חג פורים - ספר התודעה

פורים:

יום קהילה למלחמה - יום תענית; תענית אסתר; מחצית השקל; יום ניקנור; ימי הפורים; מצוות היום; פורים משולש; מקרא מגילה וברכותיה; מתוך מדרשי חכמים על מגילת אסתר ושאר ענינים; משתה ושמחה; לעת ערב; מעלת סעודת פורים; עד דלא ידע; טעמים למנהג שמתחפשים בפורים; על הנסים; קרוב"ץ לפורים; מתנות לאביונים; משלוח מנות; רמזי פורים;

פורים:

יום קהילה למלחמה - יום תענית:

בי"ג באדר - תענית אסתר, זכר לתענית שהתענו מרדכי ואסתר וכל ישראל, באותו יום שלשה עשר בחדש אדר, אשר שִׂברו אויבי היהודים לשלוט בהם ולהשמידם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם וגו' (אסתר ט):
ומצינו, שכל שעה שנקהלו היהודים לעשות מלחמה באויבי ה' ואויבי ישראל - היו עושים תענית ביום הקהילה ומבקשים מה' שיפיל אויביהם לפניהם במלחמה. ואף משה רבינו כשבא לעשות מלחמה בעמלק, היה מתענה. והתענית - להראות שלא בכח יגבר אנוש ולא בגבורת מלחמתם, אלא במה שנושאים עיניהם בתפילה לשמים, ומן השמים מרחמים עליהם ונותנים בהם כח לנצח במלחמה. וכן ישראל שבאותו הדור בשעה שנקהלו לשלוח יד במבקשי נפשם, היו מתענים:
ולזכר אותה התענית של יום הקהילה, נקבעה תענית לדורות, כדי לזכור תמיד שהבורא יתברך שמו רואה ושומע תפילת כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו, כמו שעשה לאבותינו בימי מרדכי ואסתר:
וקבלת תענית זו של י"ג אדר שקבלו ישראל על עצמם לעשות בכל דור ודור, היא רמוזה במגילת אסתר שכתוב בה (שם): וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם:
ונקראת תענית זו על שם אסתר, לפי שהיא פתחה בתענית תחילה ואמרה למרדכי (שם ד): לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וגו'. ואעפ"י שתענית אסתר שאנו מתענים, לא קבעוה לזכר אותה תענית שלשת ימים, שהרי שלשה ימים אלה היו: י"ג, י"ד ו ט"ו בניסן, מיד לאחר שנודע למרדכי על גזרת המן והספרים שכתב בי"ג בניסן להשמיד וכו'; ואילו אנחנו מתענים בי"ג באדר לזכר התענית שביום הקהילה; -:
אלא כיון שאסתר פתחה תחילה בתענית וצום, קוראים על שמה כל התעניות שהיו באותו הפרק:
ויש אומרים, שתענית אסתר שאנו מתענים, נקבעה בעיקר לזכר הצום של שלשה ימים שהתענו עם פרסום הגזרה, אלא שאי אפשר לקבעה בזמנה מפני שאין מתענים בניסן, ולכך סמכו חכמים את התענית ליום י"ג באדר, ביום שנקהלו למלחמה בשונאיהם, שאף הוא יום תענית היה. ואף על פי שתענית אסתר היא זכר לשלשה ימי הצום, הקלו בה חכמים ולא קבעוה אלא יום אחד בלבד:
ומן הטעם הזה יש מתענים עוד שלשה ימים, בימים ב' ה' ב' שאחר הפורים כדי לעשות זכר לתענית יום הקהילה, ולצוֹם שלשה ימים שאמרה אסתר. ויש שמתענים תענית זו בי"ג אדר לילה ויום, מאותו הטעם, כדי שיהא בה זכר לתענית של יום הקהילה, ולתעניות שבימי הגזרה שהתענו בהן לילה ויום:

תענית אסתר:

תענית אסתר, כיון שאינה מארבעה הצומות, ולא נזכרה בפֵרוש בכתובים, לכך מקלים בה יותר מבשאר התעניות ואין מתענים בה המעוברות והמניקות ושאר החלשים שמצטערים בתעניתם ביותר. ואומרים בה 'עננו' שבתפילה וקורין 'ויחל' בשחרית ובמנחה, וכן אומרים בה סליחות בשחרית ככתוב בסידורים, והיא שוה בשאר הדינים לכל התעניות:
חל י"ג באדר להיות בשבת, מתענים ביום חמִשי שלפניו שהוא י"א באדר. אין דוחין אותה לאחריה - מפני הפורים, וגם אין עושין אותה בערב שבת - שכיון שאינה בזמנה, שוב אין קובעין אותה בערב שבת, מפני כבוד השבת; לפי שרגילין לומר סליחות ותחנונים ביום התענית, ובערב שבת לא נכון לעשות כן; וגם מפני תבשילי שבת, שאם יתענו לא יוכלו לטעום את התבשילין לידע מה הם צריכין, לפיכך מקדימין אותה ליום חמשי שלפניו. אבל תענית שיום קביעתה חל בערב שבת, כגון עשרה בטבת, אין דוחין אותה ולא מקדימין, אלא מתענין בו ביום:
אין אומרים תחנון במנחה של תענית אסתר. ויש נוהגין ללבוש בגדי שבת למנחה של תענית אסתר, מפני קריאת המגילה שבאה בסמוך:

מחצית השקל:

נוהגין שבי"ג באדר בשעת המנחה, נותנים שלש מחציות של מטבע, הנהוגות באותו המקום, והכסף לעניים לעשות בו מה שירצו. וזה לזכר מחצית השקל שהיו ישראל שוקלין בזמן שבית המקדש היה קיָּם, והיו משמיעין על המגבית הזו בכל שנה מראש חֹדש אדר:
ונהוג בקהילות ספרד שיש בבית הכנסת טס של כסף שהוא שוה לפחות מחצית השקל של תורה, וכתוב עליו: 'זכר למחצית השקל' ומקנים את הטס לכל הבא לשקול. והוא מחזירו לגבאי בית הכנסת ומוסיף מנדבת לבו לקערה. וחסידים ואנשי מעשה שבכל קהילות ישראל נותנים לצדקה את הערך המלא של מחצית השקל:
ולפיכך עושין זכר זה קודם קריאת המגילה, לפי שבשעת קריאת המגילה כל ישראל נאספים יחד בבתי כנסיות ומזכירים זה לזה לקיֵּם את המנהג. וראוי לשקול מחצית השקל קודם תפילת המנחה, לפי שכל מה שאפשר להקדים, מקדימין, שזריזין מקדימין למצוות. וכשם שבני הפרזים עושים זכר למחצית השקל לפני קריאת המגילה שבליל י"ד, כך בני ירושלים נותנין מחצית השקל לפני קריאת המגילה בזמנם, בליל ט"ו:
מקום שאין יוצא בו מטבע שכתוב עליו מחצית, נוהגין בקהילות אשכנז שגבאֵי בתי הכנסת מביאים שלש מחציות של מטבע כסף היוצא במקום אחר, והם מקנים אותן לכל הבא לשקול תמורת המטבע שהשוקל נותן למצוָתו, ולאחר שעשה מצוָתו, חוזר ונותנן במתנה לגבאים כדי שיוכלו גם אחרים לעשות מצוָתם כנהוג:
המהדרים במצוות שוקלים בעד כל אנשי הבית, אפילו קטנים, והאשה המעוברת שוקלת בעד העובר שבמעיה, ורמז לדבר (המקרא שבפרשת מחצית השקל. שמות ל) - כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, קרי: כל העוּבָּר:
כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, שוב אינו פוסק:
טעם שנותנים שלש מחציות למצוה זו - מפני שבמצוַת מחצית השקל שאנו עושין לה זכר, ושהיא נזכרת בסדר כי תשא, נאמר שם לשון תרומה שלש פעמים, וכן שלש פעמים 'מחצית השקל':
המנהג המקובל, שאין פוטרים עצמם במחצית השקל ממצוַת מתנות לאביונים הנוהגת בפורים, אלא נותנים מחצית השקל לחוד, ומתנות לאביונים לחוד:

יום ניקנור:

יום י"ג באדר נזכר בגמרא גם ליום שנעשתה בו נקמה בימי החשמונאים, באיש צר ואויב שהניף ידו על יהודה וירושלים ודבר בגאוה על עיר ה'. רשע זה, ניקנור היה שמו, ונפל בידי יהודה בן מתתיהו ביום י"ג באדר ועשו אותו יום טוב; -: 'ניקנור, אחד מאפרכי יוָנים היה; ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר: 'אימתי תפול בידי, וארמסנה!' וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה, וידים שהיו מניפות על ירושלים - תֵּעשה בהם נקמה!':

ימי הפורים:

הימים י"ד וט"ו באדר, שני ימי פורים הם לכל מצוותיהם, אלא שחלוקים הם במקומות; מקום שנוהג בו י"ד אין נוהג בו ט"ו, ומקום שנוהג ט"ו אין נוהג בו י"ד:
וכך היתה ראשית התקנה מטעם החכמים והנביאים שקבעו יום טוב של פורים לדורות - לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם (אסתר ט). בִּזְמַנֵּיהֶם - זמנו של זה לא כזמנו של זה, וזמנו של זה לא כזמנו של זה:
ולמה עושים פורים בזמנים חלוקים למקומות, ולא עושים אותו יום אחד בכל מקום כשאר ימים טובים?: שכן גם בימי מרדכי ואסתר חלוקים היו היהודים אשר בשושן, מן היהודים אשר בשאר המדינות; שבכל שאר המדינות הרגו היהודים בשונאיהם ביום י"ג ונחו מאויביהם ביום י"ד ועשו אותו יום משתה ושמחה, והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו והרגו בשונאיהם, ונחו בחמשה עשר ועשו אותו יום משתה ושמחה:
ובדין היה לחלק רק בין שושן לכל שאר המדינות כפי שהיה המעשה, אלא שרצו חכמים שבאותו הדור לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה בימים ההם, וכדי שיהיה זכרון לארץ ישראל בנס הזה, אמרו: שושן הבירה שנעשה בה הנס - חשובה היא ותעשה יום טוב לעצמה ביום חמשה עשר, אף על פי שישיבתה קרובה, ובימי יהושע בן נון עדיִן לא היתה מוקפת חומה; -:
כל הכרכים האחרים, שהיו מיושבים ומוקפים חומה בימי יהושע בן נון אף על פי שפרוזים עתה וחרבים - חשובים הם ונמנים עם שושן לעשות יום טוב ביום שושן בט"ו; לא היו מוקפים חומה בימי יהושע בן נון אף על פי שמוקפים עתה - אינם חשובים, ועושים יום טוב ככל שאר הפרזים, בארבעה עשר; -:
אם כן אפוא, מה הדבר הקובע לגבי חשיבותו של כרך ומעלתו? - ימי יהושע בן נון ומעשי הימים ההם קובעים. אבל הימים האחרונים והמעשים שנעשו אחרי כן, אינם לא קובעים חשיבות ולא גורעים מן המעלה הקודמת; -:
כלומר, כרכים שמצאם יהושע בארץ ישראל ושנבנו בשעתו - בנינם הוא בנין עדי עד, וחרבנם שבינתים הוא חרבן עובר. כרכים שבחוץ לארץ שלא נחשבו בימי יהושע כובש ארץ ישראל, אפילו נבנו אחרי כן וגדלו בחשיבות, אין מעלתם אלא מעלה עוברת, שאין מעלה קיֶּמת ואין בנין קיָּם אלא שבארץ ישראל ואפילו בשעה שהיא חרבה. ותולין את מעלת הכרכים בימי יהושע בן נון, שהוא היה כובש ארץ ישראל, וגם היה הראשון שנלחם בעמלק:
לפיכך, פורים שעושין ביום ארבעה עשר, נקרא 'פורים דפרזות'; ופורים שעושין ביום חמשה עשר, נקרא 'פורים דכרכים', או 'פורים דמוקפין': ואי אתה מוצא בזמננו כרך, חוץ משושן, שעושין בו פורים ודאי ביום חמשה עשר באדר, ואין לנו בו שום ספק, אלא ירושלים בלבד. כל שאר המקומות שקורין בהם את המגילה גם בחמשה עשר, עיקר מצוות פורים שלהם בי"ד, ואינם נוהגים בט"ו אלא מפני הספק בלבד, כי לא ידוע אם היו הערים האלה קיָּמות בזמנו של יהושע ואם הן אותן הערים של עתה. ומפני הספק נוהגים בהן להחמיר וקורין את המגילה גם בט"ו, אבל אין מברכין על מקרא מגילה שביום חמשה עשר:

מצוות היום:

ארבע הן המצוות המיוחדות לפורים ושנצטוינו עליהם מפי הקבלה על ידי סנהדרין ונביאים, ואלו הן: מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים:
וכן תקנו חכמים לקרוא בתורה מענין היום בפרשת 'ויבא עמלק' שבסוף סדר בשלח, ולהזכיר נס פורים בתפילה ובברכת המזון שאומרים בהן 'על הנסים - בימי מרדכי ואסתר' וכו'. אבל אין אומרים הלל בפורים, שקריאת המגילה היא הילולו של היום: טעם שני: שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. - והרי אומרים הלל על הנס של יציאת מצרים? אלא כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה; משנכנסו לארץ - נפסלו כל הארצות, ולא הוכשרה לומר שירה אלא ארץ ישראל בלבד: ועוד אמרו בגמרא טעם שלישי, לפי שבהלל אומרים: הללו עבדי ה', עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, אבל כאן, אחרי נס פורים, אכתי, כלומר, עדיִן עבדי דאחשורוש אנן:
כל מצוות היום שנזכרו כאן, נוהגות לפרזים בזמנם ולמוקפים בזמנם, ובמקום שנוהגות בי"ד אינן נוהגות בט"ו וכן להפך: שני ימי הפורים אסורים בהספד ותענית לכל אדם בכל מקום. הפרזים כמו המוקפים אסורים להתענות ולעשות הספד על מת, לא בי"ד ולא בט"ו, ובשנה מעוברת - לא באדר הראשון ולא באדר השני. וכן האבל אינו נוהג אבלות בפרהסיא בשני ימי הפורים, בין בכרכים ובין בעיָרות, אינו יושב על הארץ ולא חולץ מנעליו אלא נוהג אבלות רק בדברים שבצנעה, כמו בשבת:
עשיַּת מלאכה מותרת בפורים, ואף על פי כן אין ראוי לעשות מלאכה, אפילו במקום שנוהגים לעשות מלאכה בפורים. כך אמרו חכמים: 'כל העושה מלאכה ביום פורים, אינו רואה סימן ברכה לעולם'. ומקום שנהגו שלא לעשות מלאכה ביום הפורים ועושה - בית דין מענישין אותו: ומלאכה שאמרו, כדי להשתכר בה; אבל מלאכת מצוה או לצורך פורים, מותרת אפילו לכתחילה. וכן מותר לפרזים אפילו לכתחילה לעשות מלאכה ביום ט"ו ולמוקפים - ביום י"ד:

פורים משולש:

שנה שחמשה עשר באדר חל בה להיות בשבת, הפרזים שפורים שלהם בי"ד עושים את הפורים ביום ששי לכל מצוות היום כבכל שנה, אבל המוקפים, כלומר, בני ירושלים והיהודים היושבים בשושן, משנים סדר עשיַּת מצוות הפורים ועושים פורים משולש; היינו, שמצוות פורים שאמרנו לעיל מתחלקות ונעשות בשלשה ימים: בערב שבת, בשבת, ולמחרת ביום הראשון שהוא ששה עשר באדר: וזה סדר פורים משולש של בני הכרכים:
מקרא מגילה ומתנות לאביונים - בערב שבת שהוא י"ד באדר, פורים דפרזות: קריאה בתורה בפרשת 'ויבא עמלק', ו'על הנסים' שאומרים בתפילה ובברכת המזון - בשבת שהוא ט"ו באדר, פורים שלהם: סעודת פורים ומשלוח מנות - ביום ראשון שהוא ששה עשר באדר: וכל כך למה? לפי שגזרו חכמים שלא לקרוא המגילה בשבת, גזרה שמא יטול אותה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה - ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים; שהכל חיָּבים בקריאת המגילה ואין הכל בקיאים בקריאתה: ולמדו חכמים מן המקראות, שבמקום שאי אפשר לקרות המגילה במועדה, מקדימין קריאתה ליום שלפני המועד, אבל אין מאחרין אותה לקרותה ביום שלאחרי המועד, שנאמר:
וְלֹא יַעֲבוֹר (אסתר ט) - לעבור על זמנה אי אתה רשאי, אבל אתה רשאי להקדימה לפני זמנה: ומתנות לאביונים - כל כמה שמקדימים שפיר יותר כדי שיהנה העני מן המתנות בפורים. ועוד, שעיניהם של העניים נשואות למקרא מגילח: משתה ושמחה של פורים אין עושים בשבת, משום שאין מערבין שמחה בשמחה:
משלוח מנות שייך לסעודה, ועוד שאי אפשר לו בשבת בכל מצב, משום איסור טלטול, והואיל שלא נאמר בהם 'ולא יעבור' לכך מאחרין מצוות אלה ליום שלאחר השבת שיהא הֶכר בין הפרזים למוקפים כבכל שנה:
כשקוראים המגילה בי"ד לבני הכרכים מהדרים לקראהּ במנין של אנשים, וכן הנשים במנין של נשים, שכיון שאינה נקראת במועדה חיָּבים לקראה בציבור דוקא ולא ביחיד:
אף על פי כן, נוהגים בני המוקפים קצת משלוח מנות גם ביום ששי כמו הפרזים, וכן מרבים יותר בסעודת שבת זו לכבוד הפורים:
וכשקורין פרשת 'ויבא עמלק' בשבת, קורין אותה מפטיר מספר תורה שני, לאחר שקרא שבעה קרואים בספר ראשון מפרשת השבוע:
ביום ראשון שהוא ט"ז באדר, לובשים בגדי החג ואוכלים מעדנים ומברכים איש את רעהו בשמחת יום טוב, ולאחר המנחה עורכים סעודת פורים. אבל אין אומרים 'על הנסים' בכל תפילות היום ולא בברכת המזון, אלא מתפלל ומברך כמו בכל שאר ימי החול:
ומחכמי ירושלים הקדמונים, היו שפסקו לעשות גם מצוות אלה של סעודת פורים ומשלוח מנות בשבת ולא בראשון. ואולם כבר פשט המנהג בירושלים לעשות ככל האמור לעיל:

מקרא מגילה:

חיָּב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום. כל הלילה כשר לקריאת המגילה עד שיעלה עמוד השחר; וכן כל היום מהנץ החמה ועד שקיעתה, ובדיעבד אם קרא המגילה קודם הנץ החמה ולאחר שעלה השחר, יצא: הכל חיָּבין בקריאת המגילה אחד אנשים ואחד נשים:
ומצוה מן המובחר לקרותה בציבור ובבית הכנסת. אפילו היו עמו הרבה אנשים לא יקראנה בביתו אלא הולכים לבית הכנסת משום 'ברוב עם הדרת מלך' ויש יותר פרסום הנס:
מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצוות מן התורה שכולן נדחין (לאחר זמן) מפני מקרא מגילה, ואין לך דבר שמקרא מגילה נדחה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים, שהפוגע בו קוברו תחילה ואחר כך קורא את המגילה: השומע מפי הקורא, יצא כאילו קרא בעצמו; והוא, שהקורא חיָּב במצוות, אבל צריך להזהר לשמוע כל תבה, שאם לא שמע הכל, לא יצא: נכון שכל אדם בשעה שהוא שומע את הקריאה מפי הקורא, יחזיק בידו מגילה של קלף ויקרא בלחש עם הקורא, כדי שאם חסר לשמוע תבה אחת מפי הקורא, יהא קוראה מתוך המגילה שבידו. ואם מחזיק בידו חומש שהמגילה כתובה שם, ותבה שחסר לשמעה מפי הקורא, הוא משלים מן החומש - יצא בדיעבד:
מנהג בכל ישראל שבשעת הקריאה פורסין את יריעות המגילה על גבי השלחן, ומקפלין יריעה תחת יריעה כדי שלא תהינה היריעות תלויות למטה מן השלחן דרך בזיון, אבל אין קוראין ממנה כשהיא מכורכת לצדדין כשם שקוראים בספר תורה: טעם למנהג זה, מפני שהמגילה נקראת אגרת, שכן כתיב: לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת וגו' ודרך הקורא מתוך האגרת שמחזיקה פתוחה כולה; ועוד שעל ידי שאנו משנים שינוי זה, יש יותר פרסום הנס. ואף על פי שמנהג זה נוהג בעיקר לגבי הקורא ולא לשומע, כבר נהגו רבים שפורסים את מגילותיהם דרך אִגרת, גם בשעה שהם שומעים הקריאה מפי הקורא: נוהגים שבהגיע הקורא לארבעה הפסוקים של גאולה שיש במגילה - מפסיק, וכל הקהל קוראים בקול, ומשפסק הקול של הקהל - הקורא חוזר וקוראם מתוך המגילה שבידו; לפי שאין יוצאים בקריאה זו שקורא הקהל עד שישמעו מפי הקורא. ואלה הם ארבעה הפסוקים של גאולה: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו' - שממנו ראשית צמיחת הגאולה; וּמָרְדֳכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת וגו' והפסוק שלאחריו: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וגו', והפסוק האחרון: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ וגו':
טעם למנהג זה - משום שמחה ופרסום הנס, וכדי שלא ישנו התינוקות, ויתעוררו מן הקריאה על ידי קול המון ששומעים, ויכנס בלבם הנס הגדול שנעשה לישראל בימי מרדכי ואסתר:
פסוק בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, נוהגין לקראו בהרמת קול ובשינוי נעימת הטעם, מפני שהוא עיקר הנס, ובו מתחילה הישועה להגלות: שמות עשרת בני המן עם התבות חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת שלפניהם, ותבת עֲשֶׂרֶת שלאחריהם, נקראים כולם בנשימה אחת, כדי להודיע שכולם נהרגו ונתלו ביחד ויצאה נשמתם כאחת. וחמש מאות איש שנזכרו עמהם, מעושי דברם של עשרת בני המן היו. כל אחד מבניו שר חמשים היה ואלה החמש מאות איש, פיקודיהם היו:
ואף על פי שקורא בנשימה אחת - יזהר לקרוא כל תיבה באופן שתהיה נשמעת בבֵרור לצִבור: בדיעבד, אם הפסיק בנשימה בינתים, יצא:
הרבה נוהגים להכפיל את קריאת הפסוק: אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ וגו' לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וגו', וקוראין אותו בפעם הראשונה ככתבו, ובפעם השניה - וְלַהֲרֹג במקום לַהֲרֹג. וכן כופלים פסוק: נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם וגו' וְאִישׁ לֹא עָמַד בִּפְנֵיהֶם וגו' שבפעם השניה קוראין לִפְנֵיהֶם במקום בִּפְנֵיהֶם: ברכות המגילה:
הקורא את המגילה מברך שלש ברכות לפני הקריאה וברכה אחת אחר הקריאה, ומתכוֵּן להוציא כל הקהל ידי חובתם. והשומעים עונים אמן ומתכוְּנים לצאת ידי חובתם, אבל אין אומרים ברוך הוא וברוך שמו, מפני הפסק ברכה: לפניה הוא מברך: אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על מקרא מגילה; שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; שהחיָנו וקימנו וכו', לאחריה הוא מברך: הרב את ריבנו וכו'. ואומרים אחר זה נוסח 'אשר הניא' ו'שושנת יעקב' לבסוף. שכך אמרו חכמים בגמרא: 'חיָּב אדם לומר ארור המן וברוך מרדכי וכו' וגם חרבונה זכור לטוב'. ובקריאת המגילה ביום אין אומרים 'אשר הניא' וכו': כדרך שהוא מברך בקריאת המגילה בלילה, כך הוא מברך ברכות אלה בקריאת המגילה ביום; אלא שבברכת 'שהחיָנו' שמברך ביום, צריך הוא לכוֵּן לצאת ידי ברכה גם על שאר מצוות היום: סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים; שחיָּב אדם לברך 'שהחיָנו' על כל מצוה שאינה תדירה ובאה רק לפרקים:
ויש שאינם נוהגים לברך 'שהחיָנו' ביום, ומכוְּנים כוָּנה זו בברכת 'שהחיָנו' שמברכים בערב: הקורא את המגילה ביחיד, מברך את הברכות שלפניה ואינו מברך לאחריה, שברכה זו - מנהג ולא חובה, ולא נהגו בה אלא בציבור: מי שכבר יצא ידי חובת מקרא מגילה, ובא לקרוא שנית בציבור כדי להוציא אחרים שלא שמעו קריאת המגילה - מברך כל הברכות האלה תחילה וסוף, והשומעים עונים אמן. ואם קורא את המגילה בשביל היחיד, אינו מברך אלא בתחילה. ואם שגורות הברכות בפי השומע, הוא מברך לעצמו:
קודם שמברך ברכת 'הרב את ריבנו' שאחר הקריאה, כורך תחילה את המגילה, שאין זה כבוד לה שתהא מונחת פתוחה בשעה שגמרו לקרוא בה:
נשים שמקריאין לפניהן המגילה, אינן מברכות 'על מקרא מגילה', אלא 'לשמוע', שהן חיָּבות בשמיעה ולא בקריאה. ובקהילות ספרד קורין לנשים בלי ברכה:
בן עיר או בן כרך שיצא חוץ למקומו:
בן עיר שבמקומו קורין את המגילה בי"ד, שיצא לכרך שקורין שם בט"ו; או להפך - חילוקי דינים שונים יש בהם בזמן חיוב קריאתם, וחילוקי דעות בין הפוסקים. לכן ראוי לכל אדם היוצא ממקומו בי"ג באדר שלא על מנת לחזור בו ביום, שיעשה שאלת חכם כיצד לנהוג במקרא מגילה ובשאר מצוות היום:

מתוך מדרשי חכמים על מגילת אסתר:

לא כל ישראל נהנו מסעודותיו של אחשורוש - לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן - אמר ר' חמא בר חנינא: מלמד, ששמעו גדולי ישראל וברחו:
אמר ר' שמעון בן יוחי: מכאן, שהיו אוכלין בישולי נכרים בעל כרחן, והיו (הנכרים) אומרים לישראל: יכול הוא אלקיכם לעשות לכם סעודה כזו לעתיד לבוא? אמרו להם: עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ, יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיה סד); ואם עושה לנו כזו - אנו אומרים: כבר אכלנו כזו לפני אחשורוש. (ילקוט אסתר תתרמח):
גדולתו של המן, הכנה למפלתו - וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ - משל לאדם שהיה לו סיחה וחמורה וחזירה, והיה נותן לחמורה ולסיחה (מאכלן) במידה, ולחזירה - שלא במידה. אמרה סיחה לחמורה: אנו, שאנו עושים מלאכת בעל הבית - נותן לנו במידה; ולחזירה שאינה עושה כלום - נותן שלא במידה? אמרה לה חמורה לסיחה: תבוא השעה ותראי. כיון שבא 'קלניא' שלהם (יום אידם), נטלו החזירה ונחרוה. לכך נאמר בתחילה: גִּדַל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן וגו'. (שם):
כעסו של המן שהעביר אותו על דעתו - וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים וגו' - משל לאברני שֶׁקִּנן על שפת הים. עלה הים והציף את קנו. מה עשה? התחיל ממלא פיהו (מים מן הים) ונותן לתוך החול, וחוזר וממלא פיהו. בא חברו ועמד על גבו, ואמר לו: מה אתה עושה ומתיגע? אמר לו: איני זז מכאן עד שאעשה הים הזה - חול, וזה החול - ים!..:
כך, וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, אמר הקדוש ברוך הוא:
רשע, אני בקשתי ולא יכולתי - וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם - לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ וגו' (תהלים קו), ואתה מבקש! (שם תתרנד):
כיצד הרגיז המן את אחשורוש על ישראל - אמר רבא: אין לך מי שיודע לספר לשון הרע כהמן: יֶשְׁנוֹ - אמר המן לאחשורוש, בוא ונכלה את ישראל! אמר לו: מתירא אני מאלקיהם, שלא יעשה לי כמו שעשה בקודמי. אמר לו: 'ישנו' (נרדמו) מן המצוות, וכבר אין להם זכות לפני אלקיהם שיציל אותם: עַם אֶחָד - אמר לו אחשורוש: יש בהם רבנים וצדיקים שלא חטאו. אמר לו: 'עם אחד' הם, והצדיקים שבהם נתחיְּבו יחד עם רשעיהם:
מְפֻזָּר - שמא תאמר, קרחה אני עושה במלכותך, שמלכות אחת מלאה מהם? - מפוזרים הם בין העמים וחסרונם לא יהא נִכר:
וּמְפֹרָד - שמא תאמר יש הנאה מהם? - 'מפורד', כפרֵדה זו שאינה עושה פֵּרות:
בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ - ושמא תאמר עיר קטנה יש להם לבדם ואתה חס עליה לאבדה? - 'בכל מדינות מלכותך', עם כולם הם יושבים ואינם יושבים לבדם:
וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם - שאינם אוכלים משלנו ולא נושאים בנותינו ולא משיאים בנותיהם לבנינו:
וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים - שמשתמטים כל השנה מעבודות המלך בשה"י פה"י. כלומר 'שבת היום, פסח היום, ואנו אסורים במלאכה':
וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם - שהם אוכלים ושותים ומבזים את המלכות; זבוב שנופל בכוס יינו של אחד מהם - זורקו (לזבוב) ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם - חובטו בקרקע ואינו שותהו. (לפי מגילה יג:):
עשרת אלפים ככר כסף - מה ראה המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף ביהודים לאבדם? אלא כך אמר המן: כל זכותם של ישראל, שנדבו כל אחד מהם מחצית השקל לעבודת המשכן - הרי אני נותן כנגד כולם, מה שנתנו ששים רבוא מישראל במשך כל שנות חייהם. שהרי אין אדם מישראל חיָּב במחצית השקל אלא מבן עשרים שנה ומעלה, וימי שנותיהם - שבעים שנה, וכל מה שנתנו כל ישראל מבן עשרים שנה ועד בן שבעים שנה עולה במכוון עשרת אלפים ככר כסף - כדאים הם שקלַי שיבטלו את שקליהם. (לפי חזקוני פרשת תשא): ומאידך גיסא - אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. והיינו דתנן: 'באחד באדר משמיעין על השקלים' וכו'. (גמרא שם):
צום בפסח - וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי וגו' וְצוּמוּ עָלַי וְעַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים - אלו הן: י"ג, י"ד וט"ו בניסן. שלח לה:
והרי בהם יום ראשון של פסח? אמרה לו: זקן שבישראל, למה הוא פסח? (שאם אין ישראל - פסח למה?) מיד שמע מרדכי והודה לדבריה וכו'. (אסתר רבה - ח). וזהו שנאמר וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי - שהעביר יום ראשון של פסח בתענית:
למה שלשה ימים? - לעולם אין ישראל נתונים בצרה יותר משלשה ימים, שהרי באברהם כתיב (בראשית כב): בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק; השבטים - וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים (בראשית מב); יונה - וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת (יונה ב); והמתים בשעת תחיתם אינם חיים אלא לשלשת ימים שנאמר (הושע ו): יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו. וגם הנס הזה נעשה לסוף שלשה ימים לתעניתם וכו'. (שם ט):
למה זמנה אסתר להמן למשתה? - תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן?:
רבי אליעזר אומר: פחים (מוקש) טמנה לו, שנאמר (תהלים סט): יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח:
רבי יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר (משלי כה): אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ - הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם. וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם, כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ:
ר"מ אומר: כדי שלא יטול עצה וימרוד במלך, שהיתה שעתו מצלחת:
רבי יהודה אומר: כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית:
רבי נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל, 'אחות יש לנו בבית המלך' ויסיחו דעתם מן הרחמים:
רבי יוסי אומר: כדי שיהא מצוי לה בכל עת, אולי תוכל להכשילו בשום דבר לפני המלך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש הקב"ה שאף אני מקרבת שונאיהם של ישראל, ושאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל בכבודי, ויעשה לנו נס:
רבי יהושע בן קרחה אומר: - אסביר לו פנים, כדי שיחשדני המלך ממנו, ויהרוג את שנֵינו:
רבן גמליאל אומר: מלך הפכפכן היה, וחוזר בדיבורו; אמרה: שמא אוכל לפתותו ולהרגו, ואם לא יהא מזומן - תעבור השעה ויחזור בו:
אמר רבן גמליאל: עדיִן צריכים אנו למודעי - דתניא, רבי אליעזר המודעי אומר:
קנאתו במלך, קנאתו בשרים (כלומר, שיהו כולם מקנאים בהמן ותצא לו הקנאה לרועץ):
רבה אמר: (משלי טז): לִפְנֵי שֶׁבֶר - גָּאוֹן:
אביי ורבא דאמרי תרויהו: (ירמיה נא): בְּחֻמָּם, אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם, וְהִשְׂכַּרְתִּים, לְמַעַן יַעֲלֹזוּ - וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ וגו' (בבלשאצר היה המעשה הזה. ואף אסתר אמרה: מתוך משתיהם של רשעים באה להם פורענות):
מצאו רבה בר אבוה לאליהו הנביא, אמר לו: כמו מי מהחכמים ראתה אסתר ועשתה כך? אמר לו: כדברי כל התנאים וכל האמוראים. (מגילה טו):
למה גבוה חמשים אמה? שראה המן למרדכי בחלומו והוא פורח למעלה מביתו, לכך פתר חלומו שיהיה תלוי למעלה מגג ביתו, ואולם זה היה פתרונו: וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן (אסתר ח):
ומפני מה חמשים אמה? כדי שיתָּלה הוא ועשרה בניו עליו. בא וראה היכן היו צלובים בו; -:
תן לכל אחד ואחד שלש אמות וזרת, (זרת - חצי אמה), הרי לעשרה בניו שלשים וחמש אמות. ושלש אמות וזרת להמן עצמו, ובין נבלה לנבלה זרת ואצבע, הרי ארבעים ושלש אמות. ושלש אמות שנטע תחת הארץ, ושתי אמות וזרת שהניחו מן הארץ ועד הנבלה שלא יבֹא הכלב או חיה ויאכל מהם, הרי ארבעים ותשע אמות. ואמה אחת הניחו על ראשו של המן הרשע שלא יבוא העוף ויאכל ממנו - הרי חמשים אמה: (ילקוט אסתר תתרנט):

משתה ושמחה:

מצוה להרבות בסעודת פורים ולקבעה על יין ובשר ולאכול ולשתות ולשמוח:
זמן סעודה זו של מצוה, הוא ביום ולא בלילה, ואם עשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. ומכל מקום גם בליל י"ד אחר קריאת המגילה בפרזים, או בליל ט"ו אחר קריאת המגילה בכרכים, צריך לשמוח ולהרבות קצת בסעודה, ושיהא שלחנו ערוך ונרות דולקים, ולבוש בגדי יום טוב, בשעת סעודתו בלילה, וכל שכן בשעת סעודת פורים ביום: חל פורים להיות בערב שבת, מקדים סעודתו מפני כבוד השבת. וגומרה קודם השבת הרבה כדי שיאכל סעודת שבת לתאבון. ויש נוהגים שממשיכים בסעודתם עד שקדש היום, ופורס על שלחנו מפה של שבת ומקדש וממשיך בסעודתו, שהיא עתה סעודת מצוה בכפליִם: סעודת שבת וסעודת פורים. וכמה פרטי דינים בסעודה זו, כמבואר בפוסקים. (והבא לעשות סעודה כזו, ראוי לו לעיין בשולחן ערוך ובפוסקים - או"ח סי' רעא,ד):
כיון שנס פורים היה על ידי היין: ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה; ומפלת המן היתה במשתה היין שעשתה אסתר; ועל ידי התשובה נתקן החטא שחטאו ישראל במשתה אחשורוש - לכן חיְּבו חכמינו זכרונם לברכה להשתכר ביין ואמרו: 'חיָּב אדם לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'. ואולם מי ששתיַּת הרבה יין מזיקה לו לבריאות, או שחושש שמא יבוא לידי קלות ראש או ישכח לברך ולהתפלל - אינו צריך להשתכר, אלא שותה יותר מהרגלו וירדם מיינו ובכך הוא יוצא ידי מצוַת חכמים; שהישֵׁן אינו יודע בין ארור לברוך: נוהגים לאכול מיני זרעונים וקטניות בפורים, זכר למאכל אסתר שאכלה בבית המלך, שלא רצתה להגעל בתבשילי נכרים ואכלה זרעונים, ככתוב: וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב, כלומר, שִׁנה לה מאכלה כטוב בעיניה. וכן עשו דניאל וחנניה מישאל ועזריה שהיו בבית מלך בבל, שנזונו שם ממאכל זרעונים בלבד:
אף על פי שאמרו, מצוה להרבות בסעודת פורים - מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האומללים האלה, דומה לשכינה, שנאמר (ישעיה נז) לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים:

לעת ערב:

טעם שעושין סעודת פורים לעת ערב ולא בשחרית כשאר סעודות מצוה בשבת וביום טוב? לפי שבשחרית טרודים במשלוח מנות איש לרעהו: והגאון ז"ל מוילנא היה נותן בזה גם טעם שרמוז במגילה: סעודת פורים שעושין - לזכר משתה אסתר שעשתה לאחשורוש ולהמן. ומשתה זה עשתה ביום השלישי של הצום, שתי שעות קודם הלילה; כל ישראל השלימו תעניתם שלשה ימים ושלשה לילות, ואילו אסתר לא השלימה תעניתה ביום השלישי מפני המשתה:
ודבר זה רמוז בדברי אסתר שאמרה למרדכי: גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן - 'כן' בגימטריא שבעים. כלומר אצום רק שבעים שעות ואילו כל ישראל צמו שבעים ושתים שעות:

גודל מעלת סעודת פורים:

מעלה יתרה לסעודת פורים, שאף על פי שיש בה הנאת הגוף הרי היא מתקנת את הנפש תיקון גדול, ומרוממת את הנשמה התרוממות שאין למעלה הימנה; וכן איתא בזהר הקדוש, כי בפורים מתקנים על ידי עֹנג הגוף, כמו ביום הכיפורים על ידי עינוי הגוף; והרי אין לך התעלות הנשמה והתקדשותה מזו שישראל מתעלים ומתקדשים ביום הכיפורים: וכל כך למה?:
לפי שישראל קדושים הם גם קדושת הגוף, וראויים הם שיהיו כל מעשי הגוף של ישראל מקודשים תמיד, ולשמו של הקדוש ברוך הוא בלבד ולקילוסו. וכבר אמרו חכמים, שקילוסו של הקדוש ברוך הוא עולה מן התחתונים יותר ממה שעולה מן העליונים; -: אלא שכל זמן שעמלק קיָּם הרי הוא מערבב את טהרת המעשים ופוגם בהם ומכניס בהם חטא; כיון שמחלישים כחו של עמלק ומכניעים אותו, מיד חוזרת הטהרה אל מעשיהם של ישראל שעושים בגופם ומיחדים אותם לקדוש ברוך הוא לבדו, ועולה מהם קילוסו של הקדוש ברוך הוא: וגדולה השמחה שישראל שמחים בסעודת מצוה זו, שהרי היא מעידה עליהם שתוקן לגמרי חטאם הראשון שעליו נתחיְּבו בימי המן - שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אלמלא תוקן חטא זה מכל וכל, היו מצטוים לעשות 'תשובת המשקל', לענות גופם תחת הנאתם; עכשָׁו שנצטוו לענג גופם, סימן הוא זה בידם שכבר אין בהם שמץ של אותו עוון ראשון: ולא עוד, אלא שטהור גופם וטוהרו כל עשיותיהם יותר ממה שהיה קודם החטא, ומשום כך מצוה עליהם לענג את גופם בדברים של אכילה ושתיה:
טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר - לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, ודרשו חכמים: 'אורה' - זו תורה:

עד דלא ידע:

דבר זה שאמרו החכמים הראשונים: 'חיָּב אדם לבסומי בפוריא (=להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי' - נראה תמוה, ולא מצינו לכך דוגמא בשום מקום אחר. ולמה חיְּבונו חכמים להתבסם בפורים עד אפיסת הדעת? גדולי הדורות האחרונים פרשו דבר זה כמין חומר, והרי כאן מקצת מדבריהם:
תשועה זו שנושעו ישראל בימי מרדכי ואסתר, לא היתה תשועה לשעה, אלא לנצח; וכך אנו אומרים בפיוט לפורים: 'תשועתם היית לנצח ותקוָתם בכל דור ודור'. עד אותה שעת התשועה, היה גורלם של ישראל נתון במשקולת מאזני החטא והתשובה, ויכולין היו להתחיֵּב ח"ו כליה, אם יחטאו חטא גדול ולא ישובו עליו תשובה שלמה:
כיון שנתחיְּבו ישראל שבאותו הדור כליה על כמה וכמה עוונות שחטאו בדור אחד:
השתחוו לצלמו של נבוכדנצר ונהנו מסעודתו של אותו רשע ששמח על אבדן ישראל וחִלל כלי בית המקדש באותה סעודה, והם לא נמנעו מלשמוח אתו; ואף קלקלו במעשים רעים אחרים לאחר שנתבשמו מיינו של אחשורוש - אז היה משפטם חרוץ ח"ו להשמיד וכו'. אחר כך כששבו בכל לב ממעשיהם הרעים, נתעוררו בשמים רחמים מרובים עליהם ונפתח להם פתח של תשועה:
באותה שעה באה מידת הרחמים ואמרה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בניך חטאו ונגזרה עליהם גזרה קשה, ובאו מרדכי ואסתר צדיקים גדולים, ועוררו את בניך לתשובה שלמה - ובטלה הגזרה. שמא יחטאו בניך עוד פעם ולא יהיו בהם צדיקים כמרדכי ואסתר, וישראל לא יֵדעו לרצות עוונם - תאמר שישראל בניך יהיו ח"ו כלין באותה שעה ולא יהיו מרוחמים?:
מיד, נתרחב להם פתח זה של תשועה ונעשתה התשועה לנצח ותקוה לכל דור ודור. אפילו יגדל חטאם מאד ויעלה לשמים שיאו - לא יוכלו שונאיהם לכלותם, שונאיהם יִכלו וישראל לא יהיו כָּלים לעולם. ואף באותו הדור, כשנושעו, לא מכח התשובה נושעו אלא בזכות הרחמים והחנינה בלבד; ושערים אלה של רחמים וחנינה, כיון שנפתחו, שוב לא ננעלים לעולם:
וכשם שהישועה שהיתה לישראל בימים ההם, בזכות הרחמים והחנינה היתה ולא בזכותנו, כך אנו מראים בשמחתנו עתה, כי לא על זכויותנו אנו בוטחים ולא עליהם תקותנו ושמחתנו, כי אם על רחמי הקב"ה הרבים, והרי אנו אוכלים ושותים ביום זה עד אפיסת הדעת, ואין אנו יודעים בין ימיננו לשמאלנו, ובוטחים בקדוש ברוך הוא כי הוא יגן עלינו וישמרנו מכל צר ואויב ומכל חטא ועוון מעתה ועד עולם:
בין ארור המן לברוך מרדכי:
למה מזכירים לענין אפיסת הדעת דבר שהוא רחוק כל כך, בין ארור המן לברוך מרדכי? - לומר לך אפילו ח"ו לא תהא בנו מידיעת דרכיך כלום, ואפילו אם בין שני קצוות העולם האלה המרוחקים ביותר זה מזה לא נדע להבחין, אף על פי כן - תשועתנו לא תחסר, ותקותנו לא תאבד, ושמחתנו לא תתערבב עלינו, כי בך בלבד אנו חוסים. ובפכחוננו ובשכרותנו - לא נירא רע כי אתה עמנו לעולם:
ועוד אמרו חכמים רמזים שונים וגילו צפונות במאמר זה של 'עד דלא ידע' וכו' והראו בו גם פנים אחרות:
ארור המן - עולה בגימטריא: חמש מאות ושתים; ברוך מרדכי - אף הוא עולה בגימטריא כך, כיון ששתה עד דלא ידע לחשב חשבון זה של גימטריא - דיו:
כמה מעלות ומידות טובות למקום עלינו: אילו הושיענו על ידי מפלת המן בלבד, ולא היה מרדכי מתגדל אחר כך יותר מהמן - דיֵּנו, על אחת כמה וכמה, שהמן נפל ומרדכי נתגדל! כל ששתה, ומשכרותו אינו יודע להבחין בין שתי מעלות נפרדות אלה - שתוי הוא ודאי: הכל מבחינים בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'; ואולם צריך אדם להבחין תמיד גם בכל אותן המדרגות הרבות שהן בתוֶך, בין שני קצוות אלה, וידע תמיד להיכן כל דבר נוטה, לרע או לטוב. ואם שתה אדם בפורים ומתוך שכרותו לקתה אבחנתו ושוב אינו יודע להבחין בפרטי הדברים אשר 'בין' ארור המן לברוך מרדכי - נקרא שִׁכור וכבר יצא ידי חובת שכרות:
ועוד גִּלו טעם בדבר זה על דרך אחרת:
שתי דרכים יש להתגלות הקדושה בעולם: על ידי התרוממות קרן הצדיקים, ועל ידי מפלת הרשעים, כענין שאמרו חכמינו ז"ל 'כשם שקילוסו של הקדוש ברוך הוא עולה מפי הצדיקים בגן עדן - כך הוא עולה מפי הרשעים בגיהנם'. אך הקדוש ברוך הוא חפץ יותר בקילוסם של הצדיקים. ובזמן שישראל זוכין במעשיהם, מתרוממת קרן הצדיקים ועולה קילוסו מפיהם ואז הכל שמחים והשמחה שלמה; וכשאין ישראל זוכין, באה להם הישועה על ידי מפלת הרשעים שהם מרשיעים יותר מדי וברשעותם הם יורדין לשאול, וכל באי העולם מתמלאים פחד ויראה מפני השי"ת, אבל השמחה אינה שלמה במפלתן של רשעים. משום כך גדולה השמחה והישועה היוצאת מ'ברוך מרדכי', מזו שיוצאת מ'ארור המן': אבל אמרו חכמים, חיָּב אדם להפליג בשמחת פורים עד שלא ידע בין דרך ישועה זו לדרך ישועה זו. למה? לפי שמפלת המן אינה כמפלתם של שאר רשעים שאין בה שמחה, אלא מפלה זו - שמחה שלמה יש בה כבגדולת הצדיקים; לפי שהמן מזרע עמלק הוא, תקפו של עמלק הוא, ועליו נאמר (משלי יא): וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים - רִנָּה, וכל אימת שיש מחית עמלק, כאילו היה גילוי שכינה בעולם וראוי לשמוח על כך שמחה שלמה. ואין נפקא מינה בין השמחה של ארור המן לשמחה של ברוך מרדכי; ולמען לא יפול לב אדם עליו שלא זכה לתשועה מחמת צדקותו אלא מחמת רשעת הרשע, אומרים לו:
שתה והסח דעתך ממה שבין שתי דרכי ישועה אלה:

טעמים למנהג שמתחפשים בפורים:

מנהג ישראל קדושים שמשנים בגדיהם בפורים ומתחפשים בלבושים של נכרים ובכיוצא בזה, לבל יכירום רואיהם. מנהג ישראל תורה הוא, ולא היו נוהגים אלמלא היו להם בו טעמים של אמת ושל חכמה; -:
לפיכך מתחפשים בבגדי ערלים, כדי שלא יכירו בין המן למרדכי ולקיֵּם מצוַת חכמים: 'עד דלא ידע', וכן הוא אינו יודע להבחין בין המחופשים לדעת מי הוא זה, ואולי באמת אינו יהודי; -:
להראות שכל מה שישראל חוטאים ומתדמים לאומות העולם, אינו אלא לפנים, וכשם שמחופשים אלה הדומים לערלים, אינם אלא יראים ושלמים עם ה', כך היו ישראל שבאותו הדור, שלמים עם ה' בלבם, ולא השתחוו לצלם של נבוכדנצר אלא לְפָנים (= למראית עין) בלבד, וכמו שאמרו חכמים:
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחיְּבו שונאיהם של ישראל שהיו באותו הדור, כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אמר להם: אם כן, שבשושן הבירה - יֵהרגו, של כל העולם כולו - לא יהרגו. אמרו לו, אמור לנו אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר (ומדוע נִצלו)? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים וכו':
ועוד סמכו מנהג זה על מה שדרשו חכמים על הפסוק וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא (דברים לא) ואמרו: אסתר מן התורה מנין? שנאמר וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר - מכאן רמז להסתרת פנים ביום אסתר:
טעם אחר, לפי שכל שנאת עמלק לישראל, באה לו מאבי אביו עשו ששנא ליעקב על אשר לבש בגדיו ונכנס לקבל את הברכות, עכשו שוב אנו מתחפשים בבגדיו, ומראים שלא היה זה חטא אלא ראויים אנו לרשת נחלתו של עשו, ואפילו אם לבוש יעקב בגדי עשו - גם ברוך יהיה; -: ישראל ועמלק שני ראשי חבל הם בתולדות העמים והלשונות, שני קצוות רחוקים הם זה מזה ולפיכך הם מתדמים לפעמים זה לזה. זה - ברשעותו, וזה - בצדקתו. מידתו של עשו ושל עמלק בן בנו, שהוא מתחפש בבגדים לא לו, לובש בגדי חמודות ומראה עצמו צדיק ומדבר חלקלקות - ואינו אלא רשע גמור ומרמות ותוך תחת לשונו. וכן אתה מוצא בעשו שנאמר בו: כִּי צַיִד בְּפִיו - אין פיו ולבו שוין; -: ואותה מידה, בהיפוכה הגמור, אתה מוצא בצדיקי ישראל, שאין פיהם ולבם שוים, שכן אתה מוצא דוד מלך ישראל שנראה כאילו חוטא - ואינו אלא חסיד גדול; וזו היתה גם מידתו של יעקב אבינו עליו השלום שהיתה צדקותו מכוסה מעין כל חי, ואפילו יצחק אביו לא הכירו, עד שגלתה רבקה מטמונותיו של יעקב והסבה את הברכות לבעליהן, ליעקב, שהיה ראוי לברכות:

על הנסים:

יש שאומרים: הואיל וסעודת פורים מצוַת עשה שהיא מן הקבלה, לפיכך הזכרת הנס שחיָּבים בפורים להזכיר בברכת המזון, חובה גמורה היא, יותר מבחנוכה. שאם שכח בחנוכה ולא הזכיר 'על הנסים' בברכת המזון אין מחזירין אותו, לפי שכל הסעודה שאכל לא היתה סעודה של חובה, לכן גם הזכרת הנס בברכת המזון אינה חובה גמורה; אבל בפורים שחיָּב לפחות בסעודה אחת של מצוה, חיָּב להזכיר את הנס בברכתו שהוא מברך אחר סעודתו. ואם שכח ולא אמר 'על הנסים' בברכת המזון בפורים אפילו פעם אחת - מחזירין אותו לברך עוד פעם. אבל אם הזכיר את הנס בסעודת פורים פעם אחת - שוב אין מחזירין אותו:
ויש אומרים: אין מחזירים על 'על הנסים' כלל אפילו לא הזכירוֹ אף פעם אחת, לפי שעיקר המצוה היא על שתיַּת יין שאין בה 'על הנסים'. ועוד, שאף התפילה שהיא חובה, שכח ולא הזכיר בה 'על הנסים' וגמר תפילתו, אינו חוזר ומתפלל. אלא שבכל ענין כשיגיע ל'הרחמן' שבברכת המזון יאמר: הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות וכו' בימי מרדכי ואסתר וכו':
התחיל בסעודת פורים מבעוד יום ונמשכה סעודתו בלילה, אומר 'על הנסים' בברכת המזון בלילה, לפי שאחר תחילת סעודה הולכים. אבל הספרדים אינם נוהגים כן, ואין אומרים על הנסים אלא מבעוד יום:
ושאר דיני 'על הנסים' שבתפילה - כדינים שבחנוכה. (ר' בחלק א' עמ' שכא):

קרו"בץ לפורים:

בחזרת הש"ץ של תפילת שחרית בפורים - בקצת קהילות של אשכנזים, אומרים פיוטים על כל ברכה וברכה משמונה עשרה הברכות. ופיוט זה קראוהו 'קרוב"ץ' (על יסוד השם הקדמון: 'קרובה') והוא ראשי תבות של: קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים: פיוט זה של פורים, יסד רבי אליעזר הקליר על פסוקים מן המגילה המדברים בשבחם של מרדכי ואסתר, ושמונה עשרה תבות בכל אחד מהם. בשבחה של אסתר - וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלוֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי. בשבחו של מרדכי - וּמָרְדֳכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה: כל פיוט שעל כל ברכה, יש בו פתיחה מענין היום וסיום מענין הברכה. הפתיחה מתחילה בתבה אחת מפסוקה של אסתר, והסיום מתחיל בתבה אחת מפסוקו של מרדכי:
על ברכת 'את צמח דוד' שבשמונה עשרה אין פיוט של קרוב"ץ. יש מי שנתן טעם לדבר, לפי שהיתה קטגוריא בין מלכות שאול שהיתה מבנימין, ובין מלכות בית דוד; ומרדכי ואסתר מבנימין היו וצאצאי בית שאול. כיוצא בזה, מזכירין בפיוטים של הושענא רבה שהוא יומו של דוד המלך, זכויות כל הצדיקים הראשונים, ואת שאול אין מזכירין, לפי שלא היה שלום ביניהם ואין השמחה שלמה אלא כשיש שלום: והטעם הפשוט, לפי שפייט זה נוסד בארץ ישראל, ובנוסח התפלה הקדום של ארץ ישראל היו כוללין ענין צמיחת קרן דוד בברכת 'בונה ירושלים', ולא קבעוהו ברכה לעצמו:

מתנות לאביונים:

מצוַת עשה מן הקבלה שיתן אדם בפורים, לפחות שתי מתנות לשני אביונים, דהיינו, מתנה אחת לכל אחד. ואפילו עני המחזר על הפתחים חיָּב במצוה זו:
ויוצאים ידי חובה בכל מתנה שהיא, בין ממון, ובין דבר מאכל או משקה ואפילו בגד או כסות. וכשנותן לו כסף או מאכל צריך להקפיד לכתחילה שתהא מתנתו מתנה חשובה, וכדי שיוכל לקנות ממנה לחם כדי שיעור סעודה לפחות, ובדיעבד יוצא אפילו בפרוטה אחת או בשוה פרוטה לעני אחד, ולשני עניים - שתי פרוטות:
וצריך ליתן מתנות אלה ביום ולא בלילה:
וטוב ליתן המתנות לאביונים אחר קריאת המגילה:
אין נותנים 'מתנות לאביונים' של מצוַת היום מכסף מעשר השמור אתו לצדקה. ואם נתן משלו מתנה מועטת ובא להוסיף משל מעשר - מוסיף: אין משנים מעות פורים שהפריש למתנות אביונים, ליתנם לצדקה אחרת:
אין אדם יכול לפטור עצמו במתנות לאביונים שנותן בפורים, ידי חובת צדקה שחיְּבה תורה, אלא זו מצוה לחוד וזו מצוה לחוד. ואפילו עני שבישראל חיָּב במצוַת צדקה לפחות פעם אחת בשנה, מלבד מה שנותן בפורים:
וצריך ליתן לעניים שיספיקו להנות מן המתנות עוד בפורים ולצרכי סעודה. אבל העני עושה במתנות שקיבל כל מה שירצה: לא יתן אדם 'מתנות לאביונים' של פורים קודם הפורים, שמא יאכלו אותן העניים קודם הפורים ולא יצא זה ידי חובתו, אלא יתן להם מתנות אלה ביום הפורים:
אין מדקדקין עם העניים בפורים לידע אם הם זקוקים או לאו, אלא כל הפושט יד - נותנין לו:
לא מצא עניים במקומו, מפריש המתנות שרגיל לתת בכל שנה ומחזיקן אצלו עד שיזדמנו לו עניים:
נשים חיָּבות במתנות לאביונים בפורים:

משלוח מנות איש לרעהו:

מצוַת היום, לשלוח מנות איש לרעהו, לפחות שתי מנות לאיש אחד. והכל בכלל מצוה זו, אחד אנשים ואחד נשים:
לא נקרא מנות, אלא דבר שראוי לאכילה או לשתיה מיד בלא תיקון ובלא בישול, כגון בשר ודגים מבושלים, או מיני מאפה, פֵּרות, מיני מתיקה, יין ושאר משקאות. ואין יוצאין ידי מצוַת משלוח מנות, לא בכסף ולא בבגדים ולא בתכשיטים:
וכל המרבה לשלוח מנות לרֵעים הרי זה משובח, אלא שמוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות במשלוח מנות ולהרבות בסעודתו:
אין יוצאין ידי מצוַת משלוח מנות לא בכסף ולא בבגדים ולא בתכשיטים, אלא במיני מאכל ומשקה בלבד:
טוב להקפיד שיהא במנות אלה משום כיבוד לרעהו ולא ישלח לו דבר פעוט שהוא מזולזל בעיני המקבל:
וכן כדאי להקפיד שיהו המנות מגיעות למקבל על ידי שליח ולא ע"י עצמו. ואעפ"י שבכל המצוות אומרים: 'מצוה בו יותר מבשלוחו', שונה מצוה זו שכתוב בה ומשלוח, אם כן הוא עיקר המצוה לקיְּמה ע"י שליח:
מצוַת משלוח מנות - ביום ולא בלילה:
האבל, יש מי שאומר שחיָּב במשלוח מנות, אלא שלא ישלח דברים שיש בהם שמחה:
אהבה ואחדות - תריס בפני עמלק:
טעם למה שנצטוינו במצוַת משלוח מנות ומתנות לאביונים בימי הפורים - לזכר ההצלה שנצלו ישראל מן הכליה בימי המן על ידי מרדכי ואסתר שחזקו את לבם של ישראל באהבה ובאחוה בין איש לרעהו ובאחדות גמורה של כלל ישראל, ובזמן שישראל באחדות אין בהם חסרון כלל, וגם הרעים שבהם נעשים טובים:
לפי שכל כחו של עמלק הוא רק בנחשלים שבעם ובמרפים עצמם מן התורה והמצוות. המן שהיה תקפו של עמלק חשב על ישראל לאבדם לאחר שהכשילם בחטא תחילה. וגם אותם שלא נכשלו בחטא, נתפסו בעוון אחיהם כיון שלא מחו, וכיון שנעשה פרוד בין הנכשלים לשאינם נכשלים, מה עשתה אסתר? - אמרה למרדכי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, שאם תשוב האחדות לישראל ויהיו כלל אחד, לא יוכל לשלוט אפילו בנכשלים בחטא, שאם באת לנגוע בצפרנו של אחד מהם - כל ישראל מרגישים:
וכן אמרו חכמים ביעקב אבינו: 'כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו', וכן כל פעם שישראל באים בצרה מחמס עשו ועמלק - אין ישועה אלא בכינוסם ובחיזוק האהבה והאחוה ביניהם:
וכשם שנקהלו היהודים ועמדו על נפשם בימי המן ועל ידי כך ניצולו מן הפורענות, כך נצטוינו בכל דור ודור לחזק בינינו את האחדות כדי שלא ישלטו בנו שונאינו. וימי הפורים מסוגלים לענין זה של אחדות ישראל יותר מכל השנה. על כן הוסיפו לנו בימים אלה מצוות של משלוח מנות ומתנות לאביונים, כדי להרבות אהבה בישראל שתהא שמורה אתנו כל השנה, תמיד, ועל ידי זה לא יהיה לעמלק כח לשלוט בישראל: ענוה והכרת טובה:
רמז אחר יש במצוַת משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים - שמראה על מידות הענוה והכרת הטובה הטבועות בנפשות ישראל מאז ומעולם; -: אין אדם שולח מתנה לחברו אלא על ידי שהוא מכיר לו טובה בדבר שעשה לו. וכן אתה מוצא את ישראל באותו דור, שכיון שבאו לידי סכנת כליה ונתנו לבם לחשוב על מה חרה אף ה' בנו, והתודו על עוונם ושבו בכל לב; וכשנצלו אחר כך מן הסכנה - חזרו ונתנו אל לבם, כל איש בפני עצמו: בזכות מי באה ההצלה? זה אמר: לא בזכותי אלא בזכות חברי, ואף זה תלה את הזכות בחברו ולא בו - מרוב שנתמלא לבם הכרת טובה מזה לזה, שלחו מנות ומתנות איש לרעהו:
כלומר, מודה אני לך ומכיר לך טובה, שבזכותך נצלתי מן הגזרה. וכן ראוי לכל איש ישראל, שיהא תולה את הקלקלה בעצמו ואת הזכות בחברו ומתוך כך באים כולם לידי זכות ולידי האהבה ולידי הישועה לעולם:

רמזי פורים:

מפני גודל מעלת יום טוב של פורים, גִּלו בו חכמים רמזים הרבה, ואמרו שכל המועדים רמוזים בפורים בשמו ובעניניו: בשמו כיצד? -:

פ - פסח:
ו - וסוכות:
ר - ראש השנה:
י - יום כיפורים:
ם - מתן תורה שבחג השבועות:
(סוכות אינו נרמז במפורש אלא בו' החיבור לפסח, על שם הכתוב כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי... בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם): בעניניו כיצד? -:
מעבדות לחרות - כמו בפסח:
הדר קבלוה - כמו בחג השבועות:
ספרי חיים ומתים נפתחו אז - כמו בראש השנה:
מחילת עוונות הדור ההוא - כמו ביום הכיפורים:
רבים מעמי הארץ מתיהדים ונכנסו לחסות תחת כנפי השכינה - כמו בסוכות לזכר שחסו בצל ענני כבוד ותחת כנפי השכינה:
כיפורים, כ פורים - כך גדולה מעלת פורים שהיום הקדוש והנורא יום הכיפורים נקרא בשמו, כלומר מתפרש בשמו של פורים: כיפורים - כמו פורים. הרי שמעלת היום גדולה ממעלת יום כיפורים:
ביום הכיפורים באים ישראל למדרגות שלמעלה מהטבע על ידי ביטול הגוף, ולכך יש בו מחילת עוונות הגוף; ובפורים זוכים לכך על ידי משתה ושמחה, כלומר, אפילו מעשי הגוף והנאותיו מתקדשים בקדושה עליונה בעזר עליון בלבד. המתקדש ע"י עינוי והמתקדש ע"י עינוג, מי גדול ממי? הוה אומר, זה שמתקדש ע"י עינוג, גדול - כל כך גדולה קדושתו שאפילו עינוגיו קדושים!:
מה מצינו ביום כיפורים שעיר לעזאזל, אף בפורים - משתה המן:
מה מצינו ביום כיפורים מצוַת אכילה ושתיה לפניו, ואחריה מצוַת הצום, אף בפורים אתה מוצא את שתי המצוות האלה, אלא 'ונהפוך הוא', כלומר מצוַת הצום תחילה, ואחריה - מצוַת אכילה ושתיה:
ימי הפורים ומגילת פורים אינם בטלים:
אמרו חכמים: כתיב טָבְחָה טִבְחָהּ, מָסְכָה יֵינָהּ, אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ (משלי ט):
טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ - זו אסתר המלכה. שבשעה שהגיע צער לישראל, התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע ושכרתו יין ביותר, וכסבור היה המן בעצמו שחלקה לו כבוד, והוא לא ידע שפרסה היא לו מצודה; שמתוך ששכרה אותו יין - קנתה לה אומתה לעולם:
אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ - בעולם הזה ובעולם הבא. אי זה? זה שם טוב שקנתה, - שכל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינם בטלים לעולם:
ועוד אמרו חכמים: כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיֶּמת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינם בטלים לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר (ישעיה סה): כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי - ימי הפורים לא יבטלו. שנאמר (אסתר ט): וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם:
מהי גדולתו של פורים מכל שאר המועדים? שכל המועדים מכח קדושת ישראל מתקדשים, שהרי ישראל מקדשים אותם, ולעתיד לבוא שיהיה עולם שכולו שבת - שרגא בטיהרא מאי מהני? (אור הנר, מה תועלת בו בצהרים?) כלומר, מה תתן ומה תוסיף קדושה זו לקדושת השבת שיתרה מכל הקדושות? אבל פורים, מכח התגלות של קדושה עליונה בא ולא לפי מעשי התחתונים, לכן תוסיף קדושה זו ותאיר אורה גם לעתיד לבוא: מה גדולתה של מגילה זו שיהו קוראים בה גם לעתיד לבוא יותר מספרי נביאים וכתובים? שכל דברי הנביאים באו לחזק את דברי התורה ולהעמיד מצוֹתיה והלכותיה, ולעתיד, יבוא המלך המשיח ויעמיד את דת האמת על תלה ויתקיְּמו כל דברי הנביאים ויהו עוסקים בתורה ובהלכותיה כמלפני החטא וקודם לנביאים ולתוכחתם. אבל מגילת פורים תחילת פרשה היא, תחילת פרשת מחית עמלק, וסוף פרשה זו יהא בגאולה העתידה, ולאחר שיניח ה' לישראל מכל אויביו, ימח זכר עמלק מחיה אחרונה ויהיה שמו של הקדוש ברוך הוא שלם, וכסאו שלם, ואז יספרו הכל מעשי ה' וגבורותיו אשר עשה למחות זכרו של עמלק, מימי מרדכי ואסתר עד קץ הימים: רמזי מרדכי:
מזומן היה מרדכי מששת ימי בראשית לעשות נקמה בזרעו של עמלק, ודבר זה מרומז בתורה; בעמלק כתיב: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כה), ועל הנצחון שעתידים ישראל לנצח לעמלק כתיב: וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ (שם לג) - או לשון 'דרך', או לשון 'דריכה' - ושתי הלשונות האלה מרומזות בשם 'מרדכי' שמשמע דרך ומשמע דריכה. כלומר: מרדכי הוא הדורך על במתי הבא בדרך:
אמרו חכמים: 'מרדכי הוא פתחיה'. בתחילה נקרא מרדכי ולבסוף נקרא פתחיה:
והרמז לכך בפסוק וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח). כלומר, ראשית שמך - קטנה ממה שעתידה להיות, וסוף שמך - גדול כפלים. טול שלש אותיות ראשונות של מרדכי והכפילן: מ-פ, ר-ת, ד-ח, הרי 'פתח'; טול שתי אותיות אחרונות של מרדכי וחלק אותן לחצאין: כ - י, י - ה, הרי 'פתחיה':