ל"ג בעומר טעמי השמחה ביום זה

פסקו מלמות תלמידי רבי עקיבא:

המהרי"ל כותב: "אף על גב דאיתא בגמרא דתלמידי רבי עקיבא מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושים ביום ל"ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק בימים שאומרים בהם תחינה בשבעה שבועות בעומר, וכל יום שאין אומרים תיחנה לא מתו". הוא מאריך לחשבן כמה ימים בסך הכל אנו אומרים תחנון, והם ל"ב ימים. יוצא מזה, שיום ל"ג הוא יום שמחה. לפי שיטתו, יום ל"ג בעומר חל תמיד בי"ח באייר, למרות של"ב הימים שאומרים בהם תחנון מפוזרים על פני כל ימי הספירה. כן סובר המאירי (יבמות מ"ב), ואלה דבריו: "קבלה בידינו מהגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה מיתתם, ונשתיירו חמישה תלמידים וביניהם רשב"י". גם הרמ"א (או"ח סי" תצ"ג סע' ב') פוסק כמו המהרי"ל. ועיין בביאור הגר"א (או"ח ס"י תצ"ג) שמציין למקור את הגמרא בסוף מסכת תענית, שקבעו את ט"ו באב כיום טוב משום שבו פסקו למות מתי מדבר עיי"ש. האבודרהם מביא בשם הרז"ה שיש מדרש שתלמידיו של רבי עקיבא מתו "מפסח עד פרוס העצרת", והוא ט"ו יום קודם חג השבועות, וכשתסיר ט"ו יום ממ"ט ימי הספירה, נשאר ל"ד, וביום ל"ג בעומר כבר פסקו מלמות והוא יום שמחה, (ועיין בבית יוסף בזה).

סמיכת חמשת תלמידי רבי עקיבא

לא נרמז בחז"ל באיזה יום סמך רבי עקיבא את ראשי תלמידיו. אולם, בעל "משנת חסידים" (מסכת אייר-סיוון, אות ד-ה) מביא שמעשה הסמיכה היה בל"ג בעומר, ואלה דבריו: "ביום ל"ג... פסקו מלמות... סמך אז חמישה תלמידים אחרים... שבו לימד להם תורה". ממשיך בעל "משנת חסידים" להסביר בקצרה את החשיבות של סמיכה זו, וכן הקשר לרבי שמעון בר יוחאי, וכה דבריו: "על ידם, ועל ידי רבי שמעון בר יוחאי שהיה אף הוא תלמידו נתקיים העולם (שהוא התורה שבעל פה). לפיכך אין להתאבל ביום זה כלל על החורבן שלא יענש, אלא מצוה לשמוח שמחת רבי שמעון בר יוחאי, ואם דר בארץ ישראל ילך לשמוח על קברו". והנה לפי הטעמים הנ"ל אז יש לשמוח וללכת בים זה גם על שאר תלמידי ר"ע. ואכן, ה"בן איש חי' בספרו "הילולא רבא" כותב שכדאי להשתטח על קברי רבי עקיבא ותלמידיו בל"ג בעומר, "שיש להם שמחה ביום זה".

הילולת רבי שמעון בר יוחאי

המקור היחידי שמספר אודות פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי הוא ספר הזוהר. ב"אידרא זוטא" (ח"ג רפ"ז ע"ב) מאריך לתאר את יומו האחרון של רשב"י עלי אדמות, כמו שנביא לקמן. אך לא מובא שם מתי היה יומו האחרון. אך מסורה קדומה מן הקדמונים של"ג בעומר הוא יום פטירתו. אך עדיין נצרך להבין מהי השמחה ביום פטירת ר' שמעון, ומאי שנא מז' אדר יום פטירת משה רבינו ע"ה דהוי יום תענית, וכן ימי מיתת צדיקים אחרים כמובא בשולחן ערוך סימן תק"פ. #לשאלה זו יש כמה תשובות: א. בעל "שם אריה" (או"ח ס"י י"ד), מסביר שהשמחה היא על כך שרבי שמעון נפטר על מיטתו והובא לקבורה, ולא נהרג בידי מלכות רומי. ומטעם זה הולכין על קברו, כי הרוגי מלכות לא היו ניתנים לקבורה, ונמצא שקברו מוכיח על נס ממש. ב. בספר "מים חיים" (סוף חלק או"ח) ובספר אור הנר מביאים את הטעם משום שרבי שמעון השאיר צדיק כמותו, שהוא בנו רבי אלעזר, שנאמר עליו: "אם שנים הם, אני (רבי שמעון) ובני הם". וכעין זה כתב גדול אחד, דהנה הא דהצדיק אבד לדורו אבד, אף שנולד צדיק אחר, הוא משום שהצדיק שנולד הוא לדור שלאחריו, ועל דר' אלעזר ב"ר שמעון היה כמותו ממש, אף לאותו הדור לא היה עצבות. ג. בספר "שיח יצחק" מביא קעם "כי מכל הצדיקים לא היה אחד שהבטיח לכללות ישראל,להצילם מיום הדין ולפטרם מן הדין, כי אם רבי שמעון בר יוחאי". ד. יש סוברים (רבי עובידה הדאיה ועוד) שהטעם הוא כי בפטירת צדיקים יש חסרון גדול לדור בסלוקם, לא כן בסילוקו של רשב"י שבו ביום נתגלו סודות שלא נתגלו מימות משה רבינו. בעל "שער יששכר" (מאמר חודש אייר) כותב: "ביום פטירת משה רבינו נשתכחו שלש מאות הלכות באבלם אחר משה רבינו, על כן הוא תענית, מה שאין כן בפטירת רשב"י, שגילה הסודות וכל האידרא זוטא ביום פטירתו, ועל ידי זה השמחה והחדוה ביום ההוא שנתגלו הני רזין עלאין, על כן ל"ג בעומר הוא יום שמחות". ה. ב"תנא דבי אליהו רבה" (פרק ט"ז): "יום שמת אדם הראשון עשאוהו יום טוב ויום משתה ושמחה". בקונטרס "עניני הילולא דרשב"י" (אות ה') כותב: כידוע שרשב"י היה ניצוץ משה רבינו ואדם הראשון, וישראל מתאבלים בפטירת משה על שלא נכנס לארץ, ובל"ג בעומר אנו עושים משתה ושמחה ששמחים שניצוצי נשמת משה שנכנסו ברשב"י נכנסו לארץ". ורמז לדבר כתב בספר מגן אברהם להמגיד מטריסק זצ"ל, "ל"ג בעומר" בגימטריא "משה". ו. עוד כתבו בספרים הקדושים דעל כן אין מתענים בל"ג בעומר, כדי להראות ולהבליט בו ביום כחו וגבורתו של רשב"י, שאמר עליו רשב"ג אבוי דרבי בזוה"ק (ח"ב ט"ו), דרשב"י הוא גברא דלא גזר תעניתא על מה דשאיל ובעי אלא גוזר ומקיים, וכה ארשב"י בעצמו בזוה"ק ואפילו ביומי אחריני לא אצטריכנא לתענית עיי"ש, ולכן נגילה ונשמחה בישועתו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ולכן שמחים ביום ל"ג בעומר. ז. רבי יעקב עמדין כתב בסידורו דעכשיו המנהג פשוט שעושין יום זה יום טוב, נראה לי מפני שכולו דין, כמו בית דין שראו כולו לחובה ראה סנהדרין י"ז. וק"ל מדבריהם דאין אומרים תחנון וכו' ומרבין בו שמחה מסתפרין ונושאין בו נשים, עכ"ל. עוד טעם אחר לשמחה בל"ג בעומר. כי המן התחיל לרדת בי"ח באייר, כי מחמשה עשר יום לחודש השני (אייר) לצאתם מארץ מצרים באו למדבר סין, וילונו כל עדת בנ"י על משה ועל אהרן, והמתינו שלשה ימים עד שירד המן. המהרש"א במו"ק (כ"ח ע"א) כתב וז"ל וזכר לדבר שאנו מדקדקים לעשות יום טוב קצת בל"ג בעומר, לזכר שבו עברו רוב ימים שהן ב' חלקים ; ממ"ט ימי הספירה יום לשנה ששוב אין אדם חוטא.

(מובא ומלוקט מתוך הקונטרס "ציונים יקרים")