לקט סיפורים על רשבי

מעשה בתלמיד אחד של רשב"י שיצא לחוץ לארץ, ולאחר ששהה שם תקופה חזר לארץ ישראל עשיר גדול, כשהגיע לרשב"י היו התלמידים (אחרים) מקנאים בו, מכיון שראו את הריוח הגדול, ובקשו מרבם רשב"י לצאת גם כן לחו"ל. כאשר נודע לרשב"י מהמעשה, נענה לתלמידיו והוציאם לבקעה אחת שסמוכה למירון, התפלל רבי שמעון ואמר בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב. מיד התחילה הבקעה למשוך דינרי זהב, ונתמלאה כל הבקעה בדינרים. אמר להם רשב"י לתלמידיו, אם זהב אתם מבקשים הרי זהב, קחו לכם, אך תדעו שכל מי שיקח עכשיו זהב הרי הוא לוקח מתן שכרו לעוה"ב, שאין מתן שכר התורה בעולם הזה אלא לעולם הבא. כדכתיב 'ותשחק ליום אחרון', כיון ששמעו משכו ידיהם, (התחילו אומרים כי שמחתנו ד' בפעליך במעשי ידיך ארנן). (שמות רבה פ' נב) חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רשב"י כשהיה חבוש בבית האסורים, אמר לו רשב"י לרבי עקיבא, רבי, למדני תורה, אמר לו איני מלמדך, משום שהיה אז סכנה ללמוד תורה, אמר לו אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחאי אבא ומוסרך למלכות, אמר לו, בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, אמר לו רשב"י ומי בסכנה ופלא עגל בסכנה ומה לך על סכנה שלי, אמר לו אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול, דהיינו אם אתה רוצה לדון דיני נפשות שאל לחכם גדול ועשה כהוראתו וכו'. (פסחים קיב)

מעלת הצדקה

מעשה זה מלמד אותנו עד כמה חשובה המצוה שאדם עושה לשמה. בליל ראש השנה ראה רבי שמעון בחלום שבני אחותו יפסידו על ידי השלטון שש מאות מנה. הלך רבי שמעון אליהם והשפיע עליהם בדבריו שיהיו גבאי-צדקה. על חלומו לא ספר להם כלל. וכששאלוהו: "אתה אומר לנו להיות גבאי צדקה ולפרנס את העניים, מאין נקח כסף לכך". ענה להם: "רשמו בפנקס כל ההוצאות שתוציאו לפרנסת העניים, ובסוף השנה הראו לי את החשבון, ובאם ימצא שהפסדתם את כספכם בזה, אשלם לכם". ואכן עשו כדבריו. (מן הראוי להעיר כאן, שלמרות זה שנאמר שאין לסמוך על חלומות ורבי שמעון בעצמו אמר:(ברכות נה) "כשם שאין בר בלי תבן כך אין חלום בלי דברים בטלים". סמך רבי שמעון על חלומו להוציא מבני אחותו אותו הסכום שראה בחלום, מפני שחלומותיהם של צדיקים גדולים הנם כולם אמת ואין מתערבים בהם דברים בטלים, וכך אמר רבי שמעון: (זוהר ח"א דפ"ג) "הקב"ה מגלה סודותיו לצדיקים בחלומם" כשנשמת צדיק עולה לשמים בשנתו, מודיעים לו דברי אמת). בסוף השנה הלשינו על בני אחותו של רבי שמעון לפני המלכות, ובישבם עסוקים בעסקיהם הגיע שליח מהמלכות ואמר להם: "בחרו לכם אחת משתי אלה - או שתעשו מעיל יקר למלך, או שתשלמו שש מאות מנה לאוצר המלך" ונאסרו בבית האסורים, עד שימלאו את אשר הטילו עליהם. כשנודע הדבר לרבי שמעון, בא אליהם לבית האסורים ושאל אותם: "כמה כסף הוצאתם לעניים". הראו לו את הפנקס שבו רשומים סכומי הוצאותיהם לצדקה. עבר רבי שמעון על הרשום וסכם ומצא שהוציאו חמש מאות ותשעים וארבע מנה. אמר להם: תנו לי ששה מנים ואוציאכם מבית האסורים". חשבו שרבי שמעון אינו יודע מה הוא הסכום הנדרש מהם, ומפני זה הוא חושב שיוכל לשחררם. אמרו: הרואה אתה את הזקן הנמצא אתנו, הוא שליחה של המלכות הדורשת מאתנו שש מאות מנה. איך תוכל לשחררנו בששה מנים". אמר להם רבי שמעון: "ידעתי היטב את הנדרש מכם, בכל זאת אומר אני שבששה מנים אני משחרר אתכם, תנו לי ששה מנים ואל תחששו כיצד אעשה זאת". נתנו לו את ששת המנים בחשאי, והוא הלך לזקן ששמר עליהם, נתן לו את ששת המנים והלה הסכים לשחררם. כשראו זאת, אמרו לרבי שמעון: "כנראה שידעת מראש מה שיארע לנו". ענה להם, "מליל ראש השנה ידעתי שבשנה הזאת יהיה עליכם להפסיד על ידי המלכות שש מאות מנה, ומפני זה הכרחתי אתכם להוציא סכום זה לצדקה. (הנלמד מזה הוא, שאדם יכול להמיר את הגזירה שנגזרה עליו ולנצלה לטובה, כי אם נגזר עליהם לשלם למלכות שש מאות מנים, יצאו ידי גזרה זו בנתנם סכום זה לצדקה. וכן גם בכל הגזרות הנגזרות על הבריות. אם נגזר על אחד יסורים הוא יכול להתיסר בעמלו בתורה. אם צער - יוכל להצטער על כבוד שמים הנמצא בשפל המדרגה, ובזה תתקיים הגזרה וינצל מיסורי הגוף וכל מיני צער). לשאלתם למה לא גילה להם מיד והיו נותנים גם את שש המנים לצדקה, אמר: "רציתי שתקיימו את המצוה לשמה". (ויקרא רבה פ' ל"ד נ"ב )

ר' פנחס בן יאיר ור' שמעון

ר' שמעון היה נקרא "מלומד בנסים" מפני הנסים הרבים שנעשו לו. "ר' פנחס בן יאיר הלך לראות את בתו, אשת ר' שמעון שחלתה. הלכו אתו תלמידיו, כשהוא רוכב על חמור. בדרך פגש שני ישמעאלים. אמר להם: "האם הקול הנשמע בשדה הוא מזמן ממושך. ענו לו: "מזמנים קדומים אין אנו יודעים, אבל מימינו יודעים אנו, שלפתע נשמע קול שעל ידו ניצלו יהודים מידי שודדים. ביום מן הימים נמצאו כאן שודדים שהיו חומסים כל העוברים, פגשו ביהודים עוברי אורח ורצו לשודדם. פתאום נשמע קול כנעירת חמור, שחזר פעמים, ולהבת אש הופיעה ושרפה את השודדים והיהודים נצלו". כששמע ר' פנחס בן יאיר דבריהם, אמר לישמעאלים: "מכיון שסיפרתם לי זאת תנצלו היום משודדים, האורבים לכם בדרך". ר' פנחס אמר אז לתלמידיו בבכי: "אדון העולם עשה את הנס בזכותי, ואני לא ידעתי כלום, כך כתוב: "לעושה נפלאות גדולות לבדו" (תהלים קל"ו) כמה טובות עושה הקב"ה לאנשים, כמה נסים הוא עושה למענם ואף אחד אינו יודע רק הקב"ה לבדו. אדם קם בבוקר ונחש בא לקראתו כדי להמיתו, וללא כל ידיעה דורך האדם ברגלו על הנחש וממיתו, ואף אחד חוץ מהקב"ה אינו יודע על הנס שהתרחש. או אדם ההולך בדרך שהשודדים אורבים לו בו להמיתו ולשדוד את רכושו, והנה מגיע אדם אחר, והשודדים תופסים אותו והראשון נמלט, מי יודע מזה, אף אחד מלבד הקב"ה. משום כך אמר הכתוב: "לעושה נפלאות גדולות לבדו" שמשמעותו היא שהקב"ה עושה נפלאות גדולות שאף אחד חוץ ממנו אינו מכיר בהן. אחר כך אמר רבי פנחס לתלמידיו: "בשאלתי את הישמעאלים אם שמעו את הקול בשדה התכוונתי לקולם של רבי שמעון והחבריא העוסקים בתורה. ר' שמעון והחבריא יצאו לשדה ללמוד תורה, ואין אנו יודעים היכן הם נמצאים, מפני זה שאלתי את הישמעאלים המצויים תמיד בשדה, אם לא שמעו כאן את הקול, מפני שקולו של רבי שמעון בלמודו בוקע הרים וסלעים, חשבתי ששמעו את הקול, ועל ידם נדע היכן ר' שמעון נמצא".

כשפנו הישמעאלים ללכת, נפנו ואמרו לר' פנחס: "זקן, שאלת אותנו על זמנים קדומים ולא שאלת אותנו על דברים שראינו היום. היום ראינו פלא על כל פלא. חמשה אנשים ישבו יחד ואתם היה זקן אחד, והרבה עופות נקבצו שם ופרשו כנפיהם כדי להעלות צל מעל לראשי האנשים. וכשעולות אלה הלכו באו עופות אחרים והצל היה פרוש כל הזמן מעל לראשיהם". כששמע רבי פנחס את זאת אמר: "זאת שאלתי ואת זה רציתי לדעת". שאלו התלמידים את רבי פנחס: "ומאין נדע המקום שרבי שמעון נמצא בו", השיבם "חמורי ינהלנו למקום הנכון". נטה החמור מהדרך לשביל צדדי ואחרי לכתו שני מילים עמד ונער שלש פעמים. ירד רבי פנחס מהחמור ואמר "הבה נתכונן לקבל פני רבי שמעון".

כששמע רבי שמעון את נעירת החמור, אמר לחבריא: "הבה נעמוד לקבל את פני רבי פנחס, שמעתי את נעירת החמור של סבא חסידא". עמד ר' שמעון ואתו עמדו כל החבריא". כשהגיע רבי פנחס, ישבו ביחד. בינתים החלו העופות שהצלו על רבי שמעון והחבריא, להתפזר. קרא רבי שמעון אליהם בקול רם: "עופות השמים, האם אינכם נזהרים בכבודו של אדוניכם הנמצא כאן" עמדו כל העופות במקומם, לא התרחקו אלא חזרו למקומם להצל על ר' שמעון. אמר רבי פנחס לרבי שמעון: "אמור להם שילכו לדרכם". אמר רבי שמעון: "יודע אני שהקב"ה רוצה לעשות לנו נס, עופו עופות לדרככם". התפזרו העופות ועפו. לפתע הופיעו שלושה עצים גדולים, וענפיהם נטו לשלוש רוחות, ומתחת לעצים נבקע מעין שמחו כולם בזה ורבי פינחס אמר: "העופות שעמדו כאן קודם נדי להעלות צל, היה להם טורח גדול בזה, ואינני רוצה אפילו בטרחתם של עופות, כי בכתוב נאמר: "ורחמיו על כל מעשיו". ענה רבי שמעון: "אני לא הטרחתי אותם, אך אם רבונו של עולם ריחם עלינו ושלח לנו את העופות לסוכך עלינו מפני השמש, אין אנו יכולים לוותר על המתנה. ישבו בצלם של העצים ושתו ממי המעין שלרגליהם, רבי פנחס בן יאיר אמר דברי תורה, ואחר כך אמר: "ראו מעשיו של הקב"ה, עצים אלו ומעין זה ישארו כאן תמיד". עד היום הזה נמצאים במקום זה שלושה עצים ומעין מים, ונקראים בפי העם "נטיעותיו של רבי פנחס בן יאיר". (זוהר פ' בלק קמח)

רבי יוסי מתיירא מקפידתו של רבי שמעון בר יוחאי

רבי מתיא בן חרש שאל שאלה את רבי שמעון בר יוחאי ברומי, מנין שדם של שרצים טמא. השיב לו שנאמר "וזה לכם הטמא", והרי כבר כתוב "אלה הטמאים לכם", אלא הפסוק בא להשמיע לנו שדם שרצים טמא. תלמידיו של רבי מתיא שמעו מה השיב רבי שמעון בר יוחאי שדרש מפסוק זה שדם שרצים טמא, והיה בעיניהם הדבר לפלא, ואמרו לרבי מתיא רבם; נתחכם בר יוחאי. שיודע לומר דבר זה. השיב להם רבי מתיא "תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בן רבי יוסי" ללמוד כך מהפסוק, ורשב"י שמע את זה מרבי אלעזר בן רבי יוסי, כשהלכו יחד בדרך. ומעשה שהיה כך היה, פעם אחת נגזרה גזירה מהמלכות שלא ישמרו שבת, שלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות. הלך רבי ראובן איסטרובלי וגילח את השער שעל מצחו, והניח שער גדול מאחוריו כעין בלורית כדי שיראה כגוי ולא יכירו בו כי הוא" יהודי, ונכנס לבית מלוכה וישב עמהם לשוחח על דבר הגזירה. אמר להם מי שיש לו אוייב, האם ברצונו שהאוייב יהיה עני או עשיר. אמרו לו בודאי רצונו שיהא עני. אמר להם אם כן עדיף שהיהודים ישמרו שבת ולא יתפרנסו ביום זה. הסכימו לדבריו, ובטלו את הגזירה שלא ישמרו היהודים את השבת. עוד שאל אותם, מי שיש לו אוייב, האם ברצונו שהאוייב יהיה בעל כוח וחזק או שיהיה חלש וכחוש. השיבו לו בודאי רצונו שהאוייב לא יהיה בעל כוח אלא חלש וכחוש. אמר להם אם כן עדיף שהיהודים ימולו את בניהם ויהיו יותר חלשים מחמת המילה. הסכימו לדבריו, ובטלו את הגזירה שלא ימולו את בניהם. חזר ושאל אותם עוד, מי שיש לו אוייב האם רצונו שהאוייב יתרבה בבני משפחה או יתמעט, השיבו לו בודאי שיתמעט. אמר להם אם כן עדיף שלא יבעלו נדות. הסכימו לדבריו ובטלו גם את הגזירה השלישית. כשסיים לשוחח עמם, הכירו בו שבעצם הוא יהודי, שבא לבטל את הגזירות בחכמה, ולכן חזרו וגזרו את שלושת גזירות אלו שלא ישמרו שבת, שלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות. אמרו החכמים "מי ילך ויבטל את הגזירות", "ילך רבי שמעון בר יוחאי שהוא מלומד בניסים", שהרי נעשו לו נסים בהיותו במערה. שאלו עוד החכמים "ואחריו מי ילך עוד", והחליטו שילך רבי אלעזר בן רבי יוסי. אמר להם רבי יוסי ,(אביו של רבי אלעזר), ואילו היה אבי קיים וכי הייתם יכולים לומר לו תן בנך להריגה, ודאי שלא. אם כן כך גם אינכם יכולים לומר לי שאתן את בני רבי אלעזר להריגה, אמר להם רבי שמעון בר יוחאי, לא כן אני, שאילו היה אבי יוחאי קיים, הייתם יכולים לומר לו תן בנך להריגה, אם כן גם רבי אלעזר אל לו לימנע מללכת. אך עדיין היה רבי יוסי מפחד שבנו רבי אלעזר ילך לבטל את הגזירה יחד עם רבי שמעון בר יוחאי, שמא בהיותם מהלכים בדרך יקפיד רבי שמעון על רבי אלעזר וייענש משמים משום קפידתו של רבי שמעון בר יוחאי. קיבל על עצמו רבי שמעון בר יוחאי שלא יעניש את רבי אלעזר בן רבי יוסי בקפידתו, בהיותם מהלכים יחד, ואז הסכים רבי יוסי שבנו רבי אלעזר ילך עם רשב"י לבטל את הגזירה. כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא, עיקם רבי אלעזר את פיו ובלחש מיהר תשובה כדי שרשב"י לא יבחין שהשיב, משום שירא היה רבי אלעזר להיות מורה הלכה בפני רשב"י, מה תשובה השיב, שדבר זה נלמד מהפסוק "וזה לכם הטמא" שדם שרצים טמא. את זה השיב רבי מתיא לתלמידיו, על אשר שאלוהו שנתחכם רבי שמעון בר יוחאי שיודע לומר שדם שרצים טמא ע"פ דרשה מהפסוק, והשיב להם שזה "תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בן רבי יוסי" שהוא נלמד מפסוק זה. הגמרא מספרת עוד, שרשב"י הקפיד על רבי אלעזר בן רבי יוסי על שהשיב תשובה זו והורה הלכה בפניו, והיה נפשו של רבי אלעזר נוטה למות, אך נזכר רשב"י שקיבל על עצמו בפני אביו של רבי אלעזר שיחזור רבי אלעזר בשלום, לכן ביקש עליו רחמים והתרפא. אח"כ המשיכו בדרכם, ובטלו את הגזירות. (גמרא מעילה י"ז)

פורץ גדר ישכנו נחש

נחלקו התנאים האם כל הזרעים וירקות השדה שגדלו בשביעית אסורים באכילה מטעם ספיחי שביעית, או רק כמה ירקות מסויימים נאסרו. רבי שמעון בר יוחאי אומר כל הספיחין מותרים חוץ מספיחי כרוב. וחכמים אומרים כל הספיחים אסורים. פעם אחת עבר רבי שמעון בר יוחאי בשנת השביעית סמוך לשדה, וראה אדם שמלקט ירקות. שאל אותו רבי שמעון בר יוחאי האם אין זה אסור בשביעית, והרי זה ספיחין. ענה לו אותו אדם, מה אתה מעיר לי והלא אתה בעצמך רשב"י מתיר את כל הספיחין חוץ מספיחי כרוב. אמר לו רבי שמעון בר יוחאי "וכי אין חבירי חולקים עלי ואומרים שכל הספיחים אסורים". קרא רשב"י על אותו אדם "ופורץ גדר ישכנו נחש". מיד לאחר מכן בא נחש והכישו. (ירושלמי שביעית פ"ט ה"א)

רשב"י בוחן דרגתם של צדיקים בגן עדן

כשהגיע זמנו של רבי יהושע בן לוי ליפטר מן העולם, אמר למלאך המות הוליכני לגן עדן והראני את מקומי, אמר לו המלאך המות הן, והסכים לבקשתו. אמר רבי יהושע בן לוי למלאך המות תן לי את הסכין שלך בכדי שלא תהרגני באמצע הדרך, והמלאך המות נתן לו. כשהגיעו לגן עדן, קפץ רבי יהושע בן לוי לתוך גן עדן, תפס אותו מלאך המות בבגדו כדי להוציאו מגן עדן, קם רבי יהושע בן לוי ונשבע שלא יצא מגן עדן אמר הקב"ה אם ישאל רבי יהושע בן לוי על השבועה ויבקש שיתירו לו את השבועה, נתיר לו, אך אם לא יבקש שיתירו לו את השבועה לא נתיר לו ונניחנו. פנה המלאך המות לרבי יהושע בן לוי ובקשו שלפחות יחזיר לו את הסכין, וסירב להחזיר לו עד שיצאה בת קול ואמר לו לריב"ל שיחזיר את הסכין למלאך המות, היות ואתה רבי יהושע בן לוי תישאר כאן בשמים, והמלאך המות צריך את הסכין בשביל אנשים אחרים שהגיע זמנם. קם אליהו הנביא והכריז, פנו מקום לבר ליוואי (לר' יהודע בן לוי) פנו מקום לבר ליוואי, ונשאר בגן עדן. הלך רבי יהושע בן לוי בתוך גן עדן ומצא את רבי שמעון בר יוחאי יושב על כסאות של זהב. שאל רשב"י את ריב"ל האם אתה הוא זה "בר ליוואי" שמכריזים עליך "פנו מקום לבר ליוואי". אמר לו, כן. שאל אותו רשב"י האם נראתה הקשת בענן בימיך, ,(כוונתו של רשב"י היה לבחנו האם הוא צדיק גמור, שאם נראתה הקשת בימיו סימן שאינו צדיק גמור, שהרי צדיק גמור בכחו להגן על הדור).ענה לו, כן, אמר לו רשב"י אם כן לא אתה הוא בר ליוואי, זאת אומרת אתה לא ראוי לאותו כרוז שקרא בשמים "פנו מקום לבר ליוואי". אבל הגמרא מציינת שבאמת לא נראתה הקשת בימיו של ר' יהושע בן לוי, ומרוב צדקותו וענותנותו לא רצה להחזיק טובה לעצמו. (כתובות ע"ז ע"ב)

רשב"י שולח את בנו לקבל ברכה אצל תלמידי חכמים

ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים למדו מסכת נדרים אצל רשב"י, נפרדו ממנו בערב, ובבוקר חזרו ושוב נפרדו ממנו. אמר להם וכי לא נפרדתם ממני אתמול בערב. אמרו לו למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו וישן באותה העיר צריך ליפרד ממנו שוב, שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, וכתיב וביום עשרים ושלשה לחודש השביעי שלח את העם, אלא מכאן לתלמיד הנפרד מרבו וישן באותה העיר שצריך ליפרד ממנו שוב. א"ל רבי שמעון לאלעזר בנו, בני אדם הללו אנשי צורה הם, לך אליהם שיברכו אותך, הלך ומצא אותם לומדים יחד, אמר לו מה אתה מבקש, אמר להם אבא ציוה עלי שאבוא אליכם בכדי שתברכוני וכו', וכך עשו ובירכו אותו שיאריך ימים בעוה"ז ויהיו לו בנים הרבה ולא ימותו. תבוא כלתך לביתך ולא תוציא אותה, תוציא בנות לבית בעליהן ולא ימותו בעליהן וישובו אליך, ולא תמות רעיתך ותצטרך לינשא שוב. (מועד קטן ט')

הגר"א מחדש נסתרות לפני רשב"י

תלמידו המובהק של הגר"א, רבי חיים מוולוז'ין, מביא סיפור מדהים על גילוי רשב"י (הקדמה ל"ספרא דצניעותא" עם פירוש הגר"א). פעם הביאו לפני הגאון מוילנא איש פשוט שהגיד לכל אדם שיחו ומעשיו בחדרי חדרים, שאי אפשר לאף אדם לדעת, והתברר שהכל היה אמת. מיד כשהוא נכנס ועמד לפני הגר"א, הוא סיפר: "רבינו, תרשוני לומר דבר אחד לפניכם. ביום חמישי לפני שבועים ישבתם כאן, וחידשתם סודות מפרשת האזינו על פסוק פלוני: דע שישב אצלכם רשב"י מימין והאריז"ל משמאל".הגר"א התפלא מאוד, שאיש מלבדו לא חזה את נשמתם של רשב"י והאריז"ל, והודה ואמר: "אמת שחידשתי אז בענינים נוראים רזין עליוני עליונים".

רשב"י מלמד את המהרי"ל דיסקין זוהר

מסופר שיום אחד הגיע ד"ר משה יוליס לביקור בביתו של הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל, ומצא אותו כשפניו מאירות במיוחד. כששאל אותו לפשר הדבר, אמר לו רבי יהושע ליב: "קמתי הבוקר ללמוד בספר הזוהר הקדוש, ולא הבנתי מאומה. התחלתי לבכות מרוב צער. לפתע ראיתי את אבי זכרונו לברכה, שביקש לדעת מדוע אני בוכה. כאשר עניתי לו, הוא אמר לי שרבי שמעון בר יוחאי מגיע מגן עדן לבאר לי פשט בזוהר, וכן היה. האם לא אשמח על כך".

רשב"י הציל ממכשול

מסופר בספר "עלינו לשבח" (ח"א תמ"ה), על רבי יהודה סגל זצ"ל , רבה של קרית שלום בתל אביב, שהיה מפורסם כמקובל. בנוסף לתפקידו כרב, היה הרב סגל אחראי על מחלקת הנישואין של הרבנות הראשית בעירו. כל תיק שבא לידו היה עובר תחת השגחתו בבירורים עד שהיה מאשר עריכת נישואין. יום אחד הוא אישר לגרושה להתחתן עם איש יהודי. בלילה ההוא קם רבי יהודה באישון לילה משנתו כשהוא מפוחד ומבועת. בחלומו ראה את רבי שמעון בר יוחאי אוחז בתיק הנישואין וצועק: "למה התרת גרושה לכהן".למחרת החל לברר מחדש את מהימנותם של המסמכים. תוך עיון רב, התברר שחלק מהמסמכים היו מזויפים אכן הבעל היה כהן, ולכהן אסור להתחתן עם גרושה. רבי יהודה, שהיה בעל יראת שמים מרובה, החליט לאלתר להתפטר מתפקידו במחלקת הנישואין. הודה רבי יהודה להקב"ה שהציל אותו ממכשול חמור מאוד בזכות הרשב"י.

(מלוקט מתוך הקונטרס "ציונים יקרים")