רמב"ם היד החזקה הלכות מתנות עניים פרק י'

(א) חייבין אנו להיזהר במצות צדקה, יתר מכל מצוות עשה - שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו. . . לעשות צדקה" (בראשית יח, יט). ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה, תיכונני" (ישעיהו נד, יד); ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר "ציון, במשפט תיפדה; ושבייה, בצדקה" (ישעיהו א, כז):

(ב) ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה - שנאמר "והיה מעשה הצדקה, שלום" (ישעיהו לב, יז):

(ג) כל המרחם, מרחמין עליו - שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג, יח); וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יחוש לייחוסו - שאין האכזרייות מצויה אלא בגויים, שנאמר "אכזרי המה ולא ירחמו" (ירמיהו נ, מב):

(ד) כל ישראל והנלווה אליהם, כאחים הם - שנאמר "בנים אתם, לה' אלוהיכם" (דברים יד, א); אם לא ירחם האח על אחיו, מי ירחם עליו. ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן, הלגויים ששונאין אותן ורודפין אחריהן - הא אין עיניהם תלויות, אלא לאחיהם:

(ה) כל המעלים עיניו מן הצדקה - הרי זה נקרא בלייעל, כמו שנקרא עובד עבודה זרה בלייעל, ובעבודה זרה הוא אומר "יצאו אנשים בני בלייעל" (דברים יג, יד); ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל" (דברים טו, ט). ונקרא רשע, שנאמר "ורחמי רשעים, אכזרי" (משלי יב, י); ונקרא חוטא, שנאמר "וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא" (דברים טו, ט):

(ו) והקדוש ברוך הוא קרוב לשוועת העניים, שנאמר "שוועת עניים, אתה תשמע": לפיכך צריך להיזהר מצעקתן, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר "והיה כי יצעק אליי, ושמעתי כי חנון אני" (שמות כב, כו):

(ז) כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע - אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו או הפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עימו על צרתו, שנאמר "אם לא בכיתי, לקשה יום; עגמה נפשי, לאביון" (איוב ל, כה); ומדבר לו דברי תחנונים ונחמות, שנאמר "ולב אלמנה, ארנין" (איוב כט, יג):

(ח) שאל העני ממך, ואין בידך כלום ליתן לו - פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני, או להגביה הקול עליו בזעקה - מפני שליבו נשבר ונדכה, והרי הוא אומר "לב נשבר ונדכה, אלוהים לא תבזה" (תהילים נא, יט); ואומר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו). ואוי למי שהכלים את העני, אוי לו; אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים, שנאמר "אב אנוכי, לאביונים" (איוב כט, טז):

(ט) הכופה אחרים ליתן צדקה, ומעשה אותן - שכרו גדול משכר הנותן; ועל גבאי צדקה וכיוצא בהן נאמר "ומצדיקי הרבים, ככוכבים" (דנייאל יב, ג):

(י) שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה - זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לברייות ולא ישאול; ועל זה נאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה, לה), כלומר החזק בו שלא ייפול ויצטרך:

(יא) פחות מזה - הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשיים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה - הנותן לתוך קופה של צדקה; ולא ייתן אדם לתוך קופה של צדקה, אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע לנהוג בה כשורה כחנניה בן תרדיון:

(יב) פחות מזה - שידע הנותן למי ייתן, ולא ידע העני ממי לקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר, ומשליכין המעות בפתחי העניים. וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא, אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה:

(יג) פחות מזה - שידע העני ממי נטל, ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררין המעות בסדיניהם ומפשילין לאחוריהם, ובאין העניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להם בושה:

(יד) פחות מזה - שייתן לעני בידו, קודם שישאול. פחות מזה - שייתן לו כראוי ליתן לו, אחר שישאול. פחות מזה - שייתן לו פחות מן הראוי, בסבר פנים יפות. פחות מזה - שייתן לו, בעצב. גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפילה, ואחר כך מתפללין, שנאמר "אני, בצדק אחזה פניך" (תהילים יז, טו):

(טו) הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותן, כדי ללמד הזכרים תורה, ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאימו - הרי זה בכלל הצדקה; וצדקה גדולה היא, שהקרוב קודם. וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שולחנו, הרי זה קורא אל ה' והוא עונהו ומתענג עליו, שנאמר "אז תקרא, וה' יענה" (ישעיהו נח, ט). ציוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים, במקום העבדים - מוטב לו להשתמש באלו, וייהנו בני אברהם יצחק ויעקוב מנכסיו, ולא ייהנו בהם זרע חם, שכל המרבה עבדים, בכל יום ויום יוסיף חטא ועוון בעולם; ואם יהיו עניים בני ביתו, כל שעה ושעה מוסיף זכות ומצוות:

(טז) לעולם ידחוק אדם עצמו, ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לברייות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור; וכן ציוו חכמים ואמרו, עשה שבתך כחול, ואל תצטרך לברייות. ואפילו היה חכם ומכובד, והעני - יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת; ולא יצטרך לברייות, מוטב לפשט עורות הנבילות בשוק, ולא יאמר לעם, חכם אני וגדול אני וכוהן אני, פרנסוני; ובכך ציוו חכמים:

(יז) גדולי החכמים - היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהן כשנתנו להן:

(יח) כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל - אינו מת מן הזקנה, עד שיצטרך לברייות; והרי הוא בכלל "ארור הגבר, אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז, ה). וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל - הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו; ואין לו בצערו, אלא עוונות וחטאות:

(יט) וכל מי שצרך ליטול, וציער עצמו ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור - אינו מת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו; ועליו ועל כל כיוצא בו נאמר "ברוך הגבר, אשר יבטח בה'" (ירמיהו יז, ז):