי נתתקן על ידינו, כביכול, בחינת 'אדם לשבת על הכסא' כנ"ל:

ד) ועל - כן השופר מקבץ כל הנדחים והנאבדים, כמו שכתוב (ישעיה כ"ז יג), "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים והנדחים" וכו'. כי הנקדה התחתונה הנ"ל הנעשה על - ידי הדמימה והשתיקה, זה בחינת (תהלים קל"ט ח) "ואציעה שאול הנך", (שהיא בחינת חיריק דס"ג כמובא שם במאמר הנ"ל, עין שם היטב). כי באמת יש בני אדם שרחוקים מאד מאד מהשם יתברך בתכלית הרחוק ומנחים בשאול תחתיות ממש. וכשמתעוררים ורוצים לעשות תשובה אין להם שום עצה ותחבולה וצריכים רק לקים בחינת 'דם להשם' וצריכים לצעק מעמק הלב להשם יתברך, בבחינת קול שופר הנ"ל, ועל - ידי בחינה זו, בחינת 'דם להשם', שהוא בחינת שופר, על - ידי זה יכולים להתקרב ולחזר להשם יתברך אפלו הרחוקים מאד, כי השם יתברך מלא רחמים, ואף - על - פי שהם רחוקים כל כך עד שאינם יכולים לדבר שום דבור הגון לפני השם יתברך, אף - על - פי - כן הם מחיבים לבלי ליאש עצמן חס ושלום, חס ושלום, רק לצפות לתשועת השם בבחינת "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'" (איכה ג' כו), בבחינת "ישב בדד וידם כי נטל עליו" (שם כח). כי על - ידי הדמימה והשתיקה זוכה לקבל מנקדה העליונה שמאירה בנקדה התחתונה, וזה בחינת 'כי נטל עליו'. ועל - כן על - ידי השופר שהוא בחינת 'דם להשם' שאין יכולים לדבר כלל רק שצועקים מעמק הלב, על - ידי זה נתקים 'ואציעה שאול הנך' שיכולים למצא את השם יתברך אפלו בשאול תחתיות חס ושלום, ומשם יכולים להתקרב אליו כל הנדחים והנאבדים:

ה) וזה בחינת תקיעה בראש ותקיעה בסוף ושברים תרועה באמצע (ראש השנה ל"ג:), כי תקיעה הוא בחינת שתיקה העדר הדבור, (כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר סימן ס). וזה, תקיעה בראש ותקיעה בסוף, כי תקיעה ראשונה זה בחינת נקדה התחתונה שנעשית על - ידי הדמימה והשתיקה כנ"ל, תקיעה האחרונה, זה בחינת נקדה העליונה שהיא גם כן בבחינת שתיקה בבחינת (אבות ג' יג) "סיג לחכמה שתיקה", בחינת "במופלא ממך אל תדרש" (חגיגה י"ג.), עין שם. ושברים תרועה - זה בחינת הבושה והלב נשבר, בחינת "גנוחי גנח ילולי יליל" (ראש השנה ל"ג:), דהינו הבושה שמגנחין ומיללין מחמת הבושה על גדל פשעיו. וזאת הבושה הוא עקר בחינת קול השופר, שכלול מגונין סגיאין, ובשביל זה נקרא שופר לשון התפארות כלליות הגונין, כי על - ידי הבושה שמשתנה פניו לכמה גונין זוכה להתפארות כלליות הגונין, וזה בחינת הוא"ו שבתוך האלף כנ"ל, ואזי נשלם תמונת אלף, ונעשה אדם לשבת על הכסא, ונעשה יחוד בין חמה ולבנה, שזה עקר התקון של כל החטאים ונתמלאות כל הפגימות, שזה עקר בחינת ראש השנה וכנ"ל:

ו) וזה בחינת שכופלין התקיעות כמה פעמים בישיבה ובעמידה, זה בחינת תשובה על תשובה כנ"ל. ועל - כן נקראים תקיעות דמעמד ותקיעות דמישב (שו"ע או"ח סימן תקצב סעיף ג). כי ישיבה מרמז על העולם הזה ועמידה מרמז על עולם הבא, כידוע. וזה בחינת שני התקיעות דמישב ומעמד, הינו בחינת שני התשובות. כי תשובה הראשונה היא בחינת כבוד בעולם הזה. ותשובה שניה הוא בחינת כבוד בעולם הבא. כמו שכתב רבנו שם על מאמר רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין מ"ג:), "הזובח את יצרו ומתודה עליו כאלו כבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמות". ועל - כן תוקעין בישיבה ובעמידה לרמז על שני בחינות התשובה הנ"ל, תשובה של עולם הזה ותשובה על תשובה זה בחינת תשובה של העולם הבא שהוא יום שכלו שבת כלו תשובה, בחינת תשובה על תשובה כנ"ל, עין שם. ועל - כן תוקעין כמה פעמים להורות שצריכין לעשות תשובה כמה וכמה פעמים, כי צריכין לעשות תשובה על תשובה כנ"ל, עין שם:

ז) וזה בחינת מצות סכה אחר עשרת ימי תשובה, כי איתא שם במאמר הנ"ל שמי שרוצה לעשות תשובה צריך להיות "עיל ונפיק", בחינת 'רצוא ושוב', בחינת "זכאה מאן דעיל ונפיק" (זהר ויקהל רי"ג). בחינת 'אם אסק שמים שם אתה' זה בחינת 'עיל'. 'ואציעה שאול הנך', זה בחינת 'ונפיק' וכו', (עין שם היטב):

וזה בחינת מצות סכה אחר עשרת ימי תשובה. שאמרה תורה "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (סכה ב'.), זכר לענני כבוד שסככו על ישראל כשהלכו במדבר (שם י"א: בית יוסף ושו"ע סימן תרכה). כי באמת עקר הקדשה היא בתוך הבית של אדם, כי ידוע שבחוץ הוא מקום שליטת החיצונים, ועל - כן נקראים 'חיצונים' שמקומם בחוץ, אבל בתוך הבית הוא מקום משמר מהם, ושם עקר המשכת הקדשה בבחינת "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו" (משלי כ"ד ג-ד). שבתוך בית ישראלי שהוא בית של הקדשה נמשך לשם בחינת חכמה ותבונה ודעת, שהוא בחינת כלליות התורה, כלליות הקדשה, כי התורה כלולה בחכמה ותבונה ודעת כידוע, ומתחלת מבראשית שהוא בחינת "ראש בית" (זהר בראשית ט"ו: תקון ג' דף י"ח: תקון ח' דף כ"ד:). וזה בחינת ב' מבראשית (עין תקוני זהר תקון א' דף י"ז:), שהוא התחלת התורה שהוא כלליות התורה שכלולה בבחינת 'בית', הינו בבחינת בית של הקדשה שהוא בית ישראלי. כי הבית הוא דירת אדם, שהוא בחינת התורה, בבחינת "זאת התורה אדם" (במדבר י"ט יד). והבית נקרא רשות היחיד, שהוא בחינת רשות יחידו של עולם שגבהו עשרה ורחבה ארבעה, (כמובא בתקונים [תקון כ"א דף נ"ה:]). ועל - כן עקר הקדשה הוא בתוך ביתו של אדם (ועל - כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה Q[יבמות ס"ג.], "מי שאין לו קרקע אינו אדם"]. וזה בחינת "לך עמי בא בחדרך וסגור דלתך" (ישעיה כ"ו כ), שעקר קדשתו של אדם כשמסגיר עצמו בתוך ביתו וחדרו. וזה בחינת "והצנע לכת עם אלקיך" (מיכה ו' ח), שעקר התקרבות להשם יתברך הוא בבחינת 'והצנע לכת', בבחינת השבח הנאמר על תלמיד חכם "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מ"ה יד). וזה בחינת "כתפארת אדם לשבת בית" (ישעיה מ"ד יג) שעקר תפארתו וקדשתו של אדם הוא כשיושב בתוך ביתו, ששם עקר המשכת הקדשה וכנ"ל. וכל זה מובן מדברי רבנו זכרונו לברכה שביתו של ישראל הוא בחינת בית מבראשית, שהוא בחינת כלליות התורה, כמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה על פסוק (בראשית ל"ג יז) "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית" (סימן רסו, עין שם). וכמובן במאמר "בראשית לעיני כל ישראל" (בלקוטי תנינא בסימן סז) שבית ישראל הוא בבחינת בית המקדש, עין שם והבן:

נמצא שעקר הקדשה הוא בתוך הבית של האדם, אבל באמת אף - על - פי - כן אי אפשר להיות סגור בתוך ביתו לעולם, כי בהכרח לצאת מתוך ביתו לפרקים. ובאמת היה ראוי שיהיה האדם יושב בתוך ביתו תמיד מאחר ששם עקר הקדשה ובחוץ הוא להפך כנ"ל. ועל - כן היה ראוי שישב תמיד בתוך ביתו, אבל אף - על - פי - כן האדם מכרח לצאת לחוץ ולהיות נכנס ויוצא בכל פעם, אך באמת זהו בחינת 'עיל ונפיק', כי אף - על - פי שהיה ראוי שיהיה האדם דבוק בקדשה תמיד בבחינת 'עיל', אף - על - פי - כן עקר שלמות הקדשה הוא דוקא כשזוכה האדם להיות 'עיל ונפיק', כי בהכרח שיצא האדם לפעמים קצת מהקדשה בבחינת 'ונפיק', כמו שנראה בחוש שיש לכל אדם עליות וירידות ממש בכל יום. ואי אפשר שיעמד תמיד במדרגה אחת. וכל זה הוא מחמת שבהכרח צריכין להעלות גם מדרגות התחתונות ומקומות החיצונים כלם אל הקדשה, על - כן בהכרח שיהיה האדם בבחינת 'עיל ונפיק' כשזוכה אז להיות בקי בהלכה ולהחזיק עצמו אז כראוי, אזי הוא זוכה להעלות גם מקומות החיצונים ומדרגות התחתונות כלם אל הקדשה.

וזה בחינת "ירידה תכלית העליה" כידוע (עין לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן כב, וחלק ב סימן יב), וזה בחינת מה שצריכין לצאת מן הבית בכל פעם, כנראה בחוש, זה בחינת הנ"ל, בחינת 'עיל ונפיק'. כי בתוך הבית הוא בחינת 'עיל' כי שם עקר גבול הקדשה כנ"ל, וכשיוצא חוץ לביתו ובחוץ יש להם שליטה זה בחינת 'ונפיק', וזהו 'עיל ונפיק' ממש, 'עיל' שנכנס לתוך הבית ששם גבול הקדשה 'ונפיק' כשיוצא מן הבית כנ"ל. ואז כשיוצא מן הבית שהוא בחינת 'ונפיק' אז הוא מברר מקומות החיצונים ומגביה הכל אל הקדשה. ועל - כן מכרח האדם לצאת לחוץ אף - על - פי שעקר הקדשה בתוך הבית כנ"ל.

וזה בחינת "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" (דברים ו' ז), שצריך האדם להכיר את השם יתברך בין בביתו, ששם גבול הקדשה, ובין כשיוצא חוץ לביתו והולך בדרך אף - על - פי ששם יש, חס ושלום, להם אחיזה, אף - על - פי - כן גם שם צריך לזכר בהשם יתברך ולדבקה בו גם שם בחוץ, כי "מלכותו בכל משלה" (תהלים ק"ג יט; זהר רעיא מהימנא משפטים קי"ח. בהר ק"י. פנחס רמ"ג: תצא רע"ז, תקון ס"ט דף ק"ח: קט"ז: זהר חדש ע"א פ"ז. צ':) בחינת "ואתה מחיה את כלם" (נחמיה ט' ו), בבחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" (תהלים קל"ט ח), שזהו בחינת 'עיל ונפיק', (כמבאר במאמר הנ"ל):

וזה בחינת מה שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה, ומדבר הוא מקום החיצונים (עין זהר וישלח קע"ח: תרומה קנ"ז. תצוה קפ"ג: ובשל"ה מסכת יומא הלכות תשובה ג-ה) מקום "נחש ושרף ועקרב" וכו' (דברים ח' טו) וישראל הכרחו ללכת שם דיקא. ואיתא ששם במדבר היו ישראל דורכים על הסטרא אחרא. ועל - כן הכרחו ללכת שם כדי להכניע שם הסטרא אחרא במקומה, כדי לברר משם הקדשה. וזה בחינת 'זכאה מאן דעיל ונפיק', כי עקר שלמות הקדשה כשמעלין הקדשה גם ממקומות החיצונים, שזהו בחינת 'ונפיק'.

וזהו בחינת מצות סכה אחר עשרת ימי תשובה, זה בחינת שלמות התשובה שהוא דיקא על - ידי בחינת 'עיל ונפיק', וצריך להיות בקי בזה מאד בחינת בקי בהלכה, בקי בעיל בקי בנפיק וכו', (כמבאר שם). כי צריך להיות בקי מאד כשהוא בבחינת 'ונפיק' לבל יפל לגמרי חס ושלום, רק אדרבא יכניע שם הסטרא אחרא ויעלה משם את הקדשה, שזהו עקר השלמות כנ"ל.

וזה שאחר עשרת ימי תשובה צותה התורה לישב בסכה ואמרה תורה 'צא מדירת קבע ושב בדירת עראי', זה בחינת 'ונפיק' שצותה התורה לצאת מן הבית, שהוא עקר גבול הקדשה, זה רמז שעקר שלמות התשובה היא דיקא כשזוכין להיות בבחינת 'עיל ונפיק'. ובראש השנה וביום הכפורים ועשרת ימי תשובה, אז הוא בחינת 'עיל', כי אז כל ישראל עוסקים כלם רק בתורה ובתפלה ובעבודת השם, שזהו בחינת 'עיל'. אבל שלמות התשובה הוא רק על - ידי בחינת 'עיל ונפיק', ועל - כן יוצאים מן הבית אל הסכה, כי זה שיוצאין מן הבית, זה בחינת 'ונפיק' כנ"ל. כי בבית הוא גבול הקדשה כנ"ל, אך אז ההכרח לצאת מן הבית, כי אנו צריכין להשלים את בחינת התשובה שהתחלנו בעשרת ימי תשובה, שעקר שלמותה על - ידי בחינת 'עיל ונפיק', ועל - כן בהכרח לצאת מן הבית, שזהו בחינת 'ונפיק'. אך השם יתברך חמל עלינו וזכה אותנו אז דיקא במצות סכה, שהוא בחינת ענני כבוד שסככו על ישראל כשהלכו במדבר, כי אז דיקא כשהולכים במדבר במקומות החיצונים, שזהו בחינת 'ונפיק', כשזוכים אז למצא את השם יתברך אז דיקא השם יתברך חופף על ישראל בקדשה גבה מאד בבחינת ענני כבוד, בבחינת סכה שהוא קדשה גבוה מאד, בחינת "אמא דמסככא על בנין" (זהר רעיא מהימנא פנחס רנ"ה:), שזאת הבחינה חופפת וסוככת על האדם אז דיקא כשהוא בבחינת 'ונפיק' לשמרו ולהצילו לבל יפל שם חס ושלום, ועוזרת אותו שיוכל להכניע שם הסטרא אחרא ולברר משם דיקא את הקדשה. וזה בחינת ענני כבוד שהגנו על ישראל במדבר דיקא. וזה בחינת סכה. נמצא, שאנו זוכין אז על - ידי בחינת 'ונפיק' לעליה גדולה מאד לבחינת סכה. וזה בחינת 'ירידה תכלית העליה'.

וזהו עקר שלמות התשובה שצריכה להיות בבחינת 'עיל ונפיק', דהינו להיות בקי בבחינת 'ונפיק' למצא שם השם יתברך ואז זוכה לעליה גדולה ביותר. וזה עקר שלמות התשובה, וזה בחינת "תשובה על תשובה" הנאמר שם, דהינו שבכל פעם שבא למדרגה והשגה יותר גבה, אזי צריך לעשות תשובה על השגה הראשונה. וזהו דיקא על - ידי בחינת 'עיל ונפיק', כי זה ידוע שקדם שעולין מדרגא לדרגא צריך להיות ירידה קדם העליה. והירידה הוא תכלית העליה והירידה זה בחינת 'ונפיק'. נמצא, שאי אפשר לזכות לעשות תשובה על תשובה שהוא על - ידי שעולין מדרגא לדרגא כי אם על - ידי בחינת 'ונפיק'. ועל - כן עקר שלמות התשובה הוא על - ידי בחינת עיל 'ונפיק', כי על - ידי זה זוכה לעשות תשובה על תשובה ובזה מקשר שם המאמר היטב, (עין שם והבן):

כי באמת כשאדם הוא בבחינת 'ונפיק' אז דיקא מגן ומסכך עליו בחינת קדשה גבה מאד, בחינת סכה, שהוא בחינת 'אמא דמסככא' עליו, כאם המגנת על בנה לבל יפל חס ושלום, כשהולך במקום סכנה. וכן מובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות (עין לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן נו, חלק ב סימנים יב) שכשהאדם בבחינת ירידה, בבחינת 'ונפיק', אז דיקא נעלם ונסתר שם קדשה גבה מאד וכשזוכה אז לבקש את השם יתברך ולמוצאו שם, אז זוכה אז דיקא לבחינת קדשה גבה מאד וכנ"ל.

וזהו בחינת מצות סכה שזכה אותנו השם יתברך בתחלת השנה, בתחלת התשובה שצריכה להיות בבחינת 'עיל ונפיק' דיקא. ובחינת 'עיל' מקימין בראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים. ואחר כך צריכין לקים בחינת 'ונפיק'. ועל - כן צוה השם יתברך לישב בסכה לצאת מן הבית ולישב בסכה להורות שכשהאדם בבחינת 'ונפיק', שזהו בחינת יציאה מן הבית כנ"ל, אז דיקא הוא זוכה לקדשה גבה מאד לבחינת סכה שהוא בחינת מקיפים (עין פרי עץ חיים שער חג הסכות פרק ג) ששומרים ומגינים על האדם אז כשהוא בבחינת 'ונפיק'. נמצא, שבסכות אנו זוכים על - ידי בחינת 'ונפיק' לעליה גדולה מאד לבחינת סכה כנ"ל ועל - ידי מצות סכה אנו זוכים לשלמות התשובה בבחינת 'עיל ונפיק'.

וזה צריכים בתחלת התשובה שמתחלת מראש השנה, ועל - ידי זה שאנו מקימין מצות סכה כראוי אנו זוכים בכל השנה לעשות תשובה בשלמות בבחינת 'עיל ונפיק'. ובכל עת שאנו בבחינת 'ונפיק' מגן עלינו 'סכת שלם' לבלי לפל חס ושלום, ועל - כן צותה אותנו התורה בתחלת השנה על מצות סכה. כדי שיגן עלינו בכל השנה בחינת סכת שלם בכל עת שאנו בבחינת 'ונפיק', כי סכת שלם מגן תמיד על האדם בכל עת סכנה שצריכין שמירה אז מגן סכת שלם, כמו שכתוב, 'ופרס עלינו סכת שלומך' שמבקשים בלילה שאז הוא גם כן עת סכנה, ואז הוא בחינת 'ונפיק' כנגד מדת יום שהוא בחינת 'עיל', שהוא בחינת חמה ולילה, הוא בחינת לבנה, בחינת 'ונפיק'. ואז דיקא מגן סכת שלם וכנ"ל. וכל זה על - ידי מצות סכה שמקימין בתחלת השנה וכנ"ל.

וזהו, "כי יצפנני בסכו ביום רעה" (תהלים כ"ז ה). כי סכה מגן על האדם ביום רעה שהוא בחינת 'ונפיק', דהינו בעת שנופל מעבודתו כשזוכה לחזק את עצמו ולבלי ליאש את עצמו וכנ"ל:

ח) ואז זוכין להיות אדם בחינת אדם לשבת על הכסא, בחינת "עתידין ישראל לתן עליהם את הדין" (בבא בתרא ע"ג:), דהינו שישראל יהיו למעלה מכל האמות והם בעצמם ישפטו את כל הדינין ויתנו הדין על כל האמות, (כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם). וזה בחינת סכות שאז מקריבין ישראל שבעים פרים בשביל שבעים אמות (סכה נ"ה:) ואז נכר חבתן של ישראל לפני המקום ברוך הוא שישראל נותנין פרס לכל האמות, כי אין להם רק מה שאנו נותנים להם, כי אנו למעלה מכלם, (וכמבאר היטב בזהר הקדוש).

וזה בחינת 'עתידין ישראל לתן עליהם' וכו', כי אנו נותנים עליהם את הדין והמשפט כפי מה שאנו רוצין, כי הכל מאתנו כנ"ל, וכל זה אנו זוכים על - ידי מצות סכה, על - ידי בחינת 'ונפיק' שעל - ידי זה מבררים מקומות החיצונים ומכניעים אותם לגמרי ומעלין הקדשה מהם ואז כשמכניעים אותם במקומם אז אנו זוכים לשפט אותם ולדון אותם כרצוננו מאחר שכבר נכנעו כלם תחתנו.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'שמתמעטין והולכין כפרי החג' (עין רש"י במדבר כ"ט יח), כי בזה שאנו מקריבין עליהם שבעים פרים כדי שיהיה להם איזה קיום באמת זהו מפלתם בבחינת "אם רעב שנאך האכילהו לחם וכו' כי גחלים אתה חותה על ראשו" (משלי כ"ה כא-כב). כי על - ידי זה הם כלים והולכים, כלים והולכים לגמרי. וזהו 'שמתמעטים והולכים כפרי החג', כי דיקא על - ידי פרי החג שמקימים אותם, על - ידי זה מבררים הקדשה מהם בכל פעם. וזהו עקר מפלתם וזהו ממש בחינת 'ונפיק' הנ"ל, שמבררין הקדשה ממקומות החיצונים כנ"ל, ואז ישראל למעלה מכל האמות ונותנים הדין והמשפט עליהם כרצונם. וזה בחינת אדם לשבת על הכסא שזוכים על - ידי בחינת סכה, כי על - ידי בחינת 'ונפיק', שזה נעשה על - ידי שיוצאין מן הבית כדי לישב בסכה כנ"ל כדי לברר כל מקומות החיצונים להכניע כל השבעים אמות תחת ישראל, זה בחינת (תהלים מ"ז ד) "ידבר עמים תחתנו" הנאמר במאמר הנ"ל, עין שם היטב.

וזה בחינת הנקדה התחתונה, (כמבאר שם, עין שם). כי בחינת 'ונפיק' הוא בחינת הנקדה התחתונה בחינת חיריק, (עין שם היטב). ואז כשיוצאין לחוץ אזי נכנסין בסכה, כי סכת שלם בחינת 'אימא דמסככא על בנין' מגנת עלינו וסוככת עלינו ועוזרת אותנו להכניע כל החיצונים ולברר כל הקדשה מהם ואז זוכין על - ידי זה, על - ידי בחינת 'ונפיק' לעליה גדולה לבחינת סכה, שהוא בחינת מקיפים וכנ"ל:

וזה בחינת נקדה העליונה, כי סכה שהיא בחינת 'אימא דמסככא' בחינת "אם לבינה" (משלי ב' ג, ועין זהר תקון ע' דף קל"ג: אדרא זוטא האזינו ר"צ.) זה בחינת תשובה (זהר ויקרא י"ז.) בחינת כתר בחינת נקדה העליונה (כמו שכתוב שם). וזה בחינת מה שמבאר שם בענין השלש מצוות שנצטוו ישראל "להכרית זרעו של עמלק" (סנהדרין כ':) זהו בחינת נקדה התחתונה בחינת 'ידבר עמים תחתנו' עין שם. כי עמלק הוא הפך בחינת סכה, כי סכה זה בחינת ענני כבוד שסככו על ישראל במדבר כנ"ל. ועמלק היה רודף אחר הנחשלים אותן שהיה הענן פולטן (תנחומא תצא י'). נמצא שענני כבוד בחינת סכה מציל ומכניע את בחינת עמלק, כי עמלק אין לו כח רק כשאין חס ושלום, בחינת סכה, דהינו ענני כבוד בשלמות, כמו שכתוב (במדבר כ"א א), "וישמע הכנעני מלך ערד" וכו'. ופרש רש"י, שהוא עמלק ששמע שנסתלקו ענני כבוד (במדבר רבה י"ט כ). ועל - כן בא על ישראל, כי אין לו כח רק כשאין ענני כבוד, בחינת סכה, מסככין על ישראל חס ושלום. נמצא, שסכה מכניע בחינת עמלק. ועל - כן על - ידי סכה מכריתין זרעו של עמלק. ועל - ידי זה נעשה בחינת נקדה התחתונה, בחינת חיריק, בבחינת 'ידבר עמים תחתנו' וכו' וכנ"ל. וסכה בעצמה שהיא בחינת בינה תשובה כנ"ל, זה בחינת הנקדה העליונה וכו' וכנ"ל.

והוא"ו שבתוך האלף שהיא כלליות הגונין, זה נעשה על - ידי בחינת הארבעה מינים שבלולב, שהם כלולים מגוונין סגיאין. כי אתרג יש בו טעם וריח, ולולב יש בו טעם ולא ריח, והדס ריח ולא טעם, וערבה לא טעם ולא ריח. והם בחינת בעלי תורה ומצות. ובעלי תורה בלא מצות וכו' כמובא (ויקרא רבה ל' יב). וזה בחינת כלליות הגונין, כי הארבעה מינים כוללים כל הגונין שיש בישראל שהם כלולים מגונין סגיאין בבחינת "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מ"ט ג). והארבעה מינים כלולים מכל הגונין שיש בישראל כנ"ל. וזה בחינת וא"ו שהוא בחינת כלליות הגונין, כמו שמבאר שם. ועל - כן עקר הברכה 'על נטילת לולב', שהיא בחינת וא"ו, בחינת צדיק יסוד עולם, שהוא בחינת וא"ו. ועל - כן מנענעין עם הלולב ומיניו למעלה ולמטה ובארבע רוחות, כי לולב שהוא בחינת וא"ו כנ"ל, הוא מקשר נקדה התחתונה עם נקדה העליונה, שהם בחינת 'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך'.

וזה שמנענעין עם הלולב ומיניו למעלה ולמטה וכו' (סכה ל"ז: שו"ע או"ח סימן תרנא) 'כדי שתמליכהו למעלה ולמטה' וכו' (מלשון הגמרא ברכות י"ג:) להורות ולגלות, כי 'מלכותו בכל משלה', למעלה ולמטה ובד' רוחות, בבחינת 'אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך', כמו שכתוב (ירמיה כ"ג כד), "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה'". וזהו שמקשרים ערבי נחל עם הד' מינין שהם מרמזין על פושעי ישראל, שאין בהם לא תורה ולא מצוות, כי על - ידי לולב ומיניו מגלין כי 'מלכותו בכל משלה', ואפלו בשאול תחתיות יכולין למצא את השם יתברך בבחינת 'ואציעה שאול הנך'. על - ידי זה יכולין לקשר אל הקדשה ולהחזיר למטב אפלו הפושעי ישראל, בחינת ערבי נחל, כי 'מלכותו בכל משלה' וכו' כנ"ל. וכל זה נעשה על - ידי סכה וד' מינים כנ"ל.

ועל - כן נוהגין לטל הלולב בסכה (עין פרי עץ חיים שער הלולב פרק ג), כי הלולב הוא בחינת וא"ו שמקשר הנקדה התחתונה שהם בחינת הקדשות הנפולות השוכנים בחוץ, שהם בבחינת "והארץ הדום רגלי" (ישעיה ס"ו א) 'דא חיריק' (עין תקוני זהר הקדמה ז'.), בבחינת (עמוס ט' יא) "סכת דוד הנופלת" (עין זהר תצוה קפ"ו:). ועל - ידי הלולב, שהוא בחינת וא"ו, מקשרים אותן לבחינת הנקדה העליונה שהוא בחינת סכת שלם 'אימא דמסככא על בנין'. ועל - ידי זה מקימין ומרימין כל הקדשות לשרשם ומקימין 'סכת דוד הנופלת'. ואז נשלם בחינת אדם לשבת על הכסא, ואזי ישראל נותנין הדין והמשפט על כל האמות, כי הם למעלה מכלם, כי בסכות ישראל נותנין להם פרס ומזון כפי רצונם של ישראל, שזהו בחינת השבעים פרים שמקריבין עליהם, (כמובא בזהר וכו'). וזהו בחינת 'עתידין ישראל לתן עליהם את הדין' וכו' וכנ"ל:

ט) וזה שמסככין בפסלת גרן ויקב (סכה י"ב.), כי אז מעלין כל הפסלת ונעשה מזה בחינת סכה, שזהו בחינת 'ונפיק' שמעלין כל הפסלת ומבררין אותן ועולין אל הקדשה לבחינת סכה. ועל - כן עקר מצות סכה הוא אכילה ושתיה ושנה (עין סכה כ"ח: שו"ע או"ח סימן תרלט סעיף א), כי איתא בדברי רבנו זכרונו לברכה (לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן כה) שעבודה של תורה ותפלה הוא בחינה פנימית, ועבודה של אכילה ושתיה הוא בחינה חיצונית, ועל - כן עקר מצות סכה היא אכילה ושתיה ושנה, שהם בחינת חיצוניות, כי עקר מצות סכה הוא לברר ולהעלות כל המדרגות התחתונות, כל הבחינות חיצוניות, אל הקדשה, שזה בחינת 'בקי בנפיק' כנ"ל, כי עקר מצות סכה להקים 'סכת דוד הנופלת' על - ידי בחינת סכת שלם 'אימא דמסככא על בנין', דהינו להקים ולהעלות כל הקדשות הנפולות שהם בבחינת 'סכת דוד הנופלת' על - ידי מצות סכה, על - ידי שיוצאין מן הבית אל החוץ ויושבים בסכה וכו' כנ"ל:

י) ועל - כן סכה פטור ממזוזה (עין יומא י', שו"ע יורה דעה סימן רפו סעיף יא), כי המזוזה קובעין בפתח ממש שסמוך לחוץ ודרך שם נכנסים מן החוץ אל הבית, על - כן צריכין שם מזוזה כדי שלא יתגברו, חס ושלום, החיצונים השוכנים בחוץ ולא יהיה להם שום אחיזה ושליטה בבית חס ושלום (עין אחרי מות ע"ו: ואתחנן רס"ג: רס"ד.), אבל על - ידי מצות סכה, שעל - ידי זה מבררין מקומות החיצונים ומכניעין הסטרא אחרא והחיצונים במקומן, ואז אין להם שום שליטה אפלו בחוץ שזה עקר בחינת סכה שיוצאין מן הבית לחוץ לישב בסכה כדי להכניעם ולגרשם אפלו בחוץ, ועל - כן אין צריכים שם מזוזה כלל, כי כבר נכנעו ונתגרשו לגמרי אפלו בחוץ על - ידי בחינת סכה וכו' כנ"ל.

וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בסימן רסו) שעל - ידי מצות סכה יכולין לעסק בבנין בית ולא יזיק לו כלל, כי עקר ההזק חס ושלום, שיכול להגיע חס ושלום, למי שעוסק בבנין הוא מחמת שמגרשם ממקומם, כי בתחלה כשלא היה שם בנין בית היה מקום הפקר והיו יכולים להתאחז שם, ועכשיו כשבונין שם בית הם מתגרשים משם ועל - ידי זה הם מתגרים בו ח"ו ועל - ידי זה יכול להגיע לו הזק חס ושלום, אבל על - ידי מצות סכה, שעל - ידי זה מכניעים החיצונים לגמרי ואין להם עוד שום שליטה ואחיזה כלל אפלו בחוץ כנ"ל, ועל - כן, על - ידי זה יכולים לעסק בבנין ואינו מזיק כלל, כי אין להחיצונים עוד שליטה כלל אפלו בחוץ, כי נתגרשו ונתבטלו לגמרי על - ידי מצות סכה כנ"ל. ברוך השם לעולם, אמן ואמן:

הלכה ה':
ענין תקיעות שופר בראש השנה:

על - פי הראשי פרקים שמצאנו מכתב יד רבנו זכרונו לברכה מאיזה תורה נפלאה המתחילין: '"הקול קול יעקב" (בראשית כ"ז כב). כרוז. עשו "וישא קולו" (שם לח). יצחק זמן קו"ף צדי"ק ישנים וכו'. "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" (דברים ד' ל). "יצחק בן אברהם" (בראשית כ"ה יט) זמן נתאחד. "אברהם אוהבי" (ישעיה מ"א ח). "בעיניו כימים אחדים באהבתו" (בראשית כ"ט כ). "ושאר ישוב בנך" (ישעיה ז' ג). "אם תשוב ואשיבך לפני תעמד" (ירמיה ט"ו יט). "כי בא השמש" (בראשית כ"ח יא). נתקצר הזמן' וכו'. עין שם כל הענין הזה היטב היטב עד סופו (בסימן עט בלקוטי תנינא):

ולכאורה אי אפשר להבין שם כלל, אך אחר העיון קצת יש להוציא משם איזה הקדמות קצת אשר להם כון רבנו זכרונו לברכה בודאי, כמבאר להמעין (חוץ שאר ענינים והקדמות שיש שם אשר קשה לעמד עליהם), והוא כי כונתו שם שעל - ידי תשובה זוכין לבחינת התאחדות הזמן, שהזמן נתאחד ונתקצר, שזהו בחינת למעלה מהזמן, וכן מבאר בספר א"ב השני (אות תשובה סימן א) שיום שהאדם עושה תשובה הוא למעלה מהזמן וכן יום הכפורים הוא למעלה מהזמן. וזה כונתו כאן, ועל - ידי זה שזוכה על - ידי תשובה לבחינת למעלה מהזמן, על - ידי זה שומע הקול דקדשה בחינת 'הקול קול יעקב', וזה מבאר שם ברב הענינים הנכתבים שם, עין שם היטב ותמצאם:

ולדגמא אבאר מה שהעתקתי למעלה וממנו תקיש אל השאר, "הקול קול יעקב". כרוז. עשו "וישא קולו". הינו על - ידי שזוכין לשמע בחינת 'הקול קול יעקב' על - ידי זה נכנע 'קול עשו'. וזה נעשה על - ידי תשובה, שעל - ידי זה זוכין לבחינת למעלה מהזמן כנ"ל. וזה "יצחק זמן קו"ף צדי"ק ישנים", הינו שיצחק הוא בחינת זמן, כי 'יצחק' אותיות 'קץ חי'. ואיתא (עין בראשית רבה נ"א ז), שאותיות קו"ף צדי"ק הם בחינת 'ישנים' וכו' שזהו בחינת 'זמן'. "יצחק בן אברהם - זמן נתאחד", הינו בחינת התאחדות הזמן, בחינת למעלה מהזמן שזוכין על - ידי התשובה. וזה בחינת "יצחק בן אברהם", כדמפרש ואזיל: "אברהם אוהבי. בעיניו כימים אחדים באהבתו", הינו אברהם הוא בבחינת למעלה מהזמן. כי אברהם הוא בחינת אהבה, בחינת 'אברהם אוהבי'. ואהבה הוא בחינת התאחדות הזמן, כמו שכתוב, 'בעיניו כימים אחדים באהבתו'. ובן הוא בחינת תשובה, כמו שכתוב, 'ושאר ישוב בנך'. שעל - ידי זה זוכין לבחינת למעלה מהזמן, בחינת 'אם תשוב ואשיבך לפני תעמד', שהוא בחינת למעלה מהזמן. נמצא, ש'יצחק בן אברהם' מרמז שהזמן, שהוא בחינת יצחק, נתאחד ועולה לבחינת למעלה מהזמן, שהוא בחינת 'אברהם אוהבי' וכו' כנ"ל, על - ידי התשובה, שהוא בחינת בן בחינת 'ושאר ישוב בנך' כנ"ל, ועל - ידי זה נשמע 'הקול קול יעקב' כנ"ל, כמבאר שם בסוף הענין: '"וישמע יתרו" (שמות י"ח א) 'קריעת ים סוף ומלחמת עמלק' (רש"י שם וע"ע זבחים קט"ז. ומכילתא שם). 'קריעת ים סוף' זהו בטול הזמנים. "וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם" (שם י"ד כד). 'עמוד אש' זה לילה. 'וענן' זה יום. והקדוש ברוך הוא ערבבם ובטל הזמנים. 'מלחמת עמלק' זהו תשובה. "משה אהרן וחור" (שם י"ז י) פרוש רש"י, "בתענית היו שרויים". על - ידי זה "וישמע יתרו" - שמע הקול'. הינו על - ידי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שהוא בחינת בטול הזמנים על - ידי תשובה, על - ידי זה "וישמע יתרו", על - ידי זה 'שמע הקול'. כי קריעת ים סוף הוא בחינת בטול הזמנים, כי בקריעת ים סוף נאמר, 'וישקף ה' בעמוד אש וענן ויהם', דהינו שערבב השם יתברך הזמנים, כי 'עמוד אש' זהו לילה, 'וענן' זה יום, והקדוש ברוך הוא ערבבם ובטל הזמנים כנ"ל. 'מלחמת עמלק' זה תשובה, כי שם עלו משה אהרן וחור, ופרש רש"י, "בתענית היו שרויים", הינו תשובה. ועל - ידי זה, על - ידי בטול הזמנים, על - ידי תשובה, על - ידי זה, "וישמע יתרו" - 'שמע הקול'. ועל דרך זה תביט ותעין בשאר הענינים המבארים שם על דרך זה כנ"ל, ותוכל להבין שם קצת אם תעין היטב, אפס קצהו תראה ותבין קצת לא כלו:

א) וזהו בחינת שמיעת קול שופר בראש השנה שהוא יומא דדינא (זהר ויקרא י"ח, רעיא מהימנא אמר צ"ח: צ"ט) בחינת גבורות יצחק. ואז תוקעין בשופר, כי בראש השנה מתחיל התעוררות התשובה, כי הוא יום הראשון של עשרת ימי תשובה ועל - ידי התשובה שמתחלת בראש השנה, על - ידי זה זוכין לבחינת למעלה מהזמן, שזה בחינת 'יצחק בן אברהם' כנ"ל, דהינו שיצחק שהוא בחינת זמן עולה ונכלל בבחינת 'אברהם אוהבי', שהוא בחינת למעלה מהזמן על - ידי התשובה כנ"ל, ועל - ידי זה נתגלה ונשמע בחינת 'הקול קול יעקב' שמכניע הקול של עשו, בחינת 'וישא קולו' כנ"ל.

וזה בחינת קול דנפיק משופר, כי שופר הוא בחינת תשובה (עין רמב"ם תשובה ג' ד), כי הוא בחינת בינה תשובה כמובא (זהר ויקרא י"ז, נשא קכ"ב, רעיא מהימנא פנחס רל"ב), בחינת "מן המצר קראתי י"ה" (תהלים קי"ח ה, ועין פרי עץ חיים שער השופר פרק א) ומשם נפיק הקול. כי התגלות הקול, בחינת 'הקול קול יעקב', נפיק משופר, שהוא בחינת תשובה, שעל - ידי זה זוכין לבחינת למעלה מהזמן, שעל - ידי זה נשמע ונתגלה 'הקול קול יעקב', שהוא בחינת קול דנפיק משופר (עין זהר אמר ק'.) וכנ"ל. ועל - כן תוקעין בשופר של איל בחינת אילו של יצחק (שם פנחס רל"ה: וע"ע פרקי דרבי אליעזר ל', ראש השנה ט"ז. שו"ע או"ח סימן תקפו סימן א), שהוא בחינת זמן, שהוא נמתק ועולה לבחינת אברהם, שהוא בחינת למעלה מהזמן על - ידי התעוררות התשובה שבשעת תקיעת שופר, שעל - ידי זה נשמע הקול של שופר, כי עקר התגלות ושמיעת הקול הוא על - ידי התשובה כנ"ל, ועל - כן מברכין עקר הברכה 'לשמע' קול שופר ואין מברכין 'לתקע' בשופר (עין שו"ע ובבית יוסף או"ח סימן תקפה סעיף ב), כי העקר הוא לשמע קול שופר, דהינו לזכות לתשובה אז. ואז זוכין לשמע קול שופר, כי הקול נשמע ונתגלה על - ידי התשובה דיקא, שעל ידה זוכה לבחינת למעלה מהזמן כנ"ל:

ב) וזה בחינת המתקת גבורת יצחק שממתיקין בראש השנה על - ידי בחינת אברהם ויעקב, כמו שכתוב בזהר הקדוש (עין אמר ק'.) דאברהם ויעקב אחידין ביצחק דלא יוקיד עלמא חס ושלום וכו', כי גבורת יצחק זה בחינת זמן כנ"ל, וחסד אברהם זה בחינת למעלה מהזמן כנ"ל, כי איתא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שעקר הזמן הוא מחמת שאין הדעת בשלמות, וכל מה שהדעת נקטן ביותר נדמה יותר שיש זמן, אבל כשיש דעת נתבטל הזמן וכל מה שנתגדל הדעת ביותר יודעין שאין זמן כלל עד שיוכל על - ידי שלמות הדעת בתכלית לזכות לבחינת למעלה מהזמן לגמרי. ועל - כן בשנה שאז הדעת נסתלק לגמרי ולא נשאר רק כח המדמה, אז נדמה להאדם שברבע שעה עוברים כמה שנים, כמו שנדמה בחלום. נמצא, שאז רבע שעה היא שבעים שנים, כי מחמת חסרון הדעת נדמה שאפלו רבע שעה הוא זמן גדול ואחר כך כשמתעוררים מהשנה אז רואים שזה הזמן שנדמה בחלום שהוא כמה וכמה שנים באמת אינו רק רבע שעה. נמצא, שנקטן הזמן על - ידי הדעת, וכמו כן למעלה למעלה מה שהדעת יותר גדול נקטן גם הזמן, שנדמה אצלנו בהקיץ שהוא זמן גדול, ושם במקום שהדעת יותר גדול נקטן הזמן יותר, וכן למעלה למעלה עד תכלית שלמות הדעת ששם הוא למעלה מהזמן לגמרי וכו' עין שם. וכן במקום שכל מה שהדעת יותר גדול נקטן המקום ביותר וכו' (עין שם כל זה היטב בלקוטי תנינא בסימן סא).

נמצא, שעקר הזמן הוא בבחינת חסרון הדעת, ולהפך בטול הזמן הוא על - ידי שלמות הדעת. וחסרון הדעת הוא בחינת דינים, כי כל מה שהדעת נשלם יותר נגדל החסד והרחמנות ביותר, (כמבאר כמה פעמים בדברי רבנו זכרונו לברכה [לקוטי מוהר"ן חלק א, סימנים לא נו קה קיט]). ועל - כן עקר הזמן הוא בבחינת גבורת יצחק שמשם משתלשלין הדינים שהם בבחינת חסרון הדעת, שעל - ידי זה נגדל הזמן ביותר, ולהפך אברהם שהיא בחינת אהבה וחסד (זהר הקדמה ט'), שהוא בחינת הגדלת הדעת, כי "מסטרא דימינא מחא חורא ככספא" (תקוני זהר תקון ע' דף קכ"ט.), על - כן היא בבחינת בטול הזמנים כנ"ל, וזה בחינת מה שמובא שם בראשי פרקים הנ"ל פסוק (דברים ד' ל) "בצר לך וכו' באחרית הימים וכו' ושבת" וכו', כי 'אחרית הימים' זה בחינת זמן, ששם בזמן שיך לומר 'אחרית הימים', ושם עקר אחיזת הדינים חס ושלום, כנ"ל. וזהו, 'בצר לך ומצאוך וכו' באחרית הימים', 'באחרית הימים' דיקא, שהיא בחינת תקף הזמן, שהוא בחינת הסתלקות הדעת, שהוא בחינת גבורות ודינים חס ושלום, בחינת 'בצר לך' וכו'. ואז צריכין לעשות תשובה כדי לזכות לבחינת למעלה מהזמן שזוכין על - ידי התשובה כנ"ל, ועל - ידי זה נמתק הזמן ועולה למעלה מהזמן, ואזי נמתקין כל הדינים בחינת 'בצר לך', על - ידי הדעת שנתגדל שהוא בחינת למעלה מהזמן וכו' כנ"ל. וזה 'בצר לך וכו' באחרית הימים' דיקא כנ"ל אז "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" דיקא כנ"ל, הינו שתעשה תשובה ואז תזכה לבחינת למעלה מהזמן ותזכה לשמע הקול כנ"ל ואז נמתק הכל כנ"ל:

ג) וזה בחינת קול שופר שאז נמתקין גבורת יצחק על - ידי אברהם וכו', כי אז עולה הזמן שהוא בחינת גבורות יצחק לבחינת 'אברהם אוהבי' שהוא בחינת למעלה מהזמן ועל - ידי זה נשמע ונתגלה "הקול קול יעקב" (בראשית כ"ז כב), שעל - ידי זה נמתק הכל כנ"ל. וזה בחינת מצר השופר, בחינת "מן המצר קראתי י"ה" (תהלים קי"ח ה), בחינת 'בצר לך' וכו' הנ"ל, שזהו בחינת גבורות יצחק, בחינת זמן כנ"ל, ומשם דיקא שומעין 'הקול קול יעקב', שהוא בחינת קול דנפיק משופר כנ"ל.

כי זה העקר להמתיק הדין בשרשו ולהפך הדין לרחמים, שתקף גבורות יצחק שהוא בחינת הזמן שמשם עקר אחיזת הדינים חס ושלום, בחינת 'בצר לך', בחינת מצר השופר, יהיה נמתק ויעלה לבחינת למעלה מהזמן, בחינת אברהם, עד שמשם דיקא יהיה נתגלה ונמתק הקול. שזה הקול אי אפשר לשמע כי אם על - ידי בחינת למעלה מהזמן כנ"ל. ועכשיו נשמע ונתגלה הקול דיקא מתוך בחינת גבורות יצחק שהוא השופר של איל, 'אילו של יצחק', בחינת מצר השופר, כי זוכין על - ידי התשובה להמתיק גבורות יצחק עד שהזמן עולה לבחינת למעלה מהזמן כנ"ל עד שמשם דיקא נשמע הקול, שהוא נשמע דיקא על - ידי שעולה הזמן למעלה מהזמן כנ"ל:

ד) וזה בחינת התעוררות השנה שבשעת השופר כמובא, בחינת 'עורו ישנים מתרדמתכם' וכו' (עין רמב"ם תשובה ג' ד/"עורו ישינים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"), כי עקר הזמן הוא בבחינת שנה כנ"ל שאז הוא הסתלקות הדעת ואז נתארך הזמן ביותר וכו' כנ"ל, וכשמתעוררין מהשנה, אז רואין שזה שנדמה בחלום שהוא זמן ארך מאד באמת אינו רק רבע שעה כנ"ל. נמצא, שהתעוררות השנה הוא בבחינת למעלה מהזמן. ועל - כן תקיעת שופר הוא בבחינת התעוררות השנה, בחינת 'עורו ישנים' וכו', כי אז עולה הזמן שהוא בחינת יצחק, בחינת 'קו"ף צדי"ק ישנים' וכו' כנ"ל לבחינת למעלה מהזמן, שהוא בחינת התעוררות השנה כנ"ל:

ה) ועל - כן תוקעין בשופר שהוא קרן של בהמה, כי עקר הזמן הוא בבחינת בהמה שהוא חסרון הדעת, כי בהמה אין לה דעת כי אם כח המדמה, שהוא בחינת שנה, שאז הוא רק כח המדמה ושם עקר הזמן כנ"ל. ועל - כן כל הבהמות והחיות והעופות וכל העולם הכל נברא קדם להאדם בששת ימי המעשה. והאדם נברא אחריהם בסוף ששת ימי המעשה, כי הוא רחוק מהזמן יותר מכלם וקרוב ביותר לבחינת למעלה מהזמן, שהוא בחינת שבת, כי שבת הוא בחינת תשובה (לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן ו), בחינת עולם הבא, בחינת 'ושבת עד השם אלקיך', שהוא בחינת למעלה מהזמן, בחינת 'וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים' (מערבית דשבת) ששבת קדש הוא מברך ומקדש מכל הימים והזמנים, כי הוא בבחינת למעלה מהזמן. וששת ימי המעשה הם בבחינת זמן כי הם בבחינת עולם הזה בחינת (דברים ז' יא) "היום לעשותם" ששם עקר הזמן.

ועל - כן הכל נברא תחלה בששת ימי המעשה קדם להאדם, כי האדם הוא בר דעת שזה גדר האדם. ועל - כן הוא רחוק מהזמן ביותר מכל הבריות, ועל - כן נברא בסוף הזמן ממש, דהינו ביום הששי כדי שיכנס לשבת מיד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כדי שיכנס תכף לבחינת למעלה מהזמן שהוא שבת, כי זה עקר בריאת האדם בזה העולם שיקשר תחתון בעליון, שיקשר ויעלה בחינת הזמן לבחינת למעלה מהזמן. נמצא שעקר הזמן הוא בבחינת בהמיות, בחינת העדר הדעת, בחינת שנה.

ועל - כן תוקעין בקרן בהמה דיקא, כי זה העקר לברר ולהעלות תקף אחיזת הזמן לבחינת למעלה מהזמן. עד שמתוך קרן בהמה שהוא בחינת העדר הדעת, בחינת זמן, משם דיקא יהיה נשמע הקול דקדשה, בחינת 'קול יעקב', שהוא בחינת קול שופר, שזה הקול אינו נשמע כי אם בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל, ועכשיו נשמע זה הקול מתוך השופר מקרן בהמה דיקא, כי זה העקר להעלות תקף אחיזת הזמן לבחינת למעלה מהזמן עד שמשם דיקא יהיה נשמע הקול וכו' כנ"ל:

ו) כי קרני בהמה הם יוצאים ממותרות המח שלהם, כנראה בחוש, ומח הבהמה מגשם כל כך עד שממותרות המח יוצאים קרנים גשמיים, כי האדם שהוא בר דעת כשזוכה לשלמות הדעת עד שהדעת נגדל כל כך עד שכלי המח אין יכולים לקבל הגדלת הדעת, אז זה המח שאינו יכול לכנס לפנים הוא בבחינת מקיפים.

וזהו בחינת קרניים, בחינת קירון עור הפנים כמו שזכה משה רבנו, אבל הבהמה שאין לה דעת אזי נעשה ממותרי המח קרנים ממש, כי באמת הדעת הוא למעלה מהזמן למעלה מהמקום, כי למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום הם בבחינה אחת, (כמובן בדברי רבנו המובא לעיל). ועל - כן מקיפי האדם שהם עקר שלמות הדעת אינם יכולים להתלבש בזמן והמקום כלל, אבל בבהמה נעשים ממותרי המחין שאינם יכולים לכנס במח הם בוקעים ויוצאים ונעשים מהם קרנים גשמיים ממש שאין הם שום חיות וטעם כלל רק חמר מגשם ביותר.

ובראש השנה לוקחין קרן השופר, שהוא קרן היובל, ומגלין משם דיקא הקול קול יעקב שהוא הקול שופר, כי עכשיו נמתק ועולה בחינת קרן בהמה, בחינת מקום וזמן העדר הדעת, בחינת שנה, בחינת גבורות יצחק, נמתק ועולה לבחינת 'אברהם אוהבי', בחינת למעלה מהזמן, בחינת התעוררות השנה. ומשם דיקא נשמע 'הקול קול יעקב' וכו' כנ"ל:

ז) וזה בחינת התאדמות פני התוקע (עין פרי עץ חיים שער השופר פרק א) שזהו בחינת מקיפים שהם בחינת ש"ע [שלש מאות ושבעים] נהורין של אור הפנים, שזהו בחינת קירון אור פני משה, ועל - ידי זה יש לו כח לתקע בשופר, להוציא קול שופר מתוך קרן השופר של בהמה, כי מעלה קרן הבהמה לבחינת קירון אור הפנים. הינו העדר הדעת הוא מעלה לשלמות הדעת, שהוא בחינת עליות והתאחדות הזמן לבחינת למעלה מהזמן, על - ידי שנמתקין גבורות יצחק על - ידי חסד אברהם ואז נשמע 'הקול קול יעקב' שהוא קול דנפיק משופר וכו' כנ"ל:

ח) וזה בחינת "תקיעה שברים תרועה תקיעה". 'תקיעה' הוא בחינת אברהם חסד כמובא (עין זהר רעיא מהימנא פנחס ר"ל רל"ב, תקון נ"ה דף פ"ח:), כי תקיעה הוא קול ארך פשוט בחינת למעלה מהזמן שהוא כלו ארך כלו טוב ואין שם שום שנוי כלל:

ט) 'שברים' הוא בחינת יצחק (עין שם), בחינת גבורות, בחינת 'בצר לך וכו' באחרית הימים' בחינת זמן, ועל - כן הוא כמה קולות תכופים. כי שם בזמן יש שנויים והתחלקות העתים, שזהו בחינת התחלקות הקולות של השברים, כי חיות הזמן הוא מבחינת קולות ונגונים שזה בחינת שבעה קולות דאמר דוד (תהלים כ"ט), שהם כנגד שבעת ימי בראשית (זהר חדש בראשית מדרש הנעלם מאמר חצבה עמודיה שבעה), וכמובן בהמעשה של רבנו זכרונו לברכה של השבעה בעטלירש (מעשה יג) ביום השלישי כשבא הכבד פה וכו', עין שם. שכל יום ויום בא עם שירים ונגונים שיש בהם כל החכמות וכו', עין שם. כי באמת עקר חיות הזמן הוא מבחינת השכל שהוא בחינת למעלה מהזמן. ועל - כן עקר חיות הזמן הוא מבחינת קולות שהם בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל, ועל - כן התחלקות הקולות של השברים, זה בחינת זמן, בחינת התחלקות הזמנים והעתים, שזה נמשך מבחינת גבורות יצחק והוא נמתק על - ידי חסד אברהם, שהוא בחינת למעלה מהזמן, בחינת קול ארך פשוט בלי שום התחלקות וכו' כנ"ל:

י) 'תרועה' הוא בחינת יעקב (ר"מ ותקונים שם), יעקב הוא מקשר ומחבר שתי הבחינות יחד שהם אברהם יצחק כידוע (שם; ע"ע זהר לך לך צ"ו. תולדות קמ"ד: ויצא קס"ג: ויגש ר"ז.), הינו שיעקב כלול משניהם והוא בחינת התאחדות הזמן, הינו שהוא מקשר ומחבר ומעלה התחלקות הזמן ומאחד אותו ומקרב אותו עד שעולה לבחינת למעלה מהזמן, וזה בחינת 'תרועה' שהוא גם כן כמה קולות חלוקים, אבל הם קצרים מאד יותר מהקולות של שברים ותכופים ביותר, זה בחינת התאחדות הזמן שמקרב ומאחד הזמן יחד, בחינת 'נתקצר הזמן' המובא במאמר הנ"ל. ועל - ידי זה שנתאחד הזמן על - ידי בחינת יעקב שהוא בחינת תרועה, על - ידי זה זוכין לשוב לבחינת למעלה מהזמן:

יא) וזה בחינת תקיעה אחרונה שחוזרין ועולין לבחינת למעלה מהזמן, וזה בחינת מלכות דוד, שמרמז בתקיעה אחרונה בחינת מלכות משיח שהוא מלכות דקדשה, שזה עקר בחינת ראש השנה שמרבין להתפלל שיתגלה מלכותו עלינו, על - ידי צמיחת קרן משיח בן דוד. כי עקר הזמן הוא בבחינת מלכות היא מנהגת את העולם שהוא בזמן ובמדות, ועל - כן נקרא בחינת מלכות אחרית הימים (זהר בלק קפ"ט: אמר צ'.), שהוא בחינת זמן. כי שם כל סדר זמנים. ועקר בריאת העולם, שהוא התהוות הזמן, נעשה כדי לזכות לקשר הזמן לבחינת למעלה מהזמן, שבשביל זה נברא האדם ביום הששי כדי שיכנס לשבת מיד, כדי שיקשר תכף הזמן של ששת ימי המעשה לבחינת שבת, שהיא בחינת למעלה מהזמן כנ"ל. אך על - ידי קטרוג הירח שאמרה, "אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד" (חולין ס':) נתמעטה. ומעוט ירח זה עקר בחינת הזמן, שהוא על - ידי מעוט וקטנות השכל, שזה בחינת מעוט הירח, כי עקר החיות הוא השכל, (כמובא במקום אחר [לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן א]).

ועל - כן עקר הזמן הוא בבחינת שנת לילה, שאז שולט "המאור הקטן לממשלת הלילה" (בראשית א' טז). ששם עקר הזמן בבחינת מעוט הירח כנ"ל, ולעתיד יתמלא פגימת הלבנה ויהיה אור הלבנה כאור החמה ואז יתבטל הזמן לגמרי, כמו שכתוב (זכריה י"ד ז), "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה", שזה בחינת בטול הזמן. ועכשיו בראש השנה שהוא יום הראשון של השנה, אנו צריכין לעסק תכף בתקון זה, כי תכף בתחלת השנה כשמתחיל יום הראשון של השנה שהוא התחלת הזמן אנו צריכין להעלות תכף ומיד את כל הזמן של השנה לבחינת למעלה מהזמן, שעל - ידי זה נמתקין כל הדינים שנאחזים בבחינת אחרית הימים, בחינת 'בצר לך' וכו'. כי זה עקר כל עבודתנו לברר ולהעלות בחינת המלכות למקומה הראשון, שיעלה סוף המעשה לתחלת מחשבה, שיחזר ויתמלא פגימת הלבנה ויהיה אור הלבנה כאור החמה, ויהיה כל הזמן נכלל בבחינת למעלה מהזמן, ועל - כן צריכין לעשות זאת תכף בראש השנה ביום הראשון של השנה.

וזה בחינת "תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א יב), "בראש השנה נדון מה יהיה בסופה" (ראש השנה ח'.), שהסוף השנה עולה עד ראש השנה, כי בראש השנה נדון מה יהיה בסופה, זה בחינת התקרבות סוף הזמן לראשיתו ותחלתו, כי 'זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון' (ממוסף דראש השנה, ועין ראש השנה כ"ז.), כי בזה היום נברא אדם הראשון ביום הששי, כדי שיכנס לשבת מיד בשביל כונה זו כנ"ל, כדי שיעלה כל הזמן לבחינת למעלה מהזמן כנ"ל. ואז כשעולה כל הזמן לבחינת למעלה מהזמן נמתקין כל הדינים שנאחזין בבחינת זמן בבחינת אחרית הימים, בחינת מלכות, ששם כל הכ"ח עתים (עין קהלת ג', ותקוני זהר תקון ס"ט דף ק"א), י"ד לטובה וי"ד וכו'. כי משם משתלשל אחיזת העתים לרעה חס ושלום מחמת מעוט הירח שהוא מעוט השכל התגברות הזמן, אבל כשמקשרין ומעלין הזמן לבחינת למעלה מהזמן על - ידי הגדלת השכל נתבטל שנוי העתים והזמנים ונמתקין כל הדינים, בחינת 'בצר לך' הנאחז בבחינת אחרית הימים, ואז נעשה כלו טוב שנמשך מבחינת למעלה מהזמן שהוא כלו טוב כלו ארך. ועל - ידי זה יוציא משפטנו לאור בראש השנה לחיים טובים ארכים ולשלום ולכל טוב, כי משם כלו טוב כנ"ל.

וזה עקר צמיחת קרן משיח שהוא מלכות דקדשה, כי משיח הוא בבחינת למעלה מהזמן. ועל - כן דוד המלך עליו השלום, לא היה לו שום זמן בעולם הזה והיה ראוי להיות נפל (מדרש תהלים צ"ב, עין זהר לך לך צ"ב:), אבל באמת השם יתברך רוצה בתקון העולם, כי אדרבה, דוד דיקא הוא צריך להיות בעולם הזה, כי יש לו כח לקשר ולהעלות כל העולם לבחינת למעלה מהזמן, ועל - כן (עין תהלים ס"א ז) "ימים על ימי מלך" הוסיפו, עד שחי בעולם הזה שבעים שנה, וזכה לעלות לבחינת למעלה מהזמן בחינת "דוד מלך ישראל חי וקים" (ראש השנה כ"ה.), שזה בחינת למעלה מהזמן, שחי וקים לעולם ועד, וממנו יצא משיח שהוא גם כן למעלה מהזמן, והוא יתקן הכל, וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה, על פסוק (תהלים ב' ז ועין שוחר טוב שם), "אני היום ילדתיך", שמשיח שיזכה לזה השכל של בחינת בטול הזמן, עין שם (בלקוטי תנינא סימן סא):

יב) וזה בחינת "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פ"א ד) 'איזה חג שהלבנה מתכסה בו? זה ראש השנה', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה ח' ל"ד.), כי בראש השנה אז שניהם יחד, ראש השנה וראש חדש, ואז נתחברים שניהם יחד, אור הלבנה ואור החמה, שהם ראש השנה שהוא של החמה וראש חדש הוא ללבנה, ואז צריכים שיעלו ויתחברו שניהם יחד ויהיה אור הלבנה כאור החמה, שזה בחינת התאחדות הזמן שהזמן עולה לבחינת למעלה מהזמן, וזה בחינת תקיעת שופר כנ"ל, וזה 'תקעו בחדש שופר בכסא' וכו', כנ"ל:

יג) וזה בחינת מה שנקרא ראש השנה יום הזכרון, כי שכחה הוא בחינת הסתלקות הדעת ששם עקר הזמן כנ"ל, אבל זכרון הוא בחינת דעת, שעל - ידי זה נתבטל הזמן כנ"ל. כי אפלו בשכלנו אנו יכולין להבין קצת שאין שום זמן כלל, כרואין בחוש שהזמן הולך והומה, והוא עף ופורח "כצל עובר" (תהלים קמ"ד ד). עד שבאמת לפי פריחת המחשבה רואין כמעט בחוש שאין שום זמן כלל, כי היכן הוא הזמן של כל העולם. ועקר הזמן הוא רק מחמת השכחה, מחמת שעוברים ימים ושנים. וברבות הימים נשכחין הימים הראשונים ומחמת השכחה נדמה כאלו כבר הוא זמן ארך ונמשך מאד, אבל כשזוכרין היטב מה שנעשה מתחלה עד עכשיו, והיום שעבר לפני כמה שנים כאלו הוא עומד עכשיו, על - ידי זה רואין שאין שום זמן כלל, רק שבשכלנו בודאי אי אפשר להבין דבר זה בשלמות רק איזה התנוצצות בהעברה בעלמא.

הכלל, שזכרון שהוא שלמות הדעת הוא בחינת למעלה מהזמן, כי עקר הזמן הוא מחמת שאין לנו שכל, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה בפרוש, דהינו בחינת שכחה שהוא בחינת שנה הסתלקות הדעת. ועל - כן מזהיר הפסוק (דברים ל"ב ז), "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר". שכל ימות עולם ושנות דור ודור צריכין להעלותם ולקשרם לבחינת זכרון, שהוא למעלה מהזמן. וזהו, 'זכר ימות עולם'. 'זכר' דיקא. וזהו על - ידי, 'בינו שנות' וכו', הינו על - ידי הבינה והדעת שעל - ידי זה נתבטל הזמן של כל ימות עולם ושנות דור ודור, ועל - כן נקרא ראש השנה יום הזכרון, כי אז בתחלת השנה מעלין כל הזמן לתחלת הזמן, לבחינת בטול הזמן, שזהו בחינת זכרון כנ"ל:

יד) וזה בחינת 'מלכיות זכרונות שופרות' (ראש השנה ט"ז. ל"ב. שו"ע או"ח סימנים תקצא-ב). 'מלכות' זה בחינת זמן, כי שם כל סדר זמנים כנ"ל. וצריכין להעלות המלכות בחינת סדר זמנים לבחינת למעלה מהזמן שהוא בחינת זכרון כנ"ל, וזהו 'זכרונות'. ואז כשעולה הזמן לבחינת למעלה מהזמן, אז נשמע הקול כנ"ל, שזה בחינת שמיעת קול שופר כנ"ל, וזהו 'שופרות' כנ"ל:

וזה בחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט א), 'יום' דיקא, כי אז עולה היום שהיא בחינת זמן, לבחינת למעלה מהזמן, שזהו בחינת תרועה, בחינת שמיעת קול שופר כנ"ל:

טו) ואז על - ידי קול שופר, שהוא (בראשית כ"ז כב) "קול יעקב" (עין זהר רעיא מהימנא אמר ק'.), נכנע קול עשו כנ"ל שהוא רוצה לקטרג אז. ועקר אחיזתו בזמן כנ"ל, כי הוא בחינת "עת רעה" וכו' (עמוס ה' יג). ועל - ידי התשובה שעל - ידי זה נתבטל הזמן ונשמע 'קול יעקב' בחינת קול שופר, על - ידי זה נתבטל כל אחיזתו של העת רעה, כי עכשיו נתבטל הזמן לגמרי. ואז נכנע ונתבטל קול עשו על - ידי קול יעקב וכו' כנ"ל:

טז) וזה בחינת "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כ"ה יז), 'זכור' דיקא, כי עמלק שהוא מזרע עשו, שהוא הסטרא אחרא שיניקתו רק מהתגברות הזמן מבחינת עת רעה, עקר הכנעתו כנ"ל על - ידי בחינת 'זכור', על - ידי הזכרון שהוא בחינת ראש השנה, בחינת בטול הזמנים כנ"ל. וזה שפרש רש"י שם (שמות י"ז יב), "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", שערבב להם השעות והעמיד החמה, דהינו שערבב ובטל סדר הזמנים, כי עמלקים היו חושבים השעות, כמו שפרש רש"י שם, כי משם עקר יניקתם מבחינת זמנים ושעות, ומשה רבנו היה לו כח לבטל הזמן והעמיד החמה וערבב השעות שזה בחינת בטול הזמן. ועל - ידי זה הכניעו והפילו כנ"ל:

יז) ועל - כן בשבת אין תוקעין בשופר (ראש השנה כ"ט: שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף ה), כי שבת הוא למעלה מהזמן כנ"ל, ואז אין צריכין לתקע בשופר שהוא בחינת בטול הזמנים, כי אז אין צריכין לבטל, כי אז הוא למעלה מהזמן כנ"ל. וזה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה שם) שתקיעת שופר הוא "חכמה ואינה מלאכה", כי באמת תקיעת שופר אינה מלאכה כלל שהוא בחינת זמן, כי כל המלאכות הם בששת ימי המעשה שהוא עקר הזמן, ששם כל הצמצומים של כל המלאכות, שהם במקום ובזמן, אבל תקיעת שופר הוא חכמה ואינה מלאכה, כי הוא למעלה מהזמן ששם כל המלאכות כנ"ל. כי הוא חכמה בחינת שלמות הדעת שהוא בחינת למעלה מהזמן, שהוא על - ידי שלמות הדעת כנ"ל.

ומפני מה אין תוקעין בשבת? גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (שם), כי באמת תקיעת שופר הוא חכמה ואינה מלאכה, שזהו בחינת למעלה מהזמן. ואם כן מדוע יהיה אסור לתקע בשבת? אך הטעם משום שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, כי שבת בעצמו הוא למעלה מהזמן ואז אין שום ברור, ועל - כן אסור לתקע בשבת, שהוא בחינת שמבררין ומעלין הזמן לבחינת למעלה מהזמן, ובשבת אסור לעסק בזה, כי שבת בעצמה הוא למעלה מהזמן ואם יתקע בשופר בשבת, שזהו בחינת ברור שמברר ומעלה הזמן לבחינת למעלה מהזמן, אז חיישינן שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, הינו שמא יכנס ברשות הרבים ויעבירנו שם כי שם ברשות הרבים עקר הברור לברר מרשות הרבים לרשות היחיד, שזה כל עבודתנו בימי החל לברר ולהעלות הניצוצות הקדושים מרשות הרבים לרשות היחיד (עין בתקוני זהר תקון כ"א דף נ"ה: תקון ל' דף ע"ג.). ובשבת אסור לעסק בזה על - ידי עבודות ומלאכות, כי אז אין שום ברור כידוע. ועל - כן אסור לתקע בשבת מחמת גזרה זו, כי שבת הוא למעלה מהזמן ואז אסור לתקע בשופר להעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן, כי אז אין ברור וכו' כנ"ל. וזה בחינת (שמות כ' ח) "זכור את יום השבת לקדשו", 'זכור' דיקא, בחינת למעלה מהזמן. וזהו, "זכרהו מאחד בשבת" (מכילתא בחדש פרשה ז') כדי לקשר ולהעלות ששת ימי המעשה שהם בחינת זמן לבחינת שבת שהוא למעלה מהזמן כנ"ל. ברוך השם לעולם, אמן ואמן:

הלכה ו':
ענין ראש השנה:
על - פי מה שכתוב (בסימן יב) בלקוטי תנינא על פסוק (בראשית כ"ב ז) "ואיה השה לעלה", עין שם היטב:

וכל זה בחינת ראש השנה, כי ראש השנה הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה ועקר התשובה הוא על - ידי המבאר בתורה הנ"ל, על - ידי שדורש ומבקש ומחפש וצועק ושואל וכו' 'איה מקום כבודו' וכו', (כמו שמבאר במקומו בסימן הנ"ל). כי זה יכול כל אדם להבין שלרב בני אדם שאינם "גבורי כח" (תהלים ק"ג כ) כראוי קשה להם מאד לשוב בתשובה, כי מאחר שכבר התגבר עליהם יצרם ולא התגברו לכבש אותו, על - כן מאחר שכבר נלכדו במה שנלכדו בודאי קשה להם לשוב בתשובה, ובפרט שיש שירדו ונפלו מאד עד שלבם בבחינת "לבי סחרחר" (שם ל"ח יא) המבאר שם שהקלפה שנדבק בהם בעוונותיהם מעקמת ומסבבת הלב בעקומים וסבובים ובלבולים הרבה. וכמו שאמר אז בפרוש בלשון אשכנז (עס פר דרייט דאס הארץ). על - כן עקר עצתם ותקנתם הוא על - ידי דרך המבאר בתורה הנ"ל, שאף - על - פי שנפלו למקומות המטנפים ששם נעלם כבודו מאד, אף - על - פי - כן יחפשו ויבקשו את השם יתברך תמיד וישאלו וידרשו בכל עת 'איה מקום כבודו' וכו', (כמו שמבאר שם). ועל - ידי זה בודאי סוף כל סוף יזכו למצא אותו יתברך, ותתהפך הירידה הגדולה לעליה, בבחינת ירידה תכלית העליה, שזהו בחינת 'ואיה השה לעלה', (כמו שכתוב שם). ועל - כן בראש השנה, שהוא ראשון לתשובה, שצריכין להתחיל בתשובה, על - כן צריכין מאד בחינה זאת לדרש ולבקש 'איה' וכו' כנ"ל.

וזה בחינת השופר של ראש השנה, כי עקר השופר הוא שופר של אילו של יצחק, כמובא (זהר פנחס רל"ה: וע"ע פרקי דרבי אליעזר ל', ראש השנה ט"ז.). ואילו של יצחק, שהוא סוד השופר, נתהוה ונמשך רק על - ידי בחינת 'איה' הנ"ל, כמובן עתה בפרשת העקדה שעל - ידי ששאל יצחק "ואיה השה לעלה" נתהוה אחר כך האיל שיקרב תחתיו, שיהיה "נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כ"ב יג) דיקא, שמרמז על קרן היובל בחינת שופר (עין יהושע ו' ה, ראש השנה כ"ו.). נמצא, שקרן השופר נתהוה על - ידי בחינת 'ואיה השה לעלה' הנ"ל, על - כן תוקעין בראש השנה בשופר, כי אז בראש השנה הוא התחלת התשובה כנ"ל שעקרה הוא על - ידי בחינת 'איה' הנ"ל, שהיא בחינת שופר וכנ"ל, כי מחמת שהשופר נמשך משם, על - כן יש כח בקולו לעורר כל אדם שישים אל לבו לזכר תכליתו הנצחי, וסוף כל סוף מה יהיה ממנו, ואם אף - על - פי - כן קשה לו לשוב בתשובה על כל פנים ילך בדרך הנ"ל לבלות ימיו לדרש את השם לבקש בכל יום תמיד 'איה מקום כבודו' וכו' כנ"ל. כי זה עקר התשובה כנ"ל. וכמו שכתוב, "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת" וכו' (דברים ד' כט). 'ובקשתם משם' דיקא, וכן מסים שם בפסוק, "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". וכמו שמובא בשם הבעל שם טוב זכרונו לברכה (עין בספר מאור עינים בלקוטים ודגל מחנה אפרים פרשת חקת), "ובקשתם משם - 'משם', דיקא", מכל מקום שירד ונפל לשם אפלו לבחינת מקומות המטנפים, 'משם' דיקא צריכים לבקש בכל לבבו ובכל נפשו את השם יתברך בבחינת 'איה' הנ"ל:

א) וכל זה הוא בחינת ראש השנה שהוא סוד כמוס ונעלם ונסתר מאד, בחינת ראשית הבריאה, שהוא סוד בראשית, שהוא מאמר סתום, בחינת 'איה' הנ"ל, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. ועל - כן מזכירין אז, 'לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית', כי 'זה היום תחלת מעשיך' (מוסף דראש השנה), וכל הבריאה, בפרט בריאת האדם שנברא ביום זה שכלול מכל הבריאה, עקרו היה על - ידי בחינת בראשית מאמר סתום, בחינת 'איה' הנ"ל, שהוא כלול מכל העשרה מאמרות כלם, (כמו שמבאר שם). וזה בחינת (תהלים פ"א ד) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו". 'בכסה' דיקא, לשון סתום ומכסה, בחינת 'איה' שהיא בחינת בראשית מאמר סתום הנ"ל שהוא סתום ומכסה ונעלם מאד ומשם עקר תקון התשובה כנ"ל:

ב) ועל - כן צריכין לנסע לצדיקים אמתיים על ראש השנה (לקוטי מוהר"ן חלק א, סימנים סא ריא, חלק ב סימן ה), ואפלו מי שאינו זוכה לנסע, על כל פנים צריך להשתדל לילך ולנסע אל מקום שיש קבוץ גדול של כשרים ויראים ביותר, להתפלל ולשמע קול שופר עמהם, וכמו שנוהגין כל ישראל שבראש השנה ויום הכפורים מתאספין ומתקבצין יחד מכל הכפרים, וכל הרחוקים שאינם נזהרים להתפלל בצבור בכל ימות השנה, אבל בראש השנה כלם נקבצין אל הצבור הקדוש.

כי עקר בחינה זאת להכניס דרך זה של תשובה על - ידי בחינת 'איה' הנ"ל, אין יודע כי אם הצדיקים הגדולים האמתיים, כי כל צדיק אמתי הוא בחינת משיח (עין לקוטי מוהר"ן חלק א, סימנים ב ט קיח), שהוא יודע הסוד של 'בראשית מאמר סתום' שרבי שמעון בר יוחאי גלה עליו שבעים אנפין, שנוהגין לעסק בהם באלו הימים באלול ועשרת ימי תשובה, שהוא ספר התקונים הקדוש. כי כל דרך התשובה באלו הימים הוא על - ידי בחינת הנ"ל, שהוא בחינת 'בראשית מאמר סתום', שהוא בחינת חפוש ובקשה, בחינת 'איה' וכו' הנ"ל.

ועל - כן העקר לנסע לצדיקים אמתיים ההולכים בדרך זה ועוסקים להכניס דרך זה בעולם כדי להחזיר את העולם בתשובה שבזה תלוי הגאלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פ"ו:). וכמו שכתוב (ישעיה נ"ט כ), "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב". כי שמו של משיח קדם לעולם (פסחים נ"ד.), כמו שכתוב (תהלים ע"ב יז), "לפני שמש ינון שמו", וכן תשובה קדמה לעולם (פסחים שם), ועל - כן רק הוא יודע הסוד של בראשית שממנו התחלת הבריאה, שעל - ידי זה עקר דרך התשובה כנ"ל, וממנו מקבלין כל הצדיקים והכשרים האמתיים. ועל - כן גם מי שאינו זוכה עדין לבא לצדיקי אמת על ראש השנה, צריך לכון את לבו שבזכות וכח הקבוץ הקדוש של ישראל שהוא נלוה ומתקבץ עמהם בראש השנה ויום הכפורים, על - ידי זה יאיר עליו הדרך התשובה הנ"ל.

כי ישראל עלה במחשבה תחלה (עין בראשית רבה א' ד, זהר בראשית כ"ד. משפטים ק"ח: קי"ט) וכל מה שמתקבצין ומתרבין יחד נפשות ישראל ביותר להתפלל בראש השנה ולתקע שופר, יכולין ביותר לעלות בתחלת המחשבה, שזהו בחינת 'בראשית מאמר סתום' הנ"ל. ולהמשיך דרך התשובה הנ"ל משם, כי (איוב ל"ו ה) "הן אל כביר Nלא ימאס", אבל צריך לשום לב לזה מאד לדרש ולבקש את השם בכל לבבו באפן שימשיך על עצמו דרך הזה תמיד, בכל אשר יעבר עליו כל ימי חייו, ועל - כן העקר לבא לצדיקים אמתיים העוסקים להמשיך דרך זה:

ג) וזה, "בראשית ברא אלקים וכו'; והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" (בראשית א' א-ב), שהם בחינת כלל כל הארבע גליות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה ב' ד), שהם בחינת כלל הסטרא אחרא והקלפות שיניקתם מהעלמה וההסתרה של 'בראשית מאמר סתום' וכנ"ל, אבל "ורוח אלקים" - 'דא רוחו של משיח', "מרחפת על פני המים" (שם, זהר וישב קצ"ב: ויחי ר"מ. השמטות רס"ג. תקון ל"ו דף ע"ז: זהר חדש תקונים פ"ב: פ"ג.). כי עקר התקון על ידו, על - ידי שמכניס דרך השם בעולם לבקש ולחפש 'איה' וכו' כנ"ל, שעל - ידי זה נתהפך הירידה לעליה ועולין לקדשת המאמר סתום שהוא בראשית כנ"ל. וזהו, 'על פני המים' בחינת (איכה ב' יט) "שפכי כמים לבך", בחינת תשובה שנעשה על - ידי זה כנ"ל:

ד) וזה בחינת ראש השנה, בחינת קול שופר, שהוא בחינת (תהלים ק"ל א) "ממעמקים קראתיך ה'", כי עקר בחינת כונת השופר הוא שיעלה הקול לעלא ולעלא עד שנזכה לעורר הרחמים הגדולים, רחמים הרבים הנעלמים במאמר סתום בבראשית, שמעצם סתימתו והעלמו יונקים משם תקף הדינים שמהם יניקת כל החיצונים וכל מקומות המטנפים. ואי אפשר להמתיק תקף הדינים האלו כי אם בשרשם (עין פרי עץ חיים שער השופר פרק א), שהוא בחינת 'איה מאמר סתום בראשית' הנ"ל. ובשביל זה בא קול השופר הקדוש, שהוא קול חזק ועצום ותקיף מאד, בבחינת "קול שופר חזק מאד", ובבחינת "ויהי קול השופר הולך וחזק" (שמות י"ט יט), שעולה עד המאמר סתום, ומגלה ומודיע משם דיקא אלהותו יתברך, ותקפו וממשלתו ומלכותו אשר בכל משלה.

וזה בחינת "עלה אלקים בתרועה" וכו' (תהלים מ"ז ו), שאינו מובן לכאורה על - פי פשוט כלל, איך שיך עליה אצל השם יתברך? אך הכונה בפשיטות הוא כי 'דברה תורה כלשון בני אדם', שמחמת שעל - ידי השופר נתגלה אלהותו ומלכותו, נחשב כביכול עליה אצלו כידוע כל זה, אך על - פי הנ"ל מבאר הענין יותר, כי 'אלקים' בחינת 'דינים' (זהר נח ס"ד, בראשית רבה ל"ג ג) ומשם משתלשל סיגי הדינים שמהם יניקת הסטרא אחרא וכו' (עין זהר פקודי רכ"ד: חקת קפ"א.), אבל כל עקר שרשם מבחינת 'בראשית מאמר סתום' הנ"ל, ועל - ידי קול תרועת ישראל עולה הקול עד לשם ומגלה ההסתרה, שעל - ידי זה נתבטלין כל הדינים וכל החיצונים היונקים משם, ואז מתקים 'עלה אלקים בתרועה'. 'אלקים' דיקא, שהוא בחינת דינים, שמשם יניקת הסטרא אחרא המעלים ומסתיר אלהותו. ועל - כן נחשב העליה לבחינת 'אלקים' דיקא, שבחינת 'אלקים' שמשם יניקת הדינים עולה על - ידי התרועה עד שרשו העליון הנ"ל שהוא בחינת בראשית, כי קול השופר מגיע עד לשם.

וזה בחינת המתקת הדינים בשרשם. וכן יורד קול השופר ומתפשט בכל העולם בכל קצוי ארץ וים רחוקים וכו', ונכנס בלב כל אחד לעוררו ולחזקו שיתחיל מעתה לחפש ולבקש את השם יתברך בבחינת 'איה' הנ"ל עד שיתהפך הירידה לעליה בבחינת הנ"ל. כי שופר מקבץ נדחים, כל הרחוקים והאובדים שנפלו למקומות המטנפים, ששם כמעט נאבדים, אבל בחמלתו נתן לנו כח התשובה, ובפרט בראש השנה וצוה עלינו לתקע בשופר, שמעורר הכל לחפש ולבקש אותו יתברך בבחינת 'איה' הנ"ל.

ועל - כן השופר מקבץ נדחים ואובדים, כמו שכתוב (ישעיה כ"ז יג), "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים" וכו'. כי קול השופר נמשך בשרשו מהמאמר סתום הנ"ל, שהוא למעלה מכל העשרה מאמרות. ועל - כן הוא נמשך בבחינת קול לבד שהוא למעלה מהדבור והמאמר. ועל - כן בראש השנה, שהוא ראשון לתשובה, עוסקים בקול הקדוש הזה וכנ"ל:

ה) ועל - כן מתחילין המזמור (תהלים מ"ז ב) "כל העמים תקעו כף" וכו'. כי זה עקר תקון התשובה שזוכין על - ידי הבקשה והחפוש 'איה', שהוא בחינת קול שופר, שהעקר לגלות אלהותו יתברך בכל מקומות החיצונים בבחינת (ירושלמי תענית א' א) "אם יאמר לך אדם היכן אלקיך תאמר לו בכרך גדול של רומי" (וכמבאר שם בהתורה הנ"ל). שזהו בחינת (דברי הימים א', ט"ז כד) "ספרו בגוים את כבודו". ועל - כן בכל עת שאנו רוצים לכנס אל הקדשה לגלות מלכותו ולהתקרב אליו מתחילין בשבח גדלתו יתברך, מה שהוא מושל על כל הגוים, כמו בשחרית בתחלת פסוקי דזמרה מתחילין "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו וכו' ספרו בגוים את כבודו" וכו'. וכן במזמור "אלקים יחננו" (תהלים ס"ז ב) שאומרים אז בשחרית מספרים הרבה מזה, כמו שאומרים, "לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך יודוך עמים אלקים יודוך עמים כלם" וכו'. וחוזרים פסוק זה "יודוך" וכו'. וכן בכניסת שבת שאומרים (שם צ"ה) "לכו נרננה" וכו' שמספר הרבה מזה שיתגלה אלהותו בכל העמים וכו'. וכן במזמור זה שאומרים בראש השנה קדם השופר, כמו שאומרים (שם מ"ז ב), "כל העמים תקעו כף" וכו'. שכלם יתקעו כף יחד לשוב להשם יתברך, "כי ה' עליון נורא", זה בחינת מאמר סתום הנ"ל, שהוא עליון ונורא מאד. והוא "מלך גדול על כל הארץ", כי משם כל המאמרות שעקרם לגלות מלכותו יתברך. וזהו, "ידבר עמים תחתנו ולאמים" וכו'. כי על - ידי שמגלים המאמר סתום הנ"ל, על - ידי זה נכנעים ונופלים כל העובדי כוכבים וכו' ונתבטלים אל הקדשה וכו':

ו) ועל - כן בכל השנה אומרים "האל הקדוש", ובראש השנה "המלך הקדוש" (ברכות י"ב: שו"ע או"ח סימנים קיח, תקפב), כי אף - על - פי ששם 'אל' קדוש יותר, כי זה השם הוא מהשבעה שמות שאינם נמחקים (שבועות ל"ה. שו"ע יו"ד סימן רעו סעיף ט) ושם 'מלך' הוא בחינת כנוי שאין אסור למחקו, אף - על - פי - כן מזכירין בראש השנה שם 'מלך' דיקא, להורות שעכשיו נתגלה מלכותו מבחינת 'קדוש' דיקא שהוא בחינת סתום ונעלם, כי 'קדוש' לשון הבדלה והפרשה כמובא. כי בכל השנה אין יכולים להתחיל כי אם מבחינת 'אל', שהוא בחינת חסד (זהר צו ל' ל"א), שהוא מדה ראשונה משבעת ימי הבנין, בחינת "עולם חסד יבנה" (תהלים פ"ט ג) שמשם עקר התחלת המאמרות המתגלים, אבל עכשיו עולה 'סוף מעשה במחשבה תחלה', שבחינת 'מלכות' שהיא מדה האחרונה שבעוונותינו הרבים, בפרט בגלותנו היא בבחינת "ותרד פלאים" (איכה א' ט) כי (משלי ה' ה) "רגליה ירדות מות" (עין זהר פנחס רמ"ג רנ"ב, פרי עץ חיים שער השבת פרק ג), עד שנתעלמה במקומות רעים הנ"ל. אבל בראש השנה ועשרת ימי תשובה, שהוא התחלת התשובה על - ידי בחינת 'איה' הנ"ל, על - ידי זה נתגלה מלכותו מבחינת 'קדוש' דיקא מבחינת המאמר סתום הנ"ל שאנו עוסקים לגלותו עתה על - ידי התשובה שהיא בקשה וחפוש 'איה' וכו' כנ"ל. בחינת (איכה ג' מ) "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'".

וענין זה מבאר למבין קצת על - פי המבאר במאמר אליהו (תקוני זהר הקדמה י"ז.). 'כתר עליון איהו כתר מלכות עלה אתמר (ישעיה מ"ו י), "מגיד מראשית אחרית"' וכו'. הינו כי בחינת מלכות היא מדה האחרונה בחינת סוף מעשה, אבל כל כונתו יתברך בבריאת עולמו מראש ועד סוף היה רק בשביל זה כדי לגלות מלכותו יתברך. ועל - כן היא בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחלה' הנ"ל, בחינת 'מגיד מראשית אחרית' הנ"ל:

ז) ולעבדא לזכות לתשובה על - פי המבאר לעיל צריכין לבאר קצת, כי בחינת מלכות אין מתגלה כי אם על - ידי המדות מחסד וכו', שהם בחינת 'שבע ימי הבנין', שבהם נברא כל העולם בעשרה מאמרות (אבות ה' א) בשביל לגלות מלכותו יתברך, ועל - כן בבחינת מלכות כלולים כל המדות כידוע (זהר שלח לך קנ"ח.), אבל כשאדם חוטא חס ושלום, בפרט כשמתרבים החטאים של הדור עד שגרמו הגלות או אריכות הגלות כמו עכשיו בעוונותינו הרבים, אזי מסתלקין כל הקדשות למעלה, ואז המלכות בסוד נקדה (עין זהר שלח לך קע"א פנחס ר"נ, פרי עץ חיים שער תקון חצות פרק ב) ויורדת פלאים וכו'. ועקר הבחינה הנשאר בה היא בחינת 'איה' הנ"ל. ומי שזוכה לרחם על עצמו ולחפש 'איה' וכו' כנ"ל, אזי ירידתו תכלית העליה, ועולה עד שרש המלכות שהוא בחינת כתר עליון, בחינת 'איה', בחינת 'בראשית מאמר סתום' הנ"ל, ועל - ידי זה דיקא תקונו כנ"ל, וכל זה נעשה עקרו בראש השנה ועשרת ימי תשובה, שאז הם ימי תשובה על - ידי בחינת בקשת וחפוש 'איה' הנ"ל.

ואז על - ידי התשובה שכלל ישראל נתעוררין ובאין בהכנעה לפני השם יתברך, ומבקשים שישיבינו בתשובה שלמה אליו וכו', על - ידי זה עולים לבחינת 'איה' שהוא שרש הכל בבחינת (הושע י"ד ב) "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך", כל כך עד שאין לך שום תקנה, כי אם לשוב עד השם אלקיך בעצמו, כי הנקדה טובה המסתתרת בלב הגרוע שבגרועים והחוטא שבחוטאים יודעת בכלל כי יש אלקים שליט ומושל, ולו לבדו חטאנו ועמו בעצמו הסליחה, כמו שכתוב (תהלים נ"א ו), "לך לבדך חטאתי" וכו'. וכתיב (שם קל"ד ד), "כי עמך הסליחה" וכו'.

וזה בחינת (יומא פ"ו.) "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד", בחינת איה הנ"ל, שהוא שרש הכסא כבוד, בחינת "כסא דמתכסיא לעלא" וכו' (עין תקוני זהר הקדמה ו': לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן ו). ועל - כן אומרים אז 'המלך הקדוש', כי עקר שם 'קדוש' נאמר על בחינת כתר, בחינת 'איה' הנ"ל, שהוא כלו קדוש כלו טוב, שהוא כלול מכל העשר קדשות ומשם דיקא אנו ממשיכין עתה מלכותו עלינו על - ידי התשובה, על - ידי הבקשה והחפוש 'איה' הנ"ל.

ויש בזה הרבה לבאר על - פי דרכי חכמת האמת שהוא הקבלה הקדושה, אבל כל עסקנו הוא רק לבאר היוצא מדברי רבותינו זכרונם לברכה על - פי התורה הנ"ל, מה שנוגע להתעוררות תשובה באמת, באפן שיזכה גם הגרוע שבגרועים למצא עצה ותחבולה ודרך ושביל ונתיב לשוב להשם יתברך מכל מקום שהוא, והעקר על - ידי הבקשה והחפוש 'איה' וכו' הנזכר לעיל:

וצריכין לבאר קצת לחבר התורות שנדפסו, בלקוטי תנינא, סמוכים זה לזה, מסימן יו"ד עד סימן י"ז, שמבאר שם שאצלו זכרונו לברכה היה תורה אחת ולא זכינו לקבל רק פסקי פסקי:

והכלל, כי בודאי מי שאינו חפץ כלל לשוב ואינו מתעורר כלל לחשב על אחריתו ותכליתו הנצחי בודאי לא יועיל לו שום עצה ותחבולה, אבל מי שיש לו מח בקדקדו ומשים אל לבו קצת מה שעשה בעולם ואיך הוא חולף ועובר ביגון ואנחה וצער וכעס ומכאובות וכו' וסופו לעפר ישוב. ומה יעשה ליום פקדה וכו', רק שנדמה לו שאי אפשר לו עוד לשוב כי יצרו תקפו, והמניעות מהפרנסה ומהחולקים והמלעיגים ומאשתו ובניו וכו' רבו מאד מאד, עד שיש שבאמת קשה מאד מאד לתן להם עצה טובה ודרך ישרה איך לשוב. אליהם תטף מלתי, ועמהם אנו עוסקים לדבר באמת ובתמים, שעקר העצה שיאמין שהבקשה והחפוש בעצמו יקר מאד מאד אצל השם יתברך, דהינו מה שרואה בעצמו שנתרחק כל כך מהקדשה למקומות הרחוקים וכו' הנקראים מקומות המטנפים. ששם, כביכול, אי אפשר למצא כבודו בבחינת (ישעיה מ"ב ח) "וכבודי לאחר לא אתן" וכו', (כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל). אבל אף - על - פי - כן הוא שואל ומבקש ומחפש 'איה מקום כבודו' וכו', על - ידי זה הוא עולה בתכלית העליה וכו':

ח) אבל גם לזה צריכין על כל פנים ישוב הדעת קצת לישב דעתו היטב וכו', (כמו שמבאר בסימן יו"ד הנ"ל, ועין שם היטב). ולישוב הדעת צריכין שמחה. ועקר השמחה, בפרט לרחוקים כאלה, הוא על - ידי 'שלא עשני גוי והבדילנו מן התועים' וכו'. ובזה יכולים לקשר קצת כל התורות הנ"ל והבן היטב. וגם לחבר לזה מה שמבאר שם בסימן ט"ו מענין צדקה שנקראת מים. ושהעקר שיזכה לתן לצדיקים וכשרים אמתיים וכו' שלא יקלקל על - ידי הצדקה חס ושלום, (עין שם היטב). ועל - פי חבור כל אלו התורות יחד יבאר מעט איזה רמזים במעשה הנ"ל של זה שהיה לו כח כזה בידיו, כי הוצאת החצים הוא על - ידי התשובה על - ידי בקשת 'איה' וכו' כנ"ל, ולכנס לתוך העשרה חומות של מים הוא על - ידי בחינת הצדקה המבאר בסימן ט"ו הנ"ל, וישוב הדעת המבאר בסימן יו"ד הנ"ל זה בחינת החכמה שממשיך בידיו לכל הנסמכין על ידו. והעקר הרפואה הוא על - ידי השמחה, שזהו בחינת מה שמבאר שם, שעקר ישוב הדעת הוא על - ידי שמחה, כי שמחה צריכין מראש ועד סוף. וכמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, שתכף כשאדם רוצה לשוב הוא עברה גדולה כשיש לו עצבות ומרה שחרה חס ושלום, וצריך לשמח את עצמו בכל יום ובכל עת במה 'שלא עשני גוי' וכו'. וכמו שמברכין על זה בכל בקר וכו'. כי עקר כל החצים, שהם כל הפגמים שנזרקו לבחינת "בת מלך פנימה" (תהלים מ"ה יד), הוא בחינת עצבות, כמו שמבאר (בסימן כד) בהתורה "תשעה היכלין", שעקר גלות השכינה הוא על - ידי עצבות וכו':

ט) אבל בכל זאת אין יודעין מהיכן ההתחלה, כי הכל תלוי זה בזה, כי הכל כלול בהמאמר סתום בבחינת 'איה' הנ"ל ששם כלולים כל העשרה מאמרות וכל הקדשות וכלל כל התורה שכלולה בעשרת הדברות (במדבר רבה י"ג טו-טז) שבהם כלולים כל העצות והתחבולות לשוב אליו יתברך, אבל מגדל ההעלמה, בפרט על - ידי רבוי החטאים אין יודעין מהיכן ההתחלה, על - כן העקר לבקש ולחפש אחר הרבי האמתי וחבר אמתי בבחינת "עשה לך רב וקנה לך חבר" (אבות א' ו), שיורהו וילמדהו שיתחיל ממקום שיתחיל מאיזה נקדה מכל המבאר לעיל ואז בודאי יזכה לאחרית טוב. ובשביל זה תוקעין תשר"ת, תש"ת, תר"ת, כמה וכמה פעמים, ומתחילין תקיעה ומסימין תקיעה, וחוזרין ומתחילין ומסימין כן כמה פעמים. הכל לרמז כי צריכין להתחיל ולחזר ולהתחיל כל ימי חייו על - ידי כל הדרכים והעצות הנ"ל עד שיזכה לשוב אליו יתברך באמת:

י) וכל זה צריך באור הרבה ולהשם הישועה, אך החפץ באמת יכול להוציא גם מדברינו אלה הרבה התעוררות ועצות אמתיות ועמקות מאד, וצריך שיעין היטב היטב בכל התורות הנ"ל לעין בהם לעובדא ולעצות טובות. ואז ימצא בודאי דרך ונתיב להתחיל גם עתה להתחזק בבקשה וחפוש 'איה' הנ"ל עד ירחם מן השמים. כי באמת הכל ממנו יתברך, כמו שכתוב (איוב מ"א ג), "מי הקדימני ואשלם" (תנחומא אמר ז'). וכמו שכתוב (דברי הימים א', כ"ט יד), "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" וכו'.

אך אף - על - פי - כן צריכין על כל פנים איזה אתערותא דלתתא, כי כל העולם עם כל העולמות עד אין מספר התלויים בזה העולם בזה האדם הכל נברא רק בשביל זה כידוע. וכלל דאתערותא דלתתא הוא בחינת צדקה שהוא בחינת עשיה, בחינת ידים, בחינת מעשה הצדקה, בחינת "פתוח תפתח את ידך לו" (דברים ט"ו ח). ועקר הצדקה הוא כשזוכין לתן לזה שמקבלין ממנו, שהוא זה שהתפאר שהוא עקר הבעל צדקה שמכל מי שמקבל הוא נותן לו וכו', שזהו בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ל"ד ח), "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני". אבל צריכין לבקש מהשם יתברך מאד ולהרבות בצדקה מאד מאד לשם שמים, עד שיזכה למצא עני הגון כזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סכה מ"ט:), "שמא תאמר כל הבא לקפץ קופץ, תלמוד לומר, מה יקר חסדך אלקים". כי יש הרבה שמקלקלים יותר על - ידי הצדקה שלהם, (כמבאר בסימן ט"ו הנ"ל). וגם כל העבדות ומעשים טובים שעושים, הכל נקרא בשם צדקה, כמו שכתוב (דברים ו' כה), "וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות" וכו'. אבל כל ההתחלות הוא ממצות צדקה ממש. (וכמו שמבאר בהתורה "ואת הערבים" בסימן ד לקוטי חלק ב) וכמו שנוהגין כל ישראל שקדם התפלה נותנין צדקה (עין בבא בתרא י'. שו"ע או"ח סימן צב סעיף י), ובפרט קדם ראש השנה ויום כפור מרבין בצדקה מאד, כי צדקה לעני הגון הנכלל בהבעל כח הנ"ל משם עקר ההתחלה כנ"ל:

יא) וגם מי שהוא עני גדול, ואין לו מעות לתן צדקה, אף - על - פי - כן צריך גם הוא לתן איזה דבר מעט מה דאפשר לעני הגון וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (גיטין ז': שו"ע יו"ד סימן רמח סעיף א) שאפלו עני יתן צדקה וכו'. כי מנחת העני יקרה מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ג' ה), והעקר הוא שמה שסובל טרחות ויגיעות ושפיכות דמים ובזיונות להתקרב את האמת, זה עקר הצדקה בחינת אתערותא דלתתא הנ"ל. כי באמת הצדיק אינו צריך כלל להעולם בשביל עצמו, כי אדרבה ממנו כל ההשפעות וכל העשירות שבעולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית כ"ד:), "כל העולם נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין" וכו'. רק צריכין לתן לו צדקה בשבילנו בשביל תקוננו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עין עירובין פ"ו.) על פסוק (תהלים ס"א ח), "חסד ואמת מן ינצרהו" וכו' (עין שמות רבה ל"א ה, תנחומא משפטים ט'). ועל - כן כל מה שנותנין לו מקבלין ממנו אלפי אלפים ורבי רבבות יותר בעולם הזה ובעולם הבא, על - כן גם כל מי שטורח בגופו לשמשו ולהתקרב אליו נקרא צדקה, בחינת אתערותא דלתתא. כי הצדיק מתעלה ומתגדל מאד על - ידי אתערותא דלתתא של ישראל הטורחים בגופם וממונם להתקרב אליו ונחשב לנו לצדקה וכו'.

וכל זה בכלל מה שכתוב אצל התורה "ואת הערבים" הנ"ל שגם כשמקנאין קנאת השם צבאות נחשב לצדקה וכו', ועל - כן זה שזכה להתעורר עד שבא להתקרב אל הצדיקים וכשרים אמתיים, נמצא שיש לו בחינת אתערותא דלתתא וכנ"ל, תכף יש לו לשמח מאד בזה ועל - ידי זה יזכה לישוב הדעת, שעל - ידי זה ישוב אל השם והעקר על - ידי הבקשה והחפוש 'איה' וכו' וכנ"ל:

יב) ויש לחבר ענין זה עם המעשה של יום הששי. מענין זה שהיה בלא ידים, שהיה לו כח גדול מאד בידיו להוציא כל העשרה מיני חצים, ולכנס לתוך כל העשרה חומות של מים, ולידע כל היוד מיני דפיקין, ולנגן כל העשרה מיני נגינה, שעל - ידי זה הוא מרפא את הבת מלכה, שהוא בחינת כנסת ישראל, שכל אחד נפל וירד פלאים כמו שירד, שכל זה הם בחינת העשרה מיני חצים הנ"ל, שנמשכו על - ידי עוונות ישראל, בחינת (תהלים ל"ח ג) "כי חציך נחתו בי", בחינת (עין איכה ט"ז יב, איכה רבה ג' ד) "כמטרה לחץ" וכו'.

וכל הרפואה שהוא על - ידי התשובה הוא רק על - ידי הדרך הנ"ל, שהוא בחינת 'בראשית - מאמר סתום' שבו כלול הכל, כי כל העשרה מאמרות כלולים בבראשית מאמר סתום, (כמובן שם בהתורה הנ"ל). כי כל הבחינות שמזכיר שם הם עשרה עשרה, שהם עשרה מיני חצים שצריכין להוציאם וכו', ועשרה חומות של מים שנעשין על - ידי הצדקה של הבעל כח הנ"ל, ועשרה מיני דפיקין (עין תקוני זהר תקון ס"ט דף ק"ה.) ועשרה מיני נגינה. וכלם כלולים בבראשית מאמר סתום, שמשם נמשכין כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, אבל שם בבחינת 'בראשית' הכל סתום ונעלם מאד, שמגדל העלמתו והסתרתו יונקין משם דיקא כל מקומות החיצונים וכו', שמהם כל העשרה מיני חצים שנזרקו לבחינת הבת מלכה שהיא בחינת כנסת ישראל, כלליות נפשות ישראל, שעל - ידי עוונותיהם שנמשכין על - ידי החיצונים בחינת מקומות המטנפים הנ"ל, נמשכין כל החצים הנ"ל.

ועקר הרפואה, על - ידי זה שהיה לו כח כזה בידיו עד שהיה יכול להוציא כל החצים, ועקר כחו להוציאם הוא על - ידי בראשית המאמר סתום הנ"ל בעצמו, כי משם יניקתם ומשם הכנעתם, על - ידי שמכניס בנפשות ישראל לבקש ולחפש 'איה' וכו' כנ"ל, שזהו בעצמו מה שכתבו שם בהמעשה הנ"ל, שהתפאר שיש לו כח כזה בידיו עד שאפלו כשזורק חץ הוא יוכל להחזירה וכו', ולכאורה קשה! למה לו לזרק החץ ואחר כך להתגבר בכח כזה לחזר ולהוציאה? והלא טוב היה יותר שלא יזרקנה כלל?! אך הוא סוד מאמר סתום הנ"ל, שמשם יניקת החיצונים שמהם כל החצים כנ"ל. וזה הוא הכרח גדול לקיום העולם שמתקים על - ידי שיש בחירה דיקא וכו' (וכמובא במקום אחר). על - כן התפאר שזורק חץ ומחזירה, כי מהמאמר סתום הנ"ל משם כל החצים שהם כחות הסטרא אחרא והחיצונים וכו' ומשם דיקא כל הכנעתם, כי על - ידי המאמר סתום הנ"ל דיקא חוזר ומוציא אותם וכנ"ל.

וזה שהיה בלא ידים היה יודע סוד זה, על - כן התפאר שיודע סוד זריקת החצים והחזרתם, כי כל זה כלול בבחינת בראשית מאמר סתום הנ"ל שמשם יניקת החיצונים מגדל העלמתו, שזהו בחינת זריקת חצים כנ"ל ומשם חוזרים ומוציאים אותם, כי עקר התשובה על - ידי הבקשה והחפוש 'איה' וכו', שעל - ידי זה חוזרים ומוציאים החצים שהם בחינת הפגמים שפגמו בהשכינה על - ידי העוונות וכו'. וכן כל היוד חומות של מים ויוד מיני דפיקין ויוד מיני נגינה הכל כלול בבחינת בראשית שכלול מהכל:

יג) וזהו בראשית שמרמז על תשובה, כמו שכתוב בתקוני זהר (תקוני זהר הקדמה ה': תקון ז' דף כ"ד. תקון כ"ח דף ע"ב:), "בראשית" - 'ירא בשת', שהוא בחינת תשובה שעקרה על - ידי הבושה, כמו שמבאר (בסימן עב לקוטי תנינא). גם 'בשת' אותיות 'תשב' בחינת "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ' ג), שהוא בחינת הנ"ל, שאפלו אם האדם כמו שהוא אפלו אם נפל, חס ושלום, לבחינת מקומות המטנפים, שזהו בחינת "דכדוכה של נפש", גם אז צריכין לחפש ולבקש עד שישוב להשם יתברך בבחינת 'תשב אנוש עד דכא', שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה ב' א), "עד דכדוכה של נפש". גם אז 'ותאמר שובו' וכו'. נמצא, שבראשית בחינת תשובה הוא בחינת הוצאת החצים הנ"ל, כי זה עקר תקון התשובה להוציא כל הפגמים שהם בחינת חצים שנזרקו לבחינת כנסת ישראל, שהוא בחינת בת מלכה הנ"ל, ועל - כן הם עשרת ימי תשובה מראש השנה עד יום כפור כנגד עשרה מיני חצים שצריכים להוציא על - ידי התשובה:

יד) גם בראשית הוא בחינת היוד חומות של מים וכו' הנ"ל, בחינת מה שכתוב (בגמרא סכה פרק לולב וערבה [דף מ"ט.]), "בראשית" - 'ברא שית', שהם השיתין שמחוללין ויורדין עד התהום, בבחינת (שיר השירים ז':) "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן", שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (סכה שם) על השיתין שמחוללין עד התהום, שהם מעשה ידי אמנותו של יוצר בראשית, כי השיתין שנבראו מששת ימי בראשית, כדי להסך לשם הנסכים, הם עקרם בשביל זה כדי שירדו עד התהום לעמקי עמקי המים והם נבראו באמנות נפלא של יוצר בראשית עד שיכולין לעבר בכל היוד חומות של מימי התהומות ולעלות ולברר משם כל הנפשות הנפולות שנפלו לעשר כתרין דמסאבותא (עין תקוני זהר תקון י' דף כ"ו. תקון ס"ט דף ק"ח:) לתוך מים הזדונים וכו', שכל זה הוא בחינת רפואת הבת מלכה שברחה לתוך היוד חומות של מים שנזרקו אליה כל היוד מיני חצים מעשר כתרין דמסאבותא, כי הנסכים מביאין בשעת הקרבנות וזה ידוע שכל הקרבנות הם בשביל לברר הניצוצות והנפשות מעמקי עמקי הקלפות ואז מביאין נסכים ומנסכים אותם בבית המקדש לתוך השיתין שיורדין עד התהום להעלות הנפשות הנפולות ביותר עד התהום ממש (וכמבאר מזה בחשן משפט הלכות גבית חוב הלכה ה', עין שם). ועל - כן מרמזין השיתין בתבת 'בראשית', כי עקר התקון של אלו הנפשות שירדו עד התהום הוא על - ידי בחינת 'בראשית מאמר סתום', על - ידי הבקשה והחפוש 'איה' וכו' כנ"ל.

ועל - כן אומרים שיר בשעת הנסכים, כי עקר רפואת הבת מלכה הוא על - ידי שיר ונגון, בחינת יוד מיני נגינה. (וכמבאר במעשה הנ"ל) שגלי הים שהם בחינת יוד חומות הנ"ל, הם נעשים על - ידי הרוחות שמהם היוד מיני נגינה, (עין שם היטב והבן שם מאד). כי כל המעשה הנ"ל שנעלם בה תורות גבוהות מאד כלה קשורה זה בזה, שכל מה שספר שם מעשרה עשרה הכל קשור ומחבר זה בזה (כאשר יבאר מזה לקמן):

נמצא, שבראשית מרמז על היו"ד חומות של מים גם מבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה ט"ו ז, ירושלמי חגיגה ב' א), ומובא בפרוש רש"י על פסוק "בראשית" - שהמים קדמו לעולם ולא נזכר בריאתם בפרוש בתורה, וכל הדברים שבעולם מן המים נבראו, כמבאר בדבריהם זכרונם לברכה. וכל זה הוא ענין הנ"ל, כי המים שקדמו לעולם נבראו על - ידי בחינת 'בראשית' שהוא 'מאמר סתום', ומחמת שזה המאמר סתום ונעלם מאד, על - כן המים שהם כלל הבריאה שנבראו על ידו הם סתומים ונעלמים בספור מעשה בראשית ולא נזכר בריאתם בפרוש, כי בריאתם נעלם בבראשית שהוא מאמר סתום.

ועל - כן כל הקדשות ולהפך כל הטמאות - הם במים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהמים עלולים לקבל טמאה. ולהפך בקדשה כל הטהרות והקדשות הם על - ידי מים, על - ידי טבילה במים, והדעת מרמז במים כמו שכתוב (ישעיה י"א טחבקוק ב' יד), "כי תמלא הארץ דעה כמים לים מכסים". וכן כל השכר והענש הוא על - ידי מים, כמו שפרש רש"י באיוב על פסוק (איוב ל"ו לא), "כי בם ידין עמים יתן אכל למכביר" - "משל לנחתום" וכו' (רש"י שם, ותנחומא בשלח כ'). כי המים הם בבחינת 'בראשית - מאמר סתום' הנ"ל, שמשם דיקא יניקת החיצונים בחינת מקומות המטנפים מגדל העלמתו וכו' כנ"ל, שמשם כל הדינים והענשים רחמנא לצלן, ומשם כל התקון והטהרה והקדשה כנ"ל.

ועל - כן כל הטמאים אינם עולים מטמאתם כי אם על - ידי המים שצריכין להתעלם ולהסתתר במימי המקוה ועל - ידי זה כל טהרתם, כי כל זה מרמז על הבקשה והחפוש 'איה' הנ"ל, כי במה שקלקל יתקן, כי כל הטמאות נמשכין מהסטרא אחרא שהוא בחינת תהומות, בחינת "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים" וכו' (תהלים ס"ט ג), על - כן תקונו על - ידי המקוה מים שצריך להתעלם שם ולבטל את עצמו להשם יתברך. ואז נעלם בבחינת 'בראשית - מאמר סתום' הנ"ל, ועל - ידי זה כל טהרתו. וזה בחינת (איכה ג' נד-נה) "צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי; קראתי שמך ה' מבור תחתיות" וכו', הינו כנ"ל. ועקר התקון לכנס לתוך היוד חומות של מים הנ"ל הוא על - ידי צדקה. וגם זה מרמז 'בראשית' על - פי מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה א' ד/"רבי הונא בשם רבי מתנה אמר, בזכות ג' דברים נברא העולם: בזכות חלה ובזכות מעשרות ובזכות בכורים. ומה טעם "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר ט"ו) "ראשית עריסותיכם", ואין ראשית אלא מעשרות היך דאת אמר (דברים י"ח) "ראשית דגנך", ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כ"ג) "ראשית בכורי אדמתך"), "בראשית", 'בזכות חלה ותרומה ובכורים שנקראים ראשית', שהם מתנות כהנה שהם בחינת צדקה, וגם צדקה בעצמה צריכין לתן בבחינת 'ראשית' לתן מממונו וחפציו הראשית והמבחר לעניים הגונים, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה (עין ספרי דברים י"ח ד):

וכן מרמז 'בראשית' על היוד מיני דפיקין, שידע על - ידי שהיה לו כח לתן בידיו כל החכמות להנסמכין על ידו וכו'. וזהו 'בראשית' בחינת "ראשית חכמה" (תהלים קי"א י). וזהו "בראשית" - 'ראש בית' (זהר בראשית ט"ו: תקון ג' דף י"ח: תקון ח' דף כ"ד:), שכל הראשים של ישראל, שהם הראש והמחין של ישראל, בחינת (משלי כ"ד ג) "בחכמה יבנה בית" כלם על ידו, כי הוא מסמיך אותם וכנ"ל:

וכן 'בראשית' מרמז על יוד מיני נגינה, כמו שכתוב בתקונים (סימן יו"ד [דף כ"ד:]), "בראשית" - 'שיר תאב':

ראשי פרקים מהלכות ראש השנה ויום כפור וכו' על - פי התורה "איה השה לעלה" לקוטי תנינא (סימן יב):

א) בראש השנה על - ידי התשובה שהוא בחינת בקשת וחפוש 'איה', על - ידי זה עולין בתכלית העליה לבחינת 'איה בראשית - מאמר סתום' ששם כלולים כל העשרה מאמרות וכו' כנ"ל, אבל כשעולין לשם צריכין לחזר ולהמשיך משם קיום העולם שהוא על - ידי התגלות המדות, מחכמה עד מלכות, שהם בחינת עשרה מאמרות, עד שיתגלה לעין כל כי "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו' ג) "ומלכותו בכל משלה" (תהלים ק"ג יט), כמו שמבקשין על זה בראש השנה הרבה.

וזה בחינת הנסירה המובא בכתבים (עין פרי עץ חיים שער ראש השנה) שעוסקין בעשרת ימי תשובה לנסר ולתקן כל מדה ומדה. וכדי לגלות מלכותו לעין כל, ולא תהיה עוד המלכות בבחינת הסתרה והעלמה וכו'. ועקר התקון על - ידי שזוכין להמשיך חדושי תורה משם מבחינת 'איה' שהוא בחינת 'בראשית', שהוא התחלת התורה, שמשם נמשכת כל התורה כלה שכלולה בעשרת הדברות שהם כלולים מתרי"ג מצוות, שהם בחינת תרי"ג עטין דאוריתא (זהר יתרו פ"ב:) שבהם כלולים כל העצות דקדשה לכל אחד ואחד איך ימלט נפשו מני שחת (וכמבאר בהתורה "איה" הנ"ל) שעל - ידי הבקשה והחפוש 'איה', שזה עקר התשובה, על - ידי זה זוכין לחדושי תורה, (כמובן שם בסוף התורה הנ"ל).

וזה בחינת עשרת ימי תשובה שבהם עוסקין בתשובה, עד שממשיכין בעשרת ימי תשובה עשרת הדברות, שנתנו ביום כפור שהוא גמר עשרת ימי תשובה. ועל - כן מבקשין 'השיבנו אבינו לתורתך' וכו', כי זה עקר התשובה שיעלה על - ידי התשובה לבחינת 'איה' עד שימשיך משם תורה וכו' כנ"ל.

ועל - כן אז ביום כפור עקר סליחת וכפרת העוונות, כי אז נתהפכין העוונות לזכיות בחינת (עין ירמיה נ' כ) "ביום ההוא יבקש עון ישראל ואיננו" וכו', (כמו שמבאר בהתורה "חותם בתוך חותם", סימן כב). כי על - ידי העוונות, שהם בחינת מקומות המטנפים, על - ידי זה התעורר לבקש ולחפש 'איה' וכו', עד שעלה לשם ונעשה על - ידי זה חדושי תורה וכנ"ל. ואחר כך ממשיכין משם עצות הנמשכין מתרי"ג עטין דאוריתא הכלולים בעשרת הדברות שקבלנו ביום כפור.

וזה בחינת סכות שמשם כל העצות טובות, בבחינת 'ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך'. וזה בחינת הארבעה מינים שהם בחינת כלליות התרי"ג מצוות שבהם כלולים כל העצות טובות דקדשה וכמובא (ספר הלקוטים אמר כ"ג, באר היטב סימן תרמה סעיף ט) שאתרוג גימטריא תר"י, והשלש מינים של האגדה שהכל עולה תרי"ג:

ב) וכל זה אי אפשר לזכות כי אם בכח זה של הבעל כח הנ"ל שהיה לו כח בידיו להוציא את החצים, שזה בחינת תשובה כנ"ל, ולכנס לתוך כל היוד חומות של מים, שהם בחינת מימי הדעת שצריכין לידע החומות והבנינים נפלאים שיש שם וכו'. (וכמו שכתוב מזה בהלכות תולעים הלכה ד', עין שם). ויודע כל הדפיקין של כל אחד ואחד ויכול לשמח את כל אחד ואחד. וכל אלו הבחינות תלויים זה בזה וקשורים זה בזה, והוא נכנס לתוך עמק ירידתו ונפילתו של כל אחד ואחד שירד ונטבע ביון מצולה ואין מעמד ובא בעמקי מים ושבלת שטפתהו. וגם שם יש לו בחירה עדין לצעק ולחפש 'איה' וכו', והבעל כח הנ"ל מוריד את עצמו לשם ומרמז לו רמזים שהם בחינת ידים, (כמו שמבאר במקום אחר). באפן שימצא עצות בכל פעם למלט נפשו, כי יודע הדפק של כל אחד בכל עת, בבחינת (שיר השירים ה' ב) "קול דודי דופק", שלפעמים דופק בו ומזכירו את השם יתברך ולפעמים להפך חס ושלום, (כמו שכתוב בסימן קס לקוטי א). ועקר רפואתו על - ידי השמחה שמכניס בכל אחד בכל מקום שהוא במה 'שלא עשני גוי והבדילנו מן התועים' וכו', שבכל זה עוסקים בסכות שהוא זמן שמחתנו.

ועקר השמחה על - ידי המים בחינת (עין סכה נ"א.) שמחת בית השואבה, כמו שכתוב (ישעיה י"ב ג), "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", בחינת 'הושענות' שאומרים על הערבי נחל (עין סכה מ"ה.). ואז נוטלין הארבעה מינים בידים לעורר כח הידים של הבעל כח כנ"ל וכו'. עד שזוכין לשמחת תורה, שאז עקר שלמות השמחה על שזוכין לגמר התורה ולחזר ולהתחילה מחדש בראשית. להורות שאנו עוסקים לחזר ולהמשיך עצות שהוא עקר המשכת חדושי תורה מבחינת 'בראשית' שהוא 'מאמר סתום' ששם כלולה כל התורה וכל העצות שבעולם, שעל - ידי כל בקשה וחפוש 'איה' וכו' עולים לשם וממשיכים משם עצות טובות עצות עמקות להתחזק איך שהוא וכו':

ג) וזה בחינת מה שמתחילין לומר ברכת 'גשם' בשמיני עצרת (תענית ב'. שו"ע או"ח סימן קיד סעיף א), שהוא 'משיב הרוח ומוריד הגשם', כי כל הגשמי ברכה נמשכין על - ידי העננים הנ"ל, שכל כחם להחזיק המים ולהורידם בעתם בהדרגה ובמדה כראוי שלא ישטפו את העולם חס ושלום, רק ימשך מהם ברכה ושפע וכו', הכל הוא על - ידי בחינת היוד חומות של מים הנ"ל כנ"ל, ואלו היוד חומות הנ"ל מתקימים על - ידי הרוח שהוא בחינת שמחה. ועל - כן אנו אומרים 'משיב הרוח ומוריד הגשם', כי גשמי ברכה הנמשכין בשרשן מיוד חומות הנ"ל הם באים על - ידי הרוח שהוא מעמיד ומקים יוד חומות של מים הנ"ל. ועל - כן מתחילין להזכיר 'משיב הרוח' וכו' בשמיני עצרת שאז עקר תקף השמחה של החג בחינת (דברים ט"ז טו) "והיית אך שמח", כי בו שמחים ישראל ביותר ויותר. ואז מסימין התורה ומתחילין. והשמחה גדולה אז מאד, שזה בחינת עשרה מיני נגינה שנמשכין על - ידי הבעל כח שיודע לעכב ולעשות משקל לכל עשרה מיני רוחות, שהם מקימין כל היוד מיני חומות של מים הנ"ל שמשם כל הגשמים, על - כן מתחילין להזכיר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשמיני עצרת בשעת תקף השמחה וכנ"ל. וזה (שם כ"ח יב), "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך". כי הגשם והמטר נמשך מהאוצר הטוב, שהוא בחינת חדרים נפלאים של המבצר של מים הנ"ל שיש בו יוד חומות של מים הנ"ל:

ועל - כן כתיב במשה (שמות ב' טו), "וישב משה על הבאר". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (עין שמות רבה א' לב, תנחומא שמות י') שלמד מיעקב שנזדמן לו זווגו על הבאר. כי כל הבארות מים נמשכין מהמבצר של מים הנ"ל ששם ברחה הבת מלכה הנ"ל שהיא כלולה מכל הזווגים הקדושים. ועל - כן אבות העולם מצאו זווגם על הבאר:

ועל - כן נשלך משה אל המים. ונקרא משה על שם "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב' י), כי סוד זה לכנס לתוך כל היוד חומות של מים אין מי שיודע כי אם משיח, שהוא בחינת משה, שהוא הגואל צדק הראשון והוא יהיה הגואל צדק האחרון, כי "מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה" (קהלת א' ט), כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עין זהר בראשית כ"ז. רעיא מהימנא משפטים ק"כ.). ועל - כן תכף כשנולד השלך לתוך המים להורות כי הוא יודע להתקים במים כי יודע כל היוד חומות של מים ויודע לכנס בהם ולרפאות את הבת מלך שעל - ידי זה כל הגאלות (ספורי מעשיות מעשה יג):

ועל - כן כל אבות העולם עסקו בחפירת בארות, כי כל הבארות מים נמשכין בשרשן מיוד חומות של מים הנ"ל ששם הבת מלך שהוא בחינת מלכות דקדשה, בחינת אמונה, ועל - כן מחמת שהם עסקו לגלות האמונה הקדושה בעולם, על - כן עסקו בחפירת בארות הנמשכין משם:

ועל - כן בברכת 'גשם' בשמיני עצרת נזכר כל זה בפרט, הינו כל ענין הבארות של האבות, כי על - ידי כל זה נמשכין גשמי ברכה וכנ"ל:

ד) וזה בחינת סכות וד' מינים. וכלל הדבר, כי בחדש הקדוש הזה מראש השנה עד שמיני עצרת עוסקין בתקון מלכות - אמונה, שהיא בחינת בת מלך הנ"ל שברחה לתוך היוד חומות של מים שצריכין להוציא ממנה כל היוד מיני חצים וכו', שזה נעשה על - ידי התשובה שעושין בעשרת ימי תשובה מראש השנה עד יום כפור, ואחר כך נכנסין בסכה שהיא בחינת ענני כבוד (סכה י"א:):

"ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב' ו). 'אד יעלה מן הארץ', זה בחינת אתערותא דלתתא, בחינת צדקה. ומזה נעשין עננים ששופכין מימי השפע והדעת שהם נמשכין בשרשן מבחינת היוד חומות של מים, שעל - ידי זה יש כח בהעננים לסבל המים שלא יצאו בשטף חס ושלום, שלא יחריבו העולם שבזה מתפאר השם יתברך מאד בכמה מקומות. וכמו שכתוב (איוב ל"ח כה), "מי פלג לשטף תעלה". שאפלו אם שתי טפות היה יוצאים כאחד היו מחריבין העולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא ט"ז.). וכל מתן תורה וכל התגלות אלהותו להנביאים וכלל ישראל היה על ידי עננים כמו שכתוב (תהלים צ"ט ז), "בעמוד ענן ידבר אליהם". וכמו שכתוב בכמה פסוקים. כי המים הם בחינת דעת (לקוטי מוהר"ן חלק א, סימן סז, חלק ב סימן ח, ועין רמב"ם סוף הלכות מקואות). ומהם התחלת הבריאה, כי מתחלה היה העולם מים במים וכו':

ועל - כן לא נזכר בריאת המים, כי נמשכין מהמאמר סתום - בראשית, ובהם היה כלול כל הבריאה, כמו שכתוב (עין בראשית א'), "בראשית ברא וכו' ורוח אלקים מרחפת על פני המים וכו'. ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים וכו'. יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד" וכו', שכל זה נמשך מהיוד חומות של מים הנ"ל, שהם כנגד העשרה מאמרות שעל ידם נתהוה כל הבריאה בתוך המים, על - ידי הצמצומים שהם בחינת חומות הנ"ל, כי "כלם בחכמה עשית" (תהלים ק"ד כד), שהוא בחינת מים (זהר תרומה קע"ה: תקון ס"ט דף ק"י:).

אך אי אפשר לקבל רבוי החכמה כי אם על - ידי הצמצומים בחינת חומות הנ"ל. וכשפוגמין בהם על - ידי עוונות חס ושלום, נתהוה מהם החצים הנ"ל, כי יש חצים דקדשה בבחינת "כחצים ביד גבור" וכו' (תהלים קכ"ז ד), בחינת התפלה שעקרה בעשרה, שהיא בחינת דריכת הקשת שמוציא חצים שהם דבורי התפלה, (כמו שמבאר בסימן פג בלקוטי תנינא). וזה בחינת התקיעות שסימנם קש"ת (זהר רעיא מהימנא פנחס ר"ל:).

וכשדור המבול פגמו בעוונותיהם גרמו שנתקלקלו החומות של מים הנ"ל ומשם היה המבול, אבל חס ושלום שיתקלקלו לגמרי, כי אי אפשר לקלקלם בשום אפן רק בערכם נתקלקלו כדי להפיצם, אבל בחמלת השם המשיך כח החומות המעכבים המים לתוך תבת נח שעל - ידי זה נתקים העולם, כי סוד תבת נח נמשך מהחומות הנ"ל ואחר כך נשבע השם שלא יביא עוד מבול בזכות הצדיקים. ואז הבטיח "ונראתה הקשת בענן" וכו' (בראשית ט' יד). הקשת דקדשה שמוציא חצים דקדשה והוא נראה בענן, שעל ידו כל התגלות התורה וכו', ועל - כן מזכירין ענין תבת נח בראש השנה בתחלת ברכת זכרונות, כי כל הבחינות הקדושות קשורים זה בזה וכלולים זה בזה כידוע בכל דרכי חכמת האמת:

ועל - כן בסכות עוסקים בתקונים הנעשים על - ידי התשובה של עשרת ימי תשובה, שעל - ידי זה הוציא החצים וכו'. ועל - כן בחג עוסקים בתקון המים שזה סוד נסוך המים בחג לתוך השיתין, ואז עקר השמחה בחינת שמחת בית השואבה, ועל - כן בחג נדונין על המים, כי עקר התקון על - ידי השמחה. ועל - כן אז הוא זמן שמחתנו, ואז נכנסין בסכה, שהם בחינת ענני כבוד כנ"ל, ועל - כן הסכה מרמזת על סכה של לויתן (בבא בתרא ע"ה.), כמו שכתוב (איוב מ' לא), "התמלא בשכות עורו". כי הלויתן בתוך המים וכו':

ושם בסכה מקבלין רוח חכמה הנמשך מענן שעל הכפרת שמשם למדו שעור סכה יו"ד טפחים (במסכת סכה ד':) ואז זוכין לשמחה, ועל - כן צריכין להרבות בצדקה בערב סכות (עין פרי עץ חיים סוף שער חג הסכות), כי כל תקון החדש הזה על - ידי צדקה, שהוא בחינת אתערותא דלתתא, שעל - ידי זה עקר התקון:

ה) וזה בחינת הארבעה מינים שמצותן רק בידים, כמו שכתוב (ויקרא כ"ג מ), "ולקחתם לכם ביום הראשון" וכו'. כדי להמשיך עלינו כח הידים, כי על - ידי הנענועים מוציאים החצים וכו':

כי הארבעה מינים כנגד ארבע בחינות הנ"ל. 'לולב' כנגד הוצאות החצים, 'ערבי נחל' כנגד המים הנ"ל, 'הדס' בחינת חיות הנשמה (עין ברכות נ"ג:), בחינת חכמה, שעל - ידי זה יודעין הדפק איך להחיות הנפשות הכלולים בבת מלך הנ"ל, בחינת (שיר השירים ב' ה) "סמכוני באשישות" וכו'. 'אתרוג' בחינת עקר השמחה המחיה הבת מלך שהוא בחינת אתרוג (עין זהר רעיא מהימנא פנחס רנ"ו ותקון כ"ב דף נ"ו:), בחינת (שיר השירים ד' ז) "כלך יפה רעיתי" וכו':

ועל - ידי זה זוכין לסים התורה 'ולכל היד החזקה' וכו' ולחזר ולהתחיל 'בראשית' - מאמר סתום הנ"ל, שצריכין בכל פעם ובפרט בכל שנה לחזר ולעלות לשם להמשיך משם תורה, שזה בחינת יום כפור גמר העשרת ימי תשובה, שאז נתנו הלוחות אחרונות בצנעה (תנחומא תשא י"א) שבזה עוסקים בכל השנה על - ידי התשובה של עשרת ימי תשובה, שממשיך כל אחד על עצמו קדשת המשכת התורה עשרת הדברות, מבחינת 'איה' שעלה לשם על - ידי הבקשה והחפוש 'איה' וכו', שזה עקר התשובה שהתחיל בראש השנה ונגמר ביום כפור:

ובכל יום מעשרת ימי תשובה עסקו בזה לנסר המלכות (עין פרי עץ חיים שער ראש השנה) מדה אחת בכל יום על - ידי כח התשובה של ראש השנה שהוא העקר, והגמר ביום הכפורים, שהוא בחינת 'כתר מלכות, עלה אתמר (ישעיה מ"ו י), "מגיד מראשית אחרית"' (תקוני זהר הקדמה י"ז.). ואז ממשיכין תורה משם, שעל - ידי זה חוזרין ומגלין מבחינת 'איה' דיקא, כי 'מלא כל הארץ כבודו' וכל זה צריכין לבאר הרבה:

"לאור חציך יהלכו" וכו' (חבקוק ג' יא) "זרמו מים עבות קול נתנו שחקים אף חצציך יתהלכו" (תהלים ע"ז יח). "ישת חשך סתרו סבבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים; מנגה נגדו עביו עברו וכו'. וישלח חציו ויפיצם וכו' ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים" (שם י"ח, יב יג טו יז). "אלוה מתימן יבוא וכו' זרם מים עבר וכו'. לאור חציך יהלכו" (חבקוק ג', ג י-יא). "מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה' וכו' עורי עורי דברי שיר" (שופטים ה' יא-יב):

ו) בראש השנה בכניסתו אומרים (תהלים כ"ד א-ב) "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל וכו'; כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה" (עין פרי עץ חיים שער תפלות ראש השנה פרק ז), שנראה כאלו הוא נתינת טעם והוכחה על מה שאמר 'לה' הארץ ומלואה' והוא על - פי הנ"ל, שעל - ידי היוד חומות של מים שעליהם יסד הארץ, על - ידי זה נתגלה כי להשם הארץ ומלואה, כי יוד חומות של מים הנ"ל הם בחינת צמצומי הדעת שעל - ידי זה נתגלה אלהותו ומלכותו בכל הארץ:

"מי יעלה בהר ה'", בחינת ראש השנה. "ומי יקום במקום קדשו", בחינת יום כפור שאז נכנס הכהן גדול למקום קדשו שהוא קדש קדשים לפני ולפנים. "נקי כפים ובר לבב", בחינת סכות שאז נוטלים הארבעה מינים שעליהם נאמר (תהלים כ"ו ו), "ארחץ בנקיון כפי ואסבבה את מזבחך" וכו', כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ל', ה ז). מראש השנה נעשה אחר כך הושענא רבה שהוא גמר החתימה (זהר צו ל"א: ל"ב.) שהתחיל בראש השנה:

ז) (תקון י"ג [דף כט:]) "מאן דקטיל לההוא חויא וכו' יהבין לה ברתא דמלכא דאיהו צלותא", בחינת בת מלך של המעשה הנ"ל.

(תקון כ"א) דף נ"א ע"ב. "ועוד שופר וכו' בההוא זמנא וכו' סלקא צלותא בנגינא בארבעה מינין דאנון שיר פשוט כפול משלש רבוע" וכו', עין שם, "מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלם מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון כי גדול כים שברך מי ירפא לך" (איכה ב' יג), ואיתא (זהר הקדמה א':) שבחינת 'מי ירפא לך', הינו בחינת 'איה' שהוא בחינת 'מי', בחינת סתום ונעלם, על - ידי זה עקר הרפואה כנ"ל:

"ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך" (תהלים מ"ב יא), כי כל יניקת הצוררים המחרפים הוא מבחינת 'איה' וכו' כנ"ל. ועל זה משיב כל נפש מישראל החס על תקונו ואינו מניח להפיל את עצמו ואינו מיאש את עצמו בשום אפן, "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלקים כי עוד אודנו" וכו'. 'אודנו' דיקא, הינו בחינת 'איה' הנ"ל, שעל זה אומר 'עוד אודנו', שדיקא בחינת 'איה' הנ"ל, אליו אני אוחיל, שעוד אודנו ואעלה ואכלל בו בקדשה ומשם דיקא ימשך עלי כל הישועות בחינת "ישעת פני ואלקי":

ח) "עשה לך רב וקנה לך חבר; והסתלק מן הספק" (אבות א', ו טז). וזה על - ידי מצות צדקה בשלמות כראוי לשם שמים לבד, לא מחמת הטבע ולא מחמת כבוד המדמה. וזה, "ואל תרבה לעשר אומדות" (שם טז) לתן מעשר בחינת צדקה מאמד דעתך, רק כפי אשר צותה עליך התורה ועל - ידי זה תזכה לכל הנ"ל, כי עקר הכנעת הסטרא אחרא וכו' הוא על - ידי צדקה כתקונו:

ט) עשרה ודויים של יום כפור (עין טור סימן תרכ) להוציא כל היוד מיני חצים, כי על - ידי הודוי על החטאים, שהם בחינת חצים להשכינה, על - ידי זה מוציאין פגם החטאים ממקום שהגיע הפגם לשם, שזהו בחינת הוצאות החצים הנ"ל. ועל - כן מכין עצמן בידים על הלב והחזה בשעת אמירת הודוי, כי עקר הוצאות החצים, שהם הפגמים של החטאים, הוא על - ידי הידים, (כמו שמבאר שם בהמעשה הנ"ל).

כי כל התפלות ותחנות ובקשות, בפרט הודוי של יום כפור צריכין לומר בלב שלם בבחינת "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג' מא), כי כל הדבורים מקבלים מן הידים בבחינת (שמות ט' לה) "כאשר דבר ה' ביד" וכו', (כמו שמבאר בסימן נו לקוטי חלק א). ועקר התשובה שהוא על - ידי הבקשה והחפוש הוא על - ידי בחינת ידים, שצריכין לבקש ולחפש אותו יתברך בכל לב עד שיפרש כפיו אליו יתברך בבחינת (תהלים פ"ח י) "שטחתי אליך כפי". וכתיב (ישעיה כ"ה יא), "ופרש ידיו בקרבו". שזהו בחינת 'נשא לבבנו אל כפים' וכו' כנ"ל, שזהו בעצמו ענין הטעם הפשוט מה שמכין בידים על הלב בשעת הודוי כדי להוכיח ולעורר החטאים שיאמר עתה הודוי בלב שלם (חסר מכאן עד הסוף איזה שורות כי היה קרוע ומטושטש ולא היה יכולין להעתיק יותר תהלה לאל חי על הדבורים קדושים האלו זכינו להעתיקם כי הכל היה בנס נפלא בעזר אדון כל).

בהשמטות נדפס השורות החסרות הנ"ל ואלו הן: כדי להוכיח ולעורר את הלב שיאמר עתה הודוי בלב שלם שהוא בחינת בקשה והחפוש, שהוא בחינת השתטחות ופרישות הידים כנ"ל. וכל זה הוא בחינת הוצאות החצים על - ידי הידים וכנ"ל: