ליקוטי מוהר"ן מענייני חנוכה

ליקוטי מוהר"ן תורה י"ד;
ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ד;
ליקוטי תנינא תורה ב';
ליקוטי תנינא תורה ז';

ליקוטי מוהר"ן:

ליקוטי מוהר"ן תורה י"ד:

תורה י"ד
יב וזה בחינת מצות נר־חנוכה, שמצותה להדליק סמוך לפתח הבית (שבת כ"א: ובש"ע סי' תרע"ב). כי הדלקת הנר הוא בחינת הארת הכבוד, בחינת "והארץ האירה מכבודו", כנ"ל, ועל כן מצותה להדליק סמוך לפתח הבית - דא פתחא עלאה, בחינת יראה (עיין ז"ח פ' תשא ובהקדמת הזוהר ז: י"א), הינו להחזיר הכבוד לשרשו, דהינו ליראה כנ"ל. ואימתי עולה הכבוד? כשמחזירין בני־אדם בתשובה ועושין בעלי־תשובה וגרים, שזה עקר כבודו כנ"ל. וזהו שזמן הדלקת נר־חנוכה, שהוא הארת הכבוד, הוא 'משעת יציאת הכוכבים, עד שתכלה רגל מן השוק' (שבת כא: ובשולחן־ערוך סימן תרע"ב). 'יציאת הכוכבים' - בחינת (דניאל יב): "מצדיקי הרבים ככוכבים", דהינו שהם מצדיקי הרבים, ועושין בעלי־תשובה וגרים, שעל...־ידי־זה מאיר הכבוד וחוזר לשרשו שהוא היראה כנ"ל, ועל־ידי־זה זוכין לשלום, ונתבטל המחלוקת כנ"ל. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' (השוק הוא מקומות החיצונים); 'רגל' - זה בחינת "נרגן מפריד אלוף" הנ"ל, דהינו בעלי לשון הרע ומחלוקת, ההולכים ומרגלים ומדברים רכילות ולשון הרע ועושין מריבה ומחלוקת בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, בחינת (תהלים ט"ו): "לא רגל על לשונו". וזהו שצריכין להאיר ולהדליק נר־חנוכה סמוך לפתח, דהינו להאיר הכבוד ולהחזירו לשורש היראה כנ"ל, עד שיזכה לשלום ויבטל ויכלה הנרגן מפריד אלוף. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' - שיתבטל בעלי לשון הרע ורכילות אשר רגל על לשונם, ויתרבה השלום בעולם.

ועל־ידי השלום זוכין לתפלה, ועל־ידי־זה זוכין לשלום הכללי, שלום בכל העולמות. ואזי כשזוכין לשלום הכללי, אזי יתבטל כל המשא ומתן מן העולם, כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכור וזה רוצה לקנות; ואם היה רצונם שוה - לא היה אפשר שיהיה נעשה שום משא ומתן.

נמצא, שכל המשא ומתן והסחורות הוא רק על־ידי בחינת מחלוקת, שאין שלום בין הרצונות. וזה בחינת (בראשית י"ג): "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, והכנעני אז בארץ"; 'כנעני' - זה בחינת סוחר, כמו שפרש רש"י על פסוק (הושע י"ב): "כנען בידו" וכו', הינו על־ידי בחינת ריב ומחלוקת, בחינת "ויהי ריב" וכו', על־ידי־זה: "והכנעני אז בארץ", על־ידי־זה יש סוחרים ומשא ומתן בעולם; אבל, לעתיד לבוא, שיהיה השלום המופלא בעולם, כמו שכתוב: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי", אזי יתבטל המשא ומתן, כמו שכתוב (זכריה י"ד): "ולא יהיה כנעני עוד" כנ"ל. וזהו גם כן בחינת 'עד שתכלה רגל מן השוק', הינו שמצוה להדליק נר־חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק, הינו בחינת שלום, שנעשה על־ידי החזרת הכבוד כנ"ל, עד שיתבטל כל המשא ומתן כנ"ל. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' - שלא ישאר שום רגל בשוק, כי יתבטל כל המשא־ומתן על־ידי השלום כנ"ל:

יג (שיך לעיל) לפי הכבוד שמכבד יראי־השם, כן עלה הכבוד לשרשו. כי כל זמן שהכבוד הוא בגלות - כל אחד לפי בחינתו, כן הוא מזלזל ביראי־השם, וכל אחד לפי תקונו את הכבוד, כן הוא מכבד יראי־השם וכו'. ועל־ידי זה, הינו על־ידי הכבוד שמכבד יראי־השם, שהוא בחינת החזרת הכבוד לשרשו, דהינו ליראה, על־ידי־ זה זוכין לשלום, כמבואר לעיל היטב. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קיט:): 'המבזה תלמיד־חכם, אין רפואה למכתו', כי המבזה תלמיד־חכם ומזלזל יראי־השם, נמצא שפוגם בכבוד, ואינו מחזירו לשורש היראה, ואזי אין זוכה לשלום, ועל כן אין רפואה למכתו, כי כל החולאת באין על־ידי בחינת מחלוקת, כי כל החולאת הם בחינת מחלוקת, שאין שלום בעצמיו, והיסודות מתגברין זה על זה ואין מתנהגים בשלום, במזג השוה, ועל־ידי־זה בא חולאת כידוע. ועל כן כשמבזה תלמיד־חכם ופוגם בשלום, על כן אין רפואה למכתו כנ"ל, כי עקר הרפואה על־ידי השלום כנ"ל, בבחינת: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נ"ז):

גם בעת אמירת התורה הנ"ל הזכיר רבנו, זכרונו לברכה, מאמר רבותינו, זכרונם לברכה: 'אין מספידין בחנוכה' (שבת כא: ובשולחן־ערוך סימן תר"ע), ואיני זוכר מה שפרש בו. (והנראה לעניות דעתי, כי ההספד הוא בשביל לתקן הסתלקות הכבוד, שנפגם על־ידי הסתלקות הצדיק הזה, שהיה מצדיק את הרבים, שעל־ידי־זה עקר הארת הכבוד כנ"ל, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'הספדא יקרא דחיי או יקרא דשכבי' (סנהדרין מו:). ועל כן בחנוכה אין מספידין בו, כי אז מאיר הכבוד על־ידי נר־חנוכה כנ"ל).

לעיל. וזהו: ולפני כבוד ענוה (משלי טו), כי על־ידי ענוה זוכין לכבוד, כמבואר לעיל, שעקר התעלות הכבוד הוא על־ידי גרים ובעלי־תשובה שעושין, וזה זוכין על־ידי תורת חסד וכו'; ולתורה אי אפשר לזכות, כי אם על־ידי ענוה וכו', כמבואר לעיל. נמצא שאי אפשר לזכות לכבוד דקדושה, כי אם על־ידי ענוה, וזהו: "ולפני כבוד ענוה", כנ"ל:

יסוד הענין חמשה דברים: להחזיר כבוד ליראה, ויראה אל הלב, ושלום הכללי, ושלום הפרטי. להחזיר בני־אדם בתשובה, שזה בחינת אם תוציא יקר מזולל כנ"ל, הוא תקון קרי - אתון דדין כאתון דדין.

ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ד:

תורה נ"ד
זאת התורה נאמרה בשבת חנוכה. ואחר שאמר התורה הזאת אמר: אני אמרתי עתה, איך מדליקין נר חנוכה, בחינת: 'לאמשכא משח רבות קודשא ולאדלקא בוצינא' (זוהר בראשית ל"א ויקרא ז שמיני ל"ז אמור פ"ח ק"ד בהעלותך קנ"ד), "שמן משחת קודש" (שמות ל), שהוא הדעת כידוע. הינו בחינת הגדלת הדעת הנ"ל שהוא בחינת זכרון הנ"ל; ולא באר יותר:

ליקוטי תנינא:

ליקוטי תנינא תורה ב':

תורה ב
א ימי חנוכה הם ימי הודאה, כמו שכתוב: 'וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל' וכו'. וימי הודאה זה בחינת שעשוע עולם הבא, כי זה עקר שעשוע עולם הבא - להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך, שעל־ידי־זה סמוכים וקרובים־אליו יתברך, כי כל מה שיודעין ומכירין אותו יתברך ביותר, סמוכים־אליו ביותר, כי שאר כל הדברים יתבטלו לעתיד כולם, בבחינת: 'כל הקרבנות בטלין, חוץ מקרבן תודה' (מדרש רבה, צו פרשה ט, אמור פרשה כז, עין שם), שלא ישאר לעתיד, רק בחינת תודה והודאה, להודות ולהלל ולדעת אותו יתברך, כמו שכתוב (ישעיה י"א): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שזה כל שעשוע עולם הבא:

ב ובחינת תודה, שהוא שעשוע עולם הבא, זה בחינת הלכות, כי ההלכות שזוכין ללמוד, בפרט מי שזוכה לחדש בהם, זה בחינת שעשוע עולם הבא, בבחינת (נדה עג): 'כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא'. כי כשנתחדש הלכה, נתחדש שכל וידיעה, והדעת הוא עקר שעשוע עולם הבא כנ"ל.

וזה בחינת (ברכות נד:): 'ארבעה צריכין להודות', דהינו תודה, שהם מפורשין במזמור ק"ז, שסים בסופם: "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'". "חסדי ה'" זה בחינת הלכות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתובות צו): 'כל המונע תלמידו מלשמשו, כאלו מונע ממנו חסד', שנאֱמר: "למס מרעהו חסד" ושמוש חכמים זה בחינת הלכות, שהם בחינת (ישעיה נ"ה): "חסדי דוד" - שהלכה כמותו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צג:): "וה' עמו" - 'שהלכה כמותו'. וזהו: "וה' עמו", הינו שסמוך וקרוב להשם יתברך, בחינת שעשוע עולם הבא, שהוא בחינת הלכות כנ"ל:

ובשביל זה מכונה התודה בשם הלכה, כי תודה מביאין כשיוצאין מצרה, כי כשנופלין לאיזהו צרה, חס ושלום, אזי עקר הצרה בלב, כי הלב יודע ומרגיש הצרה ביותר, כמו שכתוב (משלי י"ד): "לב יודע מרת נפשו" כי "הלב מבין" (ברכות ס"א), ועל כן הוא מרגיש הצרה ביותר. ואזי, בשעת הצרה, מתכנסים כל הדמים ועולים־אל הלב, כמו כשיש צרה באיזהו מקום, חס ושלום, אזי מתכנסים כולם אל החכם שיש שם, לקבל ממנו עצה. כמו־כן נתקבצים כל הדמים ועולים־אל הלב, לבקש עצה ותחבולה כנגד הצרה. ואזי הם שוטפים על הלב, ואז הלב בצרה ובדוחק גדול, כי לא די שהלב דואג בעצמו, כי הוא מרגיש הצרה יותר מ כולם, אף גם הדמים שוטפין עליו ומצרין לו מאד. ועל כן כשיש, חס ושלום, צרה לאדם, הלב דופק בדפיקות גדולות, כי הוא מבקש לנענע מעצמו ולהשליכם מעליו, ועל כן הוא דופק בדפיקות גדולות בשעת הצרה, חס ושלום, ואחר כך כשיוצאין מהצרה, אזי חוזרין תהלוכות הדמים לילך כסדר בתוך שבילי הגוף. ועל כן התודה, שהיא באה כשיוצאין מהצרה, היא מכונה בשם הלכה, על שם תהלוכות הדמים, שהולכין כסדר כשיוצאין מהצרה כנ"ל:

ג ומזה באה הולדה בנקל. כי 'בשעה שאשה כורעת לילד ירכותיה מצטננות' (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, סוטה יא:), ועל־ידי־זה נעשה ההולדה, כי הדמים עולין למעלה, ואזי נדחק המקום שם, ואזי הם דוחים את הולד לחוץ, ואחר־כך חוזרים הדמים למקומם, שזה בחינת תודה הלכה, שהוא בחינת תהלוכות הדמים, שחוזרים לילך כסדר כנ"ל. כי גם ההלכה היא בחינת הולדה, כי יש תמכי אוריתא, שנותנים ממון ללומדי תורה, ובתחלה הם מחסרים ממונם מעצמם, כי כשנותנים הממון להתלמיד חכם, נחסר אצלם, שזה בחינת ירכותיה מצטננות, כי 'דמים תרתי משמע' (מגילה יד: וע' חא"ג שבת קלט ד"ה כי כפיכם). אבל אחר כך, על־ידי ממונם שמחזיקין התלמיד־חכם, ונולד הלכות שהם בחינת חסד, אזי על־ידי השפעת החסד חוזר ונתמלא החסרון.

וזה בחינת שעשוע עולם הבא, בבחינת (ישעיה ל): "והיה אור הלבנה כאור החמה", הנאֱמר לעתיד (עין פסחים סח ובסנהדרין צא:), כי הלבנה טבעה קר, בחינת חסרון וקרירות, ועתידה להתמלאת כאור החמה, בחינת מלוי החסרון, שזה בחינת הולדה, בחינת הלכות, שהם בחינת שעשוע עולם הבא כנ"ל. וזה בחינת (בראשית ב): "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - באברה"ם (בראשית־רבה פרשת יב), הינו חסד, כי ההולדה - על־ידי בחינת הלכות, שהם בחינת חסד כנ"ל. וזה בחינת (תהלים ק): "מזמור לתודה הריעו ליי כל הארץ". לתודה - אותיות תולדה. הריעו ליי כל הארץ - ראשי תבות הלכה, כמובא. כי ההלכות, בחינת תודה, הם בחינת הולדה כנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה י): 'אסא חלה את רגליו, על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים'. כי על־ידי שעשה אנגריא בתלמידי חכמים ובטל אותם מן ההלכות, על־ידי־זה חלה את רגליו, כי ההלכות הם בחינת תקון וקיום הרגלין, כי ההלכות הם בחינת תהלוכות הדמים, שחוזרין והולכין כסדר כנ"ל, ואסא שפגם בזה ובטל את התלמידי חכמים מן ההלכות, על־כן חלה את רגליו:

ד וכשזוכין לבחינת תודה הלכה, על־ידי־זה נתגלה אור האֱמת ומאיר בהדבור, כי מתחלה כשהדמים שוטפין על הלב הוא בחינת פגם האֱמת, בבחינת (משלי כ"ט): "אנשי דמים ישנאו תם", אבל אחר כך כשיוצאין מהצרה, שזה בחינת תודה הלכה, אזי מאיר האֱמת, בבחינת (מיכה ז): "תתן אֱמת ליעקב, חסד לאברהם" . "חסד לאברהם" - הינו הלכות כנ"ל - על־ידי־זה מאיר האֱמת ומשלים הדבור, כי עקר שלמות הדבור - על־ידי אֱמת, כי קושטא קאי וכו' (שבת ק"ד), ואפלו שקר אין לו קיום רק על־ידי אֱמת (כמו שפרש רש"י (במדבר י"ג) על פסוק: "וגם זבת חלב ודבש" וכו') (עי' הקדמת הזוהר ד"ב ע"ב).

נמצא שעקר קיום ושלמות הדבור הוא על־ידי האֱמת, שהוא מאיר בהדבור על־ידי שלושה שמות, בבחינת (תהלים נ): "אל־אלהים ה' דבר". כי אלו שלושה שמות הם מקור האֱמת, ועל ידם מאיר האֱמת בהדבור, דהינו ברבוע הדבור, הינו בחינת ארבעה חלקי הדבור.

כי יש רבוע הדבור, ועל כן כשהיו ישראל בגלות, והיה הדבור בגלות (עין זוהר וארא כה:), נאֱמר במשה (שמות ד): "לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך" וכו', זה בחינת רבוע הדבור, ארבעה חלקי הדבור. כי יש 'דבור של צדקה', בבחינת (ישעיה ס"ג): "מדבר בצדקה", שזהו בחינת היתרון שיש לאדם על החי שהוא הדבור, שהוא גדר האדם והוא בחינת צדקה, שהוא גומל חסד עם הבריות שזה גדר האדם, שדרכו לגמול חסד, מה שאין כן החי. וזה שנאֱמר: "נעשה אדם", וכתיב: "ושם האיש אשר עשיתי עמו היום" וכו'. 'מה התם צדקה אף כאן צדקה' (הקדמת הזוהר דף יג:), שעל ידי צדקה נקרא אדם, כי הצדקה שמשם הדבור הוא גדר האדם כנ"ל. וזה בחינת: "לא איש דברים־אנוכי", הינו הדבור של צדקה, בחינת (תהלים קי"ב): "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו", דהינו גמילות חסד וצדקה.

ויש 'דבור של תשובה', בחינת (הושע י"ד): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". וזה בחינת: גם מתמול, בחינת דבור של תשובה, כמו שכתוב (תהלים צ): "ותאמר שובו בני אדם כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול":

ויש 'דבור של עשירות', דהינו עשירים קרובים למלכות שהם בחינת (בראשית מ): "שלושת השריגים", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (חולין צ"ב): 'שלושה שרי גאים', דהינו 'עשירים קרובים למלכות' (כמו שפרש רש"י שם), שיש להם בחינת דבור, בבחינת (משלי כ"ב): "חן שפתיו רעהו מלך", הינו הדבור של קרובים למלכות. וזה בחינת: גם משלשום, בחינת שלושת השריגים הנ"ל, הינו הדבור של 'עשירים קרובים למלכות'.

ויש 'דבור של מלכות', בחינת מלכות פה (פתח אליהו). וזה בחינת: גם מאז דברך, בחינת (תהלים צ"ג): "נכון כסאך מאז":

והאֱמת מאיר ברבוע הדבור הנ"ל על־ידי שלושה שמות הנ"ל שהם: אל, אלהים, יי, שהם בחינת: תפלה ותורה ושדוכים וזווגים. אל זה בחינת תפלה, כי אל על שם הכוח, שהוא תקיף ובעל היכלת, ועל־ידי התפלה נקראין ישראל בשם אל, בבחינת (מגלה י"ח): 'מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל שנאֱמר: "ויקרא לו אל" וכו'. כי על־ידי התפלה, כביכול, אנו לוקחין לעצמנו הכוח ממנו יתברך, כי אנו מבטלין גזרותיו, נמצא שיש לנו הכוח, ועל כן נקראין ישראל - "אל" על־ידי התפלה על שם הכוח כנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי תענית): "לא איש אל ויכזב" - 'לא איש הוא, שעשה דברי אל ככזב'. כי על־ידי התפלה מבטלין גזרותיו יתברך, ואזי ישראל נקראין אל. ומשם מאיר הדבור, בבחינת (תהלים קמ"ה): "וגבורתך ידברו"; דהינו על־ידי הכוח וגבורה, שזה בחינת אל על שם הכוח, מאיר הדבור על־ידי האֱמת, כי התפלה היא רק על־ידי אֱמת, כמו שכתוב (שם): "קרוב ה' וכו' לכל אשר יקראוהו באֱמת".

אלהים זה בחינת תורה, כמו שכתוב (שמות ד): "ואתה תהיה לו לאלהים", ותרגומו: 'לרב'. וזהו: "הוא יהיה לך לפה" - שבחינת אלהים, בחינת תורה הוא מאיר לפה, דהינו להדבור, כי הרב מורה דרך ישר לתלמידיו בתורתו, שזה בחינת (ירמיה ט"ו): "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה", והוא בחינת אֱמת, בבחינת (מלאכי ב): "תורת אֱמת היתה בפיהו". ה' זה בחינת שדוכים, בבחינת (בראשית כ"ד): "מה' יצא הדבר", בחינת (משלי י"ט): "ומה' אשה משכלת". והוא בחינת אֱמת, בבחינת (בראשית שם): "אשר הנחני בדרך אֱמת". ועל־ידי־זה נשלם הדבור, כי 'עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים, ואחד כל העולם כולו' (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, קדושין מ"ט:) וכל זמן שאין התקשרות, אין להדבור שלמות, אבל כשנתקשרין, נתחברים ונשלמים חלקי הדבור. נמצא שעל־ידי שלושה שמות הנ"ל שהם: אל, אלהים, ה', שהם בחינת: תפלה, תורה, שדוכים - נשלם הדבור על־ידי האֱמת, הינו רבוע הדבור, שנשלם על ידי האֱמת כנ"ל:

ה ושלמות הדבור הוא בחינת לשון הקודש, כי כל לשונות העמים הם חסרים, ואין להם שלמות, כי נקראין לשון עלגים (ישעיה ל"ב), ואין שלמות - רק ללשון־הקודש. ולשון־הקודש הוא מקושר לשבת, בבחינת (שם נ"ח): "ודבר דבר" - 'שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול' (שבת קי"ג). בבחינת (במדבר ו): "כה תברכו" - 'בלשון הקודש' (סוטה ל"ח) שבלשון הקודש נכלל ברכה וקדושה, כי הלשון הקודש מקושר לשבת, שנאֱמר בו ברכה וקדושה, כמו שכתוב (בראשית ב): "ויברך ויקדש" וכו'. ועל־כן על־ידי שלשון הקודש מקושר לשבת, על־כן על־ידי שלמות הדבור שהוא בחינת לשון הקודש, על־ידי־זה ממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החול.

כי ימי החול הם בחינת עצבות, ואפלו המצוות שעושין בימי החול הם בחינת עצבות, כי מט"ט שלטנותה בימי החול (תקוני זוהר, תקון יח, דף לג:), ומט"ט הוא בחינת עבד, בחינת עצבות, אבל שבת הוא בחינת בן ואז ניחא לעלאין ותתאין, ונתעורר שמחה, ואזי נתרוממין ונתעלין כל המצוות של ששת ימי החול מן העצבות, ונמשך עליהם מנוחה ושמחה, בבחינת (בראשית ה): "ויולד בן ויקרא שמו נח לאמור, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו", הינו בחינת שבת שהיא בחינת בן, בחינת נח, ניחא דעלאין ותתאין (עין תקון ע' בסופו ובזוהר בראשית נ"ח נ"ט), שהוא מנחם ומשמח הכל מן העצבות, בחינת: "זה ינחמנו" וכו'. וכשזוכין לבחינת לשון הקודש, שהוא מקושר לשבת, אזי ממשיכין על ידו את הקדושה והשמחה של שבת לששת ימי החול, כי מחמת שהלשון הקודש מקושר לשבת, על־כן נמשך על ידו השמחה של שבת לששת ימי החול. וזה: אל אלהים ה' דבר (עם התבות) מספר שמחה, כי על־ידי שלמות הדבור שהוא לשון־הקודש, נמשך שמחה כנ"ל:

ו ועל־ידי־זה שממשיכין קדושה של שבת לששת ימי החול, על־ידי־זה נתגלה האחדות הפשוט יתברך. כי בששת ימי החול הם פעולות משתנות, שבכל יום נברא פעולה משונה, וזה כנגד השכל האֱנושי, להבין זאת בשכל האֱנושי, שפעולות משתנות יהיו נמשכין מאחד הפשוט יתברך ויתעלה, כי בשכל האֱנושי אי אפשר להבין זאת. רק על־ידי שבת שאנו זוכין, שנתן לנו השם יתברך מתנה גדולה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת י:): 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה', על־ידי־זה נתגלה אחדות הפשוט. כי שבת מורה על אֱמונת היחוד, שאנו מאמינים, שכל הפעולות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך, שברא כולם בששת ימי החול ושבת בשבת. נמצא שעל ידי שבת נתגלה אחדות הפשוט יתברך. והתגלות אחדות הפשוט זאת הבחינה יקרה מאד אפלו אצלו יתברך, כמו שמצינו: 'יחיד ורבים - הלכה כרבים' (ברכות ט' ול"ז), כי מחמת שהם רבים, שכל אחד יש בו דעה משונה בחינת פעולות משתנות, וכשהם מסכימים יחד לדעת אחד, נמצא בחינת פעולות משתנות נעשה בחינת אחדות הפשוט, שזה יקר מאד בעיניו יתברך, ועל כן הלכה כמותם. וגם כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל, כי אם לא כן, כל יחיד ויחיד יאמר כדעתו ואין לדבר סוף, ויתרבו מחלוקת בישראל (עין בבא־מציעא נ"ט:), שאין זה רצונו יתברך, כי רצונו רק בבחינת אחדות הפשוט, כי כשנתגלה בחינת אחדות הפשוט למטה, גם למעלה נתגלה אחדות הפשוט יתברך, בבחינת: "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". שעל ידי אחדות שנתגלה בישראל למטה, נתגלה אחדותו הפשוט יתברך למעלה:

וזה בחינת מעשה דרבי אֱליעזר הגדול בתנור של עכנאי (בבא מציעא מ"ט), כי 'רבי אֱליעזר - הלכה כמותו בכל מקום' (שם), והיה רוצה להראות, שזכה לשלמות הדבור, דהינו שלמות רבוע הדבור, שזוכין לזה על־ידי הלכות כנ"ל, ועל כן אמר: 'חרוב יוכיח', 'אמת המים יוכיח', 'כתלי בית המדרש יוכיחו', 'בת קול יוכיח'. כי אלו ארבעה דברים הם בחינת רבוע הדבור, דהינו ארבעה חלקי הדבור הנ"ל. כי הצדיקים הם גבורי כוח עושי דברו, כמובא בזוהר הקדוש (לך־לך דף צ), שהם עושים ומנהיגים עם הדבור כרצונם, ועל־כן רצה רבי אֱליעזר להראות, שיש לו שלמות רבוע הדבור, ועל־כן יכול לעשות עם הדבור כרצונו, דהינו לשנות הטבע כרצונו על־ידי שלמות דבורו, והראה זאת בארבעה דברים שהם בחינת רבוע הדבור:

חרוב יוכיח - זה בחינת הדבור של צדקה, כי חרוב הוא בחינת צדקה, כי חרוב נוטעין אותו רק לדורות, כמו שאמרו בגמרא (תענית כ"ג): 'אנא עלמא בחרובא אשתכח, כי היכי דשתלי לי אבהתי, אנא נמי שתלי לבנאי'. נמצא שהחרוב הוא רק לדורות כמו הצדקה שהיא לדורות, כמו שאמר רבי חיא (שבת קנ"א:): 'כי אתא עניא אקדם לה רפתא, כי היכי דלקדמו לבניך וכו', גלגל הוא שחוזר בעולם':
אמת המים - זה בחינת תשובה, בבחינת (איכה ב): "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'":

כתלי בית המדרש - זה בחינת עשירים, שהם כתל שהכל פונין בו, כי "אוהבי עשיר רבים" (משלי י"ד), והכל פונים אל העשירים. וזהו: 'כתלי בית המדרש', בחינת (תהלים ל"ד): "דורשי ה' לא יחסרו כל טוב" דהינו הצדיקים - דורשי ה', שכל טוב נמשך מהם. אך 'צדיקים מהני זכותיהו אעלמא, אדידהו לא' (חולין פ"ו), כי הצדיקים בעצמן אין להם כלום, רק ממשיכין כל טוב אל העולם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על רבי חנינא בן דוסא (שם): 'כל העולם נזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין' וכו'. ועל כן העשירים נקראין כתלי בית המדרש, שהם כתל שהכל פונין אליו על־ידי עשירותם, וכל טוב שיש להם נמשך להם מבחינת בית המדרש, הינו בחינת: "דורשי ה' לא יחסרו כל טוב", שמהם נמשך כל ההשפעות כנ"ל:

בת קול - זה בחינת מלכות, כי הקול יוצא משת עזקאין דקנה, בחינת מלכות, בחינת (מלכים־א י'): "שש מעלות לכסא" (עין זוהר נשא קכ"א: פנחס רל"ה ובתקון כ"ב). נמצא שהראה רבי אֱליעזר בארבעה דברים אלו, שיש לו שלמות רבוע הדבור, דהינו בחינת ארבעה חלקי הדבור הנ"ל. אבל אף־על־פי־כן לא השגיחו על זה, כי יחיד ורבים - הלכה כרבים, כי זה יקר בעיני השם יתברך, שזה בחינת התגלות אחדות הפשוט מבחינת פעולות משתנות כנ"ל, שזה בחינת שבת כנ"ל. וזהו שאמר הקדוש־ברוך־הוא: 'נצחוני בני'; הינו שבחינת בן שלהם נצח, כי זה שרבים מסכימים לדעת אחד, זה בחינת שבת, בחינת בן כנ"ל:

וזה בחינת: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק'). הינו להמשיך שמחה לבחינת עבד, בחינת מט"ט, בחינת ששת ימי החול כנ"ל. וזהו: דעו כי ה' הוא אלהים, בחינת אחדות הפשוט, שכל השנויים הם אחד, שזה נתגלה על־ידי שנמשך השמחה של שבת לששת ימי החול, שהם בחינת עבד כנ"ל:

וזה בחינת חנוכה. כי ימי חנוכה הם ימי הודאה, שהוא בחינת שעשוע עולם הבא, בחינת הלכות, שעל־ידי־זה זוכין לשלמות הדבור, על־ידי התגלות האֱמת כנ"ל. וזהו בחינת השמן של נר חנוכה, בבחינת (דברים ל"ג): "תומיך ואוריך לאיש חסידך"; שעל ידי החסדים, דהינו בחינת הלכות, נתגלה אור האֱמת, בחינת: "תומיך ואוריך". וזה בחינת השמן, שהוא בחינת אור האֱמת, בחינת (תהלים מ"ג): "שלח אורך ואמתך". וצריך לתנו סמוך לפתח (שבת כ"א:), בחינת: "פתחי פיך" (מיכה ז'), הינו הדבור, כי האֱמת מאיר בהדבור כנ"ל, בבחינת (תהלים קי"ט): "פתח דבריך יאיר" ואזי נמשך השמחה של שבת לששת ימי החול על־ידי לשון הקודש, שהוא שלמות הדבור.

וזה בחינת: חנוכה - חנו כ"ה, בחינת שבת ניחא, שבו מקושר לשון־הקודש שהוא בחינת: "כה תברכו" - בלשון־הקודש כנ"ל. והשמחה של שבת מאיר לששת ימי החול, שהם גם כן בחינת חנוכה בחינת חנוך, מט"ט, עבד, ששולטנותה בימי החול, בבחינת: "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו" בחינת שמחה של שבת, שנמשך לששת ימי החול כנ"ל:

וזה: "ויהי מקץ שנתים ימים" (בראשית מ"א). מקץ - הינו סוף, בחינת הלכות, שהם שעשוע עולם הבא שהוא בסוף. וזהו: שנתים ימים, כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה ה:): על האי בר בי רב דחד יומא שהיה מצטער, עד שדרש לו רבי יוחנן: "ואותי יום יום ידרושון", שיום אחד בשנה חשוב שנה, וזהו: שנתים ימים, בחינת הימים שנחֱשבין לשנים על־ידי למוד הלכות, בחינת יום יום ידרושון כנ"ל: (וגמר פרוש הפסוק על־פי התורה הנ"ל לא זכינו לשמוע)

ובשעה שהלב בצרה גם הראה בצרה. כי הראה היא קיום הגוף, כי הראה מקימת הלחה לבנה וממשכת הלחלוחית להגוף, כי הגוף יש לו תנועות שהם מיבשין הגוף, כי התנועות מיבשין, ועל כן עקר הקיום - על־ידי הראה, שממשכת לחלוחית. וכשהלב בצרה, שאז הדמים עולין ושוטפין על הלב, ואזי הלב דופק בדפיקות גדולות, אזי הראה מנשבת נשיבות גדולות, ואזי נתיבש הראה, ועל־ידי־זה נתיבש הגוף, חס ושלום. ושמן הוא רפואה להראה, כמו שאומרין העולם, כי השמן מלחלח, הינו בחינת השמן הנ"ל, שהוא בחינת תקון הצרה כנ"ל. ובתחלה כשהצדיק בצער ובצרה, כמה וכמה נשמות שבעולם הזה ועולם הבא מקוננין ומתאבלין על צערו, וגם השכינה מקוננת, כי אפלו על דמים של רשעים השכינה מקוננת, קל וחומר על דמן של צדיקים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (סנהדרין מו) אבל כשזוכה לרפואה, אזי מתנחמין כולם, ונמשך שמחה לכולם, בבחינת (ישעיה נ"ז): "וארפאהו ואשלם נחומים לו ולאבליו", שעל ידי רפואתו נמשך נחמה לכל האבלים הנ"ל, הינו שמחה כנ"ל:

ודע, שמזמור לתודה הוא מסוגל למקשה לילד, דהינו לומר אותו. כי מזמור לתודה - ראשי תבות מל, בחינת שבעין קלין של היולדת שצועקת קודם הלדה, כמובא (בזוהר פנחס רמ"ט:). ויש במזמור זה קס"ח אותיות. קס"ח הוא חסד בא"ת ב"ש, שעל ידי החסד בחינת הלכות ההולדה בנקל כנ"ל. ויש מ"ג תבות בזה המזמור, כי קשוי לילד הוא על־ידי שיש קלפה שהיא אומרת: "גזורו, גם לי גם לך לא" וכו' (מלכים־א ג'), כי אינו רוצה שיצא לאויר העולם, וכנגד זה יש מ"ג תבות בזה המזמור כנגד בחינת גם הנ"ל, כי המזמור הזה הוא סגולה למקשה לילד כנ"ל:

ליקוטי תנינא תורה ז:

תורה ז
יא וזה בחינת חנוכה. כי ענין חנוכה; דע, כי כל אחד ואחד כפי מה שזוכה לפעול בקשתו ביום־הכפורים, דהינו בקשת סלח נא, כן יש לו חנוכה, כי על־ידי סלח נא נעשה חנוכה. כי משה רבנו בקש (במדבר י"ד): "סלח נא לעון העם הזה" - על חטא המרגלים, ועל־ידי חטא המרגלים גרמו חורבן בית־המקדש, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית כט), שהשם יתברך אמר להם: 'אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות'. כי אותו הלילה ליל תשעה באב היה, שבו נחֱרב הבית־המקדש, ומשה רבנו בקש על זה סלח נא, כי בזה החטא והפגם תלויים כל העוונות, כי על־ידי־זה הפגם נחֱרב הבית־המקדש,

ובזמן שבית־המקדש, היה קים, היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיה א): "צדק ילין בה", ופרש רש"י, כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין־הערבים היה מכפר על עברות של יום. כי ישראל עם קדוש; לפי גודל רוחניותם ודקותם אין יכולין לשא עליהם המשא של עוון אפלו יום אחד, על־כן אנו צריכין את הבית־המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית־מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו. ומשה רבנו, עליו השלום, שידע כל זאת, על־כן מסר נפשו על ישראל, ובקש: סלח נא לעון העם הזה וכו', כי ידע שבזה החטא תלוי חורבן הבית, שהוא כולל כל החטאים כנ"ל. וכשזכה לפעול בקשתו, מזה נעשה בחינת חנוכת־הבית, בחינת חנוכה, הפך חורבן הבית.

וכן כל אחד כפי מה שזוכה לפעול בקשת סלח נא ביום־הכפורים, שעל־ידי־זה נתתקן פגם חורבן הבית, כמו־כן נעשה בחינת חנוכת־הבית, בחינת חנוכה. נמצא שחנוכה נעשה על־ידי סלח נא כנ"ל, ועל־כן רמז משה רבנו, עליו השלום, צרוף חנוכה בפסוק סלח נא, כי סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה וכו' - הוא ראשי־תבות חנוכה, כי חנוכה נעשה על־ידי סלח נא וכו' כנ"ל.

וכן כל הבחינות הנ"ל כולם כלולים בבית־המקדש, כי בית־המקדש כלול מבחינות בן ותלמיד כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית טז): 'למה נקרא שמו הר המוריה, שממנו הוראה יוצאה לישראל' - זה בחינת תלמיד. גם אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש שיר־השירים על פסוק: "ערשנו רעננה"): 'למה נקרא שמו חדר המטות שעל־ידו פרים ורבים ישראל' - זה בחינת בן.

ועל־כן בית־המקדש במקום הגורן (שמואל־ב כ"ד) זה בחינת פרנסה, שנמשך על־ידי כלליות בן ותלמיד כנ"ל. וזה בחינת לחם־הפנים שהיה בבית־המקדש, זה בחינת האכילה והפרנסה, שנמשך על ידי כלליות בן ותלמיד, שבו נתגלה אורות המקיפים, שהם בחינת אור הפנים כנ"ל, כי אור הפנים זה בחינת ש"ע נהורין, כידוע, וש"ע הוא שתי פעמים הקף, כמובא. וזה בחינת (תהלים ק"ד): "להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אֱנוש יסעד", הינו שבתוך האכילה מתגלה הארת המקיפים שהוא בחינת אור הפנים, בחינת: להצהיל פנים משמן ולחם וכו'. ועל־כן מצות חנוכה - בשמן. כי חנוכה הוא בחינת חנוכת־הבית, שעל־ידי־זה נמשך פרנסה, ונתגלה אור הפנים, שזה בחינות לחם הפנים, בחינות: "להצהיל פנים משמן ולחם" וכו', כנ"ל. וזה בחינות (במדבר ו): "יאר ה' פניו אליך ויחונך". 'ויחונך' - זה בחינות חנוכה, שעל־ידו נתגלה אור הפנים, בחינת: "יאר ה' פניו" וכו' כנ"ל.

ומשה רבנו זכה לסוד חנוכה, על־ידי שמסר נפשו בשביל ישראל ונתן לבו עליהם להסתכל בצרתם, כי הוא היה רחמן ומנהיג אמתי כנ"ל. ועקר צרת ישראל הוא המשא של עוונות, חס ושלום, כנ"ל, ועל־כן בקש עליהם סלח נא כנ"ל, ועל־ידי־זה נעשה בחינת חנוכה, בחינת חנוכת־הבית, שבזה תלוי תקון כל הבחינות הנ"ל, כנ"ל.

וזהו חנוכה - חנו־כ"ה (תקו"ז תי' י"ג), הינו כ"ה בכסלו. כסליו (עין בספר גט פשוט סימן קכו שכן הוא הגירסא בתרגום) הוא אותיות: "וירא יי כי סר לראות" (שמות ג) כי משה רבנו נתן לבו להסתכל בצרתן של ישראל. וזהו: 'כי סר לראות - לשון סר וזעף' (מלכים־א כ"א) (ועין מ"ר שמות פ"ב) ועקר צרתן הוא המשא של עוונות, חס ושלום, כנ"ל. והשם יתברך כשראה, שהוא נותן לבו על זה, קראו אליו ויאמר: "משה משה, ויאמר הנני" - 'הנני לכהונה, הנני למלכות'. כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש־רבה, שמות, פרשה ב). 'הנני לכהונה' - זה בחינת חנוכת־הבית, כי משה שמש בשבעת ימי המלואים, כמו שכתוב (תהלים צ"ט): "משה ואהרון בכהניו" (זבחים ק"ב). גם כהן הוא בחינת כלליות בן ותלמיד, כי בכהן נאֱמר (ויקרא י): "להורות את בני ישראל" 'להורות' - לשון הוראה זה בחינת תלמיד. גם להורות - לשון הריון, בחינת בן. 'הנני למלכות' - זה בחינת מלכות הנ"ל, שעל־ידו נמשך הפרנסה, שבו נתגלה אור הפנים כנ"ל. וזה בחינת (בראשית י"ד): "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, והוא כהן לאל עליון". 'מלכי צדק מלך שלם' - זה בחינת מלכות. 'הוציא לחם ויין' - הינו בחינת פרנסה, שנמשך על־ידי המלכות הנ"ל. 'והוא כהן' - זה בחינת כהונה כנ"ל, שהוא בחינת כלליות בן ותלמיד, שמשם נמשך הפרנסה על־ידי המלכות, כנ"ל:

יב וזה בחינת מזג הראה; כשהראה היא במזג השוה, היא כלולה מכל הבחינות הנ"ל. כי הראה היא מאירת עינים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חולין מט) - זה בחינת תלמיד, שהשגתו בחינת: "ואראה את ה'". גם על־ידי הראה בא שנה (כמבואר [במ"א] לעיל בסימן ה) - זה בחינת השגת הבן, שהשגתו בחינת מה, בחינת: מה חמית וכו', שזהו בחינת שנה, בחינת (ישעיה ס"ד): "עין לא ראתה אלהים זולתך". ורוח החיים שבתוך הראה זה בחינת מקיפים הנ"ל, בחינת (קהלת א): "סובב סובב הולך הרוח", בחינת (איוב ד): "ורוח על פני יחלוף", בחינת אור הפנים.

וכשהשמנים של הראה הם במזג השוה, על־ידי־זה מאיר אור הפנים, בבחינת: "להצהיל פנים משמן", הינו על־ידי השמנים של הראה מאיר אור הפנים בחינת מקיפים. והידים הנ"ל שיש בים החכמה כנ"ל, בהם נתגלה אור הפנים בחינת מקיפים, שהם בחינת הארת הרצון, בבחינת: "פותח את ידך" וכו', כנ"ל. וזהו בחינת חת"ך, שהוא סופי־תבות של פות'ח א'ת יד'ך, שהוא השם של הפרנסה, כמובא. חת"ך שתי פעמים רוח, הינו שבאלו הידים הנ"ל נתגלה בחינת המקיפים, שהם בחינת: "סובב סובב הולך הרוח", בחינת: "ורוח על פני יחלוף", כנ"ל. וזה בחינת (יחזקאל י): "וידי אדם מתחת כנפיהם" - זה בחינת כנפי הראה ששם סובב הרוח, בחינת מקיפים, שמשם נמשך בחינת הארת הידים כנ"ל:

וזה בחינת: "רוח איש יכלכל מחלהו" (משלי י"ח). 'רוח איש' - זה בחינת רוח־החיים הנ"ל, שהוא בחינת: "סובב סובב הולך הרוח", בחינת מקיפים שמשם נמשך פרנסה וכלכלה, בחינת: יכלכל וכו' כנ"ל:

יג ועל־כן כשמעינים ומדברים מאיזה חדוש, שחדש החכם שבדור, אזי נופל יראה על זה שמדבר ומעין בהחדוש. כי כשחוזרים את החדוש, אזי נתעורר ונתגלה ים החכמה, שמשם מקבל המלכות את הפרנסה, ואזי בא בחינת המלכות להמשיך פרנסה. ועקר היראה היא במלכות, כי מלכות היא מקור היראה, כמו שאמרו (אבות פרק ג): 'אלמלא מוראה של מלכות'. ואזי נתעורר היראה של החכם שחדש זה החדוש, כי הכל תלוי ביראה, כי צריך שיהיה לו יראה, כדי שיהיו דבריו נשמעין, וכדי שיתקימו דבריו כנ"ל. ועל־כן כשחוזרים־את החדוש, שאזי בא בחינת המלכות לקבל משם פרנסה, ומלכות הוא בחינת יראה כנ"ל, ועל־ידי־זה נתעורר יראה של החכם הנ"ל, על־כן נופל יראה על זה שמעין בהחדוש:

וזה פרוש: מעשה ברבי אֱליעזר ורבי יהושע שהיו באין בספינה, והיה רבי אֱליעזר ישן, ורבי יהושע נעור. נזדעזע רבי יהושע, וננער רבי אֱליעזר. אמר לו: מה זה, יהושע, מפני מה נזדעזעת. אמר לו: מאור גדול ראיתי בים. אמר לו: שמא עיניו של לויתן ראית, שנאֱמר: "עיניו כעפעפי שחר" (בבא־בתרא עד:):

רבי אֱליעזר ורבי יהושע - זה בחינת בן ותלמיד. רבי אֱליעזר - זה בחינת בן, שהשגתו בחינת מה, בחינת: מה חמית וכו', בחינת: 'כי לא יראני האדם', בחינת: "עין לא ראתה אלהים זולתך" וכו' כנ"ל. וזה בחינת רבי אֱליעזר, כי אֱליעזר - ראשי־תבות: עין לא ראתה אֱלקים זולתך יעשה וכו', שזה בחינת בן כנ"ל. רבי יהושע - זה בחינת תלמיד, שהשגתו הוא בחינת 'מלא כל הארץ כבודו', בחינת: "ואראה את ה'", שזהו בחינת ההשגה של דרי מטה, שצריך לעוררם ולהקיצם, שלא יתיאשו עצמן כנ"ל, בבחינת: "הקיצו ורננו שוכני עפר" ולהראות להם כי 'מלא כל הארץ כבודו'. וזה בחינת רבי יהושע, כי יהושע הוא ראשי־תבות: "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר". ומשה רבנו שהוא בחינת חכם הדור, שהוא מאיר בבן ותלמיד כנ"ל, על־כן היה לו בן שהיה שמו אֱליעזר ותלמיד ששמו יהושע. כי אֱליעזר בן משה הוא בחינת רבי אֱליעזר הגדול הנ"ל, כמובא במדרש (במדבר, פרשה י"ט) על פסוק: "ושם האחד אֱליעזר" - 'האחד המיחד'. כי משה רבנו בקש על זה, שיהיה רבי אֱליעזר מיוצאי חלציו, ונתקים כן:

וזה: מעשה ברבי אֱליעזר ורבי יהושע וכו'. מעשה הוא מה ש"ע, כמובא בכתבים, הינו בחינת מקיפים הנ"ל, שהם בחינת ש"ע נהורין של אור הפנים, בחינת מה כנ"ל. וזה: שהיו באין בספינה, הינו שרבי אֱליעזר ורבי יהושע, שהם בחינות בן ותלמיד, היו מהלכין בים החכמה, ששם מתגלין אורות המקיפים.

וזה בחינת ספינה, לשון ספון וטמון, בחינת המקיפים שהם ספונים וטמונין מעין כל, (כי הם בחינת: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, כנ"ל). וזה בחינת (משלי ל"א): "היתה כאניות סוחר" - לשון סחור סחור, בחינת מקיפים שהם בחינת ספינה כנ"ל:

וזה והיה רבי אֱליעזר ישן, ורבי יהושע נעור. כי השגת רבי אֱליעזר שהוא בחינת בן, הוא בחינת שנה, בחינת: 'עין לא ראתה' וכו', בחינת מה, בחינת: 'מה חמית' וכו' כנ"ל. אבל השגת רבי יהושע שהוא בחינת תלמיד, בחינת דרי מטה, הוא בחינת נעור, בחינת: "ואראה את ה'", בחינת: "מלא כל הארץ כבודו", בחינת: "הקיצו ורננו שוכני עפר". וזה: והיה רבי אֱליעזר ישן, ורבי יהושע נעור, כנ"ל.

נזדעזע רבי יהושע, וננער רבי אֱליעזר. ננער רבי אֱליעזר - זה בחינת כלליות בן בתלמיד, כי צריך לכלול בן בתלמיד. להראות לבחינת בן בחינת ההשגה של התלמיד, כדי שיהיה לו יראה כנ"ל. וזהו: וננער רבי אֱליעזר, הינו שרבי אֱליעזר שהוא בחינת בן, בחינת שנה כנ"ל, נכלל בבחינת תלמיד, שהשגתו בחינת נעור כנ"ל.

אמר לו: מה זה, יהושע - מה דיקא, זה בחינת השגה של בחינת בן, שהוא בחינת מה כנ"ל. זה בחינת כלליות תלמיד בבן, כי התלמיד צריך שיהיה נכלל בבחינת בן, שהוא בחינת מה, כדי שיהיה לו יראה כנ"ל. וזה (דברים י): "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה". 'מה' דיקא, כי צריך שיהיה נכלל בבחינת מה, כדי שיהיה לו יראה כנ"ל. וזה: מה זה, יהושע - הינו שרבי אֱליעזר הביא את רבי יהושע לבחינת השגה של מה, כדי שיהיה רבי יהושע, שהוא בחינת תלמיד, נכלל בבן כנ"ל.

מפני מה נזדעזעת. אמר לו: מאור גדול ראיתי בים - שראה אור גדול בים החכמה. אמר לו: שמא עיניו של לויתן ראית וכו', - לויתן זה בחינת מלכות, בחינת: "לויתן זה יצרת לשחק בו, כולם אליך ישברון" וכו' כנ"ל. הינו שהשיב לו, שראה עיניו של לויתן. דהינו מה שבחינת מלכות מלקט ומקבץ כל הבטחונות של כל באי עולם, ש כולם עיניהם תלויות ומצפין על פרנסה, ומלכות, בחינת לויתן, מקבץ כל אלו הבטחונות ונכנס עמהם לים החכמה לקבל משם פרנסה. ועל־ידי־זה נזדעזע רבי יהושע, כי נפל עליו יראה, מחמת שנכנס בים החכמה, ששם נתגלה בחינת מלכות, שבא לקבל פרנסה, שזה בחינת עיניו של לויתן כנ"ל, ועל־ידי־זה נופל יראה, כי מלכות הוא מקור היראה כנ"ל:

וזה: "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם" וכו'. שנתים ימים - זה בחינת תקופות הימים, תקופות השנים הנ"ל, שהם בחינת עולם הבא; שהוא יום שכולו ארוך; שהוא למעלה מהזמן; ששם סדר הזמנים הוא בחינת מקיפים כנ"ל; שהם כל התענוגים והשעשועים של עולם הבא כנ"ל. ופרעה זה בחינת יובל, כמובא בזוהר (ויגש דף ר"י:), דכל נהורין אתפרעין ואתגלין מנה: (והשאר לא באר),

וזה בחינת קבורת משה שהוא בחינת המקיפים, שהם טמונים מעין כל. וזה: 'עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה', הנאֱמר בקבורת משה. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה י"ד), זה בחינת כל הנ"ל, בחינת: "כי כל בשמים ובארץ", שצריך הצדיק שזוכה לאלו המקיפים הנ"ל שיהיה לו בחינת כל כנ"ל, להראות לעליונים שהם למטה, שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, בחינת: מה חמית וכו' ולהפך, תחתונים נדמה להם למעלה, כי הם משיגים, 'שמלא כל הארץ כבודו', בחינת: "ואראה את ה'":

עוד יש בזה דברים נעלמים הרבה, ולא באר רק קצת, קצת ראשי־פרקים. כי משה רבנו היה ענו (במדבר י"ב), וענוה גדולה מ כולם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה־זרה כ:). ויש עוד צרוף של חנוכה, שהוא מרומז בפסוק (דברים ל"ד): ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, בסופי־ תבות יש צרוף חנוכה, כי בזה הפסוק מרומז כל הבחינות של המאמר הנ"ל: מלא זה בחינת: ומלאו את הארץ, המבואר לעיל, וכן רוח חכמה - כי סמך משה ידיו וכו', כל זה מבואר לעיל במאמר הנ"ל. גם בענין היראה; כי יש חמש גבורות שהם חמש אימות, שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת עז:), ויש אלף וארבע מאות וחמש גבוראן, המובא בזוהר הקדוש (במדבר, דף קלז:), שנכללים הגבורות זה בזה עד אלף וארבע מאות וחמש. וכל אלו הדברים לא באר כלל, כי אלו הדברים נאמרו וכו':

התורה הזאת מדברת מכל העשר ספירות: שפע הכתר, חכמה ובינה, ידים גם יראה. גם אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתובות צו): 'המונע הלכה מפי תלמיד, כאלו מונע ממנו חסד, ופורק ממנו יראת־שמים'. גם בן ותלמיד - בן, איתא בזוהר הקדוש (יתרו דף עט:): מה שמו, דא חכמה. מה שם בנו דא תפארת. תלמידים הם למודי ה', דא נצח הוד. כל, דא יסוד, ומלכות הנ"ל. ראה היא איברים הפנימיים. ויש ספירות שמדבר מהם כמה פעמים. (אשרי אזנים שכך שומעות. אשרי העם שככה לו וכו'):