מעלת הצדקה וגמילות חסדים - משיבת נפש ושיחות הר"ן

ספר משיבת נפש

אות ו-ז

כל אדם שבעולם אפלו מי שהוא במדרגה התחתונה מאד ואפלו אם הוא בתוך הארץ ממש עם כל זה כשרוצה לכנס בעבודת השם, בודאי צריך שילך ויעלה מדרגא לדרגא. ובכל פעם ופעם שיוצא מדרגא לדרגא כפי בחינתו, אזי מתגברים עליו מחדש הקלפות שהם התאוות והדמיונות והמחשבות והבלבולים והמניעות ומתפשטים כנגדו בכל פעם מאד ואינם מניחים אותו לכנס לשערי קדושה. ובזה טועים החסידים הכשרים הרבה, כשרואים שפתאם מתגברים עליו תאוות ובלבולים ומניעות ונדמה לו שנפל ממדרגתו מחמת שבזמן הקדם לא היו אלו התאוות והבלבולים מתגברים עליו כל כך והיו נחים קצת על כן הוא סובר שנפל, חס ושלום. אבל באמת אין זה נפילה כלל רק שזה מחמת שצריך לעלות מדרגא לדרגא לפי בחינתו, ומחמת זה מתגברים עליו מחדש בהתגברות גדול יותר כל התאוות והבלבולים והמניעות והעקמימות שבלב וכו', וצריך בכל פעם ופעם להתחזק את עצמו הרבה ולבלי לפל מזה בדעתו כלל, עד שיתגבר עליהם וישבר אותם מחדש. (שם כ"ד):

והעצה לזה - לתן צדקה לעניים הגונים, כי עקר גדולת הבורא יתברך נתגלה על ידי צדקה שנותנים לעני הגון שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מתגדל ומתפאר ועל ידי זה יזכה להכניע הקלפות שהם המניעות והבלבולים וכו' שמתגברים בכל דרגא ודרגא כנ"ל. (שם):

אות לג

אך בכלל ישראל יש גם כן בחינה זו שזה בחינת כל הגלויות והגאולות וחזרו וגלו וכן כמה פעמים. אך אף על פי כן: "ימין השם רוממה" ולעולם ידו על העליונה, כי אף על פי כן מכל בחינת גאולה ומכל פעם שהיו ישראל בארץ ישראל נעשו תקונים נפלאים הרבה. ואף על פי שאחר כך נתגרה הבעל דבר וחזרו וקלקלו, אף על פי כן נשארו רשימות הרבה מהתקונים הנ"ל עד שבהכח הזה אנו חיים בגלות ויש לנו כח לקבל איזה התנוצצות מידיעת אלקותו יתברך ואמונתו הקדושה. וכמו כן ממש הוא בכל זמן ובכל אדם בפרט שאף על פי שמתחיל פעמים אין מספר בעבודת השם יתברך ונופל מזה בכל פעם אפלו אם הנפילה גדולה מאד, רחמנא לצלן, אפלו מי שנופל, חס ושלום, לעברות ממש, רחמנא לצלן, אף על פי כן כל מה שהתחיל איזה התחלה טובה בכל פעם אינו נאבד לעולם. כי אף על פי שבשעת הנפילה נתקלקל הכל אף על פי כן נשאר רשימה טובה מכל עבודה ועבודה ומכל התחלה והתחלה. ואלו הרשימות הם תקונים נפלאים והם נצרכים ומוכרחים מאד אל בנין הקדושה שצריכין להקים:

כי אנחנו צריכים עכשו שיבא משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולם וצריכין להקים בנין הקדושה בנין שלם בדרך נפלא שלא יהרס לעולם, וצריכין לאסף כל נדחי ישראל ולקבצם יחד בקדושה שנית ולא ישאר שום ניצוץ ונשמה נדח בחוץ, כי הוא יתברך חושב מחשבות ברחמיו לבל ידח ממנו נדח. ועל כן צריכין לבנין זה כלים רבים לאין מספר וצריכין לזה כלי אומנות הרבה בלי שעור. על כן כל מה שאחד מישראל עושה עכשו איזה דבר שבקדושה הן למוד התורה ותפלה וצדקה ושאר מצוות - הכל הוא יקר מאד בעיני השם יתברך והוא נצרך מאד לצדיק האמת העוסק בתקון כל הנשמות ותקון כל העולמות ולבנין הקדושה שהוא עוסק לבנות:

אות מו

בערב ראש חדש הלבנה היא בתכלית המעוט ואז דוקא מתחלת להתמלאת מיד בראש חדש, וזה רמז על כלל ישראל "שהם עתידים להתחדש כמותה", כמו שאומרים בברכת קדוש לבנה. כי כל ימי עולם אנו עוסקים בתקון פגימת הלבנה ובכל פעם מתקנים אותה מעט מעט, עד שלעתיד תתמלא פגימתה לגמרי ולא יהיה בה שום מעוט וכו', ואף על פי שבגשמיות אין אנו רואין עתה עדין בלבנה שום תקון כי בכל חדש חוזרת ומתמעטת כבתחלה, אף על פי כן אנו מאמינים שאין יגיעתנו לריק, חוס ושלום, ובודאי היא נתתקנת ברוחניות בכל פעם עד שלעתיד נראה זאת עין בעין שנתמלאה פגימתה על ידי קדושת עבודת הצדיקים וכל ישראל. וכמו כן הוא אצל כל אחד מישראל שיש לו עליות וירידות כל ימיו בלי שעור עד שיש שנדמה לו שלא פעל כלום מאחר שבכל פעם חוזר ומתמעט או נפגם, חס ושלום. אף על פי כן אין שום יגיעה לריק, חס ושלום. והעקר הוא תמימות ופשיטות לחזק את עצמו בדרכי התמימות ופשיטות של הצדיקי אמת שעל ידי זה יש לכל אחד תקוה לעולם:

הצדיק אינו צריך כלל להעולם בשביל עצמו, כי אדרבא, ממנו כל ההשפעות וכל העשירות שבעולם כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ועל כן כל מה שנותנין לו מקבלין ממנו אלפי אלפים ורבי רבבות יותר, בעולם הזה ובעולם הבא. ועל כן גם כל מי שטורח בגופו לשמשו ולהתקרב אליו גם זה נקרא צדקה שהוא כלל בחינת אתערותא דלתתא כי הצדיק מתעלה ומתגדל מאד על ידי אתערותא דלתתא של ישראל הטורחים להתקרב אליו ונחשב להם צדקה:

אות מט

כמה וכמה עתים עוברים על כל אחד מישראל עתים לטובה עתים לרעה, חס ושלום, שהם הכ"ח [העשרים ושמונה] עתים האמורים בספר קהלת ובהם כלולים כל העתים העוברים על כל אחד ואחד מיום הולדו עד יום מותו, אשר עליהם התחנן דוד: "בידך עתותי הצילני מיד אויבי ומרודפי", וזה עקר שלמות הצדיק הגדול במעלה המלמד תורה ודעת לישראל, כמו יששכר שיוכל להאיר בכל אחד מישראל שיוכל להתחזק ולהשאר על עמדו בכל הזמנים והעתים העוברים עליו, בבחינת: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל", שידע כל אחד מישראל מה לעשות בכל עת ועת איך להתחזק ולהחיות את עצמו בכל עת ועת כפי העת והזמן פעם בתורה, פעם בתפלה, פעם בצדקה, פעם בצעקה ושועה ותחנה ובכיה, פעם בשמחה וחדוה, פעם בדבור, פעם בשתיקה, ויש עת שצריכין ומוכרחין לבטל את עצמו דיקא מהעבודה, בבחינת בטולה של תורה זהו קיומה, כי יש עת שצריכין לאכל או לישן בשביל קיום הגוף או לדבר עם בני אדם כדי לפקח דעתו וכיוצא בזה הרבה והכל כפי העתים העוברים על האדם, כי בהכרח שיעבר על האדם כמה וכמה מיני עתים שונים. וכן בדוד המלך כשנסתלק נאמר:

"והעתים אשר עברו עליו ועל ישראל", והצדיק הדור האמתי הוא מאיר בכל אחד מישראל שידע איך להתחזק את עצמו בשם יתברך בכל עת ועת כנ"ל. (שם אות ה'):

אות קט

בודאי צריך לעבר על האדם כמה וכמה עליות וירידות, כי אי אפשר לעלות מדרגא לדרגא כי אם על ידי הירידה שקדם העליה ואז הירידה היא תכלית העליה, אך אף על פי כן יש הרבה שנפלו על ידי הירידות שעברו עליהם, ועל כן צריך שתדע, שצריכין התחזקות הרבה ועקשנות גדול בלי שעור שכל זה הוא בחינת עזות דקדושה, שצריכין קדם שזוכין להכנס אל מדור הקדושה, בבחינת נהלת בעזך אל נוה קדשך. ועקר הכח של ההתחזקות צריכין לקבל מהצדיקים הגבוהים במעלה מאד, שזכו לבחינת תורת השם ותפלת השם ממש ששם החסד והצדקה עד אין סוף, בחינת חסדי ה' כי לא תמנו שזה החסד ממשיכין ביותר בראש השנה, כמבאר בפנים:

ובאמת אי אפשר להבין ולהשיג כלל החסד והצדקה הנמשך משם, כי הוא בחינת תפלת השם, שהשם יתברך בעצמו כביכול מתפלל על זה להמשיך ולגלות החסד הנפלא הנעלם הזה. ובזה יכולין להתחזק הכל בכל עת מאחר שמאמין בדברי רבותינו, זכרונם לברכה, שגלו לנו שיש תפלת השם, שהשם יתברך בעצמו כביכול מתפלל, יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי וכו' ושם החסד והצדקה עד אין קץ והוא בחינת סתרי נסתרות גבוהים מאד שאי אפשר להשיגם, כי אם גדולי הצדיקים המובחרים שזכו לזה והם יכולים לעורר ולהמשיך עלינו החסד והצדקה הנפלאים הנ"ל. ובכחם יכולין הכל להתחזק ולהתגבר בעזות דקדושה ולשוב אל השם. (שם הלכה ה' אות ו' עין יראה אות קל"ד):

אות קיא

אי אפשר לילך בדרך צדקה וחסד חנם לבד כי אם כן לא יעשה כלום, חס ושלום, רק אדרבא, יעשה מה שלבו חפץ, חס ושלום, ויסמך על חסדי ה' ואין זה דרך התורה הקדושה. אבל גם לילך בדרך משפט לבד גם כן אי אפשר, כי אין העולם מתקים על פי מדת הדין לבד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, וכמו שרואין בחוש שהרבה נפלו ונתרחקו על ידי רבוי המשפט והדין יותר מדי שהחמירו על עצמן הרבה עד שאמרו בלבבם שאפס תקותם, חס ושלום, לפי רבוי עוונותיהם וקלקוליהם ופגמיהם העצומים. ואם כי אמת שפגמו וקלקלו הרבה, אף על פי כן צריכין לבטח בחסדי השם ורחמיו, שאינם כלים לעולם שעדין עדין יש תקוה בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל ימי חייו אפלו אם הוא כמו שהוא, כי חסדי השם לא תמנו וכו':

ועל זה אמר שלמה, אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, אם רשעת מעט אל תרשע הרבה, ואפלו אם כבר הרשיע הרבה, חס ושלום, אף על פי כן לא יוסיף וירשיע עוד הרבה ביותר, וכל מה שממעט קצת מלהרשיע בודאי הוא טובתו לנצח, וגם על ידי זה יוכל לזכות בסוף לשוב לשם יתברך בשלמות, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות. ומה כשאדם פוגם או עובר עברה, חס ושלום, השם יתברך משגיח ומסתכל על כל פרט ופרט, כמו שכתוב: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וכתיב, ממכון שבתו השגיח וכו' המבין אל כל מעשיהם, מכל שכן וכל שכן במדה טובה שבודאי אין שום תנועה טובה נאבדת לעולם:

ועל כן מי שרוצה לסמך רק על החסד חנם ויפרק על לגמרי, חס ושלום, זה בחינת קלפת ישמעאל שיצא מאברהם שהיתה עקר מדתו חסד וצדקה. וכן להפך, מי שנופל מחמת רבוי המשפט והדין והחומרות יתרות והמרות שחרות שמכביד על עצמו, זה בחינת קלפת עשו שיצא מיצחק שמדתו דין ומשפט, ועל כן שאל את אביו האיך מעשרין תבן ומלח, חומרות יתרות הנ"ל, כי חומרות יתרות הם גם כן פגם גדול לפעמים וכמבאר במקום אחר. ועקר השלמות הוא כשנכלל משפט וצדקה ביחד שזה בחינת יעקב בחינת משפט וצדקה ביעקב וכו' ועל כן היתה מטתו של יעקב שלמה ועין פנים. (שם אות ל"ז ל"ח):

אות צ

כל מה שרואה האדם שהדינים שהם שרש בחינת התגברות היצר מתגבר עליו ביותר, הוא דיקא צריך להתגבר ביותר להרבות ולהפציר בתפלה ועתר יותר ויותר, בכדי להמשיך הצדקה והחסד העליון ולהמתיק ולבטל תקף הדינים. ועל כן עקר ההתבודדות שהוא שיחה בינו לבין קונו נאמר אצל יצחק ביותר כמו שכתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה" מחמת שהוא מבחינת הדין ובו נאמר: "ויעתר יצחק לה'", ועל כן הזהירו רבותינו, זכרונם לברכה, ביותר להיות זהיר בתפלת המנחה דיקא שהוא כנגד יצחק. (שם):

אות לד

אמונה חשוב כצדקה. כמו שכתוב (בראשית ט"ו ו): "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" ועל ידי זה זוכה לבנים. אמונה בגימטריה בנים: (סה)

ספר שיחות הר"ן

אות קצג

אמר לענין ממון: צריך האדם שיהיו לו כל הכחות שיש בענין אכילה. כי יש כמה כחות באדם לענין אכילה. כי יש כח המקבל וכח המעכב שלא יצא לחוץ המאכל תכף, וכח המעכל וכח המחלק המאכל לכל איברי הגוף, להמח המובחר וכן ללב וכן לכל שאר האיברים לכל אחד כראוי לו, וכח הדוחה הפסלת לחוץ, כמבאר כל זה לחכמי הרופאים. כמו כן כל אלו הכחות צריכין לענין ממון. כי צריך שיהיה לו כח המעכב שלא יפזר מעותיו מיד (כדרך שיש בני אדם שבתחלה מתאוים מאד לממון ומבלים ימיהם על זה, ותכף כשמשיגין הממון מפזרין אותו מיד) (שעו), וכן כח המחלק שיתחלק מעותיו למקומות הצריכין לכל אחד כראוי כנזכר לעיל לענין האכילה. דהינו שהמובחר יגיע לצדקה, וכיוצא בזה בשאר המעות כל אחד למקומו הראוי לו כנזכר לעיל לענין האכילה:

וכמו שמספרין מהבעל שם טוב זכרונו לברכה, שאמר לענין מה שמקבל מעות מרשעים ואמר שהמעות כשבא לידו, אזי הוא מתחלק. ומעות שקבל מאנשים הגונים אלו המעות יוצאים על הוצאות הכנסת אורחים צדיקים שבאים אצלו, וכיוצא בשאר המעות. ומעות שבא ממי שאינו הגון, זה המעות יוצא על הוצאות הסוסים שלו והערל העבד שלו, דהינו שממילא מתחלק המעות אצלו כך. אף על פי שבאמת היה כל המעות מערב אצלו. אך ממילא היה נעשה כך אצל הבעל שם טוב זכרונו לברכה. וזה בחינת כח המחלק הנזכר לעיל וכח הדוחה הפסלת לחוץ. הינו כנזכר לעיל, כי יש מעות שצריך לצאת לחוץ בשביל ערלים וסוסים וכיוצא:

ואמר: עקר תאות ממון, מי שאין לו כלי לקבל. כמו לענין תאות אכילה כי בודאי מי שיכול לאכל וכו'. ועקר התאוה ביותר מהשעור כמו כן לענין ממון. אני יש לי כלי וכו':

אות רפט

אמר לאחד שמי שאינו להוט ונבהל להון, ואיננו נושא ונותן יותר מכפי ממונו שיש לו, רק עושה משא ומתן באמונה בממונו לבד ואינו לווה מאחרים לעשות משא ומתן גדול, זהו מקים (דברים ו ה): "ובכל מאדך". גם אמר לאחד, שכשנותנין חמש לצדקה מממונו הוא מקיים ובכל מאדך.