מות אנטיוכוס

מות אנטיוכוס ונאום החרטה שלו

(א) ויהי בעת ההיא, וישוב אנטיוכוס בחרפה ובוז מארץ פרס. (ב) כי בנוסעו לפרזיפוליס הבירה נשאו ללבו לבוז את בית האליל, ולתפוש את העיר. (ג) ויקומו כל יושביה להלחם בו, ויגרשוהו בלעג ובקלס מן העיר. (ד) ויהי בהיותו באחמתא, היא אקבתנא, וישמע שם את אשר קרה לניקנור ולטימוטיוס, ויחר אפו. (ה) ויאמר בלבו, נקם אנקום את חרפת מנוסתי ביהודים. ויאץ ברכבו להחיש דרכו ולנסוע יומם ולילה. (ו) כי חמת ה' רדפו עקב אמרו בלשון מדברת גדולות, בבואי ירושלימה והפכתי את העיר לקברי היהודים. (ז) ויעש ה' אלוהים אלוהי ישראל בו שפטים, וינגע אתו בנגע סתר אשר לא יוכל להירפא. (ח) כי בדברו את הדברים האלה אחזהו כאב אנוש בבטנו ובמעיו, ואין מרפא. (ט) ויושב לו גמולו אל חיקו, יען אשר הכה אחרים במכות רבות ונפלאות. (י) ואף גם בזאת לא השפיל גאונו וחמתו בערה בו כאש. (יא) ויהי בהיחפזו ללכת, וייפול מעל מרכבתו וייפרדו כל עצמותיו.
(יב) והאיש אשר נשאו רוח גאוותו אל שחקים,
וידמה בנפשו לשום לים חוקו ולשקול בפלס את ראשי ההרים,
כמעט נפל לארץ והנה הוא נשוא בכסא מוכה וחולה, ויד ה' נראתה בו לעין כל.
(יג) ויבא רקב בבטנו ובבשרו, וירום תולעים ויבאש, עד כי נלאו אנשיו נשוא.
(יד) והגבר רם עיניים ושיאו בשמים, נתעב ונאלח לנושאיו, כי עלתה צחנתו באפם.
(טו) אז שחה לעפר נפשו וישתפך עליו רוחו, וירא כי הייתה בו יד ה' וכל לבבו דווי.

[נאום החרטה של אנטיוכוס]
(טז) ויהי כי גדל באשו, עד כי נלאה נשוא, ויפתח את פיו ויאמר: (יז) אכן לא ייכון לבן אדם להידמות לאל עליון, וטוב לו להיכנע מפניו.
(יח) ויתן הנבל אל לבו להתפלל אל ה', ולא אבה ה' שמוע לקולו. (יט) וידור נדר לה', ויאמר לקרוא דרור לעיר אשר נשבע עליה להפוך אותה לקברי היהודים. (כ) ואת היהודים אשר לא יקרו בעיניו לתת להם קבר במותם, ואשר אמר עליהם לתיתם למאכל לעוף השמים ולחית הארץ, אשר נשבע לעשותם חופשים כאנשי אטינה. (כא) וישבע לפאר את היכל ה' אשר גזל מתוכו כל חמודיו, ולהוסיף עוד על כלי השרת אשר היו בו לפנים ולתת מכספו די העבודה לקורבנות הבית. (כב) וגם נשבע שבועה להתייהד ולעבור בכל ארץ הנושבה להודיע גבורות ה' תחת כל השמים. (כג) ובכל זאת לא סרו תחלואיו ממנו כי כלה ונחרצה אליו הרעה מאת ה'.

(כד) ויהי כי לא האמין עוד בחייו ויכתוב בלב נמוג ונדכה את המכתב הזה ליהודים:

(כה) אנטיוכוס המלך והשליט ליהודים הישרים שלום וחיים וברכה. (כו) אם שלום לכם ולבניכם ושלוה באוהליכם אודה את שם ה' אשר בו תוחלתי. (כז) הנה נחליתי מאוד בדרך בשובי מארץ פרס. (כח) וכאשר זכרתי את חסדכם ואת אמתכם עמדי נתתי את לבי לבקש את שלום הארץ ויושביה. (כט) וגם כי לבבי לא יאמר נואש, ושברתי לתשועת ה' להירפא מחליי זה, לא אחדל לעשות כאשר עשה אבי לפני. (ל) כי בנוסעו עם חילו לארצות העליונות, הקים מושל תחתיו לדעת מי הוא אדוני הארץ, אם יקרהו אסון, או מלחמה, והממלכה לא תהיה שובבה, כן אעשה אף אני. (לא) כי רואה אנכי את המלכים מסביב שואפים למלכותי אם תאונה לי רעה, לכן שמתי את בני אנטיוכוס למלך תחתי. (לב) כאשר בחסדכם קדמתם פניו תמיד בלכתי לארצות העליונות, וכתבתי לו את הדברים אשר תראו מתחת. (לג) ועתה הנני מבקש מידכם על כל הטוב אשר גמלתי לכולכם ולכל אחד מכם, להיות נאמנים ושלמים לי ולבני. (לד) ובטחתי בו כי הטיב ייטיב עמכם בכל נפשו ובכל מאודו וישמע לקולי. (לה) וייתום הרוצח והמקלל אלוקים מן הארץ בכאב אנוש ונעכר, כאשר עכר והמית רבים, וימת כנכר בארץ נכריה ובהרי המדבר. (לו) ויקבור אותו פוליפוס אשר גדל אתו, ומיראתו את בן אנטיוכוס, נס אל תלמי פילומיטר מלך מצרים.