 |
אמרות פתגמים ופסוקים על מעלת הצדקה וגמילות חסדים
ונביא בראשית דברינו את פרק י"ט מהספר מסילת ישרים לרבנו הרמח"ל משה חיים לוצאטו, המדבר ממעלת הצדקה וגמילות החסד כאחד מבסיסי היהדות והחסידות בפרט:
פרק יט - בבאור חלקי החסידות
חלקי החסידות הראשיים שלשה הראשון במעשה, השני באפן העשיה, השלישי בכונה.
החלק הראשון במעשה אף הוא יתחלק לשני חלקים, האחד במה שבין אדם למקום והשני במה
שבין אדם לחבירו.
החלק הראשון שבראשון הוא במעשה שבין אדם למקום וענינו קיום כל המצות בכל
הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת, ואלה הם שקראום חז"ל "שירי מצוה" ואמרו
(סוכה ל"ח): "שירי מצוה מעכבים את הפורענות", כי אף על פי שגוף המצוה נשלם
זולתם וכבר יצא בזה ידי חובתו, הנה זה לכל המון ישראל, אך החסידים אין להם אלא
להרבות בהשלמתם ולא למעט בהם כלל.
החלק השני שבראשון הוא במה שבין אדם לחברו, וענינו גדל ההטבה, שיהיה האדם לעולם
מטיב לבריות ולא מריע להם. וזה בגוף, בממון ובנפש.
בגוף - שיהיה משתדל לעזור לכל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם , והוא מה ששנינו
(אבות פ"ו): "ונושא בעול עם חברו", ואם מגיע לחברו איזה נזק בגופו והוא יכות
למנוע אותו או להסירו יטרח כדי לעשותו.
בממון - לסייעו כאשר תשיג ידו ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה שיוכל, כל שכן שירחיק
הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים, ואפילו שעתה מיד
אין הזקן מצוי, כיון שיכול לבא לידי כך יסירם ויעבירם, ואמרו ז"ל (אבות פ"ב): "
יהי ממון חברך חביב עליך כשלך".
בנפש - שישתדל לעשות לחברו כל קרת רוח שיש בידו, בין בעניני הכבוד בין בכל שאר
הענינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחברו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצות חסידות
הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער יהיה באיזה אפן שיהיה. וכלל כל זה
הוא גמילות חסדים, אשר הפליגו חז"ל בשבחה ובחובותינו בה. ובכלל זה רדיפת השלום,
שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחברו.
ועתה אביא לך ראיות על כל הדברים האלה מן החז"ל, אף על פי שהדברים פשוטים ואין
צריכים לחיזוק ראיה: בפרק בני העיר (מגילה כ"ז): "שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה
הארכת ימים? אמר להם מימי לא השתנתי בתוך ארבע אמות של תפלה ולא כניתי שם לחברי
ולא בטלתי קדוש היום". הרי לך פה מן החסידות במה שנוגע אל דקדוקי המצות, כי כבר
פטור היה מן הדין מהבאת יין לקדוש, כיון שלא היה לו, עד שהיתה צריכה אמו למכר
כפה שבראשה, אמנם ממדת חסידות היה עושה כן, ובמה שנוגע לכבוד חברו, שלא כנהו
אפילו כנוי שאינו של גנאי, וכדפירשו התוס' שם. ורב הונא גם כן קשר גמי על
לבושו, לפי שמכר המינו לקנות יין לקדוש היום. עוד שם: "שאלו תלמידיו את רבי
אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ולא
פסעתי על ראשי עם קדש". הנה זה חסידות בענין כבוד בית הכנסת ובענין כבוד הבריות
שלא לפסע על גב מסבתן שלא לראות כמבזה אותם.
עוד שם: "שאלו תלמידיו את רבי פרידא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא קדמני אדם
לבית המדרש ולא ברכתי לפני כהן ולא אכלתי מבהמה שלא הורמה מתנותיה". ואמרו עוד
(שם כ"ח): "שאלו תלמידיו את רבי נחוניא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא
נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי", ומפרש התם: "כי הא דרב הונא
דרי מרא אכתפיה אתא רב חנא בר חנילאי וקא דרי מיניה אמר ליה אי רגילת דדרית
במאתיך דרי ואי לא אתיקורי אנא בזילותא דידך לא ניחא לי". הרי לנו, שאף על פי
שמשמעות "בקלון חברו" הוא המשתדל לבזות חברו כדי שעל ידי זה ירבה כבודו, הנה
לחסידים לא יאות לקבל כבוד אפילו אם חברו הוא הבא ומתרצה בזה, אם יהיה זה בזיון
לחברו. וכענין זה אמר רבי זירא (שם): "מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני
מי שגדול ממני, לא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא
תפלין ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חברי ולא
קראתי לחברי בחניכתו". הרי לה מעשי חסידות מכל הדרכים שזכרנו למעלה. ואמרו עוד
ז"ל (בבא קמא ל'): "אמר רב יהודה האי מא דבעי למהוי חסידא לקים מלי דברכות",
וזה למה שבינו לבין קונו, "ואמרי לה לקים מלי דנזיקין", וזה למה שבינו לבין
חברו, "ואמרי לה לקים מלי דאבות", ששם נכללים ענינים מכל החלקים.
והנה גמילות חסדים הוא עקר גדול לחסידים, כי חסידות עצמו נגזר מחסד, ואמרו ז"ל
(אבות פ"א): "על שלשה דברים העולם פירותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא,
ואמרו עוד (סוטה י"ד): "דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות
חסדים", ואמרו עוד (ראה יבמות ע"ט): "דרש רבא כל מי שיש בו שלש מדות הללו בידוע
שהוא מזרעו של אברהם אבינו, רחמן ובישן וגומל חסדים", ואמרו (סוכה מ"ט): "אמר
רבי אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי
חסד", ואמרו עוד (שם): "בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שהצדקה
בממונו וגמילות חסדים בין לחיים בין למתים".
ואמרו עוד (שבת קנ"א): "ונתן לך רחמים ורחמך" (דברים י"ז) - "כל המרחם על
הבריות מרחמין עליו מן השמים". וזה פשוט, כי הקדוש ברוך הוא מודד מדה כנגד מדה
(סנהדרין ד') , ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו
עונותיו בחסד שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו, והלא מה שאמרו
ז"ל (ראש השנה י"ז): "למי נושא עוון, למי שעובר על פשע", ומי שאינו רוצה להעביר
על מדותיו, או אינו רוצה לגמל חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת
הדין. ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש ברוך הוא עושה עמו
שורת הדין? ודוד המלך מתפלל ואומר (תהלים קמ"ג): "ואל תבא במשפט את עבדך כי לא
יצדק לפני כל חי". אמנם העושה חסד יקבל חסד וככל מה שאפילו לשונאיו היה משתדל
להיטיב. זהו מה שאמר (שם ל"ה): "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי" ואמר
(שם ז'): "אם גמלתי שולמי רע וגו'".
ובכלל הענין הזה, שלא לצער לשום בריה, אפילו בעלי חיים, ולרחם ולחוס עליהם. וכן
הוא אומר (משלי י"ב): "יודע צדיק נפש בהמתו". וכבר יש שסוברים (בבא מציעא ל"ב)
צער בעלי חיים דאורייתא ועל כל פנים דרבנן.
כללו של דבר: הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם ותהיה מגמתו תמיד
לעשות קורת רוח לבריות ולא לגרם להם שום צער וכו'...
פסוקים ומדרשי חז"ל ומאמרי גמרא נפלאים על מעלת הצדקה וגמילות חסדים
"כי יהיה בך אביון.. לא תאמץ את לבבך.. כי פתח תפתח את ידך לו.." (דברים ט"ו, ז'-י"א).
"פרוס לרעב לחמך " (ישעיהו נ"ח)
"שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו"( קהלת י"א)
"אחרי ה' אלוקיכם תלכו ... ובו תדבקון" דברים י"ג ה'
"אם כסף תלווה את עמי את העני עמך" שמות כ"ב, כ"ד
"כי יהיה בך אביון ... פתוח תפתח את ידך לו" דברים ט"ו, ז'-י'
"מה יקר חסדך, אלוקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" תהלים ל"ו, ח'
"כי חסד חפצתי ולא זבח" הושע ו', ו'
"ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" תהלים ס"ב י"ג
"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" תהלים כ"ו
"זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" הושע י'
"בחסד ואמת יכפר עוון" משלי ט"ז, ז'
"ואני ברוב חסדך אבוא ביתך" תהלים, ה, ח'
"ואהבת לרעך כמוך" - רבי עקיבא
"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"-הלל הזקן
שקולה גמילות חסדים כנגד כל המצוות (ירושלמי פיאה, פ"א, ה"א)
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות ב', ו') "ונתן לך רחמים ורחמך". כל
המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים.
כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין ד', ה')
כל ישראל ערבים זה בזה (זה לזה) (שבועות ל"ט ע"א)
"צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה" (ירו' פאה א', א').
"על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"
"שלושה אוהבים יש לו לאדם בניו ממונו ומעשיו הטובים.."(פרקי דרבי אליעזר)
"יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך"
"מרבה צדקה מרבה שלום"
"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"
"והוי מקבל כל אדם בשמחה"
"כאדם שמדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר" (במדבר רבה, פרשה י"ג, ד"ה, כ')
"ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל - רחמנים, בישנים, גומלי חסדים" מדרש רבה, נשא פ"ח
"צדקה וגמילות חסדים שקולים כנגד כל מצוות שבתורה" תוספתא פאה, פ"ד, י"ח ירושלמי פאה, פ"א
"אלו דברים שאין להם שעור ... וגמילות חסדים ותלמוד תורה" מסכת פאה, פרק א', משנה א'
"אלמלא גמילות חסדים, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת" אותיות דרבי עקיבא
"תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים" סוטה י"ד, א'
"גמילות חסדים נוהגת בין בממונו בין בגופו" סוכה מ"ט, ב
"משכיל לאיתן האזרחי, חסדי ה' אולם אשירה" (תהילים פט, א). אמרו לאיתן: על
מה העולם עומד? אמר להם: "כי אמרתי עולם חסד יבנה" אף "שמים תכין" (שם פט, ג).
ולא השמים בלבד, אלא אף הכסא אינו עומד אלא בחסד, שנאמר (ישעיה טז, ה): "והוכן
בחסד כסא". משל למה הדבר דומה: לכסא שיש לו ארבע רגליים, והיה אחד מתמוטט, נטל
צרור וסמכו. כך היה הכסא של מעלה כביכול מתמוטט, עד שסמכו הקב"ה. ובמה סמכו? -
בחסד. הוי [אומר]: "עולם חסד יבנה!". וכן דוד אומר (תהלים קלו, ה): "לעושה
השמים בתבונה", ועל ידי מי הם עומדים? - על החסד, שנאמר (שם): "כי לעולם חסדו"!
(מדרש תהילים, פרק פט).
רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא, כא). כבוד - בעולם הזה,
וחיים - לעולם הבא! (ירושלמי פאה פרק א', הלכה א). ללמדך שכל מי שהוא רודף
ועושה צדקה וגמילות חסדים, יורש שלוש מתנות טובות, ואלו הן: חיים, צדקה וכבוד.
(פרקי דרבי אליעזר, פרק טו וברד"ל).
גמילות חסדים מדה מעולה היא, ונתיבות התורה סובבות עליה. (מאירי חולין קלג,
א).
ארבע מדות בנותני צדקה: הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים - עינו רעה בשל אחרים; יתנו
אחרים והוא לא יתן - עינו רעה בשלו; יתן ויתנו אחרים - חסיד; לא יתן ולא יתנו אחרים
- רשע. (משנה מסכת אבות פרק ה משנה יג).
בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט
ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלהיך". 'עשות משפט' זה הדין, 'אהבת חסד' זה גמילות
חסדים, 'והצנע לכת' זה הוצאת המת והכנסת כלה. והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שאין
דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה 'והצנע לכת', דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה
וכמה. (מכות כ"ד.)
ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (דברים יג, ה)? וכי
אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" (דברים ד,
כד)! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: "ויעש ה' אלקים
לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג, כא), אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר
חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (בראשית יח, א), אף אתה בקר חולים; הקב"ה
ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו" (בראשית כה,
יא), אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב: "ויקבר אותו בגיא" (דברים לד, ו),
אף אתה קבור מתים. (סוטה י"ד.)
"'והודעת להם את הדרך ילכו בה' (שמות יח, כ), 'את הדרך' - זו גמילות חסדים, 'ילכו'
זה בקור חולים, 'בה' זו קבורה" (בבא מציעא ל ע"ב).
גמילות חסדים היא גדולה שבמצוות. (מהרש"א סוכה מט, ב).
"ולא זכרו בני ישראל את ה'" (שופטים ח, לד) - למה? שלא יעשו חסד עם בית ירובעל.
הוי [אומר]: אילו עשו חסד עם בית ירובעל, זכרו את ה'! הוי [אומר]: כל מי שהוא
עושה חסד, כאילו מודה בכל הניסים שעשה הקב"ה מיום שיצאו ישראל ממצרים וכו'.
(ילקוט שמעוני שופטים פרק ח, סימן סד).
אמר רבי אבין: גדול כוחן של גומלי חסדים, שאין חוסין לא בצל כנפי הארץ, ולא בצל
כנפי השחר, ולא בצל כנפי השמש, ולא בצל כנפי הכרובים, ולא בצל כנפי החיות - אלא
בצלו של הקדוש ברוך הוא. הדא [זה] הוא דכתיב (תהלים לו, ח): "מה יקר חסדך
אלוהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון". (ילקוט שמעוני רות ב', תר"ב; רות רבה ה',
ד).
"ואשים דברי בפיך" (ישעיה נא, טז) - זו תורה. "ובצל ידי כסיתיך" זו גמילות
חסדים. ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה לישב בצילו של
הקב"ה. הדא הוא דכתיב: "מה יקר חסדך אלוהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון".
(ירושלמי תענית ד', ב; ילק"ש בשלח טו, רנא).
כל העוסק בגמילות חסדים, כאילו קיים עשר[ת] הדברות! (מדרש הגדול בראשית כג, כ
עמ' שפז).
תנאי: שלוש כתות יושבות בצילו של הקב"ה: כת גומלי חסדים, כת עושי אמונה, כת
בעלי תורה. (מדרש הגדול בראשית יח, יט).
אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר "ולך תהיה צדקה", אבותי גנזו בעולם
הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר "וצדקה תציל ממות", ולא מית אלא שלא ימות לעולם
הבא. צדקה וגמילת חסדים שקולות כנגד כל מצותיה של תורה, שהצדקה נוהגת בחיים
וגמילת חסדים נוהגת בחיים ובמתים, הצדקה נוהגת לעניים וגמילות חסדים נוהגת
לעניים ולעשירים, הצדקה נוהגת בממונו של אדם וגמילות חסדים נוהגת בין בממונו
בין בגופו. רבי יוחנן בר מריא בשם רבי יוחנן, אין אנו יודעין איזה מהן חביב או
צדקה או גמילות חסדים כשהוא אומר "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני
בנים", הדא אמרה שגמילות חסדים חביבה יותר מן הצדקה: ותלמוד תורה:
(ירושלמי פאה ג', א)
אלו דברים שאין להם
שיעור: הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.
אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב
ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו; ותלמוד תורה כנגד כולם. (משנה
פאה א', א)
א"ר שמואל בר נחמן הכל סופדין וטופחין על מיתת הצדיק וזה הרשע עושה לו מרזיחין,
אמר ר' יהודה ללמדך שכל הכופר בגמילות חסד כאילו כופר בעיקר. אבל דוד המלך עליו
השלום מה היה עושה גומל חסד לכל אומר כן, אפי' הורג או נהרג או רודף או נרדף
גומל אני לו חסד כמו לצדיק, הה"ד (תהלים י"ג) "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי
בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי": (קהלת רבה, פרק ז).
פתח רבי שמעון ואמר , כל השמח במועדים ואינו נותן חלק לעניים , אותו רע עין , שטן שונא אותו , לפי שהקב"ה במועדים מבקר העניים ורואה שאין להם כלום לשמוח ובוכה עליהם והולך למרום ורוצה להחריב העולם , אומרים לפניו , רבונו של עולם , פלוני אוכל ושותה ויכול לשמח עניים ואינו נותן להם , מיד נכנס המקטרג ותובע רשות ורודף אותו האיש ומסובב עליו צרות .
דרש רבא: מי שיש בו שלוש מידות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו: רחמן,
ביישן וגומל חסדים.
ראה שלמה [המלך] שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, כשבנה בית המקדש בנה
שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים וכו' כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתם
בגמילות חסדים, משחרב בית המקדש התקינו שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבתי כנסיות
ולבתי מדרשות וכו' כדי שיצאו ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים (פרקי דרבי אליעזר,
פרק יז).
עטרת תפארת שיבה וגו'. אם ראית אדם שמתעסק בתורה ובגמילות חסדים, עתיד הוא
לזכות לעטרת שיבה. לכך נאמר, בדרך צדקה תמצא. בא ולמד מאברהם, מתוך שחלק כבוד
למלאכי השרת זכה לעטרת שיבה. שנאמר (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים. וכל כך
למה, בדרך צדקה תמצא. והיכן מצינו שעשה צדקה. דכתיב (שם טז, ו) ויחשבה לו צדקה.
לכך נאמר, בדרך צדקה תמצא. בא ולמד מיוסף הצדיק, שמתוך שעמד ונתחזק בכבוד אביו
במצרים זכה לעטרת שיבה. שנאמר (שם נ, כג) וירא יוסף לאפרים בני שלשים וגו'.
והיכן מצינו שעשה צדקה, שנאמר (שם מז, יב) ויכלכל יוסף את אחיו ואת כל בית אביו
לחם לפי הטף. וכן בדוד נאמר, (שמואל ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.
וכתיב, (מלכים א א, א) והמלך דוד זקן בא בימים. למדנו, שאין הזקנה מצויה אלא
בצדקה. שנאמר (משלי יב, כח) בארח צדקה חיים וגו': (מדרש משלי
ט"ז).
מיד רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, "כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל
נעלם", עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו. מאי "על כל נעלם"? אמר רב:
זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה, ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס, מאי
אם טוב ואם רע. אמרי דבי רבי ינאי, זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא, כי הא דרבי
ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא, אמר ליה מוטב דלא יהבת ליה
מהשתא דיהבת ליה וכספתיה. דבי רבי שילא אמרי, זה הנותן צדקה לאשה בסתר, דקא
מייתי לה לידי חשדא. (חגיגה ה'.)
תרגום חופשי של התלמוד:
[כאשר רבי יוחנן היה קורא את הפסוק: "כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל
נעלם" (קהלת י"ב), הוא היה פורץ בבכי. לפי הפסוק, ה' דן אדם
גם על מעשה טוב שעשה, אם בעת המעשה הוא גרם צער לחברו, בלא כוונה. מדברים על
עבד, שאדונו מחשיב לו שגגות, כלומר דברים שנעשו בטעות וללא
כוונת תחילה, כדברים רעים שכן נעשו בכוונת תחילה.
ושואלים מה הפירוש של "על כל נעלם"? כלומר, איזה הוא החטא הנעלם מעושהו?
אמר רב: אדם שמשחק עם הכינים בראשו מול חברו, ולחבר שלו זה גורם אי נעימות, אך
האדם שאינו מודע לרגשות חברו - בכל נענש על כך.
שמואל אמר: אדם ההולך לצד חברו ברחוב ויורק, והדבר גורם אי נעימות לחברו, אך
שוב, האדם אינו מודע לכך - ולכן נענש.
מה הפירוש של "מאי אם טוב ומה אם רע?" התשובה :זאת קרה לרבי ינאי, שראה איש אחד
נכנס ונותן דינר לעני בפרהסיא, אמר לו שמוטב היה אם לא היה נותן לו
עכשיו (בגלוי) מכיוון שבייש אותו. רבי שילא אמר: מעשה טוב של אדם שעליו דנים
אותו הוא זה הנותן צדקה לאישה בסתר, מכיוון שזה מביא לידי
חשד].
לקט נפלא בגמרא בבא בתרא ט'-י'
אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, דאילו במשה רבינו כתיב "כי
יגורתי מפני האף והחמה" ואילו בעושה צדקה כתיב "מתן בסתר יכפה אף" [ושחד בחיק
חמה עזה].
ופליגא דרבי יצחק, דאמר ר' יצחק אף כופה חמה אינו כופה שנא' "ושחד בחיק
חמה עזה" אע"פ ש"שוחד בחיק חמה עזה", איכא דאמרי, א"ר יצחק כל דיין שנוטל
שחד מביא חמה עזה לעולם [שנאמר "ושחד בחיק" וגו']. ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה
לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות. הנותן פרוטה לעני
מתברך בשש ברכות דכתיב "הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית וגו' כי תראה ערום"
וגו', והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות שנאמר "ותפק לרעב נפשך
ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות
נפשך וגו' ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם" וגו'. ואמר רבי יצחק
מאי דכתיב "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" משום דרודף צדקה ימצא צדקה, אלא
לומר לך כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה. רב
נחמן בר יצחק אמר הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי
לקבל עליהם שכרו, לאפוקי מאי לאפוקי מדדרש רבה דדרש רבה מאי דכתיב "ויהיו
מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם", אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם [אפילו]
בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם
שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר. רבי יהושע בן לוי אמר כל הרגיל לעשות
צדקה זוכה הויין לו בנים בעלי חכמה מצא חיים בעלי עושר דכתיב "צדקה בעלי אגדה" דכתיב
וכבוד כתיב הכא וכבוד וכתיב התם, כבוד חכמים ינחלו. תניא, היה רבי מאיר אומר יש לו
לבעל הדין להשיבך ולומר לך, אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן? אמור
לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.
וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע, אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של
גיהנם, א"ל [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם.
אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם
שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו,
והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו ואתם קרוין עבדים שנאמר
כי לי בני ישראל עבדים, אמר לו ר"ע אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם
שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם
אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו ואנן קרוין בנים דכתיב בנים
אתם לה' אלהיכם.
אמר לו אתם קרוים בנים וקרוין עבדים בזמן שאתם עושין רצונו של מקום
אתם קרוין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים, ועכשיו אין
אתם עושין רצונו של מקום אמר לו, הרי הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים
תביא בית אימתי עניים מרודים תביא בית האידנא וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך:
דרש ר"י ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של
אדם קצובין לו מראש השנה, זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא
בית. כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה
דינרי עשינהו שקל מינייהו לצדקה פוש גבייהו שיבסר דינרי כי מטא מעלי יומא
דכיפורי שדור דבי קיסר נקטינהו אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלון שיבסר דינרי גבייכו
שקלינהו מינייכו אמרי ליה מנא ידעת אמר להו חלמא חזאי לכו א"ל ואמאי לא אמרת לן
[דניתבינהו] אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה רב פפא הוה סליק בדרגא
אישתמיט כרעיה בעי למיפל אמר השתא כן איחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות וכעובדי
עבודת כוכבים א"ל חייא בר רב מדפתי לרב פפא שמא עני בא לידך ולא פרנסתו, דתניא
רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב
הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן
עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים, תניא א"ר אלעזר בר' יוסי כל צדקה וחסד
שישראל עושין בעולם הזה שלום גדול ופרקליטין גדולין בין ישראל לאביהן שבשמים
שנאמר כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנוד להם כי אספתי את
שלומי מאת העם הזה [וגו' את] החסד ואת הרחמים, חסד זו גמילות חסדים ,רחמים זו
צדקה. תניא ר"י אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר כה אמר ה' שמרו
משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. הוא היה אומר עשרה דברים
קשים נבראו בעולם: הר קשה ברזל מחתכו, ברזל קשה אור מפעפעו, אור קשה מים מכבין
אותו, מים קשים עבים סובלים אותן, עבים קשים רוח מפזרתן, רוח קשה גוף סובלו, גוף
קשה פחד שוברו, פחד קשה יין מפיגו, יין קשה שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם [וצדקה
מצלת מן המיתה] דכתיב וצדקה תציל ממות. דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי בוא וראה שלא
כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין
אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו [ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו] ספק
רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך, והקדוש ברוך הוא אינו כן אדם נותן פרוטה
לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, רבי
אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך, מאי אשבעה בהקיץ
תמונתך, אמר רב נחמן בר יצחק אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה
והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא, א"ר יוחנן מאי דכתיב
מלוה ה' חונן דל אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. א"ר חייא בר אבא רבי
יוחנן (רמי) כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועילו
אוצרות רשע וצדקה תציל ממות, שתי צדקות הללו למה אחת שמצילתו ממיתה משונה ואחת
שמצילתו מדינה של גיהנם, ואי זו היא שמצילתו מדינה של גיהנם ההוא דכתיב ביה
עברה דכתיב יום עברה היום נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ,ואינו יודע ממי נוטלה נותנה ואינו יודע למי
נותנה, לאפוקי מדמר עוקבא נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה, לאפוקי מדרבי אבא ואלא היכי ליעביד ליתיב לארנקי של צדקה מיתיבי, מה יעשה אדם ויהיו לו
בנים זכרים ר"א אומר יפזר מעותיו לעניים, ר' יהושע אומר ישמח אשתו לדבר מצוה,
ר' אליעזר בן יעקב אומר לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא א"כ ממונה עליה כר'
חנניא בן תרדיון כי קא אמרינן דממני עלה כר' חנניא בן תרדיון. א"ר אבהו
אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל אמר לו, בכי תשא וא"ר אבהו שאלו את
שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה, אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר
נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, רבי אבא אמר מהכא הוא מרומים
ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מה טעם מרומים ישכון מצדות
סלעים משגבו משום דלחמו נתן ומימיו נאמנים, וא"ר אבהו שאלו את שלמה איזהו בן העולם הבא
אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד, כי הא דיוסף בריה דר' יהושע חלש אינגיד א"ל
אבוה מאי חזית א"ל, עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה א"ל, עולם ברור
ראית, ואנן היכי חזיתינן [א"ל] כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם, ושמעתי שהיו
אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל
בריה יכולה לעמוד במחיצתן, מאן נינהו אילימא ר"ע וחבריו משום הרוגי מלכות ותו לא
פשיטא בלאו הכי נמי אלא הרוגי לוד. תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני
מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, נענה רבי אליעזר ואמר צדקה
תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וחסד לאומים חטאת כל
צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו
כמו שנאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא. והתניא האומר סלע זה
לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים. נענה רבי
יהושע ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים
חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא כדי
שתמשך מלכותן שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן
עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'. נענה רבן גמליאל ואמר צדקה תרומם גוי אלו
ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל [וגו'], וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו"ם
עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתיהר בו וכל המתיהר נופל בגיהנם שנאמר זד
יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא. אמר
רבן גמליאל עדיין אנו צריכין למודעי, רבי אליעזר המודעי אומר צדקה תרומם גוי אלו
ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו"ם
עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא לחרף אותנו בו שנאמר ויבא ויעש ה' כאשר דבר
כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה. נענה רבי נחוניא בן הקנה
ואמר צדקה תרומם גוי וחסד לישראל ולאומים חטאת, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי
לתלמידיו נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם לפי שהוא נותן צדקה
וחסד לישראל ולעכו"ם חטאת מכלל דהוא נמי אמר מאי היא דתניא אמר להם רבן יוחנן בן
זכאי כשם שהחטאת מכפרת על ישראל כך צדקה מכפרת על אומות העולם:
מעשה מר עוקבא
מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא
דכיפורא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה, אתא, אמר ליה: לא צריך, אמר: מאי חזית,
חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן, אמר מפנק כולי האי, עייפינהו ושדרינהו ניהליה. כי קא
ניחא נפשיה אמר: אייתו לי חושבנאי דצדקה. אשכח דהוה כתיב ביה, שבעת אלפי דינרי
סיאנקי. אמר "זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא", קם בזבזיה לפלגיה ממוניה, היכי עבד הכי, והאמר ר' אילעאי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, הני מילי מחיים שמא
ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה לית לן בה: (כתובות ס"ז:).
תרגום חופשי: [ היה מר עוקבא רגיל לשלוח בכל ערב יום כיפור ארבע מאות זוז. פעם
שלח את הכסף בידי בנו. חזר הבן ואמר לו: אדם זה אינו צריך לצדקה. אמר לו: מה
ראית? אמר: ראיתי שמזלף ביתו ביין ישן. אמר מר עוקבא: כל כך מפונק הוא! כפל את
סכום הנדבה ושלח לו. כשנפטר מר עוקבא אמר: הביאו לי חשבונותי. מצא כתוב שנתן
שבעת אלפי דינרי זהב. אמר: צידה קלה לדרך רחוקה. עמד ופיזר מחצית ממונו.
ואמר רב אילעאי באושא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא ירד
מנכסיו, אבל לאחר מיתה אין בזה כלום]. יסוריו של נחום איש גמזו
(תענית כא ע"א):
"אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי
רגליו וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים
כדי שלא יעלו עליו נמלים".
"פעם אחת [הייתה מטתו מונחת בבית רעוע] בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר-כך לפנות
את הכלים. אמר להם: 'בניי, פנו את הכלים ואחר-כך פנו את מטתי, שמובטח לכם שכל
זמן שאני בבית אין הבית נופל'. פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו ונפל הבית.
אמרו לו תלמידיו: 'רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך'?".
"אמר להם: 'בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי
משוי שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד
ועמד לי בדרך ואמר לי: 'רבי פרנסני'. אמרתי לו: 'המתן עד שאפרוק מן החמור'. לא
הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי 'עיני שלא
חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך
יתקטעו', ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי 'כל גופי יהא מלא שחין' '. אמרו לו: 'אוי
לנו שראינוך בכך!'. אמר להם: 'אוי לי אם לא ראיתוני בכך'".
"ואמאי קרו ליה (=ומדוע קראו לו) נחום איש גם זו? דכל מילתא דהוה סלקא ליה
(=שעל כל דבר שקרא לו) אמר 'גם זו לטובה'".
דוגמא לאירוע שכזה שעליו אמר "גם זו לטובה" מובא בהמשך הגמרא (תרגום מארמית):
"פעם אחת רצו לשלוח דורון לבית הקיסר. אמרו: 'מי ילך? נחום איש גמזו, שמלומד
הוא בנסים". שלחו בידו סל מלא באבנים טובות ומרגליות. בדרך עצר ר' נחום באכסניא
להעביר בה את הלילה. בעלי האכסניה התעניינו לדעת מה נושא הוא במטענו. ר' נחום
הגיע למסקנה שבמקרה זה רק האמת תעזור לו וסיפר להם כי הוא נושא ארגז מלא אבנים
טובות לקיסר, הוא האמין שבעלי האכסניה יחשבו שהקיסר מצפה לארגז ולא יעיזו להרע
לו. אולם באותו לילה בעלי האכסניה שהיו עזי רוח ותאווי ממון, שדדו ממנו את
האבנים הטובות והמילאו את ארגזו בעפר. בבוקר הבחין ר' נחום בנעשה והחליט שמה
שנעשה זהו רצון השם, הפטיר "גם זו לטובה". חמוש באמונה מלאה ובטחון שלם בקב"ה,
יצא ר' נחום להשלים את שליחותו. בארמון התקבל ר' נחום בכבוד, כיאה לאיש הנושא
מתנות יקרות ערך לקיסר. אולם משפתחו את הארגז וראו את תכולתו השתנה הלך הרוח.
"היהודים עושים ממני צחוק" התרגז הקיסר וציווה להוציא להורג את השליח. ר' נחום
אמר "גם זו לטובה" אם זה רצונו של הקב"ה, כך צריך להיות. תוך כדי ההכנות לביצוע
גזר הדין, הופיע אליהו הנביא כשהוא עוטה את דמותו של אחד משרי המלך שלא הופיע
באותו יום בארמון. ה'שר' הסביר לקיסר שלא יתכן שהיהודים ישלחו את אחד מנכבדיהם
עם עפר פשוט, אמר לו: 'אולי הוא עפר מעפרו של אברהם אביהם, שכאשר זורקים אותו
על האויבים הוא הופך לחצים, כמו שכתוב (ישעיהו מא): יתן כעפר חרבו כקש נדף
קשתו?'.
כאשר הגיע לשם פתח את הסל וראה שהוא מלא עפר. עמד המלך להרוג את כולם ואמר:
'היהודים צוחקים עלי'. אמר (נחום): 'גם זו לטובה'. בא אליהו ונדמה כאחד מהם.
אמר לו: 'אולי הוא עפר מעפרו של אברהם אביהם, שכאשר זורקים אותו על האויבים הוא
הופך לחצים, כמו שכתוב (ישעיהו מא): יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו?'.
הקיסר והשרים האחרים שהכירו את סיפור התורה, החליטו לבדוק את הטענה. הייתה
מדינה אחת שלא הצליחו לכבוש. ואכן הפעם בעזרת העפר שבאורח ניסי הפך להיות חיצים
וחרבות, הצליח הצבא לכבוש את אותה עיר. ר' נחום מיד שוחרר ממאסרו וכאות הוקרה
על המתנה המופלאה שהביא, עלו לבית הגנזים ומילאו את הסל שלו אבנים טובות
ומרגליות ושלחו אותו בכבוד רב כשהוא מלווה בפמליה נכבדת של אנשי הקיסר.
לקט מעט מאמרות ופירושי צדיקינו וחכמינו שבכל הדורות
מדברי המגיד הקדוש מקאזניץ, "עיקר חשיבות הצדקה וקיומה בשלמות הוא רק מה שנותנים מטעם גודל המצוה מהשי"ת המצווה ומרחמנות הלב".
אילו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד
אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם. (פאה
פרק א', משנה א). הצדיק שטוב לבריות, אוכל פירותיהן בעולם הזה. אבל הצדיק שבינו
למקום, אם אינו מיטיב לבריות, אינו אוכל פירותיהן בעולם הזה (הגר"א משלי יד, יט).
האחיזה במידת החסד, היא סיבה לקיום כל המצוות. כיון שנשתרש אצלו לעשות חסד,
אינו עובר על שום מצוה, כדי שלא יבוא רע לעולם בעבודתו, והרי מדתו עשות חסד עם
כל העולם. לכן החסד מביאו לקיים כל המצוות ושלא לעבור על שום מצווה (שבט מוסר,
פרק ל).
"ורעה עינך באחיך האביון... והיה בך חטא" (דברים טו,ט). נאמר "והיה בך חטא" דווקא אצל המעלים עינו מן הצדקה, משום שמצוות צדקה מכפרת על חטאיו של אדם, כפי שנאמר "וחטאך בצדקה פרוק"; אך מי שאינו נותן צדקה, נשארים חטאיו בידו - "והיה בך חטא". (לקוטי תורה)
"ורעה עינך באחיך האביון... וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". אם לא דיי שאין אתה עוזר לעני, אלא אתה אף מביט עליו בעין רעה, ומחפש בו חטאים כאמתלה על קשיחות ליבך, יהיה אז מצב של "וקרא עליך אל ה'" - יבדקו גם בשמים את מעשיך ויזכרו את עוונותיך. (רבי שמעלקא מניקלשבורג)
זהו שנאמר (משלי כד,כד) "אל תגזול דל כי דל הוא": אינך רוצה לתת צדקה - אל תיתן, אבל אל תגזול מהעני את דלותו; אל תאמר שאינו ראוי לצדקה. (רבי זאב מסטריקוב)
על "עשר תעשר" (דברים יד,כב) אמרו חז"ל (שבת קיט) "עשר בשביל שתתעשר". דבר זה רמוז גם בכתוב (במדבר ז,יד) "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת": "כף אחת עשרה" - יד שנוטלת אחד מעשרה, כלומר שנוטלת ונותנת מעשר, אותה יד תהיה "זהב מלאה" - היא תתעשר. (רבי ברוך ממז'יבוז')
"נתון תיתן לו" (דברים טו,י). מה שאתה נותן לעני הוא דבר הנתון לו מן השמים, ואתה אינך אלא שליח להולכה. וכן "עזוב תעזוב" - העזרה שאתה מגיש לחברך היא דבר המגיע לו מן השמים, אלא שנתגלגלה זכות לידך לעזור לו. (הפלאה)
במילה 'צדקה' רמוזה מידת הנתינה לעניים שחייב בהם האדם. כשיש לאדם ק עליו לעשות ממנו צ, רמז לנתינת מעשר לצדקה. ואם אדם רוצה להרבות בצדקה יעשה מ-ה - ד, כלומר, ייתן חומש מנכסיו, כדברי חז"ל: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. (המהר"ל)
על העולם כולו נבנה בחסד, שנאמר: "כי אמרתי עולם חסד יבנה". וכן הוא אומר
(תהילים כה, ו): "זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה". (מעלות המדות, מעלה ה').
צדקה עולה בגימטרייה מאתיים חסר אחד. רמז לדברי חז"ל (פאה ח,ה): "מי שיש לו מאתיים זוז לא ייטול מן הצדקה. היו לו מאתיים חסר דינר... הרי זה ייטול". (המהר"ל)
אין לך מדה גדולה ממדת החסד! (של"ה פר' ויחי, תוכחת מוסר).
"יעש ה' עמכם חסד" (רות א, ח). "יעשה" ב"הא" כתיב, ללמדך: כל העוסק בגמילות
חסדים, כאילו קיים ה' חומשי תורה! (רוקח, רות שם).
מי שזוכה לעמוד לפני ה' אלקי השמים, צריך שם שמירה יתירה, ששם מצויים המלאכים
והשרפים שאחד מהם יכול לשרוף כל העולם כולו בהבל פיו, וצריך לזה זכות גדולה שלא
יפגעו בו כוחות הדין. לכן מי שיש בו מעלות התורה והחסד, הן ינצרוהו שלא יפגעו
בו ויחסה בצלו של הקב"ה. (אהבת חסד כג, א).
כל מי שישן על מטתו בלילה, ומחשב בלבו ואומר: למחר אני משכים ואעשה טובה עם
פלוני, עתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר (משלי יב, כ) "וליועצי שלום
שמחה". (ילק"ש משלי יב" תתקמט; מדרש תהילים, שם).
כל אינון דעבדי חסד בעלמא, אינון חסדין סלקין ועאלין גו האי היכלא ומתעטרי תמן,
וסלקי לאתעטרא גו אהבה עלאה, ועל דא כתיב (תהילים קח, ה): "כי גדול מעל שמים
חסדך". בהיכל הזה כתוב: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה"!
ממידת החסד שהחזיק בה בחייו, שואבת נשמתו לחיי העולם הבא, והיא חופפת עליו
כעטרה לראש! (כד הקמח דף ט, ב).
בני! הוו זהירין וזריזין במעלת החסד, כדי שתזכו להקביל פני שכינה, ולהינות
מזויה, כענין שנאמר (תהלים יז, טו): "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך".
(מעלות המדות, מעלה ה').
והנה ידוע שתכלית כל החמודות היא, שיזכה אדם לבסוף לישב לפני ה' וליהנות מזיו
שכינתו, שזהו הנועם האמיתי והעונג הגדול מכל העינוגים שיכולים להימצא. אך כל זה
תלוי אם האדם התדבק בה' בעודו בחייו בכל כוחו, היינו שזירז את עצמו בכל ימיו
להתדבק במדות ה' יתברך שהן רק לטוב ולחסד, כדכתיב: "כי חפץ חסד הוא". מה שאין
כן אם בחייו לא היטיב לזולתו, שזו היפך דרך ה', איך יזכה לבסוף להיתדבק בה?!
(אהבת חסד כג, א). מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין
שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב
האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו
נ"ז, טו) (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב, הלכה יז).
שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו, פייסהו בדברים, ואסור לגעור בעני או
להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא והרי הוא אומר: "לב נשבר ונדכה
אלקים לא תבזה" (תהלים נא, יט), ואומר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים"
(ישעיהו נז, טו), ואוי למי שהכלים את העני, אוי לו, אלא יהיה לו כאב בין ברחמים
בין בדברים שנאמר: "אב אנכי לאביונים" (איוב כט, טז) (רמב"ם הלכות מתנות עניים,
פרק י, הלכה ה).
|
|
