תשעה באב - ספר התודעה - ילקוט מדרשים על חורבן הבית

ילקוט מדרשים על חורבן הבית

ספר התודעה - ילקוט מדרשים על חרבן בית ראשון:
שמונה עשרה שנה היתה בת קול יוצאת בפלטין של נבוכדנצר ואומרת: 'עבד רע, עלה והחרב בית רבונך, שאין בניו שומעים לו'. נתירא ולא עלה, אמר: אינו מבקש אלא לכבשני ולעשות לי כמו שעשה לזקני (סנחריב). מה עשה? בא וישב בדפני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים. עשה שם שלש שנים ומחצה, בכל יום הקיף את ירושלים, ולא היה יכול לכבשה. בִּקש לחזור, נתן הקדוש ברוך הוא בלבו - התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחים ומחצה עד ששקעה כולה. וכיון ששקעה כולה, נכנסו השונאים לירושלים. על אותה שעה הוא אומר (איכה ד):
לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם:
אמר רבא: משא שלש מאות פרדות קרדומות של ברזל שולט בברזל שלח לו נבוכדנצר לנבוזראדן, וכולם בְּלָעם שער אחד של ירושלים, שנאמר (תהלים עד): וְעַתָּ פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפּוֹת יַהֲלֹמוּן. בִּקש לחזור, אמר, מתירא אני שלא יעשו בי כמו שעשו בסנחריב. יצאה בת קול ואמרה: קופץ בן קופץ, נבוזראדן - קפוץ! שהגיע זמנו של המקדש ליחרב ושל ההיכל להשרף! נשתיֵּר לו קרדום אחד, בא והכה בקופו ונפתח, שנאמר (שם): יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבָך עֵץ קַרְדֻּמּוֹת. היה הורג והולך עד שהגיע להיכל. הדליק בו אש. גבה ההיכל, דרכוּ בו מן השמים שנאמר (איכה א): גַּת דָּרַךְ ה' לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה. זחה דעתו (של נבוזראדן). יצאה בת קול ואמרה לו: עַם הרוּג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת!:
באותה השעה אמר המקום לירמיהו: קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך. כיון שיצא ירמיהו מירושלים ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומות ירושלים ופרצן. קרא ואמר: יבואו ויכנסו לבית, שאדונו אינו בתוכו; ויבוזו אותו ויחריבוהו, ויכנסו לכרם, שהשומר הניחו והלך לו, ויקצצו את גפניו; - שלא תהיו משתבחים ואומרים אתם כבשתם אותה - קריה כבושה כבשתם, עם הרוג הרגתם, בית שרוף שרפתם:
באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית, ועלה להם מקום שהיה המלך שלמה יושב שם ונוטל עצה מן הזקנים היאך לשכלל בית המקדש; שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף בית המקדש. עד שנמלכו ביניהם, נשאו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש ונתנו בארבע זויות של היכל ושרפו אותו:
יצא כהן גדול לילך לו. תפשו אותו שונאים ושחטו גויתו אצל המזבח, מקום שהיה מקריב את התמיד. יצאה בתו בורחת וצווחת: 'אוי לי אבא, חמדת עיני!' תפשו אותה ושחטוה וערבו דמה בדם אביה:
כשראו הכהנים והלויים שנשרף בית המקדש, נטלו את הכנורים ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו. כשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת, שנשרף בית המקדש, נפלו באש ונשרפו. כשראה צדקיה כן, יצא לברוח במחילה שהיתה הולכת מביתו עד ערבות יריחו, מקום שאמת המים באה. זִמֵּן הקדוש ברוך הוא צבי, שהלך על גג המחילה, ורדפו כשדים אחרי הצבי וכשהגיעו לפתח המחילה בערבות יריחו היה צדקיהו ובניו יוצאים, ראום הכשדים ותפשום:
שלח אותם נבוזראדן אצל נבוכדנצר. אמר לו: אמור, צדקיהו, מה ראית למרוד עלי? באיזה דין אדוּנך, אם בדין אלקיך - חיָּב אתה לֵהרג, שנשבעת בשמו לשקר; אם בדיני מלכות - חיָּב אתה ליהרג, שכל מי שעובר שבועתו של מלך חיָּב לֵהרג:
ענה צדקיהו: הרגני ראשון, שלא אראה בדם בני; ובניו אומרים ומבקשים ממנו:
הרגנו תחילה, שלא נראה דם אבינו שפוך על הארץ. וכן עשה להם: שחטם לפני אביהם ואחר כך חטט את עיניו ונתן בתנור והוליכו בבלה. והיה צדקיהו צווח ואומר: בואו וראו, כל בני אדם, שהיה ירמיהו מתנבא עלי ואומר לי: לבבל אתה הולך ובבבל תמות ובבל עיניך לא יראו; - ולא הייתי שומע לדבריו; והריני בבבל - ועיני לא רואות אותה:
(עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה (איכה א) - ר' יהודה אומר: על סילוק דעת ועל סילוק שכינה. אפשר שהיה צדקיהו רואה אחרים שהיו מנקרים את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו בכותל עד שיצאת נשמתו, אלא גרם לבניו שיֵּהרגו לפניו? אלא על אותה שעה נאמר (ירמיה ד): יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים):
וכשיצא ירמיה הנביא מענתות לירושלים, נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה. אמר בלבו: שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות, שהרי עשן הקטורת עולה. בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי דגורים דגורים של אבנים וחומת ירושלים מסוגרת. התחיל צווח ואומר: פִּתִּיתַנִי ה' (לצאת מירושלים) וָאֶפָּת וגו' (ירמיה כ):
הלך לו לדרכו, התחיל צווח ואומר: באיזו דרך הלכו להם החטאים? באיזו דרך הלכו האבודים? אני אלך ואובד עמהם! היה הולך ורואה השביל מלא דם והארץ מרובצת בדם הרוגיה מכאן ומכאן. כבש פניו לארץ וראה פרסות רגלים של יונקים ועוללים שהיו הולכים בשבי. היה גוחן לארץ ומנשקן:
כשהגיע לגלות גפפם ונשקם. היה רואה כת של בחורים נתונים בקולרין - ונותן את ראשו עמהם, ונבוזראדן בא ומעבירו מהם, וחוזר ורואה כת של זקנים קשורים בשלשלאות - ונותן את צוארו עליהם, ובא נבוזראדן ומעבירו מהם:
היה בוכה לנגדם והם לנגדו. ענה ואמר להם: אחי ועמי, כל כך ארע לכם על שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי. כיון שהגיע לנהר פרת, ענה נבוזראדן ואמר לו: אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל (ירמיה מ). חשב ירמיהו בלבו ואמר: אם אני הולך עמהם לבבל, אין מנחם לגלות הנשארת מהם בירושלים. יצא לו מהם. נטלו הגלויות עיניהם וראו ירמיה שפרש מהם, געו כולם בבכיה בקול רם וצוחו ואמרו:
אבינו ירמיה, הרי אתה מניחנו? וזהו שנאמר (תהלים קלז): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ. ענה ירמיהו ואמר להם: אני מעיד שמים וארץ, אילו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון - לא גליתם:
היה ירמיה הולך ובוכה וכך אמר: חבל עליך, יקרת המדינות! ובחזירתו היה רואה אצבעות ידים ורגלים מקוטעות ומושלכות בהרים והיה מלקטן ומגפפן ומחבקן ומנשקן ונותנן לתוך טליתו ובוכה עליהן ואומר: בני, לא כך הזהרתי ואמרתי לכם: תְּנוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף (ירמיה יג). על אותה שעה נאמר (שם ט): עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה - על אותם הרים נאים ומשובחים אשא בכי ונהי ועל נאותיו של יעקב שנהפכו לקינה:
וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת (יחזקאל י) - אמר ר' אחא: למלך שהיה יוצא מפלטין שלו בכעס; משהיה יוצא היה חוזר ומגפף ומנשק בכתלי פלטין ובעמודי פלטין ובוכה ואומר: הוי שלום, בית פלטין שלי! הוי שלום, בית מלכותי! הוי שלום, בית יקרי! הוי שלום, מעכשָׁו הוי שלום!:
וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד (ישעיה כב) - בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא להחריב את בית המקדש, אמר: כל זמן שאני בתוכו אין אומות העולם נוגעות בו, אלא אכבוש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו. מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה לאחוריו, זהו שנאמר (איכה ב): הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב; באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו:
וכיון שנשרף, אמר הקב"ה: שוב אין לי מושב בארץ - אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי? השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשָׁו שחטאו, חזרתי למקומי הראשון; חס ושלום, שחוק לגויים הייתי ולעג לבריות! באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו:
רבונו של עולם! אני אבכה ואתה לא תבכה! אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות - עכשָׁו אכנס למקום שאין לך רשות להכנס, ואבכה, זהו שנאמר (ירמיה יג): וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי. אמר להם הקב"ה למלאכי השרת:
בואו ונלך אני ואתם לביתי ונראה מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיהו לפניו. וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר: בודאי זהו ביתי וזוהי מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הקב"ה בוכה וצועק ואומר:
אוי לי על ביתי! בני, היכן אתם? כהני ולויי, היכן אתם? מה אעשה לכם? כמה פעמים התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה:
אמר לו הקב"ה לירמיהו: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו - ואין לך כאב לא עלי ולא על בני?! לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: רבונו של עולם: איני יודע היכן משה קבור. אמר לו הקב"ה: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים!:
מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו! שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה. אמרו לו: מה יום מימים, שאנו מתבקשים לפני הקב"ה? אמר להם:
איני יודע, מפני שהיה מתירא, שלא יאמרו: בימיך היתה זאת לבנינו:
הניחם ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד! הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה. אמר לו: מה היום מימים, שאני מתבקש לפני הקב"ה? אמר לו ירמיהו: איני יודע. הניחו משה והלך לו אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, אמר להם: משרתי עליון! כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו: בן עמרם, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? מיד קרע בגדי כבוד שהלבישו הקב"ה, והניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה והולך עד שהגיע אצל אבות העולם:
אמרו לו אבות העולם: משה רועה ישראל, מה היום מימים? אמר להם: אבות אבותי, אין אתם יודעים שבית המקדש חרב וישראל גלו לבין אומות העולם? מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכים והולכים עד שהגיעו לשער בית המקדש. כיון שראה הקב"ה, מיד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק (ישעיה כב), ואלמלא מקרא שכתוב, אי אפשר לאומרו. והיו בוכים והולכים משער לשער, כאדם שמתו מוטל לפניו. והיה הקב"ה סופד ואומר: 'אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנתו לא הצליח!':
בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקב"ה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה:
מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת? - כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד שורות שורות ואומרים: נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח (ישעיה לג) - מסילות שהתקנת לירושלים, שלא יהיו עוברי דרכים פוסקים מהם, שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים - היאך שבתו!:
באותה שעה נזקק הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם: מה לכם קושרים מספד שורות שורות? אמרו לפניו: רבונו של עולם! מפני אברהם אוהבך שבא לבית וספד ובכה, מפני מה לא השגחת עליו? אמר להם: מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו, לא בא לביתי, ועכשָׁו מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי? (ירמיה יא) - אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתם בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך? אמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל עשרים ושתים אותיות שבה. אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך? אמר לו: תבוא תורה ותעיד בהם בישראל:
מיד באה תורה להעיד בהם. אמר לה אברהם: בתי, באת להעיד בהם בישראל שעברו על מצוותיך - ואין לך בושת פנים מפני? זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך - ועכשָׁו את באה להעיד בהם ביום צרתם? כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהם:
אמר לו הקב"ה לאברהם: יבואו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהם בישראל. מיד באו עשרים ושתים אותיות. באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם:
אל"ף, את ראש לכל האותיות - ובאת להעיד בישראל ביום צרתם? זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ (שמות כ), ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני - ואת באה להעיד בבני! מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהם:
באה בי"ת להעיד בהם בישראל. ואמר לה אברהם: בתי, את באה להעיד על בני, שהם זריזים בחמשה חומשי תורה, שאת בראש התורה? מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום:
וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביְּשו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן ל"ז שנים, אמרת לי: 'העלהו עולה לפני', ונעשיתי עליו כאכזרי ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפַתִּי אותו - ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?:
פתח יצחק ואמר: רבונו של עולם, כשאמר לי אבא: אֱלֹקִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי (בראשית כב), לא עכבתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין - ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?:
פתח משה ואמר: רבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי: במדבר יפלו עצמותי - ועכשָׁו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם? זהו המשל שאומרים בני אדם: 'מטוב אדוני - לא טוב לי, ומרעתו - רע לי'..:
באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפני, ואלך אליהם ואראה, מי מניח ידו עליהם? אמר לו ירמיהו: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים. אמר לו: אף על פי כן!:
מיד הלך משה וירמיה לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה ואמרו זה לזה:
בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו. יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפני! מיד אמר להם משה: בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה - והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה, עד שעלתה בכיתם למרום; זהו שנאמר: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ (תהלים קלז):
כיון שבא משה אצל אבות העולם, אמרו לו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו בחרב ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערומים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים. מיד פתחו כולם ובכו וקוננו בקינות: וי על מה שהגיע לבנינו! היאך הייתם כיתומים בלא אב; היאך ישנתם בצהרים ובקיץ בלא לבוש ובלא כסות! היאך הלכתם בהרים ובחצצים חלוצי נעלים ובלא סנדלים; היאך הייתם טעונים משאות חול! היאך היו ידיכם כפותות לאחוריכם! היאך לא הייתם בולעים רוק שבפיכם!:
פתח משה ואמר: ארורה השמש! למה לא חשכת בשעה שנכנס האויב לבית המקדש? השיבה לו השמש: בחייך משה רועה נאמן, היאך אהיה חשוכה - ולא הניחוני ולא הרפו ממני, שהלקוני בששים שבטים של אש ואמרו לי: צאי והאירי אורך!:
שוב פתח משה ואמר: וי על זיוך, בית המקדש, היאך חשך?! וי שהגיע זמנו שיחרב, ההיכל נשרף ותינוקות של בית רבן נהרגים, ואבותיהם הולכים בשבי ובגלות:
שוב פתח משה ואמר: שבאים, בחייכם! לא תמיתו אותם מיתה אכזריה ולא תעשו בהם כליה גמורה, ולא תהרגו בן לפני האב ובת לפני האם, שתגיע השעה שהקדוש ברוך הוא יפרע מכם. והכשדים הרשעים לא עשו כך, אלא היו נותנים בן בחיק אמו ואמרו לאביו: קום שחטהו, היתה אמו בוכה ודמעותיה נושרות עליו, ואביו תולה לו ראשו. אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתבת בתורתך (ויקרא כב): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד - והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה, ואתה שותק..:
באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך, שיעקב אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהגיע זמן נישואי לבעלי יעץ אבי להחליפני באחותי, ולא קנאתי באחותי ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אם אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי בצרה שלי - אתה, מלך חי וקיָּם ורחמן, מפני מה קנאת בעבודה זרה שאין בה ממש והגלית את בני?!:
מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם. זהו שנאמר (ירמיה לא): כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם... ונאמר (שם):
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:
כִּלה חמתו:
אמרו חכמים שהכרובים שהיו בקדש הקדשים, מתחילת עשיָּתן היו פניהם איש אל אחיו מדובקים זה בזה ואחוזים ומחבקים זה את זה דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל:
ובשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום - כחיבת זכר ונקבה:
ועוד אמרו חכמים, שבזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, הכרובים הופכים את פניהם לבית דרך נס ואינם מעורים זה בזה, להראות שאין חיבתם לפני המקום כבתחילה:
ואמרו חכמים עוד: 'בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובים המעורים זה בזה, הוציאום לשוק ואמרו: 'ישראל הללו שברכתם ברכה וקללתם קללה - יעסקו בדברים הללו'? - מיד הזילום, שנאמר (איכה א): כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ:
והרי לא נחרב בית המקדש, אלא על שלא עשו ישראל רצונו של מקום, וכיצד מצאו האויבים באותה שעה את הכרובים מעורים? -:
יש אומרים שגם זאת פורענות היתה באותה שעה, שעל ידי כן 'נגלה קלונם' של ישראל בעיני מכבדיהם שחשדו את ישראל שעוסקים במעשה שטות ואינם יודעים עד היכן גדולה חיבת המקום לישראל.
ויש אומרים, שאף על פי שבעיני האויבים היה זה קלון ישראל, אולם כלפי ישראל בינם לבין המקום, היה זה סימן שבשעה זו לאחר שנשרף הבית וה' כִּלה חמתו על העצים והאבנים שבמקדש, אותה שעה חזרה האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים להיות כבתחילה, דוגמת חיבת זכר ונקבה:
וכך אמרו חכמים:
'מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ (תהלים עט) - לא היה המקרא צריך לומר אלא 'בכי לאסף', 'נהי לאסף', 'קינה לאסף' - ומהו אומר מִזְמוֹר לְאָסָף? - אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסידה וצירה, ויצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושבר את הקנים. ונטל פדגוג שלו (מחנכו של הבן) אבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו, ואתה יושב ומזמר!? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש - ואתה יושב ומזמר! אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל:

חרבן שני ונפילת ביתר:
ארבע מאות ותשעים שנה לאחר חרבן בית המקדש הראשון, חרב בית המקדש השני, אף הוא בתשעה באב. ועדיִן היתה ביתר קיֶּמת, והיא עיר גדולה לאלקים. לאחר חמשים ושתים שנה משמרדו היהודים ברומאים, נלכדה ביתר אף היא בתשעה באב, והיו האויבים הורגים באנשי ביתר ושפכו דמם כמים עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו:
מאה ושמונים שנה עד שלא חרב הבית, פשטה מלכות הרשעה על ישראל (התחילו לכבשן). שמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים וכו'. ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות (כיון שרבו הרוצחים ולא רצתה סנהדרין לדונם, וסנהדרין שאינה יושבת בלשכת הגזית אינה יכול לדון דיני נפשות):
תנו רבנן, ארבעים שנה קודם חרבן הבית לא היה גורל (של שעיר יום הכיפורים ש - לה') עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית (אדומה שתולים ביום הכיפורים בבית המקדש לסימן) מלבין, ולא היה נר מערבי דולק (במשך כל היום, לאחר שכבו שאר הנרות), והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל, היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדו (זכריה יא): פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ. אמר ר' יצחק בן טבלאי, למה נקרא שמו 'לבנון'? שמלבין עוונותיהן של ישראל:
אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו 'יער הלבנון' (מלכים - א י)? לומר לך מה יער מלבלב, אף בית המקדש מלבלב, דאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש, נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאים פֵּרות בזמניהן, וכיון שהרוח מנשבת בהן, היו נושרין פֵּרותיהן שנאמר (תהלים עב): יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ, ומהן היתה פרנסה לכהונה; וכיון שנכנסו נכרים להיכל, יבשו, שנאמר (נחום א): וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל, ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו, שנאמר (ישעיה לה): פָּרֹח תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ:
אמר ר' יוחנן: מהו שנאמר (משלי כח): אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד (= דואג לראות הנולד, שלא תארע תקלה בכך, אם אעשה זאת - רש"י) וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה - על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך, על יתד של מרכבה חרבה ביתר:
'על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים' -:
מעשה באדם שהיה אוהבו קמצא ושונאו - בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והבא לי קמצא. הלך והביא לו את בר קמצא. בא (בעל הסעודה) ומצאו (לבר קמצא) יושב. אמר לו: הרי שונא אתה לי, ומה לך כאן? עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי - הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה. אמר לו: לא. - אתן לך דמי חצי סעודתך... - לא! - אתן לך דמי כל סעודתך - לא! תפסו בידו, העמידו והוציאו. אמר בר קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מחו בו - מכלל שנוח להם - אלך ואלשין עליהם לפני המלך. בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים... אמר לו (הקיסר): מי יאמר?... אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו:
הלך ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו בר קמצא מום בניב שפתים, ויש אומרים - בדוקין שבעין, מקום שלנו הרי הוא מום, ולהם אינו מום. אמרו חכמים להקריבו, משום שלום מלכות; אמר להם ר' זכריה בן אבקילס: יאמרו, בעלי מומים קרבים למזבח. אמרו להרוג את בר קמצא, שלא ילך ויספר למלך; אמר להם ר' זכריה:
יאמרו, מטיל מום בקדשים - יהרג:
(אמר ר' יוחנן: ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו):
עלה עליהם נירון קיסר. כשהגיע (לירושלים) זרק חץ למזרח - וחזר ונפל בירושלים, למערב - חזר ונפל בירושלים, וכן לארבע רוחות העולם:
אמר נירון קיסר לתינוק: פסוק לי פסוקך; אמר לו: וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל כה). אמר נירון קיסר: הקב"ה מבקש להחריב ביתו ואומר לקנח את ידו בי... ברח והלך ונתגיר, ויצא ממנו רבי מאיר:
עלה עליהם אספסינוס קיסר, בא וצר על ירושלים שלש שנים. היו שם שלשה עשירים:
נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת. נקדימון בן גוריון - שנקדה לו חמה בעבורו; בן כלבא שבוע - שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב - יוצא כשהוא שבע; בן ציצית הכסת- שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות, ויש אומרים, על שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי:
אחד אמר: אני אפרנס (כל בני העיר) בחטים ושעורים, ואחד אמר ביין ובמלח ובשמן, ואחד אמר - בעצים. ושבחו חכמים את בעל העצים, שהיה רב חסדא אומר: אוצר אחד של חטים, טעון ששים אוצרות של עצים כנגדו. פתחו את אוצרותיהם ונמצא בידם כדי פרנסת עשרים ואחת שנה:
היו שם בריונים, אמרו להם חכמים: נצא ונעשה שלום אתם (עם הרומיים); לא הניחום, ואמרו להם: נצא ונעשה מלחמה עמהם. אמרו להם חכמים: לא יעלה בידינו כלום. עמדו (הבריונים) ושרפו אותם האוצרות של חטים ושעורים, וגבר הרעב בעיר:
מרתא בת ביתוס, העשירה שבירושלים היתה. שגרה שליח (לשוק) ואמרה לו: לך והבא לי סולת. עד שהלך נמכרה הסולת. בא ואמר לה: סולת אין, פת נקיה יש. אמרה לו:
לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת נקיה אין, פת קיבר יש. אמרה לו:
לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת קיבר אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכר אף זה. חלצה נעליה ואמרה: אצא ואראה שמא אמצא דבר לאכול. נטפלו גללים ברגליה ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי: הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ (דברים כח). ויש אומרים: גרוגרת של רבי צדוק מצאה (ואכלה) ונאנסה ומתה. ובשעת מיתתה הוציאה כל כספה וזהבה וזרקתם לשוק, אמרה: אלו - למה לי? וזה שנאמר (יחזקאל ז): כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וגו':
גרוגרת של רבי צדוק מהי? רבי צדוק ישב ארבעים שנה בתענית שלא תחרב ירושלים. (הכחיש) וכל מה שאכל היה נראה מבחוץ. כשבא להברות עצמו (- לעשות הפסק בין תענית לתענית) הביאו לו גרוגרות והיה מוצץ מימיהן וזורק:
יצא רבן יוחנן בן זכאי לטיֵּל בשוק, ראה את אנשי ירושלים ששולקים תבן ושותין מימיו. אמר: בני אדם ששולקין תבן ושותים מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסינוס? אין תקנה אלא שאצא מן העיר:
אבא סקרא בן בטיח, ראש בריוני ירושלים - בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי היה. שלח לו רבן יוחנן בן זכאי: בוא אצלי בצנעה. בא. אמר לו רבן יוחנן: עד מתי אתם עושים כך וממיתים את כל העולם ברעב? אמר לו: מה אעשה? אם אומר להם דבר, יהרגוני. אמר לו רבן יוחנן: ראה לי תקנה שאצא מכאן, אפשר שתהא הצלה מועטת. אמר לו אבא סקרא: עשינו בינינו שלא יצא אדם מכאן אלא אם כן הוא מת. אמר רבן יוחנן הוציאוני בדמות מת. אמר בן בטיח: עשה עצמך חולה ויבואו הכל לבקרך, והבא דבר של סירחון והנח אצלך, ויהיו אומרים: מת רבן יוחנן. ויכנסו תלמידיך (וישאו את ארונך) ובני אדם אחרים לא ישאוהו, כדי שלא ירגישו בגופך שהוא קל, שהרי הכל יודעים שהחי קל מן המת:
עשה רבן יוחנן כך, שלח וקרא לתלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע, אמר להם: בני! עמדו והוציאוני מכאן. עשו לי ארון ואשכב בתוכו. אחז רבי אליעזר מראשו ורבי יהושע מרגליו. היו מוליכים אותו עד שקיעת החמה, עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים: מי הוא זה? אמרו להם: מת הוא. וכי אין אתם יודעים שאין מלינים את המת בירושלים? בקשו (הבריונים) לדקור בגופו של המת, אמר להם (אבא סקרא): יאמרו, רבם דקרו! בקשו לדחפו אמר להם: יאמרו: רבם דחפו! - פתחו לו השער ויצא:
היו מוליכים אותו עד שהגיעו אצל אספסינוס. פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו:
שלום עליך המלך! שלום עליך המלך! אמר לו אספסינוס: חיָּב אתה שתי מיתות, אחת, שאתה קורא לי מלך, ואני איני מלך; ועוד, אם מלך אני, עד עכשָׁו למה לא באת אצלי?:
אמר לו רבן יוחנן: שאמרת, לא מלך אני, באמת מלך אתה, שאילמלא היית מלך לא נמסרה ירושלים בידך, שנאמר (ישעיה י): וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל. ואין אדיר אלא מלך; ושאמרת, אם מלך אני, מפני מה לא באת אצלי עד עכשָׁו? - בריונים שבנו לא הניחוני. אמר לו אספסינוס: אילו חבית של דבש, ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברים את החבית בשביל הדרקון ('כדי שילך לו הדרקון. כך היה לכם להשחית חומת העיר ולשורפה באש כדי להשליך אותן בריוני מתוכה')? שתק רבן יוחנן. קרא עליו רב יוסף, ויש אומרים רבי עקיבא: מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל (ישעיה מד); היה צריך לומר לו: נוטלין צבת ומסלקין את הדרקון והורגין אותו, ואת החבית מניחין ('כך היינו מצפים אולי נוכל להם, ולהוציאם ממנה, ותהיה העיר קיימת, ונשלים עמך'):
(יש אומרים) ארבעה דוכסים היו באותו מעמד: דוכס של ערביים, פנגר שמו; דוכס של אפריקה, דוכס של אלכסנדריה, ודוכס של פלסטיני. התחילו מושלין משלות לפני רבן יוחנן בן זכאי: חבית שקִּנן נחש בתוכה - כיצד עושין לו? אמר להם: מביאין חובר וחוברין את הנחש ומניחין את החבית. אמר פנגר: הורגין את הנחש ושוברין את החבית. מגדל שקנן בו נחש כיצד עושין? אמר להם:
מביאין חובר וחוברין את הנחש ומניחין את המגדל. אמר פנגר: הורגין את הנחש ושורפין את המגדל. אמר רבן יוחנן בן זכאי לפנגר: כל השכנים שעושים רעה - לעצמם עושים. לא דיך שאין אתה מלמד סניגוריא, אלא שאתה מלמד קטגוריא. אמר לו: טובתכם אני דורש. שכל זמן שהבית הזה קיָּם, המלכויות מתגרות בכם; נחרב הבית הזה - אין המלכויות מתגרות בכם. אמר לו רבן יוחנן:
הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות:
בתוך כך בא שליח מרומי ואמר לאספסינוס: עמוד, שמת הקיסר ונמנו גדולי רומי להושיבך בראש. היה אספסינוס נעול נעל אחת, בא לנעול את השניה - ולא נכנסה רגלו. בא לחלוץ את הראשונה - ולא יצאה רגלו. אמר אספסינוס: זוהי מהי? אמר רבן יוחנן: אל תצטער, שמועה טובה באה לך. שנאמר (משלי טו): שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם, ומה תקנתך? יביאו אדם שאין דעתך נוחה הימנו ויעבירוהו לפניך, שנאמר (משלי יז): וְרוּח נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם, עשה כך ונכנסה רגלו:
אמר לו: ומאחר שחכמים אתם כל כך - עד עכשָׁו מפני מה לא באתם אלי? אמר לו: ולא אמרתי לך? אמר לו: אף אני אמרתי לך. אמר לו אספסינוס לרבן יוחנן: אני הולך מכאן ואשלח אדם אחר (במקומי); אלא בקש ממני דבר ואתן לך. אמר לו רבן יוחנן:
תן לי יבנה וחכמיה ושלשלת של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק:
קרא עליו רב יוסף, ויש אומרים רבי עקיבא: מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל (ישעיה מד), היה צריך לומר לו שיניח את ירושלים פעם זו. ורבן יוחנן סבר, שמא זו לא יעשה לו אספסינוס, ולא תהא אפילו הצלה מועטת:
(יש אומרים: כך השיב ר' יוחנן בן זכאי לאספסינוס:) מבקש אני שתניח למדינה זו. אמר לו: כלום לכך המליכוני בני רומי שאניח למדינה זו? שאל דבר אחר ואעשנו. אמר לו: הנח לשער המערבי, הפונה ללוד, וכל מי שיצא עד ארבע שעות ינצל. משנכבשה העיר אמר אספסינוס לרבן יוחנן בן זכאי: אם יש לך אוהב או קרוב בעיר, שלח והוציאהו עד שלא יכנסו אוכלוסין שלי. שלח את ר' אליעזר ור' יהושע להוציא את ר' צדוק. הלכו ומצאוהו בפתח השער. כשבא, עמד ר' יוחנן בן זכאי לפניו, אמר לו אספסינוס: לפני זקן כושל זה אתה עומד? אמר לו: חייך, אילו היה בעיר עוד אחד כמותו, ואוכלסין שלך מרובים כפלים - לא היית יכול לכבשה. אמר לו: במה כחו? אמר לו: שאוכל גמזוז אחד ושונה עליו מאה פרקים. אמר לו: ולמה כחש כל כך? אמר לו: מחמת צומות ותעניות. שלח והביא רופאים והיו מאכילין אותו קמעא קמעא ומשקין אותו קמעא קמעא, עד שחזר עליו גופו. אמר לו אלעזר בנו: אבא, תן להם שכרם בעולם הזה, שלא תהא להם עמך זכות בעולם הבא - נתן להם חשבון אצבעות וקנה משקל:
כשכבש את העיר, חלק ארבע חומותיה לארבעה דוכסין, ועלה השער המערבי לפנגר. וגזרו מן השמים לא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב. הללו החריבו שלהם והוא לא החריב את שלו. שלח אספסינוס והביאו. אמר לו: למה לא החרבת את שלך? אמר לו: חייך, לשבחה של מלכות עשיתי, שאילו החרבתיו לא היו יודעין מה החרבת. עכשָׁו יראו הבריות ויאמרו: ראו כחו של אספסינוס מה החריב! אמר לו: יפה עשית, אלא בשביל שעברת על מצוָתי - עלה לראש הגג והפל עצמך, אם תחיה - תחיה, ואם תמות - תמות. עלה והפיל עצמו ומת. ופגעה בו קללה של רבן יוחנן בן זכאי:
הלך אספסינוס ושלח את טיטוס הרשע. בא טיטוס, עמד ואמר: אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ? (דברים לב) - מה עשה? תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבֵרה, ונטל סיף וגדר (דקר) את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא - וכסבור הרג את עצמו... התחיל מחרף ומגדף כלפי מעלה ואמר: אינו דומה מי שעושה מלחמה עם המלך במדבר ונוצחו למי שעושה מלחמה עם המלך בפלטין שלו ונוצחו:
(אמר אבא חנן: מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ? (תהלים פט) - מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצי וגידופי של אותו רשע ושותק. של ר' ישמעאל שנו: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים ה' (שמות טו) - מי כמוך באלמים!):
נטל טיטוס את הפרוכת ועשאה כמין גרגותני (מין סל גדול), והביא כל כלים שבמקדש והניחם בה, ונתנם בספינה, לילך ולהשתבח בעירו. עמד עליו נחשול שביָּם לטבעו. אמר: כמדומה אני, שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים. בא פרעה - טבעו במים, בא סיסרא - טבעו במים, אף אני, כשהייתי בתוך ביתו וברשותו לא היה יכול לעמוד בי, ועכשָׁו לכאן קדמני ועמד עלי לטבעני במים. אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה!:
יצתה בת קול ואמר לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע! בריה קלה יש לי בעולמי, ויתוש שמה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה. כשהגיע לרומי יצאו כל בני רומי וקלסוהו:
כובש הברברין! מיד בא יתוש ונכנס בחטמו ונקר במחו שבע שנים:
פעם אחת עבר על פתחו של נפח, שמע קול קורנס - ונשתתק היתוש. אמר טיטוס: 'יש תקנה!' - הביאו לו נפח בכל יום, והכה לפניו (בקורנס). לנפח נכרי נתן ארבעה זוזים ליום, לישראל אמר: דיך שאתה רואה בשונאך. עד שלשים יום עשה כן; מכאן ואילך כיון שדש - דש (התרגל היתוש לקול הרעש והמשיך לנקר)!:
(שנינו, אמר ר' פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת (טיטוס) פצעו את מחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים. אמר אביי: מקובלים אנו, פיו של נחושת וצפרניו של ברזל). בשעת מיתתו של טיטוס צִוָּה: שרפוני ופזרו את אפרי על שבעה ימים, כדי שלא ימצאני אלהי היהודים ויעמידני בדין:
אונקלוס בר קלונימוס בן אחותו של טיטוס היה. בקש להתגיר. הלך והעלה את טיטוס באוב. אמר לו: מי חשוב בעולם ההוא? אמר לו: ישראל. - מהו להדבק בהם? אמר לו:
מצוותיהם מרובות ואי אפשר לעמוד בהן. לך והתגרה בהם בעולם הזה ותעשה עליהם ראש. שנאמר (איכה א): הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ - כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר לו: דינך במה? אמר לו, במה שגזרתי על עצמי, בכל יום ויום צוברים את אפרי ודנים ושורפים אותו ומפזרים את אפרי על שבעה ימים:
הלך והעלה את בלעם באוב. אמר לו: מי חשוב בעולם ההוא? אמר לו: ישראל - מהו להדבק בהם? אמר לו: לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ (דברים כג):
הלך והעלה את ישו באוב. אמר לו: מי חשוב בעולם ההוא? אמר לו: ישראל! מהו להדבק בהם? אמר לו: טובתם דרוש, רעתם אל תדרוש; כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו:
בוא וראה, מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם!:
שנינו, אמר ר' אלעזר: בוא וראה כמה גדול כחה של בושה; שהרי סיַּע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו:
מקדש ראשון מפני מה חרב? - מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? - מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עברות:
עבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים:
'על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך' -:
נוהגים היו כשיצאו חתן וכלה, הוציאו לפניהם תרנגול ותרנגולת, כלומר, פרו ורבו כתרנגולים. פעם אחת, עבר לגיון של רומיים ונטלו (את התרנגול והתרנגולת מלפני החופה). נפלו על הרומיים והִכום. באו ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים. עלה עליהם המלך. היה בין היהודים אדם אחד, בר דרומא, שהיה קופץ מיל והורג ברומיים. נטל המלך כתרו והניחו על גבי קרקע. אמר: רבונו של עולם! אם נוח לך, אל תמסרני, אותי ומלכותי בידו של אדם אחד:
הכשילו פיו לבר דרומא ואמר: הֲלֹא אַתָּה אֱלֹקִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹקִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ (תהלים ס) - נכנס לבית הכסא, בא דרקון ושמט כרכשתו ומת. אמר המלך: הואיל ונעשה לי נס - אניחם פעם זו. הניחם והלך לו:
מיד קפצו ואכלו ושתו והדליקו נרות, עד שנראה חותם הטבעת בריחוק מיל. אמר המלך: שמחים ומשחקים בי היהודים - חזר ובא עליהם. אמר ר' אסי שלש מאות אלף שולפי חרב נכנסו להר המלך, והרגו בה שלשה ימים ושלשה לילות, ומצד זה שמחה ומחולות, ולא ידעו אלו באלו:
בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב (איכה ב) - אמר ר' יוחנן: אלו ששים רבוא עירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים. אמר עולא: אני ראיתי אותו מקום ואפילו ששים רבוא קנים אינו מחזיק. אמר מין אחד לר' חנינא: משקרים אתם! אמר לו ר' חנינא: אֶרֶץ צְבִי (ירמיה ג) נאמר בה, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה - רָוְחה, ובזמן שאין יושבין עליה - גמודה:
טרינוס שחיק עצמות ילדה אשתו בליל תשעה באב, והיו היהודים אבלים, ומת התינוק בחנוכה. אמרו אלו לאלו: מה נעשה - נדליק או לא נדליק? אמרו: נדליק, ויבוא עלינו מה שיבוא. הדליקו. הלכו והלשינו לפני אשתו של טרינוס. אמרו: היהודים הללו - כשנולד לך בן היו מתאבלים, וכשמת התינוק הדליקו נרות. שלחה וכתבה לבעלה: עד שאתה כובש ברברים - בוא וכבוש את היהודים הללו שמרדו בך:
ירד לספינה ושִׁעֵר בעצמו שיבוא בעשרה ימים - והוליכו הרוח ובא בחמשה ימים. נכנס (לבית המדרש) ומצאם שיושבים ועוסקים במקרא זה: יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק... כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר (דברים כח) - אמר להם: אני הוא הנשר, שהייתי סבור לבוא אצלכם בעשרה ימים והוליכני הרוח בחמשה. הקיפום לגיונותיו והרגום. אמר לנשים: השמעו ללגיונותי, ואם לאו אני עושה לכן כדרך שעשיתי לבעליכן. אמרו לו: עשה בנשים כמו שעשית בגברים. מיד הקיפון לגיונותיו והרגון, ונתערבו דמים של אלו בדמים של אלו, והיה הדם בוקע והולך עד שהגיעו לקיפריס הנהר. ורוח הקדש צווחת ואומרת: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה (איכה א):
'על יתד של מרכבה חרבה ביתר' -:
נוהגים היו, כשנולד תינוק שתלו ארז, תינוקת - שתלו שיטה. ובשעת נישואיהם היו קוצצים את האילנות ועשאום חופה. פעם אחת, עברה בת הקיסר, ונשברה יתד במרכבתה, קצצו (עבדיה) ארז ותקנוהו (למרכבה). באו (היהודים) ונפלו עליהם והכום. הלכו (הרומיים) ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים. עלה עליהם:
אמר ר' יוחנן: שמונים אלף תוקעי קרנות (מפקדי צבא) היו צרים על ביתר, והיה שם בן כוזיבא, והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע (שלא נכנס בחיל בן כוזיבא אלא מי שקטע אצבע לעצמו, להראות גבורתו). שלחו לו חכמים: עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים? אמר להם: והיאך יבָּדקו? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מלבנון - אל יכתב באסטרטיא שלך. והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך:
והיה אדרינוס שולח עליהם גיסות והם יוצאים והורגים בהם. אמרו: אין תקנה לדבר אלא אם כן נביא את עטרתו של אדרינוס ונתן בראשו ונעשנו מלך. פעם אחת כשיצאו למלחמה, פגע בהם זקן אחד, אמר להם: אלקיכם בסעדכם! הכשילם פיהם ואמרו לו: לא יסעד ולא יסכוף (ירפה, יחליש), הֲלֹא אַתָּה אֱלֹקִים זְנָחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹקִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ (תהלים ס). ומה היה כחו של בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחת מארכובותיו וזורקן והורג בהן כמה נפשות:
וכשראה אותו ר' עקיבא, היה אומר: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב (במדבר כד) - דרך כוזיבא מיעקב, זהו מלך המשיח! אמר לו ר' יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיִן בן דוד אינו בא:
שלש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר על ביתר. והיה שם ר' אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום היה מתפלל ואומר: רבונו של עולם, אל תשב בדין היום; לבסוף נתן אדרינוס דעתו לחזור. בא כותי אחד ואמר לו: אדוני, כל זמן שתרנגולת זו (על ר' אלעזר שהיה מרבה בתפילה, אמר כך) מתגעגעת באפר אי אתה כובשה; אלא המתן לי, ואני אעשה לך שתכבשנה היום:
מיד נכנס לביתר בשער העיר ומצאו לר' אלעזר שהיה עומד ומתפלל. עשה את עצמו כאילו לוחש באזנו. הלכו ואמרו לבן כוזיבא: דודך ר' אלעזר מבקש למסור מדינה זו ליד אדרינוס:
שלח והביאו אצלו אותו כותי. אמר לו: מה אמרת לר' אלעזר, ומה אמר לך? אמר הכותי: אם אומר לך - יהרגני המלך, ואם לא אומר לך - אתה תהרגני, מוטב שאהרוג את עצמי ולא יתפרסמו מסתורין של מלכות. היה בן כוזיבא סבור בדעתו שבִּקש ר' אלעזר למסור את המדינה:
שלח בן כוזיבא והביאו לר' אלעזר אצלו. אמר לו: מה אמר לך אותו כותי? אמר לו:
איני יודע מה לחש לי באזני, הייתי עומד בתפילה ולא שמעתי כלום - ומה אמרת לו? אמר לו: לא כלום. נתמלא בן כוזיבא כעס, בעט בו ברגלו בעיטה אחת והרגו. יצתה בת קול ואמרה: הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ (זכריה יא); אמרה לו: אתה שברת זרועם של ישראל וסמית את עין ימינם לפיכך: זְרוֹעוֹ - של אותו האיש - יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ תִכְהֶה (שם). מיד גרמו העוונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא:
הביאו ראשו אצל אדרינוס. אמר: מי הרגו לזה? אמר לו כותי אחד: אני הרגתיו. אמר לו: לך והביאהו אצלי. הלך והביאו, ומצאו נחש כרוך על צוארו. אמר אדרינוס:
אילולא אלקים הרגו לזה, מי היה יכול להרגו!:
נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים נשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצנורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה (ביתר לים) - רחוקה היתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדרינוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמן טבריא לצפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידים. וגזר עליהם שלא יקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום:
תניא, ר' אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך ואחד מושך אילך. ושערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם:
שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל:
אמרו משום רבן שמעון בן גמליאל: חמש מאות בתי סופרים היו בכרך ביתר, והקטן שבהם לא היה פחות מחמש מאות תינוקות של בית רבן; והיו אומרים: אם יבואו השונאים עלינו, במכתובים הללו אנו יוצאים עליהם ומנקרים את עיניהם. וכשגרמו העוונות וגברו האויבים ולכדום - כרכום בספריהם והציתום באש:
אמר ר' יוחנן: שלש מאות מחי תינוקות נמצאו על אבן אחת:
ר' אסי אמר: ארבעה קבין מח נמצאו על אבן אחת:
אמר רבי יהושע בן לוי: אילו היו אומות העולם יודעים, מה היה המקדש יפה להם - קסטריות (= מצודות) מקיפים אותו כדי לשמרו. שהיה יפה להם יותר משל ישראל. שכן שלמה סדר תפילה (מלכים - א ח): וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וכתיב (שם): ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. אבל כשהוא בא אצל ישראל, מה כתיב - (דברי הימים - ב ו): ונתתה לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו; אם היה ראוי לו - היה נותן לו, ואם לאו - לא היה נותן לו. ולא תאמר בית המקדש, אלא אילולא ישראל, לא היה מטר יורד ולא השמש זורחת, שבזכותם הקב"ה מרויח (מביא רוחה) לעולמו:
אמרו משום ר' יהושע בן לוי: קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, אמר להם: מלך בשר ודם כשמת לו מת והוא מתאבל, מה דרכו לעשות? אמרו לו: תולה שק על פתחו, אמר להם: אף אני כך אני עושה. זהו שנאמר: אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם (ישעיה נ). - מלך בשר ודם מה דרכו לעשות (עוד)? אמרו לו: מכבה את הפנסים. אמר להם: כך אני עושה. זהו שנאמר: שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם (יואל ב). - מלך בשר ודם מה דרכו לעשות (עוד)? - הולך יחף. - כך אני עושה, שנאמר: ה' בסופה ובשערה דרכו וענן אבק רגליו (נחום א). - מלך בשר ודם מה דרכו לעשות (עוד)? - מבזע פרפורא שלו. - כך אני עושה, שנאמר: עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו (איכה ב). - מלך בשר ודם מה דרכו לעשות (עוד)? - יושב ודומם. - כך אני עושה, שנאמר:
ישב בדד וידם כי נטל עליו (איכה ג):
במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיה יג) - מהו במסתרים? אמר ר' שמואל בר אוניא משמו של רב: מקום יש לו להקב"ה שבוכה בו, ו'מסתרים' שמו. ומהו מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק:
מפני גאותם של ישראל שנטלה מהם ונתנה לגויים. ר' שמואל בר נחמני אמר: מפני גאותה של מלכות שמים שנטלה:
ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' (שם) - אמר ר' אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומם:
אמר רב אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש, שנאמר: הנה זה עומד אחר כתלנו (שיר השירים ב):
שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כב) - אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם את הבערה שהבערתי; אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד): ויצת אש בציון ותאכל יסדתיה, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב):.
ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה:
רבן גמליאל ורבי אליעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא היו מהלכים בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטיא בריחוק מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק:
אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו:
הגויים הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים יושבים בטח והשקט, ואנו - בית הדום אלקינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק - ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!:
שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א): והזר הקרב יומת, עכשו שועלים הלכו בו - ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק, שנאמר (ישעיה ח):
ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו - וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, והלא אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה נאמר (מיכה ג): לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער; בזכריה נאמר (זכריה ח): עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם וגו'. עד שלא נתקימה נבואתו של אוריה הייתי מתירא שלא תתקים נבואתו של זכריה; עכשו שנתקימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקימת:
ובלשון הזו אמרו לו: עקיבא, נחמתו! עקיבא, נחמתנו!: