אהבת ה' והצדיקים - לקוטי מוהר"ן ותנינא

תורה ד'

[ד] וכשידע כל זאת נקרא ידיעה שלמה, כי עקר הדעת הוא אחדות של חסד וגבורה (ב), זה נקרא דעת, הינו שלא יחלק בין חסד לדין, ויברך על כלם "הטוב והמטיב". וזה נקרא:

"ה' אחד ושמו אחד" כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה, שלעתיד יהיה אחדות גמור, שיהיה כלו הטוב והמטיב:

וזה ה' אחד, ושמו זה בחינת אלקים מלכות, כמו שכתוב (שמואל - ב' ח): "ויעש דוד שם" אחד גימטריא אהבה, הינו הן ה' שהוא רחמים, הן שמו שהוא בחינת אלקים, בחינת דין כלם לטובתך מחמת אהבה שהקדוש - ברוך - הוא אוהב אותך, כמו שכתוב (משלי ג): "את אשר יאהב ה' יוכיח" וכתיב (עמוס ג):

"רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם עוונותיכם":

תורה ה'

[ה] ותדע, שצריך לשתף הגבורות בחסדים, שמאלא בימינא, כמו שכתוב (תהלים כ): "בגבורות ישע ימינו", כי עקר התגלות על ידי החסדים, כמו שכתוב (שם ק"י): "שב לימיני":

וכן צריך לשתף האהבה עם היראה, כדי שיתעבד רעמים, וזה מסטרא דימינא, מחא חורא ככספא (תקון ע). וזה "וישב הים", הינו ים החכמה, "לפנות בקר" דא בקר דאברהם (ו), בחינת: "אברהם אוהבי" (ישעיהו מ"א). "לאיתנו" דא גבורות. הינו בחינת: "קול רעמך בגלגל":

וזהו (שיר - השירים ח): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", כי עקר התגברות על ידי האהבה, כמו שכתוב: "שב לימיני" וכו'. וזהו פרוש (תהלים כ"ט): "אל הכבוד". 'אל' דא חסד. 'כבוד' דא חכמה, כמו שכתוב (משלי ג): "כבוד חכמים ינחלו". 'הרעים' דא בחינת רעמים, הינו הגבורות בחינת רעמים, צריך לשתף עמהם אהבה, כדי שיפגעו בכבוד, בבחינת חכמה, שיתעבד מהם רעמים, ותתגבר על אויביך, כמו שכתוב: "שב לימיני" וכו':

תורה י"ז

ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו, ויראו את צררות כספיהם המה ואביהם וייראו. ויאמר להם יעקב אביהם אתי שכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה (בראשית מ"ב):

[א] כי יראה ואהבה אי אפשר לקבל, כי אם על - ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה:

כי הצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות הרצונות של השם יתברך. כי יש בכל דבר רצון השם יתברך, הן בכלל הבריאה, דהינו מה שהשם יתברך רצה לברא את העולם בכלל, וכן בפרטי הבריאה, בכל דבר ודבר בפרט, יש רצון השם יתברך, דהינו שהשם יתברך רצה שזה הדבר יהיה כך:

בתמונה הזאת ובכח הזה ובטבע הזאת, ודבר אחר יש לו תמונה אחרת וכח אחר וטבע והנהגה אחרת:

והצדיק מחפש ומבקש תמיד אחר אלו הרצונות, להשיג ולידע רצון השם יתברך בכל דבר, כגון: מפני מה היה רצון השם יתברך שהארי יהיה לו כח וגבורה כזו, ובזו התמונה, ובזאת הטבע וההנהגה שיש לארי; ולהפך, יתוש קטן הוא חלש כח מאד, ויש לו טבע ותמונה והנהגה אחרת. וכן בפרטי פרטיות, כגון בהאריה בעצמו: מפני מה זה האיבר של האריה צורתו כך, ויש לו כח וטבע כזאת, ואיבר אחר יש לו צורה אחרת וכח וטבע והנהגה אחרת. וכן בשאר כל הברואים שבעולם דומם, צומח, חי, מדבר שבכלם יש שנויים רבים לאין מספר בין כל אחד לחברו, וכן בכל אחד ואחד בעצמו יש בו שנויים רבים בפרטי פרטיות בין כל איבר ואיבר, וכיוצא בזה בעשבים ואילנות ושאר פרטי הבריאה, שבכלם יש שנויים רבים מאד בתמונותיהם ובכחותיהם והנהגותיהם; והכל היה מחמת רצון הבורא יתברך שמו, שרצה שזה יהיה כך וזה כך. והצדיק מחפש תמיד אחר אלו הרצונות, ומשיג ומוצא אותם על - ידי ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות:

כי כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו:

'בראשית בשביל ישראל, שנקרא ראשית' (א). כי 'ישראל עלה במחשבה תחלה' (ב), דהינו שהשם יתברך צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר", ובשביל זה ברא את כל העולם. נמצא, שכל העולם כלו נברא רק בשביל ההתפארות שיתפאר בישראל, וזה היה כלל הבריאה, דהינו שכלל הבריאה היה בשביל כלל ההתפארות שיקבל מישראל:

וכן פרטי הבריאה הוא בשביל פרטי ההתפארות של ישראל. כי יש בכל אחד ואחד מישראל התפארות בפרטיות, שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות, ואפלו בפחות שבישראל, אפלו פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כי נקרא פושעי ישראל, יש בו התפארות פרטי, שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות. וכן בפרטי פרטיות, כי יש בכל איבר ואיבר ובכל תנועה ותנועה של ישראל התפארות אחר. ויש לפעמים שאיזה פחות שבישראל עושה נענוע עם הפאה שלו, והשם יתברך יש לו התפארות גדול גם מזה:

והצדיק, על - ידי שמבקש ומחפש תמיד, ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל, על - ידי - זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך שהיה לו בכל הבריאה, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, כי כל הרצונות של כל הבריאה, הכל היה בשביל ההתפארות של ישראל כנ"ל, וכל דבר ודבר נברא ברצונו, בזה הכח ובזה הטבע והנהגה, כפי ההתפארות שיש בכל אחד מישראל. נמצא, כשיודע ומוצא ההתפארות שיש בישראל, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, יודע כל הרצונות שיש בכלל הבריאה ובפרטי הבריאה ובפרטי פרטיות:

(כי ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל הוא שרש הבריאה, הינו: כלליות ההתפארות של כלליות ישראל, מה שהשם יתברך מתפאר עם כלל ישראל, זהו שרש כלליות כל הבריאה בכלל; וכן פרטיות ההתפארות, מה שהשם יתברך מתפאר עם כל אחד מישראל בפרטיות, זהו שרש של אותו דבר הפרטי של הבריאה, שנברא בשביל זה ההתפארות; וכן בפרטי פרטיות, שההתפארות שהשם יתברך מקבל בפרטי פרטיות מכל איבר ותנועה של כל אחד מישראל, זהו שרש של פרטי פרטיות של הבריאה, דהינו של כל איבר ואיבר בפרטי פרטיות של כל נברא ונברא:

והכלל, כי עקר הבריאה היה בשביל ההתפארות שיתפאר עם ישראל, וזה ההתפארות הוא השרש והחיות של כל הבריאה בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות, כי כל הרצונות של השם יתברך בבריאת עולמו, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, היה כפי ההתפארות שמקבל מישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. כי כלליות הבריאה נבראת בזאת התמונה ובזה הסדר וההנהגה שיש לכלליות הבריאה, כפי כלליות ההתפארות שמקבל מכלל ישראל; וכן כל דבר בפרט נברא בזה התמונה ובזה הטבע, כפי פרטיות ההתפארות שמקבל מכל אחד מישראל בפרט וכן בפרטי פרטיות כנ"ל. ועל כן הצדיק, על - ידי שמוצא ההתפארות שהשם יתברך מקבל מישראל תמיד, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, על - ידי - זה הוא יודע טעם כל הרצונות שהיה להשם יתברך בכל הבריאה, בכלל ובפרט וכו', כי כל הרצונות של הבריאה בכלל וכו' היה כפי ההתפארות שיקבל מישראל בכלל וכו' כנ"ל:

והבן הדברים היטב, כי הם דברים עמקים מאד, ומהם תוכל להבין גדלת הבורא יתברך וגדלת ישראל וגדלת הצדיקים אמתיים, איך הם מסתכלים בעולם, שיודעים בכל עשב ועשב וכן בכל נברא שבעולם טעם תמונתו וכחו והנהגתו בפרטי פרטיות, וכנזכר לעיל על כן הארכתי לחזר הדברים, מגדל דקותם ועמקותם):

ועל - ידי - זה שהצדיק מגלה ההתפארות של השם יתברך שמתפאר עם עמו ישראל, שעל - ידי - זה נתגלין כל הרצונות של הבריאה כנ"ל, על - ידי - זה נתגלה היראה והאהבה. כי על - ידי התגלות ההתפארות נתגלה היראה. וכמו שעל - ידי התגלות ההתפארות של ישראל, שהם מתפארים עמו יתברך, על - ידי - זה נופל יראה, כי ההתפארות של ישראל הוא בחינת תפלין, שנקראים פאר (ברכות יא), ועל - ידם נתגלה יראה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו): 'מנין שהתפלין הם עז לישראל, שנאמר:

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"'. נמצא, שעל - ידי התגלות ההתפארות שמתפארין ישראל עמו יתברך, על - ידי - זה נופל יראה, כמו - כן על - ידי התגלות ההתפארות של השם יתברך שמתפאר בישראל, שזה בחינת תפלין של השם יתברך, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם) (מנין שהקדוש - ברוך - הוא מניח תפלין וכו'. ואיתא שם, שהתפלין של השם יתברך כתוב בהם ההתפארות, שהוא יתברך מתפאר עם עמו ישראל, כדאיתא שם, שתפלין דמארי עלמא כתיב בהו: ומי כעמך ישראל וכו', כי מי גוי גדול וכו') על - ידי ההתפארות הזאת מתגלה היראה של השם יתברך, דהינו ליראה מלפניו יתברך, ועל - ידי - זה נתגלה היראה אפלו על שנאני שחק:

כי באמת מלפני המלך בודאי הכל יראים וחרדים, אך אף - על - פי - כן ביום הלדת המלך, ביום גנוסיא דמלכא, שלובש המלך בגדי התפארות, אז נתגלה היראה יותר ויותר. כי אף - על - פי שגם קדם הכל היו יודעים מהמלך, עם כל זה מתפעל נפש הרואה יותר ויותר, כידוע:

(פרוש, כי כל דבר שרואים בעינים, מתפעל נפשו מזה יותר מאם היה יודע אותו בידיעה לבד, בלי ראיה גמורה בעינים, כמובא בספרים. כגון:

כשמספרים לאדם גדלת המלך, אף - על - פי שיודע הדברים בברור, אף - על - פי - כן אין מתפעל נפשו כל כך להתירא כל כך מהמלך כמו בעת שרואה בעיניו ממש את גדלת המלך, כשהוא לבוש בבגדי התפארותו ומנהיג חילותיו וכו', שאז נופל עליו יראה יותר, כי הנפש מתפעל יותר על - ידי הראיה):

ועל כן על - ידי שהצדיק מגלה ההתפארות שמתפאר בישראל, שזה בחינת יום הלדת המלך, יום גנוסיא דמלכא, דהינו שנולד בחינת המלכות. כי עקר בחינת המלכות הוא רק על - ידי ישראל, שמקבלין מלכותו, כי אין מלך בלא עם. ואז, ביום הלדת המלכות, יום גנוסיא דמלכא, דהינו שנתגלה ההתפארות של ישראל, אז מתפעל נפש הרואה, ונתגלה ונופל יראתו על כלם, ואפלו על שנאני שחק. וזה בחינת (תהלים ס"ח): "על ישראל גאותו" כשנגלה גאותו ותפארתו על ישראל, אזי: "ועזו בשחקים". 'עז' זה בחינת יראה כנזכר לעיל: מנין שהתפלין הם עז וכו', דהינו שנתגלה יראתו אפלו על שנאני שחק, כי מתפעל נפש הרואה כנ"ל:

ועל - ידי התגלות ההתפארות, שזה בחינת התגלות היראה, על - ידי - זה נתגלה הרצון, שזה בחינת אהבה. כי כן דרך המלך ביום גנוסיא דמלכא, שלובש בגדי התפארות, שאז נופל יראה גדולה על כלם והכל חרדים וזוחלים מפניו, שאחר - כך מגלה המלך רצונו לכל אחד ואחד, ומחלק ונותן מתנות לכל אחד ואחד לפי כבודו, כפי רצון המלך ואהבתו שיש לו לכל אחד ואחד, שזהו בחינת אהבה. וכמו שעל - ידי התגלות ההתפארות שמגלין הצדיקים, שמתפאר השם יתברך עם ישראל, על - ידי - זה הם מגלין הרצונות של השם יתברך שיש בכל דבר ודבר כנ"ל, כן ביום גנוסיא דמלכא, שאז הוא התגלות ההתפארות, אזי הוא התגלות רצונו יתברך, כי אחר - כך הוא מגלה רצונו לכל אחד ואחד, ונותן להם מתנות ומרומם קרנם, לכל אחד ואחד כפי רצונו כנ"ל. וזה בחינת התגלות האהבה, כי מתחלה, בעת התגלות ההתפארות, נפל פחדו ויראתו על כלם; ואחר - כך, כשרואים רצון המלך וקרבתו לכל אחד ואחד, על - ידי - זה מתקרבים אליו ואוהבים אותו:

(פרוש: כמו שעל - ידי ההתפארות שהשם יתברך מתפאר עם ישראל, על - ידי - זה היו כל הרצונות של הבריאה כנ"ל, כמו - כן על - ידי היראה שנעשה מהתגלות ההתפארות הזאת כנ"ל, על - ידי - זה נתגלה אחר - כך הרצון, שמתרצה המלך אחר - כך לכל אחד ואחד ומקרבם ברצונו וכו' כנ"ל, שזה בחינת אהבה כנ"ל. נמצא שיראה ואהבה נמשכין על - ידי הצדיק, שמגלה ההתפארות, שעל - ידי - זה מוצא כל הרצונות שהיה להשם יתברך בכל הבריאה וכו' כנ"ל, שעל - ידי - זה נעשה יראה ואהבה כנ"ל):

וזה בחינת (תהלים פ"ט): "כי תפארת עזמו אתה, וברצונך תרום קרננו". "תפארת עזמו" זה בחינת היראה, שנתגלה על - ידי התגלות ההתפארות כנ"ל, כי עז הוא בחינת יראה כנ"ל; ואזי "ברצונך תרום קרננו", כי מגלה רצונו, ומרומם קרנם של כל אחד ואחד כנ"ל, שעל - ידי - זה התגלות האהבה כנ"ל נמצא שהצדיק מגלה היראה והאהבה:

[ב] וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה, בבחינת (ישעיהו נ): "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם". "שמים" זה בחינת אש ומים, הינו יראה ואהבה, נתלבשים בקדרות ונחשכים ונתכסים בשק, דהינו שנחשך אצלו היראה והאהבה זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל:

כי לפעמים יש שנחשך אצל אחד אור הצדיק, ואינו זוכה להבין ולראות אורו הגדול; ואף שהוא אצל הצדיק, אינו יכול לטעם ולהבין ולראות אורו הגדול של הצדיק, שעל - ידו יוכל לבוא לתכלית הטוב. וכמו שמצינו גבי עפרון, שמקום מערת המכפלה, שהוא שער גן - עדן, שדרך שם עולין כל הנשמות, ואורו גדול מאד, אף - על - פי - כן אצלו היה מקום חשך ואפלה, ועל כן מכרו בשמחה רבה לאברהם, כמובא (זהר חיי - שרה קכ"ח). וכמו כן כשנחשך אור הצדיק, שהוא מאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה, ואף - על - פי - כן אצלו אינו מאיר כלל, אדרבא הוא חשך אצלו וזה מחמת עכירת המעשים וכסילות השכל, שעל - ידי מעשים רעים נתחשך שכלו בכסילות, דהינו דעות נפסדות וחכמות נכריות, כמו שכתוב (ירמיה ד): "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו", כי על - ידי מעשיהם הרעים אינם יכולים להשתמש כלל בשכלם להיטיב, כי אם להרע, ועל - ידי כסילות השכל, על - ידי - זה אינו יכול לראות ולהבין אור הצדיק:

[ג] והתקון לזה, להכניע ולבטל כסילות השכל, הוא על - ידי בחינת מזבח, כי עקר יניקת הכסילות, דהינו הקלפות, הוא רק מבחינת מזבח (עין זהר תרומה קל"ט), הינו בחינת אכילה, כי 'שלחנו של אדם מכפר כמזבח' (ברכות נ"ה), ומשם עקר יניקתם. ועל כן אפלו אחר אכילת איש הכשר, בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת אחר האכילה, וזה מחמת שיניקת הכסילות הוא משם. אך צריך שלא לתן חיות להקלפות, כי אם כדי חיונו בצמצום ולא יותר. ואז כשהמזבח כתקונו, הינו שהאכילה בכשרות כראוי, אזי נכנעים הקלפות, הינו הכסילות, כי אינו נותן להם כח וחיות, כי אם כדי חיונו בצמצום, שזה מכרח לתן להם, כידוע, אבל אינו נותן להם שום כח וחיות יותר מכדי חיותם:

ועל כן על - ידי אכילה בכשרות נכנע הכסילות ונתרומם השכל, כמו שמצינו בגמרא (בבא קמא עב.), בבעיא דבעא רבא מרב נחמן וכו', לצפרא אמר לה וכו', והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא וכו'. נמצא שעל - ידי שלא אכל, לא היתה דעתו צלולה, כי על - ידי האכילה נכנע הכסילות ונתגדל השכל. אבל כשאוכל כזולל וסובא, שזה בחינת פגם המזבח, אזי יונקים הקלפות, דהינו הכסילות, יותר מהראוי, ואזי מתגבר הכסילות על השכל; אבל על - ידי אכילה כראוי נכנעין כנ"ל:

וזה בחינת (זבחים נ"ג.): 'מזבח בחלקו של טורף', זה בחינת (תהלים קי"א): "טרף נתן ליראיו", בחינת אכילה בכשרות, שעל - ידי - זה מכניעין וטורפין אותן, הינו את הקלפות והכסילות. אבל על - ידי פגם המזבח, הינו פגם האכילה, על - ידי - זה נותן כח להכסילות, ונעשה מ טורף טרוף הדעת, שמתגבר על - ידי זה כנ"ל:

[ד] ולהשלים פגם המזבח הוא על - ידי גרים, כי כל העבודה זרה אין להם כח כי אם מפגם המזבח. וזה שכתוב (מלאכי א): "בכל מקום מקטר ומגש לשמי", כי אף שהם עובדי עבודה זרה, כל כחם הוא בא מפגם חלקי המזבח. ועל כן אמר השם יתברך:

"מקטר ומגש לשמי", כי כחם הוא מהניצוץ הקדוש של המזבח דקדשה שנפל לשם. ועל - ידי הגרים, על - ידי שכל אחד משליך אמונתו והולך אחר אמונת ישראל, על - ידי - זה מכניע העבודה זרה שנעשה מפגם חלקי המזבח, ואזי חוזרין ניצוצי חלקי המזבח למקומם ונשלם המזבח:

וזה בחינות (במדבר כ"ג): "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה", ותרגומו: 'ונכסי עממיא יירת'. 'יאכל טרף' זה בחינות שלמות המזבח, בחינת 'מזבח בחלקו של טורף' כנ"ל, וזה נעשה על - ידי 'ונכסי עממיא יירת', הינו על - ידי גרים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא מ"ב. נ"ג: קמ"ט. ובכמה מקומות) לענין ירשת הגר:

כל הקודם בנכסי הגר זכה:

[ה] אך איך אפשר לעשות גרים, והלא הם רחוקים מאד מקדשת ישראל, ומאין בא זאת שיבוא להם על הדעת שיתגירו? אך דע, שזה נעשה על - ידי בחינות (משלי י"ט) "הון יסיף רעים רבים", הינו על - ידי צדקה שנותן לתלמיד - חכם, שהוא כלול מכמה נפשות ישראל. כי באמת איך אפשר לעכו"ם לבוא לאמונת ישראל, והלא הם רחוקים מאד מישראל? ואיך אפשר לדבר להם שישמעו ויבואו להאמונה הקדושה? אך כמו כשאחד רחוק מאד מחברו, ואי אפשר לדבר אליו שישמע, צריך לכתב לו כתב כן צריך לשלח בחינת כתב להם, עד שיוכלו לשמע אף שהם רחוקים, כי עקר חוש השמיעה הוא מחמת שאותיות הדבור נחקקים באויר, והאוירים מכים זה בזה עד שבא לאזן השומע. ועל כן כשהאויר נח וזך וצלול, אזי כשמדבר אחד שיכול לדבר, אזי נשמע הדבור למרחוק, כמו שרואין בחוש; אבל כשיש רוח - סערה, אזי אי אפשר לחברו לשמע, כי הרוח מבלבל ומפריד חלקי האוירים ונתפזרים, עד שאי אפשר לחברו לשמע אפלו הקול, מכל שכן הדבור בעצמו:

ועל - ידי צדקה הוא לוקח נפשות, כי לוקח לעצמו רעים ואוהבים. כמו שאמר מונבז (בבא בתרא יא): 'אבותי גנזו ממון, ואני גנזתי נפשות'. נמצא, שכל מה שנותן צדקה ליותר אנשים, על - ידי - זה הוא קונה לו רעים יותר, ועל - ידי זאת האהבה שקונה על - ידי הצדקה, על - ידי - זה נזדכך האויר; וכל מה שנותנים ליותר אנשים צדקה, וקונה אהבה עם יותר אנשים, על - ידי - זה נתרבה יותר האויר הנח והזך, כי אהבה הוא אתדבקות רוחא ברוחא, דהינו רוח האוהב ברוח הנאהב, שזה בחינת אויר הנח, שרוחם נחים זה מזה, כי אין רוח רעה, שהוא שנאה, שיפריד ביניהם, כי השנאה היא בחינת רוח רעה, כמו שכתוב (שופטים ט):

"וישם ה' רוח רעה בין אבימלך ובין אנשי שכם", ופרש רש"י: 'שנאה'. נמצא ששנאה הוא בחינת רוח רעה, בלבול האויר, שעל - ידי - זה אין יכולין לשמע הדבור; ולהפך, אהבה ורעות הוא בחינת אויר הנח והזך, שעל - ידי - זה נשמע הדבור למרחוק. וזה נעשה על - ידי צדקה, בחינת "הון יסיף רעים רבים", שעל - ידי צדקה הוא לוקח לו רעים ואוהבים, שעל - ידי - זה נעשה בחינת האויר הנח והזך כנ"ל:

וכל מה שמרבה לתן צדקה ליותר אנשים, נתרבה ביותר בחינת האויר הנח והזך, כי כשנותן צדקה לאיש אחד, נמצא שקונה לו אוהב אחד, ואזי נתדבק רוחו ברוחו ונעשה שטח קטן של אויר הנח והזך; וכשנותן צדקה לשני אנשים, נעשה שטח יותר גדול של אויר הנח והזך. וכן כל מה שמרבה לתן ליותר אנשים, וקונה לו רעים ואוהבים יותר, בבחינת "הון יסיף רעים רבים", נתגדל ונתרבה יותר ויותר השטח של האויר הנח והזך. ועל כן העקר לתן צדקה לצדיקים אמתיים ולעניים הגונים, שכלולים מכמה נפשות ישראל, כי בזה הוא מגדיל מאד השטח של האויר הנח והזך כנ"ל, כי בצדקה שנותן להם לבד הוא קונה לו רעים רבים מאד, כי הם כלולים מהרבה נפשות, שעל - ידי - זה מתרבה ביותר בחינת האויר הנח והזך כנ"ל:

ואזי כשהאויר נח וזך, אזי כשמדבר זה שיכול לדבר דבור הישראלי, הינו דבור הקדוש, אזי זה הדבור נכתב ונחקק בהאויר, בבחינת (תהלים מ"ה):

"לשוני עט סופר מהיר", ואזי הולך הדבור ונשמע למרחוק, בבחינת (אסתר ט): "ושמעו הולך בכל המדינות", כי מחמת שהאויר נח וזך, יכולים לשמע למרחוק, ואזי זה הדבור נכתב בספריהם של העכו"ם, מדינה ומדינה ככתבה, ואזי מוצאים העכו"ם בספריהם הפך אמונתם, כמו שמצינו כמה גרים שנתגירו מחמת זה, מחמת שמצאו בספריהם הפך אמונתם. ומאין בא זאת, שימצאו עתה מה שהוא מתנגד לאמונתם? אך זה בא על - ידי הדבור של הצדיק, שנחקק ונכתב בהאויר, בבחינת "לשוני עט סופר מהיר", והאויר היה זך ונח על - ידי בחינת "הון יסיף רעים רבים", עד שהלך הדבור, בבחינת "ושמעו הולך בכל המדינות", ונחקק ונכתב שם בספריהם, ועל - ידי בחינה זאת מצאו בספריהם הפך אמונתם ועל - ידי - זה נתגירו, כמו שמספרין מכמה גרים שנתגירו על - ידי זה, על - ידי שמצאו בספריהם הפך אמונתם, וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל כנ"ל:

וזה בחינת (אסתר ו): "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" 'מרדכי' הוא בחינת הכפירה בעבודה זרה, כמו שכתוב: "איש יהודי", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה י"ג):

כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי. הינו שהדבורים שהגיד מרדכי, שהם דבורים של כפירת עכו"ם, הם נכתבים בהאויר, עד שנמצא כתוב בספריהם כנ"ל. וזהו: "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי", שהדבורים אשר הגיד מרדכי, שהם דבורי אמונה של הצדיק האמת, נמצא כתוב בספריהם, כי הדבור של הצדיק הלך למרחוק עד שנכתב ונחקק שם בספריהם, שעל - ידי - זה נמצא בספריהם הפך אמונתם, כי נמצא בספריהם הדבורים קדושים אשר הגיד מרדכי, שהוא בחינת הצדיק כנ"ל, וזהו: "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" כנ"ל. ואזי כשבאים אלו העכו"ם ומוצאים שם הפך אמונתם, מזה נעשים גרים, בבחינת (אסתר ח): "ורבים מעמי הארץ מתיהדים":

[ו] אך מאין בא, שאלו דיקא ימצאו בספריהם הפך אמונתם ויחזרו ויכירו אמונת ישראל, והאחרים אינם מוצאים כלל ונשארים באמונתם. אך דע, שזה מחמת בחינת הטוב הכבוש תחת ידם, הינו בחינת חלקי נשמות ישראל הכבוש אצלם, כי כל הטוב הוא רק בחינת נשמות ישראל, הינו כשמתגברים העכו"ם ואינם מניחים לישראל לעשות מצוות, כמו שהיה נמצא שגזרו שלא ימולו את בניהם ושיחללו את השבת (עין ראש השנה י"ט. בבא בתרא ס. מעילה י"ז). נמצא, שהטוב שהיו ישראל צריכין לעשות הוא כבוש תחת ידם. וכן כשמונעין את ישראל מעבודת השם יתברך על - ידי גרמא שגורמין, על - ידי המסים וארנוניות שמטילין עליהם, וכן על - ידי שמונעין טובות מישראל, שעל - ידי כל זה נכבש הטוב תחת ידם, דהינו חלקי נשמות ישראל:

ובתחלה זה הטוב הכבוש אצלם זוכר שבא ממקום קדוש ועליון מאד, אך אחר - כך הם מתגברין על זה הטוב וכובשים אותו תחת ידם, עד שנתפס ונקשר אצלם, עד שהטוב בעצמו שוכח מעלתו. ועל - ידי הדבור הישראלי, שיוצא ונכתב בספריהם כנ"ל, אזי זה הטוב הכבוש שם מוצא אותו בספריהם, דהינו שמוצא שם הפך אמונתם, ואזי נזכר זה הטוב את מעלתו, איך שבא ממקום עליון מאד, דהינו שהוא חלקי נשמות ישראל, שכל העולמות נבראו בשבילם, ו"המה היוצרים ישבי נטעים עם המלך במלאכתו" (דברי - הימים א', ד), 'כי הקדוש - ברוך - הוא נמלך עם נשמות ישראל לברא את העולם' (בראשית פ"ח; מדרש רות פ"ב), ואזי מתחיל זה הטוב להצטער ולהתגעגע על אשר נפל ממקום גבוה כזה ועתה היא כבושה בידם, ויבוא, חס ושלום, לכליון והפסד, ורוצה להמשיך ולחזר למקומו. ומחמת שכבר נקשר ונתפס מאד הטוב אצלם בקשרי קשרים, על כן כשמתחיל הטוב לחזר, אזי מושך ותולש עמו עוד מהרע שלהם, וזה הוא בחינת הגרים שבאים להתגיר, שהם בחינת הרע שנתלש מהם עם הטוב, על - ידי שחזר הטוב למקומו, כי אי אפשר להטוב לחזר בעצמו, מחמת גדל ההתקשרות שנתקשר ונתהדק שם מאד, ובהכרח שיתלש עמו מהרע, וזה הוא בחינת הגרים:

וזה בחינת (ישעיהו מ"ד): "זה יכתב ידו לה'", פרש רש"י:

'אלו בעלי - תשובה', הינו בחינת הטוב ששב וחוזר למקומו, וזה נעשה על - ידי בחינת כתב כנ"ל, בחינת "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" כנ"ל. "ובשם ישראל יכנה" (שם) אלו הגרים, כי על - ידי ששב וחוזר הטוב, על - ידי - זה נעשה גרים כנ"ל:

וזהו: "בכתב ישראל לא יכתבו ואל אדמת ישראל לא יבאו" (יחזקאל י"ג), הינו כשאין בחינת כתב ישראל, שעל - ידו נעשין גרים כנ"ל, על - ידי - זה: "ואל אדמת ישראל לא יבאו", הינו שאין זוכים לשלמות המזבח, שנקרא 'מזבח אדמה' (שמות כ', ועין בראשית רבה פרשה י"ד), ששלמותו על - ידי גרים כנ"ל:

וזהו: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דברי הימים א' כ"ח), כי שלמות השכל הוא על - ידי כתב כנ"ל, כי על - ידי כתב הנ"ל, בחינת "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" כנ"ל, על - ידי - זה נעשין גרים, ועל - ידי גרים נשלם המזבח, ועל - ידי שלמות המזבח נשלם השכל כנ"ל; נמצא שעל - ידי בחינת הכתב הנ"ל נשלם השכל. וזהו:

"הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" כנ"ל:

וזהו: "לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך" זה בחינת תשובה, שחוזר הטוב למקומו כנ"ל, כי שדי הוא בחינת תשובה, ששב בתשובה על פגם עבודה זרה, כי שדי הוא בחינת שיש די באלקותי לכל בריה (ג), ואין צריך לשום עבודה אחרת. "להפנות אליך כל רשעי ארץ" זה בחינת הגרים. "יכירו וידעו כל יושבי תבל" זה בחינת שלמות הדעת שנעשה על - ידי זה כנ"ל:

וזה: "והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך" (איוב כ"ב), שעל - ידי בחינת כסף תועפות, הינו בחינת "הון יסיף רעים רבים", שעל - ידי - זה נעשה אויר מעופף, שנזדכך האויר כנ"ל, על - ידי - זה נעשה בחינת שדי, הינו תשובה וגרים, כי שדי הוא בחינת תשובה כנ"ל:

[ז] ודע שלפעמים, כשהרע רואה שהטוב משתוקק וממשיך עצמו ורוצה לחזר למקומו, אזי הם מתגברים על הטוב ביותר ומביאים אותו לתוך העלמה יתרה, דהינו שמביאים אותו לתוך פנימיות מחשבתם, דהינו שמתחילים לחשב מחשבות על זה הטוב, ועל - ידי - זה מכניסים את הטוב בתוך העלם והסתר יותר, בפנימיות מחשבתם, ואזי יוצא הטוב על - ידי הולדה שמולידים, כי הטוב הוא גנוז ונעלם בפנימיות מחשבתם ומחם כנ"ל, ומשם ההולדה, ועל כן יוצא הטוב בזרע הילודים, ואזי אין כח בהרע של הילודים להתגבר על הטוב שבתוכם, ואזי יוצא הטוב על - ידי הילודים ונעשו גרים:

וזה בחינת (תהלים פ"ז): "ה' יספר בכתוב עמים, זה ילד שם סלה". "בכתוב" זה בחינות הטוב שיוצא על - ידי בחינת הכתב כנ"ל. וזהו: "זה ילד שם סלה", שנתלבש הטוב, בהילודים ויוצא על - ידם כנ"ל. וזה שפרש רש"י: "זה ילד שם", שהם ישראל שנטמעו בעכו"ם, הינו בחינת הטוב הכבוש אצלם, שהוא בחינת חלקי נשמות ישראל כנ"ל:

וזה בחינת: "לא ישכב עד יאכל טרף" זה בחינת שלמות המזבח כנ"ל; "ודם חללים ישתה", ותרגומו: 'ונכסי עממיא יירת', הינו בחינת גרים הנ"ל. וזה: 'ונכסי עממיא', הינו בחינת הטוב שנתכסה אצל העכו"ם, שהביאו אותו בהעלם והסתר בפנימיות מחשבתם כנ"ל, שיוצא על - ידי זרע הילודים ונעשין גרים, ועל - ידי - זה נשלם המזבח כנ"ל:

[ח] וזה פרוש: רב ספרא משתעי: זמנא חדא הוה קאזלינא בספינתא, וחזינן ההוא כורא דאפיק רישא ממיא, ואית לה קרני, וחקיק עליהו: אנא בריה קלה שבים. והוינא שין פרסה, ואזלינא לפמא דלויתן. אמר רב אשי: ההוא עזא דימא הוי, דבחישא, ואית לה קרני (בבא בתרא ע"ד):

רשב"ם:

בריה קלה מבריות קטנות שבים: לפמה דלויתן שיאכלני היום: עזא דימא שכל מה שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החלדה; בשחיטת חלין: דבחישא חופרת בים בקרניה לבקש אחר מזונותיה:

חזינא האי כורא דאפיק רישא ממיא וכו'. כורא זה בחינת הטוב, שהם חלקי נשמות ישראל עם הגרים הנ"ל; כי דגים, אסיפתן הוא מטהרתן (עין חלין כ"ז:) זה בחינת חלקי הנשמות, בחינת (איוב ל"ד): "רוחו ונשמתו אליו יאסף", ובחינת גרים, בבחינת (תהלים מ"ז): "נדיבי עמים נאספו", ועל שם זה החכמים נקראים "בעלי אספות" (קהלת י"ב), שהם מאספים הטוב עם הגרים. וזה הטוב עם הגרים אפיק רישה ממיא, הינו שמוציא את השכל משטיפת המים הזידונים, שהוא הכסילות השוטף על השכל, כנ"ל:

והוי לה קרני, וחקיק עליהו: אנא בריה קלה שבים, והוינא שין פרסי, ואזלינא לפמא דלויתן. קרנא זה בחינת צדקה, שהוא בחינת "הון יסיף רעים" הנ"ל, שהוא עקר הקרן הקימת לעולם הבא, כמאמר מונבז (בבא בתרא י"א):

אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה. וחקיק עליהו, הינו על - ידי הצדקה נעשה חקיקה, בחינת הכתב הנ"ל, כנ"ל, בבחינת "ושמעו הולך בכל המדינות", להטוב הכבוש בין העכו"ם, ומעוררו בתשובה לשוב לשרשו, כי הטוב זוכר את עצמו. אנא בריה קלה שבים, הינו, שאני למעלה מכל העולמות. ים הינו: המם הוא ארבע עולמות, יוד הוא בחינת החכמה שמתפשט בכל העולמות, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כלם בחכמה עשית":

וזהו בריה קלה שבים, הינו שכמו שהדבר הקל הוא צף למעלה, כן הנשמה, שהוא הטוב, הוא למעלה מכל העולמות. והוינא שין פרסה, דהינו שהנשמה נזכרת שהיתה בבחינת 'ישראל עלה במחשבה תחלה', והקדוש - ברוך - הוא נמלך בה בבריאת העולם, בבחינת "המה היוצרים ישבי נטעים עם המלך במלאכתו", שנמלך בנשמותיהן של ישראל בשעת בריאת העולם, דהינו שהיא נזכרת שהיתה במעלה גדולה כזו כנ"ל, ועתה היא הולכת לכליון והפסד, חס ושלום. שין זה בחינת המחשבה, שנחלקת לשלש ראשים:

מחשבות שכליות, מחשבות מדותיות, מחשבה מעשיות. פרסה בחינת רגל, הינו עצה, כמו (שמות י"א): "וכל העם אשר ברגליך" הנמשכים אחר עצתך, הינו שהנשמה נזכרת שהיתה תחלה במחשבה, ובה נמלך ונתיעץ בבריאת עולמו:

והשתא אזלינא לפמא דלויתן, הינו לכליון והפסד, חס ושלום, ועל - ידי - זה מרחמת על עצמה ונתעוררת לשוב לשרשה כנ"ל, ונעשין בעלי - תשובה וגרים כנ"ל. אמר רב אשי:

האי עזא דימא דבחישא ואית לה קרני. עזא זה בחינת עז, הינו יראה, בחינת "כי תפארת עזמו אתה" הנ"ל. דבחישא, הינו בחינת הצדיק, שמחפש תמיד אחר ההתפארות שבכל אחד מישראל כנ"ל. ואית לה קרנא, הינו בחינת "וברצונך תרום קרננו", הינו האהבה שנתגלה על - ידי הצדיק כנ"ל, כי על - ידי כל בחינות הנ"ל נתגלה אור הצדיק, שעל - ידי - זה זוכין ליראה ואהבה כנ"ל:

[ט] וזה: "ויהי הם מריקים שקיהם", הינו בחינת "לבשו שמים קדרות ושק וכו'". 'שמים' הינו יראה ואהבה כנ"ל; וכשהם מריקים את השק והחשך מן היראה והאהבה והנה איש צרור כספו בשקו. צרור כספו זה בחינת הצדיק, בחינת (משלי ז): "צרור הכסף לקח בידו", שהם הצדיקים, כמו שפרש רש"י שם. בשקו, הינו שאור הצדיק נתחשך ונתלבש ונתכסה בקדרות ושק, הינו שמרגישים שהשק והחשך שהיה על היראה והאהבה, זה מחמת שק וחשך, שנחשך להם אור הצדיק כנ"ל:

ויראו את צררות כספיהם המה ואביהם, הינו שראו והכירו, שצרורות כספיהם תלוי בהחמר והצורה, שנקרא המה ואביהם. המה זה החמר, שהם כלי המעשה, ואביהם הוא השכל שנקרא אב, בחינת אב בחכמה (ד), הינו כנ"ל, שהתגלות אור הצדיק, שיזכו להכירו ולהבין ולטעם ולראות אורו הגדול, הוא תלוי בשלמות המעשים ובזכות השכל. ויאמר להם יעקב אביהם, הינו תוכחות השכל, שמוכיח את החמרים, שהם כלי המעשה, שהוא תולה הסרחון בכלי המעשה:

וזה: אתי שכלתם, שעל - ידי המעשים העכורים גורמים כליון והפסד להשכל. יוסף איננו זה בחינת "הון יסיף רעים רבים" הנ"ל, ושמעון איננו זה בחינת "ושמעו הולך בכל המדינות", הנעשה על - ידי בחינת "הון יסיף" כנ"ל, ואת בנימן תקחו זה בחינת מזבח בחלקו של טורף, שהוא בנימין, שעקר שלמות השכל תלוי בזה כנ"ל; דהינו שהשכל מוכיח ואומר, שעקר החסרון שנתעכר המח הוא תלוי רק בכלי המעשה, דהינו צדקה, שהיא תלוי במעשה, בחינת (ישעיהו ל"ב): "והיה מעשה הצדקה", שעל - ידה נשלם השכל כנ"ל, כי כשנותנין צדקה, על - ידי - זה נעשין גרים כנ"ל, ועל - ידי - זה נשלם המזבח, שהוא בחינת שלחנו של אדם, דהינו שזוכין לאכל בקדשה, ואזי נשלם השכל, ואזי זוכין לראות אור הצדיק, ועל - ידי - זה מקבלין ממנו יראה ואהבה כנ"ל:

תורה ל"א

[ו] ומי שהוא בבחינת ברית, אזי (אדרא נשא קמ"ב.): 'חסד מתגלה בפמא דאמה', בבחינת (תהלים פ"ט): "לעולם אשמר לו חסדי ובריתי נאמנת לו". ובשביל זה נתנה מדת חסד לאברהם, כי הוא היה ראש למאמינים וראש לנמולים:

וכשנתגלה החסד, הינו האהבה וההשתוקקות, בבחינות (שיר השירים ב): "כי חולת אהבה אני". אזי הוא עושה נפשות, בחינות (בראשית י"ב): "ואת הנפש אשר עשו", הינו שעושה נקדות לאותיות התורה. כי אותיות בלא נקדות, כגוף בלא נפש, שאין להם שום תנועה ופעלה בלא נפש. כן הצטרפות וזווגן של האותיות ברל"א שערים, לעשות איזה פעלה, אין להם כח אלא לפי הנקדות. והנקדות הן האהבה והכסופין, בבחינות (שיר השירים א'): "נקדות הכסף", והכסופין הן הנפש, בבחינות (תהלים פ"ד): "נכספה וגם כלתה נפשי". ולפי הכסופין כן הנקדות, אם כוסף לרע עושה הנקדות רעים, ואזי נצטרפים האותיות ונזדוגים לעשות פעלות רעות, ואם כוסף לשוב בתשובה, נעשה נקדות טובות, הינו נפשות טובות, ומתנועעים האותיות ונזדוגים לעשות פעלות טובות, וזהו (שיר השירים שם): "תורי זהב נעשה לך", כדאיתא בזהר (וישב דף קפ"ו:):

'אתערותא דזווגא מסטרא דצפון', "ומצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז). וזהו: "תורי זהב נעשה לך", הינו אתערותא דזווגין והצטרפותן של אותיות התורה, לפעל איזהו פעלה, אינו אלא על - ידי נקדות הכסף, אין להם שום תנועה אלא על - ידי נקדות, שנעשה על - ידי הכסופין:

וזהו: "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות" כנ"ל, אזי בודאי חסד ואהבה מתגלה, והשתוקקות נתגלה, שהם הנקדות, אזי "תורה יבקשו מפיהו", אזי אותיות התורה בעצמן מבקשים ממנו שידבר אותם, כדי שיהיה להם נקודות ונפשות:

[ז] ודע שלא די לאדם בהשתוקקות בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כסופיו, ועל זה נסדר סדר התפלות. כי על - ידי השתוקקות בלב, נעשה נפש ונקדות בכח. וכשמוציא את תשוקתו בפיו, אזי נעשה הנפש בפעל. כי עקר מוצא הנפש היא מפיו, בבחינת (שיר השירים ה'): "נפשי יצאה בדברו". ובשביל זה "תורה יבקשו מפיהו", "מפיהו" דיקא. וגם תרגומו של (בראשית ב'): "ויהי האדם לנפש חיה", תרגומו: "לרוח ממללא", כי עקר הנפש מהדבור:

[ח] וזהו (קהלת ח'): "יש הבל אשר נעשה על הארץ" וכו', זהו בחינת גלגולי נפשות, כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אחר - כך בהבל פיו כנ"ל, אזי נעשה הנפש. והנפש הזאת הינו הרוח ממללא, הולכת באויר, ומגיע לאדם אחר, ומעוררת את האדם אחר לתשוקה. ולפי התשוקה, לפי הנפש, לפי הרוח ממללא, כן נתעורר האדם. אם התשוקה בא מצדיק לרשע, אזי נתעורר הרשע בהרהורי תשובה, בבחינות: "יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים". ואם להפך, להפך. והכל נעשה על - ידי ההבל פיו שהוא הנפש, כי זה ידוע לכל, שעקר הדבור הוא, שכלי הדבור מכין באויר, ואויר הזה פוגע באויר הסמוך לו, והסמוך בסמוך, עד שמגיע לחברו, ושומע חברו האותיות. וכשהוא מקבל דבורו, הוא מקבל נפשו ונתעורר לדבר הזה:

[ט] ומי שהוא במדרגת אברהם, הינו בחינות בעל נפש, אזי בודאי כל אכילותיו וסעדותיו בבחינת לחם הפנים. בבחינת (בראשית י"ז): "התהלך לפני", "התהלך", זה בחינת רגלין, בחינת פרנסתו. בחינת (דברים י"א): "ואת היקום אשר ברגליהם", (ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, סנהדרין ק"י זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו). "התהלך לפני", שנעשה מהם בחינת פנים. וזה בחינת (שמואל - א כ"א): "לחם חם ביום הלקחו", הינו לחם הפנים, הם לחם חם, דרגין דאברהם, שהוא בחינת (בראשית י"ח): "כחם היום":

ואז כל העכו"ם וכל הכוכבים ומזלות שהם תחתיהם, כלם הן טורחין בשביל זה האיש. בבחינת (תהלים ק"י): "שב לימיני", בחינת אברהם, "עד אשית אויביך הדום לרגליך", שהם טורחים בשביל פרנסתך. בבחינת (במדבר י"ד): "לחמנו הם סר צלם מעליהם", 'כי מראה חמה עמקה מן הצל' (בבא בתרא פ"ד), 'חמה' בחינת "כחם היום", בחינת "לחם חם". אבל כשסר צלם, אזי נתעלה ונתראה מראה חמה, דרגה דאברהם. והם נשפלים תחתיו, בבחינת: "עד אשית אויביך הדום" וכו'. וזהו: "התהלך לפני והיה תמים" בבחינת (דברים י"ח):

"תמים תהיה עם ה' אלקיך" שלא תצטרך לדרש אחר כוכבים ומזלות (י). כי תהיה למעלה מהם:

וזהו (שם ט"ז): "ולא יראה את פני ה' ריקם" ברגלים, שאז נתגלין פני ה', בחינת פנים. ובזה שכל אחד מביא עולת ראיה מיגיעתו שמתיגע כל השנה, על - ידי - זה נתתקן ונתעלה כל לחמו ופרנסתו, בבחינת לחם הפנים:

וזהו שהשיב הקדוש - ברוך - הוא למשה (שמות ל"ג): "פני ילכו והניחותי לך", כי משה בקש כפרה, והשיב לו: "פני ילכו", שיתקנו בחינת רגלין, בבחינת פנים, אזי יתכפר להם, 'כי שלחן דומה למזבח שמכפר' (חגיגה כ"ז). וזהו (שם):

פתח ב"מזבח" וסים "זה השלחן אשר לפני ה'", "לפני" דיקא, שיהיה דיקא בבחינת פנים, ואזי מכפר:

ולעתיד יתקים (ישעיה ל'): "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך", שאזי יתגלה בחינת פנים. כי עכשו פני ה' מסתר בדרך הטבע, בהנהגת המזלות, בבחינת (דברים ל"א): "והסתרתי פני מהם והיו לאכל", ועכשו מראה החמה עמקה מן צלם. וזה בחינת (ישעיה י"ח):

"צלצל כנפים", שהכנפים וההסתרה שהנהגתו מכנף ומסתר בהם, וזהו הצל שמסתיר אור החמה. ואין זה אלא מחמת שאור החמה, אין מאיר בשלמות, ואין זה אלא מראה החמה, מראה דיקא. אבל לעתיד שאז יתקים: "וזרחה לכם שמש", שהחמה בתקפה יתגלה, בבחינת 'עתיד הקדוש - ברוך - הוא להוציא חמה מנרתיקה' (יא). אזי יתקים:

"ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג'), הינו שלא יכנף עוד מוריך כנ"ל:

וזהו מה ששאלו סבי דבי אתונא: אית לן בירא בדברא, עילה לה למתא. בירא זה בחינת בר ומזון, שהוא בחוץ ולאחורי הקדשה, בבחינת: "והסתרתי פני מהם" וכו'. עילה לה למתא, לפנים, שיהיה בבחינת לחם הפנים כנ"ל. איתא פארי ושדי להו, ואמר לון, אפשילו לי חבלי. פארי זה שבת אמונה. כפרוש רש"י (דברים כ"ו): "את ה' האמרת וה' האמירך" לשון פארי ושבח, שאנו מפארין את הקדוש - ברוך - הוא, ואנו מאמינים בו, ואומרים: "ה' אחד". ושדי להו זה בחינת ברית, בחינת שדי (יב) כנ"ל. וחבלי זה בחינת אהבת חסד שמתגלים בפמא דאמה כנ"ל, כמו שכתוב (הושע י"א): "בחבלי אדם אמשכם בעבתות האהבה". הינו על - ידי שבת וברית, נתגלה אהבה כנ"ל. ועל - ידי האהבה, באים לבחינת לחם הפנים כנ"ל:

תורה ל"ג

[ב] וצריך לדעת, ש"מלא כל הארץ כבודו" (ג). ולית אתר פנוי מנה (ד). ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין (ה). ואפלו מי שעוסק במשא ומתן בעכו"ם, לא יכול להתנצל ולומר, אי אפשר לעבד את השם יתברך מחמת עביות וגשמיות שנופל תמיד עליו, מחמת העסק שעוסק תמיד עמהם. כי כבר גלו לנו חכמינו, זכרונו לברכה, שבכל דברים גשמיים, ובכל לשונות העכו"ם, יכול למצא בהם אלקות. כי בלא אלקותו אין להם שום חיות וקיום כלל, כמו שכתוב (נחמיה ט'): "ואתה מחיה את כלם". לבד שהחיות ואלקות הזה שם בצמצום גדול ובמעוט, רק כדי חיונו להחיותו ולא יותר. כי הקדוש - ברוך - הוא צמצם את אלקותו בצמצומים רבים ושונים, מראשית המחשבה עד נקדת המרכז של עולם הגשמי, ששם מדור הקלפות:

ובכל מה שמשתלשל יותר ומתצמצם יותר למטה, אלקותו מלבש שם במלבושים רבים יותר. וזה שגלו חכמינו, זכרונם לברכה, ופתחו לנו פתח, שהמשכיל ידע ויבין שבכל הדברים גשמיים יש אלקותו וחיותו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות ל"ד:): 'טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים', להודיע שבכל לשונות העכו"ם יש שם אלקותו המחיה אותה:

וזה שמביא בירושלמי (תענית פ"א): 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו: בכרך גדול שברומי', שנאמר: "אלי קרא משעיר". נמצא שזה האדם ששאל היכן אלקיך, בודאי הוא משקע במדור הקלפות. כי הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעקר, שאמר: היכן אלקיך, ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים. בכן תאמר לו: אפלו במקומך שאתה משקע במדור הקלפות, גם כן שם תוכל למצא אלקותו. כי הוא מחיה את הכל, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כלם". ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה. כי לא רחוקה היא ממך (ו). אלא שבמקומך שם רבו הלבושים:

וכל מה שאדם הולך ממדרגה למדרגה, הוא מתקרב יותר אל השם יתברך, ויכול לידע את השם יתברך בהבנה יתרה. כי כל מה שהמדרגה יותר עליונה, נתמעטו הלבושים, ונתמעט הצמצום, ואז הוא מקרב יותר אל השם יתברך, ויכול לאהב את עצמו עם השם יתברך באהבה יתרה:

[ג] והנה יש שני מיני ימים, ימי טוב וימי רע. כמו שכתוב (קהלת ז'): "ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה". הינו שצריך לאדם להסתכל שם היטב היטב, בודאי ימצא שם ימי טוב, הינו תורה; והימים נקראים מדות, כמו שכתוב (תהלים ל"ט): "ומדת ימי". והמדות הם התורה, כי אוריתא כלה הם מדותיו של הקדוש - ברוך - הוא, כי התורה מדברת מאהבה ויראה ושאר המדות. ובה ברא הקדוש - ברוך - הוא עלמין, כמו שכתוב (משלי ח'): "ואהיה אצלו אמון". אל תקרי אמון אלא אמן (בראשית רבה פרשה א' זהר שמיני ל"ה:)...

[ד]... נמצא שבכל מדה ומדה יש שם אהבה, שהקדוש - ברוך - הוא אוהב את עצמו עם ישראל: נמצא מי שמפשיט את התורה מלבושי הקלפות, על ידי כפית היצר, אזי הוא מקרב אל השלום, כמו שכתוב: "וכל נתיבותיה שלום":

[ה] כי יש שני מיני אהבות, אחת שהיא אהבה שבימים, כמו שמובא לעיל "יומם יצוה ה' חסדו" יומא דאזל עם כלהו יומין. שבכל יום, הינו שבכל מדה ומדה, יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל, וזה שבפעל. ויש אהבה שהוא בכח, הינו האהבה שהיה בין ישראל לאביהם שבשמים קדם הבריאה, שהיו ישראל עדין בדעתו ובמחו:

למשל, יש אהבה שהאב אוהב את בנו, שכל אדם יכול להשיג זאת האהבה. והתקשרות והאהבה שיש בין הבן ובין האב כשעדין הבן במח האב קדם ההולדה, זה ההתקשרות והאהבה אין אנו יכולין להשיג עכשו. כי אין משיגין עכשו כי אם בזמן ובמדות, ואהבה שבדעתו ובמחו היא למעלה מהזמן והמדות, ואינו מלבש בשום לבוש. ולעתיד לבוא שיתגלה אוריתא דעתיקא סתימאה, ואז יתקים מאמר חכמינו, זכרונם לברכה (תענית ל"א): עתידים צדיקים להראות באצבע, כמו שכתוב: "זה ה' קוינו לו". כי אז יפשט הקדוש - ברוך - הוא את לבושיו, "וימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ויתגלה האהבה שהיא בדעת, שהיא פנימיות התורה, הינו אלקותו השוכן בתוך התורה והמדות. כי עכשו הלבוש הזה הוא מכסה על אלקותו, הינו על פנימיות התורה. וכשיתגלה הפנימיות, הינו אלקותו, אזי יתרבה השלום. כמו שכתוב: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה", שיתגלה האהבה שבדעת:

וזהו (זכריה י"ד): "והיה יום אחד יודע לה'", שיתגלה האהבה הנקרא יום, כמו שכתוב: "יומם יצוה ה' חסדו". הינו התורה הפנימיות שהיתה צפונה, כמו שכתוב (בראשית א):

"וירא אלקים את האור כי טוב", ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה י"ב): "כי טוב לגנז", כי אור התורה הזאת אין העולם כדאי להשתמש בה. והתורה נקרא טוב, שנאמר (משלי ד'): "כי לקח טוב נתתי לכם" (עבודה זרה י"ט:). ונקרא אור, כמו שכתוב (משלי ו): "ותורה אור":

ויש גם כן צדיקים שהם צפונים ומסתרים, שאין העולם כדאי להשתמש בהם. וצדיק נקרא טוב, כמו שכתוב (ישעיה ג):

"אמרו צדיק כי טוב" (חגיגה שם). ונקרא אור, כמו שכתוב (תהלים צ"ז): "אור זרוע לצדיק". וכשיתגלו הצדיקים הצפונים, והתורה הצפונה, אזי יתגלה שלום רב בעולם. שיתחברו כל הפכים יחד, כמו שכתוב: "וגר זאב עם כבש". כי אז יתגלה האהבה שבדעת, הנקרא "יום אחד יודע לה'". הינו האהבה שבדעת, "אשר הוא לא יום ולא לילה", הינו שהאהבה הזאת היא למעלה מהזמן, ולמעלה מהמדות:

[ו] ואפלו במדות עצמן, כל אחד לפי בחינתו, הוא בחינת דעת, לבחינה שתחתיה. כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, 'מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסלותא' (מדרש רבה שיר השירים הובא בתוספות יבמות ק"ג: דבור המתחיל המסלים). נמצא שהמדרגה הפחותה של עולם היצירה הוא בחינת דעת לעולם העשיה שתחתיו. נמצא שיש אדם שאהבתו שיש לו עם השם יתברך במדותיו ובזמן, הוא בחינות אהבה שבדעת שלמעלה מהזמן, להאדם שהוא במדרגה פחותה ממנו:

וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מועד קטן י"ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, הינו שכופה את יצרו, אזי הוא דומה למלאך ה' צבאות, כמו שכתוב בזהר: "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח" 'אלין אנון דמתגברין על יצריהון' וכו'. כי על - ידי - זה שכופה את יצרו, אזי אותיות התורה בולטין ומצטרפין. אזי הוא בחינות נעשה ונשמע, כי עושה ובונה אותיות התורה, וזוכה למשמע קול התורה מלעלא. בודאי מזה הרב, "תורה יבקשו מפיהו". כי בודאי יודע הוא את התורה, אפלו מדברים גשמיים הוא מלקט אותיות התורה. וזה כי שפתי כהן ישמרו דעת, כהן, הוא בחינות חסד. ישמרו דעת, הינו שיתגלה על - ידי הרב הזה האהבה שבדעת, שהוא לפי מדרגתך אהבה שהוא למעלה מהזמן, שהוא יום אחד יודע לה' וכו'.

[ז] ויכול כל אדם לטעם טעם אור האהבה שבדעת, כל אחד לפי בחינתו, אפלו עכשו בתוך הימים, הינו כשיקשר את לבו לדעתו. כי כל אחד מישראל יודע שיש אלקים בכלל, אבל הרשעים הם ברשות לבן (בראשית רבה נח פרשה ל"ד). והמדות והימים הם נכללין בלב, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (זהר תרומה קס"ב: ועין סנהדרין ק"ו:):

'רחמנא לבא בעי', ובלבד שיכון את לבו לשמים (ברכות ה':), כי עקרן של המדות הוא הלב. נמצא כשמקשר את לבו לדעתו, שיודע שיש אלקים (יודע) בכלל, שמלא כל הארץ כבודו, ויודע בידיעות התורה. וכשכופה את לבו לדעתו הזה, הינו שלבו ברשותו, אזי נכללין גם כן המדות שבלבו לדעתו. ואזי מקבלין המדות אור האהבה שבדעת, ורואה ומשיג אור הגנוז לפי בחינתו. הינו שהצדיקים והתורה שהיה גנוז וצפון עד עתה ממנו, כשכופף את לבו להדעת, אזי מקבל הלב שהוא שרש לכל המדות, ומקבל אור האהבה שבדעת, הוא האהבה שהיה בכח בין הקדוש - ברוך - הוא לישראל קדם הבריאה:

וזה מי האיש החפץ חיים, חפץ, הוא בחינת לב, שהחפץ הוא בלב. חיים, הוא בחינת דעת, כמו שכתוב (משלי ט"ז): "מקור חיים שכל בעליו". הינו כשמקשר את הלב להדעת, שלבו ברשותו, שכופף את יצרו. אזי לפי בחינתו, אהב ימים, הוא ממשיך את האהבה מדעת, לתוך הימים ולתוך המדות. לראות טוב, ורואה ומשיג את האור כי טוב וגנוז. שמשיג האור, הינו התורה הגנוזה, והצדיקים הגנוזים:

[ושמעתי בשמו, שאמר שבהתורה הזאת כלולים הכונות של לולב. ולא זכיתי לשמע באור הענין, אך עינתי ומצאתי קצת. כי עקר הכונות של לולב הוא, להמשיך כל החסדים עד החזה, להאירם אל המלכות. וצריכין לנענע הנענועים, כדי להמשיך אור משרש החסדים שבדעת, אל החסדים המתפשטים בגוף, להוסיף עליהם אור גדול משרשם שבדעת וכו'. עין שם ב"פרי - עץ - חיים" בשער הלולב. וגם מבאר שם שהכונה בענין הכתוב: "יומם יצוה ה' חסדו", ולא אמר יום אלא יומם, שהוא הולך עם כלם עין שם. וכל זה מבאר בהתורה הנ"ל, על - פי דרכו הנורא של רבנו, זכרונו לברכה. כי מבאר שם שעל - ידי כפית היצר, זוכה לגלות האהבה, שהוא החסד, שהוא יומא דאזל עם כלהו יומין. דהינו שהאהבה שהוא החסד מלבש בכל המדות וכו'. ומבאר שם שיש אהבה שבדעת, שהיא למעלה מהזמן והמדות. ועל - ידי שמקשר לבו לדעתו, שלבו ברשותו וכו', אזי מקבלין המדות אור האהבה שבדעת וכו' כנ"ל:

וכל זה הוא סוד כונות לולב הנ"ל, שהוא להמשיך הארה משרש החסדים שבדעת, שהוא בחינת אהבה שבדעת, לתוך החסדים שבגוף, שהם בחינת כלליות המדות, שבכלם מלבשים חסדים, שהם בחינת אהבה כנ"ל: וכל זה כדי להאיר אל המלכות, שהוא האתרוג. הינו כדי לגלות מלכותו לכל באי עולם, הינו למצא אלקותו בכל לשונות העכו"ם, ובכל הדברים גשמיים, ובכל מדורי הקלפות כנ"ל, שכל זה הוא בחינות: "ומלכותו בכל משלה":

וכל זה נעשה על - ידי הצדיק שכופה יצרו, שהוא בחינת הלולב, שהוא בחינת צדיק כידוע, בחינת: "צדיק כתמר יפרח". כי בסכות אנו עוסקין לגלות מלכותו לכל באי עולם, ואפלו לכל השבעים לשונות העכו"ם שזהו סוד השבעים פרים שמקריבין בשבילם בסכות. וזהו שאנו אומרים אחר נטילת לולב והקפותיו: "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד". וכל זה מבאר בהתורה הזאת כמבאר לעיל באריכות:

ועדין צריכין עיונא רבא, לבאר כל הכונות של לולב על - פי התורה הנ"ל באר היטב. וה' יאיר עינינו בתורתו שנזכה להבין דבריו ורמיזותיו הנוראים והנפלאים]:

תורה ל"ד

[ז] וכשהלב, הינו בחינת ואו, בחינת לוחות, הוא משקע באהבות רעות. הינו חרפות ובזיונות, הנקרא ערלת לב (ו). אזי הוא בבחינת שברי לוחות. וחרפה הוא בחינת ערלה, כמו שכתוב (בראשית ל"ד): "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו". והוא בחינת אהבה נפולה ושבורה, כי ידוע שהיצר הרע והקלפות נתהוים מן שבירת כלים. ומובא ב"עץ - חיים" (בהיכל הנקדים שער שבירת הכלים פרק ג'): כי שבירת כלי החסד נפלו אל בינה דבריאה, הינו בינה לבא (ז). והאור החסד נשאר ביסוד דאצילות, שהוא בחינת (משלי י): "צדיק יסוד עולם". נמצא שאהבות רעות באים משבירת כלי החסד, וזה שתרגם אנקלוס: "כי חרפה היא לנו", 'ארי חסודא היא לנא'. כי החרפה, הינו ערלת לב, הינו אהבות רעות, נעשה משבירת כלי החסד. כי זה נראה בחוש, ש"על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י). אפלו אם אחד פושע נגד חברו, אזי אינו מחרפהו, כי האהבה מכסה על כל פשעים. וכשמתקלקל ברית האהבה ביניהם, הינו בחינת שבירת כלי החסד, אזי מחרפהו, כי החרפה הוא משבירת כלי החסד כנ"ל:

וכשהלב הוא משקע בחרפה, הינו בערלת לב, בחינת שברי לוחות, הינו "חרפה שברה לבי". וכשמקשר הלב, הינו בחינת ואו כנ"ל, להיוד, הינו נקדה, שהוא בחינת צדיק. ששם האור האהבה הקדושה שורה, כי אור החסד נשאר ביסוד דאצילות. אזי נתבטל האהבות רעות, הינו החרפות, הינו ערלת לב. כי הצדיק שהוא נקדה, ששם שורה האהבה הקדושה, יאיר להואו שהוא בחינת לב. ונתבטל החרפה, הינו ערלת לב. כי על כל פשעים תכסה אהבה, כי שם שורה אהבה הקדושה:

וזהו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (נדרים ל"ב:): בקש הקדוש - ברוך - הוא להוציא כהנה משם, ובשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, נטלה משם ונתנה לאברהם, שנאמר: "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק": וזהו כשהקדוש - ברוך - הוא נתן הכהנה לפינחס, אמר: "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה). כי הכהנה היא בחינת אהבה, הוא אברהם, שורה במקום ברית שלום, הינו צדיק יסוד עולם:

[ח] נמצא שצריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו, כדי שיאיר בחינת נקדה, בחינת: "פי ידבר חכמות", להואו, שהוא בחינת: "והגות לבי תבונות". ועל - ידי - זה נתבטל ערלת לבו, הינו חרפות, הינו אהבות רעות: וגם צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקדה שיש בחברו יותר ממנו, כמו שכתוב: "ומקבלין דין מן דין". כי בזה הבחינה שיש בחברו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקדה. ושם בהנקדה הזאת, שורה האהבה הנקרא כהן. והנקדה הזאת, הוא בחינת צדיק לגבי חברו. והנקדה הזאת, מאיר ללב חברו, הנקרא ואו:

וכל הנקדות הללו, הינו הנקדה הנקרא "פי ידבר חכמות", וגם הנקדה שיש בכל אחד מה שאין בחברו. הם ענפים להצדיק, שהוא נקדה כלליות של כל ישראל. שהכל צריכין לקבל מתחלה מהצדיק, ואחר - כך יקבלו דין מן דין, וכל אחד יקבל מנה ובה. ועל - ידי שלשה בחינות אלו, נתבטל החרפות, הינו ערלת לב, הינו אהבות רעות. וזהו: "על כל פשעים תכסה אהבה", כי שם שורה אהבה הקדושה:

וזהו כשנולד יוסף הצדיק, אמרה רחל: "אסף אלקים את חרפתי" (בראשית ל'). כי כשנתגלה הנקדה ששם אהבה הקדושה, אזי נתבטל החרפות, הינו ערלת לב, הינו אהבות רעות: וזה שכתוב אצל יוסף (שם מ"ה): "כי פי המדבר אליכם", ופרש רש"י: 'כפי כן לבי' (ח). הינו שהאיר הנקדה שלו, בואו שלו. שהאיר פי ידבר חכמות, בהגות לבי תבונות. וכתיב בו (שם נ): "וידבר על לבם", פרש רש"י: 'דברים המתישבין על הלב'. הינו שהאיר הנקדה כלליות שלו, בלב כל ישראל:

נמצא שעל - ידי שלש בחינות אלו, הינו התקשרות הצדיקים, והם יאירו בו, כי הם הנקדה כלליות ישראל, ויעוררו את לבו. וגם על - ידי שידבר עם חברו, יכול גם כן כל אחד ואחד להאיר ולעורר לב חברו. וגם על - ידי עצמו, שמדבר בינו לבין קונו, יכול גם כן לעורר את לבבו, על - ידי "פי ידבר חכמות". ויסיר ממנו ערלת לב:

וזהו פרוש: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, הינו בחינת אהבה הקדושה כנ"ל. וגוי קדוש, הינו קדש שהוא בחינת נקדה, ו ואו הוא בחינת לב כנ"ל: על - ידי מה תבוא לבחינת אהבה, ולבחינת קדש ואו, על - ידי אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. כי משה הוא נקדה כלליות נשמות ישראל, שבתחלה צריכין הכל לקבל מהנקדה כלליות, ואחר - כך [צריך] כל אחד ואחד להאיר בחברו מהנקדה שיש בו, וגם יוכל להאיר מנה ובה מהנקדה שבו, שהוא "פי ידבר חכמות", להואו, שהוא "והגות לבי תבונות". ואז נקרא גוי קדוש, הינו קדש ואו. שהנקדה מאיר להואו. ועל - ידי - זה, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", הינו אהבה הקדושה. כי כשתקבל מן כל הנקדות הללו הן מנה ובה, והן מהנקדות שבכל אחד מישראל, הן מנקדה כלליות. ששם אצל כל הנקדות שורה אהבה קדושה, הנקרא כהן, כמו שכתוב:

"הנני נותן לו את בריתי שלום". והנקדה הוא ברית שלום, כמו שכתוב ב"עץ - חיים": שהאור החסד נשאר ביסוד דאצילות:

[וכשמדבר עם חברו ביראת שמים, מקבל הנקדה שבלב חברו בלי לבוש. ולפעמים מקבל הנקדה מחברו על - ידי דברים אחרים שמספר עמו, כי יש לפעמים שיכולין לקבל אור והתעוררות לעבודת השם יתברך. מהנקדה של חברו, על - ידי שיחת חלין שמדברין עמו. ואז מקבלין אור הנקדה על - ידי התלבשות. כי לפעמים צריכה הנקדה להתלבש, והיא מתלבשת בדבורים אלו, והוא מקבל ממנה]:

תורה נ"ד

וזה, "חלום פרעה אחד הוא" (שם). הינו חלום פרעה, שהוא בחינת כח המדמה, כח בטל, כמו שכתוב (שמות ה): "תפריעו את העם". הוא בא מאחד, הינו מאהבה, [כי אחד הוא בחינת אהבה כמבאר (ט) במקום אחר]. הינו מאהבה נפולה כנ"ל. בחינת: "נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת" וכו' כנ"ל:

נמצא על - ידי הסתלקות הדעת, שבא על - ידי לשון הרע, שהוא בחינת: "מוציא דבה הוא כסיל", דהינו שנסתלק ממנו הדעת. על - ידי - זה נופל מאהבת השם יתברך, לאהבות הבהמיות. ואז מתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות. ועל - ידי הכח המדמה, נפגם הזכרון ונופל לשכחה: ועתה בוא וראה, מה טוב ומה נעים עתה קשר כל המקרא הזה, "נדמו עמי" וכו' הנ"ל. וזהו, נדמו עמי מבלי הדעת. שעל ידי פגם הדעת, מתגבר כח המדמה כנ"ל. וזהו, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי. כי על - ידי פגם הדעת, נופל מאהבות דקדשה, שהם בחינת כהן כנ"ל, ואז מתגבר עליו הכח המדמה, בחינת "נדמו עמי" וכו' כנ"ל. וזהו שסים שם בפסוק זה, ותשכח תורת אלקיך. ותשכח ודאי, כי על - ידי פגם הדעת, שעל - ידי - זה מתגבר הכח המדמה, על - ידי - זה נפגם הזכרון ובא לשכחה כנ"ל. וזהו, אשכח בניך גם אני. כי על - ידי שפוגם בזכרון ונופל לשכחה, על - ידי - זה אין לו בן זכר, כמו שמובא לעיל לענין אבשלום, שלא זכה לבן זכר מחמת זה שפגם בזכרון כנ"ל, וזהו: "אשכח בניך גם אני" כנ"ל:

[ו]... וזהו, ויהי מקץ שנתים ימים. שנתים ימים, הוא בחינת מוציאי דבה, הנאמר בהם (במדבר י"ד): "יום לשנה יום לשנה". שעל ידם נתקלקל ונפגם בחינת אהבה דקדשה, שהוא בחינת: "וקמץ הכהן" כנ"ל. וזה מקץ, שהוא בחינת פגם הקמץ. ופרעה חלם, הינו הכח המדמה כנ"ל. והנה עמד על היאר. היאר, זה פישון. הינו בחינת פי שונה הלכות, שמתגבר עליהם הכח המדמה כנ"ל. והנה מן היאר וכו', הינו שעל ידם בא שבע שני שבע ושבע שני רעב, הינו טוב ורע כנ"ל. והרע מתרבה וגובר על הטוב, בבחינת: "ולא נודע כי באו אל קרבנה". ותקונו הוא יוסף, בבחינת (בראשית ל):

"אסף אלקים את חרפתי". שהוא ממתיק את הרע, שהוא בחינת הרעב, בבחינת (יחזקאל ל"ו): "אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים". והוא בחינת: "אסף רוח" וכו', בחינת (בראשית מ"א):

"איש אשר רוח אלקים בו". וזה שנאמר בו, (שם מ"ו): "ויוסף ישית ידו על עיניך". שעל - ידי היד, נשמר העין מכח המדמה כנ"ל: עין בסבא (משפטים דף צ"ח.) מה שדרש על פסוק: "ה' אלקי גדלת מאד" וכו':

תורה נ"ו

[ח] וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין ל"ח) 'את המן אכלו ארבעים שנה והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום, אלא עוגה שהוציאו ממצרים טעמו בה טעם מן'. כי באמת המן, שהוא בחינת הדעת, היה ראוי שיאכלו אותו ארבעים שנה בשלמות. כי ארבעים, הוא בחינת בינה ודעת כנ"ל. דהינו תכף שיצאו ממצרים ונתגלה הדעת, היה ראוי שיאכלו המן תכף. ועל זה תרצו רבותינו, זכרונם לברכה, עוגה שהוציאו ממצרים, הינו המצות, טעמו בה טעם מן. כי השלום תלוי בדעת וכנ"ל, ומחלקת הוא הפך הדעת. אך יש מחלקת שהוא לשם שמים, שהוא באמת דעת גדול מאד, יותר מהדעת של שלום. כי באמת זה המחלקת, היא אהבה ושלום גדול, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (קדושין ל:): "את והב בסופה" 'לא זזו משם עד שנעשו אוהבים זה לזה'. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ה): 'מחלקת שהיא לשם שמים סופה להתקים', הינו שבאמת היא אהבה כנ"ל. וזה:

'סופה להתקים', בחינת אהבה, כמו שכתוב (במדבר כ"א): "את והב בסופה" כנ"ל. וזה בחינת משה, כי משה הוא בחינת הדעת, שהוא בחינת מחלקת לשם שמים. ועל כן משה הוא ראשי - תבות מחלוקת שמאי הלל (ד). שהם בחינת מחלקת לשם שמים. ועל כן היה גאלת מצרים על - ידי משה, כי עקר הגאלה על - ידי הדעת, כמו שכתוב (שמות ט"ז) "וידעתם כי ה' הוציא אתכם" וכו', (ויקרא כ"ג): "למען ידעו" וכו':

תורה נ"ז

וזה בחינת (דברים כ"ח): "מכה אשר לא כתובה בתורה" 'זהו מיתת תלמידי - חכמים', הינו המיתה שתלמידי - חכמים ממיתין איזהו אדם. כי חולאת הבאה לאדם על שעבר על דברי רבנן, אין לו רפואה, והוא מת מן החולאת, זה המיתה באה על - ידי מכה אשר לא כתובה בתורה. כי דברים שלא נכתבו בתורה, נמסרו לחכמים, ואנחנו מצוים לשמע מהם. ויש מי שמזלזל דבריהם, ואין מאמין דבריהם, מחמת שנדמה לו שמדאוריתא אינו כן, ועל ידי זה נחלה במכה שאין לו רפואה, ומת בה. ויש יסורין של אהבה, השולטין על האדם שהוא צדיק, והוא מכה ביסורין, ואין רפואתו תולה ברפואת עשבים. כי הוא איש צדיק, ולא פגם ידי המלאך, והידים הם שלמים. וזה (שיר השירים ב):

"כי חולת אהבה אני, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". הינו חולת אהבה, יכולה היא לשלט על איש אחד, ואין רפואתו תולה בהידים הנ"ל. כי הידים בבחינתו הם שלמים, בבחינת: "שמאלו תחת" וכו':

וזהו (ברכות ה:) 'כשבא רבי יוחנן לתנא שנחלה ביסורין, ואמר לו חביבין עליך יסורין, אמר לא וכו', אמר לו הב לי ידך וכו'. כי רבי יוחנן סבר שאלו יסורין הן יסורין של אהבה, וזהו ששאל אותו חביבין עליך יסורין, ששאל אותו: 'אם חביב עליו היסורין', הינו אם יסורין של אהבה הם. והשיב לו: לא וכו'. וכששמע רבי יוחנן שהיסורים לא של אהבה הן, חשב דילמא פגם, חס ושלום, בידים הנ"ל, ובשביל זה אין לו רפואה. וזה שאמר לו: 'הב לי ידך'. כדי שידע אם פגם בדברי רבנן, חס ושלום, כנ"ל. ותכף כשיהב לו ידא, אוקמוהו. כי לא היה יסורין של אהבה, ולא פגם בידים, בשביל זה היה יכול לחיות ולקום מחליו:

[ו]... אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת כנ"ל, אז אין צריך לצום (יב). כי פועל באכילתו, מה שפעל על - ידי הצום, הינו להשבית אויב. כי אכילת שבת, קדש היא, "וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כ"ב). ואז נכנע הכבד, ואז נתבטל כחו, בבחינת (תרומה קל"ה:): וכל שולטני רגזין, שהם בחינת כבד כועס, כלהו ערקין ואתעברו. ואז וכלא אהבה, בבחינת (שיר - השירים ז): "אהבה בתענוגים", וכל זה מענג שבת הנ"ל:

תורה נ"ח

[ז] ועל - ידי הארת שבת, נתעורר העולם לתשובה מאהבה. כי שבת בחינת תשובה, בחינת (דברים ל): "ושבת עד ה' אלקיך". והתשובה היא מאהבה, בחינת: "אהבה בתענוגים" (שיר השירים ז). כי אהבה בא מתענוג שבת, בחינת (ישעיה נ"ח): "וקראת לשבת ענג". ותשובה מאהבה, זה בחינת: "לחם משנה", כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה:

'כאן מאהבה כאן מיראה' (סוטה ל"א איתא שם גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור). על - ידי תשובה מאהבה, עושה חסד לשני אלפים:

[ח] ואז כל הכשרים שבדור נתרפאים, בבחינת (ישעיה ו):

"ושב ורפא לו". כי קדם סבלו יסורים, בבחינת (שם נ"ג):

"אכן חלינו הוא נשא". גם נעשים מכבדים בעיני הבריות, בבחינת (שיר השירים ז): "מה יפית ומה נעמת", על - ידי אהבה בתענוגים כנ"ל, כי מקדם היו בבחינת (ישעיה נ"ג):

"לא תואר ולא הדר לו":

תורה ס"א

[ח] ועל - ידי - זה שנכללים יחד כל הנפשות כנ"ל, על - ידי - זה נעשה שמחה, בבחינת (משלי י"ג): "אור צדיקים ישמח". כי הנפש הוא בחינת נר, בבחינת (משלי כ): "נר ה' נשמת אדם". וכשנכללין יחד נעשה מהם אור, ועל - ידי - זה נעשה שמחה, בחינת: "אור צדיקים ישמח":

וזה חדי רבי שמעון ואמר: "ה' שמעתי שמעך יראתי", תמן יאות הוי למדחל. כי חבקוק אמר נבואה זו על רבי עקיבא וחבריו שמתו על - ידי שלא היה בהם אהבה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות ס"ב:). כי הם היו בחינת גבורות וצמצומים, ולא נכללו יחד. ולא נמתקו. ורבי שמעון וחבריו שהיו התקון שלהם, על - כן אמר אנן בחביבותא תליא, הינו בחינת האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה ההמתקה והתקון כנ"ל. ומזה בא בחינת חדי רבי שמעון, הינו בחינת השמחה, שנעשה על ידי הכללות והאהבה, בחינת: "אור צדיקים ישמח":

תורה ס"ט

ודע, שעל - ידי שפונה עצמו להממון, מזה נעשים שונאים. כי עקר התגברות השנאה, הוא בא מבלבול ועכירת המח. כי אהבה תלויה בדעת ושכל, וכמו שכתוב (איוב ל"ט): "תקשיח בניה ללא לה, כי השה אלוק חכמה". הינו, שאין לה אהבה על בניה, זה בא מחמת שאין לה חכמה. ועל - כן כשיש לו עכירת המח, מזה יונקים ומתגברים השונאים. וכפי הבלבול והעכירות של המח על ידי תאות ממון, כן התגברות השונאים. ולפעמים נעשים מזה שונאי חנם, כי לפי תאותו ופניתו לממון, כן נעשה כסיל, וכן נתעכר מחו, וכן מתגברים השונאים. וכל זמן שהעכירות בתוך המח, אזי השונאים המתגברים משם, הינו מהעכירות המח, הם גם כן שונאים בדעת ובמח, שיש להם טעם על שנאתם, אף שהדעת הזה הוא בחינות עכירות המח, כי עקר השנאה הוא רק מעכירת המח, עם כל זה יש להם על כל פנים טעם על שנאתם, מאחר שהעכירות עדין בתוך המח:

אבל דע, שלפעמים חושק כל כך לממון, ונעשה כל כך כסיל, עד שאין המח יכול לסבל כלל העכירות, עד שיוצא בבחינות שערות, כי שערות הם מותרי מחין כידוע. ואז גם השונאים הבאים משם, הינו מהעכירות הזאת, מבחינת מותרי מחין, מבחינת שערות, הם שונאי חנם. כי אין להם שום טעם על שנאתם, מאחר שאינם באים אפלו מהעכירות שבתוך המח, רק ממותרי מחין, מבחינת שערות. על - כן אין להם שום טעם ודעת, אפלו של עכירת מח, על שנאתם, והם רק שונאי חנם וזה בחינות (תהלים ס"ט): "רבו משערות ראשי שונאי חנם", כי שונאי חנם באים מבחינת שערות, מותרי מחין כנ"ל:

תורה ע"ה

כי כשיש מחלקת, צריכין לעשות שלום. וזה העושה שלום, הוא בבחינת העלאת מיין נוקבין. כי כשנופל לאדם איזה קשיא, הוא בחינת מחלקת. כי חלוק לבו, ואינו מבין הדבר. כי נראה לו כאלו הדברים סותרין זה את זה, וחולקין זה על זה. והתרוץ הוא בחינת העושה שלום, כי על - ידי התרוץ הוא עושה שלום בין הדברים הנראים כחולקים וסותרים זה את זה, וזהו בחינת העלאת מיין נוקבין. [כי עקר בחינת העלאת מיין נוקבין, הוא בחינת השתוקקות ואהבה שמעורר אחד לגבי חברו. כגון כשאחד משתוקק להשם יתברך, או לנסע לצדיק אמתי, זהו בחינת העלאת מיין נוקבין, שעל - ידי - זה מתחברין ומתקשרין להשם יתברך ולצדיקיו. נמצא שזה העושה שלום, שמכניס אהבה בלב כל אחד לגבי חברו, ומקרבם יחד, ועושה שלום ביניהם, זהו בחינת העלאת מיין נוקבין]. ולפעמים זה השלום עושה שלום במקום אחר, והוא בחינת העלאת מיין נוקבין למקום אחר:

תורה ע"ו

אך אי אפשר להתפלל בשכל צח, עד שישוב בתשובה שלמה על חטאיו. כמו שכתוב (דברים ל): "ומל ה' את לבבך", ותרגומו: 'ויעדי ה' ית טפשות לבך'. ובאיזה תשובה נאמר, בתשובה מאהבה, שלא ישאר שום רשם כלל. כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (יומא פ"ו): "שובו בנים שובבים ארפא משובתם", דקשה שובבים משמע דמעקרא בלא שום רשם. 'וארפא', משמע שישאר רשם. ומשני, כאן מאהבה כאן מיראה. כי מאהבה אין נשאר שום רשם, ויש לו שכל צח, ויכול להתפלל בלי עיון, ובכל יום ויום יכול להתחדש מחו:

וזה פרוש הפסוק: ויהי אחר הדברים. פרוש, אדם שהוא תמיד בשוה, שאינו יכול לבוא להתחדשות המחין. שהוא בקטנות המחין, שהוא בחינת אלקים, דינין, שזהו בחינת אחר הדברים כנ"ל. והאלקים נסה, הינו לנסות ולהרים את בחינת המחין דקטנות, שהם בחינת אלקים. זה זוכין, על - ידי בחינת אברהם, שהוא בחינת אהבה. כי על - ידי תשובה מאהבה, זוכין למחין דגדלות, שהם בחינת חסדים ורחמים כנ"ל. וזהו והאלקים נסה, את אברהם. שעל - ידי בחינת אברהם, מנסין ומרימין את המחין דקטנות, שהם בחינת אלקים, וזוכין למחין דגדלות כנ"ל: וזה פרוש הזהר הקדוש:

'מסטרא דימינא מחא חורא'. פרוש: ממדת אהבה נעשה שכלו צח ככסף, הדא הוא דכתיב: "זרע אברהם אוהבי". כי המח נקרא 'זרע אברהם אוהבי', שהיא מדת אהבה, שממדה זאת בא לשכל צח כנ"ל:

תורה ע"ח

ולכן במה שפגם יתקן, הינו ודוי דברים. כמו שאמר הכתוב (הושע י"ד): "קחו עמכם דברים", שיתודה תמיד בכל לבו, "נכח פני ה'". אזי, "ושובו אל ה'", שישובו כל הדברים שפגם אל שרשו. וזהו בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, כי מיחד הדבור, שהוא בחינת השכינה כנ"ל, אל ה'. וזהו גם כן שאמר הכתוב (ישעיה מ): "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר". הינו, כשמיחד הדבור עם ה', שהוא יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה כנ"ל, אזי "ונגלה כבוד ה'". 'כבוד', זו שכינה כנודע. הינו, שנתגלה ונתגדל הארת השכינה, שהוא בחינת מלכות:

כי עכשו נקטן אורה ונחלש כחה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (ד). שהשכינה צווחת: "סמכוני באשישות וכו', כי חולת אהבה אני", הינו אהבת ישראל, שאני שוכן אתם אפלו בתוך טמאותם. וזהו גלות השכינה. אבל כמו שאמרנו [שעל - ידי] שיתקן פרצוף מלכות, וייחד הדבור, שהוא בחינת מלכות ובחינת שכינה, עם ה', יתגלה ויתגדל אורה של פרצוף מלכות. וזהו (משלי ט"ז): "באור פני מלך חיים", הינו [שעל - ידי] שיתן הארה בפרצוף מלכות, יכול לחיות, כי שואב חיים ממדת מלכות, שהוא שרשו כנ"ל:

סימן פ"ב

איתא בגמרא (שבת פח:): הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר: "ואהביו כצאת השמש בגבורתו":

הנה נודע, כי יש שלש קלפות, רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת (א). וקלפת נגה, היא בין השלש קלפות ובין הקדשה. ולפעמים נכללת בקדשה, ולפעמים נכללת בקלפה, והיא בבחינת נשמת העשוקים ודי למבין (ב):

וזהו בחינת סדרי בראשית, שלש שני ערלה, כנגד השלש קלפות הנ"ל, ורבעי הוא כנגד נגה. והוא בחינות חשמ"ל, כי לפעמים נכללת במ"ל אורות. וזהו סוד מילה, כי יש שלש עורות, הם שלש קלפות. ועור דק רביעי, בחינת נגה:

וכל החרפות הבאים לאדם, הם משלש קלפות הנ"ל. ומפני זה אמרו אחי דינה לאנשי שכם (בראשית ל"ד): "לא נוכל לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו". וגם יהושע אחר מל את ישראל שנית, אמר (יהושע ה): "היום גלתי את חרפת ישראל". כי עקר החרפות באים מבחינת ערלה, שהיא בחינת שלש קלפות הנ"ל (ג). ועל כן כשנולד יוסף, אמרה אמו (בראשית ל): "אסף אלקים את חרפתי". כי בהתגלות בחינת יוסף, שהוא בחינת קדשת הברית, בחינת מילה כנודע, נאספו החרפות, הינו השלש קלפות כנ"ל.

וזהו כונת רחיצת מים חמין בערב - שבת - קדש, כי אז קלפות נגה נכללת בקדשה, ואז חפצים גם השלש קלפות לעלות לאחז בקדשה, ואז יורדים בחינת (שיר השירים ח):

"שלהבת י"ה", ומכוה אותן שלא יאחזו בקדשה, והוא בחינת מים חמין. והוא כונת נטילת צפרנים בערב - שבת - קדש כנודע:

וזהו פרוש הגמרא 'הנעלבים ואינם עולבים', ואז הוא בחינת ח"ש, הוא שתיקה. 'שומעין חרפתם ואינם משיבים' כנ"ל. ועושין מאהבה, כי לפעמים שתיקה של האדם כדי לעשות יסורים לשכנגדו, ואז הוא בחינת זו נכלל בקלפה. אבל כשהוא מאהבה, אז הוא בחינת ח"ש נכללת בקדשה. עליהם הכתוב אומר: "ואהביו כצאת השמש בגבורתו", היא בחינת שלהבת יה כנ"ל:

[פרוש שעל - ידי ששומעין חרפתם ואינם משיבים, על - ידי - זה דוחים בחינת השלש קלפות הנ"ל, שהם בחינת ערלה, בחינת חרפה כנ"ל. ונכללים בבחינת חשמ"ל על - ידי השתיקה שהיא בחינת ח"ש, כי הוא דוחה החרפה על - ידי שאינו רוצה לריב ולחרף את חברו. שזהו בחינת מ"ל, בחינת מילה, שהיא בטול הערלה, שהיא בחינת חרפה. בחינת שלש קלפות הטמאות הנ"ל. וזהו חשמל, ח"ש מ"ל. הינו השתיקה, שהיא בחינת מילה, בחינת בטול החרפה, שהיא בחינת ערלה כנ"ל. וזהו 'ועושים מאהבה', כי זאת השתיקה שהיא בחינת חשמ"ל, זהו בחינת נגה הנ"ל. שיש בה שני בחינות, לפעמים נכללת בקדשה, ולפעמים נכללת בקלפה, בתוך השלש קלפות הנ"ל, שהם בחינת חרפה כנ"ל. הינו כי לפעמים הוא שותק לחברו, כדי לעשות לו יסורים ביותר, נמצא שבזאת השתיקה הוא מחרף את חברו ביותר. ואז נכללת השתיקה, בחינת נגה בקלפה, בבחינת חרפה כנ"ל. אבל כשעושה מאהבה ששותק מאהבה, מחמת שאינו רוצה לביש ולחרף את חברו, אזי בחינת נגה נכללת בקדשה. ועל כן עליהם הכתוב אומר: "ואהביו כצאת השמש בגבורתו", זהו בחינת שלהבת י"ה הנ"ל, שעל - ידי - זה נכלל נגה בקדשה, בבחינת חשמ"ל כנ"ל]:

תורה פ"ד

איתא בגמרא (מגלה כח): במה הארכת ימים, אמר לו ותרן הייתי בממוני. לבאר זה, צריך לידע מה דאיתא בזהר הקדוש (פרשה נשא דף קכ"ג), וזה לשונו: 'תא חזי לשית ימי בראשית לכל חד אית לה פרצופה דההוא דרגא דאנהיג לה, ולא תשכח יום דלית בה טוב וכו'. וכל יומא אית לה גדר מלבר, דלא יעול כל בר נש לההוא טוב, כגון חשך דכסיא לנהורא וכו'. ובגין דא, מאן דאיהו חיבא ויעול למנדע רזין דאוריתא כמה נחשים ועקרבים מבלבלין מחשבתה דלא יעול לאתר דלאו דילה. אבל מאן דאיהו טוב, כל אילין נטירין אנון למימרה, וקטגור נעשה סנגור, ויעלון לה לטוב הגנוז, וימרון מרנא הא בר נש טוב וצדיק וירא שמים בעי לעילא קדמך וכו'. ההוא טוב גנוז יימא לון, פתחו ליה בהאי תרעא דאתקרי אהבה, או בהאי תרעא דאיהו תשובה, כל צדיק יעול כפום דרגא דילה:

ואין טוב אלא תורה (עבודה זרה יט:), וכשאדם רוצה להגות ולחשב בתורה, הינו ברזין דאוריתא, אנון נטירין ונחשים ועקרבים מבלבלין מחשבתה, ואלו הם המחשבות שבאין לאדם. וכשאדם רוצה וחושק עד מאד, ופותחין לו, כנ"ל בזהר הקדוש. אזי כל יום ויום אצלו גדול עד מאד, כי רואה ומשיג הטוב הגנוז, הינו רזין דאוריתא, השיך לאותו היום:

וזה ששאל התנא במה הארכת ימים, הינו באיזה מדה מן המדות נכנסת להטוב הגנוז, והארכת הימים שלך להיות גדולים כנ"ל. והשיב לו ותרן הייתי בממוני, שזו היא מדת אברהם אבינו, והיא תרעא דאיתקרי אהבה, והוא סטרא דימינא. ואיתא בתקוני זהר (תקון ע דף קי"ח) 'מסטרא דימינא מחא חורא ככספא'. הינו שכל המקטרגים וכל הנחשים ועקרבים, הינו המחשבות זרות שמבלבלין מחשבתה, נעשין חורא ככספא. ולכך נאמר באברהם (בראשית כ"ד): "ואברהם זקן בא בימים", הינו שהיו כל הימים שלו שלמים וגדולים. כי מסטרא דימינא מחא חורא ככספא, ומן הקטגור נעשה סנגור, והיה יכול לבוא בכל יום אל הטוב הגנוז השיך לו:

תורה פ"ח

המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר (תהלים קמ"ז):

הנה ידוע, כי ההשפעות והברכות אי אפשר להם לבוא לעולם אלא על ידי הצדיק. כי הצדיק יש לו ידים במה לקבלם, דהינו אהבה ויראה, כי הם הידים לקבל בהם כל ההשפעות וכל הברכות. וצריך הצדיק כזה לגנז האהבה והיראה, כדי שלא יקטרגו המקטרגים עליו, ויגזלו ממנו ההשפעות. וזהו המכסה שמים בעבים, הינו אש ומים. הינו כשהצדיק יכול לכסות שמים, הינו אש ומים, הינו האהבה והיראה שלו. אזי, המכין לארץ מטר, הינו שיכול להמשיך כל הברכות, שהם בחינת מטר:

אך כשהצדיק הוא מפרסם גדול, אזי המקטרגים יודעים ומשגיחים עליו היטב, ואינם מניחים לו להוריד השפע. והקדוש ברוך הוא נותן בלב צדיק אחר להחזיק עליו במחלקת כדי לכסותו, ושיוכל להוריד השפע. וזהו 'מחלקת שהוא לשם שמים' (א), הינו לשם צדיק, שהוא מכנה בשם שמים, מחמת שיש לו אהבה ויראה. הינו לשם שמים, האהבה ויראה. וכדי להכין מטר, שהוא בחינת השפעות וברכות:

תורה קט"ז

הנותן צדקה נצול מעברות. כי 'כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים' (שבת קנא:), 'וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו' (ברכות לג). וכיון שמרחמין עליו, בהכרח נותנין לו דעת. ואזי נצול מלבוא לידי עברה, כי 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג), אבל כשיש לו דעה נצול מעברות. אמן כן יהי רצון:

תורה צ"ג

כל העושה משא ומתן באמונה, מקים מצות עשה של "ואהבת", שהיא שרש לכל מצוות עשה. כמו שכתוב בתקונים (תקון כ"א): על פסוק: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", 'מפקודין דעשה': וכיצד מקימין מצות "ואהבת", דאיתא בגמרא (יומא פו): על פסוק "ואהבת" שתראה שיתאהב שם שמים על ידך, כיצד? אדם קרא ושנה, ושמש תלמידי חכמים, ועסקו בנחת עם הבריות, ומשאו ומתנו באמונה, מה הבריות אומרים, אשרי מי שלמדו תורה וכו'. נמצא שם שמים מתאהב על ידו, ומקים מצות של ואהבת, שהוא שרש כל המצוות (א):

גם במשא ומתן באמונה, בא למדרגה שלמעלה מהזמן. כדאיתא בגמרא (שם) במסקנא ועליו הכתוב אומר: "ישראל אשר בך אתפאר". וישראל הוא במחשבה, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה א): 'ישראל עלה במחשבה', ומחשבה הוא למעלה מהזמן. וגם על ידי משא ומתן באמונה, יכול להתפלל בשכל צח. כי תפלה היא גם כן למעלה מהזמן. כי הוא דבר העומד ברומו של עולם (ברכות ו:). וגם מחמת שבא לאהבה, מכח זה בא לגדלות המחין, ויכול להתפלל בשכל צח:

תורה קל"ה

עוד שמענו בענין זה, אם הוא מקשר להצדיק יוכל להרגיש קדשת יום - טוב, כי הצדיק הוא בחינת קדשת יום - טוב כנ"ל. והסימן על - זה אם הוא מקשר להצדיק, הוא אם יש לו שפלות, כי טבע הקטנות שיתבטל לפני גדלות כנ"ל. ועקר ההתקשרות הוא אהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה, כמו שכתוב (בראשית מ"ד): "ונפשו קשורה בנפשו", ותרגומו:

'חביבא לה כנפשה', וכמו שכתוב (שמואל - א י"ח): "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד". ואהבתו את הצדיק יהיה יותר מאהבת נשים, כמו שכתוב (שמואל - ב א): "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". אזי על - ידי ההתקשרות להצדיק, יכול לקבל קדשת יום - טוב כנ"ל, כי עקר יום - טוב תלוי בצדיקים:

תורה קס"ה

"ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא י"ט). הינו שתקבל באהבה, כל הרעות והיסורין הבאים עליך, כי ראוי שתדע, שלפי מעשיך אחר כל היסורים והרעות שיש לך, עדין הוא מתנהג עמך ברחמים, כי היה מגיע לך יותר ויותר, חס ושלום, לפי מעשיך. וזהו "ואהבת לרעך", שתאהב הרע שבא לך, הינו הרעות והיסורין הבאים עליך, חס ושלום, תקבלם באהבה, כי כמוך כמו שאתה הוא, הינו לפי מעשיך, "אני ה'", בעל הרחמים, עדין אני מתנהג עמך ברחמים כנ"ל:

תורה קפ"ג

דע שהצדיקים שבדור הם יושבין בעגול, דהינו סדר ישיבתם שהם יושבים בעולם כל אחד ואחד במקומו, הוא על סדר העגול, ואף שיש שאר בני אדם ביניהם שמפסיקין ומקלקלין סדר העגול, אך דע שאלו בני אדם הם בבחינת אינו מן הישוב, ואינם נחשבים כלל, ואזי נשארים הצדיקים יושבים בסדר עגול והקדוש - ברוך - הוא על כלם, והוא בחינת ראש בית - דין, כי אלו הצדיקים שיושבים בעגול הם בחינת בית - דין שמהם יוצא המשפט לכל אחד ואחד, הן לזכות הן לחובה, וכן פרנסה יוצאת מהם שהם מחלקין הפרנסה לכל אחד ואחד כראוי לו:

והעקר הוא שיהיה אהבה ביניהם, ואהבה הינו שיהיה האהבה חזקה כל כך, עד שיהיו רואים זה את זה תמיד, כי מחמת גדל האהבה אינם יכולים לסבל כלל שלא יראו אחד את חברו תמיד, גם יש אהבה שיכולים לסבל שלא יראו זה את זה, ואף - על - פי - כן הוא אהבה שאוהבין את עצמן מרחוק, וגם זה הוא בחינת רואין זה את זה, כמו שאומרין העולם על דבר השנאוי שאינו יכול לראותו, אבל כשהם אוהבים זה את זה הוא בחינת רואים זה את זה, שהוא בחינת אהבה כנ"ל: וזה בחינת (סנהדרין ל): 'סנהדרין היתה יושבת כגרן עגלה', 'סנהדרין', זה בחינת הצדיקים, שמהם יוצאין כל המשפטים וכל הפרנסה כנ"ל, וזה בחינת כגרן, שמשם יוצא מזונות ופרנסה, וישיבתם בעגול כנ"ל, וכל זה כדי שיהיו רואין זה את זה כמו שכתוב שם בגמרא, הינו בחינת אהבה, שהיא בחינת ראיה כנ"ל:

תורה רל"ט

על ידי מחלקת אי אפשר לדבר, כי עקר הדבור הוא משלום, כמו שכתוב (תהלים קכ"ב): "אדברה נא שלום". ועל כן צריך כל אחד קדם התפלה לקבל על עצמו מצות עשה:

"ואהבת לרעך כמוך" כדי שעל - ידי - זה שיש אהבה ושלום, על - ידי - זה יוכל לדבר בתפלה, אבל כשאין שלום ויש מחלקת, אי אפשר לדבר, ועל כן אפלו אם אחד רוצה שלום, רק שהם חולקין עליו, עם כל זה אין השלום בשלמות על כן אי אפשר לדבר ולהתפלל אף שהוא איש שלום, מאחר שהם חולקין עליו, וזה שאמר דוד המלך, עליו השלום, (שם ק"כ): "אני שלום", כי אני איש שלום ומצדי היה שלום עם כלם, ועם כל זה "וכי אדבר, המה למלחמה", הינו שאף שאני שלום, עם כל זה אי אפשר לדבר מחמת המלחמה והמחלקת שהם חולקין עלי כנ"ל:

והנה כל הדבורים הם משלום כנ"ל, ועל - כן מי שהוא בבחינת שלום, יכול לידע כל הדבורים של כל העולם, כמו הקדוש - ברוך - הוא שנקרא שלום, שהוא יודע כל הדבורים של כל העולם כמו שכתוב (עמוס ד): "ומגיד לאדם מה שחו", כי כל הדבורים באים משלום כנ"ל, וזה אותיות שלום ראשי - תבות ומגיד לאדם מה שיחו:

כל הדבורים באים מחמימות, ומי שיש בו חמימות הרבה מדבר הרבה, וכן מי שנתקרר ואין בו חמימות, אין יכול לדבר, כי הדבור הוא מחמימות, כמו שכתוב (תהלים ל"ט):

"חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני", והוא שלהובא דנורא וכו':

לקוטי תנינא

סימן ל"ב

ודע, שיש יחודא תתאה שבזה העולם, שהוא בכשרות גדול בקדשה ובטהרה כל - כך, עד שבו תלוי יחודא עלאה. שהזוג, דהינו האיש והאשה, כשרים כל - כך, שהיא כשרה מאד ואין בה שום שמץ פסול, וגם הוא כשר מאד, וזווגם בכשרות ובקדשה כל - כך, שבו תלוי יחודא עלאה. כי 'איש ואשה, זכו שכינה שרויה ביניהם' (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, סוטה יז), כי יש בו יו"ד ובה ה"א, שזהו יחודא עלאה. וזה הזווג והיחודא תתאה הוא יקר מאד מאד, מאחר שבזה העולם נעשה יחודא תתאה בקדשה כזו, שבו תלוי יחודא עלאה:

והנה הרוח - קנאה שהוא בחינת רוחו של משיח כנ"ל, שהוא מקנא על נאוף, מה הוא עושה כאן, מאחר שהם קדושים וטהורים מאד, אך דע, שכאן בא הרוח - קנאה בשביל אהבה. כי איתא בזהר (ויחי דף רמה.): 'כל רחימותא דלא קשיר עמה קנאה, לאו רחימותא רחימא', הדא הוא דכתיב: "כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה". כי הקנאה מורה על אהבה. כי מחמת גדל האהבה הוא מקנא בה: "אל תסתרי" כדי שלא יתקלקל האהבה, חס ושלום, וזה פועל כאן הרוח - קנאה הנ"ל בשביל אהבה כנ"ל. אך מחמת שאף - על - פי - כן זה היחודא תתאה הוא בזה העולם, יוכל להתקלקל השלום שביניהם, חס ושלום, על - ידי הרוח - קנאה. כי הקנאה, אף - על - פי שהיא בשביל אהבה,

סימן ע"ט

וזהו שמבאר בלשונו הקדוש יצחק בן אברהם זמן נתאחד. אברהם אוהבי. בעיניו כימים אחדים באהבתו. ושאר ישוב בנך וכו'. הינו שמבאר, שאברהם הוא בחינת למעלה מן הזמן, כי מדתו של אברהם היא אהבה, כמו שכתוב (ישעיה מ"א): אברהם אהבי, ואהבה הוא בחינת התאחדות הזמן, כמו שכתוב (בראשית כ"ט): "בעיניו כימים אחדים באהבתו". וזהו בחינת תשובה שעל זה מרמז תבת בן, כמו שכתוב (ישעיה ז):

"ושאר ישוב בנך". כי תשובה היא למעלה מהזמן, כמו שכתוב (ירמיה ט"ו): "אם תשוב ואשיבך לפני תעמד", ולפניו יתברך הוא בודאי למעלה מהזמן, כי השם יתברך הוא למעלה מהזמן, כידוע. נמצא שיצחק בן אברהם מרמז על התאחדות הזמן על - ידי תשובה, כי יצחק, שהוא בחינת הזמן כנ"ל, עולה ונתאחד ונכלל בבחינת אברהם שהוא בחינת אהבה, בחינת למעלה מהזמן, על - ידי בחינת בן שהוא בחינת תשובה כנ"ל. ואזי מתגבר הקול יעקב על קול של עשו וכו' כנ"ל. כי על - ידי תשובה שהוא בחינת בטול הזמן, על - ידי זה שומעין הקול דקדשה, שהוא בחינת קול יעקב כנ"ל:

סימן פ"ג

ואור העינים מעלין גם כל הבקשות ותחנות, אשר יתפללו אל הבית - המקדש, כי שם עולין כל הבקשות (ב), ומשם האור עינים יוצא, בבחינת (מלכים - א ט): "והיה עיני ולבי שם". ואור העינין מעוררין הגאלה, התלויה בלב, בבחינת (ישעיה ס"ג): "כי יום נקם בלבי", כי עיניו ולבו שם. וזה בחינת (בראשית א): "ויקרא לאור יום", אור העינין מעוררין יום נקם שבלב, לבטל שאור וחמץ של יצר לב האדם רע, הנשאר לו מנעוריו (ג). ושאור וחמץ שבלב האדם, הוא המסית את האדם, שיהרהר אחר תלמידי - חכמים שבדור, ולומר זה נאה וזה לא נאה, בבחינת (הושע י): "חלק לבם". לבם הם עי"ן בי"ת צדיקים שבדור. וזהו (פסחים ב): 'אור לארבעה עשר', הינו אור שבעינים, שיש בהם שני פעמים שבעה גלדי עינא, בהם בודקין את החמץ:

ואז יכול הלב להתלהב בלמוד התורה בשלהובין דרחימותא, ומים רבים שהם אהבות ויראות חיצוניות, אי אפשר להם לכבות התלהבות הזאת, בבחינת (שיר - השירים ח):

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". והשכינה היא מכסה בכנפיה על דמהון של ישראל באהבה הזאת, שלא ישלטו עליהם זרע מרעים, שהם בחינת מי המבול. וזה:

'העובר עברה ומתביש בה, מוחלין לו' וכו' (ברכות יב), כי "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י), כי על - ידי הבושה נשפך דמו, ואז השכינה מכסה דמו באהבה כנ"ל, בבחינת כסוי דם, ועל - ידי כסוי הזאת נתכסה כל פשעיו ממילא (ברכות יב):

(מתחלת סימן זה עד - כאן הוא לשון רבנו, זכרונו לברכה):

וכשהקדוש - ברוך - הוא רוצה לטעם ממצוות עשה של איש ישראלי, שהוא צדיק, אזי היא בחינת איבר מן החי, שהוא אסור באכילה, וצריך שחיטה להתירה. על - כן צריך שיבוא עליו בושה שהיא שפיכות - דמים, בחינת שחיטה, שהיא מטהרת האיבר מן החי, ואזי יוכל השם יתברך לטעם מהמצוות עשה שלו, בין מצות עשה אחת בין מצוות רבות, כי המצוות נקראים מטעמים, כמו שכתוב (בראשית כ"ז): "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" 'מפקודין דעשה', כמובא (בתקוני - זהר תקון כא דף נ). וכשנשפך דמו על - ידי הבושה כנ"ל, אזי צריך לשמר, שלא יינקו ממנו החיצונים הידועים, שרוצים לינק מזה הדם הנשפך. על - כן צריך כסוי, שהשכינה מכסה דמהון של ישראל, שנשפך באהבה הזאת, בחינת: כאשר אהבתי, כנ"ל. וזה בחינת כסוי דם:

ובענין שפיכות - דמים של ישראל יש דברים עליונים ונסתרים הרבה, בין שפיכות - דמים על - ידי בושה, בין שאר שפיכות - דמים ממש. כי יש כמה וכמה נשמות נפולות, שאין להם עליה כי - אם על - ידי שפיכות - דמים של ישראל של אדם גדול, ולפעמים אין להם עליה כי - אם על - ידי שפיכות - דמים ממש. וזה בחינת (יומא פו:): 'זדונות נעשין כזכיות'. שעל - ידי הבושה ושפיכות - דמים השכינה מכסה דמהון באהבה הנ"ל, וזה בחינת: "על כל פשעים תכסה אהבה", כנ"ל, ונתהפכין הזדונות לזכיות, ונתעלו הנשמות הנפולות, שהן בחינת פשעים, כי נתעלין ונתהפכין לזכיות על - ידי כסוי דם באהבה הנ"ל (עין בתקון כא):

סימן צ'

[ד] וכשזוכין לבחינת תודה הלכה, על - ידי - זה נתגלה אור האמת ומאיר בהדבור, כי מתחלה כשהדמים שוטפין על הלב הוא בחינת פגם האמת, בבחינת (משלי כ"ט): "אנשי דמים ישנאו תם", אבל אחר כך כשיוצאין מהצרה, שזה בחינת תודה הלכה, אזי מאיר האמת, בבחינת (מיכה ז): "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם". "חסד לאברהם" הינו הלכות כנ"ל על - ידי - זה מאיר האמת ומשלים הדבור, כי עקר שלמות הדבור על - ידי אמת, כי קושטא קאי וכו' (שבת ק"ד), ואפלו שקר אין לו קיום רק על - ידי אמת (כמו שפרש רש"י (במדבר י"ג) על פסוק: "וגם זבת חלב ודבש" וכו') (ג):

נמצא שעקר קיום ושלמות הדבור הוא על - ידי האמת, שהוא מאיר בהדבור על - ידי שלשה שמות, בבחינת (תהלים נ):

"אל - אלקים ה' דבר". כי אלו שלשה שמות הם מקור האמת, ועל ידם מאיר האמת בהדבור, דהינו ברבוע הדבור, הינו בחינת ארבעה חלקי הדבור:

כי יש רבוע הדבור, ועל כן כשהיו ישראל בגלות, והיה הדבור בגלות (ד), נאמר במשה (שמות ד): "לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך" וכו', זה בחינת רבוע הדבור, ארבעה חלקי הדבור. כי יש 'דבור של צדקה', בבחינת (ישעיה ס"ג): "מדבר בצדקה", שזהו בחינת היתרון שיש לאדם על החי שהוא הדבור, שהוא גדר האדם והוא בחינת צדקה, שהוא גומל חסד עם הבריות שזה גדר האדם, שדרכו לגמל חסד, מה שאין כן החי. וזה שנאמר: "נעשה אדם", וכתיב: "ושם האיש אשר עשיתי עמו היום" וכו'. 'מה התם צדקה אף כאן צדקה' (הקדמת הזהר דף יג:), שעל ידי צדקה נקרא אדם, כי הצדקה שמשם הדבור הוא גדר האדם כנ"ל. וזה בחינת: "לא איש דברים - אנכי", הינו הדבור של צדקה, בחינת (תהלים קי"ב): "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו", דהינו גמילות חסד וצדקה:

ויש 'דבור של תשובה', בחינת (הושע י"ד): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". וזה בחינת: גם מתמול, בחינת דבור של תשובה, כמו שכתוב (תהלים צ): "ותאמר שובו בני אדם כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול":

[ו] ... וזה בחינת מעשה דרבי אליעזר הגדול בתנור של עכנאי (בבא מציעא מ"ט), כי 'רבי אליעזר הלכה כמותו בכל מקום' (שם), והיה רוצה להראות, שזכה לשלמות הדבור, דהינו שלמות רבוע הדבור, שזוכין לזה על - ידי הלכות כנ"ל, ועל כן אמר: 'חרוב יוכיח', 'אמת המים יוכיח', 'כתלי בית המדרש יוכיחו', 'בת קול יוכיח'. כי אלו ארבעה דברים הם בחינת רבוע הדבור, דהינו ארבעה חלקי הדבור הנ"ל. כי הצדיקים הם גבורי כח עושי דברו, כמובא בזהר הקדוש (לך - לך דף צ), שהם עושים ומנהיגים עם הדבור כרצונם, ועל - כן רצה רבי אליעזר להראות, שיש לו שלמות רבוע הדבור, ועל - כן יכול לעשות עם הדבור כרצונו, דהינו לשנות הטבע כרצונו על - ידי שלמות דבורו, והראה זאת בארבעה דברים שהם בחינת רבוע הדבור:

חרוב יוכיח זה בחינת הדבור של צדקה, כי חרוב הוא בחינת צדקה, כי חרוב נוטעין אותו רק לדורות, כמו שאמרו בגמרא (תענית כ"ג): 'אנא עלמא בחרובא אשתכח, כי היכי דשתלי לי אבהתי, אנא נמי שתלי לבנאי'. נמצא שהחרוב הוא רק לדורות כמו הצדקה שהיא לדורות, כמו שאמר רבי חיא (שבת קנ"א:): 'כי אתא עניא אקדם לה רפתא, כי היכי דלקדמו לבניך וכו', גלגל הוא שחוזר בעולם':