אוצר היראה ענייני פורים

אות כ

בכל יום ויום מתגבר האמת על השקר, כי השם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובכל יום פותח דלתות שערי מזרח וכו' ומאיר לעולם כלו. ועקר אור כל האורות הוא האמת, שהוא השם יתברך בעצמו שהוא אור כל האורות. וזה בחינת עקר כל הברורים שנעשה בכל יום ויום כמובא בכתבים. כי עקר כל הברורים, דהינו שנתברר הטוב מהרע, הוא מה שנתברר האמת מהשקר, כי אמת הוא עצם הטוב, והשקר הוא הרע והטמאה, ועל-כן בכל יום ויום שמתבררים בו ברורים חדשים שהוא ברור הטוב מתוך הרע, אז מתברר האמת מהשקר, כי זה עקר הברור כנ"ל, ומשם עקר זריחת אור החמה והלבנה בכל יום ויום. ועל-כן קבעו קריאת-שמע בברכת המאורות, כי עקר יסוד האמת הוא קריאת-שמע שהיא אמונת היחוד וקבלת על מלכות שמים ועל מצות. ועל- כן אומרים אחר-כך "אמת ויציב", "אמת ואמונה", וכופלין האמת כמה פעמים, כי זה עקר האמת ומשם עקר האור של כל המאורות שיוצאין ומאירין בכל יום, שזה נמשך מהברורים הנעשים בכל יום ויום, שעקרם הוא ברור האמת מן השקר כנ"ל. ועל-כן בכל יום ויום בבקר בעת זריחת האור נמשך מפלת הרשעים, כמאמר רבותינו ז"ל וכמו שכתוב: "לבקרים אצמית כל רשעי ארץ", כי עקר מפלת הרשעים הוא על-ידי הארת האמת כמבאר בפנים. ואף-על-פי שרואין שעוברין כמה ימים ושנים ועדין אין להם מפלה שלמה, אף-על-פי-כן אנו מאמינים שבכל יום נמשך עליהם ברוחניות מפלה מן השמים כפי ברור האמת שבכל יום, ובודאי יבוא יומם שיפלו באתגליא, כי הצלחת הרשעים הוא רק באותו היום ובאותה השעה, בחינת רשע שהשעה משחקת לו, ותכף כששעתו עוברת, אזי יפל באין תקומה על-ידי הארת האמת שמאיר השם יתברך מחדש ביום הבא אחר-כך, שזה בחינת מפלת סנחריב שהיה על-ידי בחינה זאת, כמו שכתוב: "עוד היום בנב לעמד" וכמאמר רבותינו ז"ל. וכן אצל המן הרשע, אמרו לו יועציו לעשות עץ גבה וכו', ובבקר אמר למלך ויתלו את מרדכי וכו', ואיש בער לא ידע שבבקר יחדש השם יתברך מעשה בראשית באפן חדש לגמרי, ויברר האמת מן השקר בברור חדש כזה, עד אשר על-ידי-זה היה מפלת המן כל-כך מהפך אל הפך, עד אשר תלו אותו באותו יום המחרת על העץ אשר הכין למרדכי (שם אות מח).

אמונה אות רח

בענין אשר בדורות הקודמים קצת השתדלו בזה האפיקורסים הידועים ומפרסמים (ובדורותינו אלה פשתה המספחת גם בין הכשרים קצת) להביא ראיות מדברי רבותינו ז"ל שצריכין ישראל ללמד לשונות העכו"ם, וכל דבריהם המה מהבל יחד; כי היעלה על הדעת שכאשר נמצא אחד שצמחה ישועה על-ידו על-ידי שהיה מבין בלשונותם, שמחמת זה יהיה חובה על כל ישראל ללמד לשונותם, הלוא מצינו כמה אנשים שמבינים לשונותם ולא באת תשועה על-ידם? בפרט בדורותינו אלה, שידוע כי אדרבא על-פי-רב הם הם היו בעוכרינו, ורב הצרות וגזרות על ישראל באו על-ידם כידוע ומפרסם, ונתקים בנו בעונותינו הרבים מה שכתוב בתוכחת בחקתי: "ורדו בכם שנאיכם", וכמו שפרש רש"י: איני מעמיד שונאים עליכם אלא מכם ובכם, וכן מה שנאמר: "וכשלו איש באחיו וכו'", ואי אפשר להאריך בזה. ובדורות הראשונים דיקא, שלא היו רגילים ללמד לשונותם, ואף-על-פי-כן היו כמה צדיקים שהושיעו את ישראל ישועות רבות ונפלאות. וכבר ידוע ומפרסם מה שהתוכח אחד מהם עם חכם אחד מכשרים שבישראל, ורצה להוכיח לו שהחיוב על ישראל ללמד לשונותם מהנס שהיה בימי מרדכי ואסתר, על-ידי שהגיד לאסתר מה שקצף בגתן ותרש וכו', ודרשו רבותינו ז"ל, שזה היה מחמת שמרדכי היה יודע בלשון טרסי וכו', והשיב לו החכם: אין מביאין ראיה ממרדכי, שהיה מהסנהדרין שהיו מחיבין להכיר בשבעים לשון. ולא עוד, אלא אדרבא משם ראיה לדברנו, כי הלוא אדרבא עקר הנס היה מחמת שבגתן ותרש לא נזהרו שלא לדבר לפני מרדכי, כי סברו שמסתמא אינו מכיר בלשון טרסי, כי לא היו ישראל רגילין כל-כך בלשונות העמים; ואם שאחר-כך היה הנס אז מחמת שמרדכי היה מכיר בלשון טרסי, זה היה רק ברצון השם יתברך שתהיה הישועה לישראל על-ידי סבה זאת. וכן גם-כן בדורות אחרונים, אם נמצא איזה פעמים שהיה ישועות ישראל על-ידי צדיק אחד שהבין לשונותם כי כך עלה ברצונו יתברך, ומחדוש לא ילפינן, והרבה רוח והצלה לפניו, ואם חס ושלום ה' לא ישמר עיר וכו', ושוא תשועת אדם וכו', בפרט הבוטחים בלשונותם לשון מדברת גדלות, אשר אמרו ללשננו נגביר שפתינו אתנו וכו'.

אמת וצדק אות קצד

על-ידי היין דקדשה, כגון בשבת ויום-טוב, בפרט בפורים על- ידו דיקא ממתיקין הדינין בשרשן ומבטלין הרב דקלפה, שהוא בחינת עשו ואלופיו, נגד הרב דקדשה, שהוא בחינת "ורב חסד" (שם אות כא).

גאווה וענוה אות ו

אף-על-פי שעקר הענוה הוא שיהיה אין ממש, אף-על-פי-כן אסור להיות עצל ונבזה, שקורין "שליימזלניק", כי זה כמו ענוה פסולה, חס ושלום. כי צריך להיות חזק ואמיץ וגבור-חיל מאד לעמד כנגד כל המונעים מעבודת-השם, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'". כי כשמבטל עצמו נגד הבעלי-גאוה הרוצים להרחיקו מדרכי אמת, אזי על-ידי הענוה שלו הוא נותן כח להגאות, שהם הבעלי- גאוה הנ"ל, ועל-כן ענוה פסולה הוא בחינת פגם הגאות. וזה היה הפגם של שאול, שהחיה את אגג על-ידי שבטל דעתו נגד דואג, ושמואל הנביא הוכיחו על ענוה זאת: "הלוא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה". והתקון היה על-ידי מרדכי, שאף-על-פי שהיה ענו באמת בבחינת אין, אף-על-פי- כן לא רצה להכניע את עצמו נגד הבעלי- גאוה, שהם בחינת המן, כמו שכתוב: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". ובאמת יש בענין זה משקל גדול ודק מאד, שצריכין להיות ענו מאד, להיות בבחינת אין ומה ממש, ואף-על-פי- כן יהיה גבור- חיל וחזק מאד נגד כל הרשעים והמונעים (שם אות כג).

מהדורא בתרא אות פה

אמרו רבותינו ז"ל: כך הוא דרכו של היצר הרע, היום אומר לו עשה כך וכו', שזה בחינת עברה גוררת עברה, וכתיב: "הוי משכי העון בחבלי השוא וכו'". ובאמת לפי דרכו של היצר הרע עם אנשים כאלה, שאינם מתגברים כנגדו בנעוריהם, בודאי היה אפס תקוה, חס ושלום, לרב העולם, כמו שכתוב: "מפנק מנער עבדו וכו'", אבל השם יתברך חומל עלינו בכל דור ודור וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, והוא שולח סיוע מלעלא על-ידי צדיקי הדור הגדולים האמתיים שהם בחינת מרדכי, והם יודעים היטב מה שנעשה עם כל אחד ואחד, בחינת "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", והם מעוררים את ישראל לתשובה, בבחינת "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה", והם מודיעים לכלל כנסת-ישראל, שהיא בחינת אסתר, לבל תתיאש עצמה מן הרחמים, ותבוא לפני המלך, אף-על-פי שהיא רחוקה כל-כך שלא נקראת לבוא אל המלך זה שלשים יום, אשר על-כל- פנים פעם אחת בחדש צריכין ישראל להקביל פני אביהם שבשמים, אף-על- פי-כן צריכין להקיש על דלתי רחמים, אולי יחוס אולי ירחם. עד שאחר-כך כנסת-ישראל מקבלת דעת הצדיק- האמת ואומרת: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת", ודרשו רבותינו ז"ל: שלא כדת של תורה, כי אני יודע בעצמי שעל-פי דת של תורה בודאי אינני ראוי לבוא לפני המלך להתפלל לפניו, כפי מה שאני יודע חטאי ועונותי, אך אף- על-פי-כן אבוא לפניו שלא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי; הינו אם חס ושלום אינו לרצון לפניו תפלתי והתבודדותי עתה לפניו מרבוי קלקולי כאשר אבדתי אבדתי ויעשה השם יתברך עמי מה שירצה, אני תמיד איחל ואצעק להשם יתברך אולי ירחם. ואז מרחם השם יתברך על עמו ישראל "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב" זה סוד ההארה והתקרבות מהשם יתברך שמגיע לפעמים להאדם הנמוך מאד, שאף-על-פי-כן השם יתברך שולח לו התקרבות מרחוק בסוד הושטת שרביט הזהב, שנמשך בנס אמות הרבה, כמאמר רבותינו ז"ל; הינו שאפלו האדם הרחוק מאד מהשם יתברך, כשהוא שומע לעצת הצדיק לבלי להתיאש את עצמו, רק אף-על-פי- כן איך-שהוא איך-שהוא הוא מוסר את נפשו בבטול גמור אליו יתברך ובא לפני מלכו של עולם להתחנן לפניו, אזי השם יתברך חומל עליו ומאיר עליו הארה נפלאה מרחוק מאד, כי מאיר עליו הדעת העליון מאד, שהוא בחינת יראה עלאה דעלאה, עד שיזכה גם הרחוק מאד לשלמות היראה, שהוא בחינת יראה עם דעת, שעל-ידי-זה יתקרב להשם יתברך באמת (שם אותיות טז יז).

כנסת קהל צבאות אות מח

בכל מקום שיש כח להסטרא- אחרא להתגבר ביותר, בודאי יש שם קדשה טמונה וצפונה ונסתרת, והוא דיקא קדשה גבוה מאד מאד, רק שהוא בהעלם והסתר גדול, עד שנדמה להאדם שאי אפשר בשום אפן להכניע הסטרא- אחרא והקלפה ההיא, אבל באמת אם ירצה יתגבר עליה, רק שצריכין יגיעה ביותר בצעקה ושועה ותפלה ותחנונים הרבה, ולפעמים בצום ותענית, ואז יכולין לזכות שיתהפך הדבר מהפך אל הפך. כמו שהיה בימי מרדכי ואסתר, שדיקא באותו היום שנפל הפור על מפלת שונאי ישראל, והפור היה בכשפים גדולים ובחכמה גדולה, ובאמת היו ישראל אז בצרה גדולה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שגם הסכימו העליונים על זה אף-על-פי-כן נתהפך אחר-כך מהפך אל הפך ממש. וכמו-כן הוא בכל דור ודור ובכל יום ויום, כי בכל יום צריכין לברר ברורים חדשים, ודיקא בזה היום והמקום שמתגברת עליו הסטרא- אחרא מאד, ידע ויאמין שזה מחמת שהוא צריך לברר היום ברורים גבוהים וקדושים מאד, על-כן מתגברין ומתגרין כנגד זה, אבל באמת איך שהוא בודאי יש לו כח עדין בכל עת ובכל מקום להתגבר על מה שצריך להתגבר באותו היום והמקום דיקא, והשם יתברך יעזר ויושיע לו (הל' שחיטה ה"ד אות ז).

אות קטז

קדם שזוכין לאיזה התגלות בתורה ועבודה, שזה בחינת קבלת התורה, צריכין לעבר עליו מקדם כמה בלבולים וספקות ומניעות רבות ותאוות וטרדות וכיוצא. וכל-זה נמשך מבחינת מקומות החיצונים, שמקבלים חיותם מעצם ההעלמה של המאמר סתום, שהוא בחינת 'איה' הנ"ל. ואזי כשמתגברין על האדם אלו המניעות והבלבולים וכיוצא, ואינו יודע שום דרך איך לצאת מהם ולמצא כבודו יתברך, והוא מתחזק ושואל ומבקש ומחפש גם שם 'איה מקום כבודו' אזי הירידה תכלית העליה, כי זוכה לעלות לבחינת המאמר סתום בשרשו, ששם שרש כל המאמרות וכל התורה כלה, ואזי זוכה להמשיך משם תורה. וזה מה שנתנה התורה במדבר דיקא, ואחר גלות מצרים וכן אחר כל הגליות זכו לקבלת התורה, כי גם אחר גלות בבל זכו לקבל עליהם התורה מחדש בימי מרדכי ואסתר, כמאמר רבותינו ז"ל: הדר קבלוה וכו'. וכן אחר גלות זה האחרון יהיה עקר התגלות התורה שיהיה בימי המשיח, כי על-ידי הגלות שגולין בין האמות למקומות החיצונים, ושם מבקשין ומחפשין 'איה מקום כבודו', על-ידי-זה זוכין לעליה גדולה, לבחינת 'איה' הנ"ל, שמשם עקר קבלת התורה כנ"ל (עיין פנים שם אותיות ח ט י יא).

מועדי ה' ספירה ושבועות אות א

על-ידי שמחת פורים בהמחאת כף ורקודין, על-ידי-זה זוכין לקים מצות ספירת העמר בשלמות, ועל ידי זה זוכין לקבלת התורה בנגלה ובנסתר (לקו"מ סימן י).

מועדי ה' שבת אות נו

בכניסת שבת, אז מאירה בחינת הנקדה התחתונה, שהוא בבחינת להכרית זרעו של עמלק, כנזכר לעיל באות מד. ועל-כן מקדשין אז על היין, כי עמלק הוא בחינת עכירת הדמים שהוא בחינת עצבות, שמשם נמשכין כל התאוות, בפרט פגם הברית. ובחל קשה להכניעו על-ידי היין, כי רב העולם אינם זוכים לבחינת יין המשמח, ואזי אדרבא, לא זכה משממו, ועל-ידי היין שלא בקדשה מתגברין הדמים הרעים ביותר, בבחינת "אל תרא יין כי יתאדם", שזה בחינת התגברות הדם שבחלל השמאלי, ששם אחיזת קלפת עמלק. ועל-כן צריכין לזהר מאד משתית היין בפרט בימי החל. אבל בכניסת שבת, שאז נכנע קלפת עמלק, אז היין בקדשה, בחינת יין המשמח, ואז דיקא על-ידי הקדוש שעל היין נמשך קדשה על כל הנפשות והניצוצות שנתבררו בימי החל, שעולין למנוחתן בכניסת שבת, כי עקר עליתם אל הקדשה הוא על-ידי שמחה ושיר שאומרים על היין שהוא בחינת יין המשמח. ואז נמשך על-ידי היין קדשה על הדמים גם-כן, ואז מתלהב על-ידי רתיחת הדמים שבלב להשם יתברך כראוי ברשפי אש שלהבת-יה. ועל-כן בפורים, שאז עקר כריתת זרעו של עמלק, על-כן אז מצוה גדולה להשתכר ביין, כי אז היין בבחינת יין המשמח, שעל-ידו נכנע קלפת עמלק ביותר, כי עקר הכנעתו על-ידי שמחה (שם סח).

צדיק אות פ'

הצדיקים הגדולים יש להם איזה ירידה לפעמים כדי להרים ולהגביה ולטהר את ישראל לאביהם שבשמים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על דוד שלא עשה אותו מעשה אלא כדי להורות תשובה. וזה בחינת מה שאמר דוד על עצמו ואני ידי מלכלכות בדם ובשפיר וכו' כדי לטהר אשה לבעלה. וזה בחינת העבודה של פרה אדמה שמטמאה טהורים לפי שעה טמאת ערב. אבל על ידי זה הם מגביהים ומטהרים את הטמאים שבישראל, מטמאה חמורה שהיא טמאת מת וכיוצא. וזה בחינת ירידה תכלית העליה בחינת בטולה של תורה זה קיומה. כי על ידי הבטול והירידה מעלין נפשות ישראל מטמאתן, ועל כן נסמך ענין קריאת פרשת פרה אדמה אחרי פורים. כי זה כל ענין הנס של פורים שנמשך הארה גדולה כל כך עד שהירידה נתהפך לעליה. וזה בחינת מבטלין תלמוד תורה למקרא מגלה ולהוצאת המת ולהכנסת כלה, הינו כי ענין פורים ומקרא מגלה הוא בחינת ירידה תכלית העליה, שזהו בחינת בטולה של תורה זהו קיומה דיקא, וזה ולהוצאת המת וכו'. כי על ידי זה שהצדיק מבטל את עצמו קצת, על ידי זה מטהר ומוציא נפשות ישראל מהסטרא דמותא מטמאת מת כנ"ל, ומטהר האשה לבעלה שזה בחינת הכנסת כלה, הינו שמקרב את ישראל לאביהם שבשמים (הלכות תחומין הלכה ד).

צדקה וגמילות חסדים

אות כד
זמן נתינת הצדקה לארץ-ישראל הוא בחדש אדר, וכשנותן צדקה לארץ- ישראל, אזי הוא נכלל באוירא דארץ-ישראל וזוכה על-ידי זה לשמירת הברית, שהוא מלכות דקדשה ולהכניע קלפת המן עמלק. וזה גם-כן בחינת מצות מתנות לאביונים בפורים, כי על- ידי זה מכניעין קלפת המן עמלק וזוכין לתקון הברית (ענין ארבע פרשיות).

אות כה
עקר התגלות אלקותו ומלכותו יתברך הוא על-ידי צדקה. ועל-כן בפורים, שאז נתגלה אלקותו יתברך בהתגלות נפלא, על-כן מרבין אז בצדקה ומתנות לאביונים (פורים ה"ד אות ג).

ראש חודש אות כה

עקר תקון פגימת הלבנה הוא על- ידי תקון הברית. ועל-כן הם שנים- עשר חדשים בשנה, כנגד שנים-עשר שבטים, שהם עקר בחינת תקון הברית, ועליהם עקר התגלות המלכות דקדשה, שהוא בחינת לבנה. ומלכות הרשעה, שהוא מלכות המן-עמלק, הוא כנגד מלכות דקדשה וכרוך אחריה לינק ממנה, ועקר יניקתה הוא מבחינת רגלין דקדשה, שהוא בחינת 'דגל מחנה דן', שהוא דגל האחרון מהדגלים, והוא בחינת רגלין; ועל-כן כרוך שם אחריו מלכות עמלק, כמו שכתוב: ויזנב בך כל הנחשלים וכו', ואמרו רבותינו ז"ל: זה שבט דן וכו'. ועל-כן גם בבחינת זמני השנה עקר התגברותם בתקופה האחרונה, שהוא תקופת טבת, שהוא כנגד דגלו של דן. וזה בחינת: ותלקח אסתר וכו' בחדש העשירי הוא חדש טבת, וכן התגברות המן היה על חדש אדר, שהוא החדש האחרון של כל השנה; והתקון היה על- ידי מרדכי, שהוא בחינת מלכות דקדשה (ענין ארבע פרשיות, עין פנים).

שלום ואחדות אות ב

כל אחד מישראל צריך לחברו להצטרף עמו בצרופים הנ"ל. כי כל אחד מישראל הוא רק בבחינת מחצית, ואין לו שלמות כי אם על-ידי שמצטרף לחברו שעל-ידי זה נעשין רבוי הצרופים הנ"ל. וזה בחינת מחצית השקל הנאמר בשקלים שנתנו כשמנו וספרו את ישראל. ועל-כן יקר מאד הקבוץ של ישראל, כי על-ידי זה נתרבין צרופי הבתים עד אין חקר עד שנתכנסין לתוכן כל הרחוקים והנדחים (עין גרים אות ג), ועל-ידי זה מכניעין קלפת המן עמלק בכל אדם ובכל זמן שזה בחינת לך כנס את כל היהודים שאמרה אסתר למרדכי (שם).

מהדורא בתרא אות קטו

יש שני מיני קלפות שמבלבלין דעת האדם מלהתחזק בתפלה, והם קלפות עשו וישמעאל, שזה בחינת קלפת הערלה והפריעה, קלפת עשו עמלק הוא בחינת הערלה גמורה, כי הוא כופר בעקר ואינו מודה בתפלה כלל, ומטעה לב האדם לומר שאין התפלה מועלת חס-ושלום, מאחר שמתארך הגלות כל- כך, ובכל יום צועקים ואינם נושעים. ועל-ידי מצות מילה שחותכין הערלה דחפייא על ברית, על-ידי זה מבטלין קלפתו הרעה, ונמשך בחינת תקון הברית, שעל-ידי זה זוכין להתחזק בתפלה תמיד, כי עקר תקון התפלה הוא על-ידי תקון הברית. אבל עדין יש קלפה אחרת, בחינת קלפת עור הפריעה שהיא בחינת קלפת ישמעאל, שמשם נמשך טעות אחר בלב האדם להתרשל בתפלה חס-ושלום, מחמת שנדמה לו שכבר שמע השם יתברך בודאי את תפלתו. בפרט כשרואה איזה צמיחת קרן ישועה, שאז נדמה לו שכבר נתקבלה תפלתו, והוא מתרשל להתפלל יותר, וזה נמשך מבחינת קלפת ישמעאל שנקרא כן על שם כי שמע ה' אל עניך, ותרגומו: ארי קביל ה' ית צלותיך. ובאמת אפלו כשאין רואין עדין שום ישועה, צריכין להאמין שאין שום תפלה לריק חס- ושלום, ולהתחזק בתפלה יותר, וכן להפך אפלו כשרואין איזה ישועה, אסור לבטל ולהתרשל מתפלתו על-ידי זה, רק צריכין לשמח בישועתו, ולהיות מודה על העבר וצועק לעתיד לבוא, כי עדין אנו צריכין הרבה ישועות מאד כל ימי חיינו, עד שנזכה לבוא למה שאנו צריכין לבוא, אשר בשביל זה באנו לעולם הזה. ואם יתרשל בתפלה על-ידי שנדמה לו שכבר פעל בתפלתו הרבה, שזה נמשך מבחינת קלפת ישמעאל בחינת קלפת הפריעה, על-ידי זה חס- ושלום נתעכב גמר ישועתו ויתארך גלותו חס- ושלום, ואז יחזר ויתעורר קלפת עשו עמלק שהיא בחינת קלפת הערלה, ויטמטם לבו לגמרי מלהתחזק בתפלה על-ידי זה בעצמו, שרואה שזה כמה שצועק ואינו נענה עדין לזכות לישועה שלמה, וזה בחינת מל ולא פרע כאלו לא מל, וזה בחינת וישב מרדכי, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: ששב לשקו ולתעניתו, כי אף על פי שכבר ראה ישועה נפלאה כזאת שהרכיבוהו על סוס המלך וקראו לפניו וכו', אף על פי כן לא נתרשל על-ידי זה מתפלתו וצעקתו. וכן אצל אסתר כתיב: ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך וכו' ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן וכו', וזה מרמז על כלל כנסת ישראל שהם בחינת אסתר, שאפלו כשרואין ישועות ונסים גדולים ונפלאים, שהסטרא אחרא בחינת המן עמלק כבר נפלה מאד, ותלו אותו ואת בניו על העץ, אף על פי כן אינם מסתפקים בזה, ועדין הם עומדים ומתפללים ובוכים ומתחננים לפניו יתברך כבן המתחטא לפני אביו, להעביר את רעת המן שהוא הסטרא אחרא לגמרי, שיזכו להטהר ולהתקדש לגמרי. כי אף על פי שבודאי צריכין להודות הרבה על הישועות שכבר נעשו לנו, אף על פי כן עדין אנו צריכין להרבות בתפלה מאד, כי עדין אנו צריכין ישועות רבות כל ימי חיינו. על- כן אנו צריכין להתחזק להרבות בתפלה תמיד (שם אות כג כד ועיין עוד השייך לזה התבודדות אות לט מא).

שמחה אות כב

עקר שרש כל השמחות הוא רק בשם ה', בבחינת בשמך יגילון כל היום. כי כל הבטחונות והתקוות והישועות בגשמיות ורוחניות, הכל הוא מה שאנו בטוחים בשם ה' כי לא יטש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, ומשם כל השמחות בבחינת כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו, וזה עקר ההתחזקות והשמחה של כל אדם הוא מה שעדין שם ישראל נקרא עליו, שזה בחינת שם ה' כי שמו יתברך משתף בשמם, ובזה יכול לחזק ולשמח את עצמו אפלו הקל שבקלים והגרוע שבגרועים, אפלו פושעי ישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, יכול לחזק ולהחיות את עצמו בזה ששם ישראל נקרא עליו עדין, ושמו יתברך משתף בשמנו שזה עקר שמחתנו ותקותנו. מכל שכן מי שזוכה להתקרב לצדיקי אמת, בודאי יש לו לשמח כל ימיו איך שהוא מאחר שזכה שיהיה נקרא שם הצדיקים עליו שהם עקר שם ה'. ועל- כן בשבת וימים טובים ופורים צריכין לשמח מאד כי בהם עקר הגדלת שם ה', וגם בכל השנה תמיד צריכין לשמח מאד במה ששם ישראל ושם ה' נקרא עליו, ועל-ידי זה ממשיכים השמחה של שבת ויום טוב על כל השנה כלה (הלכות שבת ה"ה אות טו עיין התחזקות אות לד).