משיבת נפש:
אות צ"ז
כי באמת התורה הקדושה היא רוצה להחכים אפלו את הפתי, הינו אפלו את מי שכבר נתפתה אחר יצרו ונתעה למקום שנתעה, אף על פי כן התורה מכרזת ומעידה לפניו שאם ישוב מיד, יקבל השם יתברך תשובתו ברצון ויקרבו אליו באהבה גדולה, והתורה בעצמה מעידה לפניו הדרך לתשובה שעל ידי זה יכול גם הפתי להתחכם, רק המניעה הוא מחמת שקשה לו להאמין בעצמו שיכול לתקן עדין, ועל זה קורא הכתוב ומכריז, כי עדות ה' נאמנה, כי בודאי היא נאמנה מאד בעדותה שמעידה שמלכותו יתברך בכל משלה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כנ"ל, ואם אתה מאמין לעדותה על הפגם והקלקול, חס ושלום, מכל שכן איך אתה צריך להאמין לעדותה על כח התקון, כי בודאי מדה טובה מרובה כנ"ל. וזה גם כן בחינת עדותיך נאמנו מאד וכו' ה' לארך ימים, הינו אף על פי שכבר ארכו הימים שאנו מצפים לבנין בית המקדש שהוא שלמות התשובה והתקון ועדין לא נושענו בשלמות, אף על פי כן צריכין עדין להתחזק מאד בתקותנו, כי בודאי עדות ה' נאמנו מאד כנ"ל. (שם אות ט' י' י"א י"ב י"ד):
אות ק'
בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי, רחמנא לצלן, אף על פי כן אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרש ולחפש ולחתר בכל עת ולהתגעגע ולכסף ולבקש את שאהבה נפשו, הינו לזכות למצא אותו יתברך, אזי אף על פי שעדין עוברים עליו ימים ושנים הרבה ואינו זוכה למצאו יתברך ולהתקרב אליו, אף על פי כן ידע ויאמין כי בכל עת ועת על ידי כל בקשה וחפוש ועל ידי כל דרישה ודרישה שדורש ומבקש ומחפש למצא כבוד קדושתו יתברך, ועל ידי כל הבטה וגעגוע שמביט ותולה עיניו לרחמיו יתברך ועל ידי כל תנועה ותנועה שפונה אל הקדושה, על ידי כל זה זוכה בכל פעם לשבר חומות ברזל ודלתות נחשת, אף על פי שאחר כך מתגברין עליו בכל פעם, רחמנא לצלן, ואף על פי כן אין יגיעו לריק, חס ושלום, ואין שום תנועה שפונה לקדושה נאבדת, חס ושלום, ואם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר אף אם יעבר עליו מה בודאי סוף כל סוף יזכה למצא אותו יתברך:
ובודאי צריכין לעבר על האדם עדן ועדנים הרבה וכמה ימים ונהרות ותהומות ומימות מחולפין צריכין לעבר עליו, ובכמה מדבריות המלאים נחשים ועקרבים גדולים ונוראים צריך לעבר בהם, עד אשר זוכה להכנס לשערי הקדושה באמת, וזה הדבר אי אפשר לבאר כלל עד היכן האדם צריך להתחזק, אף על פי שכבר זכרנו בזה הרבה בעזרת השם אף על פי כן עדין צריכין למדעי כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאוותיו ובמצודתו כל כך עד שלאיש כמותו אי אפשר עוד לשוב באמת לשם יתברך, כי כבר נלכד ימים ושנים הרבה במה שנלכד עד אשר לא יאמין שוב מני חשך, כך נדמה לכל אחד. ורבנו, זכר צדיק לברכה, היה קורא תגר על זה מאד ואמר בזה הלשון: אהה! לבל תתיאשו עצמכם", ובלשון אשכנז: "גיוואלד זייט אייך ניט מיאש" ומשך מאד תיבת גיוואלד, כי באמת הכל יכולין לזכות להתקרב לשם יתברך אפלו על ידי עצה זו לבד, דהינו שיחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך, וסוף כל סוף יתקרבו לשם יתברך על ידי זה, ואז יראו שאין שום תנועה דקדושה נאבדת, חס ושלום. ועל ידי כל תנועה ובקשה שהוא מבקש את כבודו יתברך זוכה לעשות איזה תקון, עד אשר יזכה לעלות בתכלית העליה. (הלכות גבית חוב מהיתומים הלכה ג' אות י"ז):
אות קלג
אבל השם יתברך חפץ חסד וכבר בחר בנו מכל העמים במעמד הר סיני שנקרא יום חתונתו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ביום חתונתו זה מתן תורה וכבר נשבע לאבותינו ולנו שלא לרחק אותנו לעולם, חס ושלום. על כן מה שהשם יתברך מזכיר עלינו כמה פעמים לשונות של התרחקות ופרוד כביכול, אין כונתו כי אם בשביל התקרבות כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, משל למלך שהיה לו כעס עם אשתו ושלח אחר הסופר לכתב לה גט ובתוך כך נתפיס עמה אמר לסופר, צא וכפל לה כתובתה. הינו כנ"ל כי ההתרחקות והפרוד, חס ושלום, לבטל הקשר שיש ביניהם מכבר אי אפשר כי אם כשעולין עד בחינת חכמה עלאה בחינת שכל הכולל, והשם יתברך מלא רחמים ותכף כשעולין לשם, אזי תכף נכמרין רחמיו יתברך ואזי נתהפך הדבר ולא מבעיא שאינו מבטל הקשר שם, חס ושלום, אדרבא, ממשיך משם הארה גדולה לבטל כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם, וכל הכעסים וכל הקפדות שהיה לו על ישראל מעולם בכלל ובפרט הכל ממתיק ומבטל על ידי הבחינה חכמה עלאה, שנתעורר להמשיך הארה משם בשביל פרוד וספר כריתות, חס ושלום. כי עכשו נתהפך הדבר עד שאדרבא, נמשך משם המתקה גדולה שזה בחינת מה שאמר לסופר, צא וכפל לה כתובתה, הינו שנמשך הארה גדולה משם בשביל חזוק ההתחברות ואהבה ושלום. וזהו בחינת התרחקות תכלית ההתקרבות, כי כל עקר כונתו יתברך מה שכביכול, קרא הסופר לכתב הגט, הינו מה שהזכיר שם התרחקות, חס ושלום, כל כונתו היא לטובה גדולה בשביל התקרבות כנ"ל. וזה בחינת והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, במקום דיקא כי דיקא במקום ההתרחקות בחינת גט שרצה לכתב, חס ושלום, ולהמשיך הארה משכל הכולל בשביל פרוד והתרחקות, חס ושלום, כביכול, ובמקום הזה דיקא יתהפך ויומשך משם המתקה לכל עד שיאמר להם בני אל חי, כי משם דיקא נמשך כל ההמתקות שבעולם כנ"ל. (הלכות גטין הלכה ג' אות ג' ועין גם כן תורה אות קי"ב):
אות עו
יעקב אבינו כשפגע במקום ההוא על ידי שנתן אל לבו לחזר למקום המקדש ומיד קפצה לו הארץ כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על ידי זה זכה להשיג אז עצם מעלת האתערותא דלתתא שעל ידי זה תכף בא לו סיוע מלעילא בבחינת הבא לטהר מסיעין לו, ועל כן תקן אז תפלת ערבית שהוא בעת החשך הגמור, כי זכה בגדל קדושתו להוריד את עצמו לעמק הנפילות של כל ישראל בכלל ופרט ושבכל דור ודור עד עקבות משיחא ומאיר בלב ישראל, שאפלו בחשכת לילה ואפלו ממש בגשמיות וברוחניות צריכין להתחזק להתעורר באתערותא דלתתא בצעקה ותפלה אליו יתברך בבחינת מבטן שאול שועתי ולית רעותא טבא דיתאבד, וכמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, בהשיחה הנוראה שהפליג אז מאד בגדולת הבורא יתברך שאין יודעין כלל, וסים אז בזו הלשון: אפלו אייער זאך וויא אהין איטליכער איז גיפאלין אבי מע איז זיך ניט מיאש פין שרייען מע שרייט מע בעט וכו', יש ענין שנתהפך הכל לטובה כי גדול השם יתברך ואין יודעין כלל וכו', ויקר וחשוב מאד אצל השם יתברך כל התעוררות והתעוררות של כל אדם בכל מקום שהוא, ותכף כשאדם מתעורר באתערותא דלתתא בתפלה ועבודה כל שהוא מתעורר תכף אתערותא דלעלא הרבה ועל ידי זה יש לו כח להתעורר עוד וכמו נמשך אתערותא דלעלא יותר וכו':
וזה בחינת תפלת ערבית רשות. כי לפעמים גובר החשכה והעדר הדעת כל כך על האדם עד שהוא בבחינת העדר הדבור בחינת יונת אלם, שאינו יכול לפתח פיו כלל להתפלל ולהתבודד ולפרש שיחתו כראוי לו בבחינת נאלמתי לא אפתח פי ונאמר נאלמתי דומיה וכו', ובאמת לולא כח הצדיקים הגדולים היו מתיאשים אז לגמרי מלהתפלל ולשוב אל השם, וזה עקר תקון הצדיקי אמת שהם בבחינת יעקב אבינו, שהם מעוררים ומחזקים אותנו ומכניסים בלב ישראל, שגם בתקף מרירות הגלות בגשמיות וברוחניות שהוא בחינת תקף חשכת לילה יתפלל וישוב אל השם ולבלי להתיאש מן הצעקה והתפלה לעולם כנ"ל, ואף על פי שהוא אז בבחינת העדר הדבור כנ"ל אף על פי כן יסתכל כל אחד על נקודת האמת לאמתו עד שכל אחד יתחזק מכל מקום שהוא על כל פנים ברצונות חזקים וכסופים טובים להשם יתברך בבחינת: "זכרתי בלילה שמך ה'" ובבחינת: "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי" וכו' שגם בתקף חשכת הלילה נבקש ונחפש את השם יתברך ברצונות חזקים מאד, כי סוף כל סוף מה תהיה התכלית מאתנו עד על ידי זה ממילא יתחזק לפתח פיו בדבורי תפלה גם אז בבחינת נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, ואחר כך על ידי זה בעצמו שהוא כוסף ומשתוקק אף על פי כן מאד להשם יתברך ומצטער על זה שהוא בבחינת העדר הדבור על ידי זה חם לבי בקרבי וכו' דברתי בלשוני שזוכה אחר כך על ידי זה לדבר דבורים קדושים בחמימות גדול בקדושה, מאחר שיצאו הדבורים על ידי רצונות טובים וכסופים גדולים להשם יתברך:
ובאמת זה עקר שלמות התפלה תמיד וזה עקר העצה לתפלה ושיחה והתבודדות, שלא יהיה הדבר עליו כחובה כמו שצריך לצאת ידי חובתו שזה בחינת אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים, שבתחלה יעורר לבו ברצונות כסופים טובים מאד להשם יתברך שאז מתפלל ומבקש אחר כך באמת מקירות לבו ברשותו ורצונו הטוב לא בדרך על וחיוב לבד:
וזה בחינת תפלת ערבית רשות, הינו כנ"ל. רק שאף על פי כן תקנו לנו רבותינו, זכרונם לברכה, תפלת חובה בשביל המון עם כי בלא זה לא יתפלל כלל. אבל עקר שלמות התפלות אלו בעצמם - להתפלל אותם ברחמים ותחנונים שלא בדרך קבע. ועל כן תפלות של יום שחרית ומנחה שהם ביום, הינו בשעת הארת המחין עדין על כן הם בבחינת חובה. ויעקב תקן תפלת ערבית, הינו להתפלל גם בתקף חשכת לילה, בשעת הסתלקות המחין לגמרי. ואז אי אפשר לתקן תפלת חובה, דהינו להטיל עליו חיוב להתפלל אז מחמת שהוא אז בבחינת העדר הדעת והעדר הדבור ואי אפשר לו לפתח פיו כלל. ועל כן אז עקר תקון התפלה על ידי בחינת תפלת ערבית רשות שתקן יעקב אבינו, עליו השלום, להמשיך על עצמו גם אז הארת האמת מאור הפנים של הצדיקי אמת שהם בבחינת יעקב שהוא בבחינת: "תתן אמת ליעקב" וזכה לאור הפנים בחינת שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'שופרה דיעקב' וכו', ואור הפנים הנ"ל הוא בחינת רצון כמובא בדבריו, זכרונו לברכה, כמו שכתוב:ואור פניך כי רציתם". ועל ידי זה יזכה לחזק את עצמו על כל פנים ברצונות וכסופין טובים ואז ממילא יהיה נפתח פיו בדבורים קדושים וישפך לבו כמים לפני השם מחמת תקף הרצון וכסופין הטובים, שזה עקר שלמות התפלה תמיד, וזה בחינת וילן שם כי בא השמש, שמרמז על חשכת הגלות בגוף ונפש כמובא בדברי רבותינו, זכרונם לברכה, ואז ויפגע במקום וזכה להשיג אז עצם מעלת האתערותא דלתתא ותקן תפלת ערבית, הינו כנ"ל (שם, הלכות תפלת המנחה, הלכה ז):
אות צג
לכאורה יש להקשות על ענין התבודדות ושיחה בינו לבין קונו, שצריך כל אחד בכל יום לשפך שיחו לפני השם יתברך שיזכהו לקרבו לעבודתו יתברך, כמבאר לעיל כמה פעמים וכן מצאנו שכל הצדיקים הקדמונים עסקו גם כן בזה ויסדו על זה כמה תפלות לזכות להנצל מהיצר הרע, ושיזכו להתקרב להשם יתברך וליראה ולאהבה אותו יתברך וכל ספר תהלים מלא מזה וכן התפלות מאנשי כנסת הגדולה, כגון השיבנו וכיוצא:
אות צד
וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, מנצפ"ך צופים אמרום. כי מנצפ"ך הם בחינת חמשה גבורות שהם בחינת אש והם שרש חמשה מוצאות הפה, שזה בחינת הדבורים חמים כגחלי אש. שזוכים לזה על ידי ששותקים תחלה וצופים ומיחלים ומחכים לחסדי השם, בבחינת: "ואני בה' אצפה אוחילה לאלקי ישעי". בחינת: "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'", על ידי זה דוקא זוכים לשלמות הדבורים הנ"ל וזה גם כן בחינת: "אין אמר ואין דברים" וכו', בחינת השתיקה והעדר הדבור רק על ידי התקוה והיחול שזה בחינת: "בכל הארץ יצא קום" מלשון קווי ויחול לחסדי השם, ועל ידי זה ובקצה תבל מליהם. וזה גם כן בחינת מה שבסדר הבריאה החשך והלילה קודם לאור. כי החשך הוא בחינת חשכת הדעת והעדר הדבור שזה בחינת השתיקה שקודם לדבור בחינת ח"ש מ"ל הנ"ל. כי בלילה אז הוא בחינת השתוקקות וכסופין להשם יתברך בבחינת: "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי" וכו', ונאמר: "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה" וכו'. ואחר כך זוכין על ידי זה לאור יום שהוא שלמות הדבורים שהם עקר האור בבחינת: "פתח דבריך יאיר":
והכלל כי אי אפשר לדחק את השעה כלל. כי: תכף כשרוצין להתקרב להשם יתברך באמת אז צריכין לזהר מאד מהריסה שלא לדחק את השעה, חס ושלום, כי רב ההרפתקאות, חס ושלום, הוא רק על ידי זה שזה בחינת אזהרת "פן יהרסו" שהזהירם לישראל בשעת מתן תורה. רק צריכין להמתין ולחכות הרבה לתשועת השם. שזה בחינת 'הבא לטהר מסיעין לו אומרים לו המתן' דיקא, וצריכין להרבות רק בתפלה ותחנונים להשם יתברך. וגם בזאת אסור לדחק את השעה שירצה שיפעל בקשתו תכף. שזה בחינת: 'אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום'. ואם יתן השם יתברך יתן, אם לאו ימתין עוד וירבה עוד להתחנן לפניו. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, לענין חזוק התפלה, "קוה אל ה'" ואם לא נתקבלה תפלתך חזר וקוה. אך אפלו בדבורי התפלה בעצמם גם כן אי אפשר לדחק את השעה, שזה בחינת מה שהיה רוצה כל אחד שתכף שנכנס להתבודד ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, אזי יופתח פיו ותכף ומיד ידבר דבורים הרבה לפני השם יתברך דבורים שלמים וחמים כגחלי אש ובהתעוררות גדול. ומחמת שלאו כל אדם זוכה לזה, ובכל פעם נדמה להאדם שאין לו דבורים ואין לו שום התעוררות כלל, על ידי זה הוא מתרשל לגמרי גם מתפלה ותחנונים. על כן צריכין לידע זאת היטב, כי גם זה הוא בחינת 'דוחק את השעה'. כי אי אפשר להמשיך שלמות הדבורים הנ"ל כי אם על ידי השתיקה והיחול שקדם הדבור. כי צריכין תחלה לדם ולשתק רק להמתין ולהתגעגע ולכסף ולהשתוקק לחסדי ה' שישפיע לו דבורים שלמים. ואחר כך זוכה על ידי זה בעצמו לפרש שיחתו לפני השם יתברך בהתעוררות גדול ככל אשר עם לבבו, שזה בחינת ח"ש מ"ל בחינת עתים חשות עתים ממללות חיות אש ממללות כנ"ל:
השתפכות נפש
אות יא
אבל עדין לא הגיעה העת לחזר ולהכניס התורה לתוך התפלה ולכבש דרך זה בעולם לעשות מהתורות תפלות, ועל כן הוה מה דהוה שקלקלו הערב-רב והחטיאו גם את ישראל וכו', עד שבא דוד המלך, עליו השלום, שהוא משלים את השבעה רועים והוא היה שרש נשמת משיח והוא התחיל לעורר זה הדרך לעשות מהתורות תפלות שזהו בחינת תהלים וכו' כנ"ל, אבל העקר הגמר יהיה בימי משיח שאז יתחדש הדרך הזה לגמרי ועל ידי הדרך זה לא נבוש ולא נכלם לעולם, כי איך שהוא נשוב להשם יתברך כנ"ל. וזה בחינת: "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה", הינו אהבה זה בחינת התורה בחינת תורת חסד. וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, ב"לקוטי מוהר"ן" חלק א' סימן ל"ג על פסוק: "יומם יצוה ה' חסדו", שכל מצוות התורה הם בחינת אהבה וחסד וכו' עין שם, וזהו תחת אהבתי שכל מה שאני זוכה לבחינת אהבה בחינת מצוות התורה, כל מה שאני רוצה להתחיל לעסק באיזה תורה ומצוה שהם בחינת אהבה - ישטנוני, שהם מתגרים ומשטינים בי ורוצים להפיל אותי, חס ושלום, ואני איני יודע מה לעשות כנגד התגרות כזאת. על כן "ואני תפלה", הינו כל עסקי שאני עושה מהתורה שהוא בחינת אהבה אני עושה ממנה תפלה ועל ידי זה אני מצפה לישועה עדין שאזכה לשוב להשם יתברך באמת:
שבחי הר"ן
אות יב
וביום מחר בא ואמר שבא ספינה מחוץ לארץ עם יהודים ויש להם גם כן שוחט מובהק. ושם באותה ספינה היה הרב החסיד המפורסם מורנו הרב זאב ולף נרו יאיר מטשרני אוסטרהא (ס) ושאר אנשים חשובים. ושאלו על רבנו זכרונו לברכה, וגלה להם האיש שהיה עם רבנו, זכרונו לברכה, האמת:
ותכף שלח ר' זאב הנ"ל אחרי רבנו, זכרונו לברכה, שיבוא אליו לאכסניא שלו ויקבלו באהבה להתארח עמו יחד, ולא רצה רבנו, זכרונו לברכה, ללכת אצלו, כי אמר: כאן טוב לפני, כי היה עושה בסטנבול כל מיני קטנות, והיה הולך יחף ובלי חגורה ובלי כובע עליון, והיה מלובש רק בה"אנטער שלאק" שהיה לו מאיזה מלבוש, והיה הולך בשוק כדרך בני הנעורים הרצים בשוק ומצחקים, והיה עושה מלחמות בדרך צחוק כדרך בני הנעורים. והיו מכנים אחד בשם הצרפת, ואחד בשם אחר, ועשו מלחמה והיה כעין תכסיסי מלחמה ממש. והיה עושה עניני קטנות הרבה מאד שם בסטאנבול:
אחר כך נפל הדבר רחמנא לצלן בחאן זה, הינו חצר. והיה מוכרח לברח משם. והוכרח לכנס באכסניא של רבי זאב הנ"ל, ועשה עבורו סעודה גדולה. והיה הרב ר' זאב הנ"ל נוהג בו כבוד גדול מאד מאד בלי ערך. ורבנו זכרונו לברכה, עשה כמה דברים אז שהיה כנגד רצון ר' זאב הנ"ל, אך אף על פי כן אהבה מקלקלת השורה (סא). ומעצם האהבה לא הסתכל על זה כלל, אף על פי שהיה בעיניו פליאות גדולות:
כי בכל עת שהיה ר' זאב מתפלל לפני העמוד בשבת כדרך המפורסמים ורבנו זכרונו לברכה, היה אוכל באותו העת. כי היה מתפלל מקדם עד שבעת תפלתו של ר' זאב היה הוא זכרונו לברכה, אוכל סעודתו. וכן היה בליל שבת, ובשבת בשחרית, ובסעודה שלישית. ובעת שישב ר' זאב לסעודה השלישית, כבר ברך רבנו ברכת המזון. וצוה להאיש שהיה עמו שיסתכל אם יש כוכבים, והתפלל תכף ערבית, והבדיל, ולקח הלולקע ונכנס לבית ר' זאב והוא התחיל בסמוך הסעודה השלישית כדרך המפורסמים. ותכף כשנכנס רבנו לשם בלי כובע עליון ובלי חגורה והלולקע בידו, תכף קבלו בכבוד גדול ר' זאב הנ"ל, וברך ברכת המזון מיד, והתפלל ערבית, והבדיל, ודבר עם רבנו זכרונו לברכה, כמעט כל הלילה. והיה אהבה גדולה ביניהם:
ורבנו, זכרונו לברכה, עשה שם כל מיני קטנות כנ"ל. והיה שם על קבר של ר' נפתלי זכרונו לברכה. (סב) וכל מה שעבר עליו בסטנבול בגשמיות וברוחניות תקצר המון יריעות לספר. וכפי המובן מדבריו, שהיה שם, בסכנה גדולה ועצומה והיה סבור שבודאי יהיה נשאר שם דהינו שיסתלק שם אך השם יתברך עשה עמו נסים הרבה ועבר על הכל. והקטנות הנ"ל הועיל לו מאד:
גם כשבא מהקבר של ר' נפתלי, נפל פתאם על הארץ ושכב כך כמה שעות. ואחר כך הניחו אותו על המטה ושכב שם כל הלילה עד למחרת חצי היום. והיה שוכב כמו שנגוע עד שעזרו השם יתברך שקם ממטתו וחזר לאיתנו. והיה לו סכנות גדולות רבות ועצומות, ומניעות אין מספר בכל עת ובכל רגע שם. ואמר שהבזיונות והקטנות הנ"ל הועיל לו מאד כנזכר לעיל:
אות יח
ובתחלה נתאכסן בבית שאר בשרו נין ונכד של הרב הקדוש מורנו הרב נחמן מהרידענקא זכרונו לברכה. אך רבים אמרו שצריכין לראות בשבילו בית גדול שיהיה לו הרחבת הדעת. ומיד הסכימו שיתאכסן בבית הרבני המפורסם הותיק והחסיד מורנו הרב צבי הרקער (עג), ונכנס לשם:
ושלח אליו הרב הקדוש המפורסם מורנו הרב אברהם קליסקר זכרונו לברכה, באשר שיום הקזה הוא אצלו. על כן הוא מן הנמנע שילך אצלו לתן לו שלום. והשיב רבנו זכרונו לברכה, שבלא זה היה בדעתו לילך אליו. ומיד הלך להצדיק הנ"ל, וקבלו בכבוד גדול מאד מאד ובאהבה יתרה ובחבה גדולה מאד מאד. וגדל האהבה והחבוב שהיה להרב הקדוש מורנו הרב אברהם הנ"ל עם כבוד רבנו הקדוש, זכרונו לברכה, אי אפשר לבאר ולספר:
ושחר פניו שיתאכסן אצלו, והשיב רבנו זכרונו לברכה, שזה אי אפשר שיעמד בקביעות אצלו. אך על שבת אחת יהיה אצלו. וביום מחר שלח בשבילו, וקבלו על שבת הראשון פרשת נח (עד) ובליל שבת כפף רבנו זכרונו לברכה את ראשו שיברך אותו, וקפץ ארבע אמות ממנו לאחוריו ברעדה גדולה. ודבר בהתלהבות גדול ולא היה אפשר להבין מה שאמר. אך בסוף דבריו שמעו שאמר: איך אנו מתבישים בפני זרע הבעל שם טוב זכרונו לברכה, ולא רצה לברך אותו. אך את האיש שהיה עם רבנו זכרונו לברכה, ברך מיד כשכפף ראשו. והיה שם בשעת הסעודה שמחה גדולה ובקש הצדיק הנ"ל את רבנו, זכרונו לברכה, שיאמר תורה. ולא רצה בשום אפן, ואמר הצדיק הנ"ל בעצמו תורה. וכן היה בסעודה שניה ושלישית. ואמירת התורה של הצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל היה בהתלהבות גדול ובצעקה גדולה ולא נשמע שום דבור. רק לבסוף סים כך הוא עקר עבודת הבורא יתברך. ורבנו זכרונו לברכה, היה משבח ומפאר התורה שלו בלי ערך, כמעט שאין דוגמתו:
גם אנכי שמעתי מפיו הקדוש שאמר ששלמות היה רק להצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל. ואמר לי: הלא ראיתי כמה צדיקים, אבל שלמות הוא רק אצל הצדיק הקדוש הנ"ל (עה):
שיחות הר"ן
ה. יראה ואהבה אי אפשר לקבל כי אם על ידי צדיקי הדור [עין צדיק כ"ו כ"ז.] (יז. א'):
יד. על ידי יראה ואהבה מולידין ומגדלין הנפש החדשה הבאה להאדם [עין כבוד] (סז, ז):
