מעלת הצדקה וגמילות חסדים - לקוטי מוהר"ן

בסיעתא דשמיא רבה מובא כאן ליקוט של ענייני הצדקה והחסד כפי שמופיעים בספר הקדוש "לקוטי מוהר"ן", דיבורים נפלאים לעורר הליבות ואהבת ישראל, ואהבת הצדיק, ואהבת ה' יתברך, ולהתחזק בעבודת ה' בדברי רבותינו הקדושים ומצוות התורה ובפרט במצוות הצדקה שכה שגבה מעלתה

תורה ב'

[ד] ועל ידי מה זוכה לבחינת משפט? על ידי צדקה. שעל ידי צדקה אוחזין במדת המשפט, כמו שכתוב (דברים ל"ג):

"צדקת ה' עשה ומשפטיו". וכמו שכתוב (תהלים צ"ט): "משפט וצדקה ביעקב" וכו'. כי צדקה הוא על ידי משפט, כמו שכתוב (שם ע"ה): "אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים". שמוריש לזה, ומעשיר לזה. וכשנותן צדקה הוא בבחינת 'זה ישפיל', שמחסר ממונו, ובבחינת וזה ירים, שמעשיר לעני. נמצא, שאוחז על ידי זה במדת משפט:

ובשביל זה צריך להפריש צדקה קדם התפלה (בבא בתרא י. ובשלחן ערוך ארח חיים סימן צ"ב סעיף י), כדי שיוכל לכלכל דבריו במשפט. שיהא קולע אל השערה ולא יחטא:

וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא קכג.): 'למה נתן יעקב את הבכורה ליוסף? בשביל שכלכל אותו. משל לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו' וכו'. כמו שכתוב (בראשית מ"ז): "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף". כמו (יחזקאל כ"א): "הטף אל דרום" (לשון דבור) "לפי הטף", הינו שהיה שגורה תפלתו בפיו על - ידי הצדקה, ועל ידי הצדקה שעשה, נתן לו יעקב, שהוא בחינת משפט, את הבכורה שהוא בחינת תפלה, כמו שכתוב: "ואני נתתי לך שכם", 'אני' דיקא, שהוא בחינת משפט:

תורה ד'

[ח] וזהו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה כא): משל לאחד, שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפלה, ומתירא מן הקוצים ומן הפחתים ומחיה רעה ומלסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך וכו':

כי זה ידוע, שכל המדות רעות ותולדותיהן נמשכין מארבעה יסודות, מארבע מרות, כמובא במשנת חסידים: 'עצבות ותולדותיהן נמשכין מדומם', 'תאוות רעות ותולדותיהן נמשכין מצומח', 'דברים בטלים ותולדותיהן נמשכין מחי'. 'גאוה ותולדותיהן נמשכין ממדבר'. ומי שרוצה לילך בדרך הקדש, צריך לשבר כל המדות רעות, ויספר לפני התלמיד חכם, הינו ודוי דברים. והתלמיד חכם יפרש ויברר לו דרך לפי שרש נשמתו. ויש שלש בחינות בהתקרבות לצדיקים, שעל - ידי שלש בחינות אלו נתתקן הכל, ואלו הם השלץלושה בחינות:

הבחינה הראשונה: כשרואה את הצדיק, כמו שכתוב (ישעיהו ל): "והיו עיניך רואות את מוריך". וזאת הבחינה מבטלת המדות רעות הנמשכין משני היסודות: 'דומם' 'צומח', הינו עצבות ותולדותיה, ותאוות רעות, כי צדיק הדור נקרא אם, על שם שהוא מיניק לישראל באור תורתו, והתורה נקראת חלב, כמו שכתוב (שיר - השירים ד): "דבש וחלב תחת לשונך". וזה אנו רואים בחוש, כשהתינוק הוא בעצבות ועצלות, כשרואה את אמו הוא נתעורר בזריזות גדול לקראת אמו, הינו לשרשו:

גם אנו רואים בחוש, כשהתינוק עוסק בדברי שטות שלו, אף - על - פי שיש לו תאוה גדולה לזה, אף - על - פי כן כשרואה את אמו, הוא משליך כל תאוותיו אחר כתפיו, ומושך את עצמו לאמו. נמצא, שנתבטלין המדות רעות של שני היסודות: 'דומם' 'צומח', על ידי הסתכלות פני הצדיק:

וזהו 'ומתירא מן הקוצים', שהוא בחינת 'צומח'. 'ופחתים' שהוא בחינת 'דומם'. וכשנזדמן לו אבוקה של אור, זה תלמיד חכם, שהוא אביק באור התורה ועל - ידו נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'דומם' 'צומח', ואז נצול מן הקוצים ומן הפחתים:

הבחינה השניה: הצדקה שנותן לתלמיד חכם, שעל - ידי - זה נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'חי' 'מדבר', שהן בחינת 'חיה רעה ולסטים', שהן דברים בטלים וגאוה ותולדותיהן. כי על - ידי דברים בטלים ולשון הרע, בא עניות, כמו שכתוב (שמות ד): "כי מתו כל האנשים", זהו עניות (ה). גם בגאוה אמרו (קדושין מט:) (ו) 'סימן לגסות הרוח עניות'. ועל - ידי צדקה נתעשר, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (גטין ז:): 'אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתיך לא אענך, שוב אין מראין לו סימני עניות:

וזהו, 'כיון שעלה עמוד השחר נצול מחיה רעה ומלסטים'. 'עמוד השחר' רמז לצדקה, כמו שכתוב (ישעיהו נ"ח): "כי תראה ערם וכסיתו וכו', אז יבקע כשחר אורך". נמצא, על - ידי צדקה נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'חי' 'מדבר' שהם בחינת חיה רעה ולסטים:

הבחינה השלישית: כשמתודה ודוי דברים לפני תלמיד חכם, שעל - ידי - זה התלמיד חכם מדריך אותו בדרך ישר לפי שרש נשמתו. וזה 'הגיע לפרשת דרכים', ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שם סוטה): 'זה תלמיד חכם ויום המיתה', זה בחינת ודוי דברים לפני 'תלמיד חכם'. 'יום המיתה', רמז על ודוי, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין מג:): 'כל המומתין מתודין'. וזה נקרא פרשת - דרכים כי התלמיד חכם מפריש לו דרך לפי שרש נשמתו, אזי נצול מכלם. כי קדם שהתודה, אף - על - פי שהיה אצל התלמיד חכם, ונתן לו ממון, עדין אינו יודע באיזהו דרך הוא מהלך, כי "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי י"ד), אבל 'כשהגיע לפרשת דרכים זה תלמיד חכם ויום המיתה; הינו ודוי דברים לפני תלמיד - חכם, אזי נצול מכלם:

תורה י"ג

אשרי העם ידעי תרועה וכו' (תהלים פ"ט) (א):

[א] להמשיך השגחה שלמה אי אפשר, אלא עד שישבר תאות ממון, ושבירתה הוא על - ידי צדקה. כי איתא בזהר (פינחס רכד.): 'רוחא נחת לשכך חמימא דלבא, וכד נחת רוחא, לבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי'. 'רוחא' זה בחינת צדקה, שהוא רוח נדיבה, על - ידו מקררין חמימות תאות ממון. וזה בחינת (תהלים ע"ו): "יבצר רוח נגידים" שהרוח ממעט תאות הנגידות והעשירות. 'נגונא דליואי' זה בחינת משא ומתן באמונה, ששמח בחלקו ואינו אץ להעשיר. כי הנגינה זה המשא ומתן, כמו שכתוב (שם פ"א): "שאו זמרה ותנו תף". 'חדוה' זה ששמח בחלקו, וזה בחינת קטרת, שמקשר חמום הלב עם הרוח, וזה (משלי כ"ז): "קטרת ישמח לב", וזה בחינת (דברים ל"ג): "ישימו קטרה באפך", שעל - ידי בחינת קטרת הנ"ל נתבטל בחינת (בראשית ג): "בזעת אפך תאכל":

וזה בחינת התגלות משיח, שאזי יתבטל חמדת הממון, כמו שכתוב (ישעיהו ב): "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואלילי זהבו". וזה בחינת (איכה ד): "רוח אפינו משיח ה'". 'וכל זמן שיש עבודה זרה זאת של ממון בעולם, חרון - אף בעולם' (ב); וכפי הבטול של עבודה זרה זאת כן נתבטל החרון - אף, בבחינת "רוח אפינו משיח ה'", ונתמשך חסד בעולם, בבחינת (תהלים י"ח): "ועושה חסד למשיחו". וכשיתגלה חסד הזה, יתמשך הדעת, שהיא בנין הבית, בבחינת (שם ה): "ואני ברב חסדך אבוא ביתך", כמו שכתוב בזהר (פינחס רכ:): 'וימינא דא זמין למבנא בי - מקדשא כי הדעת הוא בחינת בית, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות לג): 'מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית - המקדש' וכו':

תורה י"ז

[ה] אך איך אפשר לעשות גרים, והלא הם רחוקים מאד מקדשת ישראל, ומאין בא זאת שיבוא להם על הדעת שיתגירו? אך דע, שזה נעשה על - ידי בחינות (משלי י"ט) "הון יסיף רעים רבים", הינו על - ידי צדקה שנותן לתלמיד - חכם, שהוא כלול מכמה נפשות ישראל. כי באמת איך אפשר לעכו"ם לבוא לאמונת ישראל, והלא הם רחוקים מאד מישראל? ואיך אפשר לדבר להם שישמעו ויבואו להאמונה הקדושה? אך כמו כשאחד רחוק מאד מחברו, ואי אפשר לדבר אליו שישמע, צריך לכתב לו כתב כן צריך לשלח בחינת כתב להם, עד שיוכלו לשמע אף שהם רחוקים, כי עקר חוש השמיעה הוא מחמת שאותיות הדבור נחקקים באויר, והאוירים מכים זה בזה עד שבא לאזן השומע. ועל כן כשהאויר נח וזך וצלול, אזי כשמדבר אחד שיכול לדבר, אזי נשמע הדבור למרחוק, כמו שרואין בחוש; אבל כשיש רוח - סערה, אזי אי אפשר לחברו לשמע, כי הרוח מבלבל ומפריד חלקי האוירים ונתפזרים, עד שאי אפשר לחברו לשמע אפלו הקול, מכל שכן הדבור בעצמו:

ועל - ידי צדקה הוא לוקח נפשות, כי לוקח לעצמו רעים ואוהבים. כמו שאמר מונבז (בבא בתרא יא): 'אבותי גנזו ממון, ואני גנזתי נפשות'. נמצא, שכל מה שנותן צדקה ליותר אנשים, על - ידי - זה הוא קונה לו רעים יותר, ועל - ידי זאת האהבה שקונה על - ידי הצדקה, על - ידי - זה נזדכך האויר; וכל מה שנותנים ליותר אנשים צדקה, וקונה אהבה עם יותר אנשים, על - ידי - זה נתרבה יותר האויר הנח והזך, כי אהבה הוא אתדבקות רוחא ברוחא, דהינו רוח האוהב ברוח הנאהב, שזה בחינת אויר הנח, שרוחם נחים זה מזה, כי אין רוח רעה, שהוא שנאה, שיפריד ביניהם, כי השנאה היא בחינת רוח רעה, כמו שכתוב (שופטים ט):

"וישם ה' רוח רעה בין אבימלך ובין אנשי שכם", ופרש רש"י: 'שנאה'. נמצא ששנאה הוא בחינת רוח רעה, בלבול האויר, שעל - ידי - זה אין יכולין לשמע הדבור; ולהפך, אהבה ורעות הוא בחינת אויר הנח והזך, שעל - ידי - זה נשמע הדבור למרחוק. וזה נעשה על - ידי צדקה, בחינת "הון יסיף רעים רבים", שעל - ידי צדקה הוא לוקח לו רעים ואוהבים, שעל - ידי - זה נעשה בחינת האויר הנח והזך כנ"ל:

וכל מה שמרבה לתן צדקה ליותר אנשים, נתרבה ביותר בחינת האויר הנח והזך, כי כשנותן צדקה לאיש אחד, נמצא שקונה לו אוהב אחד, ואזי נתדבק רוחו ברוחו ונעשה שטח קטן של אויר הנח והזך; וכשנותן צדקה לשני אנשים, נעשה שטח יותר גדול של אויר הנח והזך. וכן כל מה שמרבה לתן ליותר אנשים, וקונה לו רעים ואוהבים יותר, בבחינת "הון יסיף רעים רבים", נתגדל ונתרבה יותר ויותר השטח של האויר הנח והזך. ועל כן העקר לתן צדקה לצדיקים אמתיים ולעניים הגונים, שכלולים מכמה נפשות ישראל, כי בזה הוא מגדיל מאד השטח של האויר הנח והזך כנ"ל, כי בצדקה שנותן להם לבד הוא קונה לו רעים רבים מאד, כי הם כלולים מהרבה נפשות, שעל - ידי - זה מתרבה ביותר בחינת האויר הנח והזך כנ"ל:

ואזי כשהאויר נח וזך, אזי כשמדבר זה שיכול לדבר דבור הישראלי, הינו דבור הקדוש, אזי זה הדבור נכתב ונחקק בהאויר, בבחינת (תהלים מ"ה): "לשוני עט סופר מהיר", ואזי הולך הדבור ונשמע למרחוק, בבחינת (אסתר ט): "ושמעו הולך בכל המדינות", כי מחמת שהאויר נח וזך, יכולים לשמע למרחוק, ואזי זה הדבור נכתב בספריהם של העכו"ם, מדינה ומדינה ככתבה, ואזי מוצאים העכו"ם בספריהם הפך אמונתם, כמו שמצינו כמה גרים שנתגירו מחמת זה, מחמת שמצאו בספריהם הפך אמונתם. ומאין בא זאת, שימצאו עתה מה שהוא מתנגד לאמונתם? אך זה בא על - ידי הדבור של הצדיק, שנחקק ונכתב בהאויר, בבחינת "לשוני עט סופר מהיר", והאויר היה זך ונח על - ידי בחינת "הון יסיף רעים רבים", עד שהלך הדבור, בבחינת "ושמעו הולך בכל המדינות", ונחקק ונכתב שם בספריהם, ועל - ידי בחינה זאת מצאו בספריהם הפך אמונתם ועל - ידי - זה נתגירו, כמו שמספרין מכמה גרים שנתגירו על - ידי זה, על - ידי שמצאו בספריהם הפך אמונתם, וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל כנ"ל:

וזה בחינת (אסתר ו): "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" 'מרדכי' הוא בחינת הכפירה בעבודה זרה, כמו שכתוב: "איש יהודי", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה י"ג): כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי. הינו שהדבורים שהגיד מרדכי, שהם דבורים של כפירת עכו"ם, הם נכתבים בהאויר, עד שנמצא כתוב בספריהם כנ"ל. וזהו: "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי", שהדבורים אשר הגיד מרדכי, שהם דבורי אמונה של הצדיק האמת, נמצא כתוב בספריהם, כי הדבור של הצדיק הלך למרחוק עד שנכתב ונחקק שם בספריהם, שעל - ידי - זה נמצא בספריהם הפך אמונתם, כי נמצא בספריהם הדבורים קדושים אשר הגיד מרדכי, שהוא בחינת הצדיק כנ"ל, וזהו: "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" כנ"ל. ואזי כשבאים אלו העכו"ם ומוצאים שם הפך אמונתם, מזה נעשים גרים, בבחינת (אסתר ח): "ורבים מעמי הארץ מתיהדים":

תורה כ"ג

[ה] ... 'קשים מזונותיו כפלים כיולדה', כי היולדת ראמת עי"ן קלין, והכא יש ק"מ קלין וכו', עין לעיל. כי צריכים להתנסות ולהצטרף בתאוה זו של ממון, קדם שזוכין למשא ומתן באמונה, להרויח ולהוליד ממון דקדשה. דהינו שצריכין להתגבר מאד בשעה שעוסק במשא ומתן, שלא יפל אז לתאות ממון כלל חס ושלום. רק משאו ומתנו יהיה באמת ובאמונה ולשבר ולבטל כל המחשבות והבלבולים והתאוות של ממון שבאים עליו. רק כל כונתו יהיה בשביל השם יתברך לבד, כדי שיזכה לעבד השם יתברך על - ידי הממון שירויח, ולתן צדקה להחזיק לומדי תורה ועובדי השם וכו'. ובשביל זה קשים מזונותיו של אדם כפלים כיולדה כי היולדת צריכה לסבל חבלי לדה, וצריכה לצעק ע' קלין קדם הלדה. והכא יש ק"ם קלין, שהשכינה צווחת, חס ושלום, 'קלני מראשי קלני מזרועי', על הנופלים בתאות ממון. וקדם שמרויחין ממון, צריכין לילך ולעבר ולהתנסות ולהצטרף דרך אלו הק"ם קלין, ולצעק ולהתפלל להשם יתברך לעבר עליהם בשלום ולהנצל מהם; על - כן 'קשים מזונותיו כפלים כיולדה', דאלו התם ע' קלין והכא ק"ם קלין, והבן:

תורה כ"ה

[ד] ואי אפשר להכניע הקלפות, הינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה, אלא על - ידי גדלות הבורא. כמובא בכונות של 'הודו לה' קראו בשמו', שזה המזמור נתקן להכניע הקלפות שביצירה, כי נתעוררים נגד עשיה שעולה ביצירה, ועל - ידי שמזכירין גדלות הבורא נכנעין, עין שם. כי 'פנימיות היצירה עולה לבריאה, ופנימיות עשיה עולה ומלביש לחיצוניות יצירה' עין שם:

וההתגלות גדלות הבורא, הוא על - ידי צדקה שנותנין לעני הגון. כי עקר הגדלה והפאר הוא התגלות הגונין (א). וכסף וזהב הן הן הגונין, כי גונין עלאין בהם. וגונין עלאין המלבשים בכסף וזהב, אין מאירין אלא כשבאים לאיש הישראלי, כי שם מקומם. ונכללים זה בזה, ומתנהרין אלו הגונין, בבחינת (ישעיה מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר", כי מקום הגונין אינו אלא אצל איש הישראלי. וכשמתנהרין הגונין, אזי הקדוש - ברוך - הוא מתגדל ומתפאר בהם, בבחינת (חגי ב): "לי הכסף ולי הזהב, ונעשה מהם בגדי ישע". 'ישע' אסתכלותא, כמו "ישעו אל ה'" (זהר יתרו צ: עין שם) מחמת הפאר הכל מסתכלין בו, כי כלם מתאוין להסתכל בו. אבל כל זמן שהכסף וזהב אצל העכו"ם, אזי הגונין נעלמים אורם, ואינם מאירין, כי אין שם מקומם. כי אין מקומם אלא אצל איש הישראל, בבחינת: 'ישראל אשר בך אתפאר', כי שם פאר הגונין:

ובשביל זה העכו"ם תאבין לממון ישראל, אף - על - פי שיש להעכו"ם כסף וזהב הרבה, תאבים לדינר של יהודי, כאלו לא ראה ממון מעולם. וזה מחמת שהכסף וזהב שיש תחת ידם, אין הגונין מאירין, ואין החן שורה על ממון שלהם, כי עקר הפאר והחן לא נתגלה אלא אצל ישראל. ובשביל זה נקראים רשים, כמו (אבות פרק ב): 'הוו זהירים ברשות'. כי הם רשים ועניים, כי אין להם הנאה מממונם, כאלו הם עניים, ותאבין לממון של ישראל, כי על ממונם של הישראלי שורה הפאר והחן, והכל תאבין להסתכל על הפאר והחן:

אבל דע, תכף ומיד כשהעכו"ם מקבל ממון ישראל, תכף ומיד נתעלם החן והפאר בתוך הממון. ובשביל זה העכו"ם בכל פעם תובע ממון אחר מישראל, ושוכח הממון שכבר קבל, כי נתעלם החן כשבא ליד העכו"ם, וזהו (שם): שאין מקרבין אלא בשעת הניתן: וזה בחינת (בראשית ו): "חן בעיני ה'" עיני ה', זה גונין עלאין, שהם בחינת כסף וזהב, שם עקר החן והפאר: וזה שאמר אבימלך לשרה: "הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים" (בראשית כ). הינו: כשיצא הממון מיד עכו"ם ליד הישראלי, תכף נתגלו הגונין, ונעשו בבחינת 'בגדי ישע', הינו 'כסות עינים', שהכל מסתכלין בהם, שהכל תאבים להסתכל בהם:

ועל - ידי צדקה שנותן מממונו, נתתקן כל ממונו, ונתגלין הגונין ומאירין. ונעשה כל ממונו בבחינת: 'לי הכסף ולי הזהב', בבחינת (ישעיה ס"א): "בגדי ישע מעיל צדקה יעטני". ואפלו זה המעות שלוקחין העכו"ם מאתנו, נחשב לצדקה. כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ט):

ונוגשיך צדקה. וזהו (שיר השירים ז): "עיניך ברכות בחשבון" 'עיניך', זה הגונין, בחינת 'כסף וזהב', נתברכין על - ידי צדקה, 'שכל פרוטה נצטרף לחשבון גדול' (בבא - בתרא שם:). ואפלו על - ידי הממון שבא לתוך יד העכו"ם, הנקראים בת רבים, גם זה נחשב לצדקה, כמו שכתוב: "ונוגשיך צדקה". וזה דוקא, על שער בת רבים, כשעדין על השער, קדם שבא ליד העכו"ם, עדין שורה החן על הממון, אבל אחר - כך נעלם החן כנ"ל:

וזהו שאמרו סבי דבי אתונא: אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. ואיתי בודיא ופשטוהו, ולא עיל לתרעא. ואמר לון, איתו מרא וסתרי לפתח עם הכתל. פרוש: בודיא, זה בדיות הלב, מה שבודה מלבו, הינו המדמה הנ"ל, הינו בחינת שרירות לב הנ"ל. כשזה הכח המדמה שבלב, גובר ומתפשט על האדם שעולה ממדרגה התחתונה למדרגה עליונה. והקלפה הזאת שהיא המדמה, לא שויא לנגד עיניה ההפסד וחבלה שנפסדת כבר מהאיש שהיה במדרגה עליונה, ואף - על - פי - כן היא מתגברת אחר - כך כנ"ל:

ולא עיל לתרעא הינו שלא יכול האיש לכנס לשער קדשה שהיא השכל, מחמת התגברות המדמה. ועצה היעוצה על זה:

סתירת הפתח, שהוא המדמה, שהוא הטמאה, כמו: 'הבא לטמא פותחין לו' (יומא ל"ח:), והוא בחינת (בראשית ד): "לפתח חטאת רובץ". וסתירתו על - ידי הגונין הנ"ל, שהוא גדלת הבורא הנ"ל:

והם בחינת כותל 'כו' 'תל' (זהר משפטים קט"ז.). כ"ו זה בחינת שם הקדוש, שהוא בחינת גונין, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "ה' אורי" שהוא אורות הגונין. "וישעי" שהוא בחינת בגדי ישע הנ"ל. והוא תל שהכל פונין לו (זהר שם), ותאבין להסתכל בו (ב):

תורה כ"ט

[ט] וזה בחינת משא ומתן באמונה, כי מי שאינו עושה משא ומתן באמונה, והוא משקע בתאות ממון, וגוזל את חברו אזי הוא מעורר דמים הנ"ל, בבחינת: מדוע אדם ללבושך הנ"ל, וגורם דם נדה לשכינה, בבחינת (יחזקאל ז): "וזהבם לנדה". וזהו: 'דמים תרתי משמע' (מגלה י"ד:, ועין חדושי אגדות שבת קל"ט ד"ה כי כפיכם), הינו דם נדה על - ידי הממון. בשביל זה נקרא 'גזלה' בחינת 'בגד', כמו שכתוב (ישעיה כ"ד): "ובגד בוגדים בגדו". הינו פגם הבגדים הנ"ל, בחינת 'שנמצא רבב על בגדיו'. וזה שתרגם יונתן (על פסוק ובגד בוגדים בגדו הנ"ל ובסנהדרין צ"ד): 'בזוזי ובזוזי דבזוזי', הינו בחינת תאות ממון, שכל מה שיש לו יותר הוא חומד יותר (כא):

וזה עקר תקונו של המשא ומתן שיכון בכל הלוך והלוך, ובכל דבור ודבור, שהוא הולך ומדבר בשעת המשא ומתן, שכונתו כדי שירויח כדי שיתן צדקה. וזה הוא בחינת תקון הכללי של הדמים, כי הצדקה הוא בחינת כלליות הגידין, בבחינת (הושע י): "זרעו לכם לצדקה". בבחינת 'זרע גד', הוא טפה חורא, שעל - ידי התקון הזה נתרומם המחין, בבחינת: 'מחא חורתא ככספא' (כב). ועל - שם - זה נקרא משא ומתן, להורות שיש בו תקון לבחינת בגדים הנ"ל, לבחינת דמים הנ"ל. 'משא', זה בחינת (תהלים ל"ח): "כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני". שהם השס"ה לאוין הנ"ל, שמתגברין על הראש שהוא המחין, בבחינת: "לא תעמד על דם רעך" כנ"ל, והוא בחינת פגם הבגדים הנ"ל כנ"ל. וזה: 'כבד יכבדו', הינו בחינת מלך הכבוד הנ"ל. 'כבד', הינו בחינת הדמים, שהכבד מלא דם, שהוא בחינת דם נדה הנ"ל. 'ומתן', הוא בחינת תקון הכללי, שהוא הצדקה, בחינת (משלי י"ח): "מתן אדם ירחיב לו". בחינת קשת הברית שהוא הצדיק, בחינת (תהלים ל"ז): "צדיק חונן ונותן". וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ראש - השנה ו): 'בפיך' זו צדקה, שאז הדבור מתר:

תורה ל"א

אמרו לה, אית לן בירא בדברא, עילי למתא. איתי פארי, שדא להו. אמר להו, אפשלי לי חבלי דפארי, ואעילה. אמרו לה, ומי איכא דמפשל חבלי מפארי. אמר להו, ומי איכא דמיתי בירא מדברא למתא:

רש"י:

דפארי. סבין. עשו לי חבל מסבין, ואם אין אתם עושים שאלתי, אף אני לא אעשה שאלתכם:

(לשון רבנו, זכרונו לברכה):

[א] צדקה היא בחינות הגלגלים, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (שבת קנא:): כי בגלל הדבר הזה, גלגל הוא החוזר בעולם. ובשביל זה יש בה שש ברכות ואחת - עשרה ברכות, (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, בבבא בתרא ט:, 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפיסו בדברים מתברך באחת - עשרה ברכות), כנגד שבעה כוכבי לכת, וכנגד שנים - עשר מזלות. כי הצדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע, בבחינות (משלי ל'): "דרך הנשר בשמים". נשר דא רחמי (זהר יתרו פ:), הינו צדקה (בבא - בתרא י, זהר נשא קמ"ח.): וזה שאמר שמואל (ברכות נ"ח:) נהירין לי שבילין דרקיע כשבילין דנהרדעי, הינו כשבילין דנהורי דעה, בחינות צדקה רחמי, ועקר הרחמים על - ידי הדעת (א):

[ב] ומה שחסר מהברכות, הלא היה צריך להיות שבעה ברכות, ושתים - עשרה ברכות. ולפי הגמרא, מהנותן והמפיס אין כאן רק שבע - עשרה ברכות:

דע שעקר שלמות הגלגלים, שלמות הצדקה, אינו אלא בשבת. וזה (תענית ח:): 'שמש בשבת צדקה לעניים', הינו הצדקה אין לה שלמות אור אלא על ידי שבת. על ידי שבת מאירה כשמש, בבחינות (מלאכי ג): "שמש צדקה". וזה שמסמיך התנא (ב). 'יציאות השבת שתים שהן ארבע', וסמיך לה 'פשט העני'. כי עקר התנוצצות אור הצדקה ושלמותה, אינה אלא בשבת. כי עקר החשיבות הצדקה היא האמונה, בבחינות (בראשית ט"ו): "והאמין בה'" וכו'. ושבת היא אמונה, שמאמין בחדוש העולם וביחודו. ואמונה היא מקור הברכות, בבחינות (משלי כ"ח): "איש אמונות רב ברכות", בבחינות (בראשית ב):

"ויברך אלקים את יום השביעי". ואין שלמות להברכות אלא עד שיקבלו ממקור הברכות, בשביל זה כתיב בהם שש ברכות ואחד - עשר, להורות שאין להם שלמות:

וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מכות כ"ד) 'בא דוד והעמידן על אחד - עשר, בא ישעיה והעמידן על שש, בא חבקוק והעמידן על אמונה'. להורות שאין שלמות להדעת שהוא התורה, ואין שלמות לגלגלים, אלא על ידי אמונה:

גם שמה שמצינו גבי גלגלים שעקר הליכתם ממערב למזרח, וגלגל היומי מכריח אותם ממזרח למערב, זה הדבר מצינו גבי צדקה. מזרח, זה בחינות הנותן צדקה. בבחינות (ישעיה מ"ג): "ממזרח אביא זרעך", בבחינות (הושע י): "זרעו לכם לצדקה". ומערב, זה המקבץ הצדקה, הינו העני, בבחינות: "וממערב אקבצך". וזה: 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית' (מדרש רות פרשה ד'). כי עקר התנועה ממערב למזרח, הינו עקר העשיה העני עושה עם בעל הבית:

[ט] ... שלמות כל הדברים היא האמונה, ובלתי האמונה כל הדברים חסרים. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (בבא - בתרא ט'): לענין צדקה, 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש, והמפיסו באחד - עשר'. ובין בנותן צדקה ובין במפיס העני הנ"ל, חסר א'. כי ראוי להיות שבע ושתים - עשרה, כנגד שבעה כוכבי לכת, וכנגד שנים - עשר מזלות. כי צדקה הוא בחינות גלגלים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנ"א:): "כי בגלל הדבר הזה יברכך" גלגל הוא שחוזר בעולם. וכמו שהגלגל יש לו שתי תנועות, אחת תנועה הטבעית ממערב למזרח, ואחת תנועה ההכרחית ממזרח למערב, מה שהגלגל היומי חוזר ומתגלגל ממזרח למערב, ומכריח עמו כל הגלגלים. כן לענין צדקה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'יותר ממה שבעל - הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל - הבית', שזה בחינות שני תנועות, ממערב למזרח וממזרח למערב, דהינו מהעני לבעל - הבית ומבעל - הבית להעני. (וכמבאר לעיל בלשונו, זכרונו לברכה). כי כל השפע והברכות באים על ידי הגלגלים, כי על ידם מנהיג הקדוש - ברוך - הוא העולם כידוע. ועל כן היה ראוי שיהיו הברכות האמורים אצל צדקה שבע ושתים - עשרה, כנגד הגלגלים. אך בזה הורו לנו רבותינו, זכרונם לברכה, שהצדקה חסרה ואין לה שלמות, ועדין חסר אחת, הן בנותן והן במפיס. הינו שחסר האמונה שבלעדיה הצדקה חסרה עדין, ועל ידי האמונה נשלם ומאירה בחינות הצדקה: וזה שכתוב: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", שעל ידי האמונה נחשבת הצדקה, כי בלתי האמונה היא חסרה:

וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, 'שמש בשבת צדקה לעניים', כי שבת היא בחינות אמונה, כי שבת הוא מעיד על יחודו ועל חדוש העולם כמובא בספרים. ועל ידי אמונה, שהוא בחינות שבת, מאירה הצדקה. וזה: "שמש בשבת צדקה", שמש לשון אור, הינו שבשבת שהוא בחינות אמונה, מאירה הצדקה כנ"ל: וכן התורה גם כן חסרה בלי אמונה, ועל כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מכות כ"ד) בא דוד והעמידן על אחד - עשר, בא ישעיה והעמידן על שש, נמצא שחסר גם כן אחד מן המנין, מכון ממש כמו שאמרו אצל צדקה שש ואחת - עשרה, כי התורה חסרה בלי אמונה, וזה שאמרו:

'עד שבא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה', כי על - ידי האמונה נשלם התורה:

וזה כונת התנא שהתחיל במשנה 'יציאות השבת שתים שהן ארבע כיצד העני' וכו' 'פשט העני את ידו לפנים', שבתחלת שבת התחיל תכף במצות צדקה, לרמז שבשבת נשלם ומאירה הצדקה כנ"ל, 'שמש בשבת צדקה לעניים'. כי על - ידי שבת שהוא בחינות אמונה, נשלם ומאירה הצדקה, ועל ידיהם נתמלאו הברכות שהיו חסרים. כי אמונה הוא מקור הברכות, כמו שכתוב (משלי כ"ח): "איש אמונות רב ברכות". וכן שבת נאמר בו, 'כי היא מקור הברכה' (בהזמר "לכה דודי"):

וזה שכתוב (תהלים פ"ה): "צדק לפניו יהלך" וכו', כי יש דרכים רחבים שהם דרך הכבושה לרבים, וכן יש שבילים, וזה הדרך והשביל נמשך לכאן, וזה לכאן. ולכל דרך ושביל יש כנגדו בגלגלים דרך ושביל. וכן בין דרך לדרך גדל כאן עשבים, כן יש גם כן נגד כל עשב ועשב כוכב שהוא כנגדו, שהעשב גדל מכחו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש רבה בראשית פרשה י'): 'אין לך כל עשב ועשב שאין לו כוכב' וכו'. ולפעמים כשאדם יש לו עכוב וצער בדרך, הוא מחמת שכנגד המקום הזה יש שם עכוב בהכוכב, שאינו מאיר בשלמות. ועל כן התקנה לזה לתן צדקה קדם שיצא לדרך, כמה שכתוב: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך" וכו'. כי על - ידי הצדקה יאיר הכוכב, כי על ידי צדקה מאירין הגלגלים כנ"ל. ועל כן על ידי הצדקה שנותן, יבטל עכובו שיש לו בהדרך, שנמשך מהעכוב שיש בהגלגלים והכוכבים כנ"ל: וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (הוריות י): 'כוכב אחד יש שמתעה את הספינות', הינו כשהספינה מגיעה תחת אותו כוכב אזי הספינה תועה בדרך, מחמת שזה הכוכב אינו מאיר בשלמות:

תורה ל"ז

[ג] וצריך כל אדם להכניע החמר, הינו בחינות מיתה, בחינת סכלות של הגוף של הארבע יסודות. כמו שכתוב בזהר (בראשית כ"ז): "ויקח ה' אלקים את האדם", 'מאן נטל לה, מארבע יסודין דילה, דאפריש לה מתאוה דילהון'. וזה נעשה על - ידי התענית, שעל - ידי התענית מחלישין הארבע יסודות. ונתבטל החמר, בחינת החמר, סכלות, חשך, שכחה, בהמה. ונתגבר ונתעלה בחינת השכל, והצורה, האור, והזכרון, אדם:

וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ו:) 'אגרא דתעניתא צדקתא', כי צדקה רמז לאור, כמו שכתוב (מלאכי ג'): "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה". והוא התורה, כמו שכתוב בזהר (לך - לך ע"ו:): "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" 'דאנון רחיקין מאוריתא'. והוא בחינת אדם, כמו שכתוב (במדבר י"ט): "זאת התורה אדם". וזה אותיות אדם, מ"ם סתומה הוא בחינת תענית, שהוא בחינת עולם הבא, דלית בה אכילה ושתיה (תקון כ"א). ודלת, הוא רמז לארבע יסודין שנשפלים על - ידי התענית. ונתעלה השכל הרמוז באלף, כמו שכתוב (איוב ל"ג): "ואאלפך חכמה":

וזה שכתוב בזהר (בהקדמה י"ג:) "נעשה אדם", על - ידי התענית נתהוה בחינת אדם. כתיב הכא נעשה, וכתיב התם "ושם האיש אשר עשיתי עמו", מה התם צדקה, אף כאן צדקה. [פרוש: כי בזהר מפרש שם שעל - ידי צדקה הוא בדיוקנא דאדם, ולמד שם ממקרא זה, "נעשה אדם", כתיב הכא עשיה, וכתיב התם "ושם האיש אשר עשיתי עמו" וכו', לענין צדקה וכו'. ורבנו, זכרונו לברכה, מביא ראיה מזה לענין תענית, כי צדקה ותענית הם בחינה אחת, כי 'אגרא דתעניתא צדקתא' כנ"ל. ועל כן מבאר מזה, שעל - ידי התענית שהוא בחינת צדקה, נעשין בגדר אדם, שהוא הדעת האמתי של התורה, שהוא בחינת אור ונפש וכו'. כי הכנעת החמר והגוף בחינת בהמה וכו', לגבי הנפש שהוא בחינת אדם, הוא על - ידי התענית, שהוא בחינת צדקה כנ"ל] :

[ד] אבל יש שני בחינות צדקה, כי יש צדקה בחוץ לארץ, ויש צדקה בארץ ישראל. וצדקת ארץ - ישראל, היא גדולה ולמעלה מצדקת חוץ לארץ (ב). וכן יש שני בחינות תורה, כי אין דומה התורה היוצאת מהבל שיש בו חטא, להתורה היוצאת מהבל שאין בו חטא (שבת קי"ט:) כי אין הדין נמתק, 'ואין העולם מתקים, אלא על הבל פה של תינוקות' (שם). כמו שכתוב בזהר (בהקדמה דף א:): "הנצנים נראו בארץ" אלין אבות העולם. "עת הזמיר הגיע" כד אתא עדן לקצצא חיביא מן עלמא. "וקול התור נשמע" דא קלא דינוקא דרביא דלעי באוריתא. כמו שכתוב (שיר השירים א): "תורי זהב", וכתיב (שמות כ"ה): "ועשית שנים כרבים זהב". על - ידי קלא דינוקא דרביא, נתגלו האבות בעולם להגן. נמצא כשאתה רוצה שיתגלו על ידך האבות בעולם, כדי לדחות הדין, והחשך, שכחה, וסכלות, מן העולם. צריך שיהיה לך הבל שאין בו חטא, ועל - ידי צדקה דארץ - ישראל תכלל עצמך באוירא דארץ - ישראל, שהוא בחינות הבל הקדוש שאין בו חטא:

וזה פרוש (ויקרא כ"ו): "וזכרתי את בריתי יעקב" וכו', פרוש, אימתי יתגלון האבות בעולם, כד "הארץ אזכר". על - ידי אוירא דארץ - ישראל, ועל - ידי הבל שאין בו חטא, שהיא בחינת הבל פיהם של תינוקות. כי כן נתברכו תינוקות, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): "הוא יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי", שעל - ידי התינוקות נתגלו האבות להגן. על - ידי צדקה דארץ - ישראל, יכללו באוירא דארץ - ישראל, אויר הקדוש, שהוא בחינת הבל שאין בו חטא:

וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית י"א:): 'היושב בתענית נקרא חסיד', שנאמר: "גומל נפשו איש חסד". כי התענית הוא גמילות חסדים לנפשו, הינו לתורה, כמו שכתוב (תהלים י"ט): "תורת ה' תמימה משיבת נפש". גלל כן נקרא איש חסיד, כי מבטל הדין והחשך, וממשיך חסדים בעולם:

[ז] ... וזה פרוש: דרשו ה' על - ידי איזה חכמה תוכל לדרש אותו, הדר מפרש, ועזו. הינו על - ידי התורה, ולא על - ידי חכמות אחרים. שהם סכלות וחשך, כנגד חכמות התורה. ועל - ידי מה תזכה לחכמות התורה, בקשו פניו תמיד, על - ידי צדקה של ארץ - ישראל. כמובא במדרש (בראשית רבה פרשה מ"ד; קהלת רבה סדר א'): 'אין בקשת פנים אלא צדקה', כמו שכתוב (תהלים פ"ה): "צדק לפניו יהלך". ואין תמיד אלא ארץ - ישראל ("שוחר טוב" תהלים ק"ה ועין "ראשית - חכמה" שער התשובה פרק ו'), כמו שכתוב (דברים י"א):

"תמיד עיני ה' אלקיך בה":

תורה מ"ד

... פרוש אחר. 'תפלות כנגד תמידין', פרוש, שעל - ידי התפלה נתגלה סודות התורה, הנקראים כבשונו של עולם, כבשי דרחמנא, כמו שכתוב (משלי כ"ז): "וכבשים ללבושך". (כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק זה בחגיגה י"ג, דברים שהם כבשונו של עולם וכו') ותמידין הם כבשים, כמו שכתוב (במדבר כ"ח): "את הכבש אחד תעשה בבקר" וכו' (ה). ועל - ידי תפלות נתגלה סודות התורה, כמובא על פסוק: "כי תעבר במים אתך אני" (ו):

פרוש אחר. תפלות כנגד, הינו המחשבות זרות שהם כנגד, שהם מבלבלין תפלתו. ונקראים מבול, שהם מבלבלין את תפלתו. ותקונו, שיתן צדקה לארץ ישראל. ועל ידי זה הוא נכלל בארץ ישראל, אשר עליה נאמר: "ארץ לא גשמה ביום זעם" (כמו שדרשו רבותינו ז"ל זבחים קי"ג), ועל ידי זה הוא נצול ממחשבות זרות. וזה 'תמידין תקנום', תקונם על ידי ארץ ישראל. שנאמר בה: "ארץ אשר וכו' תמיד עיני ה' אלקיך בה":

תורה נ"ד

[ב] ... ואפלו מי שיודע ומבין בזה, הינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל דבר. ואם כן ירצה לעסק רק בזה, הינו שיעסק רק בעסקי העולם הזה, מאחר שהוא מבין הרמזים שהשם יתברך מרמז בהם. אך באמת אינו כן, כי צריך האדם שיהיה לו הסתפקות, להסתפק מזה העולם, רק במה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם. וזה מחמת שני טעמים. א. מחמת שזאת הקדשה המלבשת בעסקי העולם הזה, הוא בחינת רגלין. והיא קדשה נמוכה. בבחינת (תהלים מ"ט):

"עון עקבי יסבני". שהקלפות מסבבין אותה תמיד, ורוצין לינק מהם, על כן הוא מקום מסכן. בכן צריך להסתפק רק בהכרחיות. ועוד, מחמת שיש עבודה גבוהה מזו, שהוא קדשה גבוהה ממנה, וצריך לעבד השם יתברך באותן העבודות והקדשות הגבוהות מזה:

[הינו, שאפלו הצדיק והחכם שיש לו מח גדול, עד שיכול להבין את הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל דבר בכל יום, אפלו בעסקי חל. ועל - ידי - זה הוא יכול לעבד את השם יתברך בכל הדברים שבעולם, אפלו בעסקי חל. ואם כן ירצה, חס ושלום, לעסק רק בזה, דהינו בעסקי חל. מאחר שהוא יודע הרמזים שיש בהם, ויכול להתקרב לעבודת השם יתברך על ידם. אבל באמת אינו כן, כי אסור להרבות בעסקי העולם הזה, אפלו למי שיודע ומבין הרמזים הנ"ל. מחמת שני הטעמים הנ"ל, א, מחמת שזאת העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסכן מאד וכו' כנ"ל; והב'. מחמת שיש קדשה ועבודה גבוהה מזה, דהינו קדשת התורה והמצוות. ועל כן אפלו מי שיודע הרמזים הנ"ל, הוא צריך הסתפקות, להסתפק מזה העולם בהכרחיות לבד כנ"ל]:

וההסתפקות הוא בחינת עוטה אור כשלמה, הינו בחינת אור מלא. כי הרשעים שאין להם הסתפקות, בבחינת (משלי י"ג) "ובטן רשעים תחסר", אצלם מארת חסר. בבחינת (שם ג) "מארת ה' בבית רשע". אבל בצדיקים שיש להם ההסתפקות, בבחינת: "צדיק אכל לשבע נפשו" (שם י"ג), אצלם הוא אור מלא. בבחינת (בראשית א) "וירא אלקים את האור כי טוב", אין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיה ג): "אמרו צדיק כי טוב" (יומא ל"ח:):

ואפלו מזה ההסתפקות גופה, צריך להפריש ממנו לצדקה. וזה בחינת: נוטה שמים כיריעה (א). כי ארון הברית, שהוא בחינת עני, היא תחת היריעה, והיריעה משפיע לארון הברית, וזה בחינת צדקה:

[פרוש, כי על - ידי צדקה שמשפיע הנותן להמקבל, על - ידי - זה נעשה יחוד צדיק וכנסת ישראל, שבחינת צדיק משפיע לכנסת ישראל, שזה בחינת השפעת היריעה לארון הברית, בחינת: "נוטה שמים כיריעה" כנ"ל]:

תורה נ"ז

[ז] ודע, שלבטל ולהכניע האויבים, די הצום או אכילת שבת לבד. אבל לרב השלום, צריך גם להרבות בצדקה. כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב): 'מרבה צדקה מרבה שלום'. וזהו שאמרו (ברכות ו:): 'אגרא דתעניתא צדקתא', ואמרו (תענית ח:): 'שמש בשבת צדקה לעניים'. 'שמש', זה בחינת שלום, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (מכילתא ובספרי פרשת תצא ובירושלמי כתבות פ"ד): "וזרחה עליו השמש" 'מה שמש הוא שלום לכל באי עולם וכו'. וזהו 'שמש', הינו השלום, אינו אלא על - ידי צדקה לעניים.

[ח] ודע, שיש חלוק בין השלום של התענית של חל, ובין השלום של ענג שבת. הינו השלום של תענית אין לו בחינת דבור, בחינת (בראשית ל"ז): "ולא יכלו דברו לשלום". אבל על - ידי ענג אכילת שבת, נשלם הדבור לשלום, בבחינת (תהלים קכ"ב):

"למען אחי ורעי אדברה נא שלום". בחינת (ישעיה נ"ח):

"ודבר דבר" הנאמר בשבת. כי הפה נשלם באור גדול, בשעת אכילת שבת:

וזהו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יג). 'אין בין חמץ למצה אלא משהו'. 'חמץ', זהו בחינת תקון הכעס על ידי התענית כנ"ל, בחינת (ישעיה ס"ג): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים". 'אדום', זה בחינת כבד הנ"ל. וחמץ זה בחינת הכנעתו, בחינת תענית, בחינת העדר אכילה, בחינת (שמות י"ב): "כל מחמצת לא תאכלו". 'לא תאכלו', זה בחינת תענית הנ"ל: מצה, זה בחינת אכילת ענג שבת, בחינת (ישעיה ס"ו): "למען תמצו והתענגתם" וכו'. וזהו: 'אין בין חמץ למצה' וכו', הינו אין בין התענית לבין אכילת ענג שבת הנ"ל, אין החלוק ביניהם, אלא משהו, נוטריקון והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל"ב). הינו כי אין דומה שלום של התענית, לשלום של שבת. כי זה אין לו פה, וזה יש לו פה. וזהו החלוק, שבחינת שלום שיש לו פה, הוא במעלה על שלום שאין לו פה, כמו מעלת מדבר על חי:

כי החיות הם חיים כמו בני אדם, אבל האדם יש לו מעלה שיש לו כח הדברי. וזהו החלוק בין חמץ למצה, שהחלוק בין חית להא. חמץ הוא בחית, זה בחינת שלום שאין לו פה, בחינת חי, בחינת (איוב ה): "וחית השדה השלמה לך". הינו בחינת שלום שאין לו פה, שאין לו כח הדברי, כמו חיות השדה. ומצה היא בהא, זה בחינת ה' מוצאות הפה, בחינת כח הדברי כנ"ל. וזה בחינת (בראשית מ"ז): "הא לכם זרע", בחינת (הושע י):

"זרעו לכם לצדקה", בחינת: "מעשה הצדקה שלום" כנ"ל:

וזהו, (משלי י"ח): "מדנים ישבית הגורל". 'גורל', זה בחינת ענג שבת. בחינת (דניאל י"ב): "ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין", שאז יהיה כלו שבת. וזה: 'ותנוח', זהו בחינת (שמות כ): "וינח ביום השביעי". וגורל הזה, שהוא שבת, מבטל מדנים וצרים כנ"ל. ועוד יש לו כח, שבו נעשה בחינת פה כנ"ל. וזהו: "ובין עצומים יפריד", בין התעצמות והתחברות קנה החית לגג החית, הוא מפריד, ונעשה הא מחית, הינו בחינת פה כנ"ל:

וזהו ששאלו את רבי יוסי בן קסמא, אימתי בן דוד בא. והשיב להם, כשיפל זה השער וכו'. ועקר הדבר, שיפל שלשה פעמים, ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא. כי שער ארם, זה בחינת שער דסטרא - אחרא. וכשיפל נפילה אחר נפילה, על ידי בחינת שהבאתי כנ"ל, אז יבוא בן דוד, ויבנה שערי הקדשה. הינו, כשאין אמונות חכמים, ואין שומע להם, בבחינת (ישעיה כ"ט): "ולמוכיח בשער יקשון". על - ידי - זה באים לחלי עד אין מרפא כנ"ל, בבחינת (תהלים ק"ז): "ויגיעו עד שערי מות". אבל כשיש להם אמונה, אזי נפתחים להם שערי הקדשה, בבחינת (ישעיה כ"ו): "פתחו שערים וכו' שומר אמונים". "וכשזה קם זה נופל" (יד). ואז נופל שער ארם פעם אחת:

והקמת אמונה היא על - ידי נדר, ואז נהיר בנהירו דאבהן כנ"ל. ואז נבנה פעם שניה שער דקדשה, בבחינת (תהלים כ"ד): "שאו שערים ראשיכם" כי האבות הן הראשים (טו). בבחינת (שמות ו): "אלה ראשי בית אבותם". "וכשזה קם זה נופל", וזה בחינת נפילת פעם שנית שער של ארם:

ועל - ידי הארות האבות, זוכה לשבת, להשבית אויב, וזוכה לשלום כנ"ל. ואז נבנה פעם שלישי שער דקדשה, בבחינת (זכריה א): "ומשפט שלום שפטו בשעריכם". ובבחינת צדקה, "אל תדכא עני בשער" (משלי כ"ב). ומכניעים השונאים היונקים משער ארם, בבחינת (תהלים ס"ט): "ישיחו בי ישבי שער". כי נכנע כבד כועס, שהיא עשו אדום כנ"ל, שהוא כאדרת שער (בראשית כ"ה), וזהו נפילת פעם שלישי שער של ארם:

תורה ס"ז

[ה] וצריך להעלות את הכבוד והמלכות מהם, וזה נעשה על - ידי צדקה, בבחינת (משלי י): "צדקה תציל ממות" (א). דהינו שעל - ידי צדקה, מעלין ומצילין אותה מבחינת 'רגליה יורדות מות', ועושין מצדק צדקה. כי צדקה היא בחינת חמשה חסדים, כי הצדקה היא בחינת חסד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סכה מ"ט:): 'אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה', שנאמר: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". ועל - ידי בחינת החמשה חסדים על - ידי - זה מוסיפין ה, ונעשית מצדק צדקה: וכנגד זה נזכר בתורה חמש פעמים צדקה, כנגד החמשה חסדים שהוא בחינת צדקה כנ"ל:

וזה בחינת (ישעיה מ"א): "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו", 'מי העיר ממזרח', זה בחינת צדקה. בבחינת (שם מ"ג): "ממזרח אביא זרעך", בחינות (הושע יוד): "זרעו לכם לצדקה" וכו'. על - ידי - זה, "צדק יקראהו לרגלו". הינו, שעל - ידי הצדקה, אזי הצדק קורא את הרגלין, שמעלין את הרגלין, מבחינת 'רגליה יורדות' וכו' כנ"ל:

וזה בחינת (ישעיה נ"ח): "והלך לפניך צדקך", דהינו שהצדק יוכל לילך, הינו בחינת שמעלין הרגלין, שהם כלי ההליכה. וזה "והלך לפניך", 'לפניך' דיקא, כי מעלין את הכבוד והמלכות, אל אור הפנים כנ"ל:

[ז] ואזי, כשבא הכבוד חדש אל האדם, ומלבש בתוכו נפש דקדשה כנ"ל, צריך לראות להוליד את הנפש בנקל, בלי קשוי הולדה. כי הכבוד היא 'אם כל חי' כנ"ל, והנפש מלבשת בה כעבר במעי אמו. ולפעמים כשיש, חס ושלום, בחינת קשוי לילד, יכולין להסתלק שניהם, חס ושלום, האם והולד, דהינו הכבוד והנפש. או לפעמים נסתלק אחד מהם, חס ושלום, כפי ענין הקשוי לילד, וצריך לראות, להוליד בנקל בלא קשוי:

ואחר - כך כשנולד הנפש, צריך לגדל את הנפש. ושתי בחינות אלו, דהינו ההולדה והגדול. נעשין, על - ידי יראה ואהבה, שהם בחינת שתי ידים, יד הגדולה ויד החזקה. כי ההולדה נעשית על - ידי היראה, בבחינת (תהלים מ"ח): "רעדה אחזתם שם חיל כיולדה". ואחר שנולד, אזי מגדילין אותה על - ידי האהבה, בבחינת (בראשית ב):

"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", הינו 'בהבראם', שהוא לאחר הבריאה וההולדה, אזי מגדלין אותה על - ידי בחינת אברהם, שהוא בחינת אהבה, בחינת יד ימין. וזהו בהבראם באברהם כמובא (בראשית רבה פרשה י"ב), הינו כנ"ל:

וזה בחינת (דברי הימים - א כ"ט): "ואתה מושל בכל", הינו בחינת הממשלה והמלכות, בחינת מלך הכבוד הנ"ל, ששם מלבש הנפש. 'ובידך כח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל', הינו בחינת שתי הידים כנ"ל ובידך כח וגבורה, זה בחינת יד החזקה. ובידך לגדל ולחזק, זה בחינת יד הגדולה. שעל - ידי בחינת שתי הידים אלו, מולידין ומגדלין הנפש המלבשת בהכבוד כנ"ל: וזה בחינת הצדקה שנותנין אצל 'ואתה מושל בכל' (כמו שמובא בכונות), כי על - ידי הצדקה, מוציאין ומעלין את הכבוד והממשלה כנ"ל:

וזה בחינת (איוב כ"ט): "כבודי חדש עמדי וקשתי בידי תחליף". הינו, כשמגיע כבוד חדש אל האדם, אזי צריך להחליף ולהעביר הקשוי, על - ידי בחינת ידים הנ"ל. וזהו: "וקשתי בידי תחליף". שעל - ידי הידים, חולפת ועוברת הקשוי לילד כנ"ל: וזה בחינת חלוף שם אקי"ק שהוא שם בוכ"ו, שהוא בגימטריא ידך, שעל ידו ההולדה כידוע: ועין בכונות של "ואתה מושל בכל":

תורה ס"ט

והנה, לפעמים הגזלן הוא בבחינת ממאס באשת נעורים, וחומד אשת חברו כנ"ל. ולפעמים רוצה בשניהם, שרוצה את ממונו, וחפץ גם בשל חברו. וזה בחינת 'מכניס צרה בתוך ביתו'. והנביא הזהיר על זה, כמו שכתוב (מלאכי ב): "ובאשת נעוריך אל תבגד, כי שנא שלח". הכונה, אם אין די לך בחלקך, ואתה שונא את ממונך, שאינו מספיק לך, על כן שלח. הינו שתעשה תקנה לזה, שתתן צדקה. שהיא בחינות שלח, כמו שכתוב (קהלת י"א): "שלח לחמך על פני המים", כמה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (גטין ז.): 'אם רואה אדם שמזונותיו מצמצמין, יעשה מהם צדקה':

כי מה שמזונותיו מצמצמין, הוא מחמת התגברות הקלפות על הנפש, בחינת נוקבא, בבחינת: "רגליה יורדות מות" ועל - ידי שמתגברים הקלפות עליה, הם יונקים ממנה ומחסרים אורה, ועל - ידי - זה אין לו ממון. אבל על - ידי צדקה, הוא מוציאה מבין הקלפות. כי: "צדקה תציל ממות" (משלי י), הינו ממה שהיה מקדם "רגליה יורדות מות". ועל כן, על ידי צדקה יוכל לתקן ממונו, בחינות אשת נעוריו, ולא לבגד בה, וזה, כי שנא שלח:

ודע, שעל ידי צדקה יוכל לתקן ממון גזלה שיש לו, הינו שגזלו על - ידי חמדה. כי גזלה ממש אין לה תקון עד שישיב את הגזלה, וכן אם גזל את הרבים, צריך לעשות בהממון שגזל, צרכי רבים. אבל אם יש לו ממון גזלה על - ידי חמדה כנ"ל, זה יכול לתקן על - ידי צדקה, שעל - ידי צדקה יתקים כך. הינו שיתקים אצלו ממונו, אף שהיא של גזלה על ידי החמדה:

וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין עא) על פסוק (מלאכי ג): "וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אתם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה", צדקה עשה הקדוש - ברוך - הוא על משפחה שנטמעה נטמעה. הינו, שעל ידי צדקה נתתקן הגזלה, שהוא בחינות משפחה שנטמעה, כי הוא בחינת גוזל נפש בניו ובנותיו ונוטל אשת חברו כנ"ל, על כן הוא בחינת משפחה של תערובות. ועל - ידי צדקה, נתתקן שיתקים כך, כמו שאמרו 'משפחה שנטמעה נטמעה'. וזה: "וישב מצרף ומטהר כסף וזקק אתם כזהב וככסף", הינו שיצרף ויזקק הכסף והזהב שהוא של גזלה כנ"ל, שהוא בחינת משפחה שנטמעה כנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין ע): 'הנושא אשה לשם ממון הוין לה בנים שאינם מהגנים'. כי כשנשאה לשם ממון, ופונה עצמו להממון, הוא שוטה וכסיל. כי "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י), (ו). הינו שהחכם כשנושא אשה הוא פונה לימינו, הינו להתורה, שהוא בחינת ימין, כמו שכתוב (דברים ל"ג): "מימינו אש דת למו". הינו, שנושא אשה בשביל התורה, כדי שילמד תורה בטהרה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מנחות ק"י): 'הלומד תורה בטהרה נושא אשה' וכו'. אבל 'לב כסיל לשמאלו', שנושא אשה בשביל ממון, שהוא בחינת שמאל, כמו שכתוב (משלי ג) "בשמאלו עשר וכבוד". ונמצא כשנושא לשם ממון הוא כסיל, ופוגם ואובד דעתו, ועל - כן הוין לה בנים שאינם מהגנים, מאחר שפגם הדעת שמשם באים הבנים:

ודע, שעל - ידי שפונה עצמו להממון, מזה נעשים שונאים. כי עקר התגברות השנאה, הוא בא מבלבול ועכירת המח. כי אהבה תלויה בדעת ושכל, וכמו שכתוב (איוב ל"ט): "תקשיח בניה ללא לה, כי השה אלוק חכמה". הינו, שאין לה אהבה על בניה, זה בא מחמת שאין לה חכמה. ועל - כן כשיש לו עכירת המח, מזה יונקים ומתגברים השונאים. וכפי הבלבול והעכירות של המח על ידי תאות ממון, כן התגברות השונאים. ולפעמים נעשים מזה שונאי חנם, כי לפי תאותו ופניתו לממון, כן נעשה כסיל, וכן נתעכר מחו, וכן מתגברים השונאים. וכל זמן שהעכירות בתוך המח, אזי השונאים המתגברים משם, הינו מהעכירות המח, הם גם כן שונאים בדעת ובמח, שיש להם טעם על שנאתם, אף שהדעת הזה הוא בחינות עכירות המח, כי עקר השנאה הוא רק מעכירת המח, עם כל זה יש להם על כל פנים טעם על שנאתם, מאחר שהעכירות עדין בתוך המח:

אבל דע, שלפעמים חושק כל כך לממון, ונעשה כל כך כסיל, עד שאין המח יכול לסבל כלל העכירות, עד שיוצא בבחינות שערות, כי שערות הם מותרי מחין כידוע. ואז גם השונאים הבאים משם, הינו מהעכירות הזאת, מבחינת מותרי מחין, מבחינת שערות, הם שונאי חנם. כי אין להם שום טעם על שנאתם, מאחר שאינם באים אפלו מהעכירות שבתוך המח, רק ממותרי מחין, מבחינת שערות. על - כן אין להם שום טעם ודעת, אפלו של עכירת מח, על שנאתם, והם רק שונאי חנם וזה בחינות (תהלים ס"ט): "רבו משערות ראשי שונאי חנם", כי שונאי חנם באים מבחינת שערות, מותרי מחין כנ"ל:

אבל החכם, אף שיש לו גם כן מותרי מחין, בחינת שערות, דע, שהחכם, בחינות מותרי מחין ושערות שלו, הם בחינת שער בימין על השין. שמותרי מחין שלו, הם בחינת שערים, שפותח בהם שערי החכמה והמדע לעבודת השם יתברך. כי מחמת שמחו בעצמו, אי אפשר להעולם לסבלו לקבל מאורו, הוא צריך להתלבש ולהתכסות עצמו, ולהשפיל עצמו לדברים קטנים ונמוכים, כדי שיוכלו העולם לקבל ממנו, כדי שיפתח להם שערי החכמה והמדע לקרבם להשם יתברך. בבחינת (משלי י"ד): "שחו רעים לפני טובים, ורשעים על שערי צדיק". שכדי לשחות ולהכניע הרעים לפני הטובים, צריך להביא הרשעים על שערי צדיק כנ"ל. וזהו אצל הצדיק, בחינת מותרי מחין, בחינת שערות. נמצא שהשערות של החכם, הם בחינת שער בימין. אבל אצל הרשע הכסיל, הם שערות ממש בשמאל. וזה בחינת: "לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו:

ועל - כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם בקדושין ע):

'הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו' כו'. כי כשנושא אשה שאינה הוגנת לו, בודאי אינו מתרצה בחלקו, בממונו באשת נעוריו, ובוחר במה שאינו שלו, שאינה הגונה לו. ועל - ידי - זה הוא בחינת מותרות, בחינת שערות כנ"ל, על כן אליהו ממנה על זה לענשו. כי הוא "בעל שער" (מלכים - ב א), שממנה על - זה, על בחינת שערות, לעשות בהם דין. ועל - כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם) 'אליהו כופתו, והקדוש - ברוך - הוא רוצעו'. זה בחינת מחין, ובחינת מותרי מחין. 'כופתו', בחינת מחין, בחינת תפלין, בחינת (שיר השירים ז): "מלך אסור ברהטים", ברהטי מחין, שהם בחינת תפלין כמובא (ז). 'רוצעו', זה בחינת מותרי מחין, בחינת רצועות, שהן בחינת מותרי מחין:

[זאת התורה של חמר אסור גזלה, והתורה שבסימן ס"ח הקודם, מענין פגם הכעס שמפסיד העשירות. שני התורה אלו, יש להם חבור ושיכות זה לזה, כמובן למשכיל. והם מחברים יחד בתוך התורה של היכל הקדש שבסימן נ"ט, כי שם הובאו שני ענינים אלו בקצור בתוך המשך התורה ההיא. עין שם היטב]:

תורה ע'

והצדיק הוא בחינת עפר הנ"ל, כי הצדיק הוא יסוד עולם כמו שכתוב (משלי י): "וצדיק יסוד עולם", וכל הדברים עומדים עליו. ויש לו כח המושך, להמשיך כל הדברים אליו. כי זה הצדיק, הוא רק יחיד בעולם, שהוא יסוד עולם, שכל הדברים נמשכים ממנו, ואפלו כל הצדיקים הם רק ענפים ממנו, כל אחד לפי בחינתו. יש שהוא בחינות ענף, ממנו, ויש שהוא בחינות ענף מן הענף. כי זה הצדיק היחיד בעולם, הוא ענו ושפל, ומשים עצמו כעפר, בבחינות (בראשית י"ח): "ואנכי עפר ואפר". ועל - כן הוא יסוד עולם, הינו בחינת עפר, שכל הדברים הם עליו כנ"ל. וזה שאנו מבקשים: 'ונפשי כעפר לכל תהיה', הינו שיהיה לה כח המושך, להמשיך הכל אליו כעפר כנ"ל. וזה הצדיק, ממשיך כל ההשפעות לעולם, בבחינות (איוב כ"ח): "ועפרות זהב", שכל ההשפעות נמשכין מבחינות עפר, מהצדיק הנ"ל. ועל כן אם נותנין צדקה לזה הצדיק, הוא מתברך מיד. כי הוא בחינת זריעה על העפר, שמצמחת כפל כפלים, בבחינות (הושע י): "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". אבל אם נותן צדקה למי שאינו בחינת עפר כלל, אינו עושה פרות. וזה שקלל ירמיה את אנשי ענתות: "בעת אפך עשה בהם" 'הכשילם בעניים שאינם מהגנים' (בבא קמא ט"ז:), הינו שאינם בבחינת עפר כלל, ועל כן הצדקה שנותנים להם אינה בחינת זריעה כלל:

סימן ע"ד

רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך (תהלים נ"ז). הנה כל אדם צריך לרפאות נפשו, דהינו להעלותה למקום שרשה. ובמה, דהנה יש שני מיני דינים. (א). א, דינא דמסאבא, בחינת 'נחש הטיל זהמא בחוה' (שבת קמו). ויש דינא קדישא, כמו שכתוב (משלי ג): "אשר יאהב ה' יוכיח":

והתחלת התקרבות הוא התרחקות, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית ח) כל המצדיק את עצמו מלמטה, מצדיקים עליו את הדין מלמעלה. והוא בחינת מחין דקטנות, והוא בחינת (בראשית כ"ה): "אברהם הוליד את יצחק". כי אברהם הוא חסד, ויצחק הוא גבורה, "פחד יצחק" (שם ל"א). וחסד זה מלבש בגבורה, הדא הוא דכתיב (תהלים כ): "בגבורות ישע ימינו", וזה שנאמר (שם קי"ז): "כי גבר עלינו חסדו". וזהו, כי יצחק הוא בחינת אלקים, כמו שכתוב (בראשית כ"א):

"צחוק עשה לי אלקים". והוא בא מבחינת שרה, מדת מלכות, כמו שפרש רש"י (שם י"ז, והוא מגמרא ברכות י"ג): 'ששרה על כל העולם', 'ודינא דמלכותא דינא' (גטין י:). והמלכות נקרא צדק, כמו שכתוב (תקוני זהר דף י"ז): 'צדק מלכותא קדישא', "ומלכי צדק מלך שלם" (בראשית י"ד). וזהו בחינת קטנות. והוא בחינת "ותכהין עיניו מראות" (שם כ"ז), והוא בחינת חשך. "ולחשך קרא לילה" (שם א), והוא בחינת נפש, כמו שכתוב (ישעיה כ"ו): "נפשי אויתך בלילה" (ב):

וצריך כל אדם, לילך מקטנות לגדלות. וכשבא לגדלות, הוא בחינת (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם", ופרש רש"י:

'על שם החכמה נאמר'. וזה מה שאמר הכתוב (שם א): "וירא אלקים את האור כי טוב", 'ואין טוב אלא תורה' (ברכות ח):

ושני בחינות אלו, הן בחינות 'הושענא רבא ושמחת - תורה'. שהן בחינות יצחק ויעקב. כי 'הושענא רבא', הוא בחינת דבור בלא דעה. והוא בחינת ערבה, כי 'ערבה דומה לשפתים' (תנחומא פרשת אמר, זהר צו ל"ב, פינחס רנ"ו), כדאיתא בזהר הקדוש (קדושים דף פ"ה:) 'אית מאן דלעי באוריתא ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע, כל מלה ומלה סלקא לעילא, וקדשא בריך הוא חדי בהאי מלה, וקביל לה ונטע לה סחרנין דהאי נחלא, ואתעבדו מאנון מלין אילנין רברבין, ואקרון ערבי נחל: ושמחת תורה, הוא בחינת דבור בדעה. והוא החיות של הנפש, כמו שכתוב בזהר (שם): 'זכאין אנון דידעי אורחוי דאוריתא ומשתדלי בה בארח מישור, דאנון נטעין אילנא דחיין לעלא דכלא אסותא' וכו'. וזה שכתוב (מלאכי ג): "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", כי שמש הוא בחינת יעקב. שהוא בחינת דבור בדעה, והוא בחינת אילנא דאסותא. וזה מאמר הכתוב (תהלים פ"ד): "שמש ומגן ה' אלקים" (ג). כי בחינות יצחק ויעקב, הם בחינות דין ורחמים. וזה פרוש (ישעיה ל): "והיה אור הלבנה כאור החמה", כי הלבנה הוא בחינת יצחק (ד). והחמה הוא בחינת יעקב (ה):

וסימן שידע אדם אם הוא בבחינת דינא דמסאבא, ואם הוא בבחינת דינא קדישא, סימן לדבר, תפלה. כשאין בו בטול תפלה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ה):

'איזהו יסורין של אהבה, כל שאין בו בטול תפלה', שנאמר "ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי". ותפלה הוא בחינת פנים, כמו שכתוב (ישעיה ל"ח): "ויסב חזקיה פניו

ויתפלל"; וזה שכתוב (תהלים ל): "הסתרת פניך הייתי נבהל". וזה מה שפרש רש"י: לפי שהיו ליצני הדור אומרים:

מאבימלך נתעברה שרה, בחינת סטרא דמסאבא, והקדוש - ברוך - הוא צר קלסתר פנים של יצחק דומה לו, והיו הכל מודים שאברהם הוליד את יצחק. פרוש שהדין, הוא בחינת דינא קדישא, ומסטרא דאברהם, הוליד יצחק. ובבחינת דין זה, שהוא הנפש, יש שתי בחינות. יעקב, הוא הדבור. ובחינת עשו, הוא הסיגים, והוא בחינת (ויקרא ה): "נפש כי תחטא" וזה פרש רש"י: אלה תולדות יצחק בן אברהם, יעקב ועשו. וכשבא אל בחינת יעקב, הוא החכמה כמו שכתוב (בראשית כ"ז):

"ויעקבני זה פעמים", ותרגם אונקלוס: 'וחכמני'. אז נתרפא בחינת הנפש, כמו שכתוב: "שמש צדקה ומרפא בכנפיה". וזה שכתוב (תהלים י"ט): "תורת ה' תמימה משיבת נפש". והדבור בלא דעה נקרא צדק, כמו שכתוב (תהלים נ"ח): "צדק תדברון". וכשבא אל בחינת יעקב, היא החכמה, נקרא צדקה. וזה פרוש הפסוק (ישעיה ס"ג): "אני המדבר בצדקה רב להושיע", דהינו הנפש שהיה מקדם בלא ידיעה, ונושע על - ידי הצדקה, שהוא בחינת דבור בידיעה:

וזה פרוש הפסוק (משלי ג): "רפאות תהי לשריך", שהיא מדת מלכות. וכשבא אל בחינת חכמה, נתקן הנפש, ומעלהו לשרשו. כי טפת הזרע נמשכת מהמח, 'ומחא חכמה' (ו). וכל העבודות שצריך האדם לעבד הבורא, הוא רק שיתגלה כבודו. והחכמה נקרא כבוד, כמו שכתוב (מלאכי א): "ואם אב אני איה כבודי". ואב נקרא חכמה, כמו שכתוב (בראשית מ"א) "אברך", פרש רש"י: 'אב בחכמה'. ועל - ידי חכמה נתחדשו העולמות, כי קדשא בריך הוא באוריתא ברא עלמין, והתורה נקרא חכמה, וישראל עלו במחשבה תחלה (בראשית רבה פרשה א). וכשבא הנפש אל החכמה, אזי נתחדש העולם. ויעקב הוא בחינת שמים: וזה פרוש הפסוק: "רומה על השמים אלקים", כשהוא מעלה בחינת נפש, שהיא בחינת אלקים, דינא קדישא, לבחינת יעקב. שהוא שמים, בחינת חכמה, אז, "על כל הארץ כבודך", שנתגלה כבודו:

[זאת התורה שבסימן זה, לא שמעתי מפיו הקדוש, והוא מלשון החברים כנ"ל. והמעין יראה בעיניו שהלשון מגמגם מאד, וחסר הרבה, וגם מה שנכתב הוא שלא כסדר. על כן אמרתי לבאר קצת כפי מה שהבנתי מדברים אלו הנכתבים כאן. והוא]:

כי צריך כל אדם לרפאות נפשו, דהינו להעלותה למקום שרשה. וזה על - ידי שמתיגע בתורה, עד שזוכה לידע אותה ולהבינה:

כי יש שני מיני דינים, כי יש דינא דמסאבא, בחינת נחש הטיל זהמא בחוה. ויש דינא קדישא, בחינת: "את אשר יאהב ה' יוכיח". וזהו בחינת התרחקות שהוא התחלת ההתקרבות, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, 'כל המצדיק את עצמו מלמטה מצדיקים עליו את הדין מלמעלה'. דהינו, כשאדם רוצה להצדיק את עצמו ולהתקרב להשם יתברך, אזי מצדיקים עליו את הדין, דהינו שנמשכים עליו דינים ויסורים:

ואלו הדינים והיסורים הם נראין כהתרחקות, כאלו רוצים להרחיקו מעבודתו, חס ושלום. ובאמת זה ההתרחקות הוא עקר ההתקרבות, כי אלו הדינים וההתרחקות הם לטובתו, בחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח". כדי שיעמד בנסיון הזה, ויתגבר ויתאמץ להתקרב יותר. (ועין במקום אחר (ז). שהמניעות הם בשביל החשק, ועוד מבאר מזה בכמה מקומות) ועל כן, זה הדין הוא בחינת דינא קדישא. רק שהוא בחינת מחין דקטנות, שמשם עקר אחיזת הדין כידוע:

וזהו בחינת "אברהם הוליד את יצחק", כי אברהם הוא בחינת חסד, ויצחק הוא בחינת גבורה, בחינת פחד יצחק. הינו, שזה הדין הקדוש, שהוא בחינת יצחק, הוא נולד ונמשך מאברהם, שהוא בחינת חסד. כי באמת בזה הדין מלבש חסד גדול, כי הוא לטובתו, בחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח" כנ"ל. וזה בחינת "בגבורות ישע ימינו", שבתוך הגבורות והדינים מלבש בהם ישע ימינו, בחינת חסד. כי זה הדין נמשך מחסד, בחינת "אברהם הוליד את יצחק" כנ"ל. וזהו בחינת "כי גבר עלינו חסדו", שהגבורות הם חסדים באמת כנ"ל, כדי שיתקרב על - ידי - זה יותר להשם יתברך כנ"ל:

אבל צריך כל אחד לראות להמתיק זה הדין, כי הדינים הם מבחינת מחין דקטנות, וצריך כל אדם לילך מקטנות לגדלות, ועל - ידי - זה ימתיק את הדין, שהוא בחינת יצחק. כי יצחק הוא בחינת דין, בחינת אלקים, כמו שכתוב:

"צחוק עשה לי אלקים". כי יצחק נולד משרה, שהיא בחינת מלכות, כמו שפרש רש"י: 'שנקראת שרה על שם ששרה על כל העולם כלו'. ומלכות הוא בחינת דין, בחינת דינא דמלכותא דינא. ועקר הדין הוא, כשהוא בבחינת מחין דקטנות, שאז נקראת המלכות צדק כידוע, כי צדק מלכותא קדישא, בחינת "ומלכי צדק מלך שלם". ואז כשהמלכות היא בבחינת צדק, אז הוא בחינת מחין דקטנות, בחינת דינים, שמשם נמשך הדין של יצחק. שהוא בחינת חשך, בחינת "ותכהין עיניו מראות", שהוא בחינת לילה, בחינת "ולחשך קרא לילה". וזהו בחינת נפש, בחינת "נפשי אויתך בלילה":

וצריך כל אדם לילך מקטנות לגדלות, ולהמתיק הדין שבא מבחינת מחין דקטנות. וכשבא לבחינת מחין דגדלות, זהו בחינת "ותפקחנה עיני שניהם", ופרש רש"י: 'על שם החכמה נאמר'. כי עקר ההמתקה הוא על - ידי חכמה, בחינת מחין דגדלות, דהינו על - ידי ידיעת התורה. כי התורה נקראת אור, [בחינת (משלי ו) ותורה אור], וכמו שכתוב:

"וירא אלקים את האור כי טוב", 'ואין טוב אלא תורה'. הינו, כי התורה היא בחינת אור, שהיא הפך החשך, שהוא בחינת דין כנ"ל. כי על - ידי ידיעת התורה, נמתק הדין. כנ"ל:

וסימן שידע האדם אם הוא בבחינת דינא דמסאבא, ואם הוא בבחינת דינא קדישא, סימן לדבר, תפלה. כשאין בו בטול תפלה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, 'איזה יסורין של אהבה, כל שאין בו בטול תפלה', שנאמר: "ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי". וזה שכתוב: "הסתרת פניך הייתי נבהל", 'פנים', זה בחינת תפלה, כמו שכתוב: "ויסב חזקיהו פניו וכו' ויתפלל". הינו כשהוא הסתרת פנים, חס ושלום, דהינו בטול תפלה, חס ושלום, אז הוא דין קשה, חס ושלום, בחינת "הסתרת פניך הייתי נבהל" כנ"ל:

נמצא, שיצחק הוא בחינת דינא קדישא, שנמשך מצד החסד, בחינת "אברהם הוליד את יצחק" כנ"ל. וזה מה שפרש רש"י על פסוק זה: 'לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה', הינו בחינת סטרא דמסאבא. הינו, שהדין של יצחק שנולד משרה, נמשך מסטרא דמסאבא, חס ושלום, שהוא בחינת אבימלך. ועל כן צר הקדוש - ברוך - הוא קלסתר פנים של יצחק דומה לאברהם והיו הכל מודים שאברהם הוליד את יצחק. פרוש שהדין הוא בחינת דינא קדישא, ומסטרא דאברהם בחינת חסד, נולד יצחק כנ"ל:

והמתקת הדין של יצחק, על - ידי החכמה, שהוא ידיעת התורה כנ"ל, זה בחינת יעקב שנולד מיצחק. כי מבחינת הדין הזה בחינת יצחק, שהוא בחינת הנפש כנ"ל, נולדים שתי בחינות, שהם בחינת יעקב ועשו. יעקב, הוא בחינת החכמה, בחינת דבור בידיעה, שהוא בחינת המתקת הדין של יצחק. ועשו, הוא בחינת הסיגים והפסלת גמור, שמשתלשלין ויורדין מבחינת הדין, והוא בחינת "נפש כי תחטא". וזהו: "אלה תולדות יצחק בן אברהם", ופרש רש"י:

'יעקב ועשו'. הינו כנ"ל:

כי המתקת הדין של יצחק, הוא על - ידי בחינת יעקב, שהוא בחינת דבור בדעה. כי יעקב הוא בחינת חכמה, כמו שכתוב:

"ויעקבני", ותרגם אונקלוס: 'וחכמני'. כי יש דבור בלא דעה, ויש דבור בדעה. ושני בחינות אלו, הן בחינת 'הושענא רבא ושמחת תורה', שהן בחינת יצחק ויעקב. כי 'הושענא רבא', הוא בחינת דבור בלא דעה, שהוא בחינת ערבה, כי ערבה דומה לשפתים, כי איתא בזהר הקדוש 'אית מאן דלעי באוריתא ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע, כל מלה ומלה סלקא לעלא, וקדשא בריך הוא חדי בהאי מלה, ונטע לה סחרנין דההוא נחלא, ואתעבדו מאנון מלין אילנין רברבין, ואקרון ערבי נחל'. נמצא שערבי נחל הם בחינת דבור בלא דעה:

וזהו בחינת הושענא רבא, שהוא בחינת דין, בחינת פחד יצחק, שנמשך ממחין דקטנות, ועל כן הדבור בלא דעת עדין. אבל שמחת - תורה, הוא בחינת דבור בדעה, והוא החיות של הנפש. כדאיתא בזהר: 'זכאין אנון דידעין אורחוי דאוריתא, ומשתדלי בה בארח מישור, דאנון נטעין אילנא דחיי לעלא דכלא אסותא'. וזה בחינת יעקב, שהוא בחינת חכמה, בחינת מחין דגדלות, שהוא בחינת רפואת הנפש, בחינת "שמש צדקה ומרפא בכנפיה". כי שמש, הוא בחינת יעקב, [כמו שכתוב (בראשית ל"ב): "ויזרח לו השמש"] שהוא בחינת חכמה, בחינת דבור בדעה, שהוא בחינת התורה, בחינת שמחת תורה, תורה שהוא בחינת אילנא דאסותא כנ"ל. וזה בחינת "שמש ומגן ה' אלקים", 'ה' אלקים', זה בחינת רחמים ודין, בחינת יעקב ויצחק, שהם בחינת שמש ומגן. וזה בחינת "והיה אור הלבנה כאור החמה", כי הלבנה היא בחינת יצחק, והחמה היא בחינת יעקב. וצריך להמתיק הדין של יצחק, שהוא בחינת לבנה, על - ידי בחינת שמש, שהוא בחינת יעקב, עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה. ואז נעשה מצדק צדקה, בחינת שמש צדקה ומרפא:

כי כשהמלכות בבחינת דין, נקראת צדק. וכשממתיקין אותה, על - ידי בחינת יעקב, אזי היא בבחינת צדקה, בחינת שמש צדקה, שהוא בחינת דבור בדעה, בחינת "אני ה' המדבר בצדקה ורב להושיע". כי הנפש שהיה מקדם בבחינת דין, בבחינת צדק, בבחינת מחין דקטנות, בחינת דבור בלא דעה. כשעולה מצדק לצדקה, זהו המתקתה וישועתה, בחינת "מדבר בצדקה ורב להושיע" וכנ"ל:

וזהו בחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש" 'תורת ה' תמימה', הינו חכמת התורה, בחינת דבור בדעה. זהו עקר ההמתקה, שהוא בחינת רפואת הנפש, בחינת משיבת נפש וכנ"ל. וזהו בחינת: "רפאות תהי לשריך", שנאמר בשבח התורה. 'לשריך', זה בחינת מלכות, בחינת: 'ששרה על כל העולם', שמשם נמשך הדין של יצחק. והתורה, היא הרפואה וההמתקה של הדין הזה כנ"ל:

כי כשבא לחכמת התורה, נתתקן הנפש, ומעלהו לשרשו. כי טפת הזרע של הולדת הנפש נמשכת מהמח, ומחא, חכמה. כי ישראל עלו במחשבה תחלה, והמחשבה היא חכמה, שהיא שרש נפשות ישראל, ושרש כל העולמות. כי שרש כלם הוא חכמת התורה, כי באוריתא קדשא בריך הוא ברא עלמין. והתורה נקראת חכמה, כמו שכתוב (משלי ח): "אני חכמה" וכו'. וכשזוכה הנפש לחכמת התורה, זהו בחינת חדוש העולם. כי חדוש כל העולמות היה על - ידי חכמה, שהוא התורה כנ"ל. ואזי כשזוכה לחכמה, אזי נתגלה כבודו יתברך, שזהו עקר התכלית של כל עבודות האדם. כי תכלית כל העבודות שצריך האדם לעבד את הבורא יתברך, הוא רק כדי שיתגלה כבודו. [כמו שכתוב (ישעיה מ"ג): "לכבודי בראתיו" וכו']. והכבוד נתגלה על - ידי החכמה, כמו שכתוב: "ואם אב אני איה כבודי", ואב הוא בחינת חכמה, כמו שכתוב: "אברך", ופרש רש"י: 'אב בחכמה':

וזה פרוש הפסוק, רומה על השמים אלקים. שמים, זה בחינת יעקב (כמובא במקום אחר). כשהוא מעלה בחינת נפש, שהוא בחינת אלקים, דינא קדישא. לבחינת יעקב, שהוא בחינת שמים, בחינת חכמה. אזי, על כל הארץ כבודך, אזי נתגלה כבודו כנ"ל:

תורה פ"ג

מתן בסתר יכפה אף (משלי כ"א). דע, כי בהאלף - בית יש ששה פאין. דהינו, אלף אי אפשר לקרות בלא פ. גם כף ךף פ ף וקו"ף גם כן אי אפשר לקרא אותן בלא פ, נמצא שיש בהא"ב ששה פאין. וששה פעמים פ', גימטריא ת"פ, כמנין לילית. והנה, חס ושלום, כשארע לאדם מקרה בלתי טהור, הוא על - ידי הקלפה הנ"ל כידוע. והנה הקלפה הנ"ל יונקת מן האלף - בית כמנין שמה, הינו מן הפאין הנ"ל, ונעשה מן פא אף. לפיכך אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה יז) איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם. לא זכו, הינו שהוא בלתי טהור, אש אוכלתו. כי דע וראה, כי האותיות עצמן של הפאין (הינו א. כ. ך. פ. ף. ק. הנ"ל), הם גימטריא אש, ונוקמין בו. וכשנותן צדקה בסתר, פודה הניצוצות הקדושות מן הקלפה, ונעשה מן האף פ"א. וזהו מתן בסתר יכפה אף. מלשון כופה עליו כלי (שהוא לשון הפיכה). וזה יכפה אף, שכופה והופך האף, ונעשה פ"א [והוא פלאי]:

תורה פ"ו

פוסעים בו פסיעה קטנה סועדים בו לברך שלש פעמים וכו':

הנה ידוע כי בימי החל הוא שליטת החיצונים, וערב - שבת - קדש בין השמשות אין להם שליטה כלל. כמו שמובא בזהר הקדוש: 'כד אתקדש יומא כדין "יתפרדו כל פועלי און". ועקר שליטה שלהן בימי החל, הוא בבחינות רגלין, שאין מניחין לאדם לילך בדרכי השם יתברך. דאיתא בגמרא (ברכות ו): 'הני ברכי דרבנן דשלהי מניהו, ובשבת קדש חוזרין להם כח ההליכה, כמו שכתוב (ישעיה נ"ח): "אם תשיב משבת רגלך", הינו כמו שאמרנו, שבשבת קדש יכול לילך בדרכי השם יתברך:

אך למשל, תינוק כשמתחיל לילך, עדין צריך סעד לתמכו. ואף - על - פי - כן אינו יכול לילך במרוצה, רק פסיעות קטנות, וצריכין לחזק אותו. כך כשאדם מתחיל בשבת לילך בדרכי השם יתברך, צריך עוד סעד לתמכו, והסעד הזה הוא בחינת אמת. ובחינת אמת הזה הוא בחינת רגל שלישי, כדאיתא במסכת (שבת קד): 'קשטא קאי', ושבת הוא בחינת אמת, כדאיתא (במסכת דמאי פרק ד): 'אפלו עם הארץ ירא לשקר בשבת'. וכשמדבק את עצמו במדה זו, הוא סעד לתמכו, ובחינת רגל שלישי:

אך עדין צריכין לברך את השלש רגלים הנ"ל, ולתן כח בהם, כדי שיוכלו לילך היטב. והוא על - ידי צדקה שעושה בשבת, הינו שנותן לאדם על שבת, או שמאכסן עני על שלחנו:

כי יש שני מיני צדקה, יש צדקה שעושין בימי החל, וצדקה שעושין בשבת - קדש. וצדקה הוא בחינות שמש, כמו שכתוב (מלאכי ג): "שמש צדקה" וכו'. וצדקה שעושין בימי החל, הוא כנגד שמש שבזמן הזה. וצדקה של שבת שהוא מעין עולם הבא, היא כנגד שמש העתידה להתחדש לעתיד לבוא, שהוא כאור שבעת הימים. ושמש שהוא בחינות צדקה, הוא נותן כח לבחינת רגלין. שנאמר (תהלים פ"ה): "צדק לפניו יהלך", הינו שצדקה עושה לו הליכה. וגם נאמר (בראשית ל"ב):

"ויזרח לו השמש", ופרש רש"י: 'לו לצרכו, לרפאותו מצלעתו'. נמצא בזה שעושה צדקה בשבת, שהוא בחינת אור השמש כאור שבעת הימים, הוא הנותן כח לבחינת שלש רגלין הנ"ל:

וזהו פרוש, פוסעים בו פסיעה קטנה, הינו שבשבת פוסע עדין פסיעה קטנה כנ"ל. סועדים בו, הינו על ידי בחינת שבת שהוא בחינת אמת כנ"ל, הוא עושה לעצמו סעד ורגל שלישי. לברך שלש פעמים, הינו שלש רגלים הנ"ל. ולתן כח בהם שיוכלו לילך כראוי, הוא על ידי צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים, הינו שיתן צדקה בשבת כנ"ל, שהיא בחינת שמש העתידה להתחדש כאור שבעת הימים כנ"ל:

תורה קט"ז

הנותן צדקה נצול מעברות. כי 'כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים' (שבת קנא:), 'וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו' (ברכות לג). וכיון שמרחמין עליו, בהכרח נותנין לו דעת. ואזי נצול מלבוא לידי עברה, כי 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג), אבל כשיש לו דעה נצול מעברות. אמן כן יהי רצון:

תורה קע"ט

דע שכנגד כל מיני מחלקת הן בגשמיות הן ברוחניות שאינו יכול להתפלל או לעשות מה שצריך בעבודת השם. כי הכל בכלל מחלקת, שעומדים וחולקים עליו ורוצים לבטל דעתו ורצונו מה שרוצה לעשות, וכדי לבטל המחלקת מאיזה בחינה שתהיה ולעשות שלום, על - זה צריך תענית:

וזה מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב): "מרבה צדקה מרבה שלום", צדקה הוא בחינת תענית, כי עקר התענית הוא צדקה, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו): 'אגרא דתעניתא צדקתא', כי בחינת המחלקת הוא רצון אחר שעומדים עליו לבטל רצונו, וסגלת התענית איתא בזהר (אחרי ס"ח). "בעצם היום הזה תענו את נפשתיכם" 'שמעלת התענית לאכנעא לבא לאדבקא רעותא דלבא לקדשא בריך הוא', שעל ידי התענית נכנע ונחלש הלב ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקדוש - ברוך - הוא, לאדבקא רעותא דלבא וכו'. ועל - כן על ידי זה נתבטל המחלקת שהוא בחינת רצונות אחרים שלא כרצונו כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב'): 'בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך', ועל - ידי התענית כבר נתבטל רצונו מפני רצון השם יתברך כנ"ל, על כן נתבטל רצון אחרים מפני רצונו, ונתבטל המחלקת ונעשה שלום כנ"ל 'מרבה צדקה מרבה שלום'. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ראש - השנה י"ח:): "צום הרביעי וצום החמישי וכו' יהיו לששון ולשמחה" 'קרי לה צום וקרי לה ששון וכו'. אלא כשאין שלום צום', הינו כשאין שלום ויש מחלקת, אזי צום, כי צריך לזה תענית כנ"ל, ועל - ידי התענית נעשה שלום:

תורה ר"א

מרמז בתרגום (איכה ב): שבפסח צועקין בהתפלה כמובא על פסוק: "קול נתנו בבית ה' כיום מועד", 'כקל עמא דמצלין בחגא דפסחא', עין שם בתרגום: (משלי י):

צדקה תציל ממות ראשי תבות מצת:

סגלה לחלי נופל רחמנא לצלן. לפזר צדקה, פזר נתן לאביונים (תהלים קי"ב): ראשי תבות נפ"ל:

תורה ר"ד

מעלת הצדקה ידוע, בפרט כשנותנין לתלמיד - חכם כמובא שהמעות שנותנין לתלמיד - חכם הוא בחינת תמכי אוריתא, אבל באמת זה המעות שנותנין לתלמיד חכם הוא בחינת תורה ממש, ואין עברה יכול לכבות זה המעות שנותנין לתלמיד - חכם, כי 'אין עברה מכבה תורה' כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה כא). וזה המעות הוא בחינת תורה ממש כנ"ל, וזה מעות ראשי - תבות ואין עבירה מכבה תורה: ועוד יש בענין זה דברים הרבה, כי בעת שגלה זאת ספר איזה מעשה בענין זה, אך לא זכינו לכתב כי אם דברים אלה:

תורה רכ"ה

דע כשהראה בשלמות, על - ידי - זה הבטחון בשלמות כי עקר הבטחון בשלמות הוא על - ידי השכל כמו שכתוב (תהלים קמ"ה):

"עיני כל אליך ישברו", 'עיני' זה בחינת השכל, כמו שכתוב (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם", ופרש רש"י:

'על שם החכמה נאמר', ולפי השכל כן הוא הבטחון, כי יש כמה מעלות ומדרגות בבטחון עד אין סוף, בבחינת (ישעיה כ"ו): "בטחו בה' עדי עד", והכל לפי השכל כנ"ל, ועקר השכל על - ידי הראה, כי עקר השכל הוא על - ידי הלחלוחית העולים אל המח, שהם בחינת השמן, והמח היא הפתילה, והנשמה שבמח הוא האור, נמצא שעקר קיום השכל הוא על - ידי הלחלוחית שבגוף כנ"ל, והלחלוחית הוא על ידי הראה, כמובא (בתקוני זהר כ"ז:): 'אלמלא כנפי ראה דמנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא', וזה בחינת (שמות כ"ה): "והיו הכרובים פורשי כנפים על הכפרת" 'כפרתא דלבא' (זהר פינחס דף רלד.): נמצא שעל - ידי הראה נתקים הלחלוחית שלא יתיבש על - ידי הלב, ועל - ידי - זה קיום השכל שהוא בחינת נר דולק על - ידי הלחלוחית כנ"ל, ועל - ידי השכל על - ידי - זה נעשה הבטחון כנ"ל, נמצא ששלמות הבטחון הוא על - ידי שלמות הראה כנ"ל:

ואזי יכולין לעשות מהצפצוף דהינו הקול היוצא מהקנה שהוא רק קול פשוט וצפצוף, שיהיה נעשה דבור, על - ידי חמשה מוצאות הפה שמחתכים הדבור, כי עקר ההבדל שיש בין אדם לחי, הוא על - ידי חתוך הדבור, שהוא גדר האדם שהוא מדבר בבחינת (שמות ד): "מי שם פה לאדם", ועקר ההבדל הוא חתוך הדבור, דהינו שהאדם עושה מהצפצוף, והקול חתוך האותיות והדבור, כי גם בהמות ועופות יש להם קול וצפצוף, רק שאין להם חתוך האותיות והדבור, וזהו גדר האדם שיכול לחתך הדבור כנ"ל:

ולבוא לבחינת גדר אדם, הוא על - ידי צדקה, בבחינת (בראשית א): "נעשה אדם" וכתיב (רות ב): "שם האיש אשר עשיתי עמו היום" וכו' מה התם צדקה אף כאן צדקה כמו שכתוב בזהר (הובא לעיל בסימן לז).הינו שעל - ידי צדקה נעשה בחינת אדם שהוא בחינת דבור כנ"ל, וזהו (ראש - השנה ו): "בפיך" 'זו צדקה', כי על - ידי צדקה נעשה הפה דהינו הדבור, שהוא בחינת גדר האדם בבחינת: "מי שם פה לאדם". ועקר הצדקה הוא על - ידי הבטחון, בבחינת (תהלים ל"ז): "בטח בה' ועשה טוב", כי אם אין לו בטחון אינו יכול לעשות צדקה כראוי, כי מתירא שיחסר לו מה שנותן לצדקה, ועקר הצדקה הוא על - ידי בטחון, שבוטח בה' שלא יפסיד ולא יחסר על - ידי הצדקה כלל, כי השם יתברך יברכו בגלל הדבר הזה וכו':

נמצא שעל - ידי הבטחון שהוא על - ידי השכל, על - ידי - זה עושין צדקה, ועל - ידי - זה נעשה הדבור כנ"ל, וזה בחינת (תהלים ס"ט): "נחר גרוני כלו עיני", הינו כשאין השכל בשלמות, בחינת "כלו עיני", דהינו השכל, ואזי אין לו בטחון כנ"ל, בחינת "כלו עיני מיחל לאלקי", אזי "נחר גרוני", הינו שאין לו חתוך הדבור כנ"ל, אבל כשיש לו בטחון ועושה צדקה כנ"ל, אזי יכול לעשות מקול הצפצופים דבורים כנ"ל, וזה בחינות (קהלת י"ב): "ויקו לקול הצפור וישחו כל בנות השיר", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנב): 'שכל השירות דומות עליו כשיחה', הינו שיהיה נעשה מצפצופים ושירות, שיחה ודבור כנ"ל, וזהו בחינת מה שמספרין על הבעל - שם - טוב זכרונו לברכה, שהיה שומע דבורים מקול הכנור, כי היה עושה מצפצופים דבורים כנ"ל:

תורה רמ"ב

דע שיש בחינת 'אריך אנפין בקלפה' (עין "עץ - חיים" שער הקלפות פ"ג): ומי שפוגע באשה מבחינה זו, קשה לו להנצל מהרהור, ואף אם יעצים עיניו, אף - על - פי - כן בכל צד שיפנה תזדמן לו, כי היא בחינת 'אריך אנפין של הקלפה', שהם פנים ארכים, ועל - כן בכל צד שיפנה תזדמן לו:

ודע שצדקה הוא סגלה גדולה ומועלת מאד להנצל מהרהורי נאוף, אך אף - על - פי - כן אסור לסמך על - זה, ולהיות מערב עם הנשים ולהרבות שיחה עמהם חס ושלום. רק שאינו מזיק לו כל - כך, וזהו (אבות פרק א): 'ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה', הינו שאף שאתה עושה צדקה ועניים הם בני ביתך, אף - על - פי - כן אל תרבה וכו' כנ"ל, אבל אין האסור רק שלא ירבה, אבל מה שהוא מכרח אין מזיק לו וזה נעשה על - ידי הצדקה שהיא מצלת מהרהורים של נאוף שהם בחינת אבי אבות הטמאה, בחינות מת, וצדקה מצלת מהם בבחינת (משלי י'): "וצדקה תציל ממות", השם יצילנו:

תורה רנ"א

דע שעל - ידי מלחמות הינו מחלקת, על - ידי - זה נופלים מחשבות של רשעים על אנשים כשרים, הינו מחשבות של כפירות, שנופלים עליהם על - ידי - זה: והתקון לזה למסר המלחמה על ה'. שה' ילחם המלחמה, על - ידי - זה מבטל מחשבות רשעים הנ"ל, אבל דע שעל - ידי צדקה שלהם, יש כח במחשבתם להתקים אפלו אם ימסר המלחמה לה'. כי יש צדקות שרשעים נותנים, כי מצינו שאפלו מלכי עכו"ם נותנים צדקה ועושים טובות כמו שכתוב (משלי כ"ח): "לחונן דלים יקבצנו" כמו שפרש רש"י עין שם:

ודע שאיש אמת, דהינו שעושה מצוות בשלמות ובכל הדקדוקים בינו לבין קונו כמו שמדקדק לעשות המצוה בפני בני אדם, שזה בחינת אמת, שהכל אחד אצלו, בין כשעושה מצוה לפני ה' ובין כשעושה בפני בני אדם, זה האיש האמת, יש לו כח להמשיך לעצמו כל הצדקות, כי אלו הצדקות הנ"ל שהם עושין, היא עומדת רחוקה מהם ואינה אצלם כי דרך הצדקה למשך עצמה לאמת, ומחמת שהם רחוקים מאמת, הצדקה רחוקה מהם, וזה האיש אמת מושך לעצמו כל הצדקות, כי הצדקה נמשכת רק אחר האמת, וזה בחינת (ישעיה נ"ט):

"וצדקה מרחוק תעמד, כי כשלה ברחוב אמת", הינו שהצדקה עומדת מרחוק, זה מחמת, שנכשל ברחוב אמת, כי מחמת שאין אמת, על - כן הצדקה רחוקה מהם כנ"ל:

וזה שכתוב (דברים ו): "וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר צונו". הינו כשיהיה לנו בחינות אמת, דהינו לשמר לעשות כל המצוות לפני ה' לבדו, בכל הדקדוקים, כמו שעושה בפני בני אדם, שזה בחינת אמת כנ"ל, וזה "כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר צונו" וכו' 'לפני ה' אלקינו' דיקא, הינו שנשמר לעשות כל המצוות לפני ה' לבד, בינינו לבין קוננו, בכל הדקדוקים והפרטים. וזהו כאשר צונו, הינו בכל הדקדוקים כאשר צונו השם יתברך, הינו בחינת אמת הנ"ל, שגם כשעושה המצוה לפני השם יתברך לבד, הוא מדקדק בכל הדקדוקים וכו' כנ"ל, ואז: "וצדקה תהיה לנו", 'לנו' דיקא. הינו שנמשיך לעצמנו כל הצדקות, כי דרך הצדקה למשך לאמת כנ"ל: נמצא כשזה האיש אמת מושך לעצמו הצדקות, אזי אין להם כח הצדקה ואין כח במחשבתם להתקים כנ"ל:

ומה שצדקה נמשכת לאמת, כי צדקה הוא בחינת אמת (א). כי אמת הוא אחד כי אחד הוא רק אחד כי לפני אחד מה אתה סופר (ספר יצירה): ואם יש שני וכו' אינו אחד, וכן האמת הוא רק אחד, כי כשאומרים על איזה דבר האמת, אי אפשר לומר כי אם אחד, דהינו האמת כמו שהוא, אבל שקר אפשר לומר על דבר אחד דברים רבים כמבאר במקום אחר (לעיל בסימן נ"א, עין שם מה שמבאר שם. כי על כלי כסף אי אפשר לומר האמת כי - אם אחד, דהינו שהוא כלי כסף לבד, אבל אם ירצה לומר שקר, יכול לומר הרבה כי יוכל לומר שהוא כלי זהב או נחשת או שאר שמות, וכן בכל הדברים שבעולם, אי אפשר לומר האמת כי אם דבר אחד כמו שהוא, אבל השקר הוא הרבה כנ"ל, נמצא שאמת הוא אחד, ועין שם עוד דברים נפלאים מענין האמת שהוא אחד עין שם):

ועל כן קדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד. כי השם יתברך אמת, ותורתו אמת וישראל אמת, וכיון שכלם אמת, הכל אחד, כי באמת אין בו שום שנוי, כמו שכתוב (מלאכי ג): אני ה' לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם, כי השם יתברך אמת והוא אחד בלי שנוי, חס ושלום, כנ"ל, והשנוי הוא רק אצל המקבלים, כי כפי המקבל כן נתהוה אצלו השנוי, אבל השם יתברך אין בו שום שנוי, חס ושלום, וזה בחינת שמש, כי השמש הוא רק כח אחד לבד, והשנוי הוא אצל המקבלים, כי כמה שנויים נתהוים על - ידי השמש, כגון להתיך ולהקפות לקרר ולחמם ושאר הכחות כמבאר במקום אחר. וזה רק מחמת המקבלים, כגון כשהשמש באה על שעוה, מתכת אותו. זה מחמת שהשעוה אינו קשה באמת, ועל כן נתהוה אצלה הכח להתיך, וכן בשאר הכחות. אבל השמש הוא רק כח אחד לבד:

וזה בחינת צדקה, שהיא בחינת שמש בחינת אמת כנ"ל. בחינת (מלאכי ג): "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה", וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו:): 'כרום זלת לבני אדם, כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנין לכמה גונין', כי על - ידי הצדקה באים כמה שנויים, והכל הוא רק מחמת המקבלים, אבל הצדקה שהוא בחינת אמת בחינת שמש כנ"ל הוא רק אחד לבד, ואין בה שנוי כנ"ל, והשנוי הוא רק אצל המקבלים שנשתנין פניהם לכמה גונין, ויש שנשתנה פניו מחמת גדלות שיש לו, באשר שאינו ראוי לו שיצטרך לבריות, ויש מחמת קטנות על שהוא נצטרך לבריות, ויש שנשתנה פניו מחמת שמחה, ששמח על שנותנים לו, וגם בזה יש שנויים, כי יש מי ששמח מאד על שנותנין לו, נמצא שהשנויים הוא רק אצל המקבלים כל אחד לפי בחינתו כן נשתנין פניהם כנ"ל. אבל הצדקה היא רק כח אחד לבד, כי היא בחינת אמת, בחינת שמש, ועל כן מושכת עצמה לאמת כנ"ל:

ויעקב שהוא בחינת אמת. כמו שכתוב (מיכה ז): "תתן אמת ליעקב" נאמר בו (בראשית ל"ב): "ויזרח לו השמש", הינו בחינת ולנו תהיה צדקה הנ"ל, כי שמש היא בחינת צדקה כנ"ל "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה", הינו שיעקב על - ידי האמת היה לו כח להמשיך ולהזריח לעצמו כל הצדקות, שהם בחינת שמש, וזה "ויזרח לו השמש", לו דיקא, בחינת "ולנו תהיה צדקה" כנ"ל:

בגמרא (יבמות צו:): 'מעשה שנחלקו בבית - המדרש עד שנקרע ספר - תורה מחמתן ואמר: תמה אני אם לא יהיה בית זה עבודה זרה'. נמצא שעל - ידי מחלקת נעשה עבודה זרה וכפירות, וזה שכתוב (תהלים ק"ם): "אשר חשבו רעות בלב כל יום יגורו מלחמות", שעל ידי המלחמות, הינו מחלקת, על ידו חשבו רעות בלב, על - ידי - זה באים מחשבות רעות, הינו כפירות כנ"ל:

והתקון לזה למסר המלחמה לה' שה' ילחם המלחמה כנ"ל. וזה בחינת שתיקה, הינו שצריך לשתק להם רק לסמך על ה' שהוא ילחם בשבילנו, וזה בחינת (שמות י"ד): "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ועל ידי השתיקה זו נתעלה המחשבה, כי נתבטלין מחשבות רעות של כפירות כנ"ל, וזה בחינת 'שתק, כך עלה במחשבה' (מנחות כט). שעל - ידי השתיקה נתעלה המחשבה כנ"ל:

אך כשגם הם שותקים, אזי יכולים, חס ושלום, לקלקל התקון שנעשה על ידי שתיקתו, וזה בחינת (תהלים קכ"ט): "על גבי חרשו חורשים" לשון שתיקה בחינת "ואתם תחרישון", הינו ששתיקתם עולה על גבו כנ"ל. וזהו 'האריכו למעניתם', זה בחינת הצדקה שלהם, בחינת (בראשית ל): "וענתה בי צדקתי", הינו שעל ידי הצדקה שלהם, הם יכולין, חס ושלום, להתגבר ששתיקתם יעלה, חס ושלום, על שתיקתנו, בבחינת "על גבי חרשו חורשים" וכו'. ומחמת זה אין מועיל העצה הנ"ל, דהינו למסר המלחמה לה' שהוא בחינת "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" כנ"ל, אך האיש האמת מושך לעצמו כל הצדקות ונתבטל כח הצדקה שלהם ואזי ממילא נתבטל מחשבתם הרעה ונתבטלין כל הכפירות כנ"ל:

תורה רנ"ב

כשיש אחדות בין הצדיקים, אין הצדקה מזקת כי על פי הטבע כשנותנין צדקה נחסר מאתו מה שנתן, אבל על - ידי האחדות שבין הצדיקים יוכל לתן צדקה ולא יחסר כלל, וכן על - ידי זה יכולים שיהיה להאדם מסירת נפש באמת, ואף על פי כן לא יזיק לו וישאר בחיים:

תורה רס"ד

צדקה היא תקון הברית, כי פגם הברית הוא, כי הוא היה צריך להשפיע בקדשה למקום שצריך להשפיע, והוא סלק ההשפעה משם, והמשיכה, חס ושלום למקום אחר, ועל - כן התקון על - ידי הצדקה, שעל - ידי - זה חוזר ומשפיע לשם אל הקדשה, ועל - ידי - זה נתתקן: וזה בחינת: "ויבואו האנשים על הנשים" הנאמר בנדבת המשכן (שמות ל"ה). הינו בחינת זווג שנעשה על - ידי הצדקה של נדבת המשכן כנ"ל, ועל כן כשנותן לעני שאינו הגון, אזי אדרבא הוא נפגם יותר, כי חוזר ומשפיע למקום שאינו צריך: ועין במקום אחר (לעיל בסימן ל"א, ובסימן נ"ד) שמבאר גם כן שצדקה הוא תקון הברית:

לקוטי תנינא תורה ב'

[ד] וכשזוכין לבחינת תודה הלכה, על - ידי - זה נתגלה אור האמת ומאיר בהדבור, כי מתחלה כשהדמים שוטפין על הלב הוא בחינת פגם האמת, בבחינת (משלי כ"ט): "אנשי דמים ישנאו תם", אבל אחר כך כשיוצאין מהצרה, שזה בחינת תודה הלכה, אזי מאיר האמת, בבחינת (מיכה ז): "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם". "חסד לאברהם" הינו הלכות כנ"ל על - ידי - זה מאיר האמת ומשלים הדבור, כי עקר שלמות הדבור על - ידי אמת, כי קושטא קאי וכו' (שבת ק"ד), ואפלו שקר אין לו קיום רק על - ידי אמת (כמו שפרש רש"י (במדבר י"ג) על פסוק: "וגם זבת חלב ודבש" וכו') (ג):

נמצא שעקר קיום ושלמות הדבור הוא על - ידי האמת, שהוא מאיר בהדבור על - ידי שלשה שמות, בבחינת (תהלים נ):

"אל - אלקים ה' דבר". כי אלו שלשה שמות הם מקור האמת, ועל ידם מאיר האמת בהדבור, דהינו ברבוע הדבור, הינו בחינת ארבעה חלקי הדבור:

כי יש רבוע הדבור, ועל כן כשהיו ישראל בגלות, והיה הדבור בגלות (ד), נאמר במשה (שמות ד): "לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך" וכו', זה בחינת רבוע הדבור, ארבעה חלקי הדבור. כי יש 'דבור של צדקה', בבחינת (ישעיה ס"ג): "מדבר בצדקה", שזהו בחינת היתרון שיש לאדם על החי שהוא הדבור, שהוא גדר האדם והוא בחינת צדקה, שהוא גומל חסד עם הבריות שזה גדר האדם, שדרכו לגמל חסד, מה שאין כן החי. וזה שנאמר: "נעשה אדם", וכתיב: "ושם האיש אשר עשיתי עמו היום" וכו'. 'מה התם צדקה אף כאן צדקה' (הקדמת הזהר דף יג:), שעל ידי צדקה נקרא אדם, כי הצדקה שמשם הדבור הוא גדר האדם כנ"ל. וזה בחינת: "לא איש דברים - אנכי", הינו הדבור של צדקה, בחינת (תהלים קי"ב): "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו", דהינו גמילות חסד וצדקה:

ויש 'דבור של תשובה', בחינת (הושע י"ד): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". וזה בחינת: גם מתמול, בחינת דבור של תשובה, כמו שכתוב (תהלים צ): "ותאמר שובו בני אדם כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול":

[ו] ... וזה בחינת מעשה דרבי אליעזר הגדול בתנור של עכנאי (בבא מציעא מ"ט), כי 'רבי אליעזר הלכה כמותו בכל מקום' (שם), והיה רוצה להראות, שזכה לשלמות הדבור, דהינו שלמות רבוע הדבור, שזוכין לזה על - ידי הלכות כנ"ל, ועל כן אמר: 'חרוב יוכיח', 'אמת המים יוכיח', 'כתלי בית המדרש יוכיחו', 'בת קול יוכיח'. כי אלו ארבעה דברים הם בחינת רבוע הדבור, דהינו ארבעה חלקי הדבור הנ"ל. כי הצדיקים הם גבורי כח עושי דברו, כמובא בזהר הקדוש (לך - לך דף צ), שהם עושים ומנהיגים עם הדבור כרצונם, ועל - כן רצה רבי אליעזר להראות, שיש לו שלמות רבוע הדבור, ועל - כן יכול לעשות עם הדבור כרצונו, דהינו לשנות הטבע כרצונו על - ידי שלמות דבורו, והראה זאת בארבעה דברים שהם בחינת רבוע הדבור:

חרוב יוכיח זה בחינת הדבור של צדקה, כי חרוב הוא בחינת צדקה, כי חרוב נוטעין אותו רק לדורות, כמו שאמרו בגמרא (תענית כ"ג): 'אנא עלמא בחרובא אשתכח, כי היכי דשתלי לי אבהתי, אנא נמי שתלי לבנאי'. נמצא שהחרוב הוא רק לדורות כמו הצדקה שהיא לדורות, כמו שאמר רבי חיא (שבת קנ"א:): 'כי אתא עניא אקדם לה רפתא, כי היכי דלקדמו לבניך וכו', גלגל הוא שחוזר בעולם':

סימן ד'

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם, מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו (במדבר כ"ח):

[א] "ואת הערבים צויתי לכלכלך" (מלכים - א י"ז) זה בחינת צדקה. כי בתחלה כשמתחילין להתנדב לצדקה, אזי צריכין לשבר את האכזריות שלו להפכו לרחמנות, וזהו עקר עבודת הצדקה. כי מי שהוא רחמן בטבעו ונותן צדקה מחמת רחמנות שבטבעו, אין זה עבודה, כי יש גם כמה חיות שהם רחמנים בטבעם, רק עקר העבודה לשבר האכזריות להפכו לרחמנות. וזה בחינת: "ואת הערבים צויתי לכלכלך" כי העורב הוא בטבעו אכזרי, ונתהפך לרחמנות לכלכל את אליהו. כמו - כן צריכין בצדקה כנ"ל. וכל הנדיבי לב, כל מי שהוא נדבן, צריך לילך ולעבר בתחלה דרך בחינה זו, בחינת: "ואת הערבים" הנ"ל. דהינו שבתחלה צריכים לשבר האכזריות שלהם, מה שיש להם אכזריות בתחלה, להפכו לרחמנות, להתנדב לצדקה כנ"ל:

[ב] ובחינה זו, דהינו התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאד. כי כל העבודות וכל התשובות, כל מה שרוצין לעשות איזה עבדא בעבודת השם, כמה קלין של אוי ואבוי וכמה גניחות וכמה כפילות וכמה הטיות (הינו תנועות משנות שעושין יראי ה' בעבודתם) צריכין לעשות קדם שעושין איזה עבדא. ועקר בהתחלה, שאז קשה מאד, כי 'כל התחלות קשות' (מכילתא פרשת יתרו, והובא בפירש"י שם), וצריכין כמה קלין וכמה גניחות וכו' קדם שמתחילין איזהו התחלה. וגם אחר כך לאחר ההתחלה גם כן אינו בא בנקל עבודת השם, וצריכין כמה יגיעות וכמה תנועות כנ"ל קדם שזוכין לעשות איזה עבדא, שיהיה לה הדור. אך ההתחלה קשה מאד כנ"ל, כי עקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, (תנחומא פרשת נח והובא בפירש"י שם) נמצא שהמצוות ומעשים טובים וכל עבודת השם הם בחינת הולדה, וקדם ההולדה כמה קלין וכמה חבלים וצירים יש להיולדת קדם שמולדת ההולדה, ובפרט מבכירה, דהינו הולדה ראשונה של אשה, שאז קשה עליה מאד, כמו שכתוב (ירמיה ד): "צרה כמבכירה", שזה בחינת ההתחלה, בחינת: 'כל התחלות קשות' כנ"ל:

וצדקה היא תמיד התחלה בבחינת (דברים ט"ו): "פתוח תפתח" שאפלו כשיש פתח והתחלה הצדקה היא פותחת יותר ויותר ומרחבת הפתח יותר, כי כל דבר ודבר מעבודת השם, כשרוצין לכנס באותו הדרך ואותו העבודה, צריכין לפתח שם פתח לכנס באותו הדרך, וזה בחינת: 'כל התחלות קשות', מחמת שבהתחלה צריכין לשבר ולפתח פתח מחדש, על - כן קשה מאד. וסגלת כח הצדקה להרחיב ולפתח הפתח יותר ויותר, שכשעושין איזהו פתח באיזה עבודה ונותנין צדקה, אזי הצדקה פותחת ומרחבת הפתח יותר ויותר, כי צדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות, כי היא פותחת ומרחבת כל הפתחים כנ"ל. וגם בצדקה עצמה יש התחלה, דהינו כשמתחילין לתן צדקה, שזה בחינת: 'ואת הערבים צויתי' כנ"ל, ועל כן התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאד, כי היא בחינת התחלה של כל ההתחלות כנ"ל:

[ג] אך התועלת של הצדקה גדול מאד מאד, כי הצדקה מועלת תמיד, כי צרכי הגוף הם רבים מאד, ואפלו ההכרחיות הם רבים וגדולים מאד: אכילה ושתיה ומלבושים ודירות, שיכולין לבלות ימיו ושניו אפלו על ההכרחיות לבד, והם מונעין את האדם מאד מעבודת הבורא, ואף - על - פי שגם הם בעצמן הם גם כן עבודת הבורא יתברך, כי הם בחינת אתערותא דלתתא, כי 'בעבדא דלתתא אתער לעלא' (א), כי על - ידי כל עסקים ומלאכות שעושין בני אדם, על - ידי - זה נתעורר אותו הציור של אותו המלאכה למעלה במעשה בראשית, ומביא חיות והארה לאותו הציור של אותו המלאכה של מעשה בראשית שלמעלה, שהוא מכון כנגד אותו העסק והמלאכה, שהאדם עושה למטה בעולם הזה, כי על - ידי העסקים והמלאכות שעושים, נעשה על - ידי - זה בחינת משכן:

כי כל המלאכות כלולים בל"ט מלאכות שהם אבות מלאכות, 'אבות מכלל דאיכא תולדות' (בבא - קמא ב.), כי כל מיני מלאכות ועסקים שעושין, כלם כלולים בל"ט מלאכות שהם האבות, והשאר הם תולדות. ול"ט מלאכות הם כנגד מלאכת המשכן, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת מ"ט:): 'אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי, כנגד מלאכת המשכן'. 'וציורא דמשכנא כציורא דעבדא דבראשית' (תקוני - זהר דף יב בהקדמה), והאדם עושה המלאכה, 'וציורא דגופא כציורא דמשכנא' (בהקדמת התקונים שם). נמצא שעל ידי האדם שעושה המלאכה והעסק, על - ידי - זה נעשה בחינת משכן, כשעושה המלאכה והעסק כראוי, כמו שצריך לעשות, ועל - ידי - זה נותן חיות והארה למעשה בראשית, והוא קיום העולם. נמצא שגם זה הוא עבודת הבורא:

אף - על - פי - כן אם היה שופע עלינו חסדו, לא היינו צריכים לכל זה, כי הלא איך ברא השם יתברך את כל העולם כלו אחר העדר הגמור, שלא היה שום הויה, שיהיה על ידה אתערותא דלתתא, ואף - על - פי - כן ברא עולמות כאלו. והכל בחסדו בלי אתערותא דלתתא כלל, בבחינת (תהלים פ"ט): "עולם חסד יבנה". ומאחר שהוא יתברך היה יכול לברא עולמות כאלו בלי אתערותא דלתתא כלל, רק על - ידי חסדו, בודאי הוא יכול להחיות ולקים העולמות רק על - ידי חסדו, ולא היינו צריכים לעשות כלל שום עסק ומלאכה, ואפלו ההכרחיות היו נעשין על - ידי אחרים, כמו שכתוב (ישעיה ס"א): "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר אכריכם וכרמיכם, ואתם כהני ה' תקראו". כהני ה' דיקא בחינת חסד, בחינת: "עולם חסד יבנה", הינו שיהיו נקראים "כהני ה'", בחינת חסד, שאין צריכים לעשות שום מלאכה, רק העולם מתקים בחסדו כנ"ל. אך כשהחסד נתעכב, חס ושלום, ואין משפיע עלינו חסדו, אזי צריכין לעשות בשביל אתערותא דלתתא כנ"ל:

וזה בחינת (תהלים ס"ב): "ולך ה' החסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". הינו כשהחסד נתעכב אצלו יתברך, שזה בחינת: "ולך ה' החסד" שהחסד נתעכב אצלו יתברך ואין משפיעו עלינו, אזי: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", הינו כפי העשיות והעסקים שעושה, כן הוא יתברך משלם. כי צריכין לעשות דוקא, מחמת שהחסד נתעכב אצלו יתברך ואינו משפיעו עלינו, אבל אם היה משפיע עלינו החסד, לא היינו צריכין לעשות כלל, ואזי היה נתקים: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאלו הוא עושה, כי אין צריכין לעשות כלל, כששופע חסדו כנ"ל:

[ד] אך צריך לקבל החסד בהדרגה, כי רב החסד אי אפשר לקבל, כי היו בטלים במציאות מחמת רב החסד, כי אין יכולין לקבל רב טובה (תענית כ"ג), וצריך לעשות כלי וצנור לקבל על ידו החסד. וזה נעשה על - ידי יראה, כי על - ידי יראה נעשה חקיקה וצנור לקבל על ידו החסד, בבחינת (בראשית מ"ט): "ומחוקק מבין רגליו". 'רגל' הוא בחינת יראה שהיא בחינת סוף, כמו שכתוב (סוף קהלת): "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא", הינו שעל ידי יראה שהיא בחינת רגל, נעשה חקיקה וצנור לקבל בתוכו את החסד. וזה בחינת (במדבר י"ז): "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי" הינו שהחסד בחינת אהרן, צריך לקבלו על - ידי הכלי, שהוא בחינת יראה סטרא דלוי, וזה בחינת (תהלים כ): "בגבורות ישע ימינו":

[ה] ועקר היראה נעשה על - ידי התגלות הרצון, בבחינת:

"רצון יראיו יעשה" (תהלים קמ"ה), שעל ידי התגלות הרצון נעשה יראה, הינו על - ידי שנתגלה שהכל מתנהג ברצונו יתברך, כי הוא יתברך ברא הכל ברצונו בלי שום חיוב כלל, ומחיה ומקים הכל ברצונו יתברך, ואין שום חיוב הטבעי כלל, על - ידי - זה נעשה יראה, כי אזי יש שכר וענש, ושיך להתירא מפניו יתברך, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ד): 'ויירא יעקב מאד אמר: שמא יגרם החטא'; אבל כשאין נתגלה הרצון וסוברים שיש חיוב הטבע, חס ושלום, וכאלו מתנהג הכל על - פי הטבע, חס ושלום, אין שיך יראה כלל, כי אין שכר וענש כלל, חס ושלום, מאחר שהכל מתנהג רק כפי חיוב הטבע, חס ושלום. נמצא שעקר היראה על - ידי התגלות הרצון:

[ו] והתגלות הרצון הוא על - ידי ימים טובים, כי כל אחד מהימים טובים מכריז וקורא ומגלה את הרצון, שהכל מתנהג רק על פי רצונו בלבד, בבחינת (ויקרא כ"ג): "מקרא קדש", שהיום טוב קדש קורא ומכריז את הרצון כנ"ל, כי בכל יום טוב ויום טוב עשה השם יתברך עמנו אותות נוראות, שהם הפך הטבע, שעל ידי זה נתגלה הרצון, שהכל ברצונו, ואין שום חיוב הטבע כלל. בפסח יציאת מצרים, שהוציאנו ממצרים באותות נוראות. בשבועות מתן תורה, שנתן לנו התורה באותות נוראות. בסכות הקף ענני כבוד. ועל כן כל יום טוב ויום טוב מכריז וקורא את הרצון בבחינת מקרא קדש כנ"ל. ועל כן הימים טובים נקראים רגל, שהיא בחינת יראה כנ"ל. כי על - ידי יום טוב, שהוא התגלות הרצון, על - ידי - זה נעשה יראה כנ"ל:

אך לא תמיד שומעין את קול הקריאה של יום טוב, שמגלה את הרצון כנ"ל, וזה נכר בשמחת יום טוב, כי כל אחד לפי מה שמרגיש ושומע את קול הקריאה של יום טוב, שמכריז וקורא את הרצון, כמו - כן יש לו שמחת יום טוב, כי כשנתגלה הרצון, שהכל ברצונו יתברך, אזי יודעים, שכל השעבודים והגלות וכל ההכבדות של העכו"ם, שהם מכבידים עלינו על כלם ינקם בהם הוא יתברך ויגאלינו מידם. אבל כשסוברים, חס ושלום, שהכל על פי חיוב הטבע, אין שיך נקמה בהם, מאחר שהכל מתנהג רק על פי סדר הטבע, חס ושלום. וזה בחינת (תהלים נ"ח): "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע". פעמיו דיקא. הינו על - ידי "שלש פעמים בשנה" (דברים ט"ז), שהם הימים טובים שעל ידם נתגלה הרצון, על - ידי - זה: 'ישמח צדיק כי חזה נקם' וכו' כנ"ל, וכמו שכתוב (שם): "ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שפטים בארץ". דהינו, שנתגלה שיש אלקים שופט ברצונו, ויש פרי לצדיק ובהם ינקם, ועל - ידי - זה: "ישמח צדיק". וזה בחינת שמחת יום טוב, על - ידי התגלות הרצון שנתגלה ביום טוב על - ידי קול הקריאה, שהיום טוב מכריז וקורא את הרצון כנ"ל, אך לא כל אחד ואחד שומע קול הקריאה הנ"ל של יום טוב, כי יש חיות רעות דורסים וטורפים, והם חכמי הטבע, שמראין בחכמתם המטעית שהכל על פי הטבע, וכאלו אין שום רצון, חס ושלום, ואפלו האותות נוראות שעשה עמנו השם יתברך, משימים הכל בתוך דרך הטבע. והחכמים הללו הם בחינת חיות רעות, והם דורסים וטורפים רבים מבני עמנו, שטועים גם כן אחריהם וסוברים כמותם, כאלו הכל על פי חיוב הטבע, חס ושלום, וכשהם מתגברים, אזי קול שאגתם עולה ומתגבר על קול הקריאה של יום טוב, שקורא את הרצון, ואזי נשבת שמחת יום טוב, חס ושלום, כי עקר שמחת יום טוב על - ידי התגלות הרצון כנ"ל. וזה בחינת (שם ע"ד): שאגו צרריך בקרב מועדך, שמו אותתם אתות ששאגת הצוררים, דהינו קול החיות רעות, שהם חכמי הטבע, נכנס בקרב המועדים ממש, הינו בתוך קול הקריאה של יום טוב, שמכריז וקורא את הרצון כנ"ל, ושאגת הצוררים נכנס בתוכם ממש, ושואגים בקולם, שהכל רק על פי חיוב הטבע, חס ושלום, כפי סדר אותות השמים. וזה: שמו אותתם אתות שמשימים אותות השמים לאותות, שאומרים שהכל רק על פי אותות השמים כפי חיוב הטבע, חס ושלום:

[ז] והכנעתם של אלו החיות רעות, חכמי הטבע, הוא על - ידי חכם גדול שבקדשה, שיכול לקשר כל הרצונות בשרש הרצון, ששם הוא בחינת הסתלקות משה, כידוע (זהר פרשת יתרו פ"ח:

ועין זהר נשא קכ"ט). והוא בחינת מצח הרצון, בחינת (שמות כ"ח): "והיה על מצחו לרצון". וצריך לקשר כל הרצונות שיש בעולם לשרש הרצון, ועל - ידי - זה הוא מתגבר ומכניע וסותר דעות חכמי הטבע, שכופרים ברצון:

אך כנגד זה יש בחינת מצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע, כי כל דבר יש לו שרש, ושרש חכמת הטבע הוא בחינת מצח הנחש, בחינת (שמואל - א י"ז): "ומצחת נחשת על רגליו", הנאמר בגלית, הינו בחינת מצח הנחש הנ"ל, כי גלית היה כופר והיה רוצה להראות, שכל הסבות הכל על פי הטבע, חס ושלום, שזה בחינת מצח הנחש כנ"ל, וזהו:

"רגליו", בחינת סבות, כמו שכתוב (בראשית ל): "ויברך ה' אותך לרגלי" בסבותי, כי כן הוא הפרוש שם, שיעקב אמר ללבן, שהשם יתברך היה מסבב אליו הברכה על ידו ובסבתו. נמצא שרגל הוא בחינת סבות. רק שיעקב תלה כל הסבות בהשם יתברך כנ"ל, וגלית היה תולה כל הסבות שלו במצח הנחש, דהינו בחיוב הטבע, וזהו: "ומצחת נחשת על רגליו" כנ"ל:

ולפעמים מתגבר בחינת מצח הנחש בפעל, דהינו על - ידי איש פרטי, שיונק חכמתו ממצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע, והוא מראה בחכמתו, שהכל על פי הטבע, חס ושלום. ויש שנכנס בחינת מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, בתוך החכם שבקדשה, וחכמה זו של מצח הנחש מתחלת לכנס עמו מעיון לעיון, עד שנכנס בעיון דק מאד, עד שרוצה להטיל פגם, חס ושלום, בשרש הרצון ולכפר שם, חס ושלום, כאלו אין רצון כלל, חס ושלום:

[ח] ודע, שזה המצח הנחש יניקתו מזקני הדור, ממאריכי ימים שבדור, כשאין בהם שלמות, מזה יונק מצח הנחש הנ"ל, כי 'זקן זה קנה חכמה' (קדושין ל"ב:), וצריך האדם, כל מה שמזקין, כל מה שנתוסף ובא לו יום מימי חייו, להוסיף בכל יום ויום שבא אחר כך תוספות אור קדשה ודעת, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קנים פרק ג): 'זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין, דעתן מתישבת עליהן' כי צריכין בכל יום ויום שבא אחר כך להוסיף בו קדשה ודעת, כמו שכתוב (בראשית א): "ויקרא אלקים לאור יום" שכל יום צריך שיאיר ביותר כנ"ל:

אבל כשהזקנים, המאריכי ימים שבדור, פוגמים את ימיהם ואין מוסיפין אור קדשה ודעת בכל יום ויום, מזה יונק מצח הנחש, חכמת הטבע הנ"ל, (כי מנפילת הימים של הזקנים, אשר אין דעתם מתישבת כנ"ל, מפגם הדעת הזה של אלו הזקנים יונק מצח הנחש, שהוא חכמת הטבע) ומתגבר, חס ושלום, דעת חכמת הטבע, שכופרים ברצון על - ידי נפילת הדעת והימים, שנופלים מהזקנים המאריכי ימים שאינם כראוי כנ"ל. וזהו בחינת (איוב י"ד) "קצר ימים שבע רגז" הינו שתי הבחינות הנ"ל. 'קצר ימים' זה בחינת הזקנים שאינם כראוי, שאין מוסיפין קדשה ודעת בכל יום, שזהו עקר הזקנה והאריכות ימים כנ"ל, וכשהזקנים פוגמים את ימיהם ואין מאריכין את ימיהם בקדשה ודעת כנ"ל, זה בחינת "קצר ימים", ומזה יונק מצח הנחש, שהוא הפך מצח הרצון, וזהו: "שבע רגז" הפך הרצון כנ"ל:

אבל כשהזקנים כראוי, בחינת: 'זקן זה קנה חכמה' וכו' כנ"ל, על - ידי - זה מתגבר התגלות הרצון, בבחינת (ישעיה ט): "זקן ונשוא פנים" שעל ידי זקן שבקדשה מתגבר הרצון, שהוא בחינת נשוא פנים, כי נשיאת פנים הוא בחינת רצון, כמו שאמר אלישע ליהורם (מלכים - ב ד): "לולי פני יהושפט אני נשא אם אביט אליך ואם אראך" שאלישע לא היה לו שום רצון ליהורם, רק על - ידי נשיאת פנים של יהושפט, על - ידי - זה נתרצה אליו. נמצא שנשיאות פנים הוא בחינת רצון, וזה בחינת זקן ונשוא פנים כנ"ל:

[ט] וצדקה מועיל לזה, שעל ידי הצדקה מתקנין ומעלין פגם נפילת הימים והדעת של הזקנים מאריכי ימים, שאינם כראוי, שמזה יניקת מצח הנחש כנ"ל, בבחינת (קהלת י"א):

"שלח לחמך על פני המים, כי ברב הימים תמצאנו" שכח הצדקה מוצאין ברב הימים, דהינו במאריכי ימים, כי על - ידי הצדקה מעלין ומתקנין הפגם שלהם כנ"ל. וזהו: "שלח לחמך על פני המים", הינו שתתן צדקה, והכתוב מבטיחך, שההפסד שאתה מפסיד ממונך, שפזרת לצדקה תרויח ותמצאנו ברב הימים, במאריכי ימים כנ"ל, כי על - ידי הצדקה מעלין פגם נפילת הדעת של המאריכי ימים, שמזה הוא יניקת מצח הנחש כנ"ל, ומוציאין כל היניקה והחיות של מצח הנחש, חכמת הטבע, ומתגבר בחינת מצח הרצון. כי עקר עבודת הצדקה היא בבחינת: ואת הערבים צויתי וכו' כנ"ל, דהינו מה שצריכים בהתחלה לשבר האכזריות להפכו לרחמנות, ומזה בעצמו מתגבר בחינת הרצון, 'כי מנה ובה אבא ליזיל בה נרגא' (סנהדרין ל"ט), מאחר שמתגבר ומהפך אכזריות שבטבעו לרחמנות, על - ידי - זה נתהפך הרגז לרצון:

ואזי כשנכנע מצח הנחש ונתגלה בחינת מצח הרצון, אזי נכנעים ונופלים קול החיות רעות, ונשמע קול הקריאה של יום טוב, שהוא התגלות הרצון כנ"ל. ואזי כשנתגלה הרצון, נעשה יראה כנ"ל. ועל - ידי היראה יכולין לקבל החסד כנ"ל. וכששופע החסד, אזי אין צריכין לעשות שום עסק ומלאכה כנ"ל, כי אזי נתקים: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ואתם כהני ה' תקראו" וכו', כנ"ל. וכל זה נעשה על - ידי הצדקה כנ"ל. נמצא שתועלת הצדקה גדול מאד:

[י] ועל - כן כשרצה יעקב לעשות רצון בעשו, אמר: "ולקחת מנחתי מידי, כי על - כן ראיתי פניך כראת פני אלקים ותרצני" (בראשית ל"ג). כי גם מה שנותנין לעכו"ם, הוא גם - כן בחינת צדקה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא - בתרא ט): 'ונוגשיך צדקה', ועל - ידי צדקה נעשה רצון כנ"ל. וזהו שאמר לו: "ולקחת מנחתי מידי", הינו צדקה, בחינת (מלאכי ג): "מגישי מנחה בצדקה". "כי על - כן ראיתי פניך כראות פני אלקים", הינו כמו ראות פני אלקים, שהוא בחינת (דברים ט"ז): "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'", דהינו ימים טובים, שעל ידם נתגלה הרצון, (ועקר התגלות הרצון על - ידי ימים טובים הוא על - ידי הצדקה כנ"ל), כמו - כן יהיה נעשה אצלו רצון על - ידי הצדקה, וזהו: 'ותרצני' כנ"ל. (כי מאחר שהמנחה והצדקה שנתן לעשו היא בחינת צדקה ממש, בחינת: "ונוגשיך צדקה", נמצא שעל - ידי - זה נתגלה הרצון העליון, שהוא נתגלה על - ידי צדקה כנ"ל, ומשם נשתלשל הרצון למטה ונעשה רצון גם בעשו):

[יא] וזה בחינת מלחמת דוד וגלית (שמואל - א י"ז), כי גלית היה רוצה להראות בחכמתו, שהכל על פי הטבע, כי היה יונק ממצח הנחש, בבחינת: "ומצחת נחשת על רגליו", שתלה כל הסבות בחיוב הטבע, שהוא בחינת מצח הנחש כנ"ל. ועל כן "חרף מערכות אלקים חיים" (שם), כי היה רוצה להראות, שהכל על - ידי מערכת השמים כפי חיוב הטבע, חס ושלום:

ודוד היה איש חיל (ב), ועמד כנגדו ואמר, שכבר היה לו מעשה כזו: ובא הארי והדוב דהינו חיות רעות הנ"ל הדורסים וטורפים, שהם חכמי הטבע כנ"ל. ונשא זה מהעדר הינו מהעדר הגמור, שנשא וסלק זאת מהעדר הגמור, דהינו שכפר בזה, שהשם יתברך ברא הכל ברצונו אחר העדר הגמור, רק שהכל על פי חיוב הטבע, חס ושלום. ויצאתי אחריו והכתיו הינו שהייתי מתגבר עליו והכנעתי והשפלתי אותו. ויקם עלי הינו שאחר כך התגבר עוד כנגדי. והחזקתי בזקנו הינו שהבנתי, שכל כחו ויניקתו על - ידי מצח הנחש, שיונק מזקני הדור שאינם כראוי כנ"ל, ועל כן החזקתי בזקנו, שהחזקתי ותפסתי שם בשרש יניקתו בזקני הדור. והכתיו והמיתיו שהכנעתי והשפלתי את חכמי הטבע, חיות רעות, על - ידי שהחזקתי בזקנו, בשרש יניקתם כנ"ל. ועל כן: והיה הפלשתי כאחד מהם כי הוא גם כן בחינה זו ממש, שכל כחו ממצח הנחש, בחינת: "ומצחת נחשת" וכו' כנ"ל, ועל כן גם הוא כמותם, ואוכל להכניעו ולהפילו. וזה שכתוב (שם):

ותטבע האבן במצחו הינו במצח הנחש, שהכניעו על - ידי בחינת (משלי י"א): "אבן שלמה רצונו" בחינת רצון כנ"ל. וזה בחינת שהזהיר ישי את דוד בלכתו לשם: "ואת ערבתם תקח" זה בחינת עורב בחינת צדקה. כי עקר עבודת הצדקה בבחינת עורב, בחינת: "ואת הערבים צויתי" וכו' כנ"ל, כי על - ידי הצדקה הוא מוציא החיות של מצח הנחש, שיונק מזקני הדור כנ"ל:

ודע, שאפלו כשמכניעין וסותרין דעות חכמי הטבע ומשפילין אותם, אף - על - פי - כן אם אין התגלות הרצון חזק ותקיף, דהינו שעדין יש ספק ברצון, שאינו מברר בברור חזק שמתנהג רק על פי הרצון, אף - על - פי שחכמת הטבע נכנעת, אף - על - פי - כן מאחר שהרצון אינו חזק עדין יש יכלת, חס ושלום, למצח הנחש, חכמת הטבע, שיחזר ויתעורר ויתגבר כבתחלה, וגם על זה צריכין כח הצדקה, כי הצדקה מועלת תמיד ועומדת תמיד כנגד מצח הנחש כנ"ל:

וזה פרוש: רב יהודא הנדואה משתעי: זמנא חדא הוה אזלינא בספינתא וחזינא ההוא אבן טבא דהדר לה תנינא, ונחת בר אמוראי לאתויה. אתא תנינא, קא בעי בלע לספינתא. אתא צפרא פושקנצא, פסקה לרישה. אתהפכו מיא והוו דמא אתא תנינא חברה, שקלה ותליא לה ואחיה. הדר אתי, קא בעי בלעה לספינתא. הדר אתי צפרא (פושקנצא), פסקה לרישה, שקלה לההוא אבן טבא, שדיה לספינתא. הוה צפרא מליחי בהדן, אותבינהו עליהו, שקלוהו ופרחו להו בהדה: (בבא - בתרא עד:):

רשב"ם:

וחזינא ההוא אבן טבא, לתוך הים, והדרא לה תנינא, הכי גרסינן אתא ההוא תנינא, רגש וקא בעי למבלע לספינתא. אתא פושקנצא, עורב נקבה: וקטעה לרישא דתנינא. אתהפכו מיא והוו דמא, מרב דם, שהיה גדול הרבה: הדר קא בעי לטבועי לספינתא, אתא ההוא פושקנצא וקטלה, ואזל בר אמוראי ושקלה לההוא אבן טבא, ותלינהו להנהו צפרי, לנסות אם יחיו וחיו: ופרחו להו בהדי, ההוא אבן:

זמנא חדא אזלינא בספינתא, זה בחינת שרש הרצון, ששם קבורת משה, שנסתלק בשרש הרצון כנ"ל. וזה בחינת ספינתא, בחינת (דברים ל"ג): "כי שם חלקת מחקק ספון". וחזינא ההוא אבן טבא דהדר לה תנינא הינו בחינת: אבן שלמה רצונו, בחינת הרצון הנ"ל. דהדר לה תנינא זה מצח הנחש, שמסבב ומתגבר על הרצון כנ"ל. ונחת בר אמוראי לאתויה הינו בחינת החכם שבקדשה, בחינת (משלי ז):

"אמר לחכמה אחותי את", שהחכם שבקדשה רצה להתגבר ולהעלות הרצון, לקשרו לשרש הרצון כנ"ל. אתא תנינא קא בעי בלע לספינתא, הינו שבא בחינת מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, ורצה לבלע הספינה, בחינת שרש הרצון, בחינת: "כי שם חלקת מחקק ספון", כי מצח הנחש רצה להתגבר גם בשרש הרצון, להטיל פגם וכפירה שם, חס ושלום, כנ"ל:

אתא פושקנצא, הינו עורב, פסקה לרישה. פרוש, שבא בחינת עורב, דהינו צדקה כנ"ל, כי עקר עבודת הצדקה בבחינת עורב, בחינת: "ואת הערבים צויתי" וכו' להפך אכזריות לרחמנות, ועל ידי זה מתגברים על מצח הנחש, חכמת הטבע כנ"ל, כי מנה ובה אבא ליזיל בה נרגא כנ"ל. וזהו שאתא פושקנצא, דהינו עורב בחינת צדקה, ופסקה לרישה, שחתך ראש הנחש בחינות מצח הנחש, שהכניעו והרגו על - ידי הצדקה כנ"ל. אתהפכו מיא והוו דמא הינו שעל - ידי - זה שהכניע מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, על - ידי - זה נכנעו ונפלו קול שאגת החיות רעות, הדורסים וטורפים רבים מבני עמנו כנ"ל, ואזי נשמע קול הקריאה של יום טוב, שהוא התגלות הרצון, ואזי: 'ישמח צדיק כי חזה נקם' וכו' כנ"ל. וזהו אתהפכו מיא הינו שאגת החיות רעות, בחינת (איוב ג): "יתכו כמים שאגתי". והוו דמא זה בחינת:

"ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע" כנ"ל. כי על - ידי הכנעת קול שאגת החיות רעות, על - ידי - זה:

"ישמח צדיק כי חזה נקם" וכו', כי נשמע קול הקריאה של יום טוב כנ"ל:

אתא תנינא חברה, שקלה ותליא לה ואחיה שבא בחינת מצח הנחש, ושקלה לאבן טוב הנ"ל, שנטל את האבן טוב, בחינת: אבן שלמה רצונו. ותליא לה, הינו שהטיל בו ספק, וזהו: ותליא לה, כמו דבר התולה בספק, שהטיל ספק ברצון, שהוא בחינת אבן טוב הנ"ל, ועל - ידי - זה ואחיה שחזר וחיה חכמת הטבע, מצח הנחש, כי חכמת הטבע חזרה ונתגברה על - ידי שהיה ספק ברצון כנ"ל. וזהו: הדר אתי קא בעי בלעה לספינתא שחזר ובא התנין מצח הנחש לבלע הספינה, בחינת שרש הרצון, חס ושלום, כנ"ל. הדר אתי צפרא פושקנצא, פסקה לרישה הינו שחזר ובא העורב בחינת צדקה כנ"ל, ופסקה לרישה, שהרג את מצח הנחש והכניעו, כי תמיד מכניעין את מצח הנחש על - ידי הצדקה כנ"ל. ושקלה לההוא אבן טבא ושדיה לספינתא כי אחר שהכניע את מצח הנחש, חכמת הטבע, לגמרי, אזי נטל את האבן טוב בחינת הרצון, בחינת: אבן שלמה רצונו, ושדיה לספינתא שהשליכו לשרש הרצון, ששם מקשרין כל הרצונות כנ"ל:

הוה צפרי מליחי בהדן, אותבינהו עליהו, שקלוהו ופרחו להו, פרוש, שהיה עמנו צפרי מליחי, הינו נפשות ישראל מבני עמנו שטעו אחריהם, אחרי חכמי הטבע, שהם בחינת חיות רעות, שדורסים וטורפים רבים מבני עמנו כנ"ל:

וזהו: צפרי מליחי, כי הם "כצפרים האחזות בפח" (קהלת ט). וזהו 'מליחי' לשון ממלח, הינו מבלבל (ג), כי גם הם נתבלבלו על - ידי חיות רעות הנ"ל, וטעו גם כן אחריהם, ועכשו פרחו להו ויצאו לשלום על - ידי האבן טוב הנ"ל, על - ידי בחינת הרצון שנתגלה עתה כנ"ל. ואזי כשנתגלה הרצון, אזי נעשה יראה, ועל - ידי יראה מקבלין החסד כנ"ל. וזה גם כן בחינת פרחו, בחינת: "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי", הינו בחינת השפעת החסד על - ידי היראה, שנעשה על - ידי התגלות הרצון כנ"ל:

[יב] וזה בחינת רפואות, כי הוא רפואה לכל המכות, כי כל בחינות אלו הם בחינת רפואות. צדקה היא רפואה, בבחינת (מלאכי ג): "צדקה מרפא בכנפיה". זקן זה קנה חכמה (קדושין ל"ב) הוא בחינת רפואה, בבחינת (משלי י"ב): "לשון חכמים מרפא". רצון הוא בחינת רפואה, כמו שכתוב (ישעיה ס"א): "ה' שלחני לחבש לנשברי לב, לקרא שנת רצון". מלאכת מעשה בראשית הוא רפואה, כמו שכתוב (דברי הימים - ב כ"ד): "ותעל ארוכה למלאכה בידם":

כי רפואות המכה היא על - ידי כמה בחינות. שבתחלה צריכין שיפתח פי המכה, אחר כך צריך כח המושך, שימשך ויוציא הלחה והדמים המקלקלים מתוך המכה, אחר - כך צריכין להדיח כל הדמים, שלא יהיה בהם שום קלקול ועכירות, כדי שיוכלו הדמים לילך ולסבב כל סדר סבובם כסדר בלי שום עכוב. כי כשהדמים הולכים ומסבבים בגוף כדרכם, כשבאים למקום שיש בו קלקול, דהינו במקום המכה, נתעכבים שם, ושם נתעכב ונמשך כל עכירות וקלקול שיש בהדמים, כי כן הדרך שבמקום המקלקל שם נתעכב כל מיני עכירות וקלקול שיש בהדמים, ואזי נתעכבים שם הדמים, ואין יכולים לסבב סבובם כסדר הלוכם ומרוצתם, כי יש להדמים סדר ההלוך, שהולכים ומסבבים הגוף כך וכך פעמים בשעה, וכיוצא, וכשיש בהם עכירות, נתעכבים במקום המקלקל כנ"ל, ואינם יכולים לסבב כסדר, על - כן צריכין להדיחם ולכבסם. אחר כך צריכים לסגר פי המכה:

וכל אלו בחינות רפואות נעשים על - ידי בחינות הנ"ל, כי צדקה היא בחינת פתיחת פי המכה, בבחינת: "פתוח תפתח". חכמה היא בחינת כח המושך, בבחינת (איוב כ"ח):

"ומשך חכמה מפנינים" מלפני ומלפנים (וכמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי שבת פרק המצניע) על פסוק:

"יקרה היא מפנינים" מלפני ולפנים, עין שם), שבחינת חכמה מושכת ומוציאה הקלקול מלפני ולפנים, מכל מקומות הפנימיים. רגל שהוא התגלות הרצון, על - ידי - זה נעשה בחינת הדחת וכבוס הדמים, כדי שיוכלו הדמים לסבב סבובם כסדר. וזה בחינת רגל, בחינת (מלכים - א א): "עין רוגל" עין כובס, כמו שפרש רש"י שם. הינו שעל ידי רגל ויום טוב שהוא התגלות הרצון, על - ידי - זה נעשה בחינת הדחת וכבוס הדמים כנ"ל, ואזי יכולים הדמים לסבב כסדר. ובשביל זה נקרא הרגל חג לשון סבוב, כמו שכתוב (ישעיה מ):

"הישב על חוג הארץ" על סבוב הארץ, כי על - ידי הדחת וכבוס הדמים, על - ידי - זה הם מסבבים כסדר כנ"ל. מעשה בראשית דהינו בחינת: 'עולם חסד יבנה', כי על - ידי בחינות אלו הנ"ל זוכין להשפעת החסד, שיתקים העולם בחסדו, בחינת: "ואתם כהני ה' תקראו" כנ"ל, ועל - ידי בחינה זו, בחינת כהן, חסד על - ידי - זה נסגר פי המכה, בבחינת (ויקרא י"ג): "והסגיר הכהן את הנגע" שעל ידי בחינת חסד, בחינת כהן, נסגר המכה לגמרי ונתרפא בשלמות:

וזה פרוש: וביום הבכורים זה בחינת התחלה, בחינת צרה כמבכירה. ואיזהו התחלה, בהקריבכם מנחה חדשה לה' הינו התחלת הצדקה, כשמתחילין מחדש לתן צדקה. וזה בחינת מנחה חדשה, בחינת צדקה חדשה, בחינת התחלת הצדקה. כי מנחה בחינת צדקה, כמו שכתוב: "מגישי מנחה בצדקה". ועל - ידי הצדקה נתתקן בחינת זקן כנ"ל, וזהו:

בשבעתיכם זה בחינת זקן, כי בסיני נדמה להם כזקן (כמו שפרש רש"י בפרשת אנכי), כי על - ידי בחינת מנחה חדשה שהוא בחינת התחלת הצדקה נתתקן בחינת זקן, שהוא בחינת שבועות כנ"ל, ואזי נתבטל יניקתו של מצח הנחש, שיונק מזקני הדור, שאינם כתקונו כנ"ל, ונשמע קול הקריאה של יום טוב, שמגלה את הרצון כנ"ל. וזהו: מקרא קדש יהיה לכם הינו קול הקריאה של יום טוב שהוא התגלות הרצון, שזה בחינת: "מקרא קדש" כנ"ל, שהוא נשמע עתה על - ידי הצדקה, שמכניע את מצח הנחש, חכמת הטבע, כנ"ל. ואזי על - ידי התגלות הרצון, כל מלאכת עבדה לא תעשו כי על - ידי התגלות הרצון נעשה יראה, ועל - ידי יראה נשפע חסד, ואזי אין צריכין לעשות שום מלאכה, כי נתקים העולם בחסדו, בבחינת: "עולם חסד יבנה", ואזי: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו', "ואתם כהני ה' תקראו", כנ"ל. וזהו: כל מלאכת עבדה לא תעשו כי אין צריכין לעשות שום מלאכה ושום עסק, כי נתקים העולם בחסדו, בחינת: "ואתם כהני ה' תקראו", כנ"ל:

יש חלוק בין החיות רעות ובין המצח הנחש, כי חכמי הטבע שהם בחינת חיות רעות הם החכמים שאוחזים בחכמת הטבע להנאתם, כי יש להם הנאה מזה, כדי להחזיק דעת ושקר שלהם וכיוצא. אבל החכם שהוא בבחינת מצח הנחש, הוא רשע וכופר בלי שום הנאה, שאין לו שום הנאה מחכמתו, רק הוא (כמו רשע ירא, שהוא) רשע וכופר בלי שום הנאה כנ"ל:

כלל המאמר כלו אחד וכלו קשור זה בזה, שהצדקה היא קשה מאד בהתחלה, אבל התועלת של הצדקה גדול מאד, כי על - ידי הצדקה אין צריכין לעשות שום מלאכה ועסק, כי נתקים העולם בחסדו, כי על - ידי הצדקה מוציאין יניקת מצח הנחש, שיונק מזקני הדור, ואזי נשמע קול הקריאה של יום טוב, שמגלה את הרצון, ואזי נתגלה יראה, כי עקר היראה על - ידי התגלות הרצון, ועל ידי היראה נעשה כלי וצנור לקבל על ידו השפעת החסד, כי בלא הכלי והצנור אי אפשר לקבל את החסד, רק על - ידי היראה שהוא צנור וכלי, על ידה מקבלין את החסד, ואזי מתקים העולם בחסדו, ואז אין צריכין לעשות שום מלאכה, כי נתקים: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו' כנ"ל:

תורה ט"ו

אלו המתפארין עצמן בשקר בגדולות ונפלאות, וכאלו אין שום דבר נמנע מהם, והכל בידם, ויש מהם שהם מנהיגי הדור הנה עקר כחם ויניקתם הוא רק מהצדיקים הגדולים. כי יש צדיקים אמתיים גדולים במעלה, ויש להם פה קדוש, ודרכם לדבר גדולות ונפלאות, והם באמת יכולים לעבד ה' בכל דבר שבעולם: באכילה ושתיה ושאר דברים. וכמובא בכונות, 'שלפעמים ממתיקין דינים על - ידי אכילה ושתיה'. ויש צדיקים אמתיים, שיכולין לעשות פדיון על - ידי אכילתם וכיוצא. ומחמת ההתפארות של אלו הצדיקים הגדולים שיוצא מפיהם הקדוש, מזה בא, שנמצאים צבועים שקרנים, שמתדמים עצמן כקוף, ומתפארין עצמן גם כן ממש באלו הלשונות של התפארות, שיוצא מפה קדוש של הצדיק האמת. וכעין שמצינו בנביאים, שירמיה היה מתנבא בשוק העליון: "הנני שבר את קשת עילם" וכו' (ירמיה מ"ט), וחנניה בן עזור, נביא שקר, היה מתנבא בלשון זה ממש להפך, (סנהדרין פט) כמו - כן מתנהג עכשו כנ"ל:

אבל עקר יניקתם רק מצדיקים כאלו שהולכים בגדולות ונפלאות כנ"ל. כי מצדיקים פשוטים, עובדי ה' בפשיטות, בתורה ותפלה ומעשים טובים, אין להם שום כח, מאחר שהצדיקים בעצמן אינם מדברים גדולות, ומתנהגים בפשיטות בעבודה תמה, על - כן אין להשקר והגדלות שלהם אחיזה בהם כל - כך. ואף - על - פי שגם בזה אפשר קצת שימצאו שקרנים צבועים בדרך זה. כמו שנמצא, שיש אנשים שיושבים מעטפים בטלית ותפלין כל היום, והם צבועים, עם כל זה אין להם כח להטעות העולם כל - כך כמו אלו המתפארין בגדולות כנ"ל:

כי דע, שהצדיק האמת הנ"ל מקבל דבור פיו הקדוש מבעלי - צדקה, וזה בחינת (תהלים קי"ט): "נדבות פי רצה נא ה'" שהצדיק מקבל דבור פיו מנדיבי לב, דהינו בעלי - צדקה. וצדקה היא בחינת מים, בבחינת (שם קי"ד): "ההפכי הצור אגם מים", 'הצור' זה בחינת (תהלים ע"ג): "צור לבבי", כי יש "לב אבן" (יחזקאל ל"ו), דהינו "אבירי לב הרחוקים מצדקה" (ישעיה מ"ו), וזהו: "ההפכי הצור אגם מים", דהינו שנתהפך ללב רך, בחינת (איכה ב): "שפכי כמים לבך נכח פני ה'", הינו לב רך להתנדב לצדקה. ובשביל זה נקרא צדקה מים, כמו שכתוב (עמוס ה): "וצדקה כנחל איתן", וזה בחינת (קהלת י"א): "שלח לחמך על פני המים", הנאמר בצדקה. ועל - ידי הצדקה נעשה פה קדוש של הצדיק כנ"ל, וזה בחינת (ראש - השנה ו.): "בפיך" 'זו צדקה', שעל - ידי צדקה נעשה הפה של הצדיק כנ"ל. והצדיק הוא בחינת (דברים ל"ג): "בכור שורו הדר לו", ובכור נוטל פי שנים, הינו שדבור פיו הקדוש יש לו שני משמעות, ומזה בא שיש כח ויניקה להצבועים הנ"ל לינק מהם, להפך דבריהם אל השקר שלהם, מאחר שהדבור הקדוש בעצמו יש לו שני משמעות, בבחינת פי שנים כנ"ל:

אבל באמת הוא טובה להצדיק האמת מה שנמצאים אלו השקרנים המתדמים אליהם. כי יש רשעים שנותנין צדקה לצדיקים, ועל - ידי הצדקה נעשה בחינת יבק, הינו:

יחוד ברכה קדשה, וכל שלש בחינות אלו נאמרו במים, שהוא בחינת צדקה כנ"ל. 'יחוד' כמו שכתוב (בראשית א): "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד". 'ברכה' כמו שכתוב (שם):

"ישרצו המים שרץ נפש חיה" וכו'. 'קדשה' כמו שכתוב (במדבר ה): "מים קדשים". ומחמת זה נמצאים בעלי - צדקה שהם נואפים, כי הם יונקים מבחינת היבק הנ"ל. ובחינת היבק בקדשה הוא בחינת זווגין דקדשה, ואצלם נתקלקל זאת היניקה, ונעשה אצלם נאוף, רחמנא לצלן. ועל - כן הצדקה שלהם היא רעה אצל הצדיק. כי הצדיק מקבל דבור פיו הקדוש מן הצדקה, וכשנתקלקל אצלם כנ"ל, גורם פגם לדבור פיו של הצדיק, שמקבל משם כנ"ל. ועל - כן הוא טובה מה שנמצאים השקרנים הנ"ל, שאזי אלו הרשעים הנותנים צדקה פונין אליהם ונותנין להם, וכמאמר ירמיה הנביא:

'הכשילם בעניים שאינם מהגנים', כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא - קמא טז:), ואזי נצול הצדיק האמת מפגם הצדקה שלהם כנ"ל. אבל עקר כח יניקת השקרנים הנ"ל הוא רק מאלו הצדיקים הגדולים, ההולכים בגדולות כנ"ל, אבל מאלו העוסקים בתורה תמיד ומתנהגים בפשיטות, אין להם יניקה וכח כנ"ל:

לשון הגמרא:

מאי טעמא גמלא זוטרי גנובתה, משום דאכל כיסי. מאי טעמא תורא אריכא גנובתה, משום דדיר באגמי, ובעי לכרכושי בקי:

רש"י: דאכלה כיסי. קוצים, לפיכך זנבו קצר, כדי שלא ידבקו בו הקוצים. ובעי לכרכושי בקי. להבריח היתושים:

וזהו ששאל רבי זירא את רב יהודה: מאי טעמא גמלא זוטרי גנובתה ותורי אריכא גנובתה (שבת עז:), 'גמלא' זה בחינות הצדיק הפשוט, בבחינת (תהלים קל"א): "ולא הלכתי בגדלות ונפלאות כגמל עלי אמו". כי הוא מתנהג בפשיטות, ואינו מדבר גדולות, וכל עבודתו הוא בבחינת שתיקה. כי אין יוצא מפיו גדולות ונפלאות, והוא רק כגמול עלי אמו, וזהו בחינת 'גמלא':

ו'זוטרי גנובתה' זה בחינת נביא ומורה שקר, הוא הזנב, כמו שכתוב (בישעיה ט). הינו אלו הצבועים המשקרים, בחינת נביאי השקר, שאחיזתם הוא רק בצדיקים הגדולים כנ"ל. אבל בהצדיקים הפשוטים, שהם בחינת גמלא, אין להם אחיזה כל - כך, וזהו 'זוטרי גנובתה' כנ"ל. וזהו: 'תורי אריכא גנובתה' זהו בחינת הצדיקים הגדולים, בחינת: "בכור שורו הדר לו" כנ"ל. 'ואריכא גנובתה' הינו שעקר יניקת הנביא ומורה השקר, שהוא הזנב, הוא רק אצלם כנ"ל:

וזהו שהשיב: 'משום דאכלי קוצי', הינו שאלו הצדיקים הפשוטים, שהם בחינת גמלא, 'אכלי קוצי' שאוכלים ומכלים את הקוצים והחוחים, הסובבים את השושנה העליונה. ושושנה זה בחינת הדבור הקדוש, בחינת (שיר - השירים ה): "שפתותיו שושנים" וכו'. כי הם עוסקים בתורה ועבודה יום ולילה ומכלים כל החוחים, שלא יהיה להם יניקה מהדבור הקדוש. כי מעבודה פשוטה בתמימות אין להם יניקה כנ"ל. כי אינם יכולים להתדמות אליהם ולנהג שקר שלהם על - ידם, מאחר שהנהגתם רק בתמימות ובפשיטות כנ"ל:

'ותורי אריכא גנובתה, משום דדירי באגמי ובעי לכרכושי בקי'. 'דדירי באגמי' הינו שמקבלים דבור פיהם הקדוש מבעלי - צדקה, מבחינת: "ההפכי הצור אגם מים" כנ"ל. וזהו 'דדירי באגמי ובעי לכרכושי' בקי בחינת יב"ק הנ"ל, שצריכין לגרש ה יבק של הצדקה שנותנין רשעים, כי אצלם נפגם ה יבק כנ"ל, וגורם רעה להצדיק שמקבל דבור פיו מהם כנ"ל. ועל - כן הוא טובה גדולה מה שיונק מהם הנביא וכו', שהוא הזנב, שעל - ידי - זה מגרשין הרשעים מעצמן. כי מכשילין אותן בשקרנים הנ"ל, שפונין אליהם ונותנין להם הצדקה, ונצולין הצדיקים, כנ"ל:

תורה ס"ה

כשמקנאין קנאת ה' צבאות, נחשב כמו צדקה. כמו שכתבו התוספות בפרק השתפין, על מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא - בתרא י:): "צדקה תרומם גוי" 'אלו ישראל', "וחסד לאמים חטאת" 'אלו העכו"ם', שכל חסד שעושין וכו'. והביאו ראיה מנבוזראדן, עין שם. וכתבו התוספות שם:

'ונבוזראדן עשה אז צדקה, שקנא להקדוש - ברוך - הוא'. נמצא שקנאת ה' צבאות הוא כמו צדקה:

תורה ע"א

דע, כי יש מחין של ארץ - ישראל ויש מחין של חוץ - לארץ. וגם המחין של חוץ - לארץ הם מקבלים ויונקים גם - כן מהמחין של ארץ - ישראל:

כי עקר המח והחכמה היא בארץ - ישראל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה במדרש (בראשית - רבה פרשת ט"ז):

'אין חכמה כחכמת ארץ - ישראל' וכו'. וכל אחד מישראל יש לו חלק בארץ - ישראל, וכל אחד כפי חלקו שיש לו בארץ - ישראל כן הוא מקבל ויונק מהמחין של ארץ - ישראל. נמצא שכל המחין הם בחינת מחין של ארץ - ישראל, כי כלם מקבלים משם, כי שם בארץ - ישראל עקר המח והחכמה כנ"ל:

אבל אף - על - פי - כן יש מחין של חוץ לארץ, וזה נעשה על - ידי פגם הכבוד, חס ושלום. שמי שפוגם, חס ושלום, בכבוד השם יתברך, אזי על - ידי פגם הכבוד של השם יתברך אין יכולין לקבל ולינק מהמחין של ארץ - ישראל, וכפי הפגם שפוגם בכבוד השם יתברך, כמו - כן אינו יכול לקבל ולינק מהמחין של ארץ - ישראל, ואזי נשארין המחין בבחינת מחין של חוץ - לארץ ממש. וכשהמחין הם בחינת מחין של חוץ - לארץ, אזי אין יכולין להשוות דעתן יחד. וזהו בחינת המחלקת שיש בעולם, כי מחין של חוץ - לארץ אין יכולין להשוות עצמן יחד. אבל היה ראוי שלא יהיה מחלקת כי - אם בחוץ - לארץ, ובאמת אנו רואין שגם בארץ - ישראל יש מחלקת:

אך דע, כי אלו המחין של חוץ - לארץ, שנעשו על - ידי פגם הכבוד כנ"ל, הם מבקשים לעצמן תקון. והתקון של אלו המחין של חוץ - לארץ הוא בעת ששופע נעם העליון, שעל - ידי - זה נעשה התגלות הכבוד, אז הוא זמן תקונם של אלו המחין של חוץ - לארץ:

כי כבוד הוא תקון העולם, כי כל העולם נברא בשביל הכבוד, כמו שכתוב (ישעיה מ"'ג): "לכבודי בראתיו" וכו' (יומא לח), הינו בשביל כבוד השם יתברך. כי יש כבוד פרטי לכל מאמר ומאמר של העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, אשר בשביל אותו הכבוד היה זה המאמר, שעל - ידו נברא חלק פלוני מהבריאה. נמצא שכל מאמר ומאמר יש לו כבוד מיחד, שבשביל זה הכבוד היה אותו המאמר. כי זה המאמר, שבו נברא חלק פלוני מהבריאה, היה בשביל כבוד זה, כדי שיגיע כבוד זה להשם יתברך, וכן מאמר אחר, שבו נברא חלק אחר מהבריאה, היה בשביל כבוד אחר, שיגיע אותו הכבוד להשם יתברך, וכן כל המאמרות, כלם היו רק בשביל כבוד השם יתברך, אשר בשביל זה נברא העולם כנ"ל:

ועל - כן כשאחד מישראל זוכה לראות בעצמו איזה התגלות הכבוד, הינו כשיש לו איזה כבוד, אזי הוא צריך לידע מאיזה מאמר נתהוה זה הכבוד, אשר בשביל זה הכבוד היה אותו המאמר, שעל - ידו נברא חלק מהבריאה כנ"ל. ובודאי לאו כל אדם זוכה לזה, להרגיש בעצמו התגלות כבוד השם יתברך. אבל אלו שהם בהיכלא דמלכא, כשיש להם איזה כבוד, אזי אין לוקחין לעצמן כלל מן הכבוד, רק הם מעלין כל הכבוד להשם יתברך, כדי שיתגדל ויתעלה כבודו יתברך, כדי שיהיה על - ידי - זה תקון העולם כנ"ל. והם מבינים בהכבוד מאיזה מאמר נתהוה זה הכבוד, אשר בשביל זה הכבוד היה אותו המאמר, שעל - ידו נברא חלק מהבריאה כנ"ל. וזה בחינת (תהלים כ"ט): "ובהיכלו כלו אומר כבוד", הינו שאצל אלו שהם בהיכלא דמלכא, הכבוד הוא כלו אומר, הינו כלו מאמר, כי הכבוד שיש להם הוא כלו רק בשביל המאמר, שנתהוה בשביל זה הכבוד, אשר על - ידו נברא חלק מהבריאה כנ"ל:

וזה בחינת: "ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך" (דניאל א). 'כח זה בחינת כ"ח אתון דמעשה בראשית' (תקוני זהר, תקון יח), בחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. הינו שאלו שהם בהיכלא דמלכא, הם מגלין ומאירין כ"ח אתון הנ"ל על - ידי הכבוד כנ"ל, וזהו: "ואשר כח בהם לעמד" וכו' לפי פשוטו של מקרא, הינו כח ממש, כי בודאי צריך שיהיה להם כח וגבורה לעמד בזה, שיזכו להיות בהיכלא דמלכא, אשר שם הכבוד הוא כלו אומר, בחינת כ"ח אתון דמעשה בראשית כנ"ל:

ועקר הכבוד של השם יתברך נתגלה רק על - ידי האדם. כי האדם הוא תכלית כל הנבראים, כי עקר הבריאה היתה בשביל האדם (א), כי עקר התגלות כבודו יתברך הוא על - ידי האדם. ועל - כן על - ידי ההולדה, כשנולדין ונתרבין בני - אדם ביותר, על - ידי - זה נתגלה כבודו ביותר, כי עקר התגלות הכבוד על - ידי בני - אדם כנ"ל:

ודע, כי מחין של ארץ - ישראל הם בחינת נעם, ומחין של חוץ - לארץ הם בחינת חובלים, כמו שכתוב (זכריה י"א):

"לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חבלים". ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין כד): 'נעם' 'אלו תלמידי - חכמים שבארץ - ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה', 'חבלים' 'אלו תלמידי - חכמים שבחוץ - לארץ, שחובלים זה לזה בהלכה'. ועקר ההולדה הוא על - ידי בחינת נעם העליון, כי מנעם העליון נתעוררין שלהובין דרחימותא (ב), אשר על - ידם בא ההולדה, בבחינת (שמואל - ב א): "נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". שעל - ידי נעם העליון מתעורר האהבה, בחינת שלהובין דרחימותא שעל - ידם ההולדה:

ונעם העליון שופע תמיד, אבל צריכין כלי לקבל על - ידו שפע נעם העליון. ודע, שעל - ידי צדקה נעשה הכלי לקבל על - ידה מנעם העליון שלהובין דרחימותא, כי צדקה היא נדיבות לב, כמו שכתוב (שמות כ"ה): "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", ונדיבות לב, הינו שנפתח ונתנדב הלב, ועל - ידי - זה נפתחין שבילין דלבא, ונעשין כלי לקבל שלהובין דרחימותא, שנמשכין מנעם העליון כנ"ל. ויש צדקה של ארץ - ישראל, ויש צדקה של חוץ - לארץ, ועקר הוא הצדקה של ארץ - ישראל, שעל - ידה נעשה כלי לקבל מנעם העליון, שעל - ידי - זה ההולדה כנ"ל. וזה בחינת (הושע י): "זרעו לכם לצדקה", כי עקר ההולדה על - ידי צדקה כנ"ל. וזה בחינת (בראשית ל"ז):

"אלה תולדות יעקב יוסף", הינו שעקר ההולדה על - ידי יעקב ויוסף. כי יעקב הוא בחינת צדקה, כמו שכתוב (תהלים צ"ט): "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", ועקר ההולדה על - ידי צדקה כנ"ל, (שהיא הכלי לקבל השפעת נעם העליון כנ"ל, ויוסף הוא בחינת נעם, כמו שמבאר לקמן):

ועל - ידי ההולדה, דהינו שנולדין ונתרבין בני - אדם, על - ידי - זה נתגלה כבודו יתברך ביותר כנ"ל. וזה בחינת (שם כ"ב): "כל זרע יעקב כבדוהו", כי על - ידי ההולדה שנעשה על - ידי בחינת יעקב, שהוא בחינת צדקה כנ"ל, על - ידי - זה: 'כבדוהו', כי על - ידי - זה נתרבה כבודו יתברך כנ"ל:

ואזי כששופע נעם העליון על - ידי הכלי, הנעשה על - ידי צדקה בשביל ההולדה כנ"ל, וגם בחינת הנעם העליון שהוא המחין, מקבל ונשפע עוד מלמעלה יותר, כידוע, אזי אלו המחין של חוץ - לארץ, שהם בחינת חובלים, הם נופלים גם - כן באלו המחין של ארץ - ישראל, שהם בחינת נעם, כדי להתתקן על - ידי - זה, כי אז הוא זמן תקונם של אלו המחין של חוץ - לארץ. כי עקר פגם וקלקול המחין של חוץ - לארץ הוא על - ידי פגם הכבוד, שעל - ידי - זה אינם יכולים לינק ממחין של ארץ ישראל, ואזי הם בחינת מחין של חוץ - לארץ ממש, וזהו קלקולם כנ"ל:

וזה בחינת (משלי י"ג): "בז לדבר יחבל לו". 'בז לדבר', הינו בזיונות, הפך הכבוד, על - ידי - זה: 'יחבל לו', הינו מחין של חוץ - לארץ שהם בחינת חובלים, כי על - ידי פגם הכבוד נשארין המחין בבחינת חובלים, שהם מחין של חוץ - לארץ כנ"ל. נמצא שעקר קלקול המחין של חוץ - לארץ הוא על - ידי פגם הכבוד:

ועל - כן בעת ששופע נעם העליון על - ידי הכלי של צדקה בשביל הולדה, שעל - ידי - זה נעשה התגלות הכבוד כנ"ל, אז הוא זמן תקונם של המחין של חוץ - לארץ, כי מאחר שנתעורר בחינת התגלות הכבוד, על - ידי - זה הם יכולין להתתקן, כי עקר הקלקול שלהם היה על - ידי פגם הכבוד כנ"ל. ועל - כן בעת ששופע נעם העליון בשביל הולדה כנ"ל, אז באים המחין של חוץ - לארץ שהם בחינת חובלים, ונופלים במחין של ארץ - ישראל שהם בחינת נעם, כדי להתתקן על - ידי - זה כנ"ל. וזה (תהלים ט"ז): "'חבלים נפלו לי בנעימים" 'חבלים', הינו המחין של חוץ - לארץ שהם בחינת חובלים, הם נופלים בנעימים, הינו במחין של ארץ - ישראל שהם בחינת נעם כנ"ל, כדי להתתקן על - ידי - זה כנ"ל. וזהו: "אף נחלת שפרה עלי". 'נחלת' זה בחינת יעקב, בחינת (דברים ל"ב): "יעקב חבל נחלתו'", בחינת צדקה. שפרה זה בחינת יוסף, בחינת (בראשית ל"ט):

"ויהי יוסף יפה תאר" וכו', ויפה תאר זה בחינת יפה תאר, הנאמר בדוד. ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צג:): 'איש תאר, שמראה פנים בהלכה', הינו בחינת מחין, בחינת נעם, שמנעימים בהלכה כנ"ל. ועל - ידי שתי בחינות אלו, יעקב ויוסף, שהם בחינת "נחלת שפרה", על - ידי - זה נעשה ההולדה, שאז החובלים נופלים בנעימים כנ"ל. וזה "יעקב חבל נחלתו". חבל זה בחינת חובלים הנ"ל, שנתתקנים על - ידי בחינת יעקב, בחינת צדקה, שעל - ידה ההולדה, שעל - ידי - זה נתתקנים החובלים, שהם המחין של חוץ - לארץ כנ"ל. וזה בחינת חבלי לדה, בחינת חובלים הנ"ל, שנתתקנים על - ידי הלדה כנ"ל. גם זהו בחינת שפרה הנ"ל בחינת שפיר ושליא, בחינת הולדה וכנ"ל:

ומחמת שהמחין של חוץ - לארץ שהם בחינת חובלים, שחובלים זה לזה בהלכה, כי אינם יכולים להשוות דעתן יחד כנ"ל, הם נופלים במחין של ארץ - ישראל שהם בחינת נעם, כדי להתתקן כנ"ל. על - כן לפעמים כשפוגמים הרבה, חס ושלום, אזי אינם יכולין להתתקן, אדרבא, גורמים פגם גם להמחין של ארץ - ישראל, ואזי גם המחין של ארץ - ישראל אינם יכולים להשוות עצמן, כי נפגמו, חס ושלום, על - ידי המחין הפגומים של חוץ - לארץ, שנפלו לתוכם כנ"ל. וזהו בחינת המחלקת שיש בארץ - ישראל גם - כן:

וכלל הדברים כי כל הנבראים וכל ההולדות, כלם הם רק בשביל התגלות כבודו יתברך. ועקר ההולדה על - ידי הצדקה, שעל - ידה נעשה כלי לקבל מנעם העליון, שעל - ידי - זה נעשה ההולדה, ועל - ידי - זה נתגלה ונתגדל כבודו יתברך כנ"ל. וזה אותיות תרומה הם סופי - תבות: לחזו'ת בנע'ם ה' ולבק'ר בהיכל'ו (תהלים כ"ז), כי תרומה, הינו צדקה שהיא נדיבות לב, בחינת: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", על - ידה נעשה כלי לקבל מנעם ה', שעל - ידי - זה נמשך התגלות כבודו יתברך, שהוא בחינת: "ובהיכלו כלו אמר כבוד". וזהו: "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" סופי - תבות: תרומה כנ"ל. וזה בחינת השירה, בחינת (שמואל - ב כ"ג): "נעים זמרות ישראל" (ולא גלה יותר):

אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה. כי יש נעימות בתורה, וזהו העקר, לזכות להרגיש הנעימות שיש בהתורה:

("דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג) נראה לי):